בג"צ 2293/96 - ליאנה חייקין ואח' נגד שר העבודה והרווחה ואח'
*הענקת זכות תגמולים לפי חוק הביטוח הלאומי ל"מתנדבים" מחוץ לישראל(העתירה נדחתה).
א. העותרים הם אלמנתו ויתומיו של מרק חייקין ז"ל, שהיה פעיל בתנועת ההתעוררות היהודית בברית המועצות. הוא נהרג בתאונת דרכים בברית המועצות, כשהיה בדרכו אל שדה התעופה, כדי לקבל את פניהם של שליחים רשמיים בישראל שיצאו ללמד עברית באזארביג'אן. הוא פעל בהתנדבות ונהרג בקשר למעשה ההתנדבות. השאלה שהתעוררה היא היקף התחולה של הוראות חוק הביטוח הלאומי המעניקות זכות לתגמולים למתנדב שנפגע תוך כדי ועקב פעולת התנדבות. סעיף 287 לחוק הביטוח לאומי מגדיר מתנדב כשההגדרה מכוונת בראש ובראשונה למתנדבים בישראל. שר העבודה הוסמך לקבוע סוגי מקרים בהם תקום זכות לתגמולים עבור פגיעה בקשר להתנדבות מחוץ לישראל. השר הוציא צו שבו הוא קובע זכות לתגמולים עבור פגיעה בפעולת התנדבות מחוץ לישראל אך רק אם הפעולה נעשתה "בישוב באיזור", היינו ביו"ש ובחבל עזה. היוצא מכאן כי אין אדם זכאי לתגמולים עבור פגיעת התנדבות מחוץ לישראל ומחוץ לאיזור יו"ש. על כן נדחתה תביעת העותרים לתגמולים לפי החוק. הם פנו לביה"ד לעבודה וביה"ד דחה את תביעתם.
ב. בדרך כלל אין בג"צ נוטה להתערב בפסקי דין של ביה"ד לעבודה, אך כאן החליט בג"צ לדון בעתירה משום שהיא מעוררת שאלה משפטית מהותית, בעלת תחולה רחבה, בדבר פרשנות החוק. השאלה מתייחסת כאמור להיקף התחולה של ההוראות בדבר הענקת זכות לתגמולים למתנדבים. העתירה נדחתה.
ג. ב"כ העותרים טוען, כי הגבלת הזכות לתגמולים רק לפגיעה בפעולת התנדבות ביו"ש ובעזה היא פסולה ובטלה. לטענתו, החוק מסמיך את השר לקבוע "סוגי מקרים" שבהם יחול החוק ואילו השר קבע "שטח גאוגרפי". טענה זו אין לקבלה. החוק התכוון להסמיך את השר לקבוע קטגוריות של מקרים בהם תקום הזכות לגמלאות. אין מניעה לכך שיקבע קטגוריות כאלה גם על בסיס גאוגרפי. הגבלת הזכות לאיזורי יו"ש ועזה אינה פסולה, שכן היא מתיישבת עם הוראות אחרות בחוק ביטוח הלאומי, המקנות זכויות שונות לתושבים באיזורים אלה, להבדיל מתושבים במדינות אחרות. גם הטענות בדבר חוסר סבירות ואפליה אין לקבלן.
ד. נוסף לכך, גם אילו נתקבלה טענת העותרים כי הצו פסול, אם בשל חוסר סמכות ואם בשל חוסר סבירות, לא היה בכך כדי לסייע לעותרים. טענה כזאת היתה מובילה לפסילת הצו כולו, כך שגם פעולות התנדבות באיזורי יו"ש ועזה לא היתה יוצרת זכות לתגמולים. אך עדיין לא היה בכך כדי ליצור זכות לתגמולים עבור פעולת ההתנדבות בברית המועצות או במקום אחר בעולם.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' בייניש. עו"ד אילן קנר לעותרים, עו"ד גב' עירית אלטשולר למשיבים. 27.11.97).
ע.פ. 3754/97 - מועדי סלים נגד מדינת ישראל
*הרשעה באלימות במשפחה. *קבלת הודעה לפי סעיף 10א' כאשר מוסר ההודעה נרצח. *חומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 6/96 - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בהכאתן של אשתו ו-5 בנותיו תוך השלטת אווירה של טרור ופחד בביתו, התעללות בקטין, פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה, איום והדחה בחקירה. ביהמ"ש גזר למערער 4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הכרעת הדין מבוססת על עדותן של אשת המערער ואחת מן הבנות המוכות (להלן: ת'), הודעותיהן של 3 מהבנות המוכות בפני חוקר נוער והודעתה של המבוגרת מבין הבנות המוכות
שנרצחה בידי אחיה (להלן: המנוחה) לפני שמסרה עדות בביהמ"ש. לטענת הסניגור לא נמצא בחומר הראיות סיוע להודעות שמסרו הקטינות בפני חוקר הנוער, ושגה ביהמ"ש בקבלו כראייה את ההודעה שמסרה המנוחה בחקירתה במשטרה כמתלוננת מכח הוראות חוק סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות, ובקבעו כי תוכנה מהימן עליו וכי קיים לצידה "דבר לחיזוק". הערעור נדחה.
ב. את ההודעות שמסרה המנוחה, המבוגרת מבין בנותיו המוכות של המערער, קיבל ביהמ"ש כאמור על פי הוראות סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות, לאחר שמצא כי נרצחה בידי אחיה, על רקע הגשת התלונה נגד המערער ועל מנת למנוע ממנה להעיד לחובת המערער במשפטו. הסניגור טוען כי קיימת אפשרות, סבירה לפחות, שהמניע לרצח המנוחה לא היה נעוץ בתלונתה נגד המערער וברצון למנוע ממנה להעיד לחובתו אלא בכך שחיללה את כבוד המשפחה. בעניין זה אין להתערב בקביעת ביהמ"ש שיש לה בסיס מספיק בראיות. על פי ההלכה הפסוקה די בכך ששכנועו של ביהמ"ש "כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האימרה מלתת את העדות" - כאמור בסעיף 10א(ב) - "נשאב מנסיבות המקרה ומנסיון החיים". גם הטענה כי אין ראיות שהמערער מעורב ברצח המנוחה או שהרצח בוצע מטעמו דינה להידחות. הלכה פסוקה היא שסעיף 10א(ב) אינו דורש שהאמצעי הפסול יינקט ע"י הנאשם הנוגע בדבר או מטעמו ואפשר שיינקט ע"י גורם זר ומטעמיו שלו. כך שביהמ"ש רשאי היה להורות על קבילות הודעתה של המנוחה. במצב דברים זה דין טענותיו של המערער נגד ההרשעה להידחות. עדותן של האם והבת המוכה ת', לצד היותן עדויות ישירות בדבר הכאתן הן והכאת הבנות האחרות, יש בהן כדי לספק את הסיוע הדרוש להודעות שמסרו 3 הקטינות המוכות לחוקר הנוער ואת הדבר לחיזוק הדרוש להודעתה של המנוחה.
ג. אשר לטענה של התיישנות שהועלתה - גם זו דינה להידחות. הטענה נעוצה בעיקרה בכך שכתב האישום משתרע על תקופה העולה על תקופת ההתיישנות והעדים שהעידו לא היו מסוגלים לנקוב בתאריכים מדוייקים של מעשי ההתעללות של המערער. ברם, העדים דיברו על מעשי התעללות רצופים ונמשכים של המערער לאורך כל תקופת האישום ולעניין המעשים המסויימים הנקובים בכתב האישום אין ספק שאלה התרחשו בתקופה שלא חלה לגביה התיישנות.
