תקציר סביר כרך נ' חוברת 10

דנג"צ 1979/97 - תנועת נאמני הר הבית ותנועת חי וקיים נגד ממשלת ישראל ואח'

*דחיית בקשה שבג"צ יתערב במדיניות הממשלה באשר לנקיטת צעדים נגד בנייה של הווקף ב"אורוות שלמה" על הר הבית(הבקשה לדיון נוסף נדחתה).

א. בבג"צ 7128/96 (סביר מט-136) נדחתה עתירה בעניין עבודות שהווקף המוסלמי החל לבצע באורוות שלמה. בעתירה נטען כי תכניתו של הווקף המוסלמי להפוך את אורוות שלמה למסגד מוסלמי שלישי, שיתנהל על הר הבית, נוסף לשניים הקיימים (כיפת הסלע ואל-אקצה) מנוגדת לסעיף 1 לחוק השמירה על המקומות הקדושים. העתירה נדחתה בשני פסקי דין שהעלו נימוקים שונים לדחייתה. השופט זמיר (שעמו הסכים הנשיא ברק) קבע כי אין בפעילות הווקף משום חילול מקום קדוש או מניעה של חופש הגישה להר הבית, כפי שהוא קיים מיום שמשפט ישראל חל על ההר. לעניין הפגיעה ברגשות נקבע שסעיף 1 לחוק השמירה על המקומות הקדושים דן רק בפגיעה ברגשות הדתיים (למעט רגשות לאומיים, עדתיים וכו') ולא הוכחה פגיעה ברגשות הדתיים של הציבור שעליו נמנות העותרות. לעומת זאת קבע השופט גולדברג כי נגיסה בשטח הר הבית ע"י הווקף המוסלמי, להרחבת שטח התפילה של המוסלמים, פוגעת פגיעה קשה ברגשות הדתיים והלאומיים של ציבור יהודי רחב ולפיכך באה הפגיעה בגדר סעיף 1 לחוק הנ"ל. עם זאת קבע שמדובר באחד המקרים שבהם הכרעה שיפוטית אינה הדרך הסבירה לפסוק בסכסוך ועל הפתרון השיפוטי לפנות במקרה זה את מקומו להחלטה שהיא פוליטית בעיקרה. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ב. בין אם מקבלים את עמדת השופט זמיר ובין אם מקבלים את חלקה הראשון של עמדת השופט גולדברג שקיימת פגישה ברגשות דתיים, ולעניין זה ניתן להניח, מבלי לפסוק, שהדיבור "כל פגיעה אחרת" בסעיף 1 לחוק הוא רחב יותר מכפי שנתפרשה "פגיעה ברגשות" בפסק דינו של השופט זמיר, אין ספק כי הפגיעה הינה תולדתה של המחלוקת לגבי זכויות הפולחן ההיסטוריות בהר הבית, שמענין הטיפול בהן משך בג"צ את ידו בעבר. כבר נפסק שבעניינים כיוצא באלה מן הראוי הוא שההחלטה על פי דין תתקבל ע"י הרשות המבצעת, שרשאית להביא בחשבון גם שיקולים לבר משפטיים הנובעים מטענת העותרות שבמעשי הווקף המוסלמי יהיה משום שינוי ה"סטטוס קוו" הרגיש בהר הבית. בגישה זו אין כל חידוש ואין כל סיכוי שהתוצאה תשתנה בדיון הנוסף.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד ורצברגר למבקשים, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 5.10.97).

בה"נ 7152/95 - אורטובסקי גלינה נגד אורטובסקי מרק והיועץ המשפטי לממשלה

*היתר המצאה ותחליף המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט(בקשה לתחליף המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט - הבקשה נתקבלה).

א. המבקשת הגישה בקשה להתיר נישואיה עם המשיב לפי חוק התרת נישואין (מקרים מיוחדים). המבקשת הודיעה לביהמ"ש כי המשיב נטש אותה ומענו לא ידוע לה. לפיכך ניתן לה ביוני 96 היתר לתחליף המצאה על דרך של פרסום בעיתון. בעקבות הפרסום נודע למבקשת מהוריו של המשיב כי הוא מצוי בניו-יורק, אך הם סירבו למסור לה את מענו והסתפקו במסירת מספר הטלפון שלו. המבקשת התקשרה טלפונית למשיב והקריאה לו את הבקשה להתרת הנישואין. המשיב הסכים להתרת הנישואין והמציא הסכמה בכתב באישור נוטריון. ביום 1.9.97 הגישה המבקשת בקשה לתחליף המצאה מחוץ לתחום השיפוט, וציינה כי למרות הסכמתו האמורה של המשיב, הוא מסרב לגלות את מענו ואינו משתף פעולה בהליכי התרת הנישואין. לפיכך ביקשה המבקשת כי הקראת הבקשה בטלפון למשיב תחשב כהמצאה אשר כתוצאה ממנה הומצאה הסכמת המשיב בכתב בפני
נוטריון בניו-יורק. הבקשה לתחליף המצאה נתקבלה אך הבקשה לראות בשיחת הטלפון תחליף המצאה נדחתה.
ב. היועץ המשפטי הדגיש את ההכרח המקדמי כי המבקשת תבסס את התקיימות התנאים הנדרשים לשם מתן היתר להמצאת כתבי בי-דין מחוץ לתחום השיפוט. לטענת היועץ המשפטי תחליף המצאה אינו יכול ואינו אמור לשמש תחליף לבקשה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט ולעמידה בתנאים הקבועים בדין למתן צו שכזה. היועץ המשפטי ציין כי אין לראות בשיחת הטלפון "המצאה" או "תחליף המצאה".
ג. אכן, תחליף המצאה אינו בא במקום הפרוצדורה הנקוטה לעניין היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט ויש תחילה לבחון אם יש מקום ליתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. המבקשת פירטה בתצהירה כי המשיב עזב את הארץ והוא שוהה בניו-יורק ובנסיבות אלה ניתן לקבוע כי נתקיימו התנאים הנדרשים להמצאת כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום השיפוט. בשלב השני יש לבחון אם התקיימו התנאים לתחליף המצאה. בתצהירה ציינה המבקשת כי מענו של המשיב אינו ידוע לה. בנסיבות אלה ניתן לומר כי נתקיימו התנאים למתן היתר לתחליף המצאה.
ד. אשר לטענת המבקשת כי יש לראות בשיחת הטלפון שקיימה תחליף המצאה - טענה זו יש לדחות. מטרת תחליף המצאה אינה רק לצאת ידי חובה פורמלית, אלא הנחה שע"י תחליף המצאה תגיע לידי הנתבע הידיעה על הגשת תביעה כנגדו, תוך מתן אפשרות להתגונן. מטעם זה, אין לראות בשיחת טלפון, מבלי שכתבי בי-דין נמצאו בידי המשיב בעת הזו, כ"תחליף המצאה". אין לראות במכתב ששלח המשיב שהוא מסכים לגירושין בלי שיהיה נוכח בדיונים שיערכו, הסכמה מספקת להמשך ההליכים, משום שמסמך זה לא אומת בהתאם לכללים הנקוטים בישראל. לפיכך יהא סעדה של המבקשת בכך שינתן לה היתר לתחליף המצאה ע"י פרסומים מתאימים בעיתונים בעלי תפוצה ארצית במדינת ניו-יורק.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד גב' נטלי יורובסקי למבקשת. 7.10.97).

בש"פ 5322/97 - אחמד עבדאללה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סחר בסמים - קנביס).

