ע.פ. 5862+6099/96 - מדינת ישראל נגד פלונים
*מידת העונש (אינוס בצוותא)(ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעורם של המשיבים על חומרת העונש נדחה וערעורה של המדינה על קולת העונש של מערער אחד נדחה ושל שלשה אחרים נתקבל).
א. המשיב 1 הכיר קטינה כבת 15 ופיתה אותה להצטרף אליו לטיול. הקטינה הוכנסה למכונית בה ישבו שלשת המשיבים האחרים והובלה בעל כורחה לחוף הים. בהגיעם לחוף השקו המשיבים את הקטינה במשקה חריף ולאחר מכן הפשיטו המשיבים 2,3,4 את הקטינה. המשיב 2 בעל את הקטינה בעוד שהמשיבים 3 ו-4 אוחזים בידיה וברגליה וסותמים את פיה כדי להחריש את בכיה וצעקותיה. משסיים משיב 2 את מעשיו בעל גם המשיב 3 את הקטינה בעל כרחה בעוד שהמשיבים 2 ו-4 אוחזים בידיה וברגליה. כל אותה עת איימו עליה המשיבים 2,3 ו-4 כי יכו אותה, יחנקו אותה ויטביעו אותה. לאחר כל זאת גרר המשיב 4 את הקטינה לים ודרש ממנה כי תקיים איתו מגע מיני ורק בהתערבות שני עוברי אורח, נחלצה הקטינה מידי המשיבים. כל אותה עת שהה המשיב 1 בקרבת מקום, צפה במעשיהם של המשיבים האחרים ונמנע מלסייע לקטינה, למרות תחנוניה ובכיה כי יסייע בידה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיבים 2,3 ו-4 באינוס קבוצתי והמשיב 1 הורשע בשותפות לאינוס. כל המשיבים הורשעו גם בעבירות של כליאת שווא ומעשה מגונה בנסיבות מחמירות. ביהמ"ש גזר לכל אחד מן המשיבים 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורם של המשיבים על חומרת העונש נדחה וערעורה של המדינה נתקבל ביחס למשיבים 2,3 ו-4 ונדחה ביחס למשיב הראשון.
ב. נסיבות האירוע הינן בעלות חומרה מופלגת ומעידות על אבדן ערכים מצד המשיבים תוך השתוללות מינית פרועה וחסרת רסן. המשיבים גילו רשע, זדון ואטימות מופלגים, התעלמו ורמסו את כבודה של המתלוננת כאשה וכאדם ונהגו בה כאילו היתה חפץ עובר לסוחר. אף אחד מהמשיבים לא בחר להעיד במשפט. המשיבים כולם צעירים לימים והמשיב 4 היה כבן 17 וחצי בעת המעשה. על אף הנסיבות האישיות יש לקבוע כי ערעור המדינה בדין יסודו ככל שהוא נוגע למשיבים 2,3 ו-4. העונש שנגזר להם מופלג בקולתו ואינו ראוי לשמש אמת מידה לענישה בנסיבות כאלה. רק משום שאין ביהמ"ש בערעור ממצה את העונש כשהוא מקבל ערעור על קולת העונש יועמד העונש של המשיבים 2,3 ו-4 על 7 שנות מאסר בפועל והמאסר על תנאי כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי. לעומת זאת, נוכח חלקו המוגבל יותר של המשיב 1, אם כי החמור כשלעצמו, אין להתערב לגביו במידת העונש.
(בפני השופטים: א. גולדברג, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. עו"ד א. אינפלד למדינה, עו"ד א. גרטנר למשיב הראשון, עוה"ד גב' תמי אולמן, מ. גלעד וברקוביץ למשיבים האחרים. 30.9.97).
בש"פ 5585/97 - סולימאן אבולקיעאן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לרצח)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירות של איומים, נסיון לרצח והחזקת נשק בשני אירועים. על פי האישום, איים המערער באוקטובר 95 על בנו, המתלונן, בפגיעה בגופו על רקע סכסוך כספי, וירה לעבר בנו מספר יריות מכלי נשק שהחזיק שלא כדין. כעבור כשנתיים, באוגוסט 97, על רקע סכסוך הנוגע לשימוש במיכל מים, דרש המערער מבנו המתלונן שיעתיק את מגוריו לשבט אחר, ומשסרב ירה לעברו כ-5 כדורים שמהם פגעו בכתף ובבית החזה של המתלונן 2 כדורים. בגין יריות אלה הואשם העורר בעבירה של נסיון לרצח, וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. העורר טוען שאין קיימות ראיות לכאורה. ברם, הראייה לעבירה הראשונה היא בהודעה של המתלונן והראיות לעבירה השניה כוללות הודעה של המתלונן סמוך למקרה בהיותו מאושפז; הודעה של בנו של העורר אחד בשם נשאת שהיה עד ראייה למקרה; הודעה של בן נוסף של העורר, ילד בגיל 13 בשם פאהד, שאף הוא היה עד למקרה. אכן, המתלונן ונשאת חזרו בהם כעבור זמן מהודעותיהם וביהמ"ש יצטרך להכריע בשאלה מהן העובדות לאמיתן. מכל מקום, גירסתו של הבן פאהד וגירסתם של המתלונן ונשאת בסמוך לאחר המקרה, יש בהן די ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעת העורר.
ג. נגד העורר קיימת עילת מעצר לפי סעיף 21 לחסד"פ באשר את העבירה של נסיון לרצח ביצע באלימות חמורה ותוך שימוש בנשק חם. בנסיבות המקרה אין להורות על חלופת מעצר. מסוכנותו של העורר הובררה מנסיבות ביצוע העבירות המיוחסות לו. בשני מועדים שונים החזיק כלי נשק ללא רשיון ועשה בו שימוש. התנהגות כזו של יריה לעבר גופו של בנו, בנוכחות ילדים אחרים שלו, מלמדת על נחישותו של העורר ועל היעדר מעצורים, עד כדי נכונות לסכן את חייהם של אחרים. על רקע זה קיים סיכון רב שהעורר עשוי לחזור על מעשים דומים ואין חלופת מעצר שיהיה בה להבטיח בפני מסוכנותו של העורר.
(בפני: השופט אור. עו"ד חיים קאזיס לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 19.10.97).
ע.פ. 4260/93 - אימן חג' יחיא נגד מדינת ישראל
*טענת "טעות" כהגנה באישום של רצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 85/93 - הערעור נדחה).
א. המנוח שלום ושדי, שהיה כבן 89 שנים, התגורר בגפו בדירה בתל אביב. בפברואר 93 נתגלתה גופתו כשהוא יושב על ספה בסלון הדירה וראשו שמוט על השולחן. הוברר כי על ראשו הונחתו 6 מכות שגרמו למותו יום קודם לכן. לאחר כ-10 ימים נעצרה המערערת כחשודה. תחילה מסרה מספר הודעות שבהן כפרה בכל קשר לנושא. לבסוף מסרה גירסה שלפיה התגוררה כדיירת בחדר שבבית המנוח עד סוף שנת 92. ביום האירוע פגשה את המנוח והוא הזמין אותה לביתו. כשהמנוח החל לאכול מרק נתקף בשיעול חזק וראשו צנח. לפי גירסתה ראתה שהמנוח הוא "בן אדם מת" ואז חלפה מחשבה במוחה כי מכיוון שמצבה הכלכלי גרוע יטב לה אם תכנס לבית הסוהר שם תזכה לקורת גג ומזון. לצורך זה החליטה להפליל עצמה כרוצחת ונטלה פסל מתכת שניצב בסמוך והלמה בראש המנוח מספר פעמים, אך למעשה עשתה כן כאשר הוא כבר היה מת. לאחר המעשה נמלטה ומרוב פחד לא סיפרה על כך לאיש עד שנעצרה.
ב. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת על יסוד גירסתה. הוא קבע כי הוא מוכן להניח שהמנוח נתקף בשיעול חזק, אך לפי קביעתו המנוח לא היה מת כשהוכה והמכות הן שגרמו למותו. כך שנתמלאו היסודות הנדרשים בעבירה של רצח. ההגנה היחידה של המערערת היתה כי היא סברה, אף כי בטעות, שהמנוח מת לפני שהיכתה אותו. טענה זו התבססה על סעיף 17 לחוק העונשין (כנוסחו אותו זמן), שקבע הגנה של טעות, אם הטעות היתה כנה וסבירה. אכן, הסניגורית הסכימה שהטעות בנסיבות המקרה לא היתה סבירה, אך לטענתה, הטעות היתה כנה, ודי בכך כדי לשלול את הכוונה לגרום למותו של המנוח ויש להרשיע את הנאשמת בהריגה ולא ברצח. הערעור מתבסס כולו על הגנת הטעות. לטענת הסניגורית טעה ביהמ"ש המחוזי כשקיבל את גירסת המערערת כדי לבסס עליה הרשעה ברצח, אך דחה את החלק מן הגירסה הטוען טעות בעובדה, בלי שהתביעה הציגה עובדות מוכחות הסותרות חלק זה של הגירסה. הערעור נדחה.
ג. חוק העונשין תוקן בשנת 94, לאחר הגשת הערעור, ושינה את הנתונים הנדרשים להגנת הטעות. אם לפני התיקון היה צורך כי הטעות תהיה כנה וגם סבירה הרי אחרי
התיקון די בכך שמדובר בטעות כנה ואין דרישה כי היא תהיה גם סבירה. כך שהתיקון מקל עם הנאשם, ולפיכך, בהתאם לסעיף 5 לתיקון מס' 39, אף כי העבירה בוצעה לפני התיקון, יש להחיל את התיקון גם על מקרה זה. אך אין בכך כדי לשנות את התוצאה מבחינת המערערת. גם בפני ביהמ"ש המחוזי וגם בהודעת הערעור היה מוסכם עם ב"כ המערערת כי הטעות אינה סבירה. לכן, כל הדיון סבב על טענת המערערת כי הטעות היתה כנה והשאלה היחידה העומדת בפני המשפט לאחר התיקון כמו לפני התיקון היא אם טעה ביהמ"ש כשקבע כי המערערת לא פעלה מתוך טעות כנה.
ד. ביהמ"ש השתכנע, ללא ספק, שלמערערת היתה כוונה לגרום למותו של המנוח וכוונה כזו אינה מתיישבת עם טעות כנה. אין בכך פסול שביהמ"ש קיבל את גירסת המערערת בקשר לעובדות ודחה את גירסתה בקשר לטעות. גם כשביהמ"ש מאמין לגירסת נאשם, אין הוא חייב להאמין, ולעיתים קרובות אין הוא מאמין, לכל פרט בגירסה זו, אלא רשאי לדחות חלק מן הגירסה כבלתי אמין. ביהמ"ש העליון אינו נוטה להתערב בעניין של אמינות, להוציא נסיבות חריגות שאינן בענייננו.
ה. שאלת הסבירות של הטעות, הנטענת ע"י נאשם, עשוייה להשליך גם על שאלת הכנות של הטעות. שהרי נאשם מוחזק בדרך כלל כאדם סביר, ואם הטעות הנטענת היא בלתי סבירה בעליל, יתקשה הנאשם לשכנע כי ביצע את מעשה העבירה מתוך טעות כנה במצב הדברים. גירסת המערערת שהיכתה את המנוח, אף שהיא סברה שהוא מת קודם לכן, כדי שתפליל את עצמה, אינה מתיישבת עם התנהגותה, לא בעת מעשה ולא לאחר מעשה, ואף אינה סבירה עד שיש בה כדי לשלול את אמינות הגירסה. ראשית, לא היה למערערת יסוד סביר להניח שהמנוח מת כהרף עין כשהוא נתקף בשיעול; שנית, כדי להיאסר בגין ביצוע עבירה, לא היה צורך שהמערערת תמתין לאירוע מיוחד זה או שתפליל עצמה דווקא בעבירה של רצח; שלישית, אם החלטתה היתה להפליל עצמה - מדוע לא סיפרה על כך לאיש והכחישה כל קשר למעשה.
ו. טענה אחרונה של הסניגורית היא היעדר מניע. אכן, בכתב האישום נאמר כי הנאשמת היכתה את המנוח "ללא כל סיבה" ובפועל, כך טוענת הסניגורית, לא הוכח מניע לרצח. אולם, ביהמ"ש המחוזי סבר כי למערערת היה מניע. היא היתה ללא קורת גג וצרכנית סמים ולפיכך היה לה צורך נואש בכסף. בחומר הראיות יש הוכחה כי המערערת אמרה לחברתה פעמים אחדות כי למנוח יש כסף רב ולדעת ביהמ"ש המחוזי זה היה המניע לרצח. בעצם, אם לוקחים ברצינות את גירסת המערערת בדבר הכוונה שהניעה אותה להכות את המנוח בראשו, אפשר לומר כי רצונה להפליל עצמה ברצח יכול היה לשמש מניע לרצח. אולם, אין צורך להכריע בשאלה מה היה המניע של המערערת, שכן בעבירה של רצח המניע אינו יסוד מיסודות העבירה. לכן, גם אם לא הוכיחה התביעה כל מניע, יכול היה ביהמ"ש המחוזי להרשיע את המערערת ברצח.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - השופט זמיר. עו"ד א. ברתור למערערת, עו"ד גב' רות דוד למשיבה. 13.11.97).
בג"צ 8833+8906/96 - אידריס מואסי ואח' נגד שר הפנים ואח'
*הארכת מועד כהונתה של מועצה נבחרת מעבר ל-5 שנים כדי לקיים את הבחירות יחד עם כל הרשויות המקומיות(העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וטירקל נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין).
א. בפברואר 89 התקיימו בחירות למועצה המקומית באקה אל-גרביה ביחד עם הבחירות הכלליות לכל המועצות. עקב בעיות שהתעוררו הוקמה ועדה קרואה לניהול ענייני העיר וזו כיהנה עד אפריל 92. באותו חודש התקיימו בחירות למועצה, שלא במועד הבחירות הכלליות. בנובמבר 93 התקיימו בחירות כלליות בעיריות ומועצות מקומיות
ולא התקיימו בחירות למועצה, לאחר שהשר דחה את מועד הבחירות למועצה למועד שייקבע. ביום 28.4.97 אמורות לחלוף 5 שנים לכהונת המועצה. השר החליט כי הבחירות תתקיימנה במועד בו תתקיימנה הבחירות הכלליות בנובמבר 98. השאלה שהתעוררה היתה אם מוסמך השר לקבוע כי הבחירות תתקיימנה יחד עם הבחירות הכלליות וע"י כך להאריך את כהונת המועצה מעבר ל-5 שנים. שופטי הרוב, בפס"ד עיקרי מפי השופטת שטרסברג-כהן, סברו כי השר מוסמך להאריך את מועד כהונתה של המועצה עד לבחירות הכלליות, ואילו המשנה לנשיא ש. לוין סבר שאין לשר סמכות לעשות כן וכי מכל מקום ההחלטה אינה סבירה ועל כן יש לבטלה.
ב. השופטת שטרסברג-כהן: סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) קובע כי "הבחירות לכל המועצות יקויימו כל 5 שנים". סעיף זה קובע נורמה כפולה. ראשית, כי הבחירות תתקיימנה כל 5 שנים; שנית, כי הבחירות תתקיימנה במועד אחיד לכל המועצות. עם זאת נקבעו חריגים שנועדו לאפשר לשר לסטות מהוראות סעיף 4. לפני השר עמדו שתי אפשרויות: להורות על עריכת בחירות בתום 5 שנות כהונה של המועצה, שלא במועד הבחירות הכלליות, כדי לא להאריך את תקופת כהונתה של המועצה וכך לנהוג גם להבא ויונצחו בחירות למועצות שונות בזמנים שונים, או להורות על קיום הבחירות במועד הבחירות הכלליות ובכך להאריך את תקופת כהונתה של המועצה הנוכחית. השר העדיף את האופציה השניה והאיזון שעשה השר בין הנזק העלול להיגרם ע"י בחירות דחופות שנה אחרי שנה לבין דחיית הבחירות בשנה וחצי עומד במבחן הנסיבות המיוחדות המצדיקות דחיית מועד בחירות. החלטתו של השר מצויה במתחם הסבירות ואינה מצדיקה התערבות. לפס"ד זה הצטרף השופט טירקל בפס"ד קצר.
ג. המשנה לנשיא ש. לוין (דעת מיעוט): יש להעדיף את העקרון הקונסטיטוציוני של קיום בחירות כל 5 שנים על פני שיקולים שביעילות. פרשנות סעיפים 4 ו-5 המונעת הארכת מועד הבחירות מעבר ל-5 שנים עדיפה על הפרשנות ההפוכה. אכן, השר מוסמך להחליט על קיצור תקופת 5 השנים, אך אין לומר שדין אחד להחלטה המאריכה את תקופת ה-5 שנים והחלטה המקצרת אותה. מותר לקצר את התקופה של 5 שנים מטעמים שביעילות, כי מנדט הבוחרים ניתנה למועצה גם לתקופה המקוצרת, בעוד שהארכת התקופה משאירה את המועצה תלוייה על בלימה בהיעדר תמיכת הבוחרים לגבי התקופה העודפת. זאת ועוד, גם אילו היה מדובר בעניין שבשיקול דעת, לא היה מקום להאריך את המועד לתקופה העולה כדי %30 מתקופת 5 השנים של כהונת המועצה שנבחרה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עו"ד מ. עמאר לעותר, עו"ד ד. בריסקמן לשר הפנים, עו"ד ר. יאראק לעירית באקה אל גרבייה. 17.3.97).
רע"א 6157/97 - גראל בע"מ נגד גראל ערד (1983) בע"מ ואח'
*בקשה לביטול פס"ד של מי שפסה"ד ניתן לטובתו(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת הגישה בביהמ"ש המחוזי תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבים. הסכסוך הועבר לבוררות וביוני 87 ניתן פסק בוררות לטובת המבקשת. פסק זה אושר ע"י ביהמ"ש המחוזי בדצמבר 87. המבקשת לא הצליחה לאכוף את פסק הבוררות ופנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה ליתן פס"ד בתביעה שהגישה. בספטמבר 89 נתן ביהמ"ש המחוזי פס"ד נגד המשיבים, שלא התגוננו, וחייב אותם לשלם סכום של כ-270,000 דולר. המבקשת לא הצליחה לגבות את המגיע לה בישראל וביקשה לאכוף את פסק הבוררות ואת פסה"ד בשוויץ שבה מתגורר המשיב השני. ביהמ"ש בשוויץ דחה את הבקשה מן הטעם שההמצאה
של פסק הבוררות ושל כתב התביעה ופסה"ד לא נעשתה על פי הדין השוויצרי. לפיכך חזרה המבקשת ועתרה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לבטל את פסק דינו מספטמבר 89 לצורך חידוש ההליכים מתחילתם, לרבות ביצוע ההמצאה על פי הדין השוויצרי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי רשאי ביהמ"ש לבטל החלטה שניתנה על פי צד אחד, או באין כתבי טענות מצד שני, לפי בקשתו של בעל הדין "שנגדו ניתנה ההחלטה". הוא הדין בביטול לפי תקנה 214 לתקנות, של פס"ד שניתן בתביעה שהוגשה לפי סדר דין מקוצר, אם לא ניתנה רשות להתגונן. מכאן עולה, לכאורה, שאין ביהמ"ש רשאי להזקק לבקשתו של תובע לבטל את פסה"ד שניתן לזכותו.
ג. אולם, אפילו רשאי היה ביהמ"ש לבטל החלטה או פס"ד לפי בקשתו של תובע, הנה, לפי ההלכה הפסוקה, על מבקש הביטול להצביע על פגם בהליך, אשר בעטיו חייב היה ביהמ"ש להימנע ממתן ההחלטה. עצם הפגם בהליך משמש עילה לביטול החלטה וזכותו של המבקש היא שההחלטה תבוטל "מתוך חובת הצדק". אם לא היה פגם בהחלטה שביטולה נתבקש, תלוי המבקש בחסדו של ביהמ"ש ולעניין זה הוגדרו בפסיקה סוגי המקרים שבהם נעתר ביהמ"ש לבקשה ומבטל את ההחלטה. בענייננו לא היה פגם בהליך המצדיק את הביטול ואין לפנינו טעם מן הטעמים שהוכרו בפסיקה כטעמים שיש בהם כדי להצדיק את ביטולו של פס"ד שניתן כהלכה.
ד. שאלה אחרת היא אם זכאית היתה המבקשת מלכתחילה לקבל פס"ד בתביעתה נגד המשיבים, אחרי שאושר פסק הבוררות. יש מקום לומר שעם אישורו של פסק הבוררות מוצתה עילת תביעתה. לפיכך היה דינו של פסה"ד שניתן אחרי אישורו של הפסק להתבטל מטעם זה. אלא שאין בכך כדי לסייע למבקשת, משום שאפילו יתבטל פסה"ד, לא תהיה זכאית לחזור ולהגיש את התביעה שעילתה מוצתה כאמור.
ה. למעשה, בקשתה של המבקשת לבטל את פסה"ד שניתן בתביעתה נגד המשיבים מושתתת על עובדה שנולדה אחרי נתינתו, היינו פסה"ד של ביהמ"ש בשוויץ המונע את אכיפתו של פסה"ד. לא נראה שיש בכך טעם כדי לבטל את פסה"ד.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד איתן אפשטיין למבקשת. 23.11.97).
בש"פ 6134/97 - מדינת ישראל נגד יצחק זוזיאשוילי
*הארכה שלישית של מעצר מעבר לשנה (רצח)(בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בעבירת רצח ובעבירות הקשורות בהחזקת נשק ונעצר עד תום ההליכים. מאז הגשת כתב האישום חלפו כ-18 חודשים והמשפט עודנו מתנהל. משמלאה שנה להגשת האישום החליטה השופטת בייניש להאריך את המעצר בשלשה חודשים ולאחר שלשת חודשי הארכה נעתרה השופטת דורנר לבקשה הנוספת של המדינה והאריכה את המעצר בעוד שלשה חודשים. עתה מבקשת המדינה להאריך בשלישית את המעצר בשלשה חודשים. לטענת הסניגור משהתארך המשפט ככל שהתארך, שלא עקב מהלכי ההגנה, שוב אין עילה מוצדקת להאריך את מעצר המשיב ויש להורות על שחרורו. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. שמיעת הראיות לא התנהלה בקצב משביע רצון. בשנת המעצר הראשונה התנהל המשפט בעצלתיים. שמיעת פרשת הראיות של התביעה הסתיימה רק בתקופת ההארכה השניה והמשפט נתון עתה באמצע שמיעת עדותו של המשיב. קצב ההתקדמות אינו מניח את הדעת. הדרך לסיומו של המשפט עודנה ארוכה. עובדת התארכותו של המשפט והיעדר תחזית ברורה
לסיומו הקרוב, מהווים שיקולים נכבדים להצדקת שחרורו ממעצר של נאשם. אך שיקולים אלה אינם נצבים לבדם ובהם בלבד אין כדי להכריע את הכף. שיקול נוסף שעל ביהמ"ש להביאו בחשבון כרוך בהשפעתו האפשרית של השחרור ממעצר על בטחונו של הציבור. האיזון בין כיבוד זכותו של מי שנעצר שחירותו לא תיפגע, לבין הצורך להגן על האינטרסים המנוגדים שלשמם ולמענם מתיר ביהמ"ש את הפגיעה בזכות האמורה, הוא לחם חוקו של ביהמ"ש בכל החלטה למעצר. משחלפה שנה מיום הגשת כתב האישום משקלם היחסי של האינטרסים הנגדיים משתנה באופן בולט לטובת כיבוד זכותו של נאשם שחירותו לא תיפגע למעלה מן המידה המוכתבת בסעיף 53 לחסד"פ, שככלל היא המידה הראוייה. חריגה ממנה מוצדקת רק במקרים בהם כובד הסכנה הכרוכה בשחרור הנאשם ממעצרו וההתחשבות במכלול השיקולים האחרים, מכריעים את הכף בבירור להצדקת המשך המעצר.
ג. בענייננו, אין מנוס מהיענות לבקשת המדינה. תיאור מעשה הרצח, נשוא האשמה של המשיב, הוא מחריד. קרבן הרצח היה מכרו ושותפו של המשיב. על פי הנטען, בעקבות מפגש בין השניים, ירה המשיב במנוח ומשנפגע המנוח ומת, הצית המשיב את גופתו והעבירה לאתר של פסולת ביערות הכרמל וכיסה אותה באבנים. מדובר ברצח מתוכנן שבוצע בדם קר, ונסיבות ביצועו מעידות על מסוכנותו הרבה של הרוצח. אכן, גם למבצע פשע חמור שכזה ובנסיבות כה חמורות, עומדת הזכות שההכרח בהמשך מעצרו ייבדק על פי אמות המידה הרגילות, וגם לגביו תופסת ההנחה כי השיקולים שחייבו את מעצרו מלכתחילה שוב אינם בעלי אותה עוצמה. עם זאת, הסכנה הנשקפת לציבור משחרורו של המשיב עודנה גדולה ולעת הזאת ההכרח בהמשך מעצרו של המשיב גובר על השיקולים התומכים בשחרורו. על כן יש להיעתר לבקשת המדינה.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ח. ארצי למבקשת, עוה"ד ד. יפתח וא. מרוז למשיב. 31.10.97).
רע"א 5176/97 - יוסף ג'רבי נגד בידרמן, חברה לביטוח בע"מ
*המסמכים שניתן להביא בפני מומחה רפואי שמונה ע"י ביהמ"ש(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בביהמ"ש המחוזי מתנהל דיון בתביעתו של המבקש לפיצויים בגין תאונת דרכים. לאחר תום שמיעת הראיות החליט ביהמ"ש המחוזי על מינוי מומחה רפואי נוסף בתחום הפסיכיאטרי ונתן הוראות אילו מסמכים יומצאו למומחה. על פי החלטת ביהמ"ש יש להביא בפני המומחה שהתמנה "את פרוטוקול הדיון... וכל הראיות, להוציא את חוות הדעת של המומחה ד"ר קריגל". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
ב. לאור נסיבות המקרה המיוחדות, רשאי היה ביהמ"ש להחליט על מינוי מומחה נוסף אם סבר שיש בכך לסייע לו להגיע לחקר האמת. מאידך, החלטת ביהמ"ש בדבר החומר שיובא בפני המומחה לוקה על פניה בסתירה פנימית, ולו במובן אחד: ביהמ"ש סבור היה שאין זה ראוי שהמומחה הנוסף יהיה מושפע מדעתו של מומחה קודם (ד"ר קריגל) ועל כן הורה שחוות דעתו לא תובא בפניו. על יסוד מחשבה זה צריך היה להביא לכך שגם דבריו של ד"ר קריגל בעדותו, המהווים חלק מפרוטוקול הדיון, לא יובאו בפני המומחה הנוסף. והנה מתברר, שאת פרוטוקול הדיון כולו הורה ביהמ"ש להמציא למומחה הנוסף.
ג. אין גם הצדקה להמציא למומחה הנוסף אותם מסמכים או ראיות שברגיל אין להמציאם למומחה רפואי המתמנה ע"י ביהמ"ש, כעולה מתקנות 8 ו-9 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים). על כן יש מקום להורות כי יומצאו למומחה הנוסף רק אותם מסמכים רפואיים אשר על פי התקנות ניתן להמציאם למומחה רפואי המתמנה
ע"י ביהמ"ש. במסגרת זו ניתן גם להמציא למומחה הנוסף חלקים של פרוטוקול הדיון המתייחסים לטיפול רפואי ולבדיקות שנעשו במבקש, היינו לאותם מסמכים שמותר להגיש לפניו. לפיכך יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שיחליט מה ימסר לעיונו של המומחה הנוסף על פי ההנחיות דלעיל.
(בפני: השופט אור. 21.11.97).
ע.א. 5774/95 - יצחק שכטר ואח' נגד אלה כץ
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 1411/88 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המשיבה נפגעה בתאונת דרכים, בדצמבר 85, בהיותה כבת 35. היא נפגעה במפרק הברך ואושפזה לסירוגין במשך 47 יום. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה וקבע לה נכות זמנית של %100 עד אפריל 88 ושל %30 לצמיתות. ביהמ"ש המחוזי העמיד את הנכות התפקודית על %50 וחישב את הפסדי השתכרותה של המשיבה החל משנה לאחר התאונה ולעתיד, ועל בסיס שכר צפוי של 9,500 ש"ח לחודש. על בסיס זה פסק לה גם פיצוי בגין אבדן פנסיה. תביעת המשיבה עבור ניידות ועזרה בבית נדחתה. המערערים מערערים על קביעת הנכות התפקודית בשיעור העולה במידה ניכרת על הנכות שנקבעה במוסד לביטוח לאומי, על הבסיס הבלתי ריאלי לקביעת הפסד השתכרות בעבר ובעתיד ועל הפסד הפנסיה שחושבה על בסיס מלוא השכר הפוטנציאלי של הנפגעת במקום שתחושב על בסיס השכר הנלקח בחשבון לצורך תשלום פנסיה.
ב. בערעור שכנגד מלינה המשיבה על קביעת נכות תפקודית בשיעור של %50 כאשר כושרה נפגע, לטענתה, באופן מלא, על אי פסיקת ריבית בגין הפסדי העבר בתשלומים שהגיעו לה בעבר, ועל אי פסיקת פיצוי עבור ניידות ועזרה ביתית. ביהמ"ש המחוזי ניכה מהפיצויים את קצבת הניידות המשתלמת ע"י המוסד לביטוח לאומי ונמנע מלפסוק קצבת ניידות בגלל התשלומים שקיבלה מהמוסד. לעניין זה ביקשה המשיבה להגיש ראייה נוספת שלפיה נשללה ממנה ע"י המוסד לביטוח לאומי הזכאות לקצבה ניידת ועל כן יש לבטל את הניכוי של קצבת הניידות ולפסוק לה פיצוי בראש נזק זה. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ג. אין מקום להתערב בנושא קביעת הנכות התפקודית. הנכות נקבעה ע"י השופט בהערכה. הנכות התפקודית שנקבעה עולה במידה רבה על הנכות שנקבעה במוסד לביטוח לאומי, אך היא פחותה במידה משמעותית מהמצב במציאות כאשר הנפגעת אינה עובדת כלל. ביהמ"ש סבר שאף אחד משני אלה אינו יכול לשמש אינדיקציה לנכות תפקודית והעריך אותה - כפי שרשאי היה לעשות - על פי התרשמותו מהחומר שהיה לפניו. בכך אין להתערב.
ד. ראש הנזק שראוי להתערב בו הוא הפסד ההשתכרות. הנפגעת עבדה כאחות מעשית תקופה של שנה בלבד כשקרתה התאונה ובשערוך השתכרותה ליום פסה"ד היה הסכום כ-3,000 ש"ח. ביום 1.1.94 נכנס לתוקף הסכם חדש ושכר האחיות עלה ב-%40, כך שאילו המשיכה הנפגעת להיות אחות מעשית כפי שהיתה לפני 1985 וללא קידום כלשהו, היתה משתכרת כ-4,200 ש"ח לחודש. ביהמ"ש הניח שהיתה מתקדמת ומקבלת הסמכה לאחות כעבור שנה מיום התאונה, אלא שלא הסתפק בשכרה של אחות מוסמכת והוא השווה את שכרה הצפוי של הנפגעת בתום אותה שנה, למשכורתה של אחות מוסמכת, סגנית אחות ראשית של מחלקה שהעידה בביהמ"ש ושמשכורתה לפני התוספת של %40 היתה כ-7,000 ש"ח. לעניין זה יש להתערב בקביעת ביהמ"ש. גם אם יש לקחת בחשבון קידום אפשרי, ואף מקובל לעשות כן, אין לצפות לקידום נחשוני. השתכרות של אחות מוסמכת היתה
לפני ההעלאה כ-5,000 ש"ח. על כן, גם אם לוקחים בחשבון קידום צפוי, יש להעמיד את הפסד השכר עד 1.1.94 על 5,000 ש"ח ולעתיד על סך 7,500 ש"ח. סכום זה יהא גם שיעור הסכום בחישוב הפנסיה.
ה. באשר לערעור המשיבה בעניין זכאותה לקצבת ניידות - בעניין זה יש לקבל את הראיה הנוספת המצביעה על שינוי דרסטי לעומת המצב שנלקח בחשבון ע"י השופט. מכל מקום, גם ללא השינוי במצב, משהחליט השופט שלא לפסוק קצבת ניידות משום שסבר כי התובעת מקבלת קצבת ניידות מהמוסד לביטוח לאומי, אין לנכות את קצבת הניידות מהפיצויים שנפסקו. בעשותו את הניכוי הוכתה הנפגעת פעמיים: פעם בכך שלא זכתה לפיצוי על מגבלות ניידות ופעם שניה בכך שנוכתה לה מהפיצויים קצבת ניידות בעוד שאינה מקבלת פיצוי בגין מגבלות ניידות. כעת, משמתברר שלא תקבל עוד קצבת ניידות, הוכתה היא בשלישית. מצב זה אין הדעת סובלתו ויש לתקנו בשני מישורים: האחד, ביטול הניכוי של הקצבה העתידה, השני, לפסוק עוד פיצויים בסכום של 50,000 ש"ח בגין מגבלות הניידות.
ו. אשר לעזרה בבית - המשיבה לא תבעה בכתב התביעה פיצוי בגין עזרה בבית לא בעבר ולא בעתיד. לאור התנגדות המערערים, החליט ביהמ"ש, למרות ששמע עדויות בנושא, שלא תורשה הרחבת יריעה. סביר להניח, גם ללא ראיות, שבתקופה שלאחר התאונה, כשהיתה מאושפזת לסירוגין ונכותה היתה %100, ואחר כך בתקופת החלמתה, נזקקה המשיבה לעזרה אלא שהיא לא תבעה בכתב תביעתה פיצוי בראש נזק זה. אין לומר שנתקפחה בשל כך הגנת המערערים שכן הובאו ראיות לעניין זה. כעולה מתוך הפרוטוקול קיבלה המשיבה את העזרה מבני משפחתה והיתה זקוקה לעזרה זו. גם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע בחוליו, הרי אם ברור שהוא זקוק לעזרה זו בגלל מצבו, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחוייב לפצות את הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבל מהם. לפיכך יש לפסוק פיצוי גלובלי בראש נזק זה בשיעור של 60,000 ש"ח.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד עידו אמגור למערערים, עו"ד פנחס זלצר למשיבה. 19.11.97).
בש"פ 6792/97 - סיני חסון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ניפוץ מערכות רמזורים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בכך כי הוא ושלשה אחרים נסעו בשעה 3 לפנות בוקר ברכב, עברו מרמזור לרמזור, פרצו את דלתות הקופסאות של בקרת הרמזורים, הלמו בלוחות הבקרה האלקטרוניים וכתוצאה מכך שובשה מערכת הרמזורים. העורר הואשם בעבירה לפי סעיף 332(2)(4) לחוק העונשין שעניינה "סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה" וכן בעבירה של היזק בזדון. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש ציין כי העבירות המיוחסות לעורר ולנאשמים האחרים אינן בכלל העבירות המנויות בסעיף 21(ג) לחסד"פ, היוצרות חזקת מסוכנות לבטחון הציבור מעצם טיבן. אך מאידך יש לעורר עבר פלילי של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, נסיון חבלה בכוונה מחמירה ותלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. כמו כן, המעשים המיוחסים לו בוצעו תקופה קצרה לאחר ששוחרר ממאסר קודם. ביהמ"ש המחוזי סבר כי העורר הוכיח שקיים סיכון לציבור מאופן התנהגותו ועל כן יש לעצרו כדי למנוע את פגיעתו הרעה. הערר נדחה.
ב. הסניגור טוען כי ההרשעה לפי סעיף 332 לחוק העונשין מחייבת הוכחת כוונה מיוחדת מצד הנאשם "לפגוע בנוסע בנתיב תחבורה או כלי תחבורה או לסכן את בטיחותו" כאמור בסעיף. בענייננו, כך הטענה, אין בחומר הראיות כדי להצביע בהכרח על
כוונה כזאת. מנגד הסתמך ב"כ המדינה על סעיף 20(ב) לחוק העונשין, שלפיו "לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגורמן". אין צורך במסגרת דיון זה להכריע בשאלת פרשנותו של סעיף 332 הנ"ל. אף אם נכונה פרשנותו של הסניגור, גם אז עדיין עומדת העבירה השניה של היזק בזדון ועובדת מסוכנותו של העורר לציבור. מסוכנות זו עולה בבירור הן מהעובדות שהביאו להרשעתו בעבר, הן מהעובדות לכאורה שבתיק זה, הן בפרק הזמן הקצר שחלף מאז שחרורו של העורר מבית הסוהר, ואין מכך שהעורר לא נרתע לבצע (לכאורה) את המעשים על אף שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי.
ג. ביהמ"ש המחוזי ציין בהחלטתו כי "התכלית של מעצר עד תום ההליכים בענייננו נועדה לבטא את החומרה שבהתנהגות עבריינית של אלה הסבורים שמטרתם מצדיקה הפרת החוק ולקטוע את הסיכוי להמשך התארגנות מן הסוג המתואר והמשך הפגיעה ברכוש הציבור ובשלומו". הנמקה זו, כשהיא עומדת לבדה, אינה מצדיקה את המעצר והשיקולים האמורים ראויים להלקח בחשבון לאחר הרשעה. אולם, לא על נימוקים אלה בלבד השתית ביהמ"ש על החלטתו לעצור את העורר וכאמור ציין גם את מסוכנותו של העורר אם ישוחרר ושיקול זה הוא אכן שיקול ראוי.
(בפני: השופט א. גולדברג. עו"ד י. פרידמן לעורר, עו"ד א. אינפלד למשיבה. 20.11.97).
ע.א. 5444/95 - עמותת בני מוטרנות הגליל ואח' נגד הארכיבישוף מקסימוס סלום ואח'
*יחסי נאמנות בהקדשות. *סמכות בימ"ש לדון בתובענה נגד הקדש. *בקשה למתן חשבונות(מחוזי חיפה - ה"פ 800/92 - הערעור נדחה).
א. המערערת היא עמותה שלטענתה מאגדת מאות חברים, הנמנים על מוטרנות הגליל של העדה היוונית-קתולית ואשר אחת ממטרותיה קידום אינטרסים של בני מוטרנות הגליל. המשיב הוא הארכיבישוף של העדה היוונית-קתולית בישראל, העומד בראש המשיבה 2, מוסד דתי המכונה "המוטרנות היוונית-קתולית לעכו, חיפה, נצרת ושאר הגליל". מאז שנכנס לתפקידו, בשנת 1974, מנהל המשיב את כלל ענייני העדה, לרבות את נכסיה. טענת המערערים, שעליה התבססה התובענה נשוא הערעור, היתה כי מאז כניסתו של המשיב לתפקיד נוהלו ענייניה הכספיים של העדה היוונית-קתולית בצורה לקוייה, בלתי מיומנת ובלתי אחראית, ללא הנהלת חשבונות מסודרת וללא ביקורת חשבונות, מה שגרר את המשיבה 2 לחובות כבדים. במסגרת התובענה ביקשו המערערים כי המשיב ימסור להם ולביהמ"ש דוחו"ת כספיים ומאזנים שנתיים לתקופת כהונתו בתפקיד וכן דו"ח מפורט על נכסי המשיבה 2. בעקבות תלונות המערערים ופתיחת ההליכים המשפטיים, החליט הפטריארך של העדה היוונית-קתולית שמושבו בביירות, על שליחת משלחת לישראל לבדיקת המצב. בישיבה בה נטלו חלק חברי המשלחת ונציגי המערערת, התחייב המשיב להגיש למשלחת ולמערערת מאזנים שנתיים וכן רשימת נכסים אך הוא לא עמד בכך. המערערים ביקשו תיקון התובענה והסתמכו גם על ההתחייבות האמורה כדי לאכוף על המשיב למסור חשבונות.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לו סמכות עניינית לדון בתובענה. הוא בחן את שאלת הסמכות על פי סימן 54(3) לדבר המלך במועצה המקנה לביה"ד סמכות ייחודית בכל הנוגע ליצירתו או להנהלתו הפנימית של ווקף או של הקדש דתי שנוסדו בפני ביה"ד הדתי לפי החוק הדתי של העדה. באשר לתחולתו של חוק הנאמנות, קבע השופט כי חוק זה אינו חל על הקדש דתי שנוסד בפני בי"ד דתי על פי הדין הדתי לפני חקיקת החוק. אשר להתחייבותו של המשיב בישיבה עם המשלחת שהגיעה לארץ, ציין השופט כי התחייבות זו קשורה בהליך שהוגש ע"י התובעים, ואם הליך זה נתון כולו
לסמכות ביה"ד, ממילא עליו לדון גם בהתחייבות הנדונה. לפיכך דחה את התביעה. הערעור נדחה.
ג. בפסק דינו דן ביהמ"ש העליון בתחולתו של חוק הנאמנות על הקדשות, בתנאים שבהם זכאי תובע בסעד של מתן חשבונות ומערכת היחסים הנדרשת לצורך תובענה כגון דא, ובשאלות שונות אימתי חלה הסמכות בביה"ד הדתי לעניין דיון בנושא ההקדשות ואימתי ניתן להביא בפני ביהמ"ש דיון המתייחס להקדשות. בסיכומו של דבר הגיע ביהמ"ש למסקנה כי בנסיבות העניין דנא צדק ביהמ"ש המחוזי כי הסמכות נתונה לביה"ד הדתי של העדה וכי יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד וקום, שעאר ואליאס למערערים, עו"ד י. איזנברג למשיבים. 23.11.97).
בש"פ 6541/97 - חאלד עוויסאת נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר, כבן 20, עבד כנהג שכיר של חברה שעסקה בהסעות, ובין היתר היה מסיע נערות מבתיהן בישובים ליד ירושלים אל בית ספר לבנות בירושלים וחזרה. באחד הימים הסיע העורר נערה מבית ספר בירושלים לביתה במושב שליד ירושלים. הנערה, שטרם מלאו לה 18 שנים, לקויה (ליקוי לא חמור) בשכלה. לפי כתב האישום, לאחר שהעורר נותר במכונית עם נערה זו לבדה, סטה מן הדרך, עבר למושב האחורי של המכונית, ושם בעל את הנערה. בכתב האישום צויין כי העורר בעל את הנערה על אף התנגדותה המילולית והפיזית, ואף שידע כי היא לקויה בשכלה. כתוצאה נגרם דימום לנערה שעד אז היתה בתולה והיא נזקקה לטיפול רפואי דחוף בבית החולים. העורר הכחיש תחילה את עצם האירוע, אך לאחר מכן הודה במעשה וטען כי עשה זאת לבקשת הנערה. ביהמ"ש המחוזי קבע שיש ראיות לכאורה להוכחת האישום והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. הסניגור לא ניסה להפריך את הראיות לכאורה וטענתו היתה כי מכל מקום לא קמה עילת מעצר נגד העורר. הוא מבסס טענה זו על נוסח סעיף 21(א) לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים) הקובע את העילות למעצר נאשם עד תום ההליכים. סעיף זה קובע, בין היתר, כי אם הואשם אדם בביצוע "עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם", "חזקה" היא שהנאשם מסוכן לציבור אלא אם יוכיח אחרת. במקרה שלפנינו, טוען הסניגור, לא הוכח שהעבירה נעשתה "באלימות חמורה או באכזריות". טענה זו מתבססת על התעודה הרפואית שניתנה לאחר שהנערה הובאה לבית החולים בשל הדימום שנגרם לה, ובה נאמר שלא נמצאו על הנערה סימני אלימות. אולם, עצם הבעילה למרות התנגדות הנערה, היא מעשה שיש בו אלימות חמורה ואכזריות. אין זה כך משום שהבעילה גרמה, במקרה זה, דימום שחייב טיפול רפואי, שכן בעילה בנסיבות כאלה היא כשלעצמה מהווה אלימות חמורה.
ג. אם כך, הנטל עובר לעורר להוכיח שאין בו סכנה לציבור. נטען כי לעורר אין עבר פלילי ואין הוא מסוכן לציבור, אך טענה זו אין די בה כדי להפריך את חזקת המסוכנות שנקבעה בחוק ולשלול את עילת המעצר. אשר לטענה שניתן להסתפק בחלופת מעצר - לאחר התלבטות בשאלה, המסקנה היא שאין להסתפק בחלופת מעצר. נהג רכב ציבורי המואשם באינוס נוסעת צעירה הלוקה בשכלה מהווה סכנה שאינה מצדיקה חלופת מעצר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד ת. ג'אבר לעורר, עו"ד א. כרמל למשיבה. 16.11.97).
ע.א. 91+2912/93/2405 - מדינת ישראל נגד עזבון המנוח הרב פנחס דוד הורוביץ ז"ל
*פיצויים בהפקעת מקרקעין(מחוזי י-ם - ה.פ. 2739/86 - ערעור וערעור נגדי - ערעורה של המדינה נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. הרב פנחס הורוביץ המנוח היה הבעלים של נכס מקרקעין ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים. הרב הורוביץ הלך לעולמו וכיום בא עזבונו תחתיו. כ-10 חודשים לאחר מלחמת ששת הימים נתפרסמה בילקוט הפרסומים הודעה של שר האוצר על פי סמכותו בסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (להלן: פקודת ההפקעות) כי שטח קרקע של כ-116 דונם בתוך חומות העיר העתיקה דרוש לצרכי ציבור וכי השר מתכוון לקנות חזקה מיידית באותה קרקע. הנכס של העזבון נכלל בשטח שיועד להפקעה. בשנת 72 החלו מגעים בין הבעלים לבין המדינה על דבר תשלום פיצויים בגין ההפקעה ובשנת 86 הגיש הבעלים תביעה לביהמ"ש לפיצויים.
ב. ביהמ"ש המחוזי הכריע במחלוקות בשלשה שלבים: באפריל 91 נקבע שוויו של הנכס ליום ההפקעה. הסכום שנקבע אז שולם לבעלים ביוני 96 - כסכום שאינו שנוי במחלוקת - בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. ההחלטה השניה של ביהמ"ש המחוזי ניתנה באוגוסט 91 ובה נקבע כי הבעלים זכאי לקבל פיצוי בגין אובדן דמי חכירה, שנה לאחר שנה, למיום שהמדינה תפשה חזקה בנכס בשנת 68 ועד ליום תשלום הפיצוי בגין ההפקעה. על החלטה זו מערערת המדינה. ההחלטה השלישית היא מאפריל 93 ובה קבע ביהמ"ש - בהמשך להחלטתו השניה - כי הבעלים זכאי לקבל את דמי החכירה האבודים, כשיעוריהם מדי שנה בשנה, כשהם צמודים למדד יוקר המחיה ובתוספת ריבית על פי הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה. גם על החלטה זו מערערת המדינה. הבעלים מערער בערעור שכנגד על חישובי ביהמ"ש באשר לפיצויים שהוא זכאי להם. ערעורה של המדינה נתקבל והערעור הנגדי נדחה.
ג. היסודות בפקודת ההפקעה היו, ראשית, כי הערכת שוויה של קרקע תיעשה על פי התמורה המשתלמת עבור קרקע הנמכרת בידי מוכר מרצון לקונה מרצון; שנית, ההערכה תיעשה כשוויה של הקרקע ביום פרסום ההודעה ברשומות על כוונת שר האוצר לרכשה; שלישית, מקום ששר האוצר קנה חזקה בקרקע ולא שילם את תמורתה מיד, עליו לשלם דמי חכירה לתקופה שבין הזמן שבו קנה את החזקה בקרקע והזמן אשר בו שולמה התמורה. עם גבור האינפלציה קמה ועלתה שאלה באשר להצמדתם של פיצויי ההפקעה - פיצויי הקרן ודמי החכירה - לשינוי שחל בערך הכסף. באשר להצמדת פיצויי הקרן קבעה ההלכה מלכתחילה כי עניין הוא למחוקק לענות בו וסירבה להורות על הצמדת פיצויי הקרן למדד יוקר המחיה או לכל מדד אחר. הלכה שונה נקבעה לעניין הפיצוי בגין דמי החכירה, והוחלט כי דמי החכירה יוערכו כשוויה של הקרקע משנה לשנה ולא על בסיס קבוע כשוויה של הקרקע לעת ההפקעה. לעניין דמי החכירה האבודים יש איפוא "הצמדה" לשווי הקרקע מעת לעת, אך לעומת זאת אין הצמדה של דמי החכירה האבודים למיום התגבשותה של הזכות ועד היום בו משתלם הפיצוי לבעלים. באשר לריבית נקבע שיעור הריבית שהבעלים זכאי על פיצויי ההפקעה.
ד. שאלה אחרת שהתעוררה בפסיקה היתה מה היחס בין אותו פיצוי - פירות (דמי חכירה) בגין אובדן דמי חכירה לבין פיצוי הפירות ההלכתי של ריבית על פיצויי ההפקעה? האם מצטברים הם זה לזה או חילופיים הם זה לזה? על כך השיבה ההלכה כי על הבעלים לבחור בין ריבית על שווי הקרן לבין דמי חכירה משנה לשנה עד לתשלום.
ה. כאשר ערך הקרן ירד בגין האינפלציה ולמעשה אבד עליו הקלח והריבית על הקרן ללא הצמדה לא היתה אלא "בבחינת לעג לרש" התערב המחוקק וחוקק את חוק דיני הרכישה לצרכי הציבור (להלן: החוק המתקן). חוק זה עבר שינויים מאז נחקק והוראת הפיצוי העיקרית באה בסעיף 8 לחוק, הקובע כי במידה והקרקע הופקעה "ישלמו לבעל הזכויות פיצויים בסכום שווי הזכויות כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, בתוספת ריבית לא צמודה בשיעור של %4 לשנה עד יום... וריבית צמודה בשיעור של %1 לשנה מיום... על שווי הזכויות בלבד...". חוק הרכישה קבע תנאי לתשלום פיצויים לפיו "בעל הזכויות שנרכשו ויתר בכתב על כל תביעה ותשלום הקשורים לרכישת הזכויות". ניתנה לתובע בחירה לקבלת תשלום לפי אחת משתי החלופות: או לפי שווי הזכויות במקרקעין בתוספת ריבית ותשלומים האחרים הקבועים בפקודת ההפקעות, או שווי הזכויות כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן ובתוספת ריבית לפי החוק המתקן.
ו. בענייננו, זיכה ביהמ"ש את הבעלים בשוויה של הקרקע המופקעת לעת ההפקעה והצמדת השווי למדד המחירים לצרכן ובתוספת ריבית עד ליום התשלום והכל לפי סעיף 8 לחוק המתקן. המדינה שילמה לבעלים את מלוא הסכום לפי החלטה זו. כפי שצויין לעיל אין הבעלים זכאי לקבל הן את שווי הקרן צמוד לפי תיקון החוק המתקן והן את הפיצוי בגין אובדן דמי חכירה. על כן לא צדק ביהמ"ש המחוזי כשהעניק לבעלים הן את הפיצוי לפי החוק המתקן והן את הפיצוי של דמי החכירה לפי פקודת ההפקעות. הבעלים גם אינו יכול להישמע בטענתו כי הוא זכאי לקבל פיצויי קרן לפי החוק המתקן בתוספת הצמדה, לוותר על פיצויי הריבית ולקבל פיצויי פירות - דמי חכירה אבודים - לפי פקודת ההפקעות. כמו כן, גם אם מוותר הבעלים על כל פיצוי לפי החוק המתקן, אין הוא יכול לתבוע כי הפיצוי בגין דמי החכירה האבודים יהיו צמודים למדד המחירים לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה.
ז. נציגי הבעלים טוענים כי לאחר כניסתו לתוקף של חוק יסוד: כבוד אדם וחירותו, אשר קדם לתיקון מספר 8 בחוק המתקן יש לקבוע כי התיקון פוגע קשות בזכות הקניין במידה העולה על הנדרש ולפיכך הינו בטל. לטענתו זו התייחס ב"כ הבעלים בקצרה בהודעת הערעור ובדיון בעל פה הוסיף מלים ספורות וסיים דבריו באמירה כי "אנו מבקשים שיתוקן עוול של שנים". המשיבה השיבה על טיעון קצר מלים זה בטיעון שבכתב, טיעון ארוך ומפורט. די לעיין קלות בטיעון זה כדי להבין עד מה סבוך הנושא וכמה סוגיות שאינן קלות מוטל על ביהמ"ש לפצח עד שיוכל להגיע למסקנה באשר לנושא תקפותו של תיקון מספר 8. נושא הפגיעה בזכות הקניין הינו נושא קשה וסבוך עד למאוד. לא יעלה על הדעת שבעל דין יספק עצמו בהפרחתה של טענה סתם לחלל ביהמ"ש, ילווה אותה טענת סתם בבקשה שביהמ"ש יכריז על חוק של הכנסת להיות בטל מעיקרו, וכל זאת בלא שיעשה את הנדרש לביאור, לפירוש ולחיזוק. אילו נמצא שתיקון מספר 8 פוגע באורח בוטה וגלוי בזכות הקניין, אפשר ביהמ"ש היה נדרש לנושא גם באין טיעון מפורט בפניו. אולם, משלא נמצא כי תיקון מספר 8 פוגע באורח בולט בבעלים, שוב לא יידרש ביהמ"ש לטענה שעניינה פגיעה בזכות הקניין של הבעלים.
ח. בסופו של דבר יש לקבל את ערעור המדינה ולהחליט שהפיצויים ששילמה המדינה לב"כ הבעלים יש בהם כדי למלא אחרי כל חבויותיה כלפי הבעלים בגין הפקעתו של הנכס.
(בפני השופטים: א. גולדברג, אור, מצא, חשין, קדמי. החלטה - השופט חשין. עוה"ד גב' טליה ששון ואיל ינון למערערת, עוה"ד משה שוב וגב' מרים דונין-שוב למשיב. 3.11.97).
רע"א 1473/97 - קולירין גדעון נגד ציפורה אור
*פיצויים על גרימת נזק עקב אי גילוי פרטים מהותיים בעיסקת זכויות במקרקעין (הבקשה נדחתה).
זכויות באכסניה שאותן העביר המבקש למשיבה היו פגומות, מבלי שהמבקש גילה זאת למשיבה. הכוונה היא לכך שניתן צו הפסקת עיסוק לגבי האכסניה שהיה בתוקף בעת העברת האכסניה מהמבקש למשיבה; וכן לכך שהצהרת המבקש שהמשיבה תוכל לקבל רשיון "ללא בעיה" התגלתה כבלתי נכונה ולא היה לה יסוד. עובדה היא שבנה של המשיבה ניסה לקבל רשיון ונכשל בנסיונו זה. לא זאת בלבד, אלא שבעת העיסקה עמד בעינו גזר דין נגד המבקש, אשר במסגרתו ניתן צו סגירה של העסק ונאסר על המבקש להעביר את עסק האכסניה לאחרים. בשל הקושי בקבלת רשיון, נגרם למשיבה נזק בכך שלא יכלה לנהל את עסק האכסניה כחוק ואף מכרה אותו לאחר. ההפרש בין מה ששילמה המשיבה למבקש לבין מה שקיבלה בעת מכירת העסק לאחר, מגיע לסכום של 27,500 דולר וסכום זה פסק ביהמ"ש למשיבה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הקונסטרוקציה המשפטית אותה אימץ ביהמ"ש המחוזי אין לקבלה. ביהמ"ש סבר שמדובר בביטול חוזה ובחובת המבקש להחזיר למשיבה חלק מהכספים ששילמה לו. למעשה אין מדובר בביטול חוזה. המשיבה לא ביקשה לבטל את החוזה, ולכן גם לא הציעה להחזיר את הזכויות באכסניה למבקש והעבירה את הזכויות לאחר. אך המשיבה היתה זכאית, בנסיבות המקרה, לתבוע ולקבל את נזקיה מהמבקש, שמכר לה זכויות פגומות והפר את חובתו להעביר לה עסק שניתן לקבל רשיון לנהלו. נזקיה של המשיבה הם כשיעור אותו סכום שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי. על כן אין מקום להרשות ערעור לערכאה שלישית.
(בפני השופטים: אור, חשין, טירקל. עו"ד ר. פינצי למבקש, עו"ד ח. גולדברג למשיבה. 27.10.97).
בש"א 5767/97 - מרכז החינוך העצמאי נגד נכסי זנקל הרמץ בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לאיחוד תיקים שהוגשו ע"י המבקש עצמו בירושלים ובחיפה (בקשה לאיחוד דיון של שני תיקים מחיפה ומירושלים - הבקשה נדחתה).
ביולי 96 פנתה המבקשת לביהמ"ש המחוזי בחיפה בהמרצת פתיחה לבטל פס"ד שניתן בביהמ"ש המחוזי בירושלים שבו הוצהר כי הסכם שנחתם בין המשיב 3 למשיבים 6-8 בהתייחס לנכסי מקרקעין מסויימים הינו בר תוקף ומחייב את בעלי הנכסים בהם מדובר. המבקשת טענה בתובענה שהגישה בחיפה שברשותה יפויי כח בלתי חוזרים משנת 1964 לרישום והעברת הנכסים האמורים על שמה. בעקבות טענת חלק מן הנתבעים שביהמ"ש המחוזי בחיפה אינו מוסמך לבטל את פסה"ד שניתן ע"י בימ"ש בירושלים, פנתה המבקשת גם לביהמ"ש המחוזי בירושלים בבקשה לבטל את פסה"ד. כעת פנתה המבקשת לביהמ"ש העליון בבקשה להורות על איחוד הדיון בשני התיקים זה שבירושלים וזה שבחיפה ושביהמ"ש יקבע באיזה בימ"ש ידונו שני התיקים. המשיבים התנגדו לבקשה. הם טוענים, בין היתר, כי ביהמ"ש המחוזי בחיפה כבר החליט שנתונה לו הסמכות לדון בביטול פסה"ד וכי לאחר החלטתו זו היה על המבקשת להחליט באיזה הליך תבחר ולמעשה לא נזקקה לפניה לביהמ"ש העליון. הבקשה נדחתה.
לאחר קבלת החלטתו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, בדבר סמכותו לבטל פס"ד של ביהמ"ש בירושלים, לא היתה עוד סיבה למבקשת להשאיר על כנו גם את ההליך שנפתח בבית המשפט בירושלים, הליך, שהנימוק הראשוני לקיומו היה זהירות מצד המבקשת לאור חוסר בטחונה לגבי סמכות ביהמ"ש המחוזי בחיפה. המבקשת לא הצביעה על הטעם שבקיומם של שני הליכים זהים ומקבילים, לא כל שכן על הטעם שבאיחודם.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אהרון אורנשטיין למבקשת, עוה"ד שמחה בן סירא וחיים נובוגרוצקי למשיבים. 17.11.97).
בג"צ 5682/97 - אליהו אטרי נגד אוניברסיטת חיפה ואח'
*דחיית עתירה כשהנושא בסמכות בית משפט רגיל (העתירה נדחתה).
עתירת העותר היא לחייב את האוניברסיטה לקבלו ללימודי תואר ראשון בתקשורת ללא דרישת בחינה פסיכומטרית, ללא ציוני בגרות, וללא כל דרישות מוקדמות. עתירתו זו סותרת את תנאי הקבלה ללימודים הנוהגים אצל המשיבה, כפי שאלה נקבעו על ידי המוסדות המוסמכים שלה. המשיבה מתנגדת לעתירה, בטענה שאין לחייבה לפעול בניגוד להחלטת מוסדותיה האקדמים המוסמכים. מה גם, שיהיה בכך אפליה של אחרים. העתירה נדחתה.
הסמכות לדון בעתירה היא לבתי המשפט הרגילים. המשיבה ממלאת אמנם תפקיד ציבורי, אך החלטותיה בעניין קבלת תלמידים למוסדה אינם "על פי דין", אלא על פי החלטות מוסדותיה הפועלים מתוך חופש אקדמי. לפיכך, אין תחולה בעניינו להוראות סעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד השפיטה. גם להוראות סעיף 15(ג) לחוק זה אין תחולה, באשר לביהמ"ש המחוזי יש סמכות לדון בנושא העתירה. בנוסף לכך, גם לגופו של עניין, אין יסוד להתערב בעמדת המשיבה בדבר תנאי הקבלה ללימודים במוסדה באשר אלה מסורים להכרעתה.
(בפני השופטים: אור, חשין, טירקל. 14.10.97).
בש"פ 6638/97 - יוסף נאמן נאסר נגד ועד הנוצרים האורטודוכסי ואח'
*דחיית בקשה להארכת מועד לערעור לפי פקודת בזיון ביהמ"ש (הבקשה נדחתה).
ביום 1.9.97 ניתנה נגד המבקש החלטה על פי סעיף 6(1) לפקודת בזיון ביהמ"ש ועליה לא הגיש ערעור. ביום 29.10.97 החליט ביהמ"ש המחוזי שלא לבטל את ההחלטה מיום 1.9.97. אין למבקש זכות ערעור על פי סעיף 8(1) לפקודת בזיון ביהמ"ש על ההחלטה מיום 29.10.97. על כן נותרה הבקשה החילופית להארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטה מיום 1.9.97 ובקשה זו נדחתה. העילה להגשת הבקשה להארכת המועד נעוצה בטעותו של ב"כ המבקש שהגיש בביהמ"ש המחוזי בקשה לביטול החלטה מיום 1.9.97 במקום להגיש לביהמ"ש העליון ערעור על החלטה זו. הטעות בבחירת ההליך אינה יכולה לשמש עילה להארכת מועד במקרה זה.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד ניצן שמואלי למבקש, עוה"ד ב. סאבא וו. מנסור למשיבים. 19.11.97).
דנ"א 3733/97 - מזרחי בנימין ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*תחילת מועד התיישנות (העתירה נדחתה).
בתובענה שהוגשה על ידי העותרים נגד המשיבים נדונה השאלה של מועד תחילת ההתיישנות וביהמ"ש המחוזי קבע כי עילת תביעתם של העותרים לא התיישנה. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המשיבים וקבע כי העילה התיישנה והבקשה לדיון נוסף נדחתה. פסה"ד נשוא העתירה אינו עומד בסתירה להלכה קודמת ולא התקיימו בו העילות הקבועות בסעיף 30 לחוק ביהמ"ש. משנקבע כי נזקם של העותרים התגבש ודבר קיומו נודע להם, לכל המאוחר, במועד שממנו עברה תקופת ההתיישנות עד להגשת תובענתם, אין עוד חשיבות עניינית לדיון בטענות המתייחסות להבחנות בין מועד התרחשות המעשה או המחדל שביסוד עילת התביעה לבין מועד התרחשות הנזק. פסקי הדין שעליהם מסתמכים העותרים אינם תומכים בטענתם, שלפיה, פעולות שנוקט התובע להקטנת נזקו ישעו את מירוץ ההתיישנות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד א. מאיר לעותרים, עוה"ד מ. גולן, נ. ברטוב וא. סידי למשיבים. 30.10.97).