ד. לעניין העונש התגונן המערער נגד האישום בהכאת בנותיו בטענה שהיו אלה "הכאות חינוכיות" גרידא. התמונה הכוללת העולה ממסכת הראיות משמיטה את הבסיס מתחת לטענה זו ומציגה תמונה קשה, קודרת ועגומה של משטר טרור מלווה בהתעללות פיזית ונפשית שהשליט המערער בביתו.
(בפני השופטים: קדמי, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט קדמי. עו"ד מסאלחה ראפי למערער, עו"ד גב' אמי פלמור למשיבה. 1.12.97).
ע.פ. 7606+7107/97 - עמרם כהן ואברהם כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעות בעבירות שוחד וחומרת העונש(מחוזי באר שבע - ת.פ. 147/92 - הערעורים נדחו).
א. בשנים 1989-1991 שימש המערער עמרם כהן (להלן: עמרם) ראש צוות מעריכים בתחנת המכס בנמל אילת. מכח תפקידו היה בקשרי עבודה עם עמילי המכס אהרון סמוכה וחיים נחמני וכן עם המערער אברהם כהן (להלן: אברהם) בעלה של חברת אלקטרוניקה (להלן: החברה) שייבאה מוצרי אלקטרוניקה דרך נמל אילת. בשנת 91 התעורר חשד כי עמרם קיבל שוחד מאברהם ומשני עמילי המכס האמורים והוגש כתב אישום נגד עמרם, אברהם והחברה בעבירות שוחד. לנחמני הוענק מעמד של עד מדינה ולסמוכה הובטח שלא יפתחו נגדו בהליכים משפטיים. ביהמ"ש קבע, על יסוד עדויות נחמני
וסמוכה, כי השניים שיחדו את עמרם. עמרם, אברהם וחברתו נמצאו גם אשמים בעבירת שוחד שעניינה מערכת רהיטים במחיר של למעלה מ-5,000 ש"ח שנרכשה עבור עמרם ע"י אברהם בחנות רהיטים באילת. עמרם הורשע בקבלת שוחד מסמוכה, מנחמני ומאברהם וכן נמצא אשם בהחזקת ובמכירת 100,000 דולר ללא היתר ונדון לשנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ולתשלום קנס כספי של 10,000 ש"ח. אברהם הורשע במתן שוחד ונדון ל-5 חודשים מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות ושנה וחצי מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 7,500 ש"ח. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
ב. ההרשעה של עמרם מעוגנת בעדויות שהיו מהימנות על ביהמ"ש ושנתמכו בהודעתו המתחמקת במשטרה בדבר מקור התשלום עבור הרהיטים בביתו ואין להתערב בהרשעה זו. גם להרשעתו של אברהם היו ראיות אובייקטיביות כי נזקק לשירותיו של עמרם ושילם עבור רהיטיו. אשר לעונשים - גם כשמביאים בחשבון נסיבות מקילות שונות אין להקל בעונש. אחת ממטרות הענישה בעבירת שוחד הינה הבעת סלידתה של החברה ממעשי השוחד בצורה שתרתיע את הרבים ומכאן ההלכה כי, ככלל, העונש ההולם מבצע עבירת שוחד הוא מאסר בפועל. בעניינו של עמרם אין מדובר בכשלון חד פעמי ולטובת הנאה של מה בכך, אלא בקבלת שוחד ממספר אנשים במשך תקופה ניכרת, ע"י עובד ציבור בעמדה בכירה ועל כן אין להקל בענשו. אברהם לא ערער על חומרת העונש אלא על ההרשעה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד דוד אופק לעמרם, עו"ד גלעד חריש לאברהם, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למדינה. 22.9.97).
בש"פ 4019/97 - גלאל סביטאן ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חטיפה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. ששת העוררים הואשמו בעבירות חטיפה ובנשיאת נשק שלא כדין. בכתב האישום נטען כי העוררים באו לביתו של המתלונן בירושלים לאחר חצות לילה, העירו אותו משנתו והציגו עצמם כשוטרים המשרתים במנגנון המודיעין של הרשות הפלסטינית. הם הודיעו לבני המשפחה כי המתלונן חשוד במכירת קרקע ליהודים וציוו על המתלונן להתלוות אליהם למפקדת המודיעין של הרשות הפלסטינית ברמאללה. לפי כתב האישום סירב המתלונן לנסוע מחשש לחייו ואז איימו עליו העוררים באלימות. המתלונן נכנע להם ונסע עמם. דרכם של העוררים נחסמה ע"י המשטרה, שהוזעקה ע"י בני המשפחה, ובחיפוש שנערך נתפסו אקדחים ברשות העוררים. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העוררים עד תום ההליכים לאחר שקבע כי קיימות ראיות לכאורה המספיקות למעצרם וכן קבע כי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר לנוכח שירותם של העוררים במנגנון המודיעין של הרשות הפלסטינית, דבר המעלה את החשש שהם עלולים לחזור על מעשיהם הפליליים. הערר נדחה.
ב. העוררים טוענים כי התשתית הראייתית אינה מוכיחה, אף לכאורה, שאילצו את המתלונן באיומים להתלוות אליהם. לטענתם נהגו בעורר בנימוס ולא פגעו בו, והמתלונן הסכים מרצונו הטוב והחפשי לנסוע עימם. אולם, ההודעות שמסרו בני המשפחה במשטרה מצביעות שהמשפחה חששה לחייו של המתלונן לאחר שסוחרי קרקעות פלסטינאים שמכרו קרקעות ליהודים נרצחו ורק תחת לחץ ואיומים הסכימו לנסוע לרמאללה. זאת ועוד, כניסת אנשים חמושים לביתו של אדם בחצות הלילה ודרישתם ממנו להתלוות אליהם מיד למפקדת המודיעין ברמאללה, מהווה, כשלעצמה, איום המייתר איומים מילוליים. כך שקיימות ראיות לכאורה המצדיקות את המעצר. בנסיבות העניין גם אין לקבוע
חלופת מעצר. בנוסף לחשש שהעוררים ימשיכו במעשיהם אם ישוחררו, קיים גם חשש להימלטותם מן הדין אל שטח הרשות הפלסטינית בסיוע המנגנון המודיעיני הפלסטיני שברשותו פעלו.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אבו-גוש לעוררים, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 9.7.97).
בג"צ 4255/97 - טויטו נורית נגד ביה"ד הארצי לעבודה והמוסד לביטוח לאומי
*דמי לידה לאשה שעבדה מספר חדשים בלבד בחברה השייכת לאחיה(העתירה נדחתה).
א. העותרת, כלכלנית במקצועה, החלה לעבוד בינואר 93 בחברה (להלן: החברה) אשר בה אחיה של העותרת הינו מנהל ואחד מבעלי מניותיה. ביולי 93 ילדה העותרת ומאז לא חזרה לעבוד בחברה. תביעתה לדמי לידה נדחתה ע"י המוסד לביטוח לאומי. העותרת עתרה לביה"ד האיזורי לעבודה בתביעה לתשלום דמי לידה. ביה"ד דחה את תביעתה לאחר שהגיע למסקנה כי לא נתקיימו יחסי עובד ומעביד בין העותרת לבין החברה, אלא מדובר היה ב"עזרה משפחתית" גרידא. מסקנה זו הושתתה בעיקרה על הקביעה שלא היה עובד אחר שביצע את תפקידה של העותרת לפני תחילת עבודתה ולאחר סיומה, בעוד שכאשר העובד הוא אכן "עובד" יש צורך בהבאת מחליף במקומו. ביה"ד הארצי אישר את מסקנת ביה"ד האיזורי וזאת מכמה טעמים: האחד, העובדה, שלמעט בעניין הנהלת חשבונות, לא היה לעותרת "מחליף" באותו תפקיד; השני, העותרת החלה בעיסוקה בחברה מיד עם תום זכאותה לדמי אבטלה בשעה שכבר היתה בהריון, וזאת כנראה על מנת שלא להפסיד את הזכות לדמי לידה; שלישית, התרשמותו של ביה"ד האיזורי, כי הלכה למעשה, מנהל החשבונות שהתקבל לעבודה עם הפסקת עבודתה של העותרת, שימש בתפקיד זה גם בתקופה בה העותרת הועסקה בחברה.
