תקציר סביר כרך נ' חוברת 16

ע.א. 3024/94 - אלי יונאי נגד אררט, חברה לביטוח בע"מ

הגדרת "תאונת דרכים" ו"שימוש ברכב מנועי" לעניין הכרה באירוע כתאונת דרכים. תאונה שאירעה בעת חיבור מלגזה לטרקטור כ"תאונת דרכים"(מחוזי נצרת - ע.א. 54/93 - הערעור נתקבל).

א. המערער הוא חקלאי העוסק בגידול פרחים. באחד הבקרים, באוקטובר 90, תכנן המערער לעשות משלוח פרחים וכדי להובילם עמד לחבר מלגזה (להלן: מעמיס) לחלקו הקדמי של טרקטור שברשותו, ובכך לספק משטח ישר שעליו ניתן להניח את הפרחים. כדי לאפשר את הצמדת המעמיס היה צורך לפרק 3 משקולות שהיו מורכבות על גבי בסיס פלדה בחלקו הקדמי של הטרקטור. תוך כדי פירוק נשמט הבסיס מידיו של המערער ואצבעות ידו הימנית נלכדו בין הבסיס לבין המשקולות והוא נפגע. המערער הגיש לבימ"ש השלום תביעת פיצויים נגד המשיבה (המבטחת) בגין נזקי גוף שנגרמו לו, בטענה כי האירוע נופל לגידרו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן: חוק הפיצויים).
ב. בימ"ש השלום דחה את התביעה בציינו כי על התאונה חולשות ההגדרות המתוקנות של המונחים "תאונת דרכים" ו"שימוש ברכב מנועי" לפי החוק המתקן של חוק הפיצויים (תיקון מס' 8). ביהמ"ש עמד על כך שתכליתו של התיקון היא לצמצם את תחולת החוק לאירועים הקשורים לשימוש ברכב למטרות תחבורה בלבד, ועל רקע זה יש לפרש את מונחי היסוד של חוק הפיצויים - "תאונת דרכים" ו"שימוש ברכב מנועי" - בדרך מצומצמת. מכאן פנה ביהמ"ש לחלופה הרלבנטית של הגדרת "שימוש ברכב מנועי" בתיקון מס' 8 הקובעת כי בגדר שימוש מצוייה גם "הינתקות או נפילה כאמור [של חלק מהרכב או מטענו] מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו". ביהמ"ש קבע כי הפעולה של התאמת הטרקטור למעמיס הקדמי הינה "חלק רגיל ושיגרתי בעבודתו של התובע כחקלאי" ועל כן הוא נכנס למסגרת הסייג של "טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו". ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המערער. בקשתו של המערער לרשות ערעור נענתה ע"י ביהמ"ש העליון, באשר מדובר בסוגייה שהיא "חדשנית ויש בה חשיבות כללית". הערעור נתקבל.
ג. בענייננו חלה ההגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפיצויים שלפיה תאונת דרכים היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". את היסוד של "שימוש ברכב מנועי" מגדיר חוק הפיצויים, וכולל בו, כאמור, גם פציעה עקב הינתקות או נפילה של חלק מרכב עומד או חונה "שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו". בחלופה זו רכיב חיובי ורכיב שלילי. הרכיב החיובי עניינו הינתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי הכוונה היא לנפילה אקראית של חלק מן הרכב ואם כי פירוש זה מעורר שאלות לא קלות הרי נוכח הסכמת הצדדים לעניין זה אין צורך להכריע בשאלת פירושו של רכיב זה. המחלוקת בין הצדדים מתרכזת ברכיב השלילי בהגדרה זו, המוציא את אירוע הנפילה או הינתקות מגדר החוק, אם ההינתקות או הנפילה היתה "תוך כדי טיפולו של אדם ברכב ובמסגרת עבודתו". השאלה המתעוררת הינה מה היא "מסגרת עבודתו" של אדם עליה סב החריג לזכאות.
ד. ההיסטוריה החקיקתית שהובילה להכללתה של החלופה הנוגעת לנפילה או הינתקות בהגדרת "שימוש" אינה מספקת הנחייה ברורה בדבר מובנו או תכליתו של החריג. גישת המערער היא כי הוראה זו מתייחסת אך למי שמקצועו הוא בתיקונם של כלי רכב, במיוחד מכונאים ועובדי מוסכים. לעומתו, גורסת המבטחת כי מונח זה חובק כל מקרה בו הטיפול ברכב הוא חלק אינטגרלי של העבודה. לדעתה, המערער נופל לגדר החריג שכן פעולת פירוק המשקלות היא פעולה שהמערער נדרש היה לבצע מדי פעם במסגרת עבודתו כפי שהוא עצמו העיד. בעניין זה יש לקבל את עמדת המערער. הסייג של "במסגרת עבודתו" של המטפל נועד לחול על העוסקים בתיקון או בטיפול
בכלי רכב כעיסוק, מכונאים ובעלי מקצוע דומים, במסגרת מקצועם או משלוח ידם, אך לא במי שעיסוקו הוא בנושא אחר ומפעם לפעם הוא צריך לבצע את הטיפול ברכב או במה שמחובר לו. מסקנה זו מעוגנת בבדיקת הפסיקה של ביהמ"ש העליון לפני חקיקתו של התיקון, חקיקה המהווה תגובה נקודתית - בין לחיוב ובין לשלילה - לפסיקה שקדמה לחקיקה. העובדה שהפעולה שנעשתה נחשבת על ידי המוסד לביטוח לאומי כ"תאונת עבודה" אינה מכניסה את האירוע ל"מסגרת עבודתו" לפי חוק הפיצויים.
ה. חוק הפיצויים דורש כי המאורע שבו נגרם הנזק יהיה "עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". היסוד של "למטרות תחבורה" הוכנס לחוק הפיצויים במסגרת תיקון מס' 8 ובתוספת זו דחה המחוקק את המבחן היעודי שנקבע בפסיקה ואימץ את המבחן התחבורתי. מבחן זה מתמקד בפונקציה התחבורתית של הרכב, היינו של הובלת אנשים או מטענים ממקום למקום. בענייננו, ביקש המערער להתקין בכלי רכב, מעמיס, כדי שיוכל להוביל על גביו פרחים ממקום למקום. המדובר בתאונה שאירעה תוך כדי פעולה אשר תכליתה היא עשיית שימוש תחבורתי - הובלת מטען - בכלי הרכב ואשר היא חיונית לצורך הגשמת תכלית זו. אין הבדל בין חיבור המעמיס לחלקו הקדמי של הטרקטור לבין חיבור פלטפורמה או עגלה לחלקו האחורי. בשני המקרים מדובר בפעולה של שימוש ברכב למטרת תחבורה. אכן, ניתן לראות את פעולתו של המערער כמשתייכת לאחד מתוך כמה שלבים הקודמים לפעולת ההובלה: לאחר פירוק המשקולות והבסיס היה על המערער להרכיב את המעמיס על גבי הטרקטור ורק בעקבות זאת ניתן היה לבצע את פעולת ההובלה. אך מדובר בשלבים של פעולה כוללת אחת שייעודה היה תעבורתי.
ו. המעמיס שביקש המערער להתקין ברכבו מאפשר לא רק ביצוע של הובלה באמצעות הרכב, אלא גם הרמה של המטען המונח עליו, בדומה למלגזה. הרמת המטענים אינה בבחינת שימוש למטרות תחבורה. על רקע זה מתעוררת השאלה מה הדין מקום בו בפעולה מסויימת יש, בעת ובעונה אחת, היבט הנופל לגדר שימוש למטרות תחבורה והיבט הנופל מחוץ לגדריו. בעובדותיו של המקרה שבפנינו לא נשלל היסוד של "למטרות תחבורה", שכן מן הראיות ברור כי המטרה התחבורתית - הובלת המטען - היא שהיתה התכלית המרכזית והדומיננטית של התקנת המעמיס. על כן יש לקבוע כי האירוע בו נפגע המערער הוא תאונת דרכים במובן חוק הפיצויים.

(בפני השופטים: אור, זמיר, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד משה גולדבלט למערער, עו"ד רפאל ר. גלס למשיבה. 25.11.97).

