תקציר סביר כרך נ' חוברת 13

ע.א. 95+3843/97/5606+7021 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד אבנר איגוד לביטוח בע"מ

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד ולחיוב הפקדת ערבות על הסכומים שישולמו(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד והפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).

א. חברות הביטוח התדיינו ביניהן, על רקע תביעת אליהו להשתחרר מחיובי ההסדר בו היא קשורה לאבנר בנושא ביטוח החובה של כלי רכב. נימוקיה היו כי אבנר לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. ביום 30.7.95 דחה ביהמ"ש המחוזי את תביעת אליהו והורה לאכוף על אליהו את קיום ההסדר. אליהו חוייבה לשלם לאבנר סכום של כ-90 מליון ש"ח. אבנר הגישה ערעור לביהמ"ש העליון וביקשה לעכב את ביצוע פסה"ד בטענה כי אם תזכה בערעור תתקשה לגבות מאבנר את התשלום שהיא תשלם. בקשתה נדחתה. עתה מבקשת אליהו לעכב ביצוע פס"ד משלים לתשלום עוד 10 מליון ש"ח וכן לחייב את אבנר לתת לאליהו ערבויות באשר לסכום הראשון שהיא כבר שילמה. הבקשה נדחתה.
ב. סיכוייה של אליהו להצליח בערעורה אינם קרובים ויש להניח שטענת אליהו באשר לחשש התמוטטותה הקרובה של אבנר, שנדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי, כקביעה עובדתית בתביעתה של אליהו, עתידה להידחות גם ע"י ביהמ"ש העליון. ב"כ של אליהו טען כי מאז נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון בקשתו לעיכוב ביצוע פסה"ד נשתנתה התמונה, בכך שההסדר הכפוי, שעליו הלינה אליהו בתביעתה ושעמד לפקוע ביום 31.12.96, נתון שנכלל ע"י ביהמ"ש העליון בהחלטתו הקודמת שלא לעכב את פסה"ד, הוארך, בחוק של הכנסת ועתה תוקפו הוא עד ליום 1.1.2000. לטענת אליהו יש בכך משום הגדלה ניכרת של שיעור הסיכון הרובץ על אליהו. גם טענה זו דינה להידחות. לא רק משום העובדה שלפי הנתונים העדכניים גרעונה של אבנר קטן והולך, אלא, בעיקר, מטעם נוסף, שכן בחקיקת החוק החדש גילה המחוקק דעתו שהמשך קיומו של ההסדר הכפוי מתחייב, להבטחת יציבותו המשקית של ענף ביטוח זה. חזקה על המחוקק שלא היה כופה על חברות הביטוח הסדרים עם אבנר אלמלא הונחה דעתו בדבר יציבותה הכלכלית ועמידותה הכספית.
ג. באשר לבקשתה של אליהו לחייב הפקדת ערובות בגין סכומים ששולמו - יש להעיר כי מלכתחילה אין להוציא מכלל אפשרות שנתבע שחוייב ומערער על חיובו, יוכל להישמע בבקשת ערובה כסעד ביניים בערעור, לא רק כבקשה חילופית לבקשה לעיכוב ביצוע, אלא גם כבקשה עיקרית, ובעצם קיום החיוב על ידו אין כדי לחסום את זכותו לדרוש מתן ערובה. אך אין נתבע רשאי לפצל את עתירתו, באופן שבתחילתה יבקש עיכוב ביצוע ורק משנדחתה בקשתו ונאלץ לקיים את החיוב, ישוב ויטען כי, למצער, הריהו זכאי לקבלת ערובה. הערה זו היא הערת אגב שכן גם לגופו של עניין לא הראתה אליהו צידוק לחיובה של אבנר להפקיד ערובה.

(בפני: השופט מצא. עוה"ד ח. מלצר, י. קנטור וגב' א. סימון -וכסלר למבקשת, עוה"ד א. גולדנברג, א. ארצי ומ. ליברמן למשיבה. 31.10.97).

בש"פ 6326/97 - יוסי ואלי מוסלי נגד מדינת ישראל

ראיות לכאורה נסיבתיות בעבירות שוד לצורך מעצר עד תום ההליכים. מעצר עד תום ההליכים על אף טענת הפלייה(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העוררים הואשמו בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות והחזקת נשק וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. עיקר טיעוניהם של הסניגורים נסוב על שאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה וכן טוענים הם טענת הפלייה, שכן נאשם נוסף בשם שיק שהואשם יחד איתם שוחרר בחלופת מעצר על פי הסכמת התביעה. הערר נדחה.
ב. אשר לטענה של היעדר ראיות לכאורה - טענה זו יש לדחות. יש בתיק המשטרה ראיות לכאורה להוכחת אשמת העוררים. מדובר בראיות שהן נסיבתיות בעיקרן, אך די בהן לצורך ביסוס הראיות לכאורה הנדרשות בעת דיון במעצר עד תום ההליכים. אין להוציא מכלל אפשרות שהעוררים יצאו זכאים בדינם, אך כך הדבר בכל החלטה שעניינה מעצר עד תום ההליכים.
ג. אשר לטענת ההפלייה - ב"כ התביעה טוען כי עניינו של שיק שונה מעניינם של העוררים והוא מצביע על כמה וכמה יסודות המבדילים והמבחינים בין העוררים לבין שיק. ברם, הבחנות אלה לאו הבחנות הן. השאלה אינה אם מעשיהם של הנאשמים זהים בכל אלה לאלה, אלא אם מעשיהם שונים כדי כך שראוי להבדיל ביניהם. השוני בין שיק לעוררים אין בו הבחנה ואינו מצדיק את ההפלייה בין שיק לבין העוררים. השאלה היא מה המסקנה שיש להסיק מכך.
ד. השאלה ששופט אמור להכריע בה הינה איזה שיקול להעדיף כאשר מעבר מזה סבור ביהמ"ש כי נתקיים או נתקיימו אחד או יותר מן היסודות האמורים בסעיף 21 לחסד"פ, היינו כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה, להשפעה על עדים, או קיים יסוד סביר לחשש שיסכן את בטחונו של אדם או את בטחון הציבור, ומן העבר האחר נוכח ביהמ"ש לדעת כי מעצרו של הנאשם יפלה אותו לרעה מנאשמים אחרים. קשה לקבל כי מקום שהוכח אחד הסיכונים המנויים בסעיף 21 לחוק המעצרים, יורה ביהמ"ש על שחרורם של נאשמים ממעצר רק בשל טענת הפלייה. ראוי הוא שבתי משפט יעשו לביעור ההפלייה ולהחלת דין מעצר שווה על מי שמעשיהם שווים, אך צורך זה בשוויון יכול שיחוויר אל מול הצורך הנעלה ממנו - הצורך להגן על שלומם של הפרט ושל הכלל מפני אנשים פורעי דין וסדר. משנמצא כי קיימות ראיות לכאורה שהעוררים תכננו ונטלו חלק בשוד חמור, ובשל כך מסוכנים הם אם יתהלכו חופשי, אין לטעון ברצינות כי שחרורו של נאשם אחר באותו מעשה יש בו כדי להביא לשחרורם גם הם.

(בפני: השופט חשין. עוה"ד דוד יפתח ומשה מרוז לעוררים, עו"ד שלמה ניסים למשיבה. 3.11.97).

ע.א. 2553/94 - גני שפרעם בע"מ נגד חביב בחוס ואח'

פירוש הסכם לפי אומד דעת הצדדים. אי העדת אדריכל שתכנן הקמת בנין כהוכחה נגד אחד הצדדים במחלוקת מה הוסכם לבנות בבנין(מחוזי חיפה - ת.א. 440/91 - הערעור נדחה).

א. המשיב היה בעלים של מגרש ובמסגרת הסכמים שונים הוקמה שותפות לבניית מבנים על המגרש. השותפים התחייבו לממן את הקמת המבנים והמשיב התחייב למסור לחזקת השותפות את המגרש, ולאחר תום הקמת המבנה והפעלת העסק לרשום את המגרש ע"ש השותפות. בסעיף 5 להסכם נאמר "למען הסר ספק, תחילת הפעלת העסק מהווה גם המועד של סיום העבודות בפרוייקט". במרץ 87 החלה השותפות לנהל במבנה את עסקיה, בגידרם נערכו חתונות בשטח הפתוח ולא במבנה. בסוף 88 החליטה השותפות לנהל את עסקיה במסגרת חברה בע"מ ולהעביר את זכויותיה וחובותיה לחברה (המערערת). במאי 91 הגישה החברה תובענה לאכוף על חביב את העברת המגרש ע"ש החברה. חביב התגונן בטענה כי המבנה שהוסכם על בנייתו כלל גם אולם שמחות שלא נבנה עד היום וכי חיובו להעביר את המגרש ע"ש השותפות הותנה בסיום הקמת המבנה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי החברה לא הוכיחה שהסתיימה בניית המבנה. ביהמ"ש קבע כי הימנעותה של החברה להשמיע עדות אובייקטיבית של האדריכל שתכנן את המבנה בשאלה אם המבנה הושלם, מחזקת את גירסתו של המשיב שהעיד כי המבנה שעליו הוסכם כלל גם אולם שמחות. לפיכך דחה את התביעה. הערעור נדחה.
ב. טענתה המרכזית של החברה היא כי בהוכיחה את המועד שבו התחיל העסק לפעול יצאה ידי חובתה להוכיח את המועד שבו הסתיימה הקמת המבנה וזאת מכח סעיף 5 שלפיו "תחילת הפעלת העסק מהווה גם המועד של סיום העבודות בפרוייקט". טענה זו יש לדחות. אכן, מסעיף 5 עולה לכאורה כי המועד שבו יופעל העסק ייחשב כמועד שבו הסתיימה הקמת המבנה. ואולם, חוזה יש לפרש לפי אומד דעת הצדדים, ואומד דעת זה לא ניתן לדלות מתוך תנייה בודדת ובמנותק מן ההקשר הכולל של הדברים וממטרתה הכלכלית של העיסקה. על כוונת הצדדים יש ללמוד מתוך החוזה כמכלול הבא להגשים את תכליתה של העיסקה, ולאור ההנחה כי בדעת הצדדים היה למלא את חובתם לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת.
ג. בענייננו, מלמד מכלול החוזה כי חיובו של חביב להעביר את המגרש ע"ש החברה הותנה בשני תנאים מצטברים, והם - סיום בניית המבנה ותחילת הפעלת העסק. בסעיף 5 התכוונו הצדדים לקבוע את מועד הפעלת העסק כאינדיקציה בלבד לסיום הקמת המבנה שבתוכו הוא אמור לפעול. אולם אינדיקציה זו אינה ישימה בנסיבות המקרה שלפנינו. על המגרש אכן נבנה מבנה כלשהו, אך החל מהפעלתו של העסק לא נערכו החתונות בתוך המבנה אלא בשטח הפתוח. בעובדת קיום החתונות לצידו של המבנה שהוקם אין כדי להכריע במחלוקת בין הצדדים אם המבנה שעליו הוסכם כלל גם אולם שמחות.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד סבית למערערת, עו"ד ח'ורי למשיבים. 10.11.97).

בש"פ 6149/97 - שמעון אמסלם נגד מדינת ישראל

*פסילה מנהיגה עד תום ההליכים של נהג הנאשם בגרימת מוות(ערר על פסילה מנהיגה עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר נהג במשאית "סמיטריילר" באורך כולל של 19.5 מטר. הוא יצא במשאיתו מקלנסאווה לכיוון טייבה בשעה 10 בלילה. לאחר שעשה כברת דרך החליט לשוב על עקבותיו, נע בהילוך אחורי לעבר דרך עפר המסתעפת משמאל לכביש שבכיוון נסיעתו ובעודו חוסם את הכביש לכל רוחבו הגיעה מכוניתו של המנוח מכיוון הנסיעה הנגדי והתנגשה במשאית. כתוצאה מתאונת הדרכים קופחו חייו של נהג המכונית הפרטית. בעקבות התאונה נפסל העורר ע"י קצין משטרה מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך 90 ימים. עם הגשת כתב אישום נגדו בגרימת מוות ברשלנות נפסל העורר ע"י ביהמ"ש מהחזקת רשיון עד תום ההליכים במשפטו. עררו לביהמ"ש המחוזי נדחה וערר לביהמ"ש העליון נדחה.
ב. נסיונו של העורר לסובב את משאיתו במקום בו עשה כן לקה ברשלנות חמורה. אין מדובר כאן בהפרה של חובת הזהירות שנבעה מהיסח דעת רגעי, או מהערכה מוטעית של הנתונים הסביבתיים, אלא במהלך מתוכנן, שהיה בו משום נטילת סיכון אדיר לגרימתה של תאונת דרכים קשה ומה שצפוי היה כי יתרחש אכן התרחש. מי שנוהג כך מעיד על עצמו כי הוא לוקה בחוסר שיקול דעת בסיסי ומכאן המסקנה שהעורר, אם יורשה לחזור ולנהוג, עלול בנהיגתו לסכן את שלום המשתמשים בדרך.
ג. העורר הוא נהג מקצועי העוסק במלאכתו כ-20 שנה ולחובתו הרשעות בעבירות תעבורה אך מעולם לא היה מעורב בתאונה קשה. הסניגור טוען כי מעברו הנקי-ביחס של העורר ניתן להסיק שהתאונה היתה בבחינת כשלון חריג שאינו מאפיין דרך נהיגתו הרגילה. ברם, במהלך הדיון הוברר כי בשנת 1995 הורשע העורר בעבירת איומים כלפי אשתו וביהמ"ש הטיל עליו "מבחן סמים" למשך 18 חודשים. העורר התמכר בעבר לסמים מסוכנים ועל רקע מאמציו להיגמל מהתמכרות זו נדחה מתן גזר הדין באותו
משפט פעמים אחדות. מן האמור בתסקיר עולה כי בתקופה הסמוכה לאירוע התאונה נקלע תהליך הגמילה של העורר לקשיים ונתגלה ממצא שהעיד על שימוש בסם מסוג הירואין. בנסיבות אלה מתחזקת ההערכה כי אם יורשה העורר לשוב ולנהוג הוא עלול לסכן את שלום הציבור ובטחונו.

(בפני: השופט מצא. עו"ד אילון אורון לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 28.10.97).

רע"א 5687/97 - ארתור גולדו וחברת הסנה נגד מתן וחיים פרפרה

*עדות רפואית על טיפול שניתן לנפגע בתאונת דרכים כאשר ביהמ"ש מינה מומחה רפואי(הבקשה נדחתה).

א. בתובענת נזיקין של המשיב נגד המבקשים התיר ביהמ"ש הגשת תצהירו של אחד ד"ר גתות שטיפל בתובע הנפגע מאז 1991 וסירב למחוק סעיף מסויים מהתצהיר. בתצהיר השנוי במחלוקת נאמר כי "בהתאם למצבו אני הצעתי להוריו... להמשיך לעמוד על מצבו... גם הוריתי להורים שלא ירחיקו את מתן (הנפגע) למספר שעות מביתו בלא אמצעים זמינים של אדים... חמצן". המבקשים רואים באמור בסעיף הנ"ל ובהעדת הרופא מטעם התביעה, נסיון ל"הגניב" חוות דעת רפואית "מטעם" כאשר ביהמ"ש מינה כחוק מומחים רפואיים. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. עדות רפואית לגבי טיפול בעבר, כשרה להתקבל כראייה עובדתית בכל הקשור לאותו טיפול. עם זאת, אין להתעלם מהבעייתיות הכרוכה בהבאת עדות רפואית על טיפולים בעבר, המותרת כשלעצמה. לעיתים בלתי אפשרי להפריד בעדות כזו בין החלק העובדתי בדבר טיפולים שניתנו לבין החלק המהווה חוות דעת, שהרי כל טיפול רפואי, מושתת על דיאגנוזה שקובע הרופא ומבטא את דעתו של הרופא על המחלה, התפתחותה, דרך הטיפול בה וההחלמה ממנה. לפיכך יש להימנע ככל שניתן מלפתוח פתח דרכו יבואו ויכנסו "חוות דעת" באיצטלא של "טיפולים". על ביהמ"ש לעמוד על המשמר לבל יגלשו הדברים אל מעבר למותר. בסופה של דרך על ביהמ"ש לפסוק על תשתית הנתונים הראייתים הקבילים והפרוגנוזה של המומחים הרפואיים שמינה. כך בענייננו. מיון בין המותר והאסור, אם לא נעשה במהלך העדות, ייעשה בוודאי בפסה"ד. אם יסתמך ביהמ"ש על חומר ראייה שאינו קביל יוכלו המבקשים לערער על כך בערעור, אם יוגש, על פסה"ד הסופי.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד א. ירון למבקשים, עו"ד א. בית הלוי למשיבים. 29.10.97).

בש"פ 6293+6294/97 - אשרף קרקי ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (רצח)(עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נדחו).

א. ארבעת העוררים הם שלשה דורות במשפחה אחת: הסב, שני בניו, ונכדו של הסב, בנו של אחד מבני הסב שאינו קשור לעניין. העבירה המיוחסת לסב היא שידול לרצח והעבירה המיוחסת לשלשת האחרים היא רצח. מדובר בכך שהסב הורה לרצוח את בתו, אחותם של הבנים, על רקע "חילול כבוד המשפחה". שני הבנים והנכד הביאו לרציחתה של הבת על דרך הטבעתה בים המלח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של כל הארבעה והורה על מעצרם עד תום ההליכים. העררים נדחו.
ב. אחד העררים הוא של הנכד. הלה הודה במשטרה במעשים המיוחסים לו בכתב האישום והפליל את הסב ואת הבנים. סניגורו העלה שתי טענות: האחת, כי הודעתו של הנכד אינה קבילה בהיותה מנוגדת להוראת סעיף 12 לפקודת הראיות, היינו כי הוצאה ממנו בכח; האחרת, שהודעותיו של הנכד ניתנו לאחר שנכרת עימו הסכם עד מדינה או שנאמרו במהלך מו"מ לקראת חתימת הסכם להיותו עד מדינה. קשה להבין כיצד
נאשם יכול לטעון - בה בעת - שתי טענות שאינן עולות בקנה אחד זו עם זו. אין מדובר בטענות משפטיות חילופיות, אלא בטענות עובדה חילופיות. הטענה כי חוקרי המשטרה התאכזרו לנכד ונקטו כלפיו באלימות, על פי עצם טיבה, אינה עולה בקנה אחד עם טענת המו"מ. משמעלה עו"ד שתי טענות אלו, זו בצד זו, נחלשות השתיים כאחת, וממילא קשה לייחס רצינות לכל אחת מן השתיים.
ג. לשאלת קבילות ההודאות של הנכד - בבוא יומו של המשפט, ואם יעמוד הנכד על טענתו כי ההודאות הוצאו ממנו בניגוד לדין - טענה המוציאה, את טענת המו"מ להיות עד מדינה - ישמע ביהמ"ש ראיות ויכריע כאשר יכריע. אולם, טיעוניו של נאשם כי הודאה הוצאה ממנו שלא כדין, טענה המוכחשת בידי התביעה, אין בה, כשלעצמה, כדי להשמיט את הקרקע מתחת לאמור בהודאה. באשר לטענה כי הודאתו של הנכד ניתנה תוך כדי מו"מ לקראת כריתתו של הסכם עד מדינה או על פי הסכם מכללא - מחומר הראיות עולה כי היה זה הנכד שביקש להיות עד מדינה, בהגיעו לכלל מסקנה כי דודיו הפילו אותו בפח. אין תשתית ראייתית לטיעונו של הנכד כי נכרת הסכם מכללא בינו לבין המשטרה או כי הודה והפליל את האחרים תוך ניהול מו"מ להיות עד מדינה.
ד. לגופו של עניין, הנכד היה שותף ראשי למעשה הרצח ועומדת נגדו חזקת מסוכנות שלא עלה בידיו לסותרה. רק במקרים חריגים, נדירים ויוצרי דופן, ישוחרר ממעצר מי שעומד לדין בעבירת רצח וקיימות נגדו ראיות לכאורה. אם כך ככלל, לא כל שכן שקיים חשש כבד להימלטותו של הנכד מן הדין. מן אותם נימוקים יש לדחות גם את העררים של הבנים.
ה. אשר לעררו של הסב - גם נגדו קיימות ראיות לכאורה כי שידל למעשה הרצח. משנמצאו ראיות לכאורה לסיבוכו של הסב במעשה הרצח, הרי הוכחה לכאורה עילת מעצר. השאלה היא רק אם ראוי להורות על חלופת מעצר. מדובר בנאשם שהוא בן 80 שנה כיום ולטענת הסניגור אין עולה מנסיבות העניין חזקת מסוכנותו או חשש של השפעה על עדים. ברם, אין הסב מביא עצמו במסגרת אותם חריגים מיוחדים יוצאי דופן שבהם ישוחרר אדם בערובה כשהוא עומד לדין באשמת רצח. אכן, אין זה מעשה שבכל יום שאדם כבן 80 ייכנס למעצר עד תום ההליכים, אך גם זו אמת, שאין זה מעשה שבכל יום שאדם בן 80 עומד לדין בגין שידול לרצח. אפשר שבהמשך ההליכים יהיה מקום לשחרורו של הסב בערובה אך לעת הזו אין הצדקה לכך.

(בפני: השופט חשין. עו"ד יעקב קמר לנכד, עו"ד ראובן בר חיים לעוררים האחרים, עו"ד גב' אמי פלמור למשיבה. 2.11.97).

בג"צ 5273/97 - דליה מוננזון ואח' נגד עירית אשדוד ואח'

*ביטול תכנית להפעלת למודים בבית ספר מיוחד להעשרה מדעית כאשר נפל פגם באישור התכנית ובינתיים החלו התלמידים ללמוד(העתירה נתקבלה).

א. העותרת 17 (להלן: מופת) היא עמותה שיזמיה עלו רובם לישראל מארצות חבר המדינות. "תכנית מופת" המופעלת ע"י העמותה, עוסקת בהעשרה מדעית לתלמידים. התכנית מוכרת ע"י משרד החינוך. לקראת שנת הלימודים הנוכחית החליטה עירית אשדוד לפתוח, במסגרת בית הספר המקיף ח' בתחומה, (להלן: בית הספר), שתי כיתות ז' בהן תופעל התכנית. כן החליטה העיריה כי לכיתות אלו יתקבלו גם תלמידים שמקומות מגוריהם מחוץ לתחומי רובע הרישום של בית הספר. תלמידים שביקשו להירשם בכיתות החדשות רואיינו ונבחנו, ואלה מתוכם שעמדו בבחינה, נתקבלו ללימודים במסגרת זו. בהליכי הפעלתה של התכנית נפלו שני פגמים: החלטת העיריה להפעיל את התכנית מבלי לבקש אישור ממשרד החינוך כנדרש בתקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום); הפרסומים אודות הפעלת התכנית נעשו רק באמצעי התקשורת המיועדים
לדוברי רוסית והרוב המכריע של התלמידים שהציגו את מועמדותם היו מקרב בני העולים מארצות חבר המדינות.
ב. על רקע ההחלטה להפעיל את התכנית באשדוד ובהסתמכו על שני הפגמים בהם לקו הליכי הפעלתה של התכנית הכריז המשיב 4 (ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים - להלן: ארגון המורים) על סכסוך עבודה, והודיע על כוונתו להשבית את הלימודים באשדוד. העיריה פנתה לביה"ד האיזורי לעבודה ובעקבות מו"מ הגיעו העיריה וארגון המורים להסדר שלפיו תדחה פתיחת הכיתות החדשות נשוא התכנית עד לאחר חופשת חנוכה, ושיבוץ "תלמידי חוץ" מאיזורי רישום אחרים בכיתות אלו ייפתח בפני כלל התלמידים תושבי אשדוד. ביה"ד האזורי לעבודה נתן תוקף של פס"ד להסדר זה, ומנהל המחוז במשרד החינוך אישר את הפעלת התכנית. 16 התלמידים, העותרים, הם תושבי אשדוד שמקומות מגוריהם אינם בתחומי רובע הרישום של בית הספר, ונמנו עם התלמידים שנמצאו מתאימים ללימודים בכיתות החדשות.
ג. ביום 1.9.97 החלו העותרים את לימודיהם במסגרת "תכנית מופת" אך שלשה ימים לאחר מכן, בעקבות החלטת ביה"ד האיזורי לעבודה, הודיעה מנהלת בית הספר לעותרים כי לא יורשו להמשיך בלימודיהם בבית הספר. על רקע זה הוגשה העתירה. משרד החינוך הודיע כי בנסיבות שנוצרו יש לאפשר לעותרים להמשיך את לימודיהם בבית הספר בשנת הלימודים הנוכחית ולמסקנה זו הגיעה גם העיריה. לעומתם ביקשו ב"כ ארגון המורים כי ביהמ"ש ימצה עד תום עם התלמידים העותרים את תוצאות הפגמים בהם לקתה הפעלת התכנית. העתירה נתקבלה.
ד. אכן, מעיקרא לקתה הפעלת התכנית הן באי חוקית והן בהפלייה פסולה של תלמידים שהפרסומים ברוסית לא הגיע אליהם. אך תיקון הפגמים צריך להיעשות שלא על גבם של העותרים. רשות מינהלית שעמדה על פגם שנפל בהחלטה שיצאה מתחת ידיה, רשאית, לעיתים אף חייבת, לבטל או לשנות החלטתה, ככל הדרוש לתיקון הפגם בו לקתה. אך בגדר שיקוליה חייבת הרשות להביא בחשבון את השפעת ההחלטה המבטלת או המתקנת, על המציאות שנוצרה בעקבות החלטתה המקורית. משנרכשו זכויות מכח ההסתמכות על ההחלטה הראשונה או נוצרו ציפיות לגיטימיות למימוש זכויות אלו, שוב אין הרשות רשאית להתעלם מהן. אכן, מי שגרם לקבלתה במעשה מרמה או הטעייה של החלטה אינו זכאי לשמור בידו זכות שהשיג מכח החלטה מוטעית זו, ובנסיבות מיוחדות כשהדבר מתחייב לקיומו של אינטרס ציבורי חשוב, ניתן להחיל החלטה מתקנת גם כלפי מי שלא נמצא פגם בהתנהגותו, אך מקום שתיקון הפגם, לפחות בעיקרו, יכול להיעשות תוך איזון ראוי בין עניינו של הציבור לבין עניינו של הפרט, יש לפעול תוך התחשבות גם בזכותו או בעניינו של הפרט.
ה. בענייננו לא היה לתלמידים העותרים כל חלק בגרימת הפגמים שנפלו בהליכי אישורה, פרסומה והחלתה של התכנית. קמה להם זכות מכח הבטחה שלטונית ברורה ומיוסדת היטב, כי יותן להם להמשיך את לימודיהם במסגרת התכנית החדשה עד לסוף שנת הלימודים. אחד הפגמים תוקן כאשר משרד החינוך נתן את האישור הנדרש ואילו את הפגם הכרוך בהפלייה לטובה של תלמידים בעלי נגישות לפרסום ברוסית יש לתקן באופן שלתכנית יינתן פרסום בעברית שיופנה לכלל התלמידים באשדוד. אך תיקונים אלה אינם מחייבים ואינם מצדיקים פגיעה בהמשך לימודיהם של העותרים.

(בפני השופטים: מצא, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט מצא. עו"ד ארז טיקולסקר לעותרים, עו"ד גב' דפנה כהן לעירית אשדוד, עו"ד גב' אודית קורינלדי-סירקיס לשר החינוך והתרבות, עוה"ד דן אלון ויעקב אנוך לארגון המורים. 3.11.97).

בג"צ 5795/97 - ח"כ יוסף שריד ואח' נגד שר הבטחון ואח'

*דחיית עתירה בגין שיהוי בהגשתה. *הראיות הנדרשות לצורך החלטה מינהלית שלא לקדם קצין צה"ל בדרגה ובתפקידים(בקשה למתן צו על תנאי נדחתה ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופט טירקל נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר).
א. ביום 2.9.97, כחודש לפני הגשת העתירה, החליט המשיב 2 (הרמטכ"ל) באישורו של המשיב למנות את המשיב 3 (תת אלוף אפי פיין (איתם)) להיות מפקד עוצבת הגליל העוסקת, בין היתר, במשימות הבטחון של צה"ל בדרום לבנון. העותרים ביקשו להורות על ביטול מינויו של איתם, ולא לקדם אותו יותר בתפקיד או בדרגה מעתה ועד לתום שירותו. נימוקי העותרים הם דברים שנאמרו בהכרעת דין של בי"ד צבאי במשפט של קצינים, פיקודיו של איתם, בגין אירוע במהלך התפרעויות באזור רצועת עזה בתקופת האינתיפאדה, בשנת 1984, כאשר חשודים בהתפרעות נכבלו באזיקים והוכו. לטענת העותרים משתמע מהכרעת הדין כי איתם היה הרוח החיה מאחורי האידיאולוגיה האלימה שהנחיל לחטיבת גבעתי, עליה פיקד. איתם העיד במשפטם של אותם קצינים והכחיש את הטענות כי הוא נתן הוראות או השתתף במעשים האסורים. העותרים סומכים גם על חוות דעתו של הפרקליט הצבאי הראשי דאז, בה המליץ לפני הרמטכ"ל לנזוף באיתם וכן להחליט שלא יקודם עוד במינוי ובדרגה במשך שירותו בצה"ל. הרמטכ"ל קיים הליך שימוע ונזף באיתם וכן החליט לעכב את קידומו לתקופה של 18 חודשים. במאי 94, שנתיים אחרי שנערכה חוות הדעת של הפצ"ר, הועלה איתם לדרגת תת אלוף ומונה לתפקיד מפקד אוגדה. הבקשה להוציא צו על תנאי נדחתה ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופט טירקל, בפס"ד מפי השופט טירקל, נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר שסברה שיש להוציא צו על תנאי.
ב. השופט טירקל: ספק אם די היה במסקנות הפצ"ר, ברמת הראייה המינהלית, כדי לבסס ממצא אופרטיבי נגד איתם, ומה גם שמסקנות אלה היו כפופות לתוצאות השימוע העתידי לפני הרמטכ"ל. באשר לאמירות שבהכרעת הדין, של הקצינים, שעליהן סומכים העותרים - די בכך שאיתם לא היה בעל דין במשפט שהתנהל וכפר בפירוש בטענות שהועלו נגדו. בתשובתם של שר הבטחון והרמטכ"ל הובאה סקירה תמציתית על עברו הצבאי המפואר של איתם, לרבות מעשי גבורה שעשה בתקופת מלחמת יום הכיפורים, אות המופת שהוענק לו, כישוריו המעולים והכשרתו הצבאית. בתשובה צויין גם כי לפי הערכת הרמטכ"ל איתם הינו אחד הלוחמים והמפקדים הטובים בשורות צה"ל. בשולי הדברים ייאמר שאין להתעלם גם מן הזמן הרב שחלף מאז נעשו המעשים שבגינם הוטחו הטענות באיתם ועד היום.
ג. הרמטכ"ל דאז לא אימץ את המלצות פצ"ר במלואם והעותרים לא העלו כל השגות בעניין זה. כן לא הועלו השגות כלשהן מאז הועלה איתם לדרגת תת אלוף ומונה לתפקיד מפקד אוגדה במאי 94, למרות שדבר הקידום פורסם ע"י דובר צה"ל. היום אין עוד מקום, בנסיבות העניין, הן מבחינתו של איתם שבנה את עתידו על פי אותן החלטות, והן מבחינת צרכיו של הצבא, לבוא ו"למחוק" את השנים שחלפו כאילו לא היו. יתר על כן, העתירה הוגשה יותר מחודש ימים אחרי שהתחיל איתם למלא את תפקידו כמפקד עוצבה. די בכך כדי לדחות את העתירה מבלי להוציא צו על תנאי.
ד. השופטת דורנר (דעת מיעוט): המדינה ביקשה לדחות את העתירה על הסף בשל שיהוי כיוון שהעתירה הוגשה למעלה מ-3 שנים לאחר העלאתו של איתם לדרגת תת אלוף וחודש לאחר כניסתו לתפקיד מפקד אוגדה בלבנון. טענות המדינה אינן מבססות שיהוי. כניסת איתם לתפקיד לפני חודש לא גרמה לשינוי המצב באופן שביטול ההחלטה עלול לגרום לנזק ממשי שלא היה נגרם אילו העתירה היתה מוגשת לפני כניסתו לתפקיד. זאת ועוד, הראש השני של העתירה מכוון נגד קידומו בעתיד של איתם, כך שהוא
צופה פני עתיד, וממילא אין הוא יכול להיות נגוע בשיהוי. העתירה מעוררת שאלות קשות הנוגעות לרמת ההתנהגות המוסרית שמפקדים בכירים בצה"ל חייבים בה. מינוי לתפקיד פיקודי בכיר בצה"ל של מי שבעברו מעידות מוסריות קשות עלול לפגוע בשלטון החוק ויש אינטרס ציבורי כבד משקל בבירור כשרותו. בנסיבות אלה, אף אם היה נמצא שיהוי כלשהו בהגשת העתירה, לא היה בו כדי למנוע הכרעה בה לגופה.
ה. באשר לטענה שאין ראיות מספיקות נגד איתם - הכלל שאדם מוחזק כזכאי כל עוד לא הורשע בדין אינו שולל חובתן של רשויות מינהליות, לקבוע ממצאים בדבר עברו של אותו אדם גם על סמך ראיות מינהליות. ראייה מינהלית היא כל חומר - לרבות ממצא בפסק דינו של אדם אחר - אשר כל אדם סביר היה רואה אותו כבעל ערך הוכחתי והיה סומך עליו. הכחשתו של איתם אינה שוללת את הראיות המינהליות נגדו. ראשית, הפצ"ר בחוות דעתו קבע כי המשקל הסגולי של חומר הראיות נגד איתם מהווה, על פי המשפט המינהלי, תשתית מספקת לאי קידומו בצבא שהוא למעשה הפסקת שירותו בצה"ל; שנית, עדותו המכחישה של איתם נמצאה ע"י בי"ד צבאי בלתי מהימנה. ממצא כזה כשיר לשמש ראייה מינהלית והיא מתחזקת נוכח סירובו של איתם להעמיד את גירסתו במבחן בדיקת הפוליגרף, שהיא אמצעי מקובל בבחינת מהימנותם של עובדי ציבור בתפקידים רגישים; שלישית, וזה העיקר, אחריותו של איתם נקבעה בהליך של נזיפה אדמיניסטרטיבית. לממצאים הנקבעים בהליך כזה משקל הוכחתי ניכר.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, טירקל. עוה"ד י. ארנון וא. קוטלוביץ לעותרים, עוה"ד עוזי פוגלמן, ר. דולב, ד. ויסגלס וא. יניב למשיבים. 3.11.97).

רע"א 1903/97 - עירית תל אביב יפו ואח' נגד התחנה המרכזית החדשה בתל אביב בע"מ ואח'

בקשה למחיקת תביעה על הסף. טענה שהסכם בוררות שניתן לו תוקף של פס"ד בתביעה מסויימת חל גם על תובעים אחרים באותו עניין(הבקשה נדחתה).

א. במרץ 93 הגישו 198 דיירים (להלן: התובעים הראשונים), שהתגוררו באיזור התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, תביעה נגד המשיבה הראשונה ונגד ששת המבקשים, וכן נגד אגד ודן, בה תבעו לפצותם עבור נזקים שנגרמו להם עקב בניית התחנה. כן ביקשו צו מניעה זמני נגד פתיחת התחנה. סמוך לאחר מכן נחתם הסכם (להלן: ההסכם הראשון) בין חברת התחנה המרכזית לבין עירית תל אביב שבו נקבעו עקרונות בדבר מיגון הדירות הגובלות בתחנה ובדבר תשלום פיצויים לדיירים ופינויים. ההסדר קבע כי "בכל מקרה המו"מ יערך בין הדייר לבין החברה (חברת התחנה המרכזית) ורק באין הסכמה, תהיה זכותו של הדייר לפנות לביהמ"ש או לבוררים. החליט הדייר לפנות לבוררים - תהיה החברה חייבת להתדיין בפני הבוררים ולקבל פסיקתם". בעקבות פשרה בין התובעים הראשונים לבין חברת התחנה נמחקה ביולי 93 התביעה וניתן תוקף של פס"ד להסכם (להלן: ההסכם השני) שנערך בין התובעים הראשונים לבין חברת התחנה. אחת ממטרות ההסכם השני היתה "להסדיר את המנגנון לפתרון חילוקי הדעות" בין הצדדים. נקבע בהסכם כי "הדיירים אשר לגביהם לא תהא הסכמה בעניין הצורך לפנותם ו/או בעניין הסכום אשר יקבלו - יפנו את תביעתם לבורר... אם לא יוסכם על העברת דרישות הדיירים להחלטתו של הבורר, יגישו הדיירים... תובענה... לביהמ"ש...".
ב. בדצמבר 93 הגישו 274 דיירים תביעה לבוררים נגד חברת התחנה. החברה ביקשה למחוק את התביעה על הסף, בין היתר מן הטעם שהתביעה לא הוגשה ע"י התובעים הראשונים בלבד אלא גם ע"י תובעים נוספים (להלן: התובעים החדשים) ולא חלים עליהם סעיפי הבוררות שבהסכם השני. בפסק ביניים קבעו הבוררים כי "ההסכם (ההסכם
השני) אינו חל על התובעים החדשים ולפיכך... קובעים אנו כי הצדדים להסכם הבוררות הם אך ורק התובעים אשר היו צד להליך בפני ביהמ"ש...". בעקבות פסק הביניים הגישה קבוצה של 156 דיירים - שהם חלק מקבוצת התובעים הראשונים והתובעים החדשים יחד - (להלן: המשיבים) תביעת פיצויים בביהמ"ש המחוזי נגד כל יתר בעלי הדין בבקשה דנא. המבקשים בבקשה דנא ביקשו לדחות את התביעה נגדם ולהעביר את הדיון בתביעה - נגד חברת התחנה בלבד - לבוררות. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתם והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. לא היתה עילה לבקש את מחיקתה של התביעה, בין לפי תקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי ובין אחרת, ולפיכך צדק ביהמ"ש בדחותו חלק זה של הבקשה. גם בבקשת המבקשים להעביר את הדיון לבוררות, אין ממש. ראשית, המבקשים לא ביקשו להעביר את כל הדיון לבוררות, אלא שהבוררות תתקיים בין חלק מבעלי הדין בלבד - חברת התחנה והמשיבים. כזאת לא יכלו לבקש; שנית, בקשה כזאת צריכה להיבחן לפי סעיף 5 לחוק הבוררות ובענייננו לא מתקיימים תנאי הסעיף. תביעת הפיצויים שהוגשה אינה "בסכסוך שהוסכם למסרו בבוררות" כנאמר בסעיף 5, הן משום שההסכם השני אינו חל על הדיירים שלא היו צד לו, והן משום שתביעות הדיירים המסרבים להתפנות מדירותיהם אינם חלק מהסכסוך שעל פי ההסכם השני הוסכם למסור לבוררות. כמו כן, בנסיבות המקרה יש טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות, בשל מורכבותם של ההליכים ובשל החשש שבעקבות פסק הביניים לא ידונו הבוררים בתביעותיהם של חלק מהתובעים.
ד. המבקשים טוענים עוד כי ההסכם השני שניתן לו תוקף של פס"ד מקים מעשה בי"ד המחייב גם את התובעים החדשים אעפ"י שאלה לא חתמו עליו. בבקשתם מסתמכים המבקשים על פסיקה שלפיה מרחיבים תחולתו של השתק עקב מעשה בי"ד, ומשתיקים אדם, שלא היה בעל דין במשפט קודם, כאשר הצדק מחייב זאת. גם טענה זו יש לדחות. הפסיקה מתייחסת לממצאים ומסקנות שנקבעו בהליך מסויים שנטען שהם מחייבים גם בעל דין בהליך אחר. אין הדבר כך בענייננו. כאן מדובר בהסכם - הוא ההסכם השני - שבא לקבוע דרך ליישב את הסכסוכים בין מי שהיו בעלי דין באותה תובענה. אין בכוחו של הסדר דיוני כזה לחייב מי שלא היה צד לו ואין בכוחו לשלול ממתדיינים שלא היו צד להסדר את זכותם להתדיין בדרך שהם בוחרים בה.

(בפני: השופט טירקל. עוה"ד ג. פריאל, י. סהר ור. מיוחס למבקשים השונים, עו"ד עמוס מוקדי לתחנה המרכזית, עו"ד י. וינרוט לדיירים, עו"ד מ. כספי לאגד ולדן. 4.11.97).

רע"א 2404/97 - דוד קדוש נגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח'

*הגשת המלצות ועדה רפואית של מעביד לצורך הוכחה של הפסד השתכרות בתאונת דרכים כאשר מונה מומחה רפואי ע"י ביהמ"ש (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקש נפגע בתאונת דרכים ובמהלך שמיעת הראיות ביקש להביא ראיות, אם בעדות ואם במסמכים, לעובדה שלאחר התאונה, נדרש ע"י מעבידתו, אגד, לעבוד שעות עבודה פחותות לעומת אלה שעבד קודם התאונה, וזאת בשל המלצות ועדה רפואית של אגד. המשיבים התנגדו להבאת הראיות משום שמצבו הרפואי של המבקש צריך להיקבע ע"י מומחה רפואי שמונה ע"י ביהמ"ש, וקביעת הוועדה הרפואית של אגד אינה יכולה לשנות מקביעות אלה ואינה ראייה קבילה למצבו הרפואי של המבקש. ביהמ"ש קיבל את התנגדות המשיבות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב"כ המבקש ציין כי אין הוא מבקש להוכיח עניין רפואי בשונה ממה שקבע המומחה הרפואי שמונה ע"י ביהמ"ש, אלא להוכיח כיצד בפועל נהג המעביד, אגד, מאז התאונה, וזאת במסגרת הוכחת הנזק המיוחד של הפסד השתכרות בעבר מאז התאונה. לכך זכאי
המבקש הוא רשאי להוכיח את כל העובדות הנוגעות לשעות וטיב עבודתו באגד לאחר התאונה לעומת אלה שלפני התאונה. כן יוכל להביא ראיות להנמקת אגד לשינוי שחל בעבודתו לאחר התאונה כולל החלטות ועדות רפואיות שלה. זאת בסייג כי מצבו הרפואי לאמיתו לא ייקבע על סמך החלטות הוועדות הרפואיות של אגד.

(בפני: השופט אור. 3.11.97).

בג"צ 6404/97 - אייל רייף ויוסף אהרונסון עורכי דין נגד שר המשפטים

*דחיית עתירה נגד שינוי תקנה בתקנות סדר הדין האזרחי כאשר העותרים לא פנו תחילה בדרישתם לרשות המתאימה (העתירה נדחתה על הסף).

בהתאם לתקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי, כנוסחה עד ליום 25.10.97 - רשאי היה בימ"ש לבטל פס"ד שניתן בסדר דין מקוצר אם נוכח שהמצאת ההזמנה לא היתה בת פועל או "מטעם מספיק אחר שיירשם". נוסח זה שונה ובמקום המלים "מטעם מספיק אחר שיירשם" באות המלים "מטעמים מיוחדים שיירשמו". העותרים מבקשים לבטל את התיקון בטענה כי הוא בלתי ראוי, ישבש את עבודת בתי המשפט, יפלה בין בעלי דין ועוד. עתירתם היא להורות למשיב לבטל את התיקון. העתירה נדחתה. ספק אם עלה או לא עלה בידי העותרים להצביע על עילה המצדיקה התערבותו של בג"צ במעשה תיקון התקנה. אולם, בין כך ובין כך יש לדחות את העתירה על הסף בהיותה עתירה מוקדמת. לפי ההלכה, עד שיעתור העותר לבג"צ, שומה עליו לפנות אל הרשות, שאותה הוא מבקש לתקוף, ולהעלות לפניה את השגותיו על מעשיה או על מחדליה. בענייננו לא טרחו העותרים לפנות בהשגותיהם לשר המשפטים ועל כן עתירתם אינה בשלה ויש לדחותה על הסף.

(בפני השופטים: אור, מצא, חשין. 30.10.97).

בש"פ 6376/97 - מדינת ישראל נגד מאיר כהן

*הארכת מעצר שמינית מעבר לשנה (רצח) (בקשה שמינית להארכת מעצר מעבר לשנה - הבקשה נתקבלה).

המשיב עומד לדין בעבירה של רצח וזו בקשה שמינית להארכת מעצרו מעבר לשנה. הבקשה נתקבלה. סקירת הליכי המשפט שהיו עד כה מעלה כי חודשים רבים נתבזבזו באשמת ב"כ של המשיב דאז. אותו עו"ד הזניח את הטיפול בעניינו של המשיב וכך נתגלגלו הדברים לרעתו של המשיב ולרעת ההליכים כולם. המשיב הוכיח עצמו כאדם מסוכן עד מאוד לפרט ולכלל. עברו מלא וגדוש בעבירות אלימות קשות, עבירות שבגינן נדון לתקופות מאסר ממושכות. גם תוך כדי מעצרו הנוכחי הורשע בתקיפת עובד ציבור ונדון ל-6 חודשי מאסר ולעוד 6 חודשי מאסר בגין עבירה שעבר קודם מעצרו. בנסיבות אלה יש לקבל את הבקשה.

(בפני: השופט חשין. עו"ד מלכיאל בלאס למבקשת, עו"ד מאיר זיו למשיב. 5.11.97).

ע.א. 2129/96 - סעיד אלרחים אלעמורי ואח' נגד שר הפנים ואח'

*דחיית בקשה לעכב לצורך תשלום הוצאות משפט, ערבות בנקאית שניתנה למקרה של גרימת נזק עקב מתן צו מניעה (בקשה להחזרת ערבות בנקאית - הבקשה נתקבלה).

המבקשים עתרו לביהמ"ש המחוזי בירושלים כנגד אישורה של תכנית להתוויית כביש בידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה. לבקשתם הוציא ביהמ"ש המחוזי צו מניעה זמני. ביהמ"ש היתנה את מתן צו המניעה בהפקדת ערבות בנקאית שנועדה להבטיח את הנזקים שעלולים להיגרם למשיבים עקב מתן הצו. לאחר מכן דחה ביהמ"ש את עתירת המבקשים לגופה, ערעורם של המבקשים נדחה וצו המניעה הוסר. עם דחיית הערעור ביקשו המבקשים להורות על החזרת הערבות הבנקאית, באשר צו המניעה לא גרם נזק למשיבים. המשיבים מסכימים כי צו המניעה לא גרם להם נזק, אך הם מבקשים להפחית מסכום הערבות 15,000 ש"ח בגין הוצאות
שנפסקו לטובתם בביהמ"ש המחוזי ואשר טרם שולמו להם. בקשת המבקשים נתקבלה. הערבות הבנקאית הופקדה במטרה אחת ויחידה, הבטחת הנזקים שעלולים היו להיגרם למשיבים עקב צו המניעה. הפקדת הערבות לא נועדה להבטיח חיובים אחרים שעשויים היו לצמוח במהלך ההתדיינות בין הצדדים - לרבות החיוב בתשלום הוצאות המשפט - ואין מקום להשתמש בה בדיעבד לצורך זה.

(בפני: השופטת דורנר. 2.11.97).

בש"פ 6047/97 - פלוני נגד מדינת ישראל

*המשך מעצר עד תום ההליכים בעבירות מין בקטינות במשפחה (ערר על המשך מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות מין חמורות שביצע בשתי בנותיו, בנות 20 ו-18 כיום, מאז היותן קטינות שטרם מלאו להן 14 שנה ועד לאחרונה. עם הגשת כתב האישום בפברואר 97 הורה ביהמ"ש על מעצר העורר עד תום ההליכים. בקשתו לעיון חוזר נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ועררו על כך נדחה. מן הראיות עולה חשש כי סמוך לאחר מעצרו נטל העורר חלק בהדחת בתו הבכירה לחזור בה מן העדות שמסרה נגדו בחקירת המשטרה. האשה תומכת בעמדת העורר המכחיש מכל וכל את החשדות. על רקע הדברים נתגלע קרע בין הבת הצעירה לבין אמה ואחותה והיא נטשה את הבית וניתקה כל קשר עם בני משפחתה. מקום הימצאה של הבת הצעירה, שהוא בהישג ידה של התביעה, אינו ידוע למשפחתה. בבקשתו לעיון חוזר הציע העורר שיותר לו לשהות בתנאי "מעצר בית" בבית גיסתו והשופט דחה חלופה זו. בכך צדק השופט. החשש שעם שחרורו יפעל העורר להדחת בנותיו בעדויותיהן אינו תיאורטי כל עיקר. חשש זה מתעורר, לא רק ביחס לבת הצעירה. גם הבת הבכירה שחזרה כבר מתלונתה, עתידה להעיד והעורר עלול לתאם עמה את גרסותיהם אם ישוחרר ממעצר. די בחשש זה כדי לחייב את המשך מעצרו של העורר.

(בפני: השופט מצא. עו"ד מ. פנציאס למבקש, עו"ד א. אינפלד למשיבה. 29.10.97).

דנ"פ 3576/97 - רייש יוסף נגד מדינת ישראל

*אי פסיקת פיצויים כשנאשם זוכה מאשמת רצח (העתירה נדחתה).

העותר הואשם באשמת רצח וזוכה בדינו ובעקבות זאת ביקש לפסוק לו פיצויים. בקשתו נדחתה והערעור על כך לביהמ"ש העליון נדחה בדעת רוב. על פי פס"ד של הרוב לא נתקיימו הנסיבות שיש בהן כדי להצדיק פיצוי על פי תנאיו של סעיף 80(א) לחוק העונשין. בהנמקה שבבסיס פסה"ד, נחלקו שופטי ההרכב בשאלת פרשנותו וגדריו של סעיף 80(א). דעת הרוב סברה כי אין בעצם העובדה כי ההעמדה לדין גופה, או פעולות אחרות בהליך עצמו, לא היו "חיוניות", כדי להצמיח זכות לנאשם שזוכה, לקבלת פיצוי. דעת המיעוט קבעה כי מקום בו פעולת רשויות התביעה לא היתה "חיונית" אזי תקום זכותו של הנאשם שזוכה לפיצוי. בבקשה לדיון הנוסף טוען המבקש שהיו לו הוצאות מרובות וכן הוא מדגיש את הטעות, לשיטתו, בניהול ההליך שהתקיים נגדו. במישור המשפטי טוען המבקש כי חילוקי הדעות בין שופטי ההרכב באשר לפירושו של סעיף 80 הנ"ל, כמו גם היעדר הלכה ברורה בנושא זה, מצדיקים קיומו של דיון נוסף. כדי לקבוע עמדה עקרונית בשאלת תנאי הזכאות לפיצוי נאשם שזוכה. העתירה נדחתה.
נכון הדבר כי סוגיית פרשנותו של סעיף 80(א) עמדה לדיון בפסה"ד נשוא בקשה זו, וכי אין אחידות דעים באשר לפרשנותו. אולם, בעובדה זו, כשלעצמה, אין עילה לקיומו של דיון נוסף. השאלות העקרוניות שמבקש המבקש להעלות בדיון הנוסף לא עמדו בלב ההכרעה בנסיבות המקרה דנן. כך הדבר בייחוד לאור הדגשת פסה"ד כי נסיבותיו של סעיף 80(א) הן רבות ומגוונות, ואין לקבוע רשימה ממצה וסופית
שלהן, אלא יש להותיר מלאכה זו לעיצוב בכל מקרה לגופו. על כן אין לראות בפסה"ד נשוא הבקשה כמקיים את עילותיו של סעיף 30 לחוק בתי המשפט.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דרור ארד-אילון לעותר, עו"ד גב' דבורה חן למשיבה. 2.11.97).

רע"א 3004/97 - דוד לוי, עו"ד ואח' נגד דניאל אזוגי, עו"ד ואח'

*הפניית בקשה "למתן הוראות" של כונסי נכסים, לתביעה רגילה כאשר הנושא מצריך שמיעת עדים (הבקשה נדחתה).

המבקשים 1 ו-2 (להלן: המבקשים) הם כונסי נכסים זמניים של חברה מסויימת (להלן: החברה). המבקשים ביקשו על דרך של מתן הוראות, לחייב את המשיבים לשלם להם סכומים שאותם קיבלו המשיבים, לטענתם, ושהיו מיועדים להיות תשלום לחברה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לאור טענתם של המשיבים שלא קיבלו את הסכומים שמדובר בהם, יש מקום ויש צורך בבירור המחלוקת העובדתית הזו בדרך הולמת ע"י שמיעת ראיות, ולא ניתן לברר זאת במסגרת של בקשה למתן הוראות. לפיכך דחה את בקשת המבקשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הליך של מתן הוראות לפי סעיף 310 לפקודת החברות הוא תחליף מהיר ויעיל לבירור תובענה בדרך הרגילה. אולם, כשמדובר בסכסוך כספי והמחלוקת העובדתית מצריכה שמיעת עדים, יש הצדקה לבררה על דרך של תובענה רגילה. במקרה דנא סבר ביהמ"ש המחוזי כי אין לברר את המחלוקות במסגרת של בקשה למתן הוראות אלא בדרך אחרת וצדק בהחליטו כך. מכל מקום, שאלה כגון דא נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש השומע את הבקשה וערכאת הערעור לא תתערב בדרך כלל בשיקול דעת זה.

(בפני: השופט טירקל. עוה"ד ישי בית-און ודוד לוי למבקשים, עו"ד גב' סימה אזוגי-קלנג למשיבים. 6.11.97).

ע.א. 5644/94 - מאנקו יבוא ושיווק מזון בע"מ נגד מדינת ישראל

*סיווג שום כ"שום טרי" או "מיובש" לצורך תשלום מכס ומס קניה (הערעור נדחה).

המערערת ייבאה מסין שתי מכולות של שום כשהוא מסווג כשום "מיובש" על פי פרט לצו תעריף המכס והפטורים, הפוטר סוג זה מרשיון יבוא ומתשלומי מכס ומס קניה. לאחר שחרור השום, הגיעו רשויות המדינה למסקנה כי הסיווג היה מוטעה וכי לא מדובר בשום "מיובש" אלא בשום "יבש" שסיווגו של אותו פריט אינו חל עליו. לפיכך חוייבה המערערת לשלם דמי כופר והיטל. המערערת תבעה להחזיר לה את התשלומים ששילמה וביהמ"ש המחוזי הכריע את הדין לטובת המדינה. הערעור על כך נדחה. בכל פרקי צו התעריף והמכס נכללו שני סוגי שום בלבד והם: שום שהוא "טרי או צונן" או מסגרת של "ירקות מיובשים" הפטורים ממס. הדעות נחלקו אם קיימת זהות בין שום "יבש" לבין שום "מיובש". המונח שום "יבש" אינו נזכר בפרקי הצו. השום "היבש" יכול שיתאים במציאות לשום "טרי" ויכול שלאחר יבוש מאולץ יתאים לשום "מיובש". על בסיס חומר הראיות ועל פי מבחן "השכל הישר או ההגיון הבריא והפשוט של חיי המציאות" יש לקבוע כי השום התאפיין בחיוניותו, היינו ברעננות שבו ובכח חיותו הצמחית ועל כן בדין לא סווג בגדר "ירקות מיובשים" אלא בגדר "שום טרי".

(בפני השופטים: א. גולדברג, מצא, י. גולדברג. החלטה - השופט י. גולדברג. עו"ד א. דורות (פולישוק) למערערת, עו"ד גב' לילך אהל-מסנר למשיבה. 5.11.97).

ע.א. 6160/97 - ר.ג.א. שירותים ונקיון בע"מ נגד עירית בת-ים ואח'

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד שביטל החלטת ועדת מכרזים לעניין הזוכה במכרז (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).

המבקשת והמשיבה 2 (להלן: המשיבה) נמנו עם המתחרות במכרז שפירסמה עירית בת-ים לביצוע עבודות ניקיון וטיאוט רחובות בתחומה. הצעת המשיבה היתה זולה מכל ההצעות האחרות, אך ועדת המכרזים
זיכתה במכרז את המבקשת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עתירת המשיבה וקבע כי היה על ועדת המכרזים לזכות במכרז את המשיבה. העיריה שתמכה בעמדת ועדת המכרזים, חוייבה להתקשר בחוזה עם המשיבה. המבקשת הגישה ערעור לביהמ"ש העליון והיא עותרת לעיכוב ביצוע פסה"ד עד למתן פס"ד בערעור. רוב טענות המבקשת הוקדשו לשאלת סיכוי הערעור וכן נטען כי מאזן הנוחות נוטה, במקרה הנדון, לטובת המבקשת. מסתבר שהמבקשת מספקת לעיריה, מכח התקשרות קודמת, את השירותים שבגינם נערך המכרז החדש ואם לא יעוכב ביצוע פסה"ד תיאלץ לפטר מעבודתם כ-100 עובדים ולמכור ציוד המשמש אותה לכך. בנסיבות אלו, טוענת המבקש כי מן הראוי לאפשר לה להמשיך בביצוע העבודות עד שיוכרע גורל ערעורה. הבקשה נדחתה.
משקבע ביהמ"ש כי על העיריה להתקשר בחוזה עם המשיבה, זכאית היא לממש את זכייתה לאלתר. המבקשת לא הצליחה לשכנע כי סיכויי הערעור ניכרים וגלויים לעין. משלא הראתה המבקשת, כי ערעורה מבוסס במידה המצדיקה את עיכוב ביצועו של פס"ד, דינה לעניין שיקולי מאזן הנוחות אינו יכול להיות שונה מדינה של מתחרה "רגילה" במכרז, ואין היא זכאית ליהנות מעדיפות רק בשל היותה ה"קבלנית היוצאת". על כל פנים היא לא הצליחה לשכנע כי נזקה של המשיבה מעיכוב ביצוע פס"ד יהיה יותר קטן מנזקה של המבקשת מאי עיכובו.

(בפני: השופט מצא. עוה"ד גב' רות ברק ושמואל רונן למבקשת, עו"ד יצחק ברוש לעיריה, עו"ד אורי ברימר למשיבה. 28.10.97).

רע"ב 6100/97 - יורם עמר נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשות חופשה של אסיר בגין עבירת אינוס כאשר הוא ממשיך להכחיש את המעשה ואין אפשרות לברר את מסוכנותו לציבור אם יצא לחופשה (הבקשה נדחתה).

המבקש שפוט למאסר של 10 שנים מינואר 95 בגין עבירות אינוס. הוא פנה לרשויות בבקשה לאפשר לו לצאת לחופשה ובקשתו נדחתה על יסוד סיווגו בקטיגוריה של אסירים שאינם זכאים לצאת לחופשה. הוא ערער לביהמ"ש המחוזי אך ערעורו נדחה בנימוק שמקום בו מדובר בעברייני מין, תנאי ליציאתם לחופשה היא הבאת חוות דעת בעניין האסיר, באשר למסוכנותו לציבור. במקרה דנן לא ניתן היה לספק חוות דעת כאמור, לאור הכחשתו של המבקש את עובדת ביצוע העבירה על ידו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בהיעדר שיתוף פעולה של המבקש עם הוועדה לא ניתן לספק דו"ח הבוחן את מסוכנותו של המבקש לציבור. דו"ח כזה חיוני, שכן הוא נחשב כיסוד להפעלת שיקול הדעת בדבר מסוכנותו של האסיר לציבור. הסירוב של הרשות אינו נובע מאי ההודאה של המבקש, אלא מהיעדר היכולת לבחון את מסוכנותו לציבור. עצם קיומו של ערעור תלוי ועומד אינו משנה מסקנה בדבר היעדר ממצאים בעניין אי המסוכנות. על כן אין לומר שנפל פגם באיזון שבין השמירה על שלום הציבור לבין עניינו של המערער.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דוד דרעי למבקש, עו"ד גב' דינה זילבר למשיבה. 6.11.97).

ע.א. 1639/97 - אגיאפוליס בע"מ ואח' נגד הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה

*דחיית בקשה להגדלת סכום ערבון בערעור (בקשת המשיבה להגדלת סכום הערבון בערעור - הבקשה נדחתה).

זו בקשה להגדלת סכום הערבון שהמערערות חוייבו בהפקדתו לשם הבטחת הוצאות המשיבה. הבקשה מבוססת על הצטברותם של מספר טעמים והם: ההיקף הכספי של הערעור; היותן של שתיים מן המערערות חברות זרות שאין פרטים עליהן; היקף העבודה הנדרשת לשם הכנת הדיון
בערעור; סיכוייו הקלושים של הערעור להתקבל בהיותו ערעור על פס"ד שניתן לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. הבקשה נדחתה.
אמנם מדובר בתיק שלו היקף כספי גדול, אך השאלות המשפטיות המתעוררות בתיק והנושאים הדורשים הכרעת ביהמ"ש אינם עומדים ביחס ישר להיקפו הכספי. במצב זה אין לומר שהכנת הערעור תדרוש היערכות יוצאת דופן. לכך יש להוסיף כי הערכאה הראשונה לא ראתה לפסוק הוצאות למי מן הצדדים. אשר לשאלת סיכויי הערעור - שאלה זו אין עניינה לכאן, אלא מהווה שיקול כשמתבקש פטור מהפקדת הערבון וכאן אין מחלוקת שיש להפקיד ערבון.

(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עוה"ד י. גבל, ר. מאיר וא. פירון למבקשות, עו"ד עמוס האוזנר למשיבה. 4.11.97).

בג"צ 3890/97 - ניר גלים מושב שיתופי... בע"מ וזכריה שבראוי נגד מפקד איזור חבל עזה

*השיקול של מניעת כניסה לישראל לעבודה של תושב עזה שבנו ביצע פיגוע חבלני (העתירה נדחתה).

בנו של העותר השני (להלן: העותר) פוצץ עצמו עם מטען באיזור נצרים. הבן היה חבר בארגון הג'יהאד האיסלמי והתכוון לפגוע בכלי רכב ישראליים. בעקבות זאת נמנע מן העותר להיכנס לישראל לצרכי עבודה ועל כך עתירתו לבג"צ. עתירתו נתמכת ע"י העותרת הראשונה אשר מכירה את העותר וממליצה עליו כעובד מסור ונאמן. המשיב מתנגד למתן היתר כניסה לעותר. הטעם לכך הוא הרתעתי. על פי עמדת המשיב. בשלילת אפשרות היציאה לעבודה לישראל של בני משפחת מחבל-מתאבד יש כדי להרתיע מחבלים-מתאבדים פוטנציאליים נוספים. העתירה נדחתה. השיקול האמור נראה כשיקול ענייני ובעל משקל. הוא בוודאי יישקל מחדש עם חלוף הזמן אך בינתיים דין העתירה להידחות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' בייניש. עו"ד צבי ששון לעותרים, עו"ד ענר הלמן למשיב. 29.7.97).

ע.א. 4780/94 - ראובן יפה נגד חנה גלזר

*הגשת ראיות נוספות על אירועים שארעו לאחר מכן פסה"ד (בקשה להגשת ראיות נוספות - הבקשה נתקבלה).

ביהמ"ש המחוזי דחה תובענה שהוגשה ע"י המערער לאכוף הסכם מיולי 91 שנחתם בין המבקש לבין המשיבה בדבר מכירת דירה למבקש. עילת הדחייה: נתקיימו התנאים להחלתה של הדוקטרינה של "לא נעשה דבר". לעניין זה קיבל ביהמ"ש המחוזי את גירסתו של אחיינה של המוכרת, שהתגורר עמה, שהוא, האחיין, רימה את המוכרת, המצוייה בגיל מתקדם, והטעה אותה להאמין שמדובר במסמך בעל משמעות משפטית שונה מאשר הסכם המכר. לקראת הדיון בערעור עתר המערער להגשת ראייה נוספת, שלפיה, זמן קצר לאחר פסה"ד נערך חוזה בין המוכרת לבין בנו של האחיין שלפיו הועברה הדירה נשוא ההתדיינות לבעלותו של זה. מכאן, כך טוען המערער, יש חשש ממשי שגירסת המוכרת הועלתה מלכתחילה תוך כדי קנונייה בינה לבין האחיין או בנו. הבקשה להגשת הראייה נתקבלה. הראייה החדשה היא רלבנטית ומן הראוי לאפשר לבעלי הדין להביא ראיות נוספות במשפט. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי. לאחר שמיעת ראיות נוספות יש מקום להיזקק במידת הצורך, גם לשאלה המשפטית לגבי שילובה של דוקטרינת "לא נעשה דבר" בין הסעיפים הרלבנטיים לחוק החוזים (חלק כללי).