תקציר סביר כרך נ' חוברת 11

ע.א. 4612/95 - איתמר ואילנה מתתיהו נגד יהודית שטיל ואח'

*דחיית תביעה אישית נגד מנהלי חברה בגין גרימת נזק ע"י החברה. *חיוב עורכי דין בפיצויים עקב רשלנות בביצוע חובותיהם כלפי לקוח ובכלל זה אי רישום "הערת אזהרה"(מחוזי חיפה - ת.א. 110/93 - הערעור נגד חלק מן הנתבעים נדחה ונגד חלקם נתקבל).
א. למערערים היו זכויות חכירה לדורות בחלקת מקרקעין בקרית מוצקין. ביוני 79 נכרת בין המערערים לבין שטיל קבלני בניין בע"מ (להלן: החברה) חוזה קומבינציה שבו התחייבו המערערים להקנות לחברה זכויות חכירה לדורות בחלקה האמורה ובתמורה התחייבה החברה להקים על החלקה בניין למסחר ולמגורים ומתוכו למסור למערערים 3 דירות ששטח כל דירה יהיה לא פחות מ-100 ממ"ר (סעיף 5 לחוזה). כן קבעו הצדדים, כי במידה ויבנו קוטג'ים בחלקה, יועברו למערערים קוטג' ושתי דירות קטנות יותר, כך שהשטח הכולל של 3 הדירות יהיה כ-300 ממ"ר (הסיפא לסעיף 5 לחוזה). בחוזה התחייבו המערערים להעניק יפו"כ לעורכי הדין אליעזר, שלמה ושי טויסטר, לעשות בחלקה כל פעולה שתדרש.
ב. כשנה לאחר חתימת החוזה נחתמה תוספת לחוזה בה הוסכם על שינויים מסויימים בחוזה. בסעיף 3 לתוספת החוזה נאמר כי המערערים יקבלו 3 דירות בבניינים שונים. דירה אחת על גג הבניין שייבנה על החלקה, דירה שניה ברחוב קדיש לוז ודירה שלישית בבניין שתבנה החברה בקרית מוצקין. לגבי כל אחת מן הדירות הוסכם כי תהיה בשטח שלא יפחת מ-100 ממ"ר. כבטוחה לקיום התחייבויותיה כלפי המערערים התחייבה החברה "...למשכן לטובת המוכרים את המגרש הידוע... לפי התנאים אשר עורכי הדין א. טויסטר ו/או שי טויסטר יקבעו. למטרת רישום המשכנתא תמסור הקונה (החברה) לזכות המוכרים (המערערים) יפו"כ בלתי חוזר... יחד עם זאת תרשם אזהרה על החלקה הנ"ל... המשכנתא תרשם כאשר המוכרים ידרשו זאת מאת מיופי הכח, בתנאי שמיופי כח יקבעו שיש צורך מידי בכך".
ג. המערערים העבירו את הזכויות בחלקה והחברה הקנתה למערערים שתי דירות בלבד. דירה אחת בשטח של 96 ממ"ר ברחוב קדיש לוז ודירה אחת בשטח של 145 ממ"ר בבניין שנבנה על החלקה. לא נרשמה משכנתא או הערת אזהרה לזכות המערערים על החלקה הנזכרת בסיפא לסעיף 3 לתוספת החוזה (להלן: נכס הבטוחה). אדרבא, על נכס הבטוחה נרשמה משכנתא בדרגה ראשונה לטובת בנק המזרחי כאשר שטר המשכנתא נחתם בפני עו"ד א. טויסטר ז"ל באוגוסט 83. החברה הגיעה למצב של חדלות פרעון ונכס הבטוחה נמכר ע"י כונס נכסים לכיסוי חובות החברה לבנק המזרחי שלזכותו נרשמה משכנתא כאמור.
ד. על רקע זה הגישו המערערים בשנת 93 תובענה לפיצויים נגד שתי קבוצות של נתבעים. קבוצה אחת שכללה את מנהלי החברה (להלן: מנהלי החברה) וקבוצה שניה שכללה שותפות עוה"ד טויסטר ועו"ד שי טויסטר (להלן: עורכי הדין). בתובענה טענו המערערים כי המנהלים גרמו להם נזקים שונים בכך שגרמו לכך שנכס הבטוחה מושכן לטובת בנק המזרחי ולא הובטחו זכויותיהם על החלקה בהתאם להסכם. כלפי עוה"ד טענו המערערים שהם חבים בנזיקין בגין רשלנות שגרמה לכך שלא קיבלו את הדירה השלישית. הם תבעו פיצויים לפי שוויה המוערך של דירה בשטח של 100 ממ"ר. המשיבים העלו גירסה עובדתית שלפיה קיבלו המערערים מהחברה שתי דירות ששטחן עלה על השטח של שתי דירות שהתחייבה החברה להקנות למערערים ואחד המנהלים טען כי הוסכם בין הצדדים שלא תמסר למערערים דירה שלישית אלא תיערך התחשבנות כספית ונוכח זאת הסכים המערער כי נכס הבטוחה ישועבד לטובת בנק המזרחי. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה נגד שתי קבוצות הנתבעים. באשר לעוולת התרמית נגד המנהלים קבע ביהמ"ש כי המערערים לא הצליחו להוכיח התקיימות יסודותיה של עוולה זו. גם הטענה בדבר רשלנותם של עורכי הדין נדחתה. לגבי רישום המשכנתא קבע ביהמ"ש
כי לפי מה שהוסכם בחוזה זו תרשם רק בעקבות בקשת המערערים והם לא ביקשו את הרישום.
ה. באשר לטענת המשיבים שהשתכללה הסכמה מאוחרת בין הצדדים שפטרה את החברה מהקניית הדירה השלישית למערערים נמנע ביהמ"ש מלקבוע ממצאי מהימנות כלשהם, אך קיבל את עמדת המשיבים על יסוד שיקולים של הגיון, והם, השתהות המערערים בתביעתם ונטל הראייה הכבד בטענות המופנות נגד עזבון, שכן בינתיים נפטר עו"ד טויסטר. ביהמ"ש סבר גם שלא היתה אמורה להירשם הערת אזהרה לטובת המערערים שכן רישום הערת אזהרה קשור ברישום המשכנתא וכל עוד לא נדרש רישום המשכנתא ע"י המערערים לא היה ברישום הערה כדי להועיל. הערעור על דחיית התביעה נגד המנהלים נדחה ואילו הערעור על דחיית התביעה נגד עורכי הדין נתקבל.
ו. הנטל להוכחת הגירסה כי המערערים ויתרו על רישום המשכנתא רבץ לפתחם של המשיבים, שטענו כי השתכללה בין הצדדים הסכמה חדשה הסוטה מן ההסכם הכתוב. נוכח העובדה שהכרעת ביהמ"ש המחוזי בנקודה זו אינה מבוססת על ממצאי מהימנות, אלא על שיקולים שבהגיון ובמשפט, רשאי ביהמ"ש שלערעור להתערב בהם, מאחר ולערכאה הדיונית אין בכגון דא כל יתרון על ערכאת הערעור. בבחינת השאלה אם עמדו המשיבים בנטל להוכיח את טענתם התשובה היא שלילית. גירסת המשיבים מעוררת שאלה מקדמית קשה: האם מתקבל על הדעת שהמערערים הסכימו לוותר על זכותם לקבל דירה שלישית, או על זכותם לבטוחה שתבטיח זכויותיהם, מבלי שנחתם על כך מסמך כלשהו? זאת ועוד, גם על פי גירסת אחד המנהלים, טענו המערערים שמגיע להם פיצוי, מה הניע את המערערים לוותר על זכותם החוזית לבטוחה שתבטיח את התחייבות החברה כלפיהם? כך, שכתוצאה מניתוח הראיות, עולה שאין לקבל את גירסת המשיבים שהמערערים ויתרו על זכותם לדירה שלישית ועל בטוחה לזכותם.