ב. העותרת טוענת כי ביה"ד טעה כאשר השתית את מסקנתו בדבר אי קיומם של יחסי עובד מעביד על הקביעה, כי התנאי שבסיפא להגדרת "עובד" שבסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, אינו מתקיים בנסיבות דנן, היינו התנאי שבן המשפחה עובד בעבודה, שאילולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד. לטענת העותרת, משהגיע ביה"ד למסקנה שהעותרת אינה עומדת בהגדרה של "עובד" על פי סעיף 1 לחוק, היה עליו לחזור ולבדוק אם מתקיימים בין העותרת לבין החברה יחסי עובד מעביד על פי המבחן הכללי של קשר חוזי, ומשלא עשה כן הרי שנתגלתה בפסק דינו טעות משפטית מהותית. העתירה נדחתה.
ג. אין בג"צ יושב כערכאת ערעור על פסה"ד של בתי הדין לעבודה. המקרה דנן אינו נכנס לגדר אותם מקרים נדירים המצדיקים התערבות בג"צ, במיוחד לאור העובדה שטענות העותרת הינן טענות עובדתיות בעיקרן. גם בטענה המשפטית של העותרת אין מקום להתערב. זאת משום שמפסה"ד עולה שהמסקנה בדבר אי קיומם של יחסי עובד ומעביד בין העותרת לבין החברה אינה מבוססת רק על בדיקת התקיימותם של התנאים המנויים בסעיף 1 לחוק, כי אם גם מבחינה כללית יותר של מהות היחסים בין העותרת לבין החברה לאור כלל חומר הראיות שהיה מונח בפני ביה"ד.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, גב' דורנר. 17.7.97).
ע.פ. 3008/96 - חנינה דנינו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה על יסוד "ההחזקה התכופה" וחומרת העונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער נכנס לבסיס מפקדת העורף בטענה שעליו להיפגש עם קצינת קישור ומשנכנס קיבל מחייל שהיה במקום, בהשאלה, מדים בטענת שווא שהוא זקוק להם למילוי תפקידי
שמירה. הוא לבש את המדים והסתובב בשטח הבסיס. באותה שעה הכין אחד מחיילי המשמר לאותו לילה תיק אישי שכלל חפצים אישיים ורובה אמ-16, הניח אותם במשרדו ויצא למשך כחצי שעה לאחר שנעל את המשרד. כשחזר למשרד מצא החייל כי תיקו האישי ורובהו נעלמו. למחרת היום נערך חיפוש בביתו של המערער ונמצא שם תיקו האישי של החייל. הרובה לא נמצא. בין היעלמם של התיק והרובה לבין תפיסת התיק בבית המערער חלפו כ-20 שעות בלבד. בתיק האישי של החייל נמצאו גם המדים שקיבל המערער בהשאלה בשהותו בבסיס. במהלך חקירתו מסר המערער גירסאות שונות, ונכשל בשקרים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של קבלת דבר במרמה, התפרצות וגניבה, הובלה ונשיאה של נשק ודן אותו ל-5 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אשר להרשעה - זו מבוססת בעיקרה על חזקת ה"החזקה התכופה" בתיק האישי אשר לנוכח הפרכת טענה שיקרית שהעלה כי קנה אותו, נותרה החזקה ללא ראיה סותרת. כיוון שהתיק והרובה נגנבו יחד - פועלת החזקה לגבי השניים. כמו כן עומדים שני גורמים ראייתיים התומכים בחזקה האמורה: האחד - תיאור מהלכיו של המערער בבסיס ובמיוחד השגת המדים בהתחזות כוזבת; והשני - תגובותיו הפתלתלות והמתחמקות של המערער ושקריו. סמיכות ההחזקה של חפץ גנוב נמנית על הראיות הנסיבתיות, שנסיון החיים והשכל הישר היקנו להן מעמד מיוחד של "חזקה" ודינה של זו ככל ראיה אחרת, המוכיחה לכאורה את אשמת הנאשם ומטילה עליו את החובה להפריכה, או לפחות להעמיד בספק את הממצא המתחייב ממנה. בנסיבות העניין, לא זו בלבד שהמערער לא העמיד בספק את הממצא המרשיע המתחייב מהימצאות התיק ברשותו, אלא שהתנהגותו במחנה ושקריו לאחר מכן מחזקים את הממצא האמור.
ג. אשר לעונש - העונש אינו קל, אך אין לומר שהוא מופרז לחומרה במידה המצדיקה התערבות בו. גניבתו של נשק ממחנה צבאי אגב פריצה למשרד נעול שבו הוחזק, מהווה מעשה חמור המעמיד בסיכון של ממש את שלום הציבור ובטחונו. חומרה זו מוגברת במקום שגונב הנשק אינו מסייע בהחזרתו ואין לדעת לידי מי הגיע.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, י. גולדברג. עו"ד גב' דורית דרמן למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 24.11.97).
עמ"מ 7/97 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר מינהלי(הערעור נדחה).
א. המערער, אזרח ותושב ישראל, נחשד בביצוע עבירות בטחוניות. שר הבטחון הורה, על יסוד חוות דעת של השב"כ, לעצור את המערער לתקופה של שישה חודשים לפי סעיף 2(א) לחוק סמכויות שעת חרום (מעצרים). ערעורו של המערער לביהמ"ש המחוזי ולאחר מכן לביהמ"ש העליון נדחה בשעתו. במלאת 3 חודשים למעצר חזר נשיא ביהמ"ש המחוזי ועיין בצו, כמצוות סעיף 5 לחוק, והגיע למסקנה כי הנימוקים שחייבו את מעצרו של המערער מלכתחילה עודם תקפים. ערב פקיעת תוקפו של צו המעצר הורה שר הביטחון להאריך את תוקפו לשישה חודשים וביהמ"ש המחוזי אישרו לשלושה חודשים. הערעור נדחה.
ב. המערער טוען כי לא היה מעורב בשום פעולה העלולה לפגוע בבטחון המדינה ואינו יודע על מה ולמה נעצר. כן הלין על התמשכות המעצר, החזקתו במעצר ללא משפט ועל יסוד חומר חסוי שאין לו כל ידיעה על תוכנו. בפי הסניגור שלוש טענות נוספות: כי מאחר ומדובר בצו המאריך את המעצר לתקופה נוספת, מן הראוי שהערעור יידון בפני הרכב של שלושה; כי הארכת מעצר מעבר לתקופה שנקצבה בצו המקורי חייבת
להתבסס על חומר חדש והתשתית שעל יסודה הוצא הצו המקורי אינה יכולה להיחשב כמספקת; כי משנקבע כי אין לאשר את הארכת הצו כפי שניתן על ידי השר, היה על ביהמ"ש לבטל את הצו ולהורות על שחרורו של המערער.