*חובתו של סניגור להופיע במועד שנקבע להמשך המשפט או לדאוג לעו"ד שיופיע במקומו(ערר על דחיית בקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירות של הדחת קטינים לסמים וסחר בסמים כשמדובר במכירת סמים מסוג קנביס בעשרות הזדמנויות לקטינים ולבגירים. העורר שיתף גם נערות קטינות בעישון סמים ולימד אחת מהן להשתמש בהירואין שאותו מכר לה ב-6 הזדמנויות לערך. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. עתה ביקש העורר עיון חוזר בהחלטה ובקשה זו נדחתה. הערר נדחה.
ב. אין הסניגור חולק על כך שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים, אך לטענתו יש לשחרר את העורר בערובה ובתנאים מגבילים משני טעמים: המשפט נמשך יתר על המידה והעורר עצור כבר כ-8 חודשים בלי שהיתה התקדמות ממשית בבירור משפטו; שותפיו של העורר שוחררו מהמעצר. אשר לטעם הראשון - ביהמ"ש המחוזי הסכים להקדים את מועד הדיון, ישיבה אחת התקיימה כ-4 חודשים אחרי הגשת כתב האישום וישיבה נוספת אמורה להתקיים כ-3 חודשים אחריה כאשר בין הישיבות חלה תקופת הפגרה. לאור נסיבות העניין ובהתחשב בעומס המוטל על ביהמ"ש אין לומר שמדובר בתקופה ממושכת יתר על המידה. הסניגור אומר שלא יוכל להתייצב לישיבה שנקבעה משום שקיימים דיונים אחרים שבהם הוא אמור להתייצב באותו תאריך. טענה זו יש לדחות. על סניגור שנקלע למצב כזה לעשות כל שבכוחו כדי לייצג את לקוחו במועד שנקבע,
או לדאוג ל"חלופה להתייצבות" ע"י יפוי כח לעו"ד אחר. סדרי עבודתו של עו"ד ראויים להתחשבות מצד ביהמ"ש, אך בנסיבות כפי שנוצרו כאן יש להעדיף את החשת בירורו של המשפט.
ג. אשר לטענת האפליה לעומת האחרים - כאן נטען שהעורר לימד קטינה להשתמש בהירואין וסיפק לה את הסם מספר פעמים, בעוד שחבריו של העורר עסקו בסמים קלים מזה. סכנתו של נאשם שמיוחסת לו עבירה של סחר בהירואין גדולה לאין שיעור מסכנתו של מי שסוחר בסם "קל" ממנו. על ביהמ"ש לעשות כל שבידיו כדי לנעול בפני נאשם כזה כל חלון וכל דלת ובכלל זאת לנעול אותו מאחורי סורג ובריח.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד מישל עון לעורר, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 8.10.97).

בש"פ 5846/97 - מדינת ישראל נגד עבדל רחים בן עלי מסרוואה ואח'

*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה (שוד)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).

א. המשיבים הואשמו בביצוע שוד בנסיבות מחמירות ונסיון להצתה, כשעל פי הנטען ביצעו את העבירות בשותפות עם אחד אימן חאג' יחיא. נגד חאג' יחיא הגישה התביעה אישום נפרד כדי שתוכל להביאו כעד תביעה נגד המשיבים לאחר סיום משפטו. עם הגשת כתבי האישום הורה ביהמ"ש על מעצר המשיבים עד תום ההליכים. משפטם של המשיבים טרם נסתיים והמדינה מבקשת להאריך את מעצרם בתום השנה למעצר. הבקשה נדחתה.
ב. הבאת רוב הראיות במשפט נסתיימה עוד במאי 97, אך ביהמ"ש לא יכול היה להתקדם בשמיעת המשפט משום שמשפטו של חאג' יחיא טרם הסתיים אז והיה צורך להמתין לסיום משפטו לפני שיוכל להעיד מטעם התביעה. דא עקא שמשפטו של חאג' יחיא התעכב הרבה מעבר לסביר. רק ביום 20.9.97 ניתנה הכרעת הדין במשפטו הנפרד והמשך הדיון בו נקבע ליום 26.10.97 לקבלת תסקיר. חאג' יחיא לא נעצר עד תום ההליכים ונראה כי לנוכח שחרורו בערובה לא ניתנה למשפטו העדיפות המקובלת ביחס לנאשמים הנתונים במעצר. אך בהיות עדותו חיונית לסיום משפטם של המשיבים הנתונים במעצר, מן הדין היה לנהוג גם במשפטו כבמשפט דחוף שראוי לסיימו בהקדם ודבר זה לא נעשה.
ג. למרות שמדובר בעבירות חמורות שבהן הואשמו המשיבים, הרי חזקה היא מצוות המחוקק שבהיעדר נימוקים כבדי משקל המצדיקים הארכת מעצרו של נאשם מעבר לתקופה הקצובה בחוק יש לשחררו ממעצרו. ספק אם היענות לבקשת התביעה להארכה של שלשה חודשים היתה מסיימת את הפרשה. זולת חאג' יחיא יש לתביעה שניים שלשה עדים נוספים, ויש להניח שגם שמיעת פרשת ההגנה וסיכומי טענות הצדדים יצריכו זמן לא מבוטל. לפיכך יש להורות על שחרור המשיבים בתנאים שונים ובכללם תנאי "מעצר בית".

(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למבקשת, עוה"ד בנימין אהרון וחיים שוורצברג למשיבים. 14.10.97).

רע"א 2979/97 - תעשיות רכב בע"מ נגד אברהם ראש

*ביטול פס"ד שניתן באשר הנתבע לא הגיש כתב הגנה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב עבד בשירותה של המבקשת וביום 27.3.95 הגיש תביעה נגד המבקשת לפצותו עבור נזקים שנגרמו לו עקב עבודתו בשירותה. המבקשת לא הגישה כתב הגנה וביום 19.2.96, כ-11 חודשים אחרי הגשת התביעה, ניתן פס"ד המחייב אותה לשלם למשיב
פיצויים של למעלה מ-790,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית והוצאות. בקשת המבקשת לבטל את פסה"ד נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. באשר לטעמים שמעלה המבקשת למחדלה בהגשת כתב הגנה - בדין קבע ביהמ"ש כי אין בטעמים אלה כדי להצדיק את ביטול פסה"ד. כפי שמתברר נענה פרקליטו של המשיב לבקשת פרקליטה של המבקשת להאריך את המועד להגשת כתב ההגנה בחודש ימים, אך כתב ההגנה לא הוגש עד שחלפה תקופה ממושכת נוספת. ב"כ המבקשת הסביר זאת בהסברים מהסברים שונים אך אין באלה כדי להצדיק את המחדל.
ג. שונה המצב לגבי עילת ההגנה של המבקשת. בין שני הטעמים שעל ביהמ"ש לשקול בבואו לדון בבקשה לביטול פס"ד שניתן על פי צד אחד - הטעם למחדלו של המבקש ועילת ההגנה של הנתבע - הטעם השני עיקר והטעם הראשון טפל לו. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו על סיכויי ההצלחה של המבקשת וקבע כי "על פי ההלכה הפסוקה אין באפשרותו של ביהמ"ש לעיין בכתב ההגנה (שצורף לבקשתה של המבקשת לבטל את פסה"ד) במסגרת הליך זה". עוד קבע כי פרטי הגנתה של המבקשת לא אומתו בתצהיר. על כן, בלי שדן בהגנה לגופה קבע ביהמ"ש שלא נתקיים בבקשה גם הטעם השני. ברם, כשמעיינים בתצהיר, נראה, אם כי בדוחק רב, כי ניתן למצוא בו בסיס צר לטענות העיקריות של המבקשת נגד התביעה.
ד. בתוך דברי הפרקליט המאמת מסמכים שונים "וביניהם אלה המצורפים לבקשת הנתבעת" נמצאים אישור של "מבטחים" בדבר גימלת נכות שאושרה למשיב, טפסי חוות דעת על עבודתו, וחוות דעת רפואיות. אם יוכחו הטענות המושתתות על המסמכים, יהיה בכך כדי לגרוע סכומים לא מבוטלים מהסכומים שנפסקו למשיב עבור הפסדי השתכרות. לפיכך הוחלט, לא בלי היסוסים, לבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי ולהחזיר את הדיון אליו כדי שישמע את טענות בעלי הדין לעניין סיכוייה של המבקשת להצליח בהגנתה, על פי התצהיר והמסמכים שצורפו אליו.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד משה זינגר למבקשת, עו"ד י. רובין למשיב. 14.7.97).