ז. ביהמ"ש המחוזי ביסס את מסקנתו ההגיונית על השיהוי בהגשת התביעה ע"י המערערים. ברם, נוכח הפניות בעל פה ובכתב של המערערים בדבר זכותם לדירה הנוספת אין להסיק כי הם ויתרו על זכויות כלשהן הנתונות להם. אשר לסברתו של ביהמ"ש שמדובר כאן בטענה נגד עזבון - מאז כריתת ההסכמים ורישום המשכנתא לטובת הבנק נפטר עו"ד אליעזר טויסטר שטיפל בעיקרו של דבר בעניין. אך אין לייחס למערערים כאילו העלו טענה או דרישה חדשה תוך ניצול פטירתו של עוה"ד. הם העלו טענותיהם על הכתב כשעו"ד טויסטר היה בין החיים.
ח. באשר לתביעה נגד עורכי הדין - בערעור לא חלקו עוד עוה"ד כי שימשו עורכי דין גם של המערערים, כך שהיו יחסי עו"ד לקוח בין משרד עורכי הדין טויסטר לבין המערערים. העילה המרכזית שעליה נשענים המערערים היא עילת הרשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. אין חולק כי עו"ד חב ללקוחו חובת זהירות ועליו לפעול במהימנות, במקצועיות ובנאמנות. חובות עוה"ד כלפי לקוח מוטלות על עוה"ד גם כשהוא פועל עבור שני הצדדים לעיסקה, שבמקרים רבים הם בעלי אינטרסים מנוגדים. עו"ד טויסטר המנוח לא עמד בחובותיו כעורך דינם של המערערים. מסקנה זו מתבססת על שני טעמים נפרדים.
ט. טעם אחד נוגע לאי הבטחת זכויותיהם של המערערים ע"י רישום הערת אזהרה לטובתם על נכס הבטוחה. עוה"ד שייצגו את המערערים צריכים היו להבטיח כי קודם להעברת זכויותיהם הקנייניות של המערערים בחלקה, תינתן למערערים בטוחה. חובה זו לא קויימה. פרקטיקה מקובלת היא, שבסמוך לאחר החתימה על ההסכם הכולל התחייבות לעשות עיסקה, מי שמטפל ברישום העיסקה דואג לרישום הערת אזהרה כדי למנוע רישום עיסקה סותרת. עו"ד שאינו נוהג כן אינו ממלא את חובתו כעו"ד. בענייננו אף
הותנה במפורש בתוספת לחוזה כי תרשם הערת אזהרה והדבר לא נעשה. כבר בכך טמונה התרשלות מצידו של עוה"ד.
י. הטעם השני שבגינו חבים עורכי הדין למערערים נוגע לפעולותיהם בעת רישום המשכנתא לטובת בנק המזרחי על נכס הבטוחה. עוה"ד קיבלו על עצמם לשמש כשלוחיהם של המערערים להבטחת רישום המשכנתא. הם ידעו והבינו שהמערערים סומכים עליהם בעניין זה. במסגרת שליחות זו היה על עורכי הדין לגלות למערערים כל ידיעה הנוגעת לנושא השליחות ולהימנע מכל דבר שיש בו ניגוד בין טובת המערערים וטובתו של אדם אחר. לפי בקשת החברה פעל עו"ד טויסטר לרישום משכנתא לטובת בנק המזרחי על נכס הבטוחה. פעולה זו עמדה בסתירה חזיתית לזכותם של המערערים לרישום משכנתא, או הערת אזהרה, על נכס הבטוחה.
יא. יש להעיר כי גם אם המערערים לא היו לקוחות של עוה"ד היו מוטלות על עוה"ד חובות כלפיהם. כבר נפסק, כי עו"ד של קבלן חב חובת זהירות ונאמנות לרוכש דירה מאותו קבלן כאשר עוה"ד הסכים לטפל ברישום הרכישה על שמו של הקונה, וזאת גם אם אין בין הרוכש לבין עוה"ד יחסי עו"ד לקוח. בענייננו, המערערים שמו מבטחם בעורכי הדין שידאגו לבטוחה כמצויין בהסכם, עוה"ד היו שלוחים של המערערים לעניין רישום המשכנתא ונטלו אחריות כלפי המערערים גם אם המערערים, לא היו "לקוחות" של עורכי הדין.
יב. אשר לאחריות המנהלים - המערערים טוענים לאחריות אישית חוזית ונזיקית של המנהלים. באשר לאחריות החוזית - רישום המשכנתא לטובת בנק המזרחי היווה הפרה של התחייבות החברה לרשום משכנתא על נכס הבטוחה לטובת המערערים. השאלה היא אם נושאים המנהלים באחריות אישית כלפי המערערים בגין הפרה זו. נקודת המוצא לבחינת אחריות המנהלים טמונה בחוזה ובתוספת לו. במסכמים אלה אין נטילת חיוב חוזי ע"י המנהלים. הכלל במצב דברים זה הוא שהמנהלים אינם חבים בגין הפרות חוזה שנכרת ע"י החברה.
יג. שאלה אחרת היא אם המנהלים אחראים אחריות נזיקית כלפי המערערים. עצם מעמדו של מנהל כאורגן בתאגיד אינו מטיל עליו באופן אוטומטי אחריות אישית בנזיקין בגין עוולות שהתאגיד אחראי להם. עם זאת, אין למנהל חסינות מאחריות נזיקית בגין פעולות שעשה בכהונתו כמנהל והוא ישא באחריות כזו כשמתקיימים בו כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות על פי דיני הנזיקין. לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה. בהקשר זה עשוייה להיות משמעות לנתונים כמו מומחיות אישית של המנהל עליה סמך הצד השני להתקשרות, חובות מקצועיות של המנהל המבוססות על מהימנות מקצועית שלו, למשל, כרופא, עו"ד וכדומה, או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי שהביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסויים את אמונו ובטחונו שהמנהל באופן אישי לוקח אחריות כלפי הצד השלישי. בענייננו לא הונחה תשתית עובדתית כזו. אין גם לייחס למנהלים עוולה של גרם הפרת חוזה.
יד. אשר לשיעור הנזק שבה על עוה"ד לשאת - המערערים טענו כי שיעור הנזק עומד על שוויה של דירה בת 100 ממ"ר וטענה זו אין לקבל. מתוך החוזה וגם מתוך התוספת לחוזה עולה כי הם היו צריכים לקבל בסך הכל 300 ממ"ר ו-3 דירות וצויין במפורש בסעיף 5 להסכם כי אם דירה אחת תהיה יותר גדולה יהיו הדירות האחרות יותר קטנות. לפיכך יש להעמיד את נזקם על שיעור של 60 ממ"ר בלבד משום שקיבלו 240 ממ"ר בשתי הדירות. מאידך אין לקבל את טענת עוה"ד כי שתי הדירות שקיבלו המערערים שוויין עולה על 3 דירות שהיו אמורים לקבל. לפי החוזה צריך לעשות התאמות באשר
לגודל הדירות ולא באשר לשווין. זאת ועוד, טיעונם של המשיבים אינו מתיישב עם עדות השמאי מטעם המשיבים עצמם באשר לערך הדירות שקיבלו המערערים. התוצאה היא שיש לחייב את עוה"ד לשלם למערערים את מחיר שטח דירה בגודל של 60 ממ"ר.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' דניאלה גרצולין למערערים, עו"ד יום טוב אלקיים למנהלים, עו"ד עופר אטיאס לעורכי הדין. 27.10.97).