ג. במסגרת הדיון הוגש לשופט ביהמ"ש העליון חומר חסוי שלא ניתן למערער ולב"כ לעיין בו. העיון בחומר החסוי מעלה כי ההחלטה לעצור את המערער לא הושפעה משיקולים זרים כלשהם, כטענת המערער, והתבססה אך ורק על הערכה שטעמי ביטחון המדינה ובטחון הציבור מחייבים את החזקתו של המערער במעצר. להערכה האמורה מצוייה תשתית מוצקה. הנסיבות שחייבו את מעצרו של המערער לראשונה עדיין קיימות ומחייבות את המשך מעצרו ואין להשיג את המטרה של המעצר באמצעים חלופיים שהם פחות חמורים.
ד. באשר לטענה כי ערעור על הארכת מעצר מינהלית צריך להשמע בפני הרכב של שלושה - סעיף 7 לחוק הנ"ל קובע כי החלטת נשיא ביהמ"ש המחוזי לאשר צו מעצר ניתן לערעור בביהמ"ש העליון בפני שופט יחיד. הוראה זו אינה מבחינה בין החלטת הנשיא לאשר צו מעצר מקורי לבין החלטתו לאשר צו המאריך את המעצר לתקופה נוספת. אכן, בידי השופט להחליט כי ערעור פלוני שהסמכות לדון בו נתונה לשופט יחיד יידון בפני מספר יותר גדול של שופטים, אך החלטה כזו עשוייה להיות מוצדקת רק במקרים מיוחדים, כגון עקב מיוחדותה או קשיותה של הסוגיה המשפטית המתעוררת בו. בענייננו אין כל שאלה או קושי מיוחדים. אין גם לקבל את הטענה כי הארכת מעצר מעבר לתקופה שנקצבה בצו המקורי חייבת להתבסס על חומר חדש וכי התשתית המקורית אינה יכולה להחשב כמספקת להארכת תקופת ומעצר.
ה. גם הטענה כי מששוכנע השופט שלא לאשר את צו ההארכה כמו שהוא, יש לבטלו - דינה להדחות. אורך התקופה בה ניתן להחזיק אדם במעצר מינהלי אינו מוגבל. משום החומרה המיוחדת הטמונה במעצר מינהלי הקפיד המחוקק להגביל את התקופות שבהן על השר לחזור ולשקול את קיום ההכרח להמשך המעצר. בהחלטתו לקצר את תקופת המעצר המוארכת משישה לשלושה חודשים, ביקש נשיא ביהמ"ש המחוזי להטיל על שר הבטחון חובה לחזור ולבחון, מקץ שלושת חודשי ההארכה, אם המשך המעצר עודנו דרוש. החלטה זו היתה בגדר סמכותו ושיקוליו אינם מוטעים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ש. זילברמן למערער, עו"ד שי ניצן למשיבה. 21.11.97).
ע.פ. 4300/96 - חפיזוב רפאל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של שוד(מחוזי ת"א - ת.פ. 151/95 - ערעור על ההרשעה - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בעבירה של שוד מזויין, באיומי סכין, כשפניו רעולות בגרביון, מעובדי סניף בנק מרכנתיל דיסקונט באור יהודה ונדון ל-6 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. כן הופעלו נגדו מאסרים על תנאי באופן ששנה אחת מתוכם תהיה מצטברת. ההרשעה מבוססת בעיקרה על עדותו של אחד, גביזון, שהזדמן במכוניתו בעת השוד לקרבת הבנק והבחין באדם רעול פנים יוצא ממנו כשאחד מעובדי הבנק רודף אחריו. גביזון מיהר לנסוע אחרי הבורח, אותו זיהה מיד על אף הגרביון שעטה על פניו. תוך כדי בריחה, כשגביזון בעקבות הבורח, הסיר הלה את הגרביון, נכנס לאחד הבתים הסמוכים וכעבור דקה או שתיים חזר ויצא כשפניו גלויים וכשהוא לובש חולצה אחרת. גביזון חזר וזיהה את המערער כאותו רעול פנים שאחריו עקב. הבית שלתוכו נעלם הבורח הוא בית הוריו של המערער ושוטר שהגיע למקום פגש במערער כשהוא יורד מן הבית כשהוא מתנשף ומזיע. המערער נעצר בו במקום וטענתו היתה ששהה כל העת בבית הוריו יחד עם אחותו. למערער אח, אליק, שהבדל הגילים ביניהם
הוא שנה בלבד ובתווי פניהם ובחזותם החיצונית של השניים ניכרים קווי דמיון.
ב. ביהמ"ש נתן אמון בזיהויו של המערער ע"י גביזון על אף אי התאמות ואי דיוקים בעדותו. יחד עם זאת קבע ביהמ"ש כי לא היה מרשיע על יסוד עדותו של גביזון לבדה, ללא ראיות חיזוק מתאימות, ומצא את החיזוק הדרוש בשקריו של המערער בקשר למעשיו ביום השוד. תחילה טען כי היה במשך כל היום יחד עם אחותו, במהלך הדיון התברר כי טענה זו כוזבת וכי הגיע לבית ההורים רק לאחר שהשוד הסתיים. מאידך נבדקו תנועותיו של אחי המערער, אליק, בפרק הזמן הרלבנטי לשוד, וביהמ"ש לא מצא בראיות אחיזה של ממש לאפשרות שהעלתה הסניגורית שמא אליק היה השודד. הערעור על ההרשעה נדחה.
ג. על פי חומר הראיה שהיה בפניו היה ביהמ"ש רשאי לתת אמון בזיהויו של המערער ע"י גביזון ולמצוא תמיכה לזיהוי בשקריו של המערער באשר למעשיו בשעות הרלבנטיות לשוד. ההודעות שמסרו בני המשפחה מלמדות כי בשעת השוד המערער לא היה בבית והופעתו של המערער בבית הוריו, בדיוק בשעה שה"בורח" נכנס לתוכו, כשהמערער מזיע ומתנשף ממאמץ פיסי, נותנת לשקריו משקל יתר ומחזקת את זיהויו ע"י גביזון שהכירו היטב.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, י. גולדברג. עו"ד גב' אורנה סבן-אורעטי למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 24.11.97).
על"ע 4001/95 - עו"ד רמי יובל נגד ועד המחוזי של לשכת עוה"ד
*תשלום הוצאות לעו"ד שהועמד לדין משמעתי וזוכה (הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין משמעתי בביה"ד המשמעתי המחוזי של לשכת עוה"ד וזוכה. בערעור לביה"ד המשמעתי הארצי קבל המערער על כך שהמשיב לא חוייב לשלם לו את הוצאותיו. ביה"ד הארצי דחה את הערעור בשלשה נימוקים: שהוא נעדר סמכות לחייב את המשיב בתשלום הוצאות; שלא קיימת הצדקה בנסיבות המקרה לחייב את הלשכה בהוצאות; כי בביה"ד המחוזי לא ביקש המערער את חיוב המשיב בהוצאות ואין הוא יכול לבקש זאת לראשונה בערכאת הערעור. הערעור נדחה. די בנימוקים השני והשלישי כדי לדחות את הערעור. גם אם זוכה המערער אין התנהגות המשיב מצדיקה את חיובו בהוצאות, אפילו היתה לביה"ד סמכות לחייבו בהן. משלא נתבקש חיוב המשיב בהוצאות בערכאה הדיונית הראשונה, נמנע מהמשיב לטעון ולהביא ראיות לעניין זה באותה ערכאה, ובדין סרב ביה"ד הארצי להתייחס לבקשה שהועלתה בפניו לראשונה. כיוון שכך אין צורך להידרש לטענה שלפיה יש לעיין מחדש בפסיקת ביהמ"ש העליון כי אין לביה"ד המשמעתי סמכות לחייב את הקובל בהוצאות הנאשם.