ע.פ. 8798+8650/96+8800 - אבראהים שמאלנה ו-8 אח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מין בקטינה הלוקה בפיגור שכלי וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 164/95 - ערעורים על ההרשעות ועל חומרת העונש - הערעורים על ההרשעות נדחו ועל חומרת העונש נדחו נגד כל המערערים פרט לשניים שענשם הוקל במקצת).
א. המערערים הורשעו במסכת של עבירות מין שבוצעו במתלוננת. מדובר באזרחית ותושבת פינלנד, נערה כבת 16 וחצי הלוקה בפיגור שכלי, שהגיעה לישראל חודשים ספורים לפני האירוע. באחד הימים, באוגוסט 95, בשעות בין הערביים, יצאה המתלוננת מביתה ולאחר מסע נדודים הגיעה לעכו, כשהיא יחפה, לאחר שעשתה את מרבית הדרך מהמושב ברגל, מבלי שיש ברשותה כסף או מסמכים כלשהם, והיא תשושה, מוזנחת ולבושה מוזר. עד מהרה היתה הנערה לטרף קל, קרבן למעשים מיניים שביצעו בה בזה אחר זה המערערים. בכל מסכת המעשים נהגה המתלוננת בפסיביות, כשהיא כנועה ומצייתת לרצונותיהם ותאוותיהם של המערערים, בלא שהיו צריכים להפעיל כלפיה כח של ממש. לאחר שסיפקו את תאוותיהם עזבו את המתלוננת לנפשה.
ב. המתלוננת נמצאה בסמוך לשעה 3 לפנות בוקר ע"י איש משטרה "כשהיא יושבת על החומה מול תחנת אגד בעכו, ראשה מושפל ועיניה מושפלות כשהיא אפטית" ואינה מגיבה לנסיונותיו של איש המשטרה לדובבה. שוטרת שהגיעה למקום העידה כי המתלוננת
היתה מפוחדת, התרחקה וכל הזמן היתה מכווצת ומכונסת בתוך עצמה. לאחר מאמצים הצליחה המשטרה לדובבה ואז סיפרה על כל מסכת הזוועות שעברה באותו לילה ובעקבות הודעתה נעצרו המערערים. הם טענו כי המתלוננת הסכימה לקיום המגעים ועשתה כן מרצונה. ביהמ"ש דחה את טענות המערערים וקבע כי מעשיהם במתלוננת מהווים עבירה הן לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין - בעילה "שלא בהסכמתה החופשית עקב שימוש בכח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחץ אחרים", והן לפי סעיף 345(א)(4) לחוק - בעילה של אשה "לקוייה בשכלה". כן הרשיע את המערערים בעבירות לפי סעיף 347(א)(ב) לחוק העונשין - מעשה סדום באדם שמלאו לו 14 שנים וטרם מלאו לו 18 שנים בנסיבות המנויות בסעיף 345.
ג. לעניין היותה של המתלוננת לקוייה בשכלה הסתמך ביהמ"ש בעיקר על עדותה של רופאה פסיכיאטרית מפינלנד, שטיפלה במתלוננת במולדתה מספר שנים וכן בתקופה הסמוכה לבואה ארצה. ביהמ"ש ציין את התרשמותו מהמתלוננת בעקבות עדותה, כאשר הליקוי השכלי בלט לעין גם בהתנהגותה וגם בהופעתה. לעניין הממצא בדבר ליקוייה השכלי ייחס ביהמ"ש גם משקל לעדויות נוספות שהיו בפניו ולהודעות הנאשמים במשטרה, בה נתנו ביטוי להתרשמותם ממוזרתה ורמתה השכלית של המתלוננת.
ד. ביהמ"ש המחוזי גזר לאיברהים שהיה בן 21 בשעת המעשה, והיה הרוח החיה במסכת האירועים, ואף הזמין את חבריו ואת אחיו לביצוע המעשים, 8 שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי, ל-4 מן המערערים גזר ביהמ"ש 6 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, לשניים מן המערערים גזר 5 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, לאחד המערערים, שהיה קטין בעת ביצוע העבירה, גזר 3 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ולאחד המערערים עדנאן, שלא ביצע מעשה מיני כלשהו במתלוננת והורשע בסיוע, גזר ביהמ"ש שנתיים מאסר בפועל, שמתוכן שנה וחצי מצטברות למאסר אחר שהוא מרצה ושנתיים מאסר על תנאי. הערעורים על ההרשעות נדחו והערעורים על חומרת העונש נדחו ביחס לרוב הנאשמים פרט למי שהיה קטין בעת המעשה שענשו הופחת ב-6 חודשים ועדנאן שלא ביצע מעשה מיני שענשו הועמד על התקופה שבגינה היה נתון במעצר, היינו 11 חודשים.
ה. אין צורך לדון בערעור בכל הטענות ככל שהן מתייחסות לשאלת ההסכמה וההרשעה לפי סעיף 345(א)(1), שכן ב"כ התביעה הצהיר שהוא מוכן להשתית את ההרשעה על החלופה הקבועה בסעיף 345(א)(4) בלבד, היינו היותה של המתלוננת לקוייה בשכלה. באשר להרשעה לפי סעיף זה הרי אין בטענות הסניגור כדי לקעקע את ההרשעה. יסודותיו של הסעיף הוכחו ובמעשיהם של המערערים היה משום ניצול מצב בו נמנע מן המתלוננת להתנגד למעשים בשל ליקוייה השכלי. השאלה שעל ביהמ"ש להכריע בה היא אם הוכח שהמערערים ניצלו את מצבה של המתלוננת בשל הליקוי השכלי שממנו היא סובלת, ואם המתלוננת בשל הליקוי נמנית בין אלה שהחוק בא להגן עליהם. התשובה החד משמעית היא כי המעשים שביצעו המערערים נכללים במובהק בגדר ניצול מצב של לקוייה בשכלה.

ו. בפני ביהמ"ש היתה עדותה של מומחית שהעידה באשר לליקוייה השכליים ומצבה הנפשי של המתלוננת וזו נחקרה חקירה נגדית מפורטת. העובדה שאמה של המתלוננת התנגדה לקיים בדיקה של מומחה מטעם הסניגוריה אין בה כדי להועיל למערערים. הסניגור נעזר במהלך המשפט בפסיכיאטר מטעמו והיו בידיו כלים מספיקים כדי לחקור את המומחית בכל הנוגע לחוות דעתה. זאת ועוד, המסקנה שמדובר במי שסובלת מפיגור אינה תלוייה בעדות הרפואית המקצועית בלבד. חוות הדעת היא בעלת משקל רב, וראוי כי תהיה חוות דעת כזו לנגד עיני ביהמ"ש, אך ביהמ"ש רשאי לקבוע את ממצאיו