ע.א. 5302/93 - בנק מסד נגד מרדכי לויט ואח'

*חיוב בנק בפיצויים למי שקיבל אינפורמציה לא נכונה מהבנק על לקוח של הבנק(מחוזי ת"א - ת.א. 1389/91 - הערעור נתקבל).

א. במהלך נובמבר 1991 התנהל מו"מ בין המשיב (להלן: לויט) לבין רינה צעירי-מייברג (להלן: צעירי) שהיתה בעלת השליטה במרכבה - חברה להשכרת רכב בע"מ (להלן - מרכבה). מטרת המו"מ היתה לצרף את לויט כבעל מניות במרכבה. נאמר ללויט שמרכבה היא חברה רווחית. לויט היה להוט להיכנס לעיסקת רכישת המניות. ביום 20.3.91 נחתם זכרון דברים בין לויט, צעירי ומרכבה ונקבע בו כי נגד ערבות בנקאית דולרית בלתי מותנית על סכום בשקלים השווה ל-200,000 $ שתומצא על ידי לויט עד 21.3.91, תינתן ללויט אופציה להחזיק עד %20 מהונה הרשום והנפרע של מרכבה, ותמורת הערבות הניתנת למימוש באופן מיידי, תושקע ברכישת כלי רכב על ידי מרכבה ורישומם על שמה. אם יחליט לויט שלא לממש את האופציה, בתוך 60 ימים, הוא יהיה זכאי להחזר סכום הערבות. בתקופת הביניים יקבל לויט "משכון ראשון במעלה ויחידי" על המכוניות שתירכשנה.
ב. לפי בקשת המוכרים הוסכם שהערבות הבנקאית תינתן לטובת המערער - בנק מסד בע"מ. לפי בקשת לויט הוציא בנק הפועלים, שבו ניהל לויט את חשבונותיו, ערבות בנקאית כמוסכם לטובת מסד בסכום של 400,000 ש"ח. עם קבלת הבקשה להוצאת הערבות, פנה סגן מנהל סניף בנק הפועלים למסד לברר את מצבם של המוכרים, משום שהיתה לו ידיעה מוקדמת על צעירי והיה מודאג מאמינותה של זו. בתשובה נמסרה ע"י בנק מסד אינפורמציה חיובית על מרכבה. הפנייה למסד נעשתה על פי יוזמת בנק הפועלים ולא ביוזמת לויט, שהיה מעוניין מאוד בהוצאת הערבות הבנקאית ולא התעניין בפרטים הטכניים. האינפורמציה שנמסרה על ידי מסד לבנק הפועלים נתגלתה כבלתי נכונה והמניע לנתינתה היה רצונו של מסד לקבל את הערבות הבנקאית מבנק הפועלים כדי שתשמש בטוחה לאשראי שמסד החליט להקצות למוכרים. על יסוד הערבות הבנקאית אישר בנק מסד למוכרים אשראי של 400,000 ש"ח.
ג. בתובענה שהגיש לויט נגד בנק מסד ונגד המוכרים נטען, ככל שהתביעה מתייחסת לבנק מסד, כי זה אחראי כלפיו בנזיקין. עילת התביעה התבססה על מתן חוות דעת רשלנית לגבי מצבה הכספי של מרכבה. לפי הטענה הציג בנק מסד מצג שגרם ללויט להאמין שמצבה של מרכבה יציב ושהיא חברה רווחית ועל כן פעל לויט להוצאת הערבות הבנקאית.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לויט לא התקשר בזכרון הדברים על יסוד האינפורמציה שנמסרה ע"י מסד. עם זאת קיבל ביהמ"ש את עדותו של לויט כי אילו ידע שהאינפורמציה שנמסרה על ידי מסד אינה מהימנה, או שמסד מסרבת למסור אינפורמציה אודות מרכבה, היה מעכב את הוצאת הערבות הבנקאית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חלה על מסד חובה מושגית לקיים חובת זהירות כלפי לקוחותיו של בנק הפועלים, וכי בנק מסד יכול היה לצפות שפנייתו של בנק הפועלים נעשתה בשמו של לויט ולמען האנטרסים שלו. ביהמ"ש המחוזי קבע עוד שמסד הפר את חובתו הקונקרטית כלפי לויט וכי קיים קשר
סיבתי בין הפרת החובה לבין נזקו של לויט. לפיכך אסר על מסד להפעיל את הערבות הבנקאית. הערעור נתקבל.
ה. המשנה לנשיא ש. לוין: בנק מסד חייב חובה מושגית שלא למסור חוות דעת בלתי נכונה לא רק כלפי בנק הפועלים אלה גם כלפי לויט. שאלה אחרת היא כיצד יש להגדיר את החובה הקונקרטית הנזיקית שבנק מסד חב ללויט. בגיבוש מרכיביה של החבות הקונקרטית יש מקום להביא בחשבון שיקולים המכחישים זה את זה, הקשורים לגישות של מדיניות שיפוטית. שיקולים אלה עשויים להיות שונים ממדינה למדינה, ויש לנקוט אמת מידה של זהירות בהתייחסות לפסיקה של מדינות זרות. ב"כ של לויט הציע את המבחן הבא שאותו אפשר לקבל: "מוסר מידע עלול להתחייב בנזיקין כלפי מקבל מידע שהסתמך על מידע זה גם כאשר מקבל המידע לא היה צד למוסר המידע, אך מוסר המידע ידע או צריך היה לדעת כי המקבל כאמור עלול להסתמך על מידע זה ולפעול על פיו". למבחן זה יש להוסיף גם את הדרישה שבפועל הסתמך המקבל על המידע האמור, פעל על פיו ועקב כך נגרם לו נזק. השאלה היא אם נותן המידע צריך לדעת שהמקבל עלול להסתמך על מידע זה ולפעול על פיו, אפילו לא ידע על קיומו בפועל של המקבל המסויים.
ו. אמנם צריך היה בנק מסד להניח שבנק הפועלים פעל בשם לקוח, אך בפועל לא היה קיים לקוח - מבקש, כיוון שלפי ממצאי ביהמ"ש המחוזי פנה בנק הפועלים למסד מיוזמתו הוא. לא נטען שאם פעל בנק הפועלים בבקשת חוות הדעת מבנק מסד למענו של לקוח אך לא בשמו, בנסיבות האמורות, יש להרחיב את מעגל היריבות הנזיקית על מנת לכלול בה את חבותו של בנק מסד כלפי לויט. הרחבת המעגל גם על לקוחות כאלה רחוקה מדי ואינה רצויה. יתירה מזאת, גם לא הוכח שבנק הפועלים פעל למענו של לויט. יש מקום ליסוד וסברה כי פניית בנק הפועלים לבנק מסד היתה מטעמיו הוא על מנת שלא ייקלע לבעיה אם יידרש לפרוע את הערבות הבנקאית שהוצאה על ידו. הגדרת האחריות המוטלת על הבנק נותן חוות הדעת מחייבת קיומה של יריבות רק עם מי שמבקש את חוות הדעת ומסתמך עליה. מי שלא ביקש את חוות הדעת, אך תוכנה הגיעה לידיעתו, אינו יכול להסתמך עליה כעילה לתביעה כנגד נותן חוות הדעת. לפיכך יש לדחות את התביעה נגד בנק מסד.
ז. השופטת בייניש: אין מקום להבחנה בין המקרה בו פעל הבנק שביקש את המידע מיוזמתו לבין מקרה בו הוא פעל לבקשת לקוחו. משנקבע כי היה על בנק מסד להניח כי קיים לקוח שבעניינו נדרש המידע, אין לסייג את חובת הזהירות המושגית המוטלת עליו רק מן הטעם שהפנייה אליו נעשתה ביוזמת הבנק ולא ביוזמת לקוחו. מנקודת מבטו של הבנק המוסר את המידע אין נפקא מינה אם מבקש המידע פעל מיוזמתו בעניין הקשור ללקוחו או בעניין בקשת הלקוח. בשני המקרים היה על הבנק (מסד) לצפות כי בהתנהגותו הרשלנית הוא יוצר סיכון כלפי הלקוח. לפיכך חב בנק מסד בחובת זהירות קונקרטית כלפי לויט במסרו את המידע.
ח. אעפ"כ דין הערעור להתקבל, משום שלא הוכח קשר סיבתי בין הפרת החובה על ידי הבנק ובין הנזק. על לויט היה להראות כי הוא הסתמך על חוות הדעת של בנק מסד וזאת הוא לא הוכיח. בשלב בו נכרת החוזה לא נתבקש בנק מסד למסור כל מידע, לויט לא גילה כל התעניינות במצבם הכספי של המוכרים, ורק לאחר כריתת החוזה, לפני מסירת הערבות הבנקאית, נתבקש המידע מבנק מסד. בשלב זה היה לויט קשור כבר בחוזה שעל פיו היה מחוייב ליתן את הערבות הבנקאית.
ט. השופטת שטרסברג-כהן: בפסק דין קצר הצטרפה לקבלת הערעור על יסוד הנימוקים של השופטת בייניש ועמדתה בעניין חובת הזהירות הקונקרטית של בנק מסד כלפי לויט.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"ד שלמה כרם למערער, עוה"ד צבי גביש וגב' יהודית גינת למשיבים. 18.9.97).