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' שטרסברג-כהן. המערער לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 24.11.97).
על"ע 2928/94 - עו"ד צדוק חיים נגד ועד מחוז לשכת עוה"ד בירושלים
*טענה של עו"ד שהורשע בעבירה משמעתית שלא הוזמן כדין לדיון (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה משמעתית וטענתו היא שלא הוזמן כדין לדיונים שהתקיימו בביה"ד המשמעתי שדן בעניינו שלא בנוכחותו ועל כן צריך לבטל את ההרשעה. ביה"ד המשמעתי הארצי דחה טענה זו והערעור על כך נדחה. המערער הוזמן כדין לדיון, כפי שמורות תקנות 77 ו-77א' לכללי לשכת עוה"ד (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים). גם אם חלק מהזמן בו התנהל ההליך נגדו לא נמצא המערער
בכתובת מגוריו מטעמים אלה ואחרים, הרי זו היתה כתובתו היחידה אותה עת. בנסיבות אלה, כשנשלחו לכתובת מגוריו הזמנות בדואר רשום ואף נעשה תחליף המצאה כפי שקבע ביה"ד, די בכך כדי לדחות את טענת המערער שלא הוזמן כדין לדיון. בביהמ"ש העליון ניתנה אפשרות למערער לטעון לגוף הקובלנה נגדו ולברר אם יש לו הגנה כלשהי, אך המערער סירב להשיב והעמיד את ערעורו על שאלת ההמצאה בלבד.
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' שטרסברג-כהן. המערער לעצמו, עו"ד אילן הקר למשיב. 24.11.97).
בש"פ 6892/97 - מדינת ישראל נגד עדנאן מזאריב
*הארכת מעצר מעבר לשנה (חבלה ותקיפת שוטר) (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בשורה של עבירות חבלה בכוונה מחמירה, תקיפת שוטר, הפרעה לשוטר וגניבת בקר. ביהמ"ש המחוזי עצר את המשיב עד תום ההליכים בקבעו כי קיימות ראיות מספיקות לגבי חלק מן האשמות. עררו של המשיב לביהמ"ש העליון נדחה בשעתו. ביהמ"ש ציין את החומרה של מעשי המשיב שתוך נסיונו להימלט מהשוטרים הוציא מידו של איש משטרה אקדח, כיוון את האקדח לעבר השוטר ואף הצליח לדרוך אותו. האירוע הסתיים בכך ששוטר אחר ירה לעבר המשיב ופצעו ברגלו. על מסוכנותו של המשיב יעידו עוד שתי עובדות: את העבירות ביצע, לכאורה, בהיותו אסיר ברשיון; מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. עם תום השנה למעצרו של המשיב מבקשת המדינה הארכת מעצרו בשלשה חודשים. הבקשה נתקבלה. פתיחתו של הדיון בביהמ"ש המחוזי השתהתה ומספר ישיבות לא התקיימו בשל סיבות הקשורות למשיב ולסניגורו הקודם. אכן, מספר ישיבות לא התקיימו מטעמים שאינם קשורים במשיב או בסניגורו, אך אין להתעלם מפרק הזמן שחלף ללא התקדמות במשפט בעטיו של המשיב או סניגורו הקודם. עובדה זו מצדיקה את הארכת המעצר מעבר לשנה נוכח מסוכנותו של המשיב לציבור כמפורט לעיל.
(בפני: השופט א. גולדברג. עו"ד ד. יבין למבקשת, עו"ד ח. בסטוני למשיב. 26.11.97).
רע"פ 3833/97 - קוטינה עמאר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת רכב) (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע ב-4 עבירות של פריצה וגניבת רכב, נסיון לגנוב רכב, ומסחר ברכב גנוב. את העבירות ביצע המערער בהיותו אסיר ברשיון. בהתחשב בעברו גזר בימ"ש השלום למערער 18 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הורה על הפעלה של 10 חודשים מאסר על תנאי במצטבר. התביעה ערערה לביהמ"ש המחוזי על קולת העונש וביהמ"ש קיבל את הערעור וגזר למערער 48 חודשים מאסר בפועל ובנוסף לכך במצטבר 10 חודשים מאסר שהופעלו. כך שעל המערער לרצות 58 חודשים מאסר. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה בעיקרו.
טענה אחת בפי הסניגור כי ביהמ"ש המחוזי החמיר בעונש בשיעור החורג מן הסביר. טענתו השניה היא כי המערער הורשע בטעות בעבירה של סחר ברכב גנוב. אכן, גם התביעה מסכימה שלא היה מקום להרשעתו של המערער בעבירה האמורה, אך לטענת ב"כ התביעה היה גם ביהמ"ש המחוזי ער לעובדה זו ואם כי לא ביטל את הרשעת המערער בעבירה של סחר ברכב גנוב הרי הרשעה זו לא הובאה בין השיקולים שהניעו את ביהמ"ש להגדיל את העונש. בהסכמת התביעה בוטלה ההרשעה בעבירה של סחר ברכב גנוב. לנוכח
החשש שמא היתה להרשעה זו השלכה על מידת העונש שנגזר ע"י ביהמ"ש המחוזי הוחלט להפחית מעונש המאסר בפועל ששה חודשים.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, י. גולדברג. עו"ד עטרי אריאל למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 24.11.97).
רע"א 2875/97 - עזבון המנוח נור חביב עאסי ואח' נגד איוב חביב עאסי ואח'
*צו איסור "עשיית דיספוזיציה במקרקעין" אינו כולל השכרת הנכס לתקופה שאינה עולה על 3 שנים (הבקשה נדחתה).
המבקשים קיבלו בהסכמה צו מניעה זמני האוסר על המשיבים "עשיית דיספוזיציות במקרקעין". המשיבים השכירו את המקרקעין ולטענת המבקשים עשו כן בניגוד לצו המניעה הזמני ולפיכך ביקשו להפעיל את סעיף 6 לפקודת בזיון ביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בציינו כי הביטוי "דיספוזיציה" אינו חד משמעי. לדעתו, ביטוי זה כולל השכרה לתקופה העולה על 3 שנים או המעניקה זכויות סטטוטוריות מוגנות בלבד. עוד קבע ביהמ"ש כי המשיבים השכירו בחוזים את המקרקעין לצדדים שלישיים ואין לגרום להם להפר את חוזי ההשכרה ע"י אכיפת צו המניעה באמצעות פקודת בזיון ביהמ"ש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. די בטעם של אי בהירות הצו והפגיעה האפשרית בצדדים שלישיים ששכרו את המקרקעין ושלא היו צד להתדיינויות כדי להגיע לתוצאה אליה הגיע ביהמ"ש המחוזי. אשר להשכרה לתקופה שאינה עולה על 3 שנים - הסכסוך בין הצדדים אינו צריך לפגוע באפשרות להפיק רווחים מהנכסים עד שהסכסוך יוכרע ובלבד שהדיספוזיציה, ההשכרה, לא תהיה בלתי הפיכה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ב. סאבא למבקשים, עוה"ד טויסטר וא. קליין למשיבים. 23.11.97).