ולהסיק את מסקנותיו גם על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שבאו בפניו, ובהן העדויות בדבר התנהגותה של המתלוננת בעת האירוע ובסמוך לו, וכן התרשמותו מעדות המתלוננת עצמה כשהעידה בפניו.
ז. בפסק דין עקארי (ע.פ. 406/88 פד"י מ"ו (5) 840) נקבע כי "אשה 'לקויה בשכלה' לעניין סעיף 346 לחוק העונשין, היא אשה אשר אינה מסוגלת להבין את מהותם ותוצאותיהם הפיסיות או את משמעותם ותוצאותיהם החברתיות של יחסי המין". נטען ע"י הסניגוריה כי המתלוננת היתה מסוגלת להבין את משמעותם הפיסית של המעשים המיניים שבוצעו בה, וייתכן שכך הוא. אולם אין ספק, כי לא היתה מסוגלת להבין את המשמעות החברתית של מעשים אלה. חוסר יכולת להבחין במעשים שיש בהם כדי להשפיל, לבזות ולפגוע בכבודה של המתלוננת, חוסר יוכלת השיפוט לגבי טיב ההתייחסות אליה והעובדה שאינה מסוגלת לצפות מראש מה יקרה בעתיד, כל אלה עולים כדי חוסר הבנת המשמעות החברתית של מעשיה על פי המבחן שנקבע בעניין עקארי.
ח. אשר לעונשים - אכן אין העונשים שהוטלו קלים ובביהמ"ש קמא נחלקו הדעות באשר למידתם הראוייה, ואעפ"כ אין מקום להתערב בעונשיהם של רוב המערערים. העונש המירבי שנקבע לעבירה כאמור הוא 20 שנות מאסר. שופטי הרוב הטיבו לתת ביטוי לחומרה המיוחדת של המעשים ולנסיבות המחמירות שנתלוו אליהם. המתלוננת, נערה זרה ומנוכרת, הגיעה לעיר זרה, כשהיא תשושה פיזית ומנטלית, ונפלה קרבן לתאוותיהם נטולות הרסן של המערערים. אף צדיק אחד לא נמצא "בסדום" בה מצאה עצמה המתלוננת. עם זאת הוחלט להקל במי שהיה קטין בעת המעשה ובמי שלא ביצע באופן אישי מעשי מין במתלוננת כאמור לעיל.

(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, גולדברג. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד זאיד פלאח, משה גלעד ואילן גרטנר למערערים, עו"ד משה שילה למשיבה. 12.10.97).

בג"צ 4681/97 - היועץ המשפטי לממשלה נגד ועדת השחרורים ומחמד טלגי סלימאן(העתירה נתקבלה).

*ביטול החלטת ועדת השחרורים על שחרור מוקדם של אסיר בטחוניא. המשיב השני (להלן: המשיב) הורשע בעבירות בטחון חמורות וביום 5.1.95 נדון למאסר של 4 שנים וחמישה חודשים בפועל למיום מעצרו ב- 9.7.94. לקראת חלוף שני שליש מתקופת המאסר עלה בפני ועדת השחרורים (להלן: המשיבה) עניין שחרורו של המשיב ברשיון. היועץ המשפטי לממשלה התנגד לשחרור בהסתמכו על דו"ח השב"כ ובטענו כי המשיב יסכן את שלום הציבור אם יורשה להתהלך חופשי. עם תום הדיון החליטה הוועדה ביום 1.4.97 כי יש לשחרר את המשיב שחרור מוקדם ברשיון ביום 1.1.98 "אם תהא התנהגותו בכלא עד אז בלא דופי". הוועדה ציינה כי "זהו מאסרו הראשון של האסיר... חומרת עבירותיו אינה מהווה שיקול בלעדי... ודעתנו היא שיש מקום... לשחרורו המוקדם ברשיון...". בעתירתו טוען היועץ המשפטי שתי טענות: כי החלטת הוועדה נתקבלה קודם זמנה (כ-9 חודשים לפני השחרור המיועד על פי החלטת הוועדה) ועל כן פסולה היא; כי החלטת הוועדה היתה שגויה אף לגופה. העתירה נתקבלה.
ב. אם יוכרע בשאלה הראשונה כי החלטת הוועדה פגומה באשר ניתנה קודם זמנה - תתייתר הכרעה בשאלה השניה אם צדקה הוועדה לגופו של עניין. ענייננו הוא בשאלת המועד בו אמורה ועדת שחרורים להחליט על שחרורו של אסיר ברשיון. שאלה זו קשורה לשיקולי הוועדה לגופם של דברים. ככל שהשיקולים שלעניין הם שיקולים התלויים
בזמן - בין על פי עצם טיבם, בין בנסיבותיו של עניין פלוני - כן תגבר ותלך חשיבותו של מועד ההחלטה. ולהיפך - ככל שהשיקולים שלעניין קבועים הם ועומדים, כן תמעט ותפחת חשיבותו של מועד ההחלטה.
ג. על פי ההלכה, על ועדת השחרורים ליתן דעתה לשניים אלה: תקנת הכלל ותקנת הפרט. על הסכנה הצפוייה לציבור אם ישוחרר האסיר מכלאו, מזה, ועל סיכויי שיקומו של האסיר, מזה. מאותם נתונים ואותם שיקולים ניזונים שניים אלה והם: עברו הפלילי של האסיר וטיב ההרשעות בגינן נדון למאסר ככל שיש באלה להצביע על שעתיד לבוא; התנהגותו בכלא, התכניות לשיקומו וכיוצא באלה שיקולים. על רקע כל אלה יש לומר כי הוועדה לא פעלה כראוי בהחליטה לשחרר את המשיב מכלאו תשעה חודשים לפני השחרור המיועד.
ד. כך על פי הגיון הדברים וכך על פי ההלכה. על פי הגיון הדברים - כיצד? בדיקתם של השיקולים כאמור מלמדת שמדובר בשיקולים התלויים בזמן ובמקום. מדובר באסיר שפגע בבטחון המדינה וההכרעה בשאלת שחרורו המוקדם תושפע, על פי טבע הדברים, מן השאלה אם מדובר בזמן רגיעה או בזמן של מתיחות בטחונית, התנהגותו עובר לשחרורו, הסיכונים והסיכויים הכרוכים בשחרורו ותוכניותיו לעתיד לבוא. כל אלה הם שיקולים שרק במועד השחרור תדע הוועדה, במידת הסתברות מיטבית, מה סיכויים ומה סיכונים כרוכים בשחרורו של האסיר מכלאו. יש לצמצם ככל האפשר את תחום החיזוי והנבואה ביחס לעתיד וההחלטה על שחרור תשעה ירחים קודם השחרור המיועד אינה מקיימת דרישות מסתברות אלו.
ה. ועל פי הלכה - כיצד? רשות שלטונית אסור לה להחליט ולהכריע במעמדו ובזכויותיו של הפרט אלא אם היא מייסדת את החלטתה על תשתית עובדות ראוייה. החלטה שנתקבלה קודם זמנה היא החלטה שלא ייסדה עצמה על תשתית עובדות ראוייה ודינה פסילה. כך היא החלטתה של הוועדה בעניינו של המשיב.
ו. בהחליטה ביום 1.4.97 שהמשיב ישוחרר ביום 1.1.98 עשתה הוועדה שתי החלטות: אחת, כי אין זה ראוי לשחרר את המשיב מכלאו בעת ההחלטה או בסמוך לה; והשניה - כי ראוי לשחרר את המשיב מכלאו ביום 1.1.98. אולם אם יודעת הוועדה כי אין זה ראוי לשחרר את המשיב בעת ההחלטה ובסמוך לה, כיצד יודעת היא כי ראוי לשחררו ביום 1.1.98? אם תשתית העובדות אינה מצדיקה שחרורו לאלתר, על איזו תשתית עובדתית בונה היא את החלטתה לשחררו בעתיד? המסקנה הנדרשת היא כי דין החלטתה של הוועדה - ביטול.
ז. סעיף 11 לחוק הפרשנות מורה כי "הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו... חובה לעשותו במהירות הראוייה ולחזור ולעשותו מזמן לזמן ככל הנדרש לפי הנסיבות". הסעיף מורה לעשות דבר "במהירות הראוייה" אך לא מאוחר מן הראוי ולא מוקדם מן הראוי.

(בפני השופטים: גולדברג, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט חשין. עו"ד גב' דינה זילבר לעותר, עו"ד אברהים אבו גוש למשיב. 14.10.97).

