בש"פ 6074/97 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים של קטין (שוד ופציעה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הוא קטין שטרם מלאו לו 14 שנה. הוגש נגדו כתב אישום, שלפיו איים על בעל חנות תכשיטים בבת-ים בצעצוע דמוי אקדח ובמוט ברזל מושחז. הוא נטל שקית שהכילה תכשיטים בשווי של 4,000 ש"ח ומשניסה בעל החנות לתקוף את העורר, דקר אותו העורר בבטנו ונמלט עם התכשיטים. למתלונן נגרמה חבלה חמורה. התביעה ביקשה מביהמ"ש לנוער להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. מלכתחילה נענה ביהמ"ש לבקשה, אך בעקבות בקשה לעיון חוזר החליט להורות על שחרור העורר בערובה ובתנאים שאחד מהם הוא כי ימצא ב"מעצר בית" מוחלט בבית קרובי אמו. עררה של המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל וערר על כך נדחה.
ב. העורר מוכר למשטרה על רקע החשדתו בביצוע 17 עבירות קודמות שבגין חלקן הוגשו נגדו כתבי אישום. כחודש לפני האירוע דנא שוחרר העורר, עקב חשד בעבירה אחרת, על ידי ביהמ"ש לנוער בתנאי שימצא ב"מעצר בית" מוחלט בבית דודו בחצור הגלילית. ביום ביצוע העבירה ברח העורר מבית דודו ונסע לבת-ים. ביהמ"ש לנוער קבע כי מצויות בידי התביעה ראיות לכאורה נגד העורר. מהות העבירות ונסיבות ביצוען מקימות נגד העורר חזקה שבדין כי שחרורו עלול לסכן את בטחון הציבור ובכך משתכללת נגדו עילת מעצר. השאלה היא אם בנסיבות העניין ניתן להשיג את מטרת המעצר על ידי שחרור בערובה ועל ידי קביעת תנאים מגבילים.
ג. מצוות המחוקק היא כי "קטין שבשעת גזירת דינו טרם מלאו לו 14 שנה, לא יוטל עליו מאסר". משמע, כי משהורשע הקטין, רשאי ביהמ"ש לנוער לצוות על אמצעי טיפול שונים שהחמור מכולם הוא החזקתו במעון נעול. מאידך, קודם להרשעתו מוסמך ביהמ"ש להורות על מעצרו בבית מעצר. על פי תזכיר של שירות המבחן לנוער ובנסיבות הקיימות החזקתו של העורר במעון נעול הינה ההסדר הראוי והטוב ביותר. ואכן, אילו היה הדבר אפשרי צריך היה להעדיף דרך זו על פני כל דרך אחרת. אלא שהדבר אינו בידי ביהמ"ש. חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) קובע כי שר הסעד רשאי להכריז על מעון נעול כבית מעצר לקטינים וטוב היה אילו שר הסעד היה עושה שימוש בסמכותו האמורה. אך עד היום לא באה הכרזה כזו ביחס לאיזה מן המעונות הנעולים, ובנסיבות אלו מצטמצמת ברירתו של השופט למתן צו מעצר או להחלטה לשחרר קטין בערובה או בתנאים מגבילים.
ד. בנסיבות העניין אין מנוס ממתן הוראה למעצרו של העורר. נראה שהעורר אינו נותן דין וחשבון לעצמו, לא ביחס להפרת תנאי מעצר הבית שעליו הורה ביהמ"ש ולא ביחס לביצוע העבירות החמורות שבעטיין נעצר הפעם. ניתן היה לשקול חלופת מעצר חדשה, רק אם במסגרת המוצעת להחזקתו של העורר היה כדי להבטיח השגחה צמודה ויעילה על כל תנועותיו. הצעת החלופה שהעמידו הסניגורים אינה מתאימה לדרישות הנ"ל.
(בפני: השופט מצא. עוה"ד צבי לידסקי וגב' אורלי קעטבי-אמיר לעורר, עו"ד אביה אלף למשיבה. 22.10.97).
בש"פ 5779/97 - עבד אל כרים ג'תי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (קשר לרצח)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר ושניים אחרים (חוסאם מעיאטה וזכרייה גראבלה) הואשמו בעבירות של קשירת קשר וחטיפה לשם רצח. האשמות מתייחסות להבאתו של המנוח אלבשיתי אל משרדי
המודיעין של הרשות הפלשתינית ברמאללה, שם נחקר בחשד של מכר קרקעות ליהודים ושיתוף פעולה עם ישראל. זמן קצר לאחר חקירתו נמצאה גופתו של המנוח כשגולגלתו מרוסקת. בקשירת הקשר ובחטיפה הואשמה גם נאשמת בשם נדיה דבש. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. על פי כתב האישום ביקשו חוסאם, זכרייה ונדיה להביא את אלבשיתי למשרדי הרשות הפלשתינית אשר בסמוך לרמאללה ולצורך זה נקטו במרמה, כשהם מנסים לשכנע את אלבשיתי שפלוני, אבו-גאזי, מעוניין לרכוש קרקע ואף הפגישוהו עם אבו-גאזי זה. לאחר מכן נקבעה פגישה נוספת בטענות כזב שונות וכך הגיע המנוח למקום מסויים שם חיכה העורר עם מכוניתו ובתואנת שווא שיכנע את אלבשיתי להיכנס למכונית יחד עם נאדיה. העורר הסיע אותם למשרדי הרשות הפלשתינית. טענת העורר היא שהוא פעל בתום לב מבלי שהיה לו חלק בקשר ומבלי שידע על הכוונה לחטוף את אלבשיתי. ברם, הנסיבות מלמדות לכאורה על היותו של העורר, החל מזמן מסויים, שותף לקשר. התנהגותו בנסיבות המקרה, אינה מתיישבת לכאורה עם הטענה שבא עם המכונית רק כדי לעשות טובה בהסעת אלבשיתי מבלי לדעת את מטרת הנסיעה. לכך מצטרפת העובדה כי נמצאו שקרים בגירסותיו של העורר.
ג. אשר לטענת העורר כי גם אם קיימות ראיות לכאורה נגדו וגם אם קיימת עילת מעצר יש מקום לחלופת מעצר - גם טענה זו דינה להדחות. אופייה של העבירה המיוחסת לעורר מקיים בסיס לחזקה שבעובדה, שאם ישוחרר - ויהיו התנאים המגבילים מכבידים ככל שיהיו - יעשה העורר כל מאמץ להתחמק מן הדין ולבקש חסות אצל גורמי המודיעין של הרשות הפלשתינית. העובדה שמשפחתו של העורר מצוייה בירושלים אינה משמיטה את הבסיס מתחת לחשש האמור.
(בפני: השופט אור. עו"ד בולוס לעורר, עו"ד אינפלד למשיבה. 27.10.97).
ע.א. 3441/97 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אימוץ(הערעור נדחה).
א. המערערת, ילידת 1975, ילדה ילד ביום 31.7.96 לאב בלתי ידוע. למערערת מגבלות אישיות קשות ואובחנה לא פעם כמי שאינה יכולה לתפקד באורח עצמאי ולדאוג לצרכיה. נסיונות לשיקומה לא הניבו תוצאות. כחודש לפני הולדת הקטין הופנתה המערערת לבדיקה של פסיכולוג ד"ר גוטליב והלה קבע כי אינה מסוגלת לתפקד וכי הפקדת תינוק בידיה יכולה לסכנו הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת לוקה בחוסר מסוגלות הורית וכי אין סיכוי לשינוי משמעותי ברמת מסוגלותה בעתיד הנראה לעין. לפיכך, ובהתחשב בטובת הילד, הכריז על הילד כבר אימוץ. הערעור נדחה.
ב. הבדיקה הפסיכולוגית שעל יסודה נקבע חוסר מסוגלות הורית של המערערת נערכה לפני הלידה וביהמ"ש העליון סבר כי מן הראוי לחזור ולבדוק את מסוגלותה ההורית של המערערת לאחר הולדת הילד. לפיכך נתבקש ד"ר גוטליב לשוב ולבדוק את המערערת ולהגיש חוות דעת משלימה. מחוות הדעת החדשה עולה כי המערערת אכן רוצה, בכל מאודה, לגדל את בנה. היא אוהבת אותו, רוצה להטיב עימו ומתוך היותה ערה למגבלותיה השקיעה מאמצים רבים להתגבר על קשייה. חל שינוי מסויים בהבנתה ובתובנתה של חייה אך לא ניכרה התקדמות בתיפקודה וביכולתה לפעול כמצופה מהורה. לפיכך חזר המומחה וקבע כי חוסר המסוגלות ההורית של המערערת עומד בעינו וכך יהיה גם בעתיד הנראה לעין.
ג. למרות המאמצים הרבים שהשקיעה המערערת בשיפור התנהגותה, ההכרעה בעניינה חייבת להתבסס על הממצא הבלתי נסתר בדבר חוסר מסוגלותה ההורית. גם המערערת אינה חולקת על כך שבמצבה כיום אין היא כשירה ליטול את הילד למשמורתה, אך לדעתה אילו ניתנה לה הזדמנות לטפל בילד מספר שעות ביום עשוייה היתה לרכוש את המסוגלות הנדרשת. עד אז היא מבקשת כי הילד ימסר למשפחה אומנת. ברם, בהיעדר תוכנית מוגדרת העשוייה להניח את דעת ביהמ"ש כי רכישת המסוגלות אינה אלה עניין של רכישת ניסיון ומצריכה זמן, אין מקום להניח את הילד במסגרת ארעית ללא מועד מוגדר, או אף משוער, וללא סיכוי מתקבל על הדעת לשינוי מצב מסוגלותה של המערערת.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' בייניש. עו"ד מאוריסיו קולפצ'י למערערים, עו"ד שרון מן-אורין למשיב. 5.8.97).
בש"א 6042/97 - ילתה השקעות בע"מ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*עיכוב ביצוע פס"ד למימוש משכון על מקרקעין(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה תוך הצבת תנאים מסויימים).
א. לבקשת הבנק המשיב החליט ביהמ"ש המחוזי למנות כונס נכסים על נכס מקרקעין של המבקשת ולהסמיך את הכונס לממש שטר משכון שערכה המבקשת לטובת הבנק בגין הנכס האמור. כל טענותיה של המבקשת כנגד זכותו של הבנק לקבלת הסעד שביקש נדחו ע"י ביהמ"ש. בכוונת המבקשת לערער על פסה"ד ובקשתה היא לעכב את ביצוע פסה"ד עד למתן פסה"ד בערעור. הבקשה נתקבלה תוך הצבת תנאים מסויימים.
ב. אילו היתה ההכרעה תלוייה רק בסיכויי הערעור היה מקום לדחות את הבקשה מכל וכל. למבקשת אין סיכוי של ממש להצליח בטענותיה בדבר עצם עריכתו של שטר המשכון או בדבר תקפות חיוביו. גם טענתה כי בטרם תקום לבנק זכות לממש את שטר המשכון היה על הבנק להשיג פס"ד הקובע את גובה החוב כלפיו, אינה בעלת סיכויים להתקבל. המבקשת לא חלקה על עצם חיוביה הכספיים אלא רק על גובה חיוביה ולכאורה צדק ביהמ"ש המחוזי שקבע כי בפני המבקשת פתוחה הדרך לתבוע מן הבנק בהליך נפרד כל אשר ייגבה יותר מאשר הבנק זכאי לגבות.
ג. עם זאת, אין להתעלם מטענת המבקשת כי מימוש המשכון לפני מתן פסה"ד בערעור ייצור מצב שהוא בלתי הדיר. למבקשת יש ציפיות שאם יושהה מימוש המשכון למשך פרק זמן נוסף, אפשר שיעלה בידה לממש את הנכס בעצמה ולהשיג במימושו תמורה יותר גדולה מזו שהבנק עשוי להשיג במכירתו בהליכי כינוס. ברם, על רקע סיכוייו הדלים של הערעור מן הדין שהמבקשת תקדים ותשלם לבנק את סכום החוב שאינו שנוי במחלוקת. מדובר בסכום של כ-3.5 מליון ש"ח לעומת כפל הסכום שהוא גובה החוב לפי גירסת הבנק. בנסיבות אלה תהא המבקשת זכאית לעיכוב ביצועו של פסה"ד אם תשלם את הסכום האמור.
(בפני: השופט מצא. עו"ד רפאל שטוב למבקשת, עו"ד רונן מטרי למשיבה. 22.10.97).
ע.א. 5535+6262/93 - בנק איגוד לישראל בע"מ נגד איראן סוחייק ודוד יצחקי
*התערבות בממצאים עובדתיים של ביהמ"ש דלמטה. *הרשאה ע"י התנהגות למשיכת שיקים מחשבון בנק של המרשה(ערעור וערעור נגדי של יצחקי - הערעור נתקבל וממילא הערעור הנגדי מיותר).
א. ארבעה בני משפחה והבנק מעורבים בהתדיינות נשוא שני הערעורים. בני המשפחה הם איראן סוחייק (להלן: איראן) בעלה (להלן: נחמיה) ודודה (להלן: דוד). איראן עלתה ארצה מטהרן בינואר 79 ונחמיה נשאר באיראן עד לשנת 81. עד לעלייתו ארצה עסק בהעברת נכסיו אל מחוץ למדינה זו ומפעם לפעם הגיע לביקור בישראל. בחשבון
שנפתח בבנק איגוד נעשו פעולות שונות ע"י דוד והשאלה היתה אם דוד פעל בשם איראן ואם זו הציגה מצג בפני הבנק שדוד מיופה כוחה לפעול בחשבון. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסתה של איראן כי דוד משך 4 שיקים מבלי שהיה מיופה כח למשיכתם וכי הבנק לא היה אמור לשלם את השיקים ועל כן חייב את הבנק ואת דוד בתשלום הסכומים לאיראן, ודוד חוייב באופן חלקי לשלם לבנק סכומים לפי הודעת צד שלישי שהבנק שלח לדוד. הערעורים של הבנק ושל דוד על חיובם בתשלום הסכומים לאיראן נתקבל וממילא לא היה צורך לדון בערעור הנגדי של דוד על חיובו בהודעת צד שלישי לשלם סכומים שונים לבנק.
ב. לכאורה מדובר בערעורים על פס"ד המבוסס על קביעות שבמהימנות, שבעניינם העדיף ביהמ"ש המחוזי את גירסותיהם של איראן ונחמיה על פני גירסאותיו של דוד. אלא שניתוח מדוקדק של הראיות מעלה שחלק מקביעות ביהמ"ש המחוזי אינן מתיישבות עם המסמכים שהוגשו כראייה וכי בפועל הסתבכו איראן ונחמיה מחד ודוד מאידך בסתירות ובהעלאת גירסאות המכחישות זו את זו עד שקשה עד למאד לרדת לחקר האמת. סקירת פועלו של דוד בחשבון - בהיבט רחב - תוך התייחסות לעדויות של איראן ושל נחמיה ותוך סקירת המסמכים שבכתב, מלמדת שאף כי לא הוכח על יסוד עדויות ישירות שאיראן נתנה מלכתחילה יפוי כח מפורש לדוד לפעול בחשבון, התנהגו הנפשות הפועלות בפועל, בין מראש ובין למפרע, כאילו ניתן לו יפוי כח ועל כל פנים, לא הוכח במידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי ש-4 משיכות השיקים נשוא הערעורים נעשו בנסיבות המהוות מעשה של גזילה או שימוש שלא כדין בכספיהם של איראן או של נחמיה. התוצאה היא שיש לדחות את התביעות של איראן נגד דוד ונגד הבנק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד אמנון הירש למערער, עו"ד ירון לוי לאיראן, עו"ד שמלה יצחק לדוד. 20.4.97).
רע"א 3254+7329/96 - רשת שוקן בע"מ ואח' נגד חברת הכשרת הישוב ומעריב
*איסור חקירת עד בצורה השוללת למעשה את החסיון שלו שלא לגלות אם הוא "מקור" מידע של עתונאי. *מחיקת סעיפי הגנה נגד תביעת דיבה מחמת אי היענות להצגת "פרטים נוספים"(בקשות לרשות ערעור - בקשת המשיבים נדחתה פה אחד ובקשת המבקשים נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק והשופט מצא נגד דעתו החולקת של השופט קדמי).
א. במקומון "כל העיר" (השייך לרשת שוקן) פורסמה כתבה תחת הכותרת "כל האמת על מעריב". בין היתר נטען בכתבה כי התובעים (בעלי השליטה במעריב, העורך וכתב העיתון) מנצלים את כוחם העיתונאי להשגת פרסומים מסחריים לעיתון "מעריב" בדרך פסולה. על פי המתואר בכתבה, יוזמים התובעים עריכת תחקירים אודות אישים וגופים. התחקירים נערכים, כביכול, לצרכים עיתונאיים, אך בדיעבד אין התובעים מפרסמים את ממצאי התחקירים אלא משתמשים בתוצאותיהם כאמצעי סחיטה נגד הגורמים הנחקרים, לצורך השגת פרסומים מסחריים במעריב. נציגי מעריב ביקשו לחקור את עדי הנתבעים במסגרת החקירה שכנגד בדבר היותם מקורות מידע של "כל העיר" ובדבר נכונותם לוותר על החסיון הנתון להם כמקורות מידע. השופט קיבל את עמדת פרקליט המבקשים כי החסיון אינו של העיתונאי אלא של המקור, ומכאן שבידי המקור לוותר על חסיונו. עם זאת סירב ביהמ"ש להרשות להציג לעדים שאלות בדבר עמידתם על החסיון או נכונותם להסרתו, שכן בעצם התייחסותו של עד שהינו מקור לשאלה מעין זו - בין שישיב עליה בחיוב ובין שישיב עליה בשלילה ובין שימאן להשיב - יהיה כדי לחשוף את העובדה שהעד הינו מקור. על כך הבקשה לרשות ערעור של קבוצת מעריב ובקשה זו נדחתה פה אחד.
ב. בכתב התביעה של קבוצת מעריב יוחס לרשת שוקן פרסום לשון הרע בשבע מן הפרשיות בהן עסקה הכתבה. רשת שוקן טענה בכתב הגנתה ביחס לכל אחד מהפרשיות כי הפרסום
נעשה בתום לב וכי מה שפורסם הוא אמת. התובעים הציגו דרישה לפרטים נוספים ורשת שוקן נענתה לדרישה רק בחלקה. ביום 16.1.96 נתן ביהמ"ש החלטה בה קבע כי כדי לצאת ידי חובה על רשת שוקן להשיב ל-5 שאלות ביחס לכל אחת מ-7 הפרשיות הנדונות. רשת שוקן טענה כי חלק מן הפרטים שנדרשה להמציאם כלל אינם מצויים בידיעתה, ולפי הוראת ביהמ"ש המציאה רשת שוקן הודעה משלימה ופירוט הנושאים, אשר לפי הנטען, הפרטים שנדרשו לגביהם אינם מצויים בידיעת הנתבעים. התובעים חזרו וטענו כי אין ההודעה עונה על הצו וביהמ"ש פסק כי רק בגין 3 מן הפרשיות עמדו הנתבעים בחיוב שהוטל עליהם וכי בטענת היעדר הידיעה, אין כדי לחלץ את הנתבעים מן החובה המוטלת עליהם. לפיכך הורה למחוק מכתב ההגנה את כל החלקים הנוגעים ל-4 מפרשיות סחיטה אלה. בקשה לרשות ערעור של רשת שוקן נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק והשופט מצא, בפס"ד מפי השופט מצא, נגד דעתו החולקת של השופט קדמי.
ג. באשר לבקשתה של קבוצת "מעריב" להרשות לה לערער על איסור הצגת שאלות לעדים אם הם מהווים מקור מידע - השאלה אם החסיון העיתונאי מיועד להגן רק על מקורותיו של העיתונאי או גם על העיתונאי עצמו אינה טעונה הכרעה כאן. די להניח שהדין לעניין זה הוא עם פרקליט המבקשים, היינו, כי במקום שהמקור אינו עומד על החסיון או מבקש לוותר עליו, אין לעיתונאי זכות לעכב בעדו. אך מתפיסה זו מתחייב כי אין להרשות חקירה לעד שקיומה עשוי לחשוף את העובדה כי העד הינו מקור. התרת השאלה שקבוצת מעריב מבקשת להציג בפני עדים יש בה כדי לחשוף את העובדה שהעד הינו המקור. על כן בעניין זה יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור.
ד. השופט מצא (דעת הרוב): באשר לטענות רשת שוקן - הטענות שבפי ב"כ של רשת שוקן נגד מחיקת חלק מכתב ההגנה אכן כבדות משקל. ואולם, הטענות רובן ועיקרן אינן מופנות כנגד ההחלטה שעליה מתבקשת הרשות לערער, היינו ההחלטה למחוק חלק מכתב ההגנה, אלא כנגד ההחלטה מיום 16.1.96 בה נקבע כי על הנתבעים להשיב ביחס לכל אחת מ-7 פרשיות הסחיטה, על כל אחת מ-5 השאלות שהעמיד ביהמ"ש. על החלטה זו לא ביקשו הנתבעים רשות לערער ואין הם רשאים לצפות שביהמ"ש העליון יידרש, במסגרת בקשתם לרשות ערעור כנגד ההחלטה למחוק חלקים מכתב הגנתם, להשגות ערעוריות כנגד צדקת ההחלטה שהקימה לקבוצת "מעריב" עילה לבקשת המחיקה. השגות כאלה צריך היה להעלות בבקשת רשות ערעור כנגד ההחלטה הקודמת.
ה. נותרה השאלה אם החלטת ביהמ"ש, למחוק פרטים מכתב ההגנה, מעמידה עילה מספקת לערעור ביניים. התשובה לכך היא שלילית. אם יוצאים מתוך הנחה שבהחלטתו הקודמת של ביהמ"ש - שכנגדה לא נתבקשה רשות ערעור - לא נפל פגם ושהנתבעים היו מצווים לקיימה, הרי על פי תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, בעל דין שאינו מקיים צו כגון דא, אם הוא התובע ימחק ביהמ"ש את תובענתו ואם הוא הנתבע יימחק כתב הגנתו. זו סנקציה קשה וחמורה וככלל יימנע ביהמ"ש מנקיטתו כל עוד הוא סבור כי בידו לכפות ציות לצו באמצעים יותר מתונים, אך שיקול הדעת הנתון לביהמ"ש צר למדי. בכוחו להאריך מועד שנקבע לקיום הצו, אך אין בכוחו לפטור את מפר הצו מן החובה לקיימו. אם ההכרעה בסופו של המשפט לא תניח דעתה של רשת שוקן תוכל להשיג בערעורה גם על החלטות הביניים הדיוניות.
ו. השופט קדמי (דעת מיעוט): בהחלטתו מיום 16.1.96 ציין ביהמ"ש המחוזי במפורש כי אין הוא דן בשאלה "מה יהיה גורלו של כתב ההגנה או הפרטים (החסרים) אם הנתבעים לא יהיו מסוגלים למסור את הפרטים הנדרשים משום שאלה אינם בידיעתם".
על כן רשאים היו המבקשים להמתין ולראות כיצד יגיב ביהמ"ש על המאמץ שיעשו למילוי הוראותיו ולשקול הגשת בקשה לרשות ערעור אם תגובתו של ביהמ"ש תחייב זאת. אין בפי המבקשים השגות כנגד השאלות שהציב ביהמ"ש כבסיס למתן הפרטים, אלא כנגד החלטתו למחוק קטעים מכתב ההגנה בתגובה לאי היכולת להשיב לכל השאלות מחמת "אי ידיעה". אי מתן פרטים בנושא זה או אחר מן הנושאים שפירט ביהמ"ש בהחלטתו מיום 16.1.96, מן הטעם שאין הם מצויים בידיעת הנתבעים, כובל את ידי הנתבעים ואינו מאפשר להם להוכיח פרטים אלה במהלך הדיון. די בסנקציה זו כדי להגן על האינטרס של התובעים שלא יופתעו במהלך הדיון ואין הצדקה לקבוע עמדה ולפסוק סופית לטובתם באותן 4 פרשיות כבר בשלב זה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, קדמי. עוה"ד ז. ליאונד, י. חורש, א. קסטיאל וא. כספרי למבקשים (רשת שוקן), עוה"ד דן אבי יצחק וי. מימון למשיבים (קבוצת מעריב). 25.3.97).
בש"פ 3384/97 - זוהר מגרילשווילי וארתור אוכברג נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חטיפה וסחיטה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. שני העוררים ואחד מיכאל בריקשווילי (להלן: מיכאל) הורשעו בעבירות חטיפה, תקיפה וסחיטה באיומים, אשר לפי הנטען בוצעו ע"י שלשתם כלפי המתלונן. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מעצרם של השלשה עד לתום ההליכים וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה ביחס לשני העוררים, בעוד שאת מיכאל הורה לשחרר בערובה. המדינה לא הגישה ערר על שחרורו של מיכאל. העוררים טוענים כי מששוחרר מיכאל בערובה חייבה שורת השוויון לשחרר גם אותם, שכן לפי כתב האישום חברו השלשה לאותם מעשים ונושאים באחריות שווה לביצועם. כן טען הסניגור כי גם לגופו של עניין אין בפרשת העבירות כדי להצדיק את מעצר העוררים. הערר נתקבל.
ב. הראיות מצביעות על כך שהמתלונן נדרש באיומים ליתן לנאשמים סכומי כסף ובעקבות סירובו נחטף והוכה ופנה למשטרה. אירוע נוסף אירע בבית קפה שבו תיעד המתלונן במכשיר הקלטה סמוי את האיומים כלפיו ועוד אירוע היה מפגש במשרדו של המתלונן שבמהלכו מסר לעוררים שטרי כסף מסומנים. במעשי החטיפה והתקיפה של המתלונן באירוע הראשון נטל מיכאל חלק פעיל ואילו בשני מפגשי הסחיטה האחרים, מיכאל כמעט שלא נטל חלק. מכאן הסיק ביהמ"ש המחוזי שמיכאל לא הוביל את מהלכי הסחיטה ועל כן אין יסוד לכך שיסכן את בטחונו של המתלונן. באשר לכך יש לומר כי ספק אם מבחינת דרגת החשש לסיכון שלומו של המתלונן יש משום אמת מידה להבחנה בין העוררים למיכאל. בנסיבות אלה ובהיעדר טעם ממשי אחר להבחנה ביניהם קמה לכאורה חובה לנהוג בנאשמים דין שווה, ומששוחרר אחד השותפים, מן הדין לשחרר גם את שותפיו, אפילו אם האינטרס הציבורי מחייב לכאורה את החזקת כל המעורבים במעצר.
ג. לגופו של עניין, לא נטען נגד העוררים שאיזה מעבירותיהם "נעשתה באלימות חמורה או באכזריות" במשמעות סעיף 21 לחסד"פ ולא קמה לחובתם חזקה שבדין בדבר קיום יסוד סביר לחשש שיסכנו את בטחונו של אדם. טענה זו של הסניגור קיבל השופט. מאידך קיבל את טענת המדינה כי "היפוך הנטל שבסעיף ..21. לחוק אינו מונע בעד המדינה ללמוד מתוך דבריו של אדם על חשש שיסכן את בטחונם של האחרים...". בדברים שהשמיעו העוררים באזני המתלונן בשתי פגישותיהם האחרונות גילה השופט שמתקיים חשש לסיכון שלומו של המתלונן. השופט הוסיף לכך את העובדה שבעת שנפתחה החקירה הגלוייה חזר בו המתלונן מתלונותיו. הסניגור טען כי בהנמקת השופט יש משום הרחבת גידרה של חזקת המסוכנות ואכן הרחבה כזו אינה מותרת. הטעם לכך נעוץ
בשינוי שהכניס דין המעצרים החדש. לפי הדין הקודם די היה באיום לעבור עבירה באלימות או באכזריות כדי להקים חזקה למסוכנות, ואילו בהוראת סעיף 21(א) החדש שוב לא נכלל יסוד האיום באלימות ברשימת העבירות המקימות על הנאשם חזקת מסוכנות.
ד. אין משמעות הדבר שדברי איום אינם יכולים, בנסיבותיו של מקרה נתון, להוות ראייה לכאורה למסוכנותו של המשמיע. מנימוקי השופט עולה כי בדברי האיום שהשמיעו העוררים יש ראייה למסוכנותם. גישה זו אין לקבל. מדובר בצעירים בני 20 ו-21 שהשלימו חוק לימודיהם ברוסיה ועלו לישראל לא מכבר. רקעיהם המשפחתיים תקינים ואין להם מעורבות פלילית קודמת. איומיהם העיקריים אינם כוללים איום לפגוע בחייו או בגופו של המתלונן, אלא לגרימה, בדרכי תחבולה, למעצרו או למאסרו של המתלונן ע"י הטמנת סמים או נשק ברשות המתלונן. מבלי להקל ראש בחומרת המעשים, הרי בהתחשב בכלל נסיבות העניין, ועל רקע גילם הצעיר ועברם הנקי של העוררים, אין הנסיבות מצדיקות את מעצרם. לפיכך יש לשחררם בערובה.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ראובן בר חיים לעוררים. 8.6.97).
בג"צ 6001/97 - אמיתי - אזרחים למען מנהל תקין וטוהר המידות נגד ראש הממשלה ואח'
*מינוי ועדת חקירה או ועדת בירור לחקירת פרשת משען בירדן(העתירה נדחתה).
א. בעקבות נסיון ההתנקשות בחייו של פעיל החמאס חאלד משען בירדן, החליטה הממשלה בישיבתה מיום 6.10.97 על הקמת ועדת בירור בת 3 חברים שבראשה יעמוד יוסף צ'חנובר וחבריה יהיו נחום אדמוני (שהוחלף בינתיים בדן טיולקובסקי) ורפי פלד. עתירת העותרת היא שהממשלה תורה על הקמת ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה לחקירת נסיבות התקרית, וכן שהמשיבים יפסיקו את פעילות ועדת הבירור שהוקמה על ידם, ולחילופין שיוחלפו שניים מחברי ועדת הבירור. העתירה נדחתה.
ב. שיקול הדעת של הממשלה בשאלה אם עניין מסויים הוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה ואם הוא טעון בירור באמצעות ועדת חקירה ואם רצוי להקים ועדה כזאת, משתרע על מגוון רחב מאוד של שיקולים, שהממשלה רשאית לתת להם משקל רב או מועט, לפי הנסיבות של כל עניין. ביקורת שיפוטית על החלטת הממשלה מכח הסמכות להקים ועדת חקירה היא, בפועל, מצומצמת וביהמ"ש יתערב רק במקרים חריגים ונדירים שכמותם עוד לא באו, וספק אם יבואו, בפני ביהמ"ש. על פי אמות מידה אלה שבפסיקה אין עילה להתערב בהחלטת הממשלה שלא להקים ועדת חקירה.
ג. אשר למינוי ועדת הבירור - ככל גוף מינהלי רשאית הממשלה להקים ועדת בירור לשם חקירה ובדיקה של עניין שבמסגרת סמכויותיה או הנוגע למילוי תפקידיה. לוועדה כזו אין מעמד מוסדר בחוק והיא משמשת בדרך כלל כלי עזר לבירורים בנושאים פנימיים של הרשות הממנה. כך שהממשלה היתה זכאית להקים את ועדת הבירור לבחינת ההיבטים הקשורים בתקרית. הממשלה היתה רשאית למנות ועדת חקירה, למנות ועדת בירור או לא לעשות דבר והיא העדיפה למנות ועדת בירור. בעשותה כן לא חרגה הממשלה מגדרי סמכויותיה.
ד. אשר לטענה שחלק מחברי הוועדה נגוע בחשש לניגוד עניינים - טענה בדבר ניגוד עניינים אינה יכולה לתפוס בנושא הרכבה של ועדת בירור, להבדיל מהרכב של ועדת חקירה. יכול שר למנות עובד או עובדים מן המשרד עליו הוא ממונה, כוועדה לבירור נושא שהתעורר בתחום פעילותו של המשרד, וטענת תלותם של העובד או העובדים בשר
לא היתה נשמעת. אין צורך להכריע אם חברי ועדת הבירור תלויים או אינם תלויים בממשלה או בראש הממשלה, שכן בכל מקרה אין ענייננו שייך למקרים קיצוניים וחריגים שבהם עשוי ביהמ"ש להתערב בהחלטה בדבר מינוי ועדת בירור, על יסוד טענת חשש לניגוד עניינים של מי מחברי הוועדה.
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' דורנר. עוה"ד יהונתן גינת ואריה אבריאל לעותרת, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 22.10.97).
ע.פ. 5605/96 - אלכסנדר לב נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס נערה שטרם מלאו לה 18 הלוקה בהפרעות נפשיות וחומרת העונש(ערעור על הרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הוא בעל מספרה בחדרה. המתלוננת היא נערה שבשל ליקוי אורגני (נזק מוחי), שהוגדר "קל" או "מזערי", סובלת מהפרעות בריכוז ומקשיי הסתגלות למסגרות חברתיות. היא אושפזה בעבר בבית חולים במשך כשנה וחצי. במועד בלתי ידוע באביב 1994, בטרם מלאו לה 18, נכנסה למספרה של המערער וביקשה להסתפר. לדבריה היתה זו הפעם הראשונה והאחרונה בה ביקרה במספרה ובעת ביקורה אנס אותה המערער. בעקבות המעשה לא התלוננה בפני איש ולראשונה סיפרה את מה שקרה למי שמטפלת בה בבית החולים בציינה כי המעשה התרחש כחודשיים קודם לכן והזהירה את המטפלת שלא להביא את הדבר לידיעת הוריה. כעבור כחודש הזדמנה המתלוננת בחברת דודתה לסביבת המספרה והמתלוננת גילתה רתיעה מלעבור במקום. משנשאלה על ידי הדודה לפשר הפחד השיבה שהיא מפחדת מהמערער שאנס אותה. עתה נמסרה תלונה למשטרה.
ב. בעדותה סיפרה המתלוננת כי בבואה למספרה המתינה לתורה ומשהתפנה המערער ובמספרה נותרו רק הוא והיא נעל את דלת המספרה מבפנים, הכניסה לחדר האחורי ושם ביצע בה מעשים מיניים שונים על ספה הנמצאת במקום ובכללם אנס אותה. המערער הכחיש מכל וכל את גירסת המתלוננת וטען שמדובר בעלילת שווא וכי לאחר שסיפר אותה אמרה לו שאין בידיה כסף והוא כעס עליה ועל כן פחדה לעבור במקום. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של אינוס וגזר לו 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ג. ביהמ"ש המחוזי האמין לגירסת המתלוננת ולא האמין להכחשת המערער. הסניגור טוען כי לנוכח סתירות שנתגלו בעדותה של המתלוננת לא היתה העדות ראויה לאמון. כן טען כי בהתחשב במגבלותיה השכלית והנפשית של המתלוננת לא היה זה מן המידה להסתפק בעדותה כבסיס להרשעה. טענות אלה אין לקבל. ביהמ"ש היה ער לכך שבעדות המתלוננת נתגלו גם סתירות, אך ההתרשמות שהפיק מעדותה היתה כי היא דוברת אמת ואינה מפריזה בתיאור מעשיו של המערער. המוגבלות ממנה סובלת המתלוננת לא עוררה כל חשש ביחס לאפשרות לסמוך על דבריה, שכן מההערכות המקצועיות של המטפלות במתלוננת עלה כי היא מוכרת כנערה אמינה, שאינה משקרת ואינה בודה דברים. בנסיבות העניין רשאי השופט להביא גם הערכה זו בגדר שיקוליו. באשר לאפשרות שהמתלוננת בדתה את המעשה מלבה - המתלוננת כלל לא יזמה הגשת תלונה בדבר הקורות אותה במספרה והדבר התגלה באקראי.
ד. חיזוק מהותי לגירסת המתלוננת נמצא בעובדה שבשלב החקירה ידעה המתלוננת לספר אודות החדר האחורי שבמספרה, והטיבה לתאר את ריהוטו ותכולתו של חדר זה. לנוכח גירסתה שנמצאה לה תמיכה, שעד ליום המקרה נזקקה לשירותיה של מספרה אחרת, הרי עצם ידיעת עובדות אלה תמכה באמיתות גירסתה של המתלוננת.
ה. אשר לעונש - ביהמ"ש הביא בחשבון לצד החומרה את מהות העבירה וכן את העובדה שלמערער הרשעות קודמות בעבירות מסוגים שונים, בכללן עבירות אלימות, סמים מסוכנים ועבירות רכוש. מאידך התחשב לקולא בהתארכות המשפט ובעובדה שבשנים האחרונות לא נזקפו לחובת המערער הרשעות חדשות. עונש המאסר הולם את כל הנסיבות ואינו חמור במידה היכולה להצדיק התערבות ערכאת הערעור.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, גב' טירקל. החלטה - השופט מצא. עו"ד מחמוד עואודה למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 13.10.97).
רע"א 4049/97 - אסורנס ג'נרל דה פרנס ואח' נגד הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ
*ההזדמנות הראשונה" להעלאת טענת "התיישנות"(הבקשה נדחתה).
א. ביום 28.6.89 הגיש המשיב תביעה כספית בסכום של למעלה מ-83 מליון ש"ח נגד המבקשות. רשם ביהמ"ש המחוזי החליט, על פי צד אחד, לפטור את המשיב מתשלום האגרה. ביום 14.7.89 הגישו המבקשות בקשה לביטול ההחלטה ונקבע דיון במעמד שני הצדדים. לאחר שמוע הצדדים החליט הרשם על מתן הפטור. ערעור על החלטת הרשם לביהמ"ש המחוזי נדחה ובקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה אף היא. בכתב הגנתן טענו המבקשות, בין היתר, טענת התיישנות. ביום 3.11.96 הגישו הנתבעות בקשה לדחיית התביעה נגדן בשל התיישנות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בנימוק שטענת ההתיישנות לא הועלתה ע"י המבקשות "בהזדמנות הראשונה" שהיתה להן לכך, דהיינו בעת הגשת בקשת הביטול של הפטור מתשלום האגרה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בבקשת הביטול לא הועלתה טענת התיישנות אם כי בעת הדיון בבקשה נאמר כללית ע"י ב"כ המבקשות, שיש בפיהן טענת התיישנות. השאלה הדרושה הכרעה היא אם בנסיבות אלה נטענה טענת התיישנות "בהזדמנות הראשונה", כמובנה בסעיף 3 לחוק ההתיישנות, הקובע כי "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה". בשאלה מה פשר המונח "הזדמנות ראשונה" בסעיף הנ"ל, לא ניתן עדיין מענה ברור היפה לכל מקרה. יש חשיבות למהות הדיון, או ההליך הראשון שהתקיים, אשר על פי הנטען היווה את ההזדמנות הראשונה לעורר בו את טענת ההתיישנות. חשוב העניין שהיה לנתבע באותו דיון, וחשוב גם אם השתתף בו אם לאו.
ג. אין מדובר בענייננו בדיון מקדמי שבו בחר הנתבע שלא להתייצב לדיון בבקשה לפטור מאגרה, או שהתייצב לדיון בבקשה כזו ולא נדרש להתייחס אליה לגופה, הואיל שזו נדחתה על הסף בשל כך שלא צורף אליה תצהיר. במקרה הנדון כאן יזמו המבקשות הליך של בקשה שנועד לבטל החלטה בדבר פטור. בבקשה זו הבהירו את החשיבות בשמיעתן קודם מתן ההחלטה ואת העניין הרב המיוחד שיש למבקשות בדחיית הבקשה לפטור מהאגרה. הן מתייחסות לכתב התביעה שמבקשים להגיש נגדן תוך התייחסות לסיכוייה הקלושים של התביעה להתקבל. לכך יש חשיבות מיוחדת לענייננו. על אף ההזדמנות הברורה שהיתה להן לטעון נגד סיכויי התביעה להתקבל, וניצולן הלכה למעשה הזדמנות זו, הן לא טענו את טענת ההתיישנות, לא במפורש ואף לא ברמז. בנסיבות אלה צדק ביהמ"ש כשקבע, שעל יסוד הוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, הוחמצה ההזדמנות שהיתה למבקשות לטעון את טענת ההתיישנות.
(בפני: השופט אור. 22.10.97).
ע.פ. 4336+4467/96 - שמחה דיניץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובהפרת אמונים(מחוזי י-ם - ת.פ. 27/94 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל ברוב דעות והערעור הנגדי נדחה ברוב דעות).
א. החל בחודש דצמבר 87 כיהן המערער (להלן: דיניץ) בתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית (להלן: הסוכנות). בדצמבר 94 פרש מתפקידו עקב הגשת כתב האישום נשוא הדיון דנא. כתב האישום כלל שני אישומים. בכל אחד מהם יוחסו לדיניץ שתי עבירות - עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין (להלן: החוק), ועבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק. האישום הראשון התמקד בשימוש שעשה דיניץ בכרטיס אשראי מסוג אמריקן אקספרס על שם הסוכנות, שנמסר לו לצורך תשלום הוצאותיו בחו"ל, והוא השתמש בו גם לתשלום הוצאות פרטיות בסכום כולל של כ-15,400 דולר.
ב. עניינו של האישום השני בכרטיס אשראי של רשת חנויות לבגדי גברים בשם "סימס" שהחזיק דיניץ עובר לכהונתו כיו"ר הסוכנות ועשה בו שימוש לרכישת בגדים בחנויות הרשת. על פי כתב האישום, סמוך לאחר מינויו כיו"ר הסוכנות, הודיע דיניץ לסימס על שינוי המען למשלוח חשבונות בגין רכישותיו בחנות, לכתובתה של הסוכנות בניו יורק, זאת ללא שקיבל את הסכמת הסוכנות לעשות כן, ומתוך כוונה לגרום לכך שהסוכנות תישא במימון רכישותיו הפרטיות. על פי כתב האישום, אף לאחר שהחלה בדיקת מבקרת הסוכנות בעניין כרטיס האמריקן אקספרס, נמנע דיניץ מלדווח על השימוש שעשה בכרטיס סימס, וגרם לכך שבדיקת המבקרת תתמקד רק בשימוש שנעשה בכרטיס האמריקן אקספרס. במהלך ביקורת זו התגלה באקראי השימוש בכרטיס סימס.
ג. ביהמ"ש המחוזי זיכה את דיניץ מהאישום הראשון. מאידך הרשיעו באישום השני בעבירות של קבלת דבר במרמה והפרת אמונים, אך קבע שהדבר לא נעשה בנסיבות מחמירות. בהתחשב בכלל נסיבות המקרה גזר השופט לדיניץ קנס של 40,000 ש"ח או ארבעה חודשי מאסר תמורתו. דיניץ ערער על הרשעתו בפרט האישום השני והמדינה ערערה על זיכויו של דיניץ בפרט האישום הראשון ועל הקביעה כי העבירות הכלולות באישום השני לא נעשו בנסיבות מחמירות וכנגד קולת העונש. ערעורו של דיניץ על הרשעתו בפרט האישום השני נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופט אור, בפס"ד מפי השופט אור, נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר, שסברה שיש להשאיר על כנה את הרשעתו באישום השני ויש לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את דיניץ גם באישום הראשון.
ד. השופט אור: "מרמה" מוגדרת בסעיף 414 לחוק כ"טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד... ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת". הדרישה ליסוד נפשי העולה מהגדרה זו, היא דרישה לידיעה כי הטענה אינה אמת, או לאי מתן אמון באמיתותה. בענייננו, אין ראיות ישירות המעידות על טיב היסוד הנפשי שליווה את מעשיו של דיניץ ועל ביהמ"ש להסיק מן הראיות הנסיבתיות על כוונתו של דיניץ בנסיבות המקרה. השופט נדרש להגיע למסקנה, ברמת וודאות של למעלה מספק סביר, כי דיניץ היה מודע למצג כוזב שנוצר בהתנהגותו או בדבריו, וכי התכוון לגרום לכך שהסוכנות תישא בתשלום הוצאותיו הפרטיות, מבלי לחייבו בגינן. כשמדובר בראיות נסיבתיות, על מכלול הראיות להצביע בבירור על המסקנה המרשיעה, מבלי להותיר קצוות פרומים המבססים כשלעצמם, היפותיזה סבירה אחרת.
ה. ביהמ"ש המחוזי דן והכריע בכל אחד משני האישומים בנפרד. באשר לאישום הראשון לא היה מוכן להסיק מסקנות חד משמעיות המצביעות על כוונת המרמה המיוחסת לדיניץ ואילו לגבי האישום השני קבע כי הוכח מקרה מובהק של "עצימת עיניים" המשתווה למחשבה הפלילית הנחוצה להוכחת היסוד הנפשי. הנסיון ליצור הפרדה בין מצבו הנפשי של דיניץ בעובדות האישום הראשון לבין מצבו הנפשי בעובדות האישום השני קשה לקבלו. האישומים מתייחסים אמנם לכרטיסי אשראי נפרדים, ולחשבונות שהתגלגלו לפתחה של הסוכנות בדרכים שונות, אולם בסיכומו של דבר מדובר במסכת אירועים אחת, אשר התנהלה באותה תקופה, בהשתתפות אותן דמויות. מדובר בהסדר דומה באופיו באותו פרק זמן ביחס לשני כרטיסי האשראי, וסביר להניח שביחס לכל התשלומים של הוצאות פרטיות באמצעות כרטיסים אלה התקיים אצל דיניץ הלך נפש דומה. נראה כי זו אף דעתם של הפרקליטים משני צידי המתרס. הם הסכימו, כי ניתן להסיק מממצאיו של ביהמ"ש בדבר הלך רוחו של דיניץ ומחשבתו הפלילית באישום האחד, על קיומו או היעדרו של היסוד הנפשי באישום האחר. ב"כ המדינה ביקש להחיל את הלך הרוח של דיניץ ומחשבתו הפלילית כפי שביהמ"ש קבע ביחס לכרטיסי סימס גם על כרטיס האמריקן אקספרס והיפוכו של דבר בפי הסניגור.
ו. ביהמ"ש המחוזי לא היה משוכנע בחפותו של דיניץ לעניין כרטיס האמריקן אקספרס וזיכויו נעשה מחמת הספק. הספק שקינן בלבו של השופט בביהמ"ש המחוזי, נותר בעינו גם לאחר טענות באי כח הצדדים בערעור. ההנחה שדיניץ התכוון שחשבונו לא יחוייב בהוצאות פרטיות שהוציא באמצעות כרטיס אמריקן אקספרס, או שהיה אדיש לשאלה אם נעשה חיוב כזה, נתונה בספק. מדובר בהוצאות שלא הועלמו מעיני נושאי תפקידים בסוכנות ובגזברות, והיתה להם דוקומנטציה בכתב. אך אם ביהמ"ש המחוזי סבר שאין להשתית את פסק דינו על ההנחה שדיניץ ידע או התכוון שחשבונו הפרטי לא יחוייב, אין עילה להתערב בכך, על אף כל טענותיו של ב"כ המדינה. משכך, צדק ביהמ"ש במסקנתו בדבר זיכויו של דיניץ מחמת הספק.
ז. יש לראות את האישום הראשון ואת האישום השני כחלקים בלתי נפרדים של מסכת התרחשויות אחת ויש לבחון את מסקנות ביהמ"ש המחוזי לגבי האישום השני לאורם של הממצאים המתייחסים לאישום הראשון. מניתוח העובדות הקשורות לאישום השני עולה כי גם באישום זה זכאי דיניץ ליהנות מהספק. גירסתו בדבר הלך מחשבתו מתיישבת עם חלק ניכר מחומר הראיות. בנסיבות אלה, כשנדרשים להסיק על כוונתו הפלילית של דיניץ מכלל הראיות הנסיבתיות, הוקם ספק סביר בדבר קיומו של היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעתו בעבירה של קבלת דבר במירמה. אין גם להשאיר את הרשעתו בעבירה של הפרת אמונים. גם היסוד הנפשי לעבירה זו לא הוכח במידה מספקת.
ח. השופטת דורנר (דעת מיעוט): אכן, אין להפריד בין מצבו נפשי של דיניץ בפרשת כרטיסי סימס ובין מצבו הנפשי בפרשת אמריקן אקספרס. אלא שהממצא בדבר אי מהימנותו של דיניץ בפרשת כרטיס סימס, שהביא את ביהמ"ש המחוזי למסקנה שידע שהגזברות מתייחסת להוצאותיו כהוצאות מוסדיות, משליך על מצבו הנפשי בפרשת כרטיס אמריקן אקספרס. מאחר שאין חולקים על כך שהסוכנות נשאה בשתי הפרשות, בהוצאות פרטיות של דיניץ, שאותן הוא לא השיב לה, נותרה מחלוקת בין הצדדים, אם דיניץ היה מודע לכך. בעניין זה חלה חזקת המודעות, שלפיה חזקה כי אדם מודע למעשיו ולנסיבותיהם. נאשם המבקש לסתור חזקה זו נדרש, למצער, לבסס ספק סביר בתחולתה. בענייננו לא הצליח דיניץ לעורר ספק סביר, לא ביחס לפרשה הראשונה ולא ביחס לפרשה השניה.
ביהמ"ש המחוזי סבר כי נותר ספק שמא דיניץ האמין כי הוצאותיו הפרטיות בכרטיס אמריקן אקספרס מנוכות מהכספים שהסוכנות חייבת לו אך לקביעה זו אין יסוד בראיות. מכלל העובדות, ידיעותיו של דיניץ, הוראותיו השונות והתייחסותו לחשבונות, עולה המחשבה הפלילית הנדרשת, ועצימת העיניים באשר לחשבונותיו. על יסוד כל העובדות יש להרשיע את דיניץ גם בפרשת אמריקן אקספרס ולקבוע כי העבירות נעברו בנסיבות מחמירות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, גב' דורנר. עוה"ד אמנון גולדנברג וערן ברקת לדיניץ, עו"ד שמעון דולן למדינה. 14.10.97).
דנ"פ 3391/95 - סימון בן ארי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח למרות שלפני כן הורשע אדם אחר באותו רצח(דיון נוסף בפס"ד ביהמ"ש העליון בע.פ. 6251/94 (פד"י מ"ט(3) 45) - פסק הדין הקודם אושר ברוב דעות השופטים בך, גולדברג, חשין וקדמי נגד דעתם החולקת של השופטים אור, מצא וגב' דורנר).
א. ביולי 1991 נרצח בביתו בפתח תקוה חלפן הכספים ישראל דז'לובסקי (להלן: המנוח) במהלך נסיון לשדוד אותו. בעקבות טלפון אנונימי למשטרה נעצרו שניים, חגי יוסף ומוסטפא סרסור ולאחר מכן נעצר אחד מוטי בן עזרא (להלן: בן עזרא), שהועמד לדין וביהמ"ש מחוזי הרשיעו ברצח על יסוד הודעותיו במשטרה וחיזוקים להודעות אלה. בן עזרא ערער לביהמ"ש העליון וביני לביני נעצר המערער והואשם ברצח המנוח. המערער הועמד לדין בפני הרכב אחר וכל הפרוטוקולים, ההודעות של בן עזרא ופסק הדין במשפטו של בן עזרא, הוגשו במשפטו של המערער. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח עוד לפני שניתן פסק הדין בערעור של בן עזרא, ובעקבות הרשעתו של המערער ביקשה הפרקליטות בביהמ"ש העליון לקבל את ערעורו של בן עזרא ולזכותו. דעת הפרקליטות היתה כי שתי מערכות הראיות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. לפיכך התקבל ערעורו של בן עזרא והוא זוכה. באשר להודעותיו של בן עזרא שהוגשו במשפטו של המערער - קבע ביהמ"ש המחוזי כי אינו יכול להתייחס אליהן כי אינן אמינות ואינו יכול לקבוע אם היו כמה רוצחים או לא, ועל כל פנים, המערער הוא שרצח את המנוח.
ב. בערעור לביהמ"ש העליון נחלקו הדעות. שופטי הרוב גולדברג וחשין, בשני פס"ד נפרדים, סברו שיש לאשר את ההרשעה והשופט אור סבר שיש לקבל את הערעור. המחלוקת בין השופטים היתה, בעיקרה, אם הרשעתו של בן עזרא על סמך ראיות שהובאו בשעתו בפני ביהמ"ש יש בה כדי לעורר ספק באשמתו של המערער. כן התעוררה מחלוקת בין השופטים בשאלה אם יש להתייחס לכל חומר הראיות שהובא בשני המשפטים לצורך הכרעה בדינו של המערער, או רק בחומר שהובא במשפטו של המערער. על אישור ההרשעה ברוב דעות כאמור מתקיים הדיון הנוסף. בדיון הנוסף הוחלט ברוב דעות השופטים בך, גולדברג, חשין וקדמי, בארבעה פס"ד, לחזור ולאשר את הרשעתו של המערער, כנגד דעתם החולקת של השופטים אור, מצא וגב' דורנר, בשלושה פס"ד דין נפרדים, שיש לזכות את המערער.
ג. גם הפעם נחלקו הדעות באשר למידת הראיות הדרושה כשמדובר בהרשעה על פי ראיות נסיבתיות, האם הרשעתו של בן עזרא מקימה ספק סביר בקשר לאשמתו של המערער והאם יש להתייחס בערעורו של המערער גם לחומר הראיות שהוגש בתיק של בן עזרא. יצויין כי בנושא אחרון זה נחלקו ביניהם גם שופטי הרוב, כאשר על פי חלק מן השופטים, שאישרו את ההרשעה, יש להתייחס לכל החומר, אלא שגם אם מתייחסים לכל החומר ניתן לבסס את הרשעתו של המערער למרות הרשעתו של בן עזרא בעבר, משום שקיימת
אפשרות שהשתתפו ברצח שלשה או ארבעה אנשים. פסה"ד משתרע על פני כ-120 עמודים.
(בפני השופטים: בך, גולדברג, אור, מצא, חשין, קדמי, גב' דורנר. עו"ד איתי בן נון לעותר, עו"ד גב' יסכה ליבוביץ למשיבה. 9.6.97).
בש"פ 6350/97 - זאב רוזנשטיין נגד מדינת ישראל
*המשך מעצר לצורך חקירה(ערר על המשך מעצר לצורך חקירה - הערר נדחה).
א. העורר נעצר ביום 7.10.97 כחשוד בקשירת קשר לרצח אילן אסלן ויעקב כחלון ובקשירת קשר לרצח מני אסלן. מאז אותו יום הוארך מעצרו מספר פעמים. ביום 26.10.97 ביקשה המשטרה להאריך את המעצר בששה ימים נוספים עד ליום 31.10.97 ובימ"ש השלום סירב להיעתר לבקשה והחליט לשחרר את העורר בתנאים מגבילים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה והאריך את מעצרו של העורר כפי שנתבקש. הערר נדחה.
ב. לפי סעיף 13 לחסד"פ "לא יצווה שופט על מצערו של אדם לפני הגשת כתב האישום" אלא אם כן נתקיימו שני תנאים מוקדמים והם: ביהמ"ש "משוכנע כי קיים חשד סביר שאדם עבר עבירה... ומתקיימת אחת מעילות אלה..." ולהלן מנויות אותן עילות שאחת מהן צריכה להתקיים. בענייננו אין חולק על קיומן של עילות המנויות בסעיף. אדם החשוד בשלושה מעשי קשר לרצח, פשוט הוא ששחרורו עלול להביא לשיבוש הליכי חקירה ומשפט או שהוא עלול לסכן את בטחונו של אדם. השאלה היא רק אם מתקיים התנאי המוקדם הראשון, היינו שביהמ"ש שוכנע כי "קיים חשד סביר" שהעצור עבר עבירה. ב"כ בעלי הדין נחלקו ביניהם בנושא אותו "חשד סביר" האמור לשכון בלבו של שופט, בנושא משקלו בראשית המעצר ובהמשכו של המעצר וכיוצא באלה שאלות. ברם, אין צורך להכריע בכל השאלות הללו על דרך קביעת דפוסים להנחיית שיקול דעתו של ביהמ"ש.
ג. ראיות קודם הגשת כתב האישום קשה לשקלן בפלס ובמאזניים כדי לידע אם עלו כדי "חשד סביר" כהוראת סעיף 13 לחסד"פ. ההכרעה יש בה הרבה מן האינטואיציה השיפוטית, ובוודאי כך הם פני הדברים כאשר עיקרן של הראיות בא לידיעת ביהמ"ש בלא שניתנה אפשרות לחשוד ולב"כ להגיב עליהן. זה המצב בענייננו בו הוצגו הראיות באופן חד צדדי על ידי התביעה בפני השופט בלבד הן בביהמ"ש דלמטה והן בביהמ"ש העליון.
ד. ניתן לומר כי קיימת הקבלה בין "חשד סביר" לבין "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" האמורות לעניין מעצרו של הנאשם לאחר הגשת כתב האישום. ההבדלים העיקריים ביניהם הם אלה: ראשית, המושג "חשד סביר" עשוי לשמש בית קיבול גם לראיות שאינן קבילות במשפט; ושנית, בעוד אשר "ראיות לכאורה" אמורות להביא להרשעתו של נאשם אם תתקבלנה כמהימנות, הרי ראיות שעניינן "חשד סביר" אינן חייבות למלא תנאי נוקשה זה. "חשד סביר" יכול ויתקיים גם אם אינו נתמך ב"ראיות לכאורה להוכחת האשמה" ובלבד שיש ראיות הקושרות את החשוד לעבירה בה מדובר במידת הסבירות הראוייה המצדיקה כי תינתן למשטרה אפשרות להמשיך ולסיים את החקירה. בענייננו אכן קיים חשד סביר כזה.
ה. ביהמ"ש השלום קובע בהחלטתו כי "באופן עקרוני לא נתחדש דבר מבחינת חומר החקירה אותו הצליחה המשטרה לאסוף כנגד החשוד מתחילתה של החקירה הגלויה ועד היום" ועל כן הסיק שאין להמשיך ולעצור את העורר. ברם, נתחדשו דברים בחקירת
העורר אם כי אותם חידושים היו לאחר החלטתו. לגופם של דברי ביהמ"ש כנורמה מחייבת - יש להסתייג מהם. כאשר מדובר בחקירה מסועפת וסבוכה שהמשטרה נמצאת בה, חקירה שעניינה אנשים רבים הקשורים בדרכים שונות אלה אל אלה - "חידוש" בחקירה אין פירושו בהכרח ראיות המסבכות במישרין את החשוד. אם יש בידי המשטרה חומר חקירה - כולל חומר מודיעיני - הקושר את החשוד גם למעשה העבירה בו מדובר ובאותו הקשר גם לאנשים אחרים, ואם במהלך החקירה נוסף חומר ראיות ראוי לגבי אנשים אחרים, ניתן לראות בחומר ראיות זה "חידוש" המצריך שיקול אם להמשיך ולעצור את החשוד ואם לאו.
(בפני: השופט חשין. עוה"ד ב. נהרי, א. פלדמן ופ. נוסבאום לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 29.10.97).
רע"א 3770/97 - קיבוץ שדה יואב נגד איסכור שירותי בניה בע"מ ואח'
*עיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הגיש בביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המשיבות לפצותו על נזקים שנגרמו לו עקב הפרת התחייבויותיהן, לבנות תוספות בנייה ליחידות דיור בקיבוץ. בכתב ההגנה טענו המשיבות כי יש להורות על עיכוב ההליכים לפי הוראות סעיף 5 לחוק הבוררות. כן צירפו תביעה שכנגד. ב"כ המבקש טען כי המשיבות לא הוכיחו שהיו מוכנות בעבר לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות. לעניין זה טוען הוא כי הגשת התביעה שכנגד מעידה על כך שאינן מוכנות לקיים את הבוררות. כן יש להסיק זאת מן העובדה שלא הגישו תצהיר המעיד על נכונותן לקיים את הבוררות בעבר ובהווה. עוד טען כי המכתבים שהוחלפו בין בעלי הדין מעידים על כך שלא היה בכוונתן של הנתבעות להזקק להליכי בוררות. ביהמ"ש המחוזי עיכב את ההליכים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. במכתבו של ב"כ המבקש למנכ"ל המשיבה נתבקש תיקון הנזקים ונאמר "אם אתם חולקים על דרישה זו, אבקשכם להודיעני... על הסכמתכם למסירת הנושא להכרעת בורר". על כך השיב ב"כ המשיבה בהצעה לבדוק את הנושא על ידי מומחה ובמכתב נוסף הציע לתאם מועד לצורך ביצוע התיקונים. במכתבים אלה אין, אמנם, הסכמה לבוררות, אולם, על רקע הנכונות לתקן את הטעון תיקון, גם אין ללמוד מהם כוונה שלא להיזקק להליכי בוררות. משנכשלו מגעים אלה לא חזר המבקש אל המשיבות בבקשה לקיים את הבוררות אלא הגיש את התביעה. בנסיבות אלה היה כתב ההגנה שהגישו המשיבות "ההזדמנות הראשונה" שניתנה להן להביע את דעתן שיש להעביר את המחלוקת להכרעת בורר כמוסכם.
ג. גם הטענה כי הגשת תביעה שכנגד מצביעה על אי הסכמה לבוררות יש לדחות. אכן, ניתן לראות בהגשת תביעה שכנגד, בעניין הקשור לתביעה הראשית, גילוי דעתו של הנתבע כי אין הוא חפץ להזקק לבוררות, אולם אין הדבר כך בענייננו, בו ברור שהמשיבות הגישו את התביעה שכנגד, כדברי ביהמ"ש המחוזי, "על מנת לא לאבד את זכותם להגיש תביעה שכנגד, וברור היה לנתבעות שאם תתקבל בקשתן לעיכוב ההליכים, תחול ההחלטה גם על התביעה שכנגד". יש איפוא, מקום לומר, אם כי בדוחק, שביהמ"ש המחוזי רשאי היה לראות בדברי המשיבות בכתב הגנתן הבעת נכונות לקיום הבוררות. מכל מקום, הלכה פסוקה היא שרק במקרים נדירים תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעתה של ערכאה ראשונה בכל הקשור לעיכוב הליכים.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ישראל שפירא למבקש, עו"ד משה פרייליך למשיבות. 29.10.97).