בג"צ 6299/97 - עלי עבדאללה יאסין ואח' נגד המפקד הצבאי באיו"ש

*גילוי ראיות חסויות(בקשה לגילוי ראיות חסויות - הבקשה נדחתה).

א. העותרים משתייכים לארבע משפחות, המתגוררות בכפר עצורה אל שמאליה. לפי העתירה מתכוון המשיב לבצע הריסה או אטימה של בתים בהם העותרים מתגוררים משום שבבתים אלו התגוררו 4 מחבלים שביצעו שני פיגועי התאבדות בירושלים. העותרים מעלים טענות שונות נגד הריסת הבתים ובכלל זה טענה נגד הזיהוי של גופות המחבלים שביצעו את פיגועי ההתאבדות כבני משפחה של העותרים. העתירה הובאה לדיון בפני הרכב שופטים של ביהמ"ש העליון. מן התשובה לעתירה נתברר כי המשיב קיבל את ההחלטה נשוא העתירה על יסוד חומר שבחלקו גלוי שנמסר לב"כ העותרים ובחלקו חומר חסוי שאין נכונות לחשוף אותו. לשאלת ביהמ"ש אם העותרים מסכימים כי שופטי ההרכב יעיינו בחומר החסוי השיבה ב"כ העותרים שהיא מבקשת כי החומר החסוי יועבר
לעיונו של שופט שאינו נמנה עם ההרכב שדן בעתירה, כדי שיחליט בשאלת גילוי החומר לפי סעיף 44 לפקודת הראיות. הנושא הועבר לשופט אחר של ביהמ"ש העליון והוחלט שאין להורות על חשיפת החומר החסוי.
ב. המשיב חשף בפני העותרים חומר בנוגע לזיהוי המחבלים הכולל זכרונות דברים והודעות שנגבו על ידי המשטרה, לרבות מאחים של המתאבדים, וכן ממצאי בדיקה פתולוגית ובדיקות גנטיות. לגבי החומר החסוי הוגשה תעודה בדבר ראיות חסויות לפי סעיף 44 לפקודת הראיות. לאחר עיון בחומר החסוי המסקנה היא שגילויו עלול לחשוף מקורות מידע של השב"כ ושיטות פעולה שלו באופן שיגרום פגיעה ממשית וקשה בבטחון המדינה. מהצד השני, הפגיעה האפשרית בעותרים כתוצאה מאי גילוי החומר הינה מוגבלת, שהרי החומר החסוי לא יהיה בפני ההרכב הדן בעתירה והוא יצטרך להכריע בעתירה על יסוד החומר הגלוי בלבד.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' אלגרה פצ'קו לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיב. 6.11.97).

ע.פ. 2132/95 - איטח ניסים יחיאל נגד מדינת ישראל

מועד סיום "התנאי" לצורך הפעלת מאסר על תנאי שהוארך. מידת העונש (שוד)(ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

א. המערער הורשע בעבירות של שוד מזויין והחזקת נשק כאשר יחד עם שלושה אחרים ביצע שוד של שומר באתר בניה, במהלכו ירה בשומר שתי יריות ופגע בבטנו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 8 שנים מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של 4 שנים שמחציתו מצטברת כך שעל המערער לרצות 10 שנות מאסר בפועל. כן חוייב לשלם לקורבן העבירה סכום של 61,000 ש"ח. שתי טענות בפי הסניגור נגד גזר הדין: האחת - כי ביהמ"ש שגה בכך שהורה על הפעלת העונש המותנה, משום שהמעשה נעשה לאחר שהסתיימה תקופת התנאי; והשניה - כי מאז כליאתו שינה המערער את ארחות חייו והתנהגותו והשתחרר מהתמכרותו לסמים. העונש הוקל במקצת.
ב. אשר לטענה כי העבירה נעברה לאחר תום תקופת התנאי - הסניגור סומך טענתו על הטיעון הבא: תקופת התנאי המקורית של עונש המאסר על תנאי עמדה להסתיים ביום 30.7.94, לאחר המעשה נשוא ההרשעה בתיק זה. אלא שביום 24.11.92 הורשע המערער בעבירות שונות וביהמ"ש האריך את תקופת התנאי בשנה אחת, בקבעו כי מניינה של שנה זו "מיום שחרורו מהמאסר" של המערער. על פי קביעה זו הסתיימה תקופת התנאי, "המוארכת" כביכול, ביום 7.1.94, היינו לפני ביצוע המעשה נושא ההרשעה בתיק הנוכחי. לטענת הסניגור אמנם טעה ביהמ"ש שהאריך את המאסר על תנאי, אך הנאשם הוא הנהנה מ"טעותו" של ביהמ"ש אשר במקום להאריך את תקופת התנאי קיצר אותה. טענה זו יש לדחות. אין מקום להנות את המערער מן "הטעות" האמורה משום שלבית המשפט ש"האריך" את תקופת התנאי לא היתה סמכות "לקצר" את התקופה המקורית, והיא נותרה בעינה כאילו פסה"ד השני לא ניתן כלל.
ג. שונים פני הדברים לעניינה של הטענה השניה. מדו"ח העובדת הסוציאלית בכלא עולה כי במשך כשלוש שנים שבהן מוחזק המערער בכלא, הוא מתפקד לשביעות רצון הממונים עליו והוא נמצא בטיפול בנושא אלימות במשפחה, ומטופל באדולן בקשר להתמכרותו לסמים. במצב דברים זה יש להתחשב במערער ולעודדו. לפיכך הוחלט כי מתוך המאסר על תנאי שהופעל רק שנה אחת תהא מצטברת. כך שהמערער יצטרך לרצות 9 שנות מעצר.

(בפני השופטים: קדמי, זמיר, גב' בייניש. עו"ד אריאל עטרי למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 19.11.97).

ע.פ. 5343/97 - אגדיראת סאלם נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סמים-מריחואנה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע במכירת כ-8 ק"ג מריחואנה תמורת כ-10,000 ש"ח - יחד עם אחר - לשני אנשי משטרה סמויים, וזאת על פי סיכום מוקדם עם אחד, נאסר פארוק, שפעל בפרשה זו בעצה אחת עם המשטרה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של סחר בסמים וגזר לו 30 חודשים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. בערעור על חומרת העונש טוען הסניגור כי ביהמ"ש לא נתן משקל נאות לנסיבותיו האישיות של המערער ולכך כי אותו פארוק נאסר "הדיחו" למעשה לביצוע העבירה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מכך שהמערער משרת כגשש בצה"ל וכי אביו שהיה אף הוא גשש בצה"ל נהרג בהיתקלות עם מחבלים. כן לקח בחשבון את העובדה שהמערער הוא צעיר כבן 25 נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים וכי זו הרשעתו הראשונה, ובעקבות הרשעתו יפוטר מן השירות בצה"ל ללא פיצויים. על אף כל אלה הגיע ביהמ"ש למסקנה כי יש להחמיר עם המערער בהתחשב בכך שבעבירות הסמים גובר השיקול ההרתעתי על נסיבות אישיות.
ג. הסניגור העלה את העובדה שבינתיים הסתיים משפטו של הנאשם השני והוא נדון ל-18 חודשי מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. לפיכך ביקש לצמצם במידה משמעותית את הפער שבין שני עונשי המאסר. ברם, חלקו של המערער בפרשה גדול מחלקו של שותפו במידה המצדיקה את הפער בין העונשים. המערער היה "הסוחר" בעוד ששותפו רק עזר לצדו. היענותו של המערער להצעתו של נאסר פארוק לא היתה תולדה של הדחה מצדו של האחרון כטענת הסניגור, אלא אי עמידה בפני הפיתוי לעשיית רווח קל. אכן, העונש שנגזר אינו קל בהתחשב בנסיבות, אך בעבירות בסחר בסמים יש ליתן לגורם ההרתעתי משקל מכריע ונסיבות אישיות חייבות לסגת מלפניו.

(בפני השופטים: קדמי, זמיר, גב' דורנר. עו"ד שמואל זילברמן למערער, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 18.11.97).

בג"צ 5614/97 - לינדה ברייר, עו"ד נגד המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית

*חיוב עו"ד בהוצאות עתירה לבג"צ כשהגיש עתירה פגומה בשמו אישית בקשר להריסת בית של מחבל(העתירה נדחתה על הסף).

א. העותרת עתרה אישית שהמשיב יימנע מלפנות את "מרשה" של העותרת, אחד מוחמד חסין, "ממקום מחייתו זה שנים רבות" בכפר ארטס. ביום 5.11.97 הגישה העותרת, גם הפעם בשמה, בקשה לצו ביניים שיאסור על פינוי "מרשה" עד להכרעה הסופית בעתירה. ביום 10.11.97 התקיים דיון מקדמי בו ביקש ב"כ המדינה לדחות את העתירה על הסף משום שבדיון אחר בבג"צ בו יוצגו העותרים בפני ביהמ"ש על ידי עו"ד לינדה ברייר, ניתן פס"ד החל גם על המקרקעין נשוא עתירה זו. ברם, ביהמ"ש לא דן כלל במסגרת הדיון המקדמי לגופה של העתירה והתמקד בפגמים שנתגלו על פני העתירה.
ב. הפגמים המתגלים על פני העתירה הם מהותיים ולא ניתן להם הסבר סביר על ידי העותרת במהלך הדיון המקדמי. הפגמים הם: העותרת היא עורכת הדין באופן אישי, ולא מוחמד חסין, שהוא, לטענתה, המרשה שלה והבעלים של המקרקעין נשוא העתירה; התצהיר התומך בעתירה, לרבות העובדות שלפי העתירה מצויות בידיעתו של מוחמד, ניתן על ידי העותרת ולא על ידי מוחמד: יפוי הכח המצורף לעתירה ניתן על ידי אחד אחמד עיסמאיל שלא ידוע מיהו ומה העניין שלו בעתירה ולא על ידי מוחמד ויפוי הכח אף לא מציין באיזה עניין או הקשר הוא ניתן. הצירוף של פגמים אלה מצביע על רשלנות בהכנת העתירה וגובל בזלזול בביהמ"ש. הוא אינו מאפשר לדון בעתירה לגוף העניין. לפיכך הוחלט לדחות את העתירה על הסף.
ג. ב"כ המשיב טוען כי בנסיבות המקרה מן הראוי להטיל על העותרת הוצאות משפט, שכן אין זו הפעם הראשונה שהעותרת מגישה לביהמ"ש עתירה הלוקה בפגמים מעין אלה. כבר בבג"צ קודם שבו יצגה עו"ד ברייר עותרים לבג"צ נאמר בפסה"ד על עורכת הדין לאמור "אכן, פגמים אלה אינם שייכים לגוף העתירה. עם זאת, יש בהם כדי ללמד על יחס בלתי רציני ובלתי אחראי מצד באת-כוח העותרים , בין היתר כלפי בימ"ש זה. העתירה נועדה להביא בפני ביהמ"ש עניין רציני. הצורה בה הובאה, עושה אותה בלתי רצינית". לפיכך הוחלט לדחות את העתירה ולחייב את העותרת לשלם הוצאות משפט בסכום של 5,000 ש"ח.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, זמיר. 10.11.97).

בש"פ 6591/97 - אברהם וזאנה נגד מדינת ישראל

*הפחתת סכום ערבון לצורך שחרור ממעצר(בקשה להפחית מסכום הערבון לצורך שחרור מן המעצר - הבקשה נתקבלה).

א. העורר עומד לדין בעבירות של החזקת נשק שלא כדין (גרזן, סכיני קומנדו וכדומה), שלש עבירות של הפרת הוראה חוקית ואיומים. העבירות של הפרת הוראה חוקית, קשורות להתפרעויות שארעו סביב מרכז הקליטה במבשרת ציון, בהן נעצר העורר בחשד לתקיפת שוטר ושוחרר ע"י ביהמ"ש בתנאי שלא יתקרב למרכז הקליטה. שבועיים לאחר מכן נעצר העורר במרכז הקליטה תוך הפרת תנאי השחרור. לאחר יום שוב שוחרר מן המעצר בתנאי שלא יתקרב למרכז הקליטה ולמחרת היום שוב נמצא במרכז הקליטה כשהוא מתפרע ונעצר שוב. ביום 18.9.97 החליט בימ"ש השלום על מעצר העורר עד תום ההליכים. בערר לביהמ"ש המחוזי הוחלט ביום 6.10.97 כי העורר יוכל להשתחרר מן המעצר בתנאי "מעצר בית" בדירת גיסתו בירושלים וכן יפקיד בקופת ביהמ"ש 25,000 ש"ח במזומן. העורר לא הפקיד את הערובה ולא השתחרר ממעצר והגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה להקטנת סכום הערובה ל-10,000 ש"ח, כאשר לפי הטענה לא עלה בידיו לגייס את הסכום שנקבע. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והתוצאה היא שהעורר נתון עדיין במעצר מאז ניתנה ההחלטה ביום 6.10.97. הערר נתקבל.
ב. טענת הסניגור כי בקביעת סכום הערובה יש להתחשב ביכולת הכלכלית של הנאשם, אין לקבל. שהרי המסקנה המתבקשת מטענה זו היא כי נאשם חסר כל צריך להשתחרר בלא כל ערובה כספית גם אם הוא יסכן את שלום הציבור. סכום הערובה צריך לאזן כראוי בין היכולת הכלכלית של הנאשם לבין הסכנה הצפוייה משחרורו. סכום הערובה צריך להיות גורם מרתיע מפני הפרת תנאי השחרור וצדק ביהמ"ש המחוזי כאשר קבע בשעתו כי הערובה תעמוד על 25,000 ש"ח. עם זאת, אין להתעלם מכך שהעורר לא הצליח להשיג את הסכום הזה וההוכחה לכך היא שהוא נתון במעצר זה קרוב ל-6 שבועות, למרות שיכול היה להשתחרר בערובה. גם בכך לא היה כדי להקטין את סכום הערובה, אילולא צירוף נתונים נוספים. ראשית, העבירות אירעו במסגרת האירועים שהתרחשו במבשרת ציון, תוך סערת רגשות רבה, ובהם היו מעורבים אנשים נוספים שהתפרעו במקום. האירועים חלפו בינתיים ויש בכך כדי להקטין את הסכנה הצפוייה מן העורר. כמו כן, במקרים הקודמים שבהם שוחרר העורר מן המעצר הרשה לו ביהמ"ש להלך חופשי במבשרת ציון, ועתה מדובר בתנאי "מעצר בית" מלא. כמו כן אפשר יהיה להוסיף ערבות צד ג' עם הפחתת סכום הערובה במזומנים.
ג. אכן, במקרה רגיל, נאשם שהפר את האמון שביהמ"ש נתן בו, ע"י הפרה של תנאי שחרור, לא יהיה ראוי להשתחרר פעם נוספת באמצעות חלופת מעצר. עם זאת, בנסיבות
המיוחדות של מקרה זה, לאחר שביהמ"ש המחוזי קבע כי העורר יוכל להשתחרר מן המעצר בתנאים המגבילים שקבע, המסקנה היא כי מאזן השיקולים מאפשר להקטין את סכום הערובה במזומנים. לפיכך יעמוד סכום הערובה במזומנים על 10,000 ש"ח ותתווספנה ערבויות של שני ערבים, כל אחת על סכום של 20,000 ש"ח.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד עודד הכהן לעורר, עו"ד גב' דפנה יבין למשיבה. 16.11.97).

בש"פ 6605/97 - מדינת ישראל נגד סלאח סלימאן ואח'

*הארכת מעצר שניה מעבר לשנה (רצח ונסיון לרצח)(בקשה להארכת מעצר שניה מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).

א. המשיבים, אב ובנו המתגוררים בלוד, הואשמו בעבירה של רצח ונסיון לרצח. לפי כתב האישום, פרץ ריב דברים שהתפתח לתגרת ידיים בין אחד המשיבים לבין אדם אחר המתגורר בלוד. בעקבות אותו ריב הגיעו המשיבים במכונית בשעת ערב מאוחרת סמוך למקום מגוריו של אותו אדם. הבן (המשיב 2) יצא מן המכונית, שלף אקדח וירה מספר יריות לעבר קבוצה של נשים וילדים שישבו בפתח אחד הבתים. כתוצאה מן הירי נהרג נער כבן 13 ונפצעו תינוקת כבת שנתיים ואשה מבוגרת. המשיבים מכחישים שהם היו האנשים שירו באותה קבוצה. ביהמ"ש המחוזי החליט כי יש ראיות לכאורה לביסוס האישום נגד המשיבים והורה לעצרם עד תום ההליכים וערר שהוגש לביהמ"ש העליון נדחה.
ב. כשהסתיימה שנה למעצרם של המשיבים, ביקשה המדינה להאריך את המעצר לפי סעיף 54 לחסד"פ לשלשה חודשים. בהחלטת ההארכה ציין השופט קדמי כי ביהמ"ש המחוזי לא קבע כל ישיבות לדיון במשך התקופה של הארכת המעצר, אלא 4 ישיבות בתקופה שלאחר מכן (לסוף נובמבר ותחילת דצמבר), כך שכבר אז היה ברור לחלוטין כי בתום ההארכה של שלשה חודשים יהיה צורך לבקש הארכה נוספת. אעפ"כ הביעו ב"כ המשיבים הסכמתם להארכת המעצר. עכשיו שתקופת ההארכה עומדת להסתיים מבקשת המדינה להאריך את מעצר המשיבים פעם נוספת.
ג. ביני לביני, ביום 30.10.96, נדונו המשיבים למאסר בפועל של 6 שנים בגין עבירות של סחר בסמים וכן למאסר על תנאי. אעפ"כ התנגדו המשיבים להארכת המעצר משני טעמים: האחד עקרוני והשני מעשי. במישור העקרוני טענו כי לפי החוק וההלכה אין להאריך מעצר מעבר לשנה אלא במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים ובמקרה זה אין טעמים המצדיקים הארכת מעצר שכן אין טענה כי הם גרמו להתמשכות הדיון בביהמ"ש המחוזי וממילא הם נתונים במאסר וימשיכו להיות במאסר גם אם המעצר לא יוארך. במישור המעשי הם טוענים כי יש בהארכת המעצר כדי לשנות את מצבם לרעה, משום שהזכויות והתנאים במעצר נחותים וקשים יותר מאלה שבמאסר, בין היתר בכך שכאסירים יהיו זכאים לצאת לחופשות מה שאין כן במעמדם כעצירים. מנגד טוענת המדינה כי לאחר שהמשיבים הורשעו בעבירות של סחר בסמים התחזקה המסקנה שהם מסוכנים לציבור ויש בכך כדי לחזק את ההתנגדות למעמד של אסירים בלבד, שיש להם זכות לצאת לחופשות. הבקשה להארכת המעצר נדחתה ובלבד שהמשיבים לא יקבלו חופשות.
ד. מצד אחד, ברור שהעבירה המיוחסת למשיבים, על רקע אישיותם ועברם, מצדיקה את הארכת המעצר, אף כי מדובר בהארכה שניה של המעצר, ואף שיתכן כי יהיה צורך בהארכה נוספת. בנסיבות המקרה יש יסוד מוצק לחשוש מן המסוכנות של המשיבים וגם מפני השפעה על עדים. לאב (המשיב 1) שהינו נרקומן יש רשימה ארוכה של הרשעות מסוגים שונים והוא נדון לא פעם למאסר, וגם לבן, שאינו אלא כבן 20, יש הרשעות רבות וגם הוא נדון כבר למאסר לא קצר. לפי סעיף 21 לחסד"פ (סמכויות אכיפה
מעצרים) די בכך שאדם עומד לדין באישום של רצח וקיימות ראיות לכאורה נגדו כדי ליצור חזקה שהוא מסוכן לציבור והמשיבים לא ניסו להפריך חזקה זו. בנסיבות המקרה לא היה אף מקום להסתפק בחלופת מעצר רגילה של מעצר בית.
ה. אלא שנגד כל אלה עומדת העובדה שהמשיבים נתונים ממילא במאסר לתקופה ממושכת, ולכן שאלה היא אם ראוי שביהמ"ש יעשה שימוש בסמכותו, לפי סעיף 54 לחסד"פ, ויאריך את המעצר פעם נוספת מעבר לתקופה של שנה. שהרי הכלל הרחב הוא שנאשם הנתון במעצר ישוחרר מן המעצר בתום שנה אם לא הסתיים משפטו. ההנחה בדבר זכות הנאשם להשתחרר מן המעצר בתום שנה, התחזקה, לאחר שחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, קבע את זכותו של אדם לחירות ממאסר או מעצר. המגמה של המחוקק נמשכת, ברוח חוק היסוד, להוסיף ולחזק חירות זאת. לאחרונה אף נקבע כי התקופה בה יהא נאשם נתון במעצר לא תעלה בדרך כלל על ששה חודשים. אמנם הוראות חוק זה יכנסו לתוקף רק ביום 1.1.98, אך ביהמ"ש רשאי להתחשב בהן כבר עכשיו במסגרת שיקול דעתו.
ו. פגיעה בחירות בדרך של מעצר הנאשם, כשהוא עדיין בחזקת חף מפשע, מוצדקת רק כשהיא משרתת מטרה חשובה מבחינת האינטרס הציבורי. מטרות המעצר הן בעיקר כדי למנוע שיבוש הליכי משפט והימלטות מן הדין והחשש למסוכנותו של הנאשם אם ישוחרר מן המעצר. אך גם באלה לא די להחזיק נאשם במעצר ותמיד צריך לשאול אם אין להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור. זאת הן במעצר עד תום ההליכים והן בהחלטה אם להאריך מעצר מעבר לשנה. מבחינת החשש מפני שיבוש הליכי משפט, הימלטות מן הדין ומסוכנות הנאשם לציבור, מאסר יעיל בדרך כלל כמו מעצר.
ז. אכן, קיימת סכנה לשלום הציבור ואף סכנה של הימלטות מן הדין אם המשיבים יורשו, במעמדם כאסירים, לצאת לחופשה, ואולי צפויות גם סכנות נוספות הנובעות מן התנאים הקלים יותר של מאסר בהשוואה למעצר. אולם בידי הרשויות המופקדות על התנאים בבתי הסוהר לנקוט בצעדים הנדרשים כדי לקדם פני סכנות כאלה. נתונה לשירות בתי הסוהר מידה רבה של שיקול דעת באשר להענקת זכויות יתר וקביעת התנאים בהם נתון האסיר. כמו כן, לפי סעיף 54 לחסד"פ, אם שופט ביהמ"ש העליון מחליט שלא להאריך מעצר מעבר לתקופה של שנה, רשאי הוא להתנות את השחרור בתנאים שיקבע. לפיכך, יש לדחות את בקשת המדינה להאריך את מעצר המשיבים, וזאת בתנאי שהמשיבים יהיו נתונים במאסר עד שיינתן פסה"ד במשפטם, ובתנאי שעד למתן פסה"ד במשפט זה לא יוחלט להעניק להם חופשה מבית הסוהר בו הם כלואים.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד ז. גולדנר למבקשת, עוה"ד א. בן יהודה ומ. מרוז למשיבים. 17.11.97).

ע.פ. 1742/91 - עמי פופר נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח פועלים ערבים ודחיית טענות של הפרעה נפשית לעניין ההרשעה ולעניין מידת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 276/90 - הערעור נדחה).

א. במוצאי שבת, 19.5.90, קרוב לשעה 00:11 בלילה, נטל המערער רובה גלילון של אחיו החייל ו-5 מחסניות ויצא לגבעה הסמוכה למקום התאספותם של פועלים ערביים מהשטחים המוחזקים לקראת צאתם לעבודה (להלן: מקום האיסוף). הוא ערך תצפית במשך מספר שעות. וסמוך לשעה 00:06 בבוקר ניגש למקום האיסוף וקיבץ את הפועלים הערבים שהמתינו במקום. הוא דרש מהם לשבת בשורות ולהציג בפניו תעודות זהות. הפועלים עשו כדבריו. באותה עת עצר המערער מכונית פרטית שחלפה במקום בעלת רישוי של השטחים המוחזקים ודרש מיושביה להצטרף לשאר הפועלים. מנהג המכונית דרש המערער להשאיר את המכונית מותנעת. מטרתו היתה להשתמש במכונית לצורך מילוט.
המערער כיוון את נשקו לעבר הפועלים והחל לירות לעברם אש אוטומטית, כשהוא מכוון את נשקו מימין לשמאל ומשמאל לימין. במהלך הירי החליף המערער 4 פעמים מחסניות וירה כ-140 כדורים. כתוצאה מן הירי נהרגו 7 פועלים ועשרה נפצעו. לאחר הירי נכנס המערער למכונית הפרטית המותנעת ונסע לבית חברתו שם התוודה כי "עשה דבר נורא" וכי "ירה ב-15 ערבים".
ב. בביהמ"ש המחוזי הואשם המערער ברצח 7 פועלים בכוונה תחילה ובנסיון לרצח של 10 פועלים נוספים. הוא הודה בכל העובדות שבכתב האישום למעט הנטען כי עשה כן בכוונה תחילה, כאשר ההגנה התבססה על הטענה כי לא היה כשיר לעמוד לדין ולא היה אחראי למעשיו מאחר שהם נבעו ממחלת נפש. מחלת נפש זו יוחסה לחוויית אונס טראומטית שעבר המערער בהיותו בן 13, כאשר נאנס בפרדס על ידי שומר ערבי, לעיני ערבים אחרים. לביהמ"ש המחוזי הוגשו שתי חוות דעת פסיכיאטריות, האחת מטעם הסניגוריה והאחרת מטעם התביעה. שתיהן קבעו באופן חד משמעי כי המערער כשיר לעמוד לדין וכי הוא לא עשה את המעשים עקב מחלת נפש או מתוך דחף לאו בר כיבוש. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח ובנסיון לרצח וגזר לו 7 עונשי מאסר עולם מצטברים ועונש מצטבר נוסף של 20 שנות מאסר בגין העבירות של נסיון לרצח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ג. במהלך הערעור ביקש הסניגור להגיש שלוש חוות דעת פסיכיאטריות כראיות חדשות, כדי להוכיח שבשעת הירי היה המערער נתון במצב נפשי שמנע ממנו את הכוונה. בקשה זו נדחתה. הגשת ראיות נוספות במסגרת הערעור הינה חריג, ותאופשר כאשר הדבר דרוש "לעשיית צדק" שעיקרה הוא מתן הזדמנות הוגנת לנאשם להתגונן. השיקולים שעל ביהמ"ש להתחשב בהם לעניין זה הם בעיקר שלושה אלה: אם היה באפשרותו של המבקש להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בערכאה הקודמת; האינטרס בדבר השמירה על עיקרון סופיות הדיון; האם הראיות הנוספות יש בהן כדי להביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת.
ד. בענייננו ניתן היה להשיג את חוות הדעת במהלך הדיון בביהמ"ש המחוזי. בדיקת המערער נערכה מטעם הסניגוריה על ידי צוות נרחב של חמישה מומחים. הצורך בעריכתן של חוות דעת פסיכיאטריות במסגרת ההליכים בביהמ"ש מחוזי היה ברור וידוע, ובידי הסניגוריה היו האמצעים הכספיים, הזמן הדרוש והחופש לבחור את צוות המומחים בו חפצה.
ה. גם השיקול שעניינו סופיות הדיון תומך במסקנה של דחיית הבקשה. במסגרת הדיון בערכאה הראשונה ניתנה לסניגוריה הזדמנות להגיש כל ראיה שבה חפצה ומשנכשל נסיונה להוכיח את טענותיה בדבר מצבו הנפשי של הנאשם, אין זה ראוי, מפאת עיקרון סופיות הדיון, לאפשר לה להגיש חוות דעת נוספות גם במסגרת הליכי הערעור, עד שיעלה בידה להשיג חוות דעת שתהיה לשביעות רצונה.
ו. הטעם השלישי לדחיית הבקשה, הוא החשוב ביותר בענייננו. חוות הדעת אינן בעלות משקל סגולי שיש בו כדי להביא לשינוי תוצאת המשפט. הן מצביעות על כך שהמערער סבל בזמן ביצוע הפשע מתסמונת פוסט טראומטית ומהפרעות דיסוצאטיביות, אך אינן מצביעות על מחלת נפש או על הפרעה נפשית חמורה אחרת. זאת ועוד, חוות דעת אלה התבססו על בדיקות שנערכו כשש שנים לאחר הרצח ולא הוסבר על שום מה יש להעדיפן על פני חוות הדעת שהוגשו לערכאה הראשונה.
ז. בטיעוניו לא חזר עוד הסניגור על הטענה שהמערער פטור מכל אחריות פלילית, אלא שלאור סערת הרגשות הקשה שבה היה נתון, פעל המערער מתוך אובדן כושר הריסון, ובנסיבות אלה לא הוכח יסוד הכוונה תחילה. לטענה שהמערער פעל מתוך אובדן כושר
הריסון אין יסוד בחוות הדעת. יתר על כן, הראיות לכאורה מצביעות על כך שלא נשלל מהמערער כושר גיבוש החלטה וכי הוא הבין את משמעות מעשיו ותוצאותיהם. סערת נפש בה מצוי מבצע העבירה עשוייה לגרום לגיבוש החלטה מעוותת או להחליש את "מעצוריו" של הנאשם, אולם כל עוד היא לא פגמה בהבנתו וביכולתו להחליט על קו פעולתו, או לשלול ממנו את היכולת להימנע מן המעשים שעשה, הוא נושא באחריות מלאה למעשיו.
ח. אשר לטענה כי יש להתחשב במצבו הנפשי ובחווית האונס הטראומטית שעבר המערער בנערותו ולהקל בעונשו כאמור בסעיף 300א(א) לחוק העונשין - סעיף זה מאפשר להפחית מעונש החובה של מאסר עולם אם עבירת הרצח נעברה במצב שבו בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושר השכלי הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או להמנע מעשיית מעשה. ברם, הרופאים לא מצאו במערער הפרעה נפשית חמורה, שבעטייה הוגבלה יכולתו להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו או להמנע מעשיית המעשים. נקבע בחוות הדעת כי לכל היותר מדובר בהפרעת אישיות אנטי סוציאלית. אך הפרעת אישיות כשלעצמה אינה ממלאת את יסודותיה של הוראת סעיף 300א(א) לחוק. זאת ועוד, המערער תיכנן את מעשיו במשך זמן רב, הוא ארב לפועלים במשך מספר שעות ף ודאג לארגן לו "רכב מילוט". כל אלא מעידים כי המערער הבין את משמעות מעשיו.
ט. אשר לטענה כי מעשי המערער מהווים מעשה אחד שלא ניתן להעניש בגינו יותר מפעם אחת, ולפיכך לא ניתן היה לגזור בגין אותו מעשה שבעה עונשי מאסר מצטברים - גם טענה זו יש לדחות. סעיף 186 לחסד"פ קובע כי ביהמ"ש לא יעניש "יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". השאלה היא מהי משמעות הדיבור "אותו מעשה" ומהו המבחן לפיו ייקבע האם רצף התנהגותי מסויים מהווה מעשה אחד או ריבוי מעשים. הקביעה אם מדובר בעבירה אחת או במספר עבירות נעשית על יסוד שני שיקולים: האחד מבוסס על ניתוח האירוע הפלילי ונבדק אם מדובר בפעולות נפרדות שניתן לפצל ביניהן למרות שבוצעו ברצף; והאחר נוגע למהות האינטרס של קרבן העבירה. ריבוי נפגעים יכול להוות אינדיקציה לריבוי עבירות, הנובעות ממעשים נפרדים, אלא אם כן קיימת קירבה עניינית בין הנפגעים כתוצאה מקיומו של אינטרס משותף שנפגע על ידי הפעולה העבריינית, שאז הנושא הוא אחד.
י. בענייננו יש לראות את רצף ההתרחשויות כאוסף של אירועים נפרדים, היינו שבעה מעשי רצח נפרדים, כמספר הקורבנות. המערער בחר את קורבנותיו והושיב אותם בשורות, הוא צירף לקבוצה נוסעי מכונית שחלפה במקום, ירה באנשים צרורת של כדורים כשהוא מסיט ומכוון את רובהו מצד לצד במטרה לפגוע בכל אחד מהם, במשך הירי החליף את המחסנית 4 פעמים וכאשר כל אחד מהפועלים שקיבץ לזירת הטבח היווה מטרה נפרדת לקיפוח חיי אדם. לעובדה שירה מנשק אוטומטי ולא יריות בודדות אין משמעות ואין בה כדי לשנות מהמסקנה כי מדובר באוסף של אירועים נפרדים. זאת ועוד, כאשר מדובר במעשה אלימות קיים לכל אחד מן הנפגעים אינטרס עצמאי לשלמות גופו. הפגיעה בשלמות גופו של אחד אינה מהווה פגיעה בשלמות גופו של אחר. גם אם מבחינה "טכנית" מדובר ברצף אחד של מעשים שגרם למספר קורבנות, יש להתייחס לכך כאל מעשי פגיעה נפרדים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר, הוסיף השופט חשין לעניין הטלת 7 מאסרי עולם. עו"ד ציון אמיר למערער, עוה"ד גב' דורית שפירא למשיבה. 4.12.97).

ע.פ. 2463/94 - גיא גגולשוילי נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח שבוצע בבלגיה(מחוזי ת"א - ת.פ. 401/91 - הערעור נדחה).

א. במאי 92 התגלו באנטוורפן בבלגיה גופותיהם של יוסף יעקבי (להלן: המנוח) ושל שותפתו דניאל הימלר (להלן: המנוחה) במשרד שבו ניהלו מסחר תכשיטים. על הגופות נמצאו סימני חבלה קשים. הכספת במשרד היתה פרוצה וריקה מתכשיטים. לאחר כארבעה חודשים נעצרו בארץ המערער ואחד לוי בן דוד (להלן: לוי) שהמערער הכירו מלימודים יחדיו באנטוורפן. השניים הואשמו בנפרד באחריות לרצח ועניינו של כל אחד מהם נדון והוכרע על ידי הרכב אחר. המערער ומשפחתו התגוררו באנטוורפן בה ניהל האב עסק עצמאי והמערער היה אחראי בעסק למגעים עם ספקים ורכישת סחורות.
ב. מחומר הראיות הנתמך בהודעה שמסר לוי במשטרה ושנתקבלה לפי סעיף 10(א) לפקודת הראיות עולה כי המערער ולוי נפגשו עם שני המנוחים במשרדם של המנוחים, ביום ששי בשבוע, לגיבוש עיסקה מסחרית שבמסגרתה היו אמורים לוי והמערער לרכוש מן המנוחים תכשיטים. כבר אז תכננו את השוד אלא שהוא לא יצא לפועל. ביום ראשון שלאחר מכן, שהוא יום מנוחה בבלגיה, הגיע לוי אל בית המערער. באותה שעה קויימה שיחת טלפון מדירתו של המערער למשרדם של המנוחים. לאחר מכן נסעו המערער ולוי ברכבו של המערער, למשרדם של המנוחים. בהיותם במשרד הביאה המנוחה תכשיטים להציג לשניים. במהלך הצגת התכשיטים ירה לוי במנוחים והמערער הצטרף אליו והמשיך את מלאכת ההמתה של המנוחים במכשירים ידניים כי לא נותרו כדורים. לאחר שהשניים נרצחו אסף המערער את התכשיטים, את הכסף וכל דבר ערך שהיה במשרד והכניסם בתוך שני תיקים ובד בבד עשה מאמצים לטשטש את הסימנים שהיו עשויים להוכיח כי נכח במקום.
ג. גירסתו של המערער הינה כי הוא היה שותף תמים וחשב שאכן מדובר בעיסקת רכישה של תכשיטים, כי לא תכנן כלל שוד ורצח אלא בא לראות את התכשיטים ונדהם והופתע כשלוי ירה במנוחים. לפי גירסת המערער עצמו ניסתה המנוחה להגיע בזחילה אל הטלפון והוא חשש כי המנוחה תזעיק את המשטרה ולכן משך אותה ברגליה והרחיקה מן הטלפון. באותה עת הבחין המערער כי לוי ממית את השניים במכשיר טלביזיה ובמספריים. ביהמ"ש המחוזי סמך על הודעתו של לוי במשטרה ועל חוסר האמון המוחלט בגירסה שהציג המערער והרשיע את המערער בעבירות של שוד ורצח וגזר לו עונש מאסר עולם. הערעור נדחה.
ד. ביהמ"ש רשאי היה לקבל את ההודעות שמסר לוי בחקירתו במשטרה, לנוכח "שתיקתו" שעה שעמד על דוכן העדים. אין גם פגם בכך שביהמ"ש התייחס בפסק דינו רק ל"קטעים" העוסקים במישרין במעורבותו של המערער בביצוע השוד והרצח, ולא קיבל את כל הגירסה שלוי העלה בהודעותיו. בבסיס הרשעתו של המערער עומדים, בסופו של דבר, "נוכחותו" במקום ביצוע השוד והרצח והמעשים שעשה שם על פי הודייתו שלו. אותם "קטעים" מהודעותיו של לוי שביהמ"ש אימץ אותם, מחזקים את המסקנה המתחייבת מה"נוכחות" וה"מעורבות" כאמור, ומציגים הסבר הגיוני לתמיהות המלוות את גירסת ההסבר שמציע המערער.
ה. גירסתו של המערער שלפיה "נקלע" לשוד ולרצח שבוצעו באורח בלתי צפוי על ידי לוי, אינה עומדת במבחן ההיגיון והשכל הישר. בעסק של אבי המערער לא עסקו בתכשיטים והמערער לא יידע את אביו כי הוא עומד להכניס מוצר חדש של תכשיטים למכירה בחנות, ולא עשה כל הכנות הדרושות לקליטתו ולאחסונו של המוצר החדש בחנות, ולא סיפר לאיש על העיסקה המסחרית המוצלחת כטענתו, שנזדמנה לו. בשלב ההתרחשות גופה נטל המערער חלק פעיל בהשתלטות על המנוחים, ולו רק בכך שהרחיק
את המנוחה מן הטלפון, לא עשה דבר על מנת למנוע את המתת המנוחים, אסף את שלל השוד וסילק כל הוכחה להימצאותו במקום. כמו כן לא נתן המערער הסבר מתקבל על הדעת על שום מה הזמין אותו לוי להיות נוכח בשוד וברצח כ"משקיף" וכ"עד ראיה" כאשר ללוי אין אפשרות לדעת כיצד יגיב המערער לשוד ורצח "בלתי צפויים".
ו. ככלל, "נוכחות" של אדם, שאינה "מקרית ומזדמנת", במקום שבו מתבצעים לעיניו שוד ורצח, מהווה "ראיה נסיבתית" כבדת משקל ל"מעורבותו" במתרחש. כל עוד אין בפיו של אותו אדם הסבר אמין ומניח את הדעת השולל "מעורבות" כאמור, או לפחות מעמיד אותה בספק, עשויה היא לבדה - על אחת כמה וכמה כשלצידה ראיות נוספות התומכות בה - לשמש בסיס לקביעת אחריותו למתרחש. בנסיבות המקרה דנא צדק ביהמ"ש כשדחה את גירסתו של הנאשם בדבר "נוכחות תמימה" ולמעורבות מחמת "לחץ ופחד" והעדיף על פניה את ההסבר שנתן לוי באימרותיו במשטרה בדבר תכנון משותף של השוד והרצח.
ז. הסניגור טוען כי גם אם תתקבל גירסתו של לוי אין לראות במערער יותר מאשר "מסייע" ולא "מבצע בצוותא" וצריך היה לגזור לו עונש כ"מסייע" בהתאם להוראות סעיף 32 לחוק העונשין. טענה זו אין לקבל. מקום שמתבצעת עבירה על ידי מספר אנשים, כאשר לכל אחד מהם "תפקיד" בביצועה, באים כולם בגדר "מבצעים בצוותא" ואין נפקא מינה מה טיבו של ה"תפקיד" שממלא כל אחד מהם, היכן הוא מתבצע ומתי. מן ההיבט ה"לשוני" אפשר שעל פי טיבעו של התפקיד, ייראה אחד מן המבצעים "עיקרי" כאשר האחרים "מסייעים" לו. ברם, זו תהיה הבחנה "לשונית ספרותית" ולא הבחנה משפטית, שכן בעיני המשפט, כולם "מבצעים". ה"מסייע" אינו "מבצע" הממלא "תפקיד עזר" בביצוע, אלא הוא מצוי מחוץ למסגרת ה"המבצעים", ומעשה הסיוע שלו הינו "חיצוני" לביצוע העבירה. ה"מסייע" אינו נוטל לחלק בביצוע העבירה ותרומתו מתבטאת ביצירת התנאים לביצוע העבירה על ידי העבריין העיקרי. בענייננו קיבל ביהמ"ש את גירסתו של לוי כי השוד והרצח תוכננו על ידי השניים יחדיו ועל כן אין מקום לספק שהמערער הינו "מבצע בצוותא" יחד עם לוי.
ח. טענה אחרת בפי הסניגור היא "חוסר סמכות" בשל אי עמידה בדרישת "הפליליות הכפולה". סמכותו של ביהמ"ש לדון את המערער בשל שוד ורצח שביצע בבלגיה, נעוצה בהוראות סעיף 7א לחוק העונשין כניסוחו בעת ביצוע העבירות. סעיף זה קובע כתנאי לסמכותו של ביהמ"ש בישראל "פליליות כפולה" על פי הדין הישראלי ועל פי הדין הבלגי. לטענת הסניגור יש לבחון את "אחריות" הנאשם על פי החוק הבלגי ולא להסתפק בבירור אם רצח או שוד מהווים "עבירה" גם בבלגיה. לדברי הסניגור, קובע חוק העונשין הבלגי כי אדם נושא באחריות כ"שותף לעבירה" מכח עזרה שהגיש לעבריין העיקרי, רק במקום שהעזרה שהגיש היתה כזאת שבלעדיה המעשה לא יכול היה להתבצע. במקרה דנא, אין ספק שלוי היה מסוגל לבצע את המעשה ללא מעורבות המערער. ברם, אחרי שנדחתה גירסתו של המערער ונתקבלה גירסת לוי שהמערער היה שותף במעשה, נשמט הבסיס מתחת לטענה האמורה, ואין צורך להדרש ולהכריע בשאלה אם "ההדדיות" הנדרשת מצומצמת לדין המהותי הקובע את העבירות או חלה גם על הדין הקובע את האחריות לביצוע.
ט. אשר לעונש - כשנקבע כי המערער היה "מבצע בצוותא" לצידו של לוי, נשמט הבסיס מתחת לבקשת הסניגור לקצוב את עונשו של המערער כ"מסייע" בהתאם להוראות סעיף 32 לחוק העונשין. הסניגור העלה את הטענה כי במשפטו של לוי נטען שמצבו הנפשי
מצדיק "אחריות מופחתת" ואם כך יהיה יצא כי עונשו של המערער גדול יותר. ברם, אין בכך כדי ליהנות את המערער ב"הקלה" בעונשו.

(בפני השופטים: מצא, קדמי, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד ששי גז למערער, עו"ד נאור למשיבה. 24.11.97).

בג"צ 5706+5319/97+5707 - רומן קוגן ואח' נגד הפרקליט הצבאי הראשי ואח'

*הפרת הסכם לאי העמדתם לדין של מתמרדים בכלא צבאי(העתירות נדחו).

א. במיתקן כליאה צבאי אירעה התמרדות של כלואים שהשתלטו על חלק מן המתקן והתבצרו בו. הם תפסו כמה מאנשי הסגל, היכו אותם, כבלו ידיהם ורגליהם ואיימו לפגוע בחייהם וכן בכלואים אחרים ואף לשים קץ לחייהם הם עצמם. ההתמרדות נבעה מטענה של יחס משפיל מצד הסגל כלפי הכלואים ותנאים קשים והתעללויות. לאחר מו"מ ממושך, ומתוך חשש לחיי הכלואים, הבטיחו רשויות הכלא הבטחות שונות למתמרדים ובכללן כי לא יועמדו לדין. בעקבות זאת שחררו המתמרדים את הכלואים ומסרו את כלי הנשק לרבות גרזנים, סכינים ומיכלי גז שהיו בידיהם לידי הרשויות. הפרקליטות הצבאית החליטה שלא לעמוד בהסכם ולהעמיד את המתמרדים לדין. העותרים, חלק מן המתמרדים, העלו טענות שונות נגד הפרת ההסכם. העתירה נדחתה.
ב. בתשובתם טענו המשיבים: כי לא השתכלל הסכם מחייב בהיעדר כוונה של הרשות ליצור התחייבות בעלת תוקף משפטי מחייב; כי ההסכם נכרת עקב כפיה ואילוץ ועל כן משוחררים המשיבים מקיומו; כי מדובר בהסכם שכריתתו עומדת בסתירה לתקנת הציבור. הטענות האמורות מעוררות שאלות לא קלות, וביניהן השאלה, האם ובאיזו מידה, חלים הדינים הקבועים בחוק החוזים על הסכם מן הסוג בו אנו עוסקים. אך אין צורך לדון בשאלות אלו ולהכריע בהן, שכן גם אם הוראת הסעיף הקובע שהמורדים לא יועמדו לדין היא תקפה, אין עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת רשויות התביעה להשתחרר מן ההתחייבות שנטלו על עצמן.
ג. ההסכם נוגע להפעלתה של סמכות, המצויה בידי הרשות השלטונית, היינו, הסמכות לנקוט בהליכים פליליים. הכלל הוא כי הסכמים מסוג זה עשויים להיות תקפים ומחייבים. על רשויות השלטון מוטלת החובה לכבד הסכמים. הפסיקה גם הכירה בתוקפם של הסכמים שעניינם הפעלת הסמכות לנקוט בהליכים פליליים. טרם הוכרעה השאלה מהו ההסדר הנורמטיבי החולש על חוזים מסוג זה. אולם, על פי כל הגישות נתון לרשות הכח להשתחרר, בנסיבות מסויימות, מהתקשרויות שהיא צד להן. הכלל הוא שעל הרשות לגבש את החלטתה מתוך התחשבות ראוייה בכל השיקולים הצריכים לעניין, ובהם העיקרון היסודי בדבר קיום חוזים, ולמולו חובתה של הרשות למלא את תפקידיה ולהגשים את האינטרסים והערכים עליהם הופקדה בדין. עליה לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה.
ד. בדיון אם הרשות צריכה לעמוד בעיסקת טיעון עמד ביהמ"ש בעבר על שלושה אינטרסים המשמשים בעניין זה: אמינות השלטון, אכיפת המשפט הפלילי, ואינטרס ההסתמכות והציפיה של הנאשם. אינטרסים אלו עומדים על הפרק גם בענייננו. האינטרס הציבורי הוא אמינותו של השלטון וקיום חובותיו. מדובר כאן בהשתחררות מהסכם שהביא לשחרור בני ערובה ללא פגע וחיסול התמרדות בבית כלא צבאי שהיתה עלולה לגלוש לעימות אלים. קיים חשש כי אם יתרחשו אירועים דומים בעתיד, יקשה מאוד על הרשויות להביא לפתרון האירוע ללא פגיעות בגוף ובנפש, שכן התחייבות הרשות שלא ינקטו הליכים פליליים תתקל בחוסר אמון.
ה. אינטרס נוסף שיש להביאו בחשבון נוגע לטובת הפרט שנקשר בהסכם עם הרשות. אינטרס ההסתמכות הוא אינטרס של הנאשם שפעל על יסוד הבטחת השלטון, מסר מידע, הודה בעובדות כתב האישום, או שינה בדרך אחרת את מצבו. החלטת רשות שלטונית לנקוט הליכים פליליים נגד אדם בניגוד להסכם עימו, עלולה לעלות לכדי פגיעה כה חמורה בזכות להליך הוגן, עד כי ביהמ"ש יהיה רשאי להורות על עיכוב הליכים. בענייננו נפגע אינטרס הצפיה של העותרים כי הסכם עימם יכובד, אך אין לומר שמדובר בפגיעה חמורה באינטרס ההסמכות של אותם נאשמים ששיתפו פעולה בחקירה מתוך מחשבה שלא יועמדו לדין.
ו. כנגד אינטרסים אלה ניצב האינטרס במיצויו של ההליך הפלילי. חזקה היא כי יש אינטרס ציבורי בהעמדת חשוד לדין. ככל שמעשה העבירה חמור יותר כך רב יותר העניין לציבור שבהעמדתו לדין. לעותרים מיוחסות עבירות חמורות של פגיעה במשמעת הצבא ובהן עבירת מרידה ועבירות של איומים ושל אלימות כלפי מפקדים. חומרתן של העבירות המיוחסות לעותרים מתחדדת נוכח משקלו הסגולי הרב של הערך החברתי העיקרי המוגן ע"י האיסורים הפליליים הנוגעים לעניין - הוא ערך המשמעת בצבא. להיבט הנורמטיבי של חומרת העבירה מתווספות גם נסיבות המקרה, בו המרידה בוצעה תוך שימוש באלימות בפועל כלפי מפקדים, היתה כרוכה בהחזקת מפקדים ע"י המתמרדים כשהם כפותים ופיותיהם חסומים, וכאשר ההתמרדות בוצעה כפעולה מתוכננת ומתואמת מראש של קבוצה גדולה של משתתפים, תוך אחיזה בכלי משחית שונים והכל בבית כלא צבאי. הנסיבות שעמדו ברקע ההתבצרות וההשתלטות של העותרים אין בהן צידוק למעשים ואין בהן כדי להחליש או להקהות את האינטרס הציבורי בהעמדתם של העותרים לדין.
ז. האנלוגיה שביקשו העותרים למתוח בין ההסכם שנכרת לבין עיסקאות טיעון או הסכמי עד מדינה אינה במקומה. אין מדובר כאן בהתקשרות שנעשתה ביישוב דעת, בנסיבות המאפשרות שקילה פרטנית של היבטיה השונים. על צוות המו"מ הוטל כאן לקבל החלטה בזמן אמיתי, תחת לחץ כבד הנובע מקיומו של חשש ממשי לפגיעה בגוף ובחיים. במוקד עמדה השאיפה להגן על שלמות גופם ועל חייהם של השוהים במקום. במצב דברים זה התחולל שינוי מהותי לאחר שהמרידה הסתיימה. באותו שלב ניתן היה לבחון בצורה שקולה את המשמעות של ההוראה בדבר אי העמדה לדין. סיומו של מצב הדחק שבו נכרת ההסכם מהווה שינוי נסיבות המצדיק שקילה זהירה של ההיבטים השונים הנוגעים לאינטרס הציבורי ולשנות את ההבטחה.
ח. השאלה שיש להשיב עליה היא אם החלטת הרשות שקיים אינטרס ציבורי הגובר על האינטרס בקיומה של ההבטחה היא החלטה סבירה. בהקשר זה מונחה בג"צ על פי הכלל שאין הוא מעמיד שיקול דעתו שלו במקום שיקול דעתה של הרשות. השאלה איננה אם ביהמ"ש היה בוחר בדרך פעולה אחרת, בנסיבות המקרה, אלא האם דרך הפעולה בה בחרה הרשות אינה חוקית, במובן זה שהיא עומדת מחוץ למתחם האפשרויות הסבירות שעמדו בפני הרשות. בענייננו, ניתן להעלות על הדעת הכרעות אחרות בבעייה, אך אין לומר שפעולת הרשות היא בלתי סבירה ומצדיקה התערבות שיפוטית.

(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט אור, הוסיף הערה קצרה השופט טירקל. עוה"ד אריה ליכט, אביגדור פלדמן, אבי ננטל, יואב צח-וכס, בני שקד, אבי עמירם ועמית מור לעותרים, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 24.11.97).

ע.א. 6160/97 - ר.ג.א. שירותים ונקיון בע"מ נגד עירית בת-ים ואח'

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).

המבקשת והמשיבה 2 (להלן: המשיבה) נמנו עם המתחרות במכרז שפירסמה עירית בת-ים לביצוע עבודות ניקיון וטיאוט רחובות בתחומה. הצעת המשיבה היתה זולה מכל ההצעות האחרות, אך ועדת המכרזים זיכתה במכרז את המבקשת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עתירת המשיבה וקבע כי היה על ועדת המכרזים לזכות במכרז את המשיבה. העיריה שתמכה בעמדת ועדת המכרזים, חוייבה להתקשר בחוזה עם המשיבה. המבקשת הגישה ערעור לביהמ"ש העליון והיא עותרת לעיכוב ביצוע פסה"ד עד למתן פס"ד בערעור. רוב טענות המבקשת הוקדשו לשאלת סיכוי הערעור וכן נטען כי מאזן הנוחות נוטה, במקרה הנדון, לטובת המבקשת. מסתבר שהמבקשת מספקת לעיריה, מכח התקשרות קודמת, את השירותים שבגינם נערך המכרז החדש ואם לא יעוכב ביצוע פסה"ד תיאלץ לפטר מעבודתם כ-100 עובדים ולמכור ציוד המשמש אותה לכך. בנסיבות אלו, טוענת המבקש כי מן הראוי לאפשר לה להמשיך בביצוע העבודות עד שיוכרע גורל ערעורה. הבקשה נדחתה.
משקבע ביהמ"ש כי על העיריה להתקשר בחוזה עם המשיבה, זכאית היא לממש את זכייתה לאלתר. המבקשת לא הצליחה לשכנע כי סיכויי הערעור ניכרים וגלויים לעין. משלא הראתה המבקשת, כי ערעורה מבוסס במידה המצדיקה את עיכוב ביצועו של פס"ד, דינה לעניין שיקולי מאזן הנוחות אינו יכול להיות שונה מדינה של מתחרה "רגילה" במכרז, ואין היא זכאית ליהנות מעדיפות רק בשל היותה ה"קבלנית היוצאת". על כל פנים היא לא הצליחה לשכנע כי נזקה של המשיבה מעיכוב ביצוע פס"ד יהיה יותר קטן מנזקה של המבקשת מאי עיכובו.

(בפני: השופט מצא. עוה"ד גב' רות ברק ושמואל רונן למבקשת, עו"ד יצחק ברוש לעיריה, עו"ד אורי ברימר למשיבה. 28.10.97).

ע.א. 5644/94 - מאנקו יבוא ושיווק מזון בע"מ נגד מדינת ישראל

*הגדרת "שום" כ"שום יבש" לעניין תשלומי מכס (הערעור נדחה).

המערערת ייבאה מסין שתי מכולות של שום כשהוא מסווג כשום "מיובש" על פי פרט לצו תעריף המכס והפטורים, הפוטר סוג זה מרשיון יבוא ומתשלומי מכס ומס קניה. לאחר שחרור השום, הגיעו רשויות המדינה למסקנה כי הסיווג היה מוטעה וכי לא מדובר בשום "מיובש" אלא בשום "יבש" שסיווגו של אותו פריט אינו חל עליו. לפיכך חוייבה המערערת לשלם דמי כופר והיטל. המערערת תבעה להחזיר לה את התשלומים ששילמה וביהמ"ש המחוזי הכריע את הדין לטובת המדינה. הערעור על כך נדחה. בכל פרקי צו התעריף והמכס נכללו שני סוגי שום בלבד והם: שום שהוא "טרי או צונן" או מסגרת של "ירקות מיובשים" הפטורים ממס. הדעות נחלקו אם קיימת זהות בין שום "יבש" לבין שום "מיובש". המונח שום "יבש" אינו נזכר בפרקי הצו. השום "היבש" יכול שיתאים במציאות לשום "טרי" ויכול שלאחר יבוש מאולץ יתאים לשום "מיובש". על בסיס חומר הראיות ועל פי מבחן "השכל הישר או ההגיון הבריא והפשוט של חיי המציאות" יש לקבוע כי השום התאפיין בחיוניותו, היינו ברעננות שבו ובכח חיותו הצמחית ועל כן בדין לא סווג בגדר "ירקות מיובשים" אלא בגדר "שום טרי".