ע.פ. 5342+5214/97 - סנזיאנה סודאר ולוסינדה קול נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (יבוא סמים - קוקאין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת סודאר היתה חברתו של אחד אוניקפה ועל פי בקשתו יצאה לברזיל והביאה עמה לישראל 300 גרם קוקאין. מתוך הכמות הזאת מסר המערער לוסינדה כ-90 גרם לאדם שהתברר שהוא שוטר סמוי. לביהמ"ש הוגש הסדר טיעון, שלפיו הודו השניים באשמות שיוחסו להם וב"כ התביעה ביקש להסתפק בהטלת 18 חודשים מאסר בפועל על סודאר ו-8 חודשים על לוסינדה בנוסף למאסר על תנאי. בבסיס ההסכם עומדים השיקולים הבאים: בעניינה של סודאר - העובדה שהיא זו שחשפה מיוזמתה את פרשת ההברחה של הסם וללא עדותה לא היה בסיס לאישום הראשון שבו הואשם אוניקפה באחריות לייבוא הסם. בענייננו של לוסינדה - עמד השיקול שחלקו בפרשה שולי ועשה מה שעשה לבקשת חבר והעיקר כי שיתף פעולה עם המשטרה כדי לחשוף את יתרת הסם. ביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את הסדר הטיעון וגזר למערערים מאסר לריצוי בפועל כפול מהמוסכם. הסניגור טוען כי ביהמ"ש שגה בכך שדחה את ההסדר והמדינה תומכת בערעור. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
בנסיבות העניין ובהתחשב בשיקולים המיוחדים המפורטים לעיל, אין לומר שהעונש שהוסכם חורג ממתחם הסבירות, במידה שהצדיקה את דחיית ההסכם ע"י ביהמ"ש. חזקה על המדינה שהסדרי הטיעון באשר למידת העונש, נבחנים היטב ובקפדנות ראוייה על רקע הנסיבות המיוחדות של המקרה או של הנאשם, וככלל ביהמ"ש לא ידחה הסדר טיעון אלא בנסיבות מיוחדות וחריגות. נסיבות כאלה לא נתקיימו כאן. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולאמץ את העונשים שעליהם הוסכם בהסדר הטיעון.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, י. גולדברג. עוה"ד גב' יפית וויסבוך וגב' נוגה סידי למערערים, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 24.11.97).
רע"א 6336/97 - מקורות חברת מים בע"מ נגד קיבוץ משמר העמק בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לביטול פסק בוררות (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי דחה בקשתה של המבקשת לבטל פסק בוררות. טענתה העיקרית היא כי הבורר הכריע במחלוקת על פי נימוק חדש, שהועלה לראשונה על ידי הבורר בגוף הפסק, מבלי שנטען על ידי מי מהצדדים. המבקשת טוענת שהבורר הביא בחשבון שיקוליו לדחיית תביעתה לתשלום עבור השימוש במי קולחין מעבר לזכויותיהם של המשיבים, גם את השיקול שקיים הבדל בין השקעות המבקשת במפעלי השבת מי קולחין לבין השקעותיה במפעלי מים שפירים. כן הביא בחשבון את הממצא שהמבקשת אינה מעבירה לממשלה הכנסות בגין רכישת זכויות מים. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשת לבטל את פסק הבוררות והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לעניין חריגתו של הבורר ממסגרת סמכויותיו ייחס ביהמ"ש המחוזי משקל לכך שבעלי הדין הסכימו שדווקא נציב המים ישמש בורר, בשל בקיאותו ומומחיותו בתחום זה, וכן עקב תפקידו כפוסק בכל הנוגע לקביעת מחיר המים, תוך התחשבות בהשקעות היסוד, כאמור בסעיף 34 לחוק המים. לפיכך, קבע ביהמ"ש, כי הבורר היה רשאי לעשות שימוש בידיעותיו האישיות וכן לנמק את הפסק על פי הבנתו. אין לראות איפוא בשאלות שבהן מצא לנכון לדון חריגה מסמכותו. אשר לטענה שהבורר העלה את הנושא לראשונה בפסק הבוררות ולא נתן למבקשת לטעון טענותיה - היה ידוע למבקשת שעליה להביא ראיותיה ולטעון טענותיה גם לעניין העלויות הנוספות הנגרמות כתוצאה משימוש בקולחין מעבר למכסת המים, אך היא לא עשתה כן. אפילו היתה מתקיימת כאן עילה מעילות הביטול, לא נגרם עיוות דין, ולפיכך היה דין בבקשתה של המבקשת להידחות גם מטעם זה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ר. כהן למבקשת. 3.12.97).
ע.פ. 6291/97 - יהודה זיקרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע, יחד עם שלשה אחרים, בעבירה של סחיטה באיומים ונדון ל-15 חודשים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. מעורבותו המעשית של המערער בפעילות הסחיטה הצטמצמה ל"נוכחות" מאיימת באחת מן הפגישות של הסוחטים האחרים עם המתלונן. אף שמעורבות המערער הצטמצמה בנוכחות מאיימת קבע ביהמ"ש כי התנהגותו, כפי שניתן לצפות בקלטת וידאו שהוטמנה ע"י המשטרה, היא התנהגות של אדם המעורה בעניינים, ואי אפשר להסיק שהיה רק על תקן "מתלווה". אמירתו שהיה שותף תמים לא היתה מהימנה בעיני ביהמ"ש. על שלשת הנאשמים האחרים נגזרו ענשי מאסר לתקופות ארוכות במידה ניכרת. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור ביקש להעמיד את העונש על ששה חודשי מאסר בעבודות שירות. ברם, הכלל הנקוט הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בעונש אלא במקרים נדירים, כאשר ניתן להצביע על טעות או חריגה קיצונית מרמת הענישה ההולמת. המקרה דנן אינו נכנס לגדר מקרים כאלה. מעיני ביהמ"ש לא נעלמו אופייה של מעורבותו של המערער והנסיבות האישיות שהדגיש הסניגור ואין לומר שהעונש של מאסר בפועל של 15 חודשים, הנופל
ממחצית ענשי המאסר לריצוי בפועל שנגזרו לשותפים לאישום, אינו שומר על יחס נאות כלפי העונשים שנגזרו לשותפים. מעשה הסחיטה משקף גילוי מכוער של סחיטה אלימה, ואין מקום לבוא בטרוניה אל ביהמ"ש שראה חובה לעצמו ליתן לחומרה שבהתנהגות המערער ביטוי מלא ומודגש בעונש שגזר.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט קדמי. עו"ד ראובן בר חיים למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 24.11.97).
בג"צ 3105+1067/96 - המועצה האזורית בני שמעון ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*קריטריונים להכללת ישובים ברשימה של טיפול בישובים במצוקה (העתירה נדחתה).
בשנת 93 החליטה הממשלה על תכנית נסיונית לתקופה מוגבלת לטיפול נקודתי בישובים במצוקה בכל רחבי הארץ, תוכנית העומדת להסתיים בסוף 97. רשימת היישובים נקבעה על יסוד קריטריונים שהתייחסו למדדים בתחומים שונים, וגובשה על יסוד שקלול המדדים. הישובים העותרים טוענים כי שקלול אובייקטיבי של המדדים היה מוכיח כי הם זכאים להיכלל בתכנית והעובדה שלא נכללו בה מהווה אפליה פסולה בינם לבין ישובים אחרים. מתשובת המשיבים עולה כי גם אם בהליכי השקלול והבדיקה נפלו שיבושים - לא ניתן היום לסייע לעותרים שכן התקציב שיועד לתכנית הוצא. העתירה נדחתה. בנסיבות האמורות, גם אם נניח שהשיבושים בהליכי הבדיקה גרמו להפליית העותרים, הרי שמדובר ב"מעשה עשוי". על כן, לא ניתן להעניק לעותרים את הסעד שהם מבקשים אף אם היה נמצא כי בטיפול הנקודתי נפל פגם.
(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, י. גולדברג. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד רנאטו יארק, דן כהן ואילן רונן לעותרים, עו"ד גב' דנה בריסקמן למשיבים. 21.9.97).
ע.פ. 2969+2308/97 - דניאל בינקין נגד מדינת ישראל
*גביית עדות מעד בחו"ל באמצעות וידאו טלפון (בקשה לגביית עדות של עד הנמצא בחו"ל באמצעות וידאו טלפון - הבקשה נתקבלה).
באוקטובר 97 החליט ביהמ"ש העליון להחזיר תיק לביהמ"ש המחוזי כדי שישמע עדויותיהם של עדי הגנה מסויימים. ביהמ"ש שמע את עדויות חלק מעדי ההגנה ואילו לגבי אחד העדים הודיע הסניגור כי הלה לא יוכל להגיע לישראל למתן עדות מחמת מצבו הרפואי הקשה. הסניגור פנה לביהמ"ש העליון בבקשה להורות לביהמ"ש לשמוע את עדותו של אותו עד באמצעות חקירה מוקלטת בוידאו, או עדות בטלפון, או קבלת תצהיר או אמצעי אחר שביהמ"ש ימצא לנכון. המדינה מתנגדת לבקשה זו. הבקשה נתקבלה. בהתחשב במחלת העד ובכדי לאפשר למערער למצות הגנתו, ראוי להיעתר לבקשתו כי העדות לא תשמע בארץ. לפיכך, עדותו של העד תנתן בארה"ב באמצעות וידאו-טלפון, כאשר ביהמ"ש המחוזי וב"כ הצדדים יימצאו בעת העדות במקום בארץ בו קיים, או יותקן, המיכשור הדרוש לכך.
(בפני השופטים: א. גולדברג, חשין, י. גולדברג. עוה"ד חריש וזוהר למערער, עוה"ד לוין וקלנג למשיבה. 4.12.97).
בש"א 6828/97 - חברת קוביק בע"מ ואח' נגד מיקרוסופט קורפוריישן
*הפקדת ערבון (הבקשה נדחתה).
הרשמת דחתה את בקשת המערערים לפטור מהפקדת ערבון או הפחתת סכומו בערעור שהגישו. הרשמת נימקה החלטתה בכך שהמערער 2 מתגורר בבית פרטי
ששוויו לפחות מליון דולר שעליו הוטל עיקול בגובה חובו של המבקש למשיבה (130,000 ש"ח), וטענת חוסר אונים כלכלית אינה יכולה להישמע מפי אדם המתגורר ומחזיק נכס שכזה, שנמצא גם בבעלותו. הרשמת ציינה כי הוצאות שנפסקו לחובת המבקש לא שולמו ועל כן גובר הצורך להבטיח לפחות את ההוצאות בשלב הערעור. הערעור נדחה. המערער טוען כי על הרשמת היה לחייב את המשיבה להסתפק בהגדלת העיקול הקיים על הנכס בסכום הערבון. לעניין זה יש לדחות את הערעור. הפקדת ערבון נועדה בראש ובראשונה להבטחת המשיבים, המוטרדים לדיון נוסף בפני ערכאת הערעור, שאם הערעור יידחה לא יצאו נפסדים בשל חוסר יכולתם לגבות את ההוצאות שעשויות להפסק לטובתם. לפיכך אין מקום להכריחם לבחור בחלופה שאינה נוחה להם, דוגמת הגדלת סכום העיקול על ביתו של המערער, על אחת כמה וכמה כאשר הרשמת לא שוכנעה שמצבו הכלכלי של המערער חמור כפי שהוא מציגו.
(בפני: הנשיא ברק. 2.12.97).
בש"פ 6914/97 - זעריה שחאדה נגד מדינת ישראל
*שינוי תנאי שחרור בערובה (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נדחה).
העוררת, תושבת האוטונומיה, שוחררה בתנאים לאחר שהוגש כתב אישום נגדה, אך לאחר מכן נעצרה ע"י בימ"ש השלום שבפניו מתנהל משפטה, משום שלא הופיעה לדיון בשתי ישיבות שנקבעו. עררה של העוררת לביהמ"ש המחוזי נתקבל והוחלט על שחרורה בתנאים כאשר אחד מן התנאים הוא שתפקיד ערבון בסך 50,000 ש"ח, בנוסף לערבות של 100,000 ש"ח שעל פיה שוחררה קודם לכן. תנאי נוסף שהתנה ביהמ"ש המחוזי כי העוררת תגור במקום מגורים שיהיה בתחומי "הקו הירוק" בתנאי "מעצר בית". בעקבות ההחלטה הציעה העוררת לגור בדירתו של אחד מכימר יוסף הגר בשועפט ליד ירושלים. המדינה התנגדה להצעת העוררת נוכח הבעיות הקשות שיש למשטרה להכנס לשועפט וכתוצאה מכך הפיקוח על קיום התנאי ע"י העוררת יהיה בלתי אפשרי. ביהמ"ש לא אישר את מקום הדיור מן הטעם שהעלתה המדינה. הערר מתייחס הן לסירובו של ביהמ"ש לאשר את מקום הדיור והן על ההחלטה בדבר הפקדת ערבון נוסף של 50,000 ש"ח. הערר נדחה.
התביעה הגישה מסמך של המשטרה בו צויין כי מכימר יוסף מתגורר בתוך מחנה הפליטים שועפט וכי בשל המצב הבטחוני הרגיש במיוחד באיזורי התפר בירושלים, המשטרה נמנעת, בשיגרה, מלהכנס לתוך מחנה הפליטים, אלא לאחר שתואמו כוחות גדולים. מכאן, כך הטענה, שפיקוח על "מעצר בית" בתוך מחנה הפליטים אינו מעשי. ב"כ העוררת חלקו על כך שביתו של מכימר יוסף מצוי בתוך מחנה הפליטים, אך אמירה זו לא נתמכה בראייה כלשהי. אין גם מקום לבטל את התנאי בדבר הפקדת ערבון נוסף, לאחר שהעוררת הוכיחה כי הערבון הקודם לא מנע את אי הופעתה לשני דיונים של ביהמ"ש. לפיכך יש לדחות את הערר. בידי העוררת לבקש עיון חוזר כדי לתמוך בראיות את טענתה כי מכימר יוסף אינו גר במחנה הפליטים.
(בפני: השופט א. גולדברג. עוה"ד י. וויסבוך ונ. דהאן לעוררת, עו"ד נ. גרנות למשיבה. 28.11.97).
ע.פ. 1119/97 - אילן ביטר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד כשומר במועדון למכונות משחק. המנוח (בן 16) וחבורתו הפריעו לפעילות התקינה במקום. עם סיום העבודה נודע למערער כי קבוצת צעירים מצפה להם ביציאה מהמקום והוא וחבריו יצאו בדלת האחורית ונסעו ברכב הנהוג בידי אחד מהם. בנסיעתם הבחינו בשלשה צעירים מהמפריעים
הצועדים על המדרכה וביניהם המנוח. קבוצתו של המערער עצרה את מכוניתם. אחד מנוסעי המכונית שבידיו היה תת מקלע עוזי העלה את אחד הצעירים מהקבוצה למכונית. צעיר שני נמלט והצעיר השלישי - הוא המנוח - שלף סכין ונופף בה. הוא הותקף ע"י המערער שהיכה בו באגרופו, בעט בכל חלקי גופו וכשהמנוח נפל על הדשא והסכין נשמטה ממנו, תפס המערער בסכין ודקר את המנוח בחזהו ובשוק. מדקירות אלה נפטר המנוח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהריגה וגזר לו 12 שנות מאסר שמהן 10 שנים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אכן, העונש שהוטל על המערער אינו קל, אך אין הוא חמור באופן המצדיק התערבות בו. התנהגותו של המערער חמורה היא. הוא הניף סכין קטלנית על המנוח, אשר שכב על הדשא חסר אונים. הנימוקים שהועלו להקלת העונש כבר נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי ואין להתחשב בהם שנית. חרף עברו הנקי, ואישיותו החיובית של המערער, הרי בהתחשב בחומרת המעשה אין יסוד להתערבות בעונש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, חשין. עו"ד דוד יפתח למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 25.11.97).
בש"פ 3904/97 - אילן עזרן נגד מדינת ישראל
*ראיות לכאורה לצורך מעצר עד תום ההליכים (פציעה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם יחד עם שלשה אחרים בקשירת קשר לפגוע במשפחתו של בני מורדו, שנחשד על ידיהם בפציעתו של אחד העוררים על רקע שליטתו בעסקי סמים ובתי שעשועים. לפי כתב האישום נסעו בשעת ערב שלשה מן הקושרים - העורר ושניים אחרים - במכונית גנובה לעבר בית משפחת מורדו כשהם מצויידים באקדחים גנובים, כפפות וכובעי גרב. שעה שהשלשה סרקו את האיזור הסמוך לבית מורדו עצרה המשטרה את העורר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר הארבעה עד תום ההליכים. עררו של העורר נדחה.
הטענה העיקרית של העורר היא כי התשתית הראייתית אינה מספיקה למעצרו. חומר הראיות מושתת בעיקרו על ציתותים ומעקבים שהוליכו למעצרם של העורר והאחרים בקרבת בית מורדו ולתפיסת האקדחים במכונית הגנובה באותו איזור. העורר נלכד לבוש כפפות במערכת בגדים כפולה לא הרחק ממקום מעצרו של חברו, במקום תפיסת האקדחים שהונחו על שיח באותו איזור. בפיו של העורר לא היה הסבר סביר לנוכחותו במקום, העשוי להתיישב עם חפותו. תשתית ראייתית אובייקטיבית זו היא בעלת משקל סגולי לכאורי רב. לא זו אף זאת, על פי דיני הקשר קבילות נגד העותר גם הראיות שאספה המשטרה שציתתה לשיחות, שבהן אמנם לא נשמע קולו של העורר. המסקנה היא על כן כי קיימת תשתית ראייתית בעלת עוצמה המספקת למעצר. גם אין מקום לחלופת מעצר. עברו הפלילי החמור של העורר, שהמעשים המיוחסים לו בוצעו בהיותו אסיר ברשיון, וכן אופי העבירות המקים חזקת מסוכנות, מלמדים כי תנאים מגבילים, שקיומם תלוי ברצונו הטוב של העורר, לא ימנעו בעדו מלהמשיך בפעילות פלילית.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יצחק ניניו לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 9.7.97).
בג"צ 6346/97 - עו"ד זאב פרבר נגד רשות השידור
*כינויו של הנאשם צבי בן ארי בשם גרגורי לרנר בשידורי רשות השידור (העתירה נדחתה על הסף).
בביהמ"ש המחוזי תלויים ועומדים הליכים פליליים נגד נאשם פלוני ושמו - על פי כתב האישום - צבי בן ארי (גרגורי לרנר). עובר להגשת כתב האישום התנהלו הליכים בעניינו של אותו נאשם ובכולם כונה הנאשם באותו שם. בשני הליכים קבל הסניגור על כי מרשו מכונה בכתב האישום גם "צבי בן ארי"
וגם "גרגורי לרנר". לטענת הסניגור נעשה הדבר במכוון כדי להציג את מרשו באור שלילי, ועל כן ביקש כי הלה ייקרא רק בשמו העברי צבי בן ארי תוך השמטת שמו הקודם גרגורי לרנר. פעמיים הועלתה הדרישה בפני בתי המשפט ופעמיים הוחלט לדחותה בהחלטות מנומקות. העורר מעלה בעתירה אותן טענות שהעלה לרנר בהליכים הפליליים ודרישתו היא כי בדיווחיה של רשות השידור לא תכנה הרשות את הנאשם אלא בשמו העברי צבי בן ארי תוך השמטת השם גרגורי לרנר. לטענת העותר השימוש בשם גרגורי לרנר יש בו כדי לתרום "לסטיריאוטיפים שליליים שכבר קיימים בחברה הישראלית" כלפי העולים מחבר המדינות. העתירה נדחתה על הסף.
העותר מציג עצמו כמי שעלה לישראל מברית המועצות בשנת 88 והעתירה סובבת את מעמדה של העליה מחבר המדינות ואת ה"סטיריאוטיפים השליליים" שדבקו בה, לטענת העותר. טענה זו אין לקבלה. אותו בן ארי-לרנר עומד לדין פלילי בשל מעשים שעשה אישית ואין להבין כיצד יש במעשים אלה כדי להשליך על כל העליה החדשה מחבר המדינות שבה ברוכה מדינת ישראל בשנים האחרונות. מי שהכיר ולו במקצת אותם עולים חדשים ידע כי זכות גדולה התגלגלה לידי המדינה בבואם של אלה לארץ. כל בני עליה חדשים נתקלו בקשיים עד שהחלו משתרשים בקרב הישוב, ולכל עליה, כך ניתן לטעון, דבקו "סטיריאוטיפים שליליים". הכל יודעים מה יקרה היא העליה מחבר המדינות ומה תורמת היא לחברה בישראל. על כן יש לדחות את העתירה על הסף.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, חשין. החלטה - השופט חשין. 2.12.97).
בג"צ 5410/97 - תנועת חי וקיים נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*בקשה למנוע בנייה באורוות שלמה בהר הבית (העתירה נדחתה).
בשטח הר הבית, מעל "אוורות שלמה", מתבצעת עבודה של החלפת הריצוף בריצוף חדש כדי למנוע רטיבות ב"אורוות שלמה" המשמשות כמסגד מוסלמי. העותרת מבקשת שבג"צ יורה על עקירת הריצוף החדש והחזרת המצב לקדמתו ולפחות שיצווה על הפסקת העבודה משום שזו מתבצעת בניגוד לחוק התכנון והבניה ובניגוד לחוק העתיקות. מנגד מבקשת עירית ירושלים שבג"צ ידחה את העתירה וכך גם מבקשות פרקליטות המדינה והמשטרה. המשיבים סבורים שאין זה ראוי לנקוט הליכים פליליים נגד מבצעי העבודה, או לפעול להפסקת העבודה, אף שאין הם טוענים כי אין בעבודות משום הפרה של החוק. ב"כ העיריה הסביר כי קיימת רטיבות ב"אורוות שלמה" ולא מדובר אלא בהחלפת ריצוף בריצוף ולפי מדיניות העיריה אין היא נוהגת לנקוט הליכים משפטיים במקרים מעין אלה. מנהל רשות העתיקות ציין שאין בעבודה משום פגיעה בעתיקות. נוסף לכך ומעבר לכך, טענו המשיבים, יש לקחת בחשבון את העובדה שמדובר בהר הבית, ולגביו קיימת רגישות רבה במיוחד, ההפרה הנטענת אינה חמורה ומדיניות העיריה הכללית אינה דורשת פעולות לאכיפת החוק. העתירה נדחתה.
בג"צ קבע במספר ניכר של פסקי דין שאין הוא נוטה להתערב בהחלטות של הממשלה, היועץ המשפטי לממשלה או העיריה , בנוגע לאכיפת החוק בהר הבית. בנסיבות המיוחדות של המקרה, ולאור ההלכה העקבית של בג"צ במקרים מעין אלה, יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: זמיר, גב' דורנר, אנגלרד. עו"ד נפתלי וירצברגר לעותרת, עוה"ד עוזי פוגלמן ואסא אליאב למשיבים. 30.10.97).