רע"א 4445/96 - שאול בר-נוי נגד המוסד לביטוח לאומי ואח'

*הצורך בחקירת יכולת, כאשר הביטוח הלאומי תובע תשלום מזונות מבעל שחוייב לשלם מזונות לאשתו והביטוח הלאומי שילם את המזונות לאשה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. בתובענות למזונות ניתנו פסקי דין לטובת אשתו לשעבר של המערער (להלן: המשיבה) ולטובת בנותיו. המשיבה פנתה למוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) לתשלום מזונותיה לפי סעיף 4 לחוק המזונות (הבטחת תשלום) ובקשתה אושרה. המוסד ביקש שינתן צו
מאסר נגד המבקש על אי תשלום המזונות וזאת ללא חקירת יכולת. ראש ההוצל"פ אישר את בקשתו והערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי, לאחר נטילת רשות, נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. לפי סעיף 14(ב) לחוק המזונות יבוצע פס"ד למזונות ע"י המוסד בדרך האמורה בחוק ההוצל"פ "כאילו ניתן לזכות המוסד". לפי סעיף 74 לחוק ההוצל"פ, אם "נבע החוב הפסוק ממזונות המגיעים מן החייב לבן זוגו, לילדו הקטין... רשאי ראש ההוצל"פ לתת... צו מאסר נגד החייב אף בלי להיזקק לחקירת יכולת...". טענת המוסד הינה כי כשם שהזוכה לפי פס"ד למזונות זכאי, לפי סעיף 74, למתן צו מאסר נגד החייב מבלי שתקדם לכך חקירת יכולת, כך זכותו של המוסד לפי סעיף 14(ב) לחוק המזונות האמור. טענה זו אין לקבל.
ג. סעיף 74 לחוק ההוצל"פ אינו חל כשהנושה הוא המוסד לביטוח לאומי לפי חוק המזונות אלא כשהנושה הוא הזכאי למזונות. במקבילית הכוחות בין צרכי הזכאים וחירותו של החייב, הנוטה לטובת הזכאים, כאשר מבקשים הם עצמם לממש את פסה"ד שניתן לזכותם ושעל כן אין צורך בחקירת יכולת, משתנה המאזן כשהמוסד הפך לנושה, שאין כל סיבה להעדיף את צרכי הגבייה שלו על פני שיקולים הכרוכים בחירותו של החייב. לפיכך, מחייבת פרשנותו הנכונה של סעיף 74 לקבוע שעניינו אך בזכות אישית של קרובי החייב הנזכרים בו ושהוא חל רק כשהנושה הוא מי שלטובתו נפסקו המזונות. על כן, על ראש ההוצל"פ לקיים חקירת יכולת של המערער לפני שיוצא נגדו צו מאסר, אם יוצא.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. המערער לעצמו, החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד י. וסרמן למוסד לביטוח לאומי, עו"ד גב' נורית ישראלי ליועץ המשפטי לממשלה. 18.9.97).

ע.פ. 3254+1307/97 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מין במשפחה בקטינה ומידת העונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש - הערעורים נדחו).

א. המערער הורשע בעבירות של תקיפה מינית בקטין לפי סעיף 348 (ב) לחוק העונשין ומעשה מגונה בקטינה שגילה למטה מגיל 14 וכן בעשיית מעשה מגונה בלא הסכמה. מדובר בשורה של מעשי תקיפה מינית שביצע המערער בבת דודתו, בשתי תקופות שונות, מאז היתה ילדה קטנה כבת 8, החל בשנת 1987 ועד לקיץ 1994. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המערער ערער על הרשעתו ועל חומרת העונש והמדינה ערערה על קולת העונש. הערעור על ההרשעה נדחה בעיקרו והערעורים על מידת העונש נדחו.
ב. באשר למעשים שנעשו בתקופה הראשונה העלה המערער בשלב הערעור טענה כי היה קטין בעת שבוצעו המעשים החל בשנת 1987, והוא הועמד לדין זמן ניכר לאחר שחלפה שנה מאז בוצעו המעשים מבלי שנתקבלה הסכמת היועץ המשפטי לממשלה כנדרש בסעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול). לענין זה נראית תשובת התביעה כי לפחות חלק מן המעשים שנעשו בעת שהמערער היה קטין, בוצעו בשנת 88, בהיותו למעלה מגיל 17, ובאשר לאלה לא היה צורך בהסכמת היועץ המשפטי להעמדה לדין. די במעשים שבוצעו במתלוננת על פי עדותה בסמוך להגשת התלונה הראשונה במשטרה, בספטמבר 88, כדי לבסס את ההרשעה במעשים המגונים שבוצעו באותה תקופה. אין ממש בטיעוני הסניגור כי מעשי המערער היו שורה של מעשים תמימים שבוצעו ללא כוונה פלילית ובנסיונות כנים לחזר אחרי המתלוננת. על כן, בכפוף לאמור בקשר למעשים נשוא התקופה הראשונה, אין להתערב בהרשעת המערער.
ג. אשר לעונש - אין להתערב בו למרות ביטולה של ההרשעה ביחס לחלק מהמעשים נשוא התקופה הראשונה. מדובר בשורה של מעשים בהם ניצל המערער במשך תקופה מתמשכת את פער הגילים בינו לבין המתלוננת, את קירבת המשפחה ביניהם ואת הצורך שלה בידידותו של קרוב מבוגר ממנה ובמשפחה תומכת. ביהמ"ש שקל גם את הנסיבות האישיות הקשות של המערער והביאם בחשבון. לפיכך יש לדחות את הערעור על חומרת העונש. כמו כן יש לדחות את הערעור על קולת העונש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, גב' בייניש. עוה"ד ע. סבוראי וש. צפורי למערער, עו"ד א. פטר למשיבה. 13.10.97).

בש"פ 5840/97 - יהודה זקן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר נכנס לחנות של חלפן במרכזה של ירושלים, כלא את הפקידה בתוך חדר הכספות וגנב מן הדלפק את כל המזומנים. על כך הואשם בעבירות שוד וכליאת שווא. לאחר הארכת מעצרו כחשוד בביצוע העבירות הנזכרות, ביקש העורר להתייחד עם החוקר בחצר תחנת המשטרה במגרש הרוסים, בתואנה שהוא מבקש למסור לחוקר מידע מודיעיני. משהוציאו החוקר לחצר, ובעוד ידי העורר כבולות באזיקים, נשא את רגליו ונמלט. בשל כך הואשם העורר גם בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר העורר עד תום ההליכים. העורר הוא עבריין מועד שלחובתו הרשעות קודמות ועשרות עבירות רכוש ובריחה ממשמורת. אין גם חולקין על עצם מעשי השוד אך המחלוקת היא בשאלת סכום המזומנים שנטל העורר. ברם, לאחרונה אושרה קבלת העורר לתכנית גמילה מסמים ועל רקע זה מבקשת הסניגורית להימנע ממעצרו, משום ששורש עבריינותו של העורר נעוץ בהתמכרותו לצריכת סמים ויש סיכוי שהעברתו למוסד גמילה ימנע ממנו המשך עבירותיו ויעזור לשיקומו. הערר נדחה.
ב. ככלל, העיתוי הראוי לגמילה מסמים של נאשם הנתון במעצר הוא לאחר סיום משפטו ובמסגרת ריצוי המאסר שייגזר עליו. רק בהתקיים נסיבות מיוחדות ובמקרים יוצאי דופן עשוי ביהמ"ש לחרוג מכלל זה ולאפשר לנאשם הנתון במעצר להשתחרר ממעצרו כדי להיזקק לטיפול גמילתי במסגרת אחרת. גישה זו אומצה גם ע"י המחוקק שהגביל את סמכות ביהמ"ש להתנות שחרור בערובה במתן טיפול גמילתי, רק למקרים שבהם העצור כבר התחיל בקבלת הטיפול לפני מעצרו. בדין חרות זה חל, אמנם, לאחרונה שינוי וביהמ"ש מוסמך לשחרר בערובה תוך חיוב הנאשם לקבל טיפול למשתמשים בסמים, כך שכיום ההגבלה על סמכות ביהמ"ש לשחרר עצור למטרת גמילה היא רק בכך שצריך אישור של קצין המבחן. אפשר להניח שבמצב החוקי החדש שחרור ממעצר במטרה לאפשר טיפול גמילתי, שוב לא ייחשב כמהלך כה חריג כבעבר.
ג. עם זאת, גם על פי הדין החדש, שחרור בערובה למטרת גמילה אינו אלא צורה אפשרית של חלופת מעצר. לפני שביהמ"ש קובע חלופת מעצר כזו עליו להשתכנע תחילה כי שחרורו של הנאשם בתנאי החלופה המוצעת אינו כרוך בסיכונים מהותיים לשלומו ולבטחונו של הציבור. בענייננו קבע ביהמ"ש המחוזי כי לנוכח עברו הפלילי של העורר, הכולל גם הרשעות בעבירות של בריחה ממשמורת, ולנוכח חומרת העבירות באישום הנוכחי, לא ניתן לשחרר בערובה את העורר למטרת שהות במסגרת של טיפול גמילה. בכל הנסיבות, ובהתחשב בכך שהעורר הורשע לאחרונה בתיק אחר ונדון למאסר ממשי, יש סיכון של בריחתו.

(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' גלי גלעד לעורר, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 19.10.97).

בש"פ 6039/97 - מדינת ישראל נגד מוניר יוסף ואח'

*ביטול שחרור בערובה (סמים - הרואין)(ערר על שחרורם של שלושת המשיבים בערובה - הערר נתקבל לגבי שניים מהם).

א. קצין משטרה התחזה כצרכן סמים והמשיב 1 הסכים לספק לו כ-100 גרם הרואין במקום ובמועד שנקבעו. קצין המשטרה בא למקום בחברתו של שוטר אחר בתוך מונית כאשר השוטר מתחזה כנהג מונית. המשיב בא למקום בחברת שני המשיבים הנוספים. בשלב זה הוברר כי הסם המובטח עדיין אינו מצוי ולאחר המתנה ממושכת שבה פעלו שני המשיבים הראשונים, נמסרה לקצין המשטרה חבילה שהכילה כ-100 גרם הרואין נטו. בשלב זה הזדהה קצין המשטרה והמשיבים ברחו מן המקום. לאחר מרדף נלכדו. השלושה הואשמו בעבירות של סחר בסמים ובעבירות נלוות וביהמ"ש המחוזי נתבקש להאריך את מעצרם עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי יש ראיות לכאורה כנגד השלושה, כך שיש נגדם עילות מעצר כדין, אך לדעתו, בנסיבות העניין, ניתן לשחרר את המשיבים בערובה ובתנאים מגבילים ובכלל זה "מעצר בית" בשעות הלילה. הערר נתקבל לגבי שני המשיבים הראשונים כשהמדינה חזרה בה מעררה לגבי המשיב השלישי.
ב. בהיעדר נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן, דינו של מי שעוסק בסחר בסם מסוכן להיעצר עד תום ההליכים. עבירה זו, כשמדובר בכמויות ניכרות ובסמים מן הסוג הקשה, מקימה חזקה נגד המבצע שהוא מסכן את שלום הציבור. נסיון החיים מלמד שלגבי העוסק בסחר בסם מסוכן לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. הנסיון להתלות בחידושיו של חוק המעצרים החדש ובחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, איננו מועיל. הסכנה הנובעת מסחר בסם מחייבת להוסיף ולנהוג בסוחרי סמים על פי ההלכה הקיימת. אכן, גם במקרים כאלה יבדוק ביהמ"ש אפשרות של חלופה, ובאותם מקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם ישתכנע שניתן להסתפק בחלופה ניתן ליישם אותה. במקרה דנא, ביחס למשיב 3, אכן ניתן להסתפק בחלופת מעצר, אך לא היתה שום הצדקה להסתפק בחלופת מעצר ביחס לשני המשיבים הראשונים. מדובר בכמות ניכרת של הרואין ולשני משיבים אלה הרשעות קודמות ואף עונשי מאסר על תנאי עומדים ותלויים נגדם. ביהמ"ש המחוזי היה ער להלכה המנחה בסוגייה האמורה ובכל זאת החליט לסטות ממנה, אך אין בנימוקיו כל טעם שהצדיק סטייה כזו.
ג. משהחליט ביהמ"ש המחוזי לדחות את בקשת המדינה ולהורות על שחרור המשיבים בערובה ובתנאים מגבילים, ביקשה המדינה לעכב את השחרור כדי לאפשר לה לערער לביהמ"ש העליון בעוד המשיבים נתונים במעצר. ביהמ"ש דחה את הבקשה. יש להעיר כי היה על ביהמ"ש להיענות לבקשה זו. החלטתו של ביהמ"ש המחוזי, גם לפי הבנתו, היתה יוצאת דופן, ולא היה זה מן המידה לאפשר את שחרורם של המשיבים לאלתר בטרם תעמוד החלטת ביהמ"ש לביקורת ביהמ"ש העליון.

(בפני: השופט מצא. עו"ד שרית טובבין לעותרת, עו"ד מחמוד זועבי למשיב הראשון, עו"ד הישם ביטאר למשיב השני, עו"ד תאופיק אבו אחמד למשיב השלישי. 14.10.97).

רע"א 4028/97 - הלסקו ישראל בע"מ נגד גלאון צביה

*חיובו של עד ע"י בימ"ש השלום להכין מסמך בכתב מאומת ע"י רו"ח לקראת המשך חקירתו(הבקשה נדחתה).

א. המשיבה הגישה נגד המבקשת תביעה לפיצויים בגין הפרת חוזה ובכתב הגנתה טענה המבקשת, בין היתר, כי המשיבה, ששימשה כסוכנת מכירות של המבקשת, סייעה לבעלה להקים חברה מתחרה וסייעה לו ב"גניבת" לקוחות המבקשת. מכיוון שכך פעלה, אין המשיבה זכאית לפיצויים. בנסיון להוכיח טענותיה אלה, נחקר בעלה של המשיבה
בחקירה שכנגד ונשאל על ידי ב"כ המבקשת מי הם לקוחותיו ומה היה מועד התקשרותם עמו. הוא השיב כי אם יעיין בספרי החשבונות של החברה הוא יוכל ליתן מענה לשאלות אלה ובסוף יום הדיונים ביקש ב"כ המבקשת כי ביהמ"ש יורה לעד להתייצב לדיון הבא כשברשותו "כל החומר של החברה כך שיוכל לתת תשובות לגבי כל לקוח ולקוח...". בהחלטתו הורה השופט כי "על העד להודיע בישיבה הבאה בעזרת מסמך כתוב שיכין למטרה זו מהי התשובה לשאלה ועליו לפרט לגבי כל אחד מהלקוחות... ההודעה בכתב צריכה להיות מאומתת על ידי רואה חשבון...". המשיבה השיגה על החלטה זו בביהמ"ש המחוזי וערעורה נתקבל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין בדין אפשרות לחייב עד "להכין שיעורי בית", קרי, להכין סיכום או מסמכים מיוחדים הדורשים השקעת עבודה ומאמץ מצדו של העד. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. לא היה מקום לחייב את העד "להכין שיעורי בית". עם זאת, יש להבהיר, כי ב"כ המבקשת ביקש שבימ"ש השלום יורה לעד להתייצב במועד הדיון הבא כשברשותו ספרי החשבונות של החברה, זאת לפי דברי העד כי אם יהיו המסמכים לפניו, יוכל להשיב לשאלות שנשאל. ביהמ"ש, מיוזמתו, חייב את העד בהכנת מסמך מיוחד ואת זה הוא לא היה מוסמך לעשות. מנגד, רשאי היה ביהמ"ש, על פי הסמכות הנתונה לו בתקנה 178(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, לזמן את העד לפניו בשנית לצורך הצגת ספרי החשבונות ולהשיב על שאלות לגבי תוכנן, מבלי שהעד יידרש לעשות הכנות מיוחדות ולהכין חומר ראיות. אכן, העד רשאי, לפי שיקול דעתו, להכין את החומר כפי שהורה לו ביהמ"ש ולהביא עימו לביהמ"ש, אך אין מוטלת עליו חובה לעשות כן.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד ש. עד למבקשת, עו"ד י. אפרת למשיב. 29.9.97).

בג"צ 5946/97 - רחמים בן שלמה נגד מדינת ישראל ואח'

*אי התערבות בג"צ ב"החלטה דיונית" של ביהמ"ש שלא לדחות משפט בעבירות תכנון ובניה עקב אי הופעת הסניגור (העתירה נדחתה).

העותר הואשם בבימ"ש השלום בניהול עסק ללא רשיון ובשל תקלות שונות נדחה משפטו פעמים אחדות. משנקבע התיק לשמיעת ראיות בספטמבר 97, ביקש הסניגור לדחות את הבירור משום שבמועד שנקבע זומן לדיון אחר בפני ביהמ"ש העליון. התביעה הסכימה לדחיית הדיון, אך ביהמ"ש דחה את הבקשה, וגם בקשתו החילופית של הסניגור לדחות את הדיון לשעות אחר הצהריים לא נענתה. כיוון שכך הופיע העותר במשפטו ללא סניגור, העמיד את ביהמ"ש על קשייו לנהל את הגנתו בעצמו, ומשאמר כי אינו מסוגל לחקור את מומחה התביעה על חוות דעתו החליט ביהמ"ש לקבל את חוות הדעת מבלי שהמומחה ייחקר עליה. משאמר העותר כי איננו רוצה להעיד ללא נוכחות עורך דינו, הועיד ביהמ"ש את התיק למתן הכרעת הדין. בקשת הסניגור לאחר הישיבה לאפשר לו לחקור את עדי התביעה ולהעיד את העותר נדחתה גם היא. בעתירתו מבקש העותר כי תבוטל החלטת בימ"ש השלום ושבג"צ יורה לביהמ"ש לאפשר לו לחקור את עדי התביעה ולהביא ראיותיו לפני שיוכרע דינו. העתירה נדחתה.
ככלל, בג"צ אינו מתערב בהחלטות ביניים של הערכאות הדיוניות במשפטים פליליים ומקרהו של העותר אינו יוצא מן הכלל. אם יורשע העותר בדינו יהיה בידו להעלות, במסגרת ערעורו על ההרשעה, גם את השגותיו על צדקת ההחלטות הדיוניות שניתנו במהלך משפטו. לפנים מן הצורך יש להוסיף, כי הואיל והכרעת הדין טרם ניתנה, אף בידי בימ"ש השלום לחזור ולשקול את עמדתו ביחס לבקשת העותר. בג"צ הורה כי העתקים מן העתירה ומפסה"ד יומצאו לשופט השלום השומע את התיק.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד עמיחי סגל לעותר. 12.10.97).

בג"צ 4712/97 - מאיר לוי נגד האוניברסיטה העברית בירושלים ולשכת עוה"ד

*בקשה של סטודנט שסיים לימודי משפטים בלוס אנג'לס לקבל "הכרה" לפי חוק לשכת עוה"ד (העתירה נדחתה).

העותר סיים לימודי משפטים בפקולטה למשפטים בלוס אנג'לס. הוא חזר לישראל ופנה לאוניברסיטה לקבלת הכרה על פי הוראת סעיף 25(2) לחוק לשכת עוה"ד. האוניברסיטה סירבה לבקשה בנימוק שעל פי "כללי ההכרה" שגובשו ע"י האוניברסיטה העברית, תנאי להכרה של בוגר בלימודי משפט בארה"ב הוא שהבוגר סיים לימודיו בפקולטה למשפטים אשר הוכרה ע"י ה "American Bar Association" (ה- (ABA. הפקולטה בה למד העותר אינה נמנית עם אלה שהוכרו ע"י ה- ABA אלא ע"י ועדת הבוחנים של הלשכה בקליפורניה. לטענת העותר די בכך כדי שהאוניברסיטה תכיר בפקולטה למשפטים האמורה. האוניברסיטה היתה מוכנה להתחשב בהכרה של ועדת הבוחנים של הלשכה בקליפורניה, אם העותר יעבור את בחינות הלשכה בקליפורניה. העתירה נדחתה.
עמדתה המקורית של האוניברסיטה שרק פקולטה למשפטים שקיבלה הכרה ע"י ה ABA-תוכר בישראל, היא עמדה סבירה. לא נפל בעמדת האוניברסיטה כל פגם המצדיק התערבות בג"צ. על פי הגישה בארה"ב, בוגר בלימודי משפט של מוסד המוכר ע"י הABA- זכאי לגשת אל בחינת הלשכה בכל מדינות ארה"ב, ואילו פקולטה למשפטים המוכרת ע"י הלשכה בקליפורניה יוכל לגשת לבחינות רק בקליפורניה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, גב' דורנר. עו"ד יצחק דוידסון לעותר, עוה"ד דורון קליר ועליאש למשיבים. 10.8.97).

בש"פ 5751/97 - יצחק עמור נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (חבלה ושיבוש הליכי משפט) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ושיבוש מהלכי משפט. במהלך ריב נטל העורר סכין ממכונית ודקר את המתלונן באיזור החזה ודקירות נוספות שכתוצאה מהן נדקר המערער בסרעפת, בכבד, בריאה השמאלית ובראשו. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. טענת הסניגור היא שקיימות ראיות שלפיהן לא העורר הוא שדקר את המתלונן, הערר נדחה.
קיימות ראיות לכאורה כי מי שדקר את העורר הוא המתלונן. העורר עצמו הודה במעשה ולא רק בפני חוקר המשטרה. להתוודות זו יש ראיות מסייעות מחזקות ודי בכך כדי לקבוע שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת העורר. אשר לחלופת מעצר - העורר הראה שבשל ריב על לא כלום הוא מסוגל לתקוף בצורה מסוכנת, תוך שימוש בסכין, את יריבו . התנהגות מסוכנת כזו מלמדת על אופיו ומסוכנותו. לכך יש להוסיף כי לעורר עבירות קודמות לא מעטות וביניהן עבירה אחת בעלת אופי דומה. באותו מקרה דקר המערער את המתלונן בסכין, עקב חילופי דברים בין השניים. הוא עשה כן שעה שתלוי היה ועומד נגדו מאסר על תנאי ובגין המעשה נדון לשלוש שנים מאסר. רואים כי התנהגות העורר שעליה הוא עומד עתה לדין, הינה דפוס התנהגות חוזרת אצל העורר. בנסיבות אלה אין מקום לחלופת מעצר.

(בפני: השופט אור. עו"ד ירום הלוי לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 9.10.97).

ע.א. 8658/96 - יונתן סבן ואח' נגד יצחק יריב קריגר ואח'

*הצטרפות כמשיבים בערעור (בקשה להצטרף כמשיבים בערעור שהוגש נגד המשיבים דנא - הבקשה נתקבלה).

המבקשים והמשיבים בבקשה זו רכשו מאחת נג'אר אמסלם (להלן: המערערת) מגרשים במתחם שמדרום
לנהריה. העסקאות נעשו בין השנים 89 ו-92 ולא נגמרו ברישום. נפתחו הליכים משפטיים מצד המשיבים נגד המערערת בעניין אכיפת הסכמי המכר של הקרקעות וגם המבקשים דנא הגישו תביעה נגד המערערת. הדיון בתביעות המשיבים נגד המערערת הסתיים והמשיבים זכו בתביעתם. התביעה של המבקשים נגד המערערת טרם נסתיימה. על פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי שניתן לטובת המשיבים נגד המערערת הגישה המערערת ערעור לביהמ"ש העליון. המבקשים מבקשים להצטרף כמשיבים בערעור. לטענתם, השאלות העולות לבירור בערעור, ובפרט אופן מימוש זכויותיהם של המשיבים כלפי המערערת, אינן ניתנות לפתרון שלם ויעיל בלי צירוף המבקשים, והם עלולים להיפגע באופן ישיר, הרסני ובלתי הפיך אם לא יצורפו. המערערת הסכימה להצטרפותם של המבקשים כמשיבים אך חלק מן המשיבים התנגד לכך. בקשת המבקשים נתקבלה.
המבקשים והמשיבים אחזו בהתחייבות לעשות עיסקה במקרקעין שטרם נגמרה ברישום. המשיבים הגישו תביעות לאכיפת זכויותיהם בשנת 95 והמבקשים עשו כן בשנת 96. בנסיבות אלה אין לומר שהמבקשים ויתרו על זכויותיהם או השתהו באופן מוגזם בהגשת התביעה. בביהמ"ש היו איפוא תלויות ועומדות תביעות "שוות מעמד" לאכיפה. המבקשים ביקשו איחוד הדיון עם תביעת המשיבים אך נענו בשלילה מטעמי יעילות ומניעת סרבול. טעמים אלה אינם קיימים עתה כאשר בביהמ"ש העליון תלוי ועומד ערעור שהדיון בו טרם החל, וצירוף המבקשים כמשיבים לא יסב כל קושי. לפיכך יש להיעתר לבקשת המבקשים.

(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד א. קליין למבקשים, עו"ד גב' מיכל פריימן למערערת, עו"ד אדיב מחול למשיבים. 19.10.97).

רע"א 5690/97 - ירוחם ורנה בקר נגד הכונס הרשמי ואח'

*דחיית בקשה של מי שלא היה צד לבוררות לצרפו כצד בהליכים משפטיים לביטול פסק הבורר (הבקשה נדחתה).

בין חלק מן המשיבות ובין חלק אחר מהן נעשה הסכם לבניית 100 יחידות דיור. בין בעלות הדין התעוררו חילוקי דעות שלפי סעיף בהסכם הועברו להכרעת בורר. הלה נתן פסק בוררות וחלק מן המשיבות ביקשו לבטל את הפסק. המבקשים ביקשו לצרפם כבעלי דין בבקשות ובקשתם נדחתה. טענתם העיקרית של המבקשים - שהם הרוכשים של אחת מיחידות הדיור נשוא ההסכם בין המשיבות לבין עצמן - היתה "שבין העניינים הנדונים בהמרצות הנ"ל יש עניינים שעשויים או עלולים להשפיע על זכויותיהם בבית הנ"ל". הטעם לדחיית בקשתם היה שלא היו צד לבוררות וכי מקומן של טענותיהן להתברר בהליך המתאים ולא במסגרת הבקשות הנזכרות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הלכה פסוקה היא שאדם שלא היה צד להסכם הבוררות אין לו מעמד בבקשה לבטל את פסק הבוררות או בבקשה לאשרו. עם זאת רשאי הוא, כמובן, לנקוט בהליכים משפטיים אחרים כדי להגן על זכויותיו.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד אבשלום לוי למבקשים, עוה"ד י. קירש , דוד קירשנבום, עוזיאל עצמון , פנחס מרינסקי, י. שוסטר וא. עברון למשיבים. 14.10.97).

בש"פ 5653/97 - דהן יהודה נגד מדינת ישראל

*דחיית ערר על מעצר חוזר כאשר הנאשם לא קיים את תנאי השחרור בערובה (ערר על מעצר חוזר בעקבות הפרת תנאי שחרור בערובה - הערר נדחה).

העורר הואשם יחד עם אחרים בקשירת קשר לשדוד כספי פדיון של סופר-סל, וכן בהחזקת נשק שלא כדין. ביהמ"ש המחוזי נתבקש לעצור את העורר ואת האחרים עד תום ההליכים אך הוא הסכים לשחררם בתנאים שאחד מהם היה "מעצר בית". העורר, המתגורר בלוד,
הפר תנאי זה כאשר נעצר בראשל"צ בסופר-סל בעת שניסה לשלם באמצעות כרטיס אשראי מזוייף. בעקבות זאת עתרה המדינה לביהמ"ש המחוזי לדיון חוזר ובהתחשב בהפרת תנאי השחרור ביקשה את מעצרו של העורר על תום ההליכים. ביהמ"ש נעתר לבקשה והערר על כך נדחה.
הדיון בבקשה לעיון חוזר נערך מבלי שסניגורו של העורר הוזמן לדיון ומבלי שהעורר היה מיוצג. כך ארע למרות שב"כ התביעה ידע שלעורר יש סניגור. תקלה זו לבדה הצדיקה ביטול החלטת ביהמ"ש המחוזי והחזרת הדיון אליו. אך הסניגור ביקש כי הערר ישמע לגופו ויוחלט בו על פי נסיבות המקרה. לאחר שמיעת טענותיו המסקנה היא שביהמ"ש המחוזי צדק בהחלטתו. העורר הפר את האמון שנתן בו ביהמ"ש בכך שלא קיים את התנאי שלפיו נאסר עליו לצאת מפתח ביתו. יתר על כן, הנסיבות שבהן נתפס מאששות את החשש כי הוא עובר עבירות כשאינו עצור.

(בפני: השופט אור. עו"ד דוד ירון לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 8.10.97).

רע"א 8148/96 - אברהם מישאלי נגד רבי נתניאן

*דחיית בקשה לבטל "פסק בורר" של בד"צ העדה הספרדית (הבקשה נדחתה).

ביהמ"ש המחוזי החליט, בגדר ההסכמה הדיונית שבין בעלי הדין, כי בקביעת הבוררים הסופית, לפיה סרב המבקש להצהיר בשבועה או לתת תקיעת כף, אין עילה לביטול הפסק על פי חוק הבוררות. עוד קבע ביהמ"ש בגדר ההסכם האמור כי פסק הבוררות יתוקן על ידי שערוך חלקי של סכומו בשיעור של %75. בבקשה לרשות ערעור משיג המבקש על שתי הקביעות האמורות. הבקשה נדחתה.
משבחר המבקש בדרך של בוררות לפני בד"ץ לעדה הספרדית - עליו להשלים עם הכלליםהנוהגים בערכאה זו, לרבות לענין התוצאות הנובעות מסירובו להישבע או לתת תקיעת כף. השגות המבקש על הנמקת ביהמ"ש המחוזי בעניין זה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. אשר לשערוך החלקי - היתה לפני השופט תשתית עובדתית שגם היא אינה מצדיקה ליתן רשות ערעור על קביעתו. אין המבקש רשאי לחרוג מגדר ההסכמה הדיונית שהושגה בביהמ"ש המחוזי.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד משה כהן למבקש, עו"ד עמרי כבירי למשיב. 25.9.97).

רע"א 1750/96 - מינץ מערכות בע"מ נגד כלנית אבטחה ושירותים בע"מ ואח'

*ביטול החלטת בימ"ש מחוזי לבטל פסק בורר (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

ביהמ"ש המחוזי החליט לבטל פסק בוררות שניתן בין הצדדים וזאת משני טעמים: האחד - שהבורר נימנה על משרד עורכי הדין שייצג את הצד האחר; השני - שהחברה המשיבה לא חתמה על הסכם הבוררות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
הנימוק הראשון אינו מבוסס, משום שקשריו של הבורר עם המשרד שייצג את אחד הצדדים בבוררות היו ידועים לצד האחר. הנימוק השני אינו יכול לעמוד, משום שבהיעדר ראייה שהמשיבה מתחייבת בחותמת עם שתי חתימות, נוצר מצב כבר מלכתחילה במכתב מסויים של המשיבה, המונע בעדה מלטעון שהסכם הבוררות אינו מחייב אותה, הגם שחתימתו של המנהל האחר של החברה לא הושגה. לפיכך יש לבטל את פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי ולקבוע שפסק הבוררות תקף.