תקציר סביר כרך נ' חוברת 19

ע.א. 6881+5557/95 - סהר חברה לביטוח בע"מ נגד דוד ועופרה אלחדד

פיצויים בתאונת דרכים. השפעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי על פסיקת פיצוי בגין הוצאות לטיפולים רפואיים המכוסים ע"י קופות החולים(מחוזי באר שבע - ת.א. 697/88 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

א. בתאונת דרכים שאירעה באוגוסט 88 נפגעו המשיבים. המערערת אחראית לפיצויים על נזקיהם בתאונה זו. ביהמ"ש המחוזי קבע את נזקי התובע בסכום של 4.5 מליון ש"ח בניכוי גימלאות המוסד לביטוח לאומי וקיצבת ניידות מהוונת, ואת נזקי התובעת קבע בסכום של כ-580,000 ש"ח בניכוי תגמולי קצבת נכות המוסד לביטוח לאומי. חברת הביטוח מערערת על גובה הפיצויים שנפסקו ואילו הנתבעים מערערים על מיעוטם. אחת מטענות ב"כ התובעים, שלעניינה הוקדש רובו של פסה"ד שבערעור, נוגע לקביעתו של ביהמ"ש המחוזי שאין לפסוק לתובע פיצויים עבור הוצאות בגין טיפולים רפואיים בעתיד, מן הטעם שהתובע זכאי לקבלת הטיפולים הרפואיים חינם מקופת חולים מכח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי. הערעורים נדחו.
ב. לעניין גובה הפיצויים אין לקבל לא את ערעור התובעים ולא את ערעור הנתבעת. ביהמ"ש המחוזי התייחס לאחוזי הנכות, לכושר ההשתכרות והפסד כושר ההשתכרות בעבר ובעתיד, לעזרת הזולת, לצורך רכישת דירה לתובע שתתאים למצבו. את כל הטענות של שני הצדדים כנגד סכומי הפיצויים שנפסקו בראשי הנזק האמורים יש לדחות.
ג. העניין האחרון נוגע לפריט הנזק של הוצאות רפואיות צפויות בעתיד. טענת התובע היא שטעה ביהמ"ש בקבעו שאת הטיפולים הרפואיים הנדרשים לו זכאי הוא לקבל כמבוטח בקופת חולים מכח חוק הבריאות וכי על כן אין לפצותו בגינם. לעניין זה הקדיש ביהמ"ש העליון את רובו של פסה"ד. במסגרת זו בחן ביהמ"ש את המצב שלפני חקיקת חוק הבריאות הממלכתי, כאשר מי שנפגע היה חבר קופת חולים וקיבל טיפול רפואי בקופת חולים, את השינויים שחלו עם חקיקתו של חוק הבריאות והמצב המשפטי במקומות שונים בעולם. ביהמ"ש הגיע למסקנה שלפיה אין לחייב את המזיק לשלם לניזוק פיצוי בגין אותם טיפולים רפואיים המכוסים ע"י חוק הבריאות ושהניזוק יקבל אותו במסגרת סל הבריאות חינם ע"י קופת החולים. מאידך יהיה מקום לחייב את המזיק לשלם לניזוק עבור אותם טיפולים רפואיים שלפי דעת ביהמ"ש יזדקק להם הניזוק אך לא יקבלם מקופת החולים במסגרת סל הבריאות.

(בפני השופטים: אור, מצא, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עו"ד א. ברקאי למערערת, עו"ד ח. נבות למשיבים. 30.4.97).

בש"פ 7200/97 - מדינת ישראל נגד מוחי אלדין אבו דריס ואח'

*שחרור בערובה (תקרית אלימה בכפר בין תושבים לשוטרים)(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

א. באחד הערבים, בנובמבר 97, אירעה תקרית אלימה בין אנשי משטרה לבין עשרות מתושבי כפר יפיע. התקרית החלה כאשר שוטרים שהיו בסיור בכפר ביקשו מנהג רכב להציג בפניהם מסמכים שונים ובהמשך לערוך חיפוש ברכב. אירוע זה הפך לתקרית אלימה ביותר אשר בתחילה נטלו בו חלק המשיבים ולאחר מכן גם עשרות מתושבי הכפר ושוטרים רבים שהוזעקו כתגבורת. כתוצאה מאירועים אלה הוגשו כמה כתבי אישום ובהם גם נגד המשיבים. אחד הנאשמים מסר הודעה במשטרה המפלילה את המשיבים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיבים וקיימת עילת מעצר, אלא שמשיקולים שהעלה בהחלטתו הורה על חלופת מעצר בתנאים ובכלל זה "מעצר בית" והפקדת ערבויות וסכומי כסף במזומן. באת כח המדינה טוענת כי ההחלטה שגוייה באשר המעשים חמורים ובוטים מאין כמותם, הם מהווים קריאת תגר על שלטון החוק
ורמיסת החוק והסדר ברגל גסה. כמו כן היא טוענת כי קיים חשש שהמשיבים ינסו להשפיע על אחד המעורבים בתגרה שישמש עד תביעה. הערר נדחה.
ב. המעשים עצמם הם ללא ספק חמורים. מדובר באלימות שלוחת רסן תוך התנגשות עם אנשי משטרה המבקשים למלא תפקידם. אם יורשעו המשיבים בדין, יהיה על בימ"ש לקחת בחשבון לעניין העונש את עזות המצח שבהתנהגותם ובהתנהגות בני הכפר שבאו לעזרתם, ואת ההתרסה שיש בהתנהגות זו נגד שלטון החוק ומייצגיו. אך המעצר אינו מיועד להרתיע ממעשים חמורים כגון אלה, אלא למנוע סכנה לציבור מהנעצרים עצמם, להבטיח התייצבותם לדין ולמנוע הימלטותם ושיבוש הליכי משפט. אם ניתן להשיג את אלו שלא באמצעות מעצר עד תום ההליכים יש לעשות זאת. זה המצב בענייננו.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' תמי בורנשטיין לעוררת, עו"ד ע. בכר למשיבים. 9.12.97).

בש"א 6559/97 - שי ערוסי (קטין) ואח' נגד יהודה דרשן ומגדל חברה לביטוח בע"מ

*הארכת מועד להפקדת ערבון(ערעור על החלטת הרשמת שלא להאריך את המועד להפקדת ערבון - הערעור נתקבל).

א. המערערים, קטין והוריו, הגישו ערעור בפברואר 97. בו ביום קבע המזכיר הראשי כי על המערערים להפקיד ערבון של 20,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיבים וזאת תוך 30 יום ממועד המצאת ההודעה על קביעת הערבון. ביום 8.6.97 הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד להפקדת הערבון. על פי האמור בבקשה, שלא נתמכה בתצהיר, טרם שילמו המשיבים למערערים את מלוא הסכום שנפסק לזכותם, והסכום שנותר בידי המשיבים מבטיח בפועל את הוצאות המשיבים. הרשמת דחתה את הבקשה בציינה כי היא לא נתמכה בתצהיר וכי לא ניתן הסבר לאיחור הניכר בהגשתה. עוד צויין כי המערערים כבר קיבלו מהמשיבים סכום של למעלה ממליון ש"ח ולא היתה מניעה ממשית להפקדת הערבון הנדרש. המערערים שבים וטוענים כי בידי המשיבים היה סכום כסף שהגיע למערערים ושעלה פי כמה על סכום הערבון. כן הם טוענים כי תוצאות דחיית הערעור הן חמורות ובלתי מוצדקות. המשיבים מצביעים על האיחור הניכר בהגשת הבקשה להארכת המועד ועל העובדה שלאחר החלטת הרשמת שילמו למערערים סכום נוסף של כ-60,000 ש"ח המהווה, לשיטתם, תשלום מלא של הסכומים המגיעים למערערים לפי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. הערעור נתקבל.
ב. אין ספק כי התנהגותם של המבקשים לוקה ברשלנות, אם כי לא בזלזול ממש, בכל הנוגע לסדרי הדין ולעמידה במועדים הקבועים בדין או מכוחו. בנסיבות רגילות היה ערעורם ראוי לדחייה, אך בנסיבותיו החריגות של המקרה ראוי לקבל את הערעור. זאת בשל הצטברותם של שלשה נימוקים יחדיו: עניינו של הערעור בשתי תאונות דרכים שפקדו את המערער במהלך שנה וחצי לפני שמלאו לו 10 שנים, תאונות אלה גרמו לו נזק רב; המערערים הגישו בקשה להארכת המועד מיוזמתם לפני שהערעור נרשם לדחייה; בתגובת המשיבים ניתן אישור לטענת המערערים, כי בידי המשיבים נותר, נכון למועד החלטת הרשמת, סכום כסף המגיע למערערים והעולה פי כמה על סכום הערבון. אין בכוחו של כל אחד מהנימוקים כשלעצמו להצדיק את מחדלי המערערים, אך הצטברותם יחדיו מצדיקה קבלת הערעור. עם זאת יחוייבו המערערים בתשלום 5,000 ש"ח הוצאות למשיבים ו-5,000 ש"ח לאוצר המדינה לפי תקנה 514 לתקנות סדר הדין.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד י. זאגא למערערים, עו"ד מ. ורבה למשיבים. 4.12.97).

בג"צ 6299/97 - עלי מחמד עבדאללה יאסין ואח' נגד המפקד הצבאי באיו"ש

*הריסה ואטימה של בתי מחבלים מתאבדים(העתירה נדחתה).

א. בפיגועי התאבדות בשוק מחנה יהודה וברחוב בן יהודה בירושלים נהרגו למעלה מ-20 בני אדם ונפצעו למעלה מ-350 איש. בפיגועים אלה נהרגו 5 מתאבדים. המתאבדים זוהו ע"י כוחות הבטחון וביחס לארבעה מהם נערכו בדיקות פתולוגיות וגנטיות מהן עולה שהם בני משפחותיהם של העותרים. המשיב החליט להרוס חלק מבתי המתאבדים ולגבי חלקם החליט על אטימת אגפים מן הבתים. העתירה נדחתה.
ב. בחקירת כוחות הבטחון התברר כי המתאבדים הם חולייה של מבוקשי חמא"ס, תושבי הכפר עסירה אל שמאלייה. בכפר נעצרו בני משפחה שנחשדו בשיתוף פעולה ובסיוע למחבלים. התברר כי ארבעה מן המתאבדים החלו להתנהג כבר בדצמבר 95 כמבוקשים בעקבות נסיון כוחות הבטחון לעצרם. הם הסגירו עצמם לרשות הפלסטינית, שהו בכלא ובסוף ברחו מן הכלא. הארבעה זכו לסיוע של בני משפחותיהם ובגין זאת הוגשו כנגד מספר בני משפחה כתבי אישום באשמת מתן מקלט וסיוע. עם תחילת הטיעונים בבג"צ התעוררה השאלה אם ההרכב יוכל לעיין בחומר מודיעיני חסוי באשר לזהות המחבלים המתאבדים, וב"כ העותרים ביקשה כי יוסר החסיון מעל החומר המודיעיני. ההליך לעניין הסרת החסיון התנהל בפני שופט שאינו משופטי ההרכב, ושופט זה החליט שאין לגלות את החומר המודיעיני, אך קבע כי מהחומר עולה שקיימות ידיעות לגבי מעורבות חברי חוליית החמא"ס בפעולות צבאיות וקיים מידע מודיעיני שהוביל לזיהוי המתאבדים עוד בשלב שלפני ביצוע הבדיקות הגנטיות, ברמת הוודאות הדרושה במשפט המינהלי.
ג. טענה אחרת בפי העותרים שהאמצעים שננקטו ע"י המשיב כלפי בתי העותרים הם מעבר למידה הדרושה. גם לעניין זה נדחתה העתירה. בג"צ בדק כל מקרה ומקרה לחוד על פי חומר הראיות שהוצג והגיע למסקנה כי בנתונים כפי שהועלו לגבי המבנים, מי שגר בהם וקשריהם עם המתאבדים, צדק המשיב בהחלטותיו לגבי כל מבנה ומבנה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, י.גולדברג. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב' אלגרה פצ'קו לעותרים, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיב. 9.12.97).

דנ"א 5710/97 - אומצא מפעלי בשר בע"מ נגד מחסני קירור באר שבע בע"מ ואח'

*סמכותו של בימ"ש במתן הוראות במסגרת פירוק או כינוס נכסים לברר סכסוכים עם צדדים אחרים(עתירה לדיון נוסף - העתירה נדחתה).

א. העותרת התקשרה עם חברה בפירוק בהסכם לרכישת ציוד ומלאי של החברה. לאחר חתימת ההסכם ולפני אישורו ע"י ביהמ"ש מינה ביהמ"ש המחוזי את המשיבים 2 ו-3 (להלן: הכונסים) כמנהלים מיוחדים של החברה. ביהמ"ש החליט שלא לאשר את ההסכם שבין העותרת לחברה והנחה את הכונסים לקיים מכרז. כעבור מספר ימים, לאחר דין ודברים בין הצדדים, התקשרה העותרת עם הכונסים בהסכם חדש ולאחר מכן התעוררה מחלוקת באשר לגובה התמורה הנדרשת. לפיכך הגישו הכונסים בקשה למתן הוראות. העותרת התנגדה לבירור המחלוקת על יתרת התמורה במסגרת הליך של בקשה למתן הוראות אך התנגדותה נדחתה. בערעור לביהמ"ש העליון טענה העותרת כי ביהמ"ש המחוזי התעלם מההלכה שנקבעה בעניין כוכב השומרון (ע.א. 380/89 פד"י מ"ה(4) 741) שלפיה אין לדון בסכסוכים שבין כונסים ובין צדדים שלישיים במסגרת בקשה למתן
הוראות. ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו שלא נגרם עיוות דין לעותרת בגין אופי ההליך. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. פסה"ד נשוא העתירה אינו קובע הלכות חדשות, אלא מחיל הלכות קיימות על הסיטואציה הספיציפית שהובאה בפניו. ביהמ"ש העליון כבר הכיר בעבר בסמכותו של ביהמ"ש של פירוק או כינוס לברר סכסוכים מסויימים בין כונסים או מפרקים לאחרים על דרך של בקשה למתן הוראות. גם בעניין כוכב השומרון קובע ביהמ"ש כי יתכנו מקרים שבהם יכול בימ"ש, במסגרת הליך של מתן הוראות, להכריע בפלוגתא שבין המפרק לבין צד שלישי אגב הדיון בבקשתו של המפרק. כך שטענת העותרת אינה מכוונת נגד חידוש הלכה או שינוי הלכה, אלא נגד אופן יישומה של הלכה קיימת וטענה מסוג זה אינה מהווה עילה לקיום דיון נוסף.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דב פישלר לעותרת. 16.12.97).

ע.פ. 1275/95 - חיים ניסים נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח על יסוד ראיות נסיבתיות(מחוזי ת"א - ת.פ. 1275/95 - הערעור נדחה).

א. באחת השבתות, ביוני 94, בשעות אחר הצהריים, נתגלתה גופתו של נהג המונית שמעון אמסלם (להלן: המנוח) במכוניתו הפרטית בדרך עפר החוצה פרדסים בין נס ציונה ליבנה. על יסוד הראיות שהיו בפניו קבע ביהמ"ש המחוזי כי המנוח היה אמור להפגש בליל הרצח עם המערער לשם ביצוע עיסקה של רכישת סיגריות גנובות, כי סמוך לפגישה הצטייד המנוח בכסף מזומן כדי לממן את הרכישה, כי ברשות המערער היה אקדח שגנב זמן קצר לפני הרצח מבית דודו בקיבוץ זיקים, כי המנוח נורה בפרק הזמן בו התקיימה הפגישה בין השניים ונלקחו ממנו הכסף המזומן ותכשיטי זהב, וכי לאחר המעשה, בשעת לילה, הגיע המערער לבית חברתו בפתח תקוה וביקשה לכבס את בגדיו כדי לטשטש את עקבות המעשה. האקדח בו בוצע הרצח לא נמצא, אך ביהמ"ש קבע על יסוד עדותו של מומחה בליסטי כי הרצח בוצע באקדח מאותו סוג שנגנב ע"י המערער. ביהמ"ש הרשיע את המערער ברצח כאשר הכרעת הדין מבוססת כולה על ראיות נסיבתיות. הסניגור תוקף את מהימנות העדים ומבקש להתערב בממצאים המבוססים על עדויות אלה, אם כי גם לדעת הסניגור, אם נכון שהמערער הוא שגנב את האקדח כמיוחס לו וכי נפגש בליל שבת עם המנוח, המסקנה המתבקשת היא כי ירה במנוח. הערעור נדחה.
ב. אלמנת המנוח העידה שהמנוח היה אמור להיפגש עם המערער בליל הרצח במטרה לבצע עיסקה ברכוש גנוב. הסניגור התנגד לעדותה, ככל שהיא מתייחסת לדברים ששמעה מפי המנוח בסמוך למועד בו נרצח, בשל היותם בגדר עדות שמיעה. ביהמ"ש החליט לקבל את העדות במסגרת החריג לאיסור על עדות שמיעה הקבוע בסעיף 10(2) לפקודת הראיות. לעניין זה צדק ביהמ"ש המחוזי. במסגרת חריג זה נתקבלו במקרים רבים עדויות על כוונת קרבן העבירה להפגש עם הנאשם במועד, שהתברר לאחר מכן כי היה מועד ביצוע העבירה. המפגש המיועד הינו חלק מהאירוע הפלילי או חוליה בשרשרת האירועים הקשורים בו, ומטעם זה עדות על הכוונה להפגש היא ראייה רלבנטית. כאשר האמרה של הקרבן שזורה באירוע, או חלק מנסיבות הלוואי שלו, היא בדרך כלל בעלת ערך הוכחתי משמעותי אם נתקיימו התנאים המבטיחים את מקוריותה ואמינותה והיא נאמרה בנסיבות אשר על פניהן אינן מעוררות חשד למגמתיות. מטרה זו מושגת כאשר האמרה אינה מתייחסת לאירועי העבר, אלא לעובדות המתרחשות בהווה או אמורות להתרחש בעתיד. לעדותה של האלמנה בדבר הפגישה שהיתה אמורה להתקיים בין המנוח
למערער יש חיזוקים נוספים רבים והמסקנה שהמנוח יצא למפגש עם המערער מבוססת היטב.
ג. את המסקנה שבמהלך המפגש עם המנוח ירה בו המערער, ביסס ביהמ"ש על שורה של ראיות נסיבתיות ובין היתר ייחס משקל לממצאים הנוגעים לשעת המוות, ולכך שברשות המערער היה מצוי אקדח מן הסוג שבו נורה המנוח. סביב שעת המוות ננטשה מחלוקת בין מומחים משני הצדדים והסניגור טען כי הממצא בדבר שעת המוות אינו יכול לעמוד. גם טענה זו דינה להדחות. המומחית מטעם התביעה בדקה את הגופה בזירת האירוע והתבססה על טמפרטורת הסביבה שמדדה באותו יום במקום האירוע ולא כפי שהמומחה מטעם ההגנה השתמש בנתוני השירות המטאורולוגי לקביעת חום הסביבה. בתחום קביעת שעת המוות, ביחוד כשמעורבים גורמים משתנים, קיים קושי להגיע למסקנה חד משמעית ומדוייקת. ביחוד כך במקרה שלפנינו כאשר מרווח הזמן שעליו חלוקים המומחים הוא קטן ביותר. בנסיבות דנא נראה שהממצא שמותו של המנוח יכול היה להיגרם בין חצות הלילה לבין שעה לאחר מכן הינו ממצא מבוסס היטב. גם הראיות שעליהן ביסס ביהמ"ש את קביעתו כי המערער גנב את האקדח מבית דודו מבוססות היטב.
ד. לראיות הנסיבתיות האמורות מצטרפת ראייה נוספת, והיא שהמערער הגיע באותו לילה לבית חברתו וביקש ממנה לכבס את הבגדים שלבש ולאחר מכן השאירם בביתה ולא השתמש בהם עוד. בקשה זו היתה יוצאת דופן במסגרת היחסים שבין השניים והסברי המערער לאותה בקשה לא התקבלו על דעת ביהמ"ש המחוזי. לכך יש להוסיף כי בשיחה עם חבריו לתא המעצר דובר על כך שהבגדים נלקחו לבדיקת סימני ירי והמערער אמר "שיבדקו סימני ירי, הבגדים כובסו, תאמין לי הם דפוקים על כל הראש".
ה. כמו כן, התנהגות המערער במהלך החקירה היתה רצופה שורה של מהלכים טקטיים שנועדו להקשות על החוקרים, ומתוך תמלילי שיחותיו עם המדובב, עולה כי היתה זו התנהגות שנועדה להכשיל את החקירה. בעת היותו במעצר נקט המערער באמצעים שנועדו להשתיק עדת תביעה וביקש להעביר אליה מסרים מאיימים. הלכה פסוקה היא כי ביהמ"ש רשאי, בנסיבות מתאימות, להסיק מהתנהגותו המפלילה של נאשם לאחר מעשה העבירה, מסקנות לחובתו, משלא נמצא להתנהגות זו הסבר סביר אחר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד שמואל פלישמן למערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 10.12.97).

דנ"א 3444/97 - ציון חיימס ואח' נגד איילון חברה לביטוח בע"מ

הנסיבות המצדיקות דיון נוסף. השפעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי על פסיקת פיצוי בגין הוצאות לטיפולים רפואיים המכוסים ע"י קופות החולים(עתירה לדיון נוסף - העתירה נדחתה).

א. העותר נפגע קשה בתאונת דרכים. הוא זכה בפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ובערעור לביהמ"ש העליון נתקבל בחלקו ערעורה של חברת הביטוח והופחת סכום הפיצויים שנפסק לעותר. העותר מבקש להורות על קיום דיון נוסף בשלש סוגיות: אחוז הריבית שעל פיו יש להוון פיצויים המשולמים לנפגע בגין נזקי העתיד; השפעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי על פסיקת פיצויי נזיקין בגין הוצאות לטיפולים רפואיים; שאלת זכאותו של העותר לקבלת פיצוי על נזק כלכלי שנגרם לו כתוצאה מעיכוב ביצוע התשלומים עד להכרעה בערעור. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
ב. העותרים טענו כי את הפיצויים יש להוון על פי שיעור ריבית הנמוך מ-%3 הנהוג כיום. הם טוענים לעניין זה שהעלייה צפוייה בשכר הריאלי מהווה רכיב שיש להתחשב בו בקביעת שיעור ההיוון. ביהמ"ש העליון דחה טענה זו ולעניין זה אין להתיר דיון נוסף. גם אילו התפיסה ההלכתית האמורה היתה מעוררת קשיות משפטית, הרי העותרים לא הצליחו להניח תשתית ראייתית לאיזו מהנחותיהם העובדתיות ביחס לשיעור העלייה הצפוייה בשכר הריאלי. בהיעדר תשתית ראייתית נושאת העתירה אופי אקדמי ובחשיבותה של הסוגייה ההלכתית אין, ככלל, כדי להצדיק קיום דיון נוסף, מקום שלהכרעה המבוקשת לא תהיה נפקות מעשית ביחס לבעלי הדין. למעשה, עלייה צפוייה בשכר הריאלי גם אם היא מוכחת עשוייה להיות רלבנטית לקביעת בסיס הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד, אך לא לקביעת הפיצוי בגין רכיבים אחרים של הנזק העתידי.
ג. אשר להשפעת חוק ביטוח הבריאות הממלכתי על פסיקת פיצוי בגין הוצאות לטיפולים רפואיים - סוגייה זו נדונה והוכרעה בפס"ד אלחדד (ראה לעיל עמ' 290) בו נקבע כי מכח חברותו בקופת חולים זכאי נפגע בתאונה לקבל חינם מקופת החולים בה הוא חבר טיפול רפואי בגין הפגיעה שנגרמה לו, ואילו לקופת החולים עומדת עילת שיפוי כנגד המזיק בגין ההוצאות הכרוכות במתן הטיפול הרפואי לנפגע. מכאן שלנפגע בתאונה אין עילת תביעה ישירה נגד המזיק בראש נזק זה. העותר מבקש להורות על קיום דיון נוסף בהלכה שנתחדשה בפרשת אלחדד, אך הזכות להישמע בבקשה לקיום דיון נוסף נתונה רק למי שהיה בעל דין בדיון המקורי ובפרשת אלחדד לא היה העותר בעל דין. במקרהו של העותר עצמו לא נפסקה כל הלכה חדשה בנושא הנדון אלא יושמה הלכה שנפסקה בפרשת אלחדד. אשר לטענה שיש לקיים דיון בנזק כלכלי שנגרם לעותר כתוצאה מעיכוב ביצוע פסה"ד - עניין הנזק הנטען לא היה נושא לדיון בערעור וממילא לא פסק בו ביהמ"ש ואין להעמיד את הנושא לדיון נוסף.

(בפני: השופט מצא. עו"ד פ. זלצר לעותרים, עו"ד י. ראובינוף למשיבה. 14.12.97).

ע.א. 6679/97 - רחל שלי ברז'יק נגד שלמה ברז'יק ואח'

*ביטול החלטת שופט לפסול עצמו(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).

א. בין הצדדים מתנהלים בפני ביהמ"ש לענייני משפחה הליכים שונים הנוגעים לנכסי הצדדים. בשלב מסויים הופנו הצדדים למפשר, והלה לא עלה בידו להביא את הצדדים להסכמה. התיק נקבע להוכחות ולאחר תחילת הדיון העלה ביהמ"ש הצעה משלו והצדדים ביקשו לשקול הצעה זו. עובר למועד שנקבע לאישור ההצעה ביקשו המשיבים שהשופט יפסול עצמו. טענתם נומקה בתחושתם הקשה כי עקרונות הפשרה שגיבש ביהמ"ש נוטים באופן חד צדדי לטובת המערערת. כמו כן הסתמכו על אמירת ביהמ"ש, לאחר שמיעת חלק מהראיות, כי בסוף ההליך התמונה לא תהיה שונה בהרבה מהצעת ביהמ"ש לחלוקת רכוש. ביהמ"ש דחה את הטענה הראשונה של המשיבים וציין כי הצעתו היתה בבחינת "שביל ביניים" בין הצעות הצדדים. בהתייחסו לטענה השניה אישר ביהמ"ש כי הדברים המיוחסים לו נאמרו וציין כי נאמרו במהלך עשיית מלאכת הפישור שעה שנראה היה כי לא יהיה צורך בהמשך הדיונים. ביהמ"ש קבע כי הואיל והסכם הפשרה לא נחתם ויש צורך לחזור לדיונים, יתכן ואמירה זו נטעה בליבם של המשיבים "חשש ממשי למשוא פנים" ולפיכך נעתר לבקשה ופסל עצמו מלדון בתיק. הערעור נתקבל.
ב. הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן. שופט אינו חופשי לפסול עצמו בכל מקרה שסובייקטיבית הוא סבור כי אין זה ראוי לו לשבת בדין. התחושה הסובייקטיבית
צריכה להיות מלווה בנתונים אובייקטיביים, שיש בהם כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים. כשם שחובה על שופט לפסול עצמו כשהתנאים מחייבים זאת, כן עליו לא לפסול עצמו כשהתנאים לפסילה אינם מתקיימים. במקרה שלפנינו לא הצביעו המשיבים על "חשש ממשי" המצדיק, אובייקטיבית, לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה, את פסילתו של ביהמ"ש מלהמשיך ולדון.
ג. ביהמ"ש מאשר, כי חיווה דעתו, במסגרת הליכי הפישור, בדבר תוצאתו של ההליך. חיווי דעה זה נעשה בטרם הביאו הצדדים את מכלול ראיותיהם בפני ביהמ"ש ואין כל ראייה לכך שאמירה זו, שנשאה באותו שלב אופי היפוטתי גרידא, מעידה על כך שביהמ"ש גיבש לעצמו עמדה סופית בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט. לא די בכך שיש לשופט דעה בעניין נשוא המשפט. לשם פסילת שופט צריך שתהא לו דעה קדומה, וצריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט. משלא נמצאה עילת פסלות ממשית המצדיקה את קטיעת הדיון והעברתו למותב אחר, לא היה מקום שהשופט יפסול עצמו.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ינון בר שלטון למערערת, עו"ד פסח קניר למשיבים. 14.12.97).

בש"פ 6454/97 - מדינת ישראל נגד יוסי מירילאשוילי ואח'

*הארכת מעצר שניה מעבר לשנה (הריגה)(בקשה שניה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה לגבי שניים מן המשיבים ונדחתה לגבי שניים אחרים).

א. לפי כתב האישום, ארבעת המשיבים הם חברים בחבורה אחת הנמצאת בסכסוך עם חבורה אחרת, שתיהן בבאר שבע. המשיב 4 סיפק למשיבים 1-3 אקדחים גנובים ורכב ואלה נסעו יחד עם אחד בשם מילרי בחוצות באר שבע. משיב 4 נותר אותה עת בדירת ידידו ונשמר איתו קשר דרך טלפון סלולארי. אגב הנסיעה נתקלה החבורה באחד דוד פרץ, שהשתייך בעבר לחבורה של המשיבים ולאחר זמן עבר לחבורה הנגדית. המשיב 1 ומילרי ירו בפרץ וגרמו למותו. מילרי הועמד לדין בעבירת רצח בכוונת תחילה בכתב אישום נפרד. המשיבים הואשמו בעבירת הריגה, ונעצרו עד תום ההליכים. באוגוסט 97 החליט השופט קדמי להאריך את מעצר המשיבים ב-3 חודשים מעבר לשנה. עד ליום הדיון בבקשה נשמעו כבר כל עדי התביעה למעט עד אחד, מילרי, שמשפטו טרם הסתיים ועל כן נמנעה התביעה להעידו במשפטם של המשיבים. למרות שהמשפט צפוי היה להמשך מעבר לשלשת חודשי ההארכה, הכריעה את הכף טענת המדינה בדבר חשש שהמשיבים ימלטו מן הדין ויסכנו את חייהם ואת שלום הציבור. הבקשה להארכת מעצר נוספת נתקבלה לגבי המשיבים הראשון והרביעי ונדחתה לגבי המשיבים השני והשלישי.
ב. מצד אחד יש לשקול את סכנת ההימלטות מן הדין, בין היתר בהתחשב בפרטי האישום ובחומרת העונש הצפוי אם יורשעו המשיבים בדין, וכן את הסכנה של מאבק אלים בין המשיבים כחבורה לבין החבורה הנגדית. מצד שני יש לשקול את משך המעצר עד כה ואת משך המעצר הצפוי עד להכרעת הדין. ככל שהמעצר נמשך יותר זמן, מעבר לתקופת השנה, כך נדרשת סכנה גדולה יותר של הימלטות מן הדין, שיבוש הליכי משפט או מסוכנות לשלום הציבור, כדי להצדיק הארכה נוספת של המעצר. גם אם משקל השיקולים שהצדיקו את המעצר עד תום ההליכים מלכתחילה לא השתנה במשך הזמן, גובר והולך כל הזמן המשקל של זכות הנאשם לחירות. לכן, אם הסכנה הצפוייה מן הנאשם אינה חמורה עד כדי כך שהיא גוברת על כל שיקול אחר, אפשר שחלופת מעצר, שלא היתה מוצדקת בשלב מוקדם, תהיה מוצדקת לאחר מעצר ממושך.
ג. בחינת השיקולים הביאה להחלטה שונה לגבי כל אחד ואחד מהמשיבים. המשיב 4 שימש כראש חבורת המשיבים בכל הקשור לאירוע נשוא האישום, הוא השיג את האקדחים הגנובים, במכונית שלו נסעו המשיבים האחרים וממנה נורה המנוח, בעת הנסיעה שמרו יתר המשיבים על קשר עמו באמצעות הטלפון הסלולארי ולאחר האירוע הוא הורה על העלמת המכונית ונמלט יחד עם המשיבים 1 ו-2 לצפון הארץ. על יסוד כל אלה יש להאריך את מעצרו. המשיב הראשון החביא את האקדחים הגנובים לפני האירוע והוא שירה יחד עם מילרי במנוח ואף הוא נמלט לאחר האירוע לצפון הארץ כדי להימלט מן הארץ. אם יורשע בדין הוא צפוי לעונש חמור בהיותו היורה ויש בכך כדי להגביר את החשש מפני הימלטות מן הדין. העבירה המיוחסת למשיב זה יוצרת חזקת מסוכנות ועל המשיב הנטל להפריך חזקה זו והוא לא הפריך אותה. על כן אין להסתפק לגביו בחלופת מעצר.
ד. מאידך, המשיב השני, למרות שנשא עמו אקדח ונמלט אף הוא לצפון הארץ עם האחרים, מעורבותו באירוע לא היתה מלאה כמו המשיבים הראשון והרביעי וגם עברו אינו מצביע כי קיימת סכנה ממנו אם יוחלט על חלופת מעצר. לפיכך יש הצדקה, לאחר מעצר של 15 חודשים, בחלופת מעצר לגביו. המשיב השלישי הוא היחיד מבין המשיבים שמסר הודעה מפורטת על האירוע למשטרה, הוא אמנם הסתיר שלשה מן האקדחים במקום מסתור, אך לאחר שנעצר הוביל את המשטרה למקום שבו הוחבאו האקדחים. מעמדו בקרב המשיבים נמוך יותר וחלקו בביצוע העבירה קטן יותר ועל כן ניתן להסתפק גם לגביו בחלופת מעצר בתנאים מגבילים.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד א. פטר למבקשת, עו"ד י. הלוי למשיבים 1,2 ו-4, עו"ד ל. פרנקל למשיב 3. 23.11.97).

בג"צ 9192/96 - ארנן יקותיאלי - יו"ר סיעת מר"צ בעירית ירושלים נגד השר לענייני דתות והרב מרדכי אליהו - דיין ביה"ד הרבני הגדול

*דחיית בקשה להגיש קובלנה נגד דיין על פעילות מפלגתית שלא הוכחה(העתירה נדחתה).

א. העותר מבקש להורות לשר הדתות כי יגיש קובלנה נגד הרב מרדכי אליהו (להלן: המשיב) לביה"ד המשמעתי. הטענה היא כי המשיב, המכהן כדיין בביה"ד הרבני הגדול, "מעורב באופן דומיננטי ופעיל בפעילות מפלגתית-פוליטית ענפה במסגרת המפלגה הדתית-לאומית". טיעון זה ביסס העותר, בעיקרו של דבר, על תשדיר בחירות של המפד"ל לקראת הבחירות לכנסת, כאשר בסרט המתאר כנס של המפד"ל נראה גם המשיב. העתירה נדחתה.
ב. אלמלא נחפז העותר להגיש עתירתו לