רע"א 5587/97 - היועץ המשפטי לממשלה נגד אכר בן, קטין
*סמכות ביהמ"ש להורות על ביצוע ניתוח בקטין כאשר ההורים מתנגדים לניתוח. *התערבות ביהמ"ש להצלת חיים של חולה סופני(מחוזי ת"א - תיק 69/97 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב (להלן: בן) הוא ילד כבן 8 שנולד עם פגיעה שכלית ומוטורית קשה. על פי חוות דעת רפואית אין סיכוי לשיפור במצבו של בן בעתיד והטיפול היחיד למצבו הוא טיפול סיעודי וטיפול פיזיוטרפי. עד לאוקטובר 96 התגורר בן, למרות מצבו הקשה, בבית הוריו, שטיפלו בו במסירות רבה. באוקטובר 96 הועבר בן למוסד ילדים פגועי מוח, נכים ומוגבלים. לצד הפגיעה השכלית והמוטורית סובל בן ממחלת כליות שנתגלתה בהיותו כבן 3. לאחרונה חלה החרפה במצבו כתוצאה ממחלה זו ואושפז ב-31.7.97. הוא הגיע במהלך אישפוזו למצב של אי ספיקת כליות חדה תוך צבירת נוזלים. בפני הרופאים עמדו מספר אלטרנטיבות של טיפול, אך היחידה שלמעשה באה בחשבון הינה הכנסת קטטר קבוע תוך גופני לצורך טיפולי דיאליזות.
ב. ההורים סירבו לתת את הסכמתם לטיפול הנדון והיועץ המשפטי לממשלה פנה לביהמ"ש לענייני משפחה על מנת שיורה לבצע את הטיפול הנדרש. ביהמ"ש קבע כי על מנת לשמור על חייו ועל שלמות גופו של הקטין יש לבצע את הטיפול המבוקש ועל כן התיר לרופאים לבצעו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורם של ההורים וקבע כי בנתונים של בן אין הצדקה להורות על הטיפול בניגוד לדעתם. הפנייה לביהמ"ש התבססה על סמכותו של היועץ המשפטי לפי סעיף 68(ב) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. טענתם הראשונה של המשיבים היתה כי הסמכות לאשר טיפול במקרה דנן נתונה לוועדת האתיקה הפועלת לפי סעיף 15(2) חוק זכויות החולה, ועל רקע הוראות חוק זה אין סעיף 68(ב) לחוק הכשרות והאפוטרופסות בתוקף. טענה זו יש לדחות. לא הונחה תשתית כלשהי המלמדת כי תכלית החקיקה של סעיף 15(2) מחייבת את המסקנה כי בוטל במשתמע סעיף 68 לחוק הכשרות והאפוטרופסות. ניתן להניח כי אילו ביקש המחוקק לשנות את הוראותיו של חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות לעניין זה, היה נוקט עמדה לגבי הוראות אלה בחוק זכויות החולה.
ד. להלן עבר ביהמ"ש לדון במסגרת הנורמטיבית שעניינה טיפול רפואי בקטינים, זכויותיהם של ההורים כאפוטרופסיו הטבעיים של הקטין וחובותיהם של האפוטרופסים לדאוג לצרכי הקטין הכוללים גם מתן טיפול רפואי. לצד סמכות ההורים סמכויות ביהמ"ש ליתן הוראות לשמירת ענייניו של הקטין, מבלי שהדבר הותנה בקביעה מוקדמת כי הוריו של הקטין מזניחים את חובותיהם כלפיו. נדונה השאלה אימתי יורה ביהמ"ש על מתן טיפול רפואי ומה השקלול של התועלת הטמונה בטיפול מול הנזק האפשרי הכרוך בו.
ה. עיקרו של פסה"ד נסב על השאלות הנוגעות להצלת חייו של חולה למרות רצונו, אימתי יכבד ביהמ"ש את רצונו של החולה שלא להאריך את חייו, הנתונים שבהם ניתן לראות בחולה "חולה סופני" לצורך הימנעות מטיפול בו כרצונו, וכיוצא באלה נושאים הקשורים לקדושת החיים ושמירה על גופו, כבודו ורצונו של האדם.
ו. במסגרת הדיון בנושאים הכלליים הנוגעים לזכות החיים כאמור, נדון המקרה הספציפי, האם יש במקרה הנדון סיכוי להארכת חייו של הקטין ומה הם השיקולים הרלבנטיים אם לבצע את הטיפול המוצע. לעניין זה הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה כי על פי היסודות שנתקבלו לעניין טיפול רפואי במצבים כגון דא יש להורות על מתן הטיפול.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. החלטה - השופט אור, הוסיפה השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' רחל זראי-ניומן למבקש, עו"ד יצחק חושן למשיב. 9.11.97).
ע.א. 5932/97 - ארנון מוזס ואח' נגד לאה יודקובסקי ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
א. חברת ידיעות אחרונות בע"מ (להלן: החברה) מנוהלת, מאז שנת 1960, ע"י דירקטוריון בן שני חברים, הנמנים על בעלי רוב מניות היסוד. ביוני 97 קבע ביהמ"ש המחוזי כי ענייני החברה מתנהלים בדרך המקפחת את קבוצת המיעוט של בעלי מניות היסוד. לאור זאת החליט לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 235 לפקודת החברות ולתקן את תקנון החברה. ביהמ"ש לא התערב בהוראות מסמכי היסוד בדבר כח ההצבעה שבידי בעלי המניות השונים, והסתפק בשינוי ההוראות הנוגעות להשתתפות בעלי מניות המיעוט בישיבות הדירקטוריון. ביהמ"ש הורה על הגדלת מספר החברים של הדירקטוריון משניים לחמישה, שבחירתם תתקיים ב-5 אסיפות, כל אחת בהשתתפות חברי אחד מחמשת "בתי האב" של משפחת מוזס, שיבחרו מנהל אחד מטעמם. זאת כדי שבעלי מניות המיעוט ישותפו בידיעה על הנעשה בחברה. עם זאת נמנע ביהמ"ש מלהעניק לכל אחד מחמשת הדירקטורים כח הצבעה שווה. ארנון, אחד משני המנהלים נציגי הרוב, הגיש ערעור וביקש לעכב את ביצועו של פסה"ד עד להכרעה בערעור. הבקשה נדחתה.
ב. כדי להצליח בבקשה לעיכוב ביצוע פס"ד לא די למבקשים להצביע על הטעות הקיימת, לדעתם, בפסה"ד נשוא הערעור, או שביצוע פסה"ד עלול להסב למבקשים או לאחרים נזק כזה או אחר. גם טענה כי פסה"ד פוגע בזכויות קנייניות אינה עילה לעיכוב ביצועו. כדי שביהמ"ש יסטה מהוראת תקנה 466 לתקנות סדר הדין, המורה כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסה"ד, נדרשת הוכחתו של נזק שאינו ניתן לתיקון, העולה בחומרתו או בהיקפו על הנזק שייגרם לצד שכנגד כתוצאה מאי ביצועו המיידי של פסה"ד.
ג. בענייננו, הדירקטוריון המורחב שעליו הורה ביהמ"ש יהיה מנוע מלקבל החלטות שאינן לרוחם של בעלי רוב מניות היסוד, ומבחינה זאת לא עלול ביצועו של פסה"ד להסב למבקשים וליתר בעלי רוב מניות היסוד כל נזק. המבקשים טוענים לנזק מסויים שייגרם אך אין די בכך. יש צורך בהוכחה ברורה על יסוד תשתית ראייתית של ממש לא רק על דבר קיום הנזק אלא גם על דבר חומרת פגיעתו בחברה. המבקשים לא עמדו בנטל זה.
(בפני: השופט זמיר. 9.11.97).
בש"פ 6392/97 - עבדול בלביסי ונידאל אל-בורעי נגד מדינת ישראל ואח'
*גילוי ראיות חסויות(עתירה לגילוי ראיות חסויות - העתירה נדחתה).
א. המבקשים עומדים לדין בעבירות בטחוניות ובכללן מעורבות בפיגועים שהיו בצומת בית ליד בינואר 95 ואל בורעי גם בפיגוע שאירע בכפר דרום באפריל 94. בשני האירועים נהרגו עשרות אנשים. המבקשים עומדים לדין בנפרד. במהלך משפטיהם הוצאה בעניינו של כל אחד מהם תעודה בדבר ראיות חסויות בחתימתו של שר הבטחון. העתירות הן להורות על גילוי הראיות שהתעודה אומרת לחסות עליהן. תעודות החסיון מתייחסות ל"מקורות המידע של שירות הבטחון הכללי... שיטות פעולה... ודרכי איסוף חומר של שירות הבטחון הכללי באיסוף מידע ובחקירה... ולמעט נושאים המהווים 'טענות פסול' כלפי חוקרי שירות הבטחון הכללי בגין חקירתו של הנדון...". הסניגור טוען כי במהלך החקירות הנגדיות למקצת מעדי התביעה הסתבר לו כי התעודה מבקשת
לחסות על חומר ראייה חיוני להגנת המבקשים, וכי אם לא יובא אותו חומר ראיות לעיונו, כי אז לא יעלה בידו להביא לזיכויו של מרשיו. על כן הוא מבקש להורות על מתן אפשרות לעיין בחומר הראיות. מנגד טוענת ב"כ המדינה כי גילוי הראיות עלול לפגוע בבטחון המדינה וכי אי גילויין לא יפגע בעשיית משפט צדק למבקש. העתירות נדחו.
ב. לפי סעיף 44(א) סיפא לפקודת הראיות על ביהמ"ש להכריע בשאלה אם "הצורך לגלותה (את הראייה) לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". לכאורה אמור השופט לשקול את האינטרסים המתנגשים - האינטרס של הנאשם לגלות ראייה "לשם עשיית צדק" ומנגד האינטרס של המדינה שלא לגלות את הראייה. לאמיתם של דברים, העיקר הוא עשיית משפט צדק לנאשם ושמירת זכותו למשפט הוגן. ביהמ"ש יורה על הסרתו של חסיון ועל גילוייה של ראייה אם אי גילוייה של ראייה יפגע בהגינותו של ההליך הפלילי ויכרסם בעשיית צדק לנאשם. מאידך, ביהמ"ש לא יורה על הסרתו של חסיון שנועד להגן על עניין ציבורי חשוב, אם אי גילוייה של הראייה לא יפגע בהגינותו של ההליך הפלילי ולא יכרסם בעשיית צדק לנאשם. על כן, שומה על השופט לעיין בראיות שתעודת החסיון מבקשת לחסות עליהן, ולשקול אם המשך חסויין עלול לפגוע בעשיית צדק למבקש. לשם כך עליו להיות מודע לשדה המריבה שבין הצדדים ולשאלות השנויות במחלוקת ביניהם. ביהמ"ש הבודק את הראיות שהוגשו לו ע"י התביעה יעמיד עצמו כסניגור - ממונה לשעה - וההכרעה בשאלת החסיון תבוא בשבתו, בה בעת כבימ"ש - סניגור ממונה.
ג. בענייננו הורה השופט בערעור על שמיעת טיעונים כלליים בדלתיים פתוחות, כדי לעמוד על ביקעת המחלוקת בין המבקש לבין המדינה, לאחר מכן שמע את ב"כ המבקש שלא בנוכחות המדינה כדי לשמוע מפיו מקצת מקו ההגנה, ולאחר מכן שמע את טיעוני באת כח המדינה להצדקת החסיון. בסיכומו של דבר הגיע ביהמ"ש למסקנה שאין להסיר את מעטה החסיון מעל הראיות.
ד. לאחר שנקבע כי גילוי הראיות כן עלול לפגוע בבטחון המדינה, עבר ביהמ"ש לבחינה אם אי גילויין עשוי לפגוע בקו ההגנה. המדינה מבקשת להגיש 3 הודעות של המבקש במשטרה כראיות ולעניינן של הודעות אלה טוען המבקש "טענות פסול". לטענות אלו אין בקשת חסיון, שכן צויין במפורש בתעודת החסיון שאין הוא חל על נושאים המהווים "טענות פסול" כלפי חוקרי שירות הבטחון. הסניגור ביקש עוד כי יובהרו לו, לפחות בקווים כלליים, תוך שמירת מסגרת תעודת החסיון, את מהות חומר הראיות החסוי. אכן, זכאי סניגור לדעת את תוכנן של ראיות חסויות "לפחות בקווים כלליים", אך בענייננו פירוט אל מעבר לאמור בתעודת החסיון של שר הבטחון, ולו פירוט זוטא, עלול להביא לחשיפת ראיות הראויות כי תהיינה חסויות.
(בפני: השופט חשין. עו"ד סלאח מחאמיד למבקשים, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבים. 9.11.97).
ע.פ. 9175/96 - פלונים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של תמיכה בארגון טרוריסטי והסתה לגזענות וחומרת העונש. *הרשעה ב"החזקת סכין"(הערעור נתקבל בחלקו).
א. במהלך הפגנה ותהלוכה של תנועות הימין נגד מדיניות הממשלה ואישור הסכמי אוסלו ב', בה השתתפו המערערים, כשהם לובשים חולצות צהובות הנושאות את דיוקנו של הרב מאיר כהנא המנוח, מנהיג תנועת כך, ואת המלים "כולנו כהנא", התנפל קהל מפגינים על מכוניתו של מי שהיה אז שר הבינוי והשיכון ועל פי כתב האישום מסר אחד המערערים לרעהו סכין וזה נעץ אותה באחד מצמיגי המכונית בה נסע השר. בניסוי שנערך במז"פ, התברר, שהסכין שהיתה "סכין-עט" שאורך להבה 6.5 ס"מ, אינה יכולה כלל לחתוך בצמיג ובניסוי שנעשה במז"פ נשברה הסכין. ביהמ"ש זיכה את המערערים מעבירה של פגיעה במכונית השר מחוסר ראיות. מאידך הרשיע ביהמ"ש
את המערערים בהחזקת סכין, בהצתת דלת משרדי תנועת מר"צ, בהסתה לגזענות, השחתת פני מקרקעין ועבירה של תמיכה בארגון טרוריסטי. בעת ביצוע העבירות היו המערערים גילאי 17 ו-16 וחצי. ביהמ"ש גזר למערערים שנה וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור נתקבל כנגד ההרשעה בהחזקת סכין ונדחה נגד הרשעה ביתר הסעיפים ועונש המאסר בפועל הופחת משנה וחצי לשנה.
ב. סעיף 184 לחוק העונשין מגדיר סכין "ככלי בעל להב או כלי אחר שמסוגל לדקור או לחתוך". אולר מוגדר בחוק כ"סכין מתקפלת שאורכה אינו עולה על 10 ס"מ ושלא ניתן להופכה... לסכין שלהבה קבוע". כאשר מדובר באישום של החזקת סכין נטל ההוכחה על הנאשם להוכיח כי החזיק את הסכין למטרה כשרה. כאשר מדובר באולר, קיימת הנחה כי החזקתו היא למטרה כשרה ועל המדינה להוכיח שלא כך הוא. בענייננו מדובר ב"סכין-עט" שאינו סכין במובן המקובל של המילה וגם אינו אולר כהגדרתו בחוק. אלא, שהרציונל להפיכת החזקת סכין לעבירה פלילית ולהטלת נטל הוכחת המטרה הכשרה על הנאשם, הוא מידת הסיכון שבה. מבחינה זו נראה העט-סכין ככלי תמים לכאורה המתאים יותר - בנסיבות הנדונות - לאולר מאשר לסכין. אף שעולה חשד שהמערערים לא הביאו עימם עט-סכין להפגנה לשם שעשוע, אין די בחשד כדי להרשיעם בעבירה של החזקת סכין ויש לזכותם מעבירה זו.
ג. אשר לעבירות האחרות - על סמך חומר הראיות יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה של הרשעה. לעניין התמיכה בתנועת "כך" - שני המערערים לבשו חולצות של תנועת "כך", עליהן הכתובת "כולנו כהנא" הם הביעו תמיכה בתנועות "כך" ו"כהנא חי" שהוצאו מחוץ לחוק, ועשו כן הן באופן מילולי והן בלבישת החולצות. כל העובדות שנקבעו ע"י ביהמ"ש לעניין ההרשעה בעבירות הנדונות מעוגנות בחומר הראיות ואין להתערב בכך.
ד. אשר לעונש - הסתה לגזענות היא רעה חולה בכל חברה נאורה. אצלנו היא בנפשנו ויש לעקרה מן השורש. אין צעירים יכולים להסתתר מאחורי גילם או עברם הנקי ולבקש להכשיר, בדרך זו, שרץ זה. מעשי המערערים לא נעשו כמעשי קונדס או מתוך קלות דעת, אלא מתוך אמונה פנימית עמוקה שכך צריך, כך יאה וזו הדרך, ובכך מסוכנותם. מנגד עומדות למערערים נסיבות לקולא, חלקן משותפות לשניהם והן: גילם הצעיר, עברם הנקי, הבעת חרטה בביהמ"ש, עמידתם לפני גיוס לצה"ל והיותם נתונים במעצר בית מלא במשך תקופה ארוכה. בכל הנתונים, ובהתחשב בעובדה שהמערערים זוכו מעבירה של החזקת סכין, יופחת העונש כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד מנחם עצמון לעוררים, עו"ד גב' דפנה בינוול למשיבה. 5.11.97).
בש"א 5123/97 - פלוני ואח' נגד יהודה דרשן ואח'
*הגשת ערעור על פס"ד או החלטה של רשמת ביהמ"ש העליון(בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הרשמת של ביהמ"ש העליון - הבקשה נתקבלה תוך קביעה שלמעשה הערעור הוגש במועד).
א. המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש העליון ולא הפקידו ערבון במועד. בקשתם להארכת מועד להפקדת ערבון שהוגשה חודשיים לאחר התאריך שנקבע להפקדתו, נדחתה ביום 29.6.97 ע"י הרשמת אפעל-גבאי ובעקבות דחיית הבקשה נדחה ערעורם של המבקשים. ביום 8.8.97 הגישו המבקשים ערעור על החלטת הרשמת. הערעור הוגש בתוך 45 יום וטענת המבקשים היא כי הגישו את הערעור במועד, משום שלדעתם החלטת הרשמת מהווה פס"ד, שעליו זכות ערעור תוך 45 ימים מיום מתן ההחלטה, כקבוע בסעיף 96(ה)
לחוק בתי המשפט. מנגד טוען ב"כ המשיבים כי המועד לערעור על החלטת הרשמת הוא שבעה ימים מיום מתן ההחלטה כקבוע בתקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי. גישת המבקשים נתקבלה ונקבע כי הערעור הוגש בתוך המועד.
ב. כשמדובר בערעור על פסיקת רשם בימ"ש מחוזי או בימ"ש שלום קיימת הבחנה בין החלטה לבין פס"ד. פסק דינו של הרשם הינו לעניין ערעור כפסק דינו של ביהמ"ש בו הוא מכהן כרשם, ואילו החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור בפני ביהמ"ש שבו הוא משמש רשם. על פס"ד של רשם מועד הערעור הוא 45 יום ועל החלטת רשם מועד הערעור הוא 7 ימים. על פסיקת רשם ביהמ"ש העליון ניתן לערער בפני ביהמ"ש העליון שידון בו בפני שופט אחד. כשמדובר ברשם של ביהמ"ש העליון אין הבחנה בחוק בין החלטה לבין פס"ד. השאלה היא מה מועד הערעור על החלטת רשם ביהמ"ש העליון, האם שבעה ימים או 45 ימים. לעניין זה יש לומר כי במקרה כמו בענייננו המועד הוא 45 ימים. מדובר כאן בהחלטה על דחיית בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון ובעקבותיה מחיקת הערעור. מדובר על כן בפס"ד המסיים את הסכסוך בין הצדדים שעליו יש ערעור בזכות כאשר מדובר בערכאה נמוכה. נכון הוא שעל פס"ד של ביהמ"ש העליון אין ערעור בזכות, אולם התכלית החקיקתית של התקנות הקובעות מועד ארוך לערעור בזכות על פס"ד סופי, עומדת גם בבסיס קביעת המועד לערעור על פס"ד סופי של ביהמ"ש העליון.
(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד י. זאגא למבקשים, עו"ד מ. ורבה למשיבים. 2.11.97).
עש"מ 4542/97 - אליהו סבג נגד נציבות שירות המדינה
*קבלת עיסקת טיעון ע"י ביה"ד המשמעתי של עובדי המדינה(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
א. המערער כבן 58 שנים, היה מנהל סעיף דואר ביבנה והורשע בגניבה של כ-14,000 ש"ח במשך 3 שנים וכן בהשמדת דברי דואר שהוחזרו ע"י דוורים. הוא הודה, על יסוד הסדר טיעון, והורשע. ביהמ"ש גזר את ענשו כפי שהוסכם בהסדר טיעון - ששה חודשים מאסר בפועל שרוצו בעבודות שירות וקנס של 8,000 ש"ח והחזרת סכום המעילה. לאחר מכן הועמד המערער לדין בפני ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה, הודה במסגרת הסדר טיעון והורשע. התובע הציע, על דעת הסניגור, להטיל על המערער פיטורין לאלתר בתשלום של %65 מהגמלה המגעת לו וכן שלילת מענק פרישה. ביה"ד ציין בהחלטתו כי הוא מתלבט מה העונש הראוי למערער, בין היתר, נוכח עמדתו של נציג המשרד, שביקש מביה"ד להחמיר עם המערער מעבר למוסכם בהסדר הטיעון. בסופו של דבר החליט ביה"ד כי אמצעי המשמעת שהוסכמו קלים מדי והטיל על המערער את אמצעי המשמעת הבאים: פיטורין לאלתר בתשלום %25 מהגמלה מיום פיטוריו על פי גזר הדין ועד שימלאו לו 60 שנים; %40 מהגמלה מיום שימלאו לו 60 שנים ועד 65 שנים ו-%65 מהגמלה מיום שימלאו לו 65 שנים. המערער טוען כי ביה"ד טעה בכך שלא כיבד את הסדר הטיעון וב"כ המדינה הסכים עם ב"כ המערער. לדעת המדינה פער הענישה בין מה שהוסכם לגביו בהסדר הטיעון לבין העונש שנגזר לבסוף על המערער איננו רב במידה שהצדיקה את התערבותו של ביה"ד. לפיכך ביקשה המדינה לקיים את הסדר הטיעון. הערעור נתקבל.
ב. כידוע הסדר טיעון אינו מחייב את ביה"ד. עם זאת, לעתים קרובות יש עניין ציבורי בעריכת הסדר טיעון ובקיום הסדר הטיעון. לכן אין זה ראוי שביה"ד יסטה מהסדר טיעון אלא אם יש לכך טעם טוב בנסיבות המקרה. לעניין "הטעם הטוב" לסטייה מהסדר הטיעון יש להשוות את הנושא המשמעתי להסדר הטיעון במשפט פלילי. יש טעם טוב לסטות מהסדר טיעון אם ההסדר מתבסס על שיקולים פסולים, כגון, משוא פנים, או כאשר ביה"ד סבור שאמצעי המשמעת סוטים במידה משמעותית מן האמצעים הראויים
בנסיבות המקרה. אולם אם אין טעם מעין זה, אין זה ראוי שביה"ד יסטה מהסדר טיעון, רק להחמיר במידת מה את אמצעי המשמעת עליהם הוסכם בהסדר. בנסיבות המקרה דנא, ההחמרה המתונה, כשאין חשש שהסדר הטיעון לוקה בפגם של שיקולים פסולים או בפגם משפטי אחר, אין הצדקה לסטייה מהסדר הטיעון.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד לי-און בן אדוה למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 5.11.97).
בש"פ 6356/97 - דוד לוי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פציעה והדחה בחקירה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה כאשר לפי האישום היה שותף עם שניים אחרים בדקירת המתלונן בסכין בבית החזה. ביהמ"ש החליט כי יש ראיות לכאורה נגד העורר וקיימת עילת מעצר ואין להסתפק בחלופת מעצר ולפיכך הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. העבירה של דקירה בסכין היא עבירה חמורה, ואף שאין טענה כי הדקירה בוצעה ע"י העורר עצמו, הרי לפי כתב האישום היה שותף לקשר לדקור את הקרבן, הצטייד בסכין והיה נוכח במקום הדקירה ובעת הדקירה כדי לחזק את ידי הדוקר. לפי סעיף 21 לחסד"פ עבירה זו יוצרת חזקה שהנאשם מסוכן לציבור ובכך קמה עילת מעצר. העורר לא הצליח להפריך את חזקת המסוכנות ועל רקע העבר הפלילי שלו החזקה אף מתחזקת. לעורר הרשעות קודמות רבות ורישומיו הפליליים הם מאז היותו בן 14 שנים. לכך יש להוסיף כי נגד העורר תלוי ועומד מאסר על תנאי של שנה.
ג. לעורר טענה בעלת משקל והיא שמשפטו אמור היה להתחיל ביום 8.10.97, אך התברר שהתיק לא נמצא משום שיום קודם לכן נשמע עררו של העורר בפני בימ"ש אחר על מעצרו והשופט לקח עמו את תיק העורר לצורך כתיבת ההחלטה. כתוצאה לכך נדחתה תחילת משפטו של העורר בשלשה חודשים והעורר מלין על כך שכתוצאה מהתקלה יהיה עליו לשבת עוד יותר משלשה חודשים במעצר עד תחילת משפטו. תקלה זו אינה מצדיקה שחרורו של העורר מן המעצר, אך מן הראוי לעשות מאמץ כדי לצמצם את הפגיעה בעורר ולהקדים את תחילת המשפט.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד א. עטרי לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 13.11.97).
בש"פ 5464/97 - קאיד סלאמה ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב ומכירתו) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שני העוררים יחד עם אדם שלישי הואשמו בקשירת קשר לגניבת רכבים ומכירתם לתושבי השטחים. במסגרת זו נטל העורר הראשון חלק בחמישה מקרים והשני בשני מקרים. לעורר השני יוחסו גם עבירות של קבלת נכסים שהושגו בפשע. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים ועררם נדחה. אין מחלוקת שקיימות ראיות לכאורה נגד העוררים. מתברר שהעוררים היוו חלק מהתארגנות של מספר אנשים לגניבת רכב ומכירתו כאשר מדובר במי שבחרו בגניבה כדרך להתפרנס בה. מכאן גם מסוכנותם של המתארגנים. בנסיבות המקרה אין גם מקום לחלופת מעצר. מעשי התארגנות לפעילות פלילית כמו זו של העוררים והיכולת שלהם לפעול אף באמצעות אחרים לביצוע עבירות דומות, גם כשהם נתונים במעצר בית, מצדיקים מעצרם עד תום ההליכים.
(בפני: השופט אור. עו"ד משה שרמן לעוררים, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 19.10.97).
ע.פ. 994/97 - שלום ארפי נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער פגש במתלוננת, נערה כבת 17, כאשר ישב במכונית וזו שאלה אותו כיצד להגיע לתחנת אוטובוס. המערער הציע להביאה לתחנה, הסיע אותה למקום מבודד ושם אנס אותה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת אינוס וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער העלה גירסה כי היה בידו להניח שהמתלוננת מסכימה ליחסי המין, הואיל ולפני קיומם לא הביעה התנגדות לכך. ברם, על פי גירסת המתלוננת אין ספק כי למרות שהיתה בהלם זמני, היא הביעה התנגדות לקיום היחסים גם באומר וגם בתנועה. התנהגותה לא יכלה להתפרש אלא כהבעת התנגדות ברורה לקיום היחסים. אשר לעונש - המערער ניצל את תמימותה של נערה שביקשה את עזרתו ובנסיבות אלה אין להקל עימו עוד.
(בפני השופטים: גולדברג, קדמי, זמיר. עו"ד אשר חן למערער, עו"ד משה שילה למשיבה. 18.5.97).
ע.פ. 3641/97 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המתלוננת, שהיתה בהריון, ביקרה בבית אחותה שהיתה בשעתו אשת המערער, והלה אנס אותה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה. באשר להרשעה - ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בלתי מסוייג בעדות המתלוננת ואף מתברר שכבר ביום המקרה סיפרה על מעשי המערער לאמה, אם כי מסיבות משפחתיות לא התכוונה בתחילה להתלונן על המעשה. אין עילה להתערב באמון שנתן ביהמ"ש בעדותן של המתלוננת ואמה. אין גם להתערב במידת העונש. מעשה האונס בוצע בביתו של המערער כשגיסתו המתינה לאחותה. מדובר באונס של אשה בהריון על אף תחנוניה. בהתחשב בחומרת העבירה ובנסיבותיה, אף כי זה עונש המאסר הראשון של המערער, אין הוא חמור במידה המצדיקה התערבות.
(בפני השופטים: אור, חשין, י. גולדברג. עו"ד מ. רובינשטיין למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 22.10.97).
רע"א 5857/97 - הסנה חברה לביטוח בע"מ נגד עבסיה מחמוד עלי
*הגשת חוות דעת רפואית של צד במשפט כאשר מונה מומחה רפואי ע"י ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש נגד המבקשת תובענה לפיצויים בגין תאונת דרכים. ביהמ"ש הורה על מינויו של פרופסור שאקו כמומחה מטעמו בנושא השיקום. בהחלטת המינוי צויין כי המומחה "יפרט... את צרכיו השיקומיים של התובע (המשיב) ואופן השיקום המומלץ על ידו". פרופסור שאקו הגיש חוות דעת כאמור. המשיב הגיש חוות דעת מטעמו של פרופסור טלר המתייחסת הן לצרכי השיקום והן לעלותם של צרכים אלה. המבקשת טענה כי אין לקבל חוות דעת זו כראייה, שכן אין היא קבילה. ביהמ"ש דחה את הטענה וקבע כי בעוד שחוות דעתו של פרופסור שאקו עוסקת בצרכים של המשיב ולא בעלותם, הרי חוות הדעת של פרופסור טלר עוסקת גם בעלות הצרכים. על כן אין צורך להכריע בשאלת הקבילות של חוות דעתו של פרופסור טלר בשלב זה, בשל העובדה כי חלק מחוות הדעת קביל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אף המבקשת בבקשתה אינה טוענת כי עלות הטיפולים והצרכים - להבדיל מהצרכים עצמם - אינם מחייבים מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש כאמור בתקנות. על כן, משעה שביהמ"ש לא קבע כי כל חוות הדעת של פרופסור טלר תהא קבילה, אלא כי חלקה לפחות יכול שיהא קביל, אין עילה להתערבות בשיקול דעתו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ח. גלזר למבקשת. 17.11.97).
בג"צ 7050/96 - אולגה סושניקוב ואח' נגד שר הפנים ואח'
*הענקת מעמד של עולה לפי חוק השבות ל"מאומץ" באימוץ פיקטיבי (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה הענקת מעמד של עולה לפי חוק השבות לעותרת. העתירה נדחתה. לא נפל פגם בעמדת המשיבים. אימוץ האחות ע"י העותרים האחרים באה לצרכי חוק השבות בלבד, ומבחינה זו הוא "פיקטיבי" אם לא היתה לעותרת כוונה להטעות. העצה שניתנה ע"י הקונסול ברוסיה לעניין זה חרגה מסמכותו ולא הקימה הבטחה מינהלית.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, י. גולדברג. עוה"ד שמואל אורן וגב' אסתר פלפל-רז לעותרים, עו"ד גב' דנה בריסקמן למשיבים. 6.11.97).
רע"א 2127/97 - קצין התגמולים נגד סעדיה בנימין
*התערבות בימ"ש מחוזי בהחלטת ועדה רפואית לפי חוק הנכים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
הוועדה הרפואית העליונה קבעה למשיב דרגת נכות בברך ימין וכף רגל ימין בשיעור של %1 לפי פרט 35(1)(א) לתקנות הנכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב במובן זה שדרגת הנכות תוקנה ל-%10 בכל אחד משני הפריטים וזאת לפי פרט 35(1)(ב) והכל לצמיתות. לטענת קצין התגמולים, ביהמ"ש המחוזי דן והכריע בעניין רפואי שמחוץ לתחום ידיעתו ומומחיותו, והוא בגדר מומחיותה המקצועית וסמכותה הבלעדית של הוועדה הרפואית העליונה. בקשת רשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה. בהחלטת ביהמ"ש המחוזי אין קביעות רפואיות עצמאיות, אלא יש בה יישום התקנה המתאימה לקביעות הרפואיות אותן קבעה הוועדה. המשיב הוא קטוע רגל שמאל מזה 30 שנה. תלונותיו הן על כאבים בברך ימין ובכף הרגל. הוועדה הסכימה כי לנבדק יש כאבים כפי שתיאר וקיבלה באופן עקרוני שמדובר בנכות מוסבת, ומשכך היה עליה להתייחס לקביעות אלה כמשפיעות על כושר הפעולה הכללי של המשיב. על כן צדק השופט בישמו על המקרה הנדון את הפרט האמור.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, י. גולדברג. עו"ד ירון בשן למבקש, עו"ד מלכה למשיב. 5.11.97).
ע.פ. 6504/97 - מחמוד בידון נגד מדינת ישראל
*עיכוב ריצוי עונש מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ריצוי עונש מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בשתי עבירות של התעללות בבתו הקטינה ונדון לשנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. המבקש ערער על הכרעת הדין וגזר הדין ובקשתו היא לדחות את ביצוע העונש עד להכרעה בערעור. הפרקליטות הביעה התנגדות לבקשה מן הטעם שעיכוב הביצוע "יוסיף סבל על סבלה של הקטינה". הדיון נסב על השאלה מה הנזק שייגרם לקטינה, קרבן ההתעללות, אם ביצוע העונש יידחה לתקופה קצרה, בהנחה שהערעור יישמע בהקדם. הקטינה יצאה מביתה והיא מתגוררת במעון לנערות. אין היא מתכוונת לשוב ולהתגורר בעתיד הקרוב בביתה. לטענת ב"כ הפרקליטות הסבל יתבטא בכך שימנע מהקטינה, כל זמן שהמבקש נמצא בביתו, נסיון לחדש ולשקם את קשריה עם משפחתה. הבקשה לעיכוב הביצוע נתקבלה.
על רקע הקורות את הקטינה, אין זו אלא השערה שהיא מבקשת כבר עכשיו לחדש ולשקם את קשריה עם משפחתה. וגם אם זאת משאלתה, ממילא אין מדובר אלא בדחייה לתקופה קצרה עד לשמיעת הערעור במועד מוקדם. במצב זה גוברים השיקולים לזכות המבקש. ראשית, הוא נדון לתקופת מאסר לא ארוכה; שנית, הוא עובד ומתפקד באופן נורמטיבי
ואין צפוייה ממנו סכנה לאדם אחר; שלישית, אפשר להורות שהמבקש לא ייצור כל קשר עם בתו הקטינה; רביעית, ניתן לקבוע שהערעור יישמע בהקדם. לפיכך הוחלט להיענות לבקשה.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד מנחם בלום למבקש, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 9.11.97).
רע"א 6049/95 - דבוש יצחק נגד אהרון פרץ
*ביטול חיוב בתשלום פיצויים כאשר הנזק לא הוכח (הערעור נתקבל).
בבימ"ש השלום הגיש המשיב תביעה נגד המערער ונתבעים נוספים. על פי התביעה, עבד אחד יורם ספיבק, בתור נהג בשירותו של המשיב, ועסק בשיווק מזון קפוא שלו ללקוחות. התברר שספיבק שלשל לכיסו חלק מן התמורה. עוד התברר שאחדים מן הקונים והמערער ביניהם קנו מספיבק סחורה במחיר הנמוך ממחיר הקרן, שילמו תמורתה במזומן ובאופן כזה הונו יחד עם ספיבק את המשיב. בימ"ש השלום דחה את התביעה בעיקר מן הטעם שהמשיב לא עמד בנטל הראייה להוכחת היקף הנזק - להבדיל מעצם הנזק - שנגרם ע"י המערער. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור וחייב את המערער בתשלום כ-10,000 ש"ח שהוא "מחצית סכום התביעה שהוגשה נגדו". הערעור נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי אומר שהתביעה היא על סך 20,000 ש"ח והוא מחייב את המערער במחצית מסכום זה, מבלי לקבוע ממצא כלשהו, שעליו מתבסס סכום זה, חוץ מכתב התביעה. אין בפסק דינו של ביהמ"ש קביעה עצמאית על סמך ראייה כלשהי בנושא שיעור הנזק. מכאן, שגם אם ברור לביהמ"ש שהמערער גרם נזק למשיב, וגם אם מבחינה משפטית הוא אחראי לנזק, לא די בכך כדי שניתן יהיה לקבוע נזק בסכום כלשהו. ממילא לא ניתן היה לקבוע את הסכום על פי האמור בכתב התביעה בלבד.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, י. גולדברג. עו"ד זרסקי למערער, עו"ד ברעם למשיב. 5.11.97).
ע.א. 3936/97 - יעקב חביב וחברת קוביק בע"מ נגד חברת מיקרוסופט
*הפקדת ערבון (בקשה לפטור מחובת הפקדת ערבון ובקשה נגדית להגדילו - הבקשות נדחו).
בערעור שהוגש ע"י המבקשים נגד חיובם נדרשו להפקיד ערבון בסכום של 20,000 ש"ח להבטחת הוצאת המשיבה. המבקש מבקש לפטור אותו מחובת הפקדת ערבון ואילו המשיבה מבקשת להגדילו ל-50,000 ש"ח. הבקשות נדחו.
לעניין בקשתו של המבקש - הוא מתגורר בבית פרטי ששוויו לפחות מליון דולר. אכן, אין לדרוש מכירת הבית על מנת לממן את הפקדת הערבון, אך ניתן ליטול הלוואה לשם כך על יסוד זכויות הבעלות בנכס בעל שווי כזה. טענת חוסר אונים מן הבחינה הכלכלית אינה יכולה להישמע מפיו של אדם שבבעלותו בית בשווי האמור שבו מתגוררים הוא ומשפחתו ואותו הוא מחזיק. מתברר גם שהמבקש ומשפחתו מתקיימים באופן שוטף מתמיכה שהם מקבלים ממיטיבים שונים ובהם אבי המבקש ואם אשתו. המבקש מקיים רמת חיים גבוהה. בנסיבות אלה, כאשר המבקש מנהל חייו וחיי משפחתו תוך הסתייעות בזולת, אין הצדקה לפטור אותו מחובת הפקדת ערבון. מבחינת ההגנה על האינטרס של המשיבה, אין הבדל אם המבקש מתקיים ממקורות עצמיים או חיצוניים. החשוב הוא שהוא מצליח לקיים רמת חיים גבוהה וככזה יש להניח כי ביכולתו למצוא את המקורות הדרושים לצורך הפקדת הערבון.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד גיל-עד חריש למבקשים, עו"ד ירון רייטר למשיבה. 12.10.97).
ע.פ. 6613/97 - שמעון אוחנה נגד מדינת ישראל
*עיכוב ריצוי עונש מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בביצוע מעשים מגונים ותקיפה. הוא ביצע את העבירות בהיותו כבן 19 שנים, בתפקידו כמדריך במוסד בו התגורר יחד עם חניכיו, בתנאים של פנימיה. הוא נדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור הוא על גזר הדין ולטענת הסניגור הערעור יכול להישמע בהקדם ומכאן שהדחייה מתבקשת לזמן קצר בלבד. הוא תומך את בקשת הדחייה בטעמים אחדים. המבקש משוחרר בערובה מאז נחקר בקשר לביצוע העבירות זה יותר משנתיים ולא הוגשה נגדו כל תלונה נוספת. גם אין לו עבר פלילי. יתירה מזאת, מאז ביצע את העבירות הוא נשא אשה ונולדו לו שני ילדים וכעת הוא לומד בכולל ומתגורר בביתו הבקשה נתקבלה.
הטענה היא כי אין צפוייה מהמבקש סכנה, אך בכך בלבד אין כדי להצדיק עיכוב ביצוע המאסר. אלא שמוסכם כי המבקש ביצע את העבירות בשל משבר פסיכולוגי המצריך טיפול נפשי. ביהמ"ש המחוזי אף ציין בגזר דינו כי המבקש זכאי לקבל טיפול פסיכולוגי בתוך כתלי הכלא והמליץ לעשות כן. הסניגור מציין כי אם המבקש יתחיל לרצות את ענשו מיד, תחסר ההכנה הנדרשת מצד שלטונות הכלא למתן הטיפול הנדרש. פרקליטות המדינה מתנגדת לבקשה בעיקר על יסוד חומרת העבירה, אך אין בעמדת הפרקליטות תשובה לנסיבות המיוחדות של מקרה זה.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד דרור מקרין למערער, עו"ד גב' מיכל ששון למשיבה. 11.11.97).
רע"א 786+787/97 - פרהנג ג'וליאן נגד אוהבי יעקב ואח'
*בקשת אלמנתו של דייר מוגן שנפטר להצטרף ל"ערעור" כחליפתו של המנוח (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בעלה המנוח של המבקשת היה דייר מוגן בחנות שבבעלות המשיב. המשיב הגיש תביעה לפינוי דיירים מוגנים מהחנויות שבבעלותו, ובהם בעלה של המבקשת, כיוון שקיבל היתר בניה לבניה בחלקה וביקש להרוס את החנויות. בימ"ש השלום קבע כי היסודות הדרושים להקמת עילת פינוי התמלאו, וכי הסידור החלוף יהיה בפיצוי כספי. הצדדים הגישו ערעורים לביהמ"ש המחוזי, וכחודש וחצי לאחר הגשת הערעורים נפטר בעלה של המבקשת. בעקבות זאת הגישה המבקשת בקשה להורות כי היא חליפתו של בעלה המנוח בדיונים בערעור. בתגובתם ביקשו המשיבים לחקור את המבקשת על תצהירה כי היא קשורה היום בניהול העסק, אך לבסוף היא לא נחקרה על תצהירה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתה בקבעו "הבקשה נדחית. לא היה דבר שמנע מהמבקשת להצטרף לדיון בעת שהתנהל בבימ"ש השלום". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
תקנה 37 לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרת לביהמ"ש להתיר לאדם להמשיך במשפט כאשר הזכות העומדת לדיון הוסבה לו. תקנה 426 מחילה דברים אלה גם על ערעור. קיום הזכות בענייננו נבחן על פי חוק הגנת הדייר. סעיף 23(א) לחוק קובע "דייר של בית עסק שנפטר, יהיה בן זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני זוג..." ואילו סעיף 26 לחוק הגנת הדייר קובע "לא יהיה דייר... אלה מי שמוסיף לנהל במושכר... את העסק של הדייר שלפניו ניהל בו...". לפי תצהירה, אותו הגישה לביהמ"ש המחוזי, מנהלת המבקשת כעת את בית העסק של בעלה המנוח באמצעות בנה, כפי שעשה בעלה המנוח בעת שהיה בחיים. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שהעובדות ייבדקו, ואם יימצא שהן נכונות - תהיה המבקשת חליפתו מכח דין של בעלה המנוח.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' מירה כהן-טרקמן למבקשת, עו"ד גב' מיכל יעקב למשיב. 30.10.97).
על"ע 5368/95 ואח' - הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד דן כוכבי, עו"ד ואח'
*מידת העונש בעבירה של מרמה בנסיבות מחמירות (ערעור ושורה של ערעורים נגדיים - הערעורים נדחו).
מספר ערעורים הוגשו על ידי דן כוכבי נגד ועד מחוז ת"א בגין הרשעותיו בתיקים שונים והוועד המחוזי הגיש ערעור בתיק אחד. תיק זה נסב על עבירות שעבר כוכבי ושבגינן הורשע על עבירות לפי סעיף 415 רישא לחוק העונשין ובעבירות מטבע חוץ ונדון ל-6 חודשים בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס. בעקבות זאת הועמד כוכבי לדין משמעתי וביה"ד גזר לו השעייה בפועל לתקופה של 7 שנים והשעייה על תנאי לתקופה של שנתיים וכן הוצאות של 1,500 ש"ח. ביה"ד הארצי העמיד את העונש על השעייה של שנה וחצי בפועל ושנתיים על תנאי והשאיר על תילן את ההוצאות. על פס"ד זה מערערים הן כוכבי והן הלשכה. כוכבי טוען כי הן מחמת נסיבות אישיות והן משום הנסיבות הקלות של ביצוע העבירה בה הורשע, לא היה מקום להשית עליו השעייה בפועל כלל וגם לא על תנאי. מנגד טוען ב"כ הוועד המחוזי כי בהתחשב בעברו של כוכבי ובעבירה הפלילית החמורה בה הורשע, יש להשעותו לצמיתות מחברותו בלשכת עו"ד . הערעורים נדחו.
הרשעתו של כוכבי בעבירות הפליליות היו על יסוד עיסקת טיעון ומתוך התיק לא ניתן ללמוד את נסיבות הפרשה כולה. מה שניתן לומר הוא, כי עבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין היא עבירה חמורה ביותר, קל וחומר כשהיא מבוצעת על ידי עו"ד. אם הטיל ביהמ"ש על כוכבי את העונש האמור, הקל הוא עימו עד למאוד, מה שיכול להצביע על נסיבות ביצוע העבירות. מכל מקום, ביה"ד הארצי לקח בחשבון שיקולים ראויים בהפחיתו את העונש ואין להתערב בהם.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, גולדברג. עו"ד ע. ויצמן ללשכת עורכי הדין, המשיב לעצמו. 24.9.97).
בש"פ 6317/97 - מרים יצחק נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים-הרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת הואשמה בבימ"ש השלום בנתניה בכך שמכרה בחודשים יולי וספטמבר 97 שלוש פעמים לשלושה אנשים שתי מנות סם הרואין. עם הגשת כתב האישום נתבקש בימ"ש השלום לעצור את העוררת עד תום ההליכים, אך ביהמ"ש הורה לשחררה בתנאים מגבילים. אין חולק שקיימות ראיות לכאורה ושקמה ונהייתה עילה למעצר עד תום ההליכים. השאלה אינה אלא אם ראוי להורות על חלופת מעצר. בימ"ש השלום השיב על כך בחיוב בהציגו את גורלה המר של העוררת אשר היתה מכורה לסמים קשים, עברה מספר רב של עבירות סמים עד שנת 94 ועלה בידה להיגמל מסמים ולשקם עצמה. עם מות אימה נכנסה למשבר קשה אשר דירדר אותה לשימוש חוזר בסמים וגורם זה יש בו כדי להצדיק חלופת מעצר. ביהמ"ש הורה כי חלופת מעצר תהיה על דרך מגוריה של העוררת עם אחיה ומשפחתו בשלומי, מקום המרוחק ממקום מגוריה בנתניה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין בטעמים אלה כדי להצדיק חלופת מעצר והורה על מעצרה של העוררת. הסניגור טוען כי חלופת המעצר המוצעת תנתק את העוררת מסביבתה הטבעית מנתניה וניתוק זה יביא ממילא להפסקת עיסוקה בסחר בסמים. הערר נדחה.
נגד העוררת עומדים ותלויים שני מאסרים על תנאי. באשר לניתוקה של העוררת מסביבתה "הטבעית" - ראשית, העוררת הורשעה בעבר בגין מעשי עבירה שעברה שלא בנתניה ולא בסביבתה של נתניה עיר מגוריה, ומכאן שרב לה ידה בעבירות גם שלא בסביבתה "הטבעית"; שנית, עבירות של סחר בסמים, על פי עצם טיבן, אינן יודעות לא מקום ולא שעה. מכאן שהעוררת יכולה למצוא דרכה לסחר בסמים גם אם היא תצווה
להיות מרותקת לבית שלא במקום מגוריה. בהתאם לסעיף 21 לחסד"פ, חזקה היא כי קיים יסוד סביר לחשש שהעוררת תסכן את בטחון הציבור על דרך סחר בסמים ולא עלה בידיה להוכיח אחרת. על כן דינה להיעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד א.גן-בר וא. שמחוני לעוררת, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 29.10.97).
רע"א 1135/97 - פנחס בן שחר נגד אורי אשורי
*הוכחת הנזק בתביעת פיצויים בגין הפרת חוזה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב הפר את חוזהו עם המבקש, בכך שלא קיבל את החזקה במושכר ששכר ולא שילם את דמי השכירות על פי החוזה. אלא שביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב על חיובו בפיצויים בבימ"ש השלום, על יסוד הטענה שהמבקש לא הוכיח את נזקיו, משום שלא הציג חוזה שכירות שכרת, לדבריו, עם אחר, כעבור זמן ביחס לאותו מושכר, ובאין הסכם לא הובאו ראיות להוכחת גובה הנזק. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
לבימ"ש השלום הוגש תצהירו של המבקש אשר שימש במקום חקירה ראשית. בתצהיר זה מפרט המבקש את שיעור נזקיו עקב זאת שבמשך ארבעה חודשים וחצי לא הצליח להשכיר את המושכר, וגם לאחר מכן השכירו בדמי שכירות הפחותים ב-200 דולר לחודש לעומת דמי השכירות שהמשיב היה צריך לשלם. המבקש הצהיר, תוך פירוט הנזק, על הפסד של 6,520 דולר ועל חלק זה של תצהירו לא נחקר. המשיב לא הגיש תצהיר משלו או ראיות לסתור. יתר על כן, כשטען המבקש בסיכומיו בבימ"ש השלום לנזקיו כאמור, לא באה לכך הכחשה בסיכומים מטעם המשיב. לכאורה, אם כן, הוכח גובה הנזק ולא היה חולק לגביו. לפיכך דין הערעור להתקבל ויש להחזיר את פסה"ד של בימ"ש השלום על כנו.
(בפני השופטים: אור, חשין, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד ציון אילוז למבקש, עו"ד א. רוסטר למשיב. 27.10.97).
רע"ב 5672/97 - יורם שקולניק נגד שרות בתי הסוהר
*סגירת תאי הכלא בלילות באגף אסירים השפוטים לתקופות ארוכות (הבקשה נדחתה).
המבקש מרצה עונש מאסר בכלא איילון, באגף הידוע כאגף "לש"מ". דלתות תאי האגף ננעלות מידי ערב בשעה 00:23 בהסתמך על פקודת נציבות בתי הסוהר. המבקש הגיש עתירת אסיר כנגד סגירת התאים. הוא ציין שאי סגירת התאים מאפשר לאסירים בתאי האגף ללמוד תורה כל הלילה ולהשתמש בטלפון בשעות הלילה כאשר תעריף השירות הנמוך. ביהמ"ש המחוזי דחה את עתירת המבקש בקבעו שאין חוסר סבירות בהחלטה לנעילת דלתות תאי האגף בשעות הלילה, בהתחשב ברמת הבטחון הנדרשת בכלא איילון בו מרצים את עונשם אסירים אשר נדונו לתקופות מאסר ארוכות. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ההחלטה על סגירת דלתות התאים מעוגנת בשיקולי ביטחון סבירים בהתחשב בכך שבאותו אגף נמצאים אסירים השפוטים לתקופות מאסר ארוכות ביותר, חלקם למאסר עולם וחלקם מוגדרים כ"סיכון גבוה לבריחה". מטעם זה נוהלי סגירת דלתות תאים באגף זה דומים לנהלים החלים ביתר האגפים בבתי הסוהר, המקבילים לאגף "לש"מ" בסיווגם בדרגת בטחון מירבית. במובן זה יש להבחין בין האגף בו שוהה המבקש לבין בית סוהר "מעשיהו" שהינו בית סוהר שיקומי והאגף התורני בבית סוהר "אוהלי קידר", אשר האסירים המוחזקים בו שפוטים לתקופות מאסר קצרות. אין לשלול את סבירותם של
השיקולים של שירות בתי הסוהר לענין סגירת התאים באגף לש"מ. אם כרוך הדבר באי נוחות מסויימת, יש לזכור שמדובר באסיר המרצה עונש מאסר לתקופה ארוכה ומטבע הדברים עצם המאסר יש בו הגבלות ואיסורים. ההגבלות דנא אינן בלתי סבירות ועל המבקש להשלים עימן.
(בפני: השופט אור. 26.10.97).
רע"א 5411/97 - בתיה סגל ואח' נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'
*טענה נגד מינוי עו"ד כמפרק כאשר ייצג בשעתו את אחד הצדדים (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי מינה את המשיב השני, עו"ד גרין, כמפרק חברה מסויימת. ב"כ כונס הנכסים הרשמי הסכים למינויו. ביהמ"ש נתן דעתו לטענה שלפיה היה עו"ד גרין בעבר עובד במשרדו של עו"ד צימרמן, ב"כ אחד מנושי החברה, המשיב יעקב מרמלשטיין. עם זאת סבר ביהמ"ש כי עובדה זו לא תפריע לו בתפקידו בהיותו מודע לכך שבמילוי תפקידו משמש הוא כזרועו הארוכה של ביהמ"ש ועליו לפעול לטובת כל הנושים. ביהמ"ש הוסיף וציין כי בשלב זה לא ימנה מפרק נוסף ויעשה זאת בעתיד אם יהיה הדבר דרוש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
כפי שעולה מההחלטה אין הנושה מרמלשטיין מיוצג עוד על ידי עו"ד גרין ואין סיבה לחשוד בעו"ד שימעל בתפקידו כמפרק ובאמון ביהמ"ש בו. יחד עם זאת יש לציין שניים אלה: האחד, בעניין שכרו של עו"ד גרין שהצהיר כי אין הוא מבקש שכר מקופת הפירוק וכי הוא יקבל את חלקו כשותף לפי ההתחשבנות בינו לבין העו"ד צימרמן המייצג את מרמלשטיין. הדבר פסול הוא. שאם יצפה המפרק לקבל שכר לפי התוצאות שישיג, יקלע לניגוד עניינים דבר אותו יש למנוע. שכ"ט צריך להקבע על ידי ביהמ"ש ועל עו"ד גרין להמנע מכל "שותפות" עם צימרמן בכל מה שקשור במרמלשטיין; השני, אם יווצר מצב שיצביע על ניגוד עניינים בפועל, או תיווצרנה בשטח עובדות שתצדקנה החלפת המפרק או צירוף מפרק נוסף, יוכל כל צד לפנות ולבקש זאת ועל הכונ"ר להמשיך להיות בתמונה בעניין זה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ע. רומנו למבקשים. 13.10.97).
בג"צ 5410/97 - תנועת חי וקיים נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*ביצוע עבודות בשטח הר הבית באורוות שלמה (העתירה נדחתה).
בשטח הר הבית, מעל "אוורות שלמה", מתבצעת עבודה של החלפת הריצוף בריצוף חדש כדי למנוע רטיבות ב"אורוות שלמה" המשמשות כמסגד מוסלמי. העותרת מבקשת שבג"צ יורה על עקירת הריצוף החדש והחזרת המצב לקדמתו ולפחות שיצווה על הפסקת העבודה משום שזו מתבצעת בניגוד לחוק התכנון והבניה ובניגוד לחוק העתיקות. מנגד מבקשת עירית ירושלים שבג"צ ידחה את העתירה וכך גם מבקשות פרקליטות המדינה והמשטרה. המשיבים סבורים שאין זה ראוי לנקוט הליכים פליליים נגד מבצעי העבודה, או לפעול להפסקת העבודה, אף שאין הם טוענים כי אין בעבודות משום הפרה של החוק. ב"כ העיריה הסביר כי קיימת רטיבות ב"אורוות שלמה" ולא מדובר אלא בהחלפת ריצוף בריצוף ולפי מדיניות העיריה אין היא נוהגת לנקוט הליכים משפטיים במקרים מעין אלה. מנהל רשות העתיקות ציין שאין בעבודה משום פגיעה בעתיקות. נוסף לכך ומעבר לכך, טענו המשיבים, יש לקחת בחשבון את העובדה שמדובר בהר הבית, ולגביו קיימת רגישות רבה במיוחד, ההפרה הנטענת אינה חמורה ומדיניות העיריה הכללית אינה דורשת פעולות לאכיפת החוק. העתירה נדחתה.
בג"צ קבע במספר ניכר של פסקי דין שאין הוא נוטה להתערב בהחלטות של הממשלה, היועץ המשפטי לממשלה או העיריה , בנוגע לאכיפת החוק בהר הבית. בנסיבות המיוחדות
של המקרה, ולאור ההלכה העקבית של בג"צ במקרים מעין אלה, יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: זמיר, גב' דורנר, אנגלרד. עו"ד נפתלי וירצברגר לעותרת, עוה"ד עוזי פוגלמן ואסא אליאב למשיבים. 30.10.97).
רע"א 2112/97 - שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נגד אזיקיאל ו-19 אח'
*אגרות משפט (הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו בביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעה נגד המבקשת לפיצוי עבור נזקים שנגרמו להם עקב ליקויי בניה, איחור במסירת הדירות, השלמת עבודות פיתוח ונזקים נוספים. המשיבים העריכו את נזקיהם בסכום כולל של למעלה מ-5 מליון ש"ח ואולם "לצורכי אגרה" העמידו את סכום התביעה על למעלה ממליון ש"ח מבלי לפרט לגבי אלו מסעיפי התביעה הוקטן הסכום הכולל ובאיזה שיעור לגבי כל אחד מן המשיבים. המבקשת ביקשה להורות למשיבים לפרט לאיזה מן הסעדים מכוונת ההפחתה ולמי מן המשיבים, אך ביהמ"ש דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין לראות כיצד עלולה החלטת ביהמ"ש המחוזי לפגוע בהגנתה של המבקשת כפי שהיא טוענת. אם יתעורר צורך בפירוט, למטרת חלוקת סכומי הפיצויים בין המשיבים בינם לבין עצמם, ניתן יהיה לחזור ולפנות לביהמ"ש.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ח. גוברין למבקשת, עו"ד א. גל למשיבים, עוה"ד א. אשכנזי וגב' עשירה ראובני לחברת הכשרת הישוב ומשרד הבינוי והשיכון שהם צד ג' שתמכו בבקשת המבקשת. 29.10.97).
רע"א 3222/97 - המועצה המקומית קרית עקרון נגד רחמים גורי ואח'
*ביטול פסק בוררות (הבקשה נדחתה).
המשיב רכש מהמבקשת זכות שכירות מוגנת בשני ביתנים בשוק הירקות בקרית עקרון. בעקבות שריפה שפרצה בביתנים נתגלעו מחלוקות בין המבקשת לבין המשיב בדבר שיעור הפיצויים שעל המבקשת לשלם בגין פינויו של המשיב וכן בדבר שיעור חובו של המשיב למבקשת בגין דמי שכירות. הצדדים מינו בורר ובפסק הבוררות שניתן במאי 88 חוייבה המבקשת לשלם למשיב פיצויים בסכום של 15,000 ש"ח. על אף פניות חוזרות ונשנות לא קיימה המבקשת את פסק הבוררות. כ-8 שנים אחרי כן, הגיש המשיב בבימ"ש השלום תביעה נגד המבקשת לפצותו על נזקיו. כעבור כשנה הגישה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בקשה לאשר את פסק הבוררות ואילו המשיב עתר לביטולו. ביהמ"ש המחוזי ביטל את הפסק והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשת הביעה דעתה, במפורש ובהתנהגות, שאין היא מתכוונת לפעול על פי פסק הבוררות. ראיות לדבר מצא ביהמ"ש בהליכים שונים שבהם התדיינו המבקשת והמשיב שבכולם התעלמה המבקשת מפסק הבוררות ולא פעלה על פיו. המבקשת אף הגדילה לעשות ובמגעים עם המשיב, שנים אחרי שניתן פסק הבוררות, הציעה למנות שמאי להערכת הפיצויים, תוך התעלמות ממה שנקבע בפסק. כן נמנעה מלהעלות טענה בדבר הפסק בכתב ההגנה שהגישה. צדק איפוא ביהמ"ש במסקנתו כי המבקשת מנועה מלבוא היום ולבקש את אישורו של הפסק. לעניין זה אין הבדל בין מניעות מלבקש את ביטולו של פסק הבוררות, שנדונה לא פעם בפסיקתם של בתי המשפט, לבין מניעות מלבקש את אישורו.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד אבינועם רוזן למבקשת, עו"ד גב' עליזה לוין למשיבים. 28.10.97).