רע"א 5379/95 - סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ

*חיוב בנק בפיצויים עקב ביצוע העברת בעלות ברכב בלי שבדק זהותו הנכונה של "המוכר" שלא היה בעליו של הרכב. *מתן רשות ערעור לערכאה שלישית(מחוזי חיפה - ע.א. 606/93 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וגב' בייניש נגד דעתו החולקת של השופט טירקל).
א. בעל רכב ביקש למכור את רכבו ומי שהציג את עצמו כקונה ואף ערך עם המוכר זכרון דברים, ביקש לערוך נסיעה קצרה ברכב כדי לבדוק את תקינותו ותוך כדי כך גנב את הרכב ביחד עם מסמכיו. ביום 1.9.89 פנה הגנב לבנק (המשיב) באמצעות שטר מכר שבו זייף את חתימת בעל הרכב ומכר את הרכב לקונה. הפעולה נעשתה בבנק מכח תקנות 283, 284 לתקנות התעבורה כנוסחן במועד הרלוונטי. על פי התקנות כנוסחן אז היה על בעל הרכב לחתום על שטר מכר, להחתים עליו את הרוכש ולמסור את השטר למשרד הרישוי או לאחד הבנקים. אם נעשה הדבר בבנק, הועבר השטר על ידי הבנק למשרד הרישוי לאחר תשלום אגרת רישום שינוי בעלות. תאריך התשלום בבנק נרשם כתאריך שינוי הבעלות. במקרה דנן לא דרש הבנק ממי שהתיימר להיות בעל הרכב וחתם על שטר המכר לזהות את עצמו. המבקשת שילמה לבעל הרכב, על יסוד פוליסת הביטוח, את דמי הביטוח והגישה תביעה נגד המשיב (הבנק), הגנב והקונה לשיפוי בגין תגמולי הביטוח ששילמה לבעל הרכב. בימ"ש השלום דחה על הסף את תביעת המערערת נגד הבנק וביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וגב' בייניש, בפס"ד מפי השופטת שטרסברג-כהן, נגד דעתו החולקת של השופט טירקל שסבר שאין מקום להעניק רשות ערעור ואם מוענקת רשות ערעור אין מקום לקבל את הערעור.
ב. השופטת שטרסברג-כהן: בעקבות פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שונו התקנות והוטלה על הבנק חובה מפורשת לזהות את בעל הרכב וקונה הרכב. אך ספק אם יש בשינוי כדי להטיל חובה במקום בו לא היתה קיימת חובה כזו קודם לכן. השאלה שעמדה במרכז הדיונים היתה אם חלה על הבנק חובה לזהות את הבעלים הרשום כבעל הרכב, כאשר מופיע בפניו מי שמתיימר להיות בעל הרכב וחותם על שטר המכר, הן מכח חובת זהירות המוטלת עליו במילוי תפקידו והן מכח חובה שבחוק. בימ"ש השלום קבע כי בהיעדר חובה מפורשת בתקנות התעבורה (כנוסחן בשעת המעשה), אין לפרש את התקנות בדרך הקובעת חובה שאינה מצוייה בחוק כמפורש. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור מנימוקים שונים, שניתנו ע"י שלשת שופטי ההרכב.
ג. אין לקבל את קביעות הערכאות הקודמות ככל שקבעו כי לא רבצה על הבנק חובת זהירות במילוי התפקיד שהוסמך לבצע על פי התקנות. על הבנק רבצה חובת זהירות בין אם מילא תפקיד מינהלי כזרוע הארוכה של משרד הרישוי, ובין אם עשה כן בתוקף תפקידו כבנק נותן שירות. די בעצם ביצוע התפקיד ע"י הבנק הלכה למעשה מכח התקנות, כדי להטיל עליו חובת זהירות, אותה הפר.
ד. מכירת רכב היא מכר של מטלטלין אשר על פי סעיף 33 לחוק המכר הבעלות בהם עוברת במסירת הממכר ואינה טעונה רישום כלשהו. קיימת חובת רישום בעלות ושינוי
בעלות בכלי רכב מכח החוק. לכאורה רישום זה הוא בעל ערך דקלרטיבי, אך גם אם אין הרישום קונסטיטוטיבי אין חולק על חשיבותו. הרישום יוצר מאגר מידע בידי הרשות, עליו מסתמכים רוכשי רכב כדי לוודא בעלותו של המוכר ברכב הנמכר בטרם ירכשוהו. עיקולים ושעבודים נרשמים על הרכב במשרד הרישוי ומתאפשר מעקב אחר חובות של בעלי כלי הרכב והחלפת הבעלות בהם. הבנק מהווה חולייה בביצוע שינוי הרישום ואת תפקידו החשוב עליו למלא במיומנות, במקצועיות ובזהירות הראוייה. הבנק פועל במישור הפרטי כבנק הנותן שירות תמורת עמלה ובמישור הציבורי כזרוע ארוכה של הרשות הרישוי. אין לראות בפעולת הבנק פעולה טכנית של גביית אגרה וצינור להעברתה ואין פעולתו דומה לגביית תשלומים אחרים. כאן מתבצעת פעולה שהיא חולייה רבת חשיבות בשרשרת המובילה לרישום שינוי בעלות ברכב.
ה. במישור המינהלי דינו של הבנק לעניין רשלנות כדין כל רשות מינהלית המפעילה את סמכותה בצורה רשלנית. רשות שלטונית עשוייה לחוב חובת זהירות בשל מעשה או מחדל הקשורים בהפעלת סמכותה. חובת הזהירות של רשויות שלטוניות הוכרה בפסיקתו של ביהמ"ש העליון בשנים האחרונות בצורה גוברת והולכת, בניגוד להלכה ששלטה בכיפה שיצאה מלפני ביהמ"ש העליון בעבר. על כן, קביעת ביהמ"ש המחוזי שאין הבנק, כממלא פונקציה שלטונית, אחראי בנזיקין, אינה יכולה לעמוד.
ו. אשר לחובתו של הבנק כנותן שירות תמורת עמלה - מוטלת עליו חובת זהירות במתן השירות גם במישור הפרטי. חובה זו חייבה את פקיד הבנק לזהות את מי שהתיימר להיות בעל הרכב. דרישת הזיהוי על פי תעודה מזהה, היא פעולה טכנית פשוטה המבטיחה כי האדם המתיימר לבצע פעולה כבעל רכב הוא אכן בעל הרכב. זוהי דרישה סבירה המתיישבת עם מדיניות ראוייה. זוהי דרישה פשוטה, קלה לביצוע, אינה מתנגשת עם שיקולים נוגדים, עולה בקנה אחד עם חשיבות הפעולה המתבצעת, עם הפועל היוצא שלה ועם ביצוע תפקיד בצורה סדורה ונאותה. הבנק שחלה עליו חובת זהירות לעניין זיהוי בעל הרכב כפי שנקבע לעיל, לא עמד בחובת הזהירות הנדרשת. אפילו אין מדובר בהענקת שירות ללקוח קבוע של הבנק, אין בכך כדי לפטור את הבנק מאחריותו בגין שירות רשלני כלפי הציבור הנזקק לשירותו.
ז. עם זאת, מן האמור בכתב התביעה לא עולה קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות של הבנק לבין הנזק שנגרם לבעל הרכב שחברת הביטוח באה בנעליו. כדי להשיב על שאלת קיומו של קשר סיבתי, יש צורך בליבון עובדתי המצריך ראיות ולא ניתן היה לעשות כן במסגרת דיון בדחיית התביעה על הסף. על כן, יש לבטל את ההחלטה בדבר דחיית התביעה על הסף ולהחזיר את העניין לבימ"ש השלום שידון בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין רשלנות הבנק לבין הנזק שנגרם לבעל הרכב.
ח. השופט טירקל (דעת מיעוט): יש לדחות את בקשת המבקשת להרשות לה לערער. בתקופה שבה אירעה הפרשה הנדונה היו בתקפן תקנות התעבורה בנוסחן הקודם והן תוקנו בינואר 96 כאשר נקבע במפורש שהבנק צריך לזהות את בעל הרכב הקונה. מאז תוקנו התקנות פג טעמה של השאלה שהועמדה להכרעה. ניתן לשער שמספרם של המקרים שאירעו לפני כן, שלגביהם התעוררה השאלה אם הבנק צריך לזהות את הצדדים, הוא קטן. לאור משקלה היחסי של השאלה הנדונה ולאור מידת תדירותה אין הצדקה לחזור ולדון בשאלה זו בערכאה השלישית. לפיכך צריך לדחות את הבקשה לרשות ערעור.
ט. אולם, אפילו היה מקום להרשות ערעור, היה דינו של הערעור להידחות מן הטעם שכתב התביעה שהגישה המבקשת בבימ"ש השלום אינו מגלה עילה נגד הבנק. רק אחד מתוך 24 סעיפי כתב התביעה עניינו מעשיו של הבנק ובו נאמר "התובעת תטען כי
הבנק או מי מעובדיו התרשלו עת לא בדקו את תעודת הזהות כנדרש...". לא נאמר בסעיף זה או ביתר סעיפי התביעה, דבר וחצי דבר על כך שעקב התרשלותו של הבנק נגרם למבקשת נזק ומה פרטי הנזק. מכתב התביעה עולה כי המכונית נמצאת בידי הקונה וכי זה לא עמד בתנאי "תקנת השוק". לטענת המבקשת המחזיק במכונית ידוע והבעלות במכונית לא עברה לידיו. נשאלת איפוא ביתר שאת השאלה: מה הנזק שנגרם למבקשת עקב מחדלו הנטען של הבנק? לפיכך בדין דחה ביהמ"ש על הסף את התביעה ויש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. עו"ד ע. מיכלין למבקשת, עו"ד ש. כרוב למשיב. 17.6.97).

ע.פ. 5739/96 - יוסף אוחנונה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות אינוס וחומרת העונש(מחוזי באר שבע - ת.פ. 164/94 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וגב' בייניש נגד דעתו החולקת של השופט קדמי שסבר שיש לקבל את הערעור בחלקו).

א. מספר חודשים לפני התרחשות הפרשה נושא האישום היו המערער והמתלוננת - קרבן האינוס - לזוג אוהבים. המערער היה אז כבן 34 והמתלוננת כבת 17. באותה עת התגורר המערער במושב והמתלוננת, שהזדמנה למקום, נקשרה אליו בעבותות אהבה ונותרה לצידו מספר שבועות. השניים צרכו סמים ומערכת היחסים האינטימיים ש"התלהטה" ביניהם, התאפיינה על רקע צריכת הסמים בגילויים פרועים ומעוותים. לאחר מספר שבועות עזבה המתלוננת את המושב וחזרה לבית משפחתה בעיר הקרובה כדי להתכונן לבחינות הבגרות. בעקבותיה עזב המערער את המושב וחזר לבית הוריו המתגוררים באותה עיר שבה התגוררה המתלוננת. הקשר האינטימי בין השניים התחדש. המערער שהפך להיות "מנהיג" בחברה העבריינית במקום והיתה לו גישה לסמים השתלט על חייה של המתלוננת כשהוא משמש לה מקור לסמי אקסטזי. המערער הפך לבן בית בחדרה של המתלוננת שבדירת הוריה. ההורים התנגדו לכך ובמשך זמן לא מבוטל לא שעתה המתלוננת להפצרות הוריה ונמשכה אחרי המערער כאשר ויתרה לו יותר ויותר ולמעשה הפכה ל"שפחתו".
ב. בסופו של דבר הודיעה המתלוננת למערער על רצונה לנתק את הקשר ביניהם והמערער סירב לניתוק הקשר. המערער המשיך לבעול את המתלוננת במשך חודש ימים, מאז שהודיעה לו על רצונה לנתק עמו את הקשר ועד לפנייתה למשטרה. גם בלילה האחרון לפני פנייתה למשטרה בעל המערער את המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי במשך החודש האחרון, על אף שהמתלוננת לא התנגדה בכח, הביעה התנגדות למעשי המין שביצע בה המערער ועל כן יש להרשיעו בעבירות האינוס במשך כל החודש האחרון עד להגשת התלונה. בעקבות הרשעתו גזר ביהמ"ש למערער 8 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה ע"י שופטי הרוב, בפסק דין מפי השופטת בייניש, נגד דעתו החולקת של השופט קדמי שסבר שיש לקבל את הערעור בחלקו על ההרשעה ועל מידת העונש.
ג. השופט קדמי (דעת מיעוט): בנסיבות המקרה, כפי שעולות מתוך הראיות, אין לפסול כנטולת אחיזה את טענתו של המערער, שהתרשם שהמתלוננת אינה חפצה להתנתק ממנו. אמנם אמרה לו מפעם לפעם שהיא רוצה להתנתק, אך מה שאמרה לו בשפה רפה הוא הבין כמס שפתיים להוריה. במצב דברים כזה, כל עוד לא אמרה המתלוננת למערער דברים ברורים וחד משמעיים בדבר אי הסכמתה לקיים עמו יחסי מין - כפי שעשתה בערב האחרון לפני הגשת התלונה - אין לראותו כמי שכפה עליה את עצמו בניגוד
לרצונה. היעדר פנייה מצד המתלוננת למשטרה מצביע אף הוא על כך, שהמתלוננת לא גמרה אומר להיפרד מהמערער ויהי מה.
ד. מן הראיות עולה כי המתלוננת הציגה בפני המערער את המצב לאשורו - היינו שהיא מבקשת באופן מוחלט להפסיק את מערכת היחסים עמו - רק בלילה שקדם למסירת התלונה במשטרה. גם באותו לילה, לאחר שהודיעה לו שאינה מסכימה יותר ליחסי מין איתו, קיים המערער דרך שיגרה, מבחינתו, יחסי מין עם המתלוננת במרפסת ביתו. ניתן לקבוע ברמת הוודאות הנוהגת בפלילים, שהמערער בעל את המתלוננת באותו ערב כשהוא מודע ל"אי הסכמתה" ובכך עבר באותו לילה עבירה של אינוס.
ה. במצב הדברים האמור יש ליהנות את המערער מן הספק לגבי המעשים שעשה במשך כל החודש ולהרשיעו באשר לקשר המיני עם המתלוננת באותו ערב במעשה אינוס. כיוון שיש לזכותו מחלק מן האישומים ניתן להסתפק בעונש של 4 שנות מאסר בלבד.
ו. השופטת בייניש: על פי קביעת ביהמ"ש המחוזי יכול היה וצריך היה המערער להבין במשך החודש האחרון שהרוח שנשבה מדברי הסכמתה של המתלוננת היתה רוח של הסכמה מאולצת וכפוייה. זו היתה אווירת אימה והסכמה נכפית. המערער לא בחל באמצעים וסחט מן המתלוננת את המשך קיום יחסי המין וכשנוכח לדעת שהחלה מעורבות בני המשפחה לא בחל בשימוש באמצעים אלימים כאשר היכה את המתלוננת, איים על בני המשפחה ואף היכה את אביה. התמונה העולה מעדות המתלוננת ועדויות אחרות שבהן נתן ביהמ"ש המחוזי אמון, הינה תמונה קשה ומדכאת שעיקרה מסכת של כניעת המתלוננת למערער, בחודש האחרון של מערכת יחסיהם, על רקע משטר של טרור ואימה אותם השליט המערער על המתלוננת ועל בני משפחתה.
ז. התנגדות מילולית ליחסי מין מספיקה ואין בה לגרוע כהוא זה מהמסקנה בדבר היעדר הסכמה חופשית של המתלוננת. אין הכרח בכך שאי הסכמת האשה תובע בצעקות, בהיאבקות וכדומה. המערער לא רשאי היה להשליך מהסכמתה של המתלוננת לקיים עמו יחסי מין בעבר, פרועים ככל שיהיו, על המשך של הסכמה מצידה. מהרגע שהביעה את רצונה להפסקת הקשר עם המערער ונאלצה להמשיכו מתוך כניעה לאיומיו, לא ניתן לומר כי הסכימה למעשים מרצונה החופשי.
ח. הסניגור הדגיש בביהמ"ש המחוזי ובערעור את היותה של המתלוננת נערה מתירנית, שנהגה להפגין את מיניותה ולקיים יחסי מין פרועים עם המערער ועם גברים אחרים. בהקשר זה ראוי לחזור ולהדגיש כי השיטה שלפיה מעביר הסניגור, כאילו בסרט נע, את ההיסטוריה של חייה המיניים של מתלוננת כלשהי איננה מקובלת ואיננה מותרת. זהו ניסיון להטות את הכף מן הנושא העומד לדיון וראוי לדחותו מכל וכל. גם השהייתה של המתלוננת את פנייתה למשטרה אינה יכולה ללמד דבר על הסכמתה, בהתחשב באיומים שאיים המערער על המתלוננת ובני משפחתה. לפיכך יש לדחות את הערעור הן על ההרשעה והן על חומרת העונש.

(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עוה"ד א. ברעוז ול. בן שטרית למערער, עו"ד אביה אלף למשיבה. 13.10.97).

בש"א 4411/97 - מאיר דהן נגד תשלובת תבורי בע"מ ואח'

*דחיית בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון (ערר על החלטה לדחות בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הערר נדחה).

ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער נגד המשיבות והוא הגיש ערעור על פסה"ד. ביום 1.10.96 נמסרה למערער הודעה על הפקדת הערבון בסכום של 20,000 ש"ח וביום 15.11.96
הגיש בקשה להאריך לו את המועד בשל מצבו הכספי הקשה. המועד הוארך עד ליום 1.1.97 אך הערבון לא הופקד. כעבור כחצי שנה, ביום 29.5.97, הגיש המערער בקשה נוספת להארכת המועד להפקדת הערבון, כאשר בתצהירו הוא טוען כי פוטר מעבודתו ושקע בחובות כבדים. הרשמת דחתה את בקשת המערער, בציינה את העובדה שהמערער לא הגיש בקשה להארכת מועד בטרם חלף הזמן להפקדת הערבון ויש בכך משום זניחת הערעור. הערעור על כך נדחה.
בבקשתו להארכת המועד שנדחתה פירט המערער בהרחבה את המצב הכספי הקשה שאליו נקלע , אך לא התייחס כלל לסוגיה המרכזית שבעניין זה - היינו, מחדלו מלפנות לביהמ"ש בטרם חלף המועד להפקדת הערבון. מחדל זה של המערער עולה כדי זניחת הערעור ויש בו עילה מספקת לדחיית הערעור. הפקדת הערבון נועדה להבטיח את הוצאות המשיב והיא מהווה נדבך חשוב בסדרי הגשת הערעור. אין בעניינו של העורר כדי להצדיק סטייה מסדרים אלה.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד צבי רפופורט למערער, עוה"ד וינברג ואורי ירון למשיבים. 9.10.97).

בג"צ 4579/97 - עבד אל רחמן אל אחמד נגד המפקד הצבאי לגדה המערבית

*עתירה מוקדמת" לבג"צ על כוונה להאריך מעצר מינהלי (העתירה נדחתה).

העותר עצור מכח צו מינהלי שהורה על מעצרו מפברואר ועד אוגוסט 97. נגד צו מעצר זה לא הגיש העותר ערר לוועדת הערר. עתה נודע לעותר כי בכוונת המשיב להאריך את צו המעצר וכנגד כוונה זו הוא עתר לבג"צ. ב"כ המשיב הצביע על כך כי כנגד כוונות אין מגישים עתירות וכשיוצא צו המעצר המינהלי החדש יוכל העותר לפנות לשופט משפטאי, המוסמך לדון בערר על החלטת מעצר מינהלי. על כך משיבה ב"כ העותר כי העותר ושאר העצירים המינהליים איבדו אמונם בתועלת שבהליך הערר, שכן גם אם השופט המשפטאי ממליץ על קיצור המעצר המינהלי, אין המפקד הצבאי מתחשב בכך ומוציא צו מעצר חדש. מטעם זה ביקש העותר לפנות לבג"צ לפני הוצאת הצו החדש. העתירה נדחתה. הצו בעניין מעצרים מינהליים קובע הליך שלפיו יש לנהוג. הליך זה מאפשר בחינת הטענות ע"י שופט משפטאי ומאפשר ביקורת שיפוטית על החלטת השופט המשפטאי ע"י בג"צ. אין לקצר את הדרך ואין לעקוף את השופט המשפטאי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, גב' דורנר. עוה"ד גב' אלגרה פצ'קו וגב' לאה צמל לעותר, עו"ד שי ניצן למשיב. 30.7.97).

בש"פ 5592/97 - יניב פורטל נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם כי יחד עם אחר שדד רכב באיומי אקדח, נהג ברכב ללא רשות וכשנתבקש ע"י שוטרים לעצור נמלט עם הרכב. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. המחלוקת בין הצדדים היא לגבי משקל הראיות שבידי התביעה. אין חולק שבחלק מהודעותיו קושר העורר עצמו למעשה, אך מאידך בהודעות מוקדמות ובהודעות מאוחרות יותר חלק על מעורבותו. הסניגור טוען שהעורר נטל על עצמו אשמת אחרים כדי לחפות עליהם. לאחר בחינת הראיות קשה לומר שאין ראיות לכאורה נגד העורר. עם זאת קיימות תמיהות ופירכות בגירסת ההודייה של העורר שיש בהן החלשה מסויימת של משקל הודאתו. לעניין זה יש לתת משקל כשבאים להכריע אם לקבוע חלופת מעצר. אך גם אם מניחים שקיימות ראיות לכאורה לאשמת העורר, קיימת הצדקה להורות
על חלופה למעצר. לעורר אין הרשעות קודמות, הוא תיפקד כהלכה בצה"ל, אין הוא מועד לחזור על מעשים דומים, ודי יהיה בתנאי "מעצר בית" ובתנאים נוספים כדי לענות באופן סביר על החשש שיש סיכון מהעורר אם יהלך חופשי. אחד החשודים בפרשה טרם נתפס, אך שמו ידוע לחוקרים ואין ראייה שהעורר אחראי לכך שהלה טרם נתגלה. גם הטענה בדבר חשש לתיאום עדויות בין העורר לאותו חשוד אינה אלא טענה בעלמא שאין לייחס לה משקל אשר יצדיק את מעצר העורר.

(בפני: השופט אור. עו"ד זוהר ברזילי לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 8.10.97).

רע"א 2464/97 - מגדלי סופר אלעד בע"מ נגד דוד זכריה ואח'

*דחיית בקשה לרשות ערעור עקב הגשתה באיחור (הבקשה נדחתה).

בהליכים משפטיים שבין המבקשת למשיב, שעניינם תשלומים כספיים שונים, נתן בימ"ש השלום פס"ד והמשיב הגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי. ביום 19.2.97 נתן ביהמ"ש המחוזי החלטה (להלן: ההחלטה הראשונה) שהומצאה לצדדים תוך ימים ספורים לאחר מכן, כי עד למתן החלטה בערעור ישאר סכום מסויים שהופקד בידי עו"ד בידיה. בהחלטה נוספת שנתן השופט ביום 6.4.97 (להלן: ההחלטה השניה) הסביר ביהמ"ש המחוזי את החלטתו הראשונה בקבעו ש"נקבעה כאן דרך ביניים שבה יוחזקו הכספים בנאמנות... תוך השקעתם בתכניות שתשמורנה על ערכן... כך שאיש מבעלי הדין לא יפגע בין אם יזכה המשיב בערעורו ובין אם לא יזכה". מלבד הסבר זה אין בהחלטה השניה דבר וחצי דבר המוסיף על ההחלטה הראשונה, או גורע ממנה, מבחינה אופרטיבית. המבקשת ביקשה רשות ערעור על ההחלטה השניה שהיא, לדעתה, בגדר החלטה לעכב את ביצוע פסק דינו של בימ"ש השלום. הבקשה נדחתה.
המבקשת הגישה את בקשתה ביום 17.4.97, דהיינו כ-10 ימים אחרי שניתנה ההחלטה השניה. העיון בבקשתה מגלה שהבקשה להרשות ערעור מכוונת נגד ההחלטה הראשונה, שעליה לא ביקשה המבקשת לערער בזמנה, יותר משהיא מכוונת נגד ההסברים שבהחלטה השניה. המבקשת החמיצה, איפוא, את המועד להגשת בקשתה, שהוא 30 ימים מיום שהומצאה לה ההחלטה הראשונה. אין בהחלטה השניה - תהא אשר תהא הבקשה שבעקבותיה ניתנה - כדי לזכות את המבקשת בדרך זאת ב"הארכת מועד" שלא ניתנה לה.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד יוסף קמר למבקשת, עו"ד גיל-עד חריש למשיב. 7.7.97).

רע"א 3990/97 - פרופ' אפרתי אבי נגד אל-דר צוראל חברה להשקעות ולבנין בע"מ

*דחיית בקשה לביטול פסק בורר (הבקשה נדחתה).

המבקש הוא הבעלים של חלק מן הזכויות במגרש מסויים. בין המבקש למשיבה נעשה הסכם שלפיו היה על המשיבה לבנות בניין על המגרש ומשהתעוררו ביניהם חילוקי דעות הועברו אלה להכרעתו של בורר. הבורר נתן את פסקו והמבקש עתר לביהמ"ש המחוזי בבקשה לבטל את פסק הבורר. ביהמ"ש דחה את הבקשה ואישר את פסק הבורר. המערער העלה מספר עילות לביטול הפסק ובכללן טענה של משוא פנים. ביהמ"ש המחוזי דחה טענות אלה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
באשר לעילה של משוא פנים - אכן, הבורר הוא עו"ד שייצג את המשיבה, בין היתר, בקשר למכירת דירותיה לקונים, אולם הוא ייצג גם את המבקש בענייניו, ודווקא בשל היכרות משותפת קודמת זאת של בעלי הדין נבחר הוא לשמש בורר ביניהם. יתר על כן, טענתו של המבקש שלפיה רק באיחור נודע לו שהבורר מייצג את המשיבה כלפי
רוכשי הדירות הובררה כטענה שאינה אמת. המבקש גם ניסה להסתיר את קשריו הקודמים עם הבורר שהיו תקינים ולבביים לפני הבוררות ובמהלכה, והפכו ליחס עויין כתוצאה מפסק בוררות שלא היה לרצונו. בנסיבות אלה אין מקום להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי. לכך יש להוסיף כי קביעותיו של הבורר מעוגנות בעדויות מומחים ובבדיקות מקצועיות ולא נגרם עיוות דין למבקש ומכאן שאין גם להתערב במסקנת ביהמ"ש שהיה דוחה את בקשת הביטול אפילו נתקיימה אחת מן העילות האמורות בחוק.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד גדעון היכל למבקש, עו"ד אמנון בנימיני למשיבה. 12.10.97).

ע.א. 1261/92 - נתן סטוליאר נגד מנהל מס שבח מקרקעין אזור המרכז

*מועד הרכישה של נכס לצרכי מס שבח נקבע לפי המועד שאושר לצרכי מס רכישה ברכישת הנכס (הערעור נדחה).

על פי בקשתה והצהרתה של חברה פלונית (להלן: החברה) במכתב ב"כ מיום 22.10.82, נקבע יום רכישתה של קרקע נשוא הדיון ליום 10.7.80 ועל פי הצהרתה של החברה נקבע שווי הרכישה לסכום של 1,883,700 ש"י. על פי שווי רכישה זה נקבעה שומת מס רכישה. לאחר מכן ביקש המערער לקבוע, לצורך מס שבח, את שווי הרכישה לסך 14,378,000 ש"י ליום 30.9.82. היינו, לתאריך מאוחר יותר של כשנתיים ולסכום גבוה הרבה יותר. בקשתו נדחתה ע"י פקיד שומה וע"י ועדת הערר והערעור על כך נדחה.
מס הרכישה מוטל על תמורה המשתלמת עבור המקרקעין ומס שבח משתלם על ההפרש בין סכום הרכישה לבין סכום המכירה של אותם מקרקעין. הואיל ומדובר בסכום רכישה אחד, אין להעלות על הדעת כי לעניין מס רכישה ייקבע סכום אחד, ואילו לעניין מס שבח ייקבע סכום אחר. ואמנם, הלכה מכבר היא כי מי שהצהיר לעניין מס רכישה על שווי קרקע מסויים נתפס על הצהרתו גם לעניין מס שבח מקרקעין. עקרון זה, הקרוי אף עקרון רציפות המס, קיבל ביטוי אף בהוראת סעיף 21 לחוק מס שבח מקרקעין.

(בפני השופטים: אור, חשין, גולדברג. עו"ד ישראל שוב למערער, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 7.10.97).

בג"צ 5884/97 - סולימאן סולימאן בן עבאס נגד מדינת ישראל

*דחיית עתירה לבג"צ נגד הבאת ראיות במשפט פלילי (העתירה נדחתה).

בשל השמטת הכנסות מדוחו"ת שהגיש לפקיד השומה הואשם העותר בעבירות לפי סעיף 220(1)+(5) לפקודת מס הכנסה. בפתח הדיון במשפטו הודה העותר בהשמטת ההכנסות מדו"חותיו, אך כפר בטענה כי "בעשותו כמתואר לעיל" פעל "במזיד, במרמה בנסיבות מחמירות ומתוך כוונה להתחמק ממס". בעקבות תשובתו האמורה טען סניגורו של העותר כי על ביהמ"ש ליתן הכרעת דין על יסוד העובדות בהן הודה, היינו להרשיעו בעבירה לפי סעיף 217 לחוק, וכי אין להתיר להביא ראיות להוכחת הטענה בה כפר. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו והועיד את התיק לשמיעת הראיות. בעתירתו טוען העותר כי הבאת ראיות נדרשת ומותרת רק להוכחת עובדות שתשובתו לאישומים הותירה אותם במחלוקת. במקרה הנדון, כך טוען העותר, מצוייה בפני ביהמ"ש הודייה מלאה בכל העובדות. לדידו, הטענה בה כפר אינה טענה עובדתית נוספת, אלא מסקנה משפטית והבאת ראיות תפר את זכותו למשפט הוגן. העתירה נדחתה.
לבד מהיותה חורגת מגדר סמכותו של בג"צ כהגדרתה בסעיף 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה, יש בעתירה משום נסיון להשיג בדרך של "מעין ערעור" על החלטת ביניים
במשפט פלילי. גם העובדות והטענות עליהן מושתתת העתירה, אינן מעמידות עילה להתערבות בג"צ. הטענה כי התרת הבאתן של הראיות תפר את זכותו של העותר למשפט הוגן, אינה מבוססת. אם יבקש הסניגור להתנגד להבאת ראיות החורגות מגדרו של כתב האישום, הרי התנהגות זו תשקל ע"י ביהמ"ש לגופה. אם הכרעת ביהמ"ש בדינו לא תניח את דעתו של העותר, יהיה בידו לערער במסגרת ערעורו על ההכרעה גם על החלטות הביניים שניתנו במהלך המשפט.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט מצא. עו"ד איברהים סלימאן לעותר. 8.10.97).

רע"א 4520/97 - האניה "סורפר 1" ואח' נגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח'

*נטל ההוכחה בטענת בעלי אניה שגרמה לנזק שיש להגביל את סכום אחריותה (הבקשה נדחתה).

נושא ההתדיינות התנגשות אניה במספר כלי שיט שעגנו בנמל הקישון ובמזח ובגרימת נזק להם. האניה, בעליה וקברניטה ביקשו רשות ערעור על מספר החלטות בתביעות שהוגשו לביהמ"ש לימאות. האניה הגישה בקשה להקמת קרן הגבלה, המגבילה את סכום אחריות בעלי האניה, לפי חוק ההגבלה המאמץ את אמנת בריסל 1957. במסגרת בקשתה, ביקשה האניה להעביר את נטל הוכחת אשמתה, אל המשיבים. ביהמ"ש לימאות דחה בקשה זו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
האניה היא המבקשת להקים את הקרן והיא אינה זכאית להקים קרן הגבלה אם האירוע נובע "מאשמו או מהשתתפותו הממשית" של הבעלים. על האניה להוכיח את כל הרכיבים המעמידים את העילה ואת הזכות לקבל את הסעד שאותו היא מבקשת. סדר הבאת הראיות הוא הסדר הרגיל לפי הדין המקומי ועל התובע - בענייננו האניה - להביא את ראיותיו ראשון. די בכך כדי שלא תנתן רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי. ברם, גם מן הבחינה המהותית נטל ההוכחה על האניה. ניתן להעביר את נטל ההוכחה לאניה מכח הכלל שלפיו כאשר הסתברות האשמה או הרשלנות העולה מן הנסיבות ומנסיון החיים, היא גבוהה, נטל ההוכחה הוא על מי שהסתברות זו היא לחובתו. כזה הוא לכאורה המקרה שבפנינו, בו פגעה האניה במזח ובכלי שיט העוגנים בו, מה עוד שכל העובדות נמצאות או צריכות להמצא בידיה של האניה ולא בידי המשיבים.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד א. לשם קיפרמן למבקשים, עוה"ד א. אורלי, מ. ספרן וא. צחורי למשיבים. 7.10.97).

בש"פ 5321/97 - פלוני נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (מעשי סדום ותקיפה במשפחה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם במעשי סדום, תקיפה בנסיבות מחמירות, הדחה בחקירה ועבירות מין במשפחה וכן תקיפה והתעללות בקטין חסר ישע. לפי הנטען נעברו העבירות כלפי אשתו וילדיו. העורר נמצא במעצר מיום 29.6.97 ומועד הדיון במשפט נקבע לאוקטובר 97. הוגשה חוות דעת של קצין מבחן לעניין המעצר לאחר שנפגש עם העורר, עם אשתו ועם עובדת סוציאלית המטפלת בבת שהיא אחת הקורבנות ונמצאת במשפחה אומנת. בחוות דעת זו הובעה בפירוש הדעה כי העורר עלול להוות סיכון לאשתו ויתכן גם לילדיו אם ישוחרר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
בדיקת הנסיבות של המעשים המיוחסים לעורר במשך התקופה שבמהלכה נעשו - משנת 91 עד שנת 97 - מעידה, לכאורה, על תכונות של רשעות ושל אכזריות אצל העורר
ועל כך שאין לו, כנראה, בלמים אנושיים טבעיים שימנעו ממנו לחזור על מעשיו. מכל האמור עולה שהעורר עלול לסכן את בטחונם של בני משפחתו אם ישוחרר. אין בנסיבות העניין גם חלופה למעצר.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד משה גורן לעורר, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 7.10.97).

רע"א 1967/97 - זמיר וייס נגד סמיון איכלוב ואח'

*ערעור על פס"ד ביהמ"ש לתביעות קטנות (הבקשה נדחתה).

בימ"ש השלום, בשבתו כבימ"ש לתביעות קטנות, חייב את המבקש להשיב למשיב סכום של כ-6,500 ש"ח שהמשיב שילם בזמנו למשיבה 4, שהמבקש הוא אחד ממנהליה, עבור פרסום שמו של המשיב בעלון פרסומי שהמשיבה 4 נהגה לפרסם. כן חייב את המבקש לשלם למשיב הפרשי הצמדה, ריבית והוצאות. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו של המבקש להרשות לו לערער על פסה"ד והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב"כ המבקש טוען, בין היתר, כי יש צורך להגדיר "נסיבות או כללים אשר לאורם על ביהמ"ש לתביעות קטנות להכריע אם תביעה אשר הועברה להכרעתו לא תידון בפניו ותחת זאת תועבר לערכאת בימ"ש השלום", מכח סמכותו לפי הוראות סעיף 60(ב) לחוק בתי המשפט. לדעת הפרקליט זאת שאלה שיש לה חשיבות משפטית וציבורית עליונה המצדיקה מתן רשות לערער. אכן, אולי יש טעם בטענה זאת, אך אין מקום לדון בה כאן. הטענה לא הועלתה בכתב ההגנה ולא נטען שהועלתה בדרך אחרת, או שהועלתה בפני ביהמ"ש המחוזי במסגרת הבקשה לרשות ערעור. יתר על כן, אפילו היתה הטענה ראוייה להישמע ואפילו היה מקום לחשוב שביהמ"ש לתביעות קטנות שגה, הרי המבקש לא הראה כיצד העברה זו היתה מסייעת לעניינו או שנגרם לו בשל כך עיוות דין.

(בפני: השופט טירקל. עוה"ד מ. פלדמן וש. שטדלר למבקש, עוה"ד מיכאל דן ויצחק ברנר למשיב. 7.10.97).

רע"א 1888/97 - לופנפלד משה נגד גיורא גמרמן

*דחיית בקשה לביטול פסק בורר (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

סכסוך בין שותפים אדריכלים הובא להכרעת בורר ועבר שני גלגולים בביהמ"ש המחוזי. בפעם הראשונה הוחזר העניין לבורר על מנת לשמוע טענות הצדדים לעניין שווי דירה ששימשה למשרד השותפות ובפעם השניה בבקשת המבקש לביטול פסק הבורר שניתן לאחר החזרת העניין אליו. הבקשה לביטול הפסק נדחתה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין בסיס לטענה בדבר משוא פנים, פגיעה בצדק הטבעי וכיוצא באלה טענות שהועלו נגד הבורר ונדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי. העובדה שהבורר לא שם את שווי המשרד לפי הערכת שמאי שהגיש המבקש אינה מצביעה על משוא פנים ואינה פוגמת בפסק. גם דין טענת המבקש לקביעת תוספת הפרשי הצמדה וריבית להידחות. המבקש לא העלה בקשה זו בפני הבורר ולא בפני ביהמ"ש ב"גלגול" הראשון. הערכת השווי נעשתה בדולרים ומכאן שקיים מנגנון הצמדה לדולר. המבקש יכול היה לפנות לבורר ולבקש תיקון הפסק בנושא הריבית ולא עשה כן (סעיף 22(א)(3) לחוק הבוררות) ומשכך אין מקום לפסיקת ריבית ע"י ביהמ"ש. זאת ועוד, גם אם טעה הבורר אין מקום לתקן את פסקו כאילו היה ביהמ"ש העליון ערכאת ערעור. מה עוד שלא ניתן לומר כי מתוך טעות נמנע הבורר מלפסוק ריבית. הוא לא נתבקש לעשות כן ומאחר והיה פטור מחובת ההנמקה נותרה הנמקתו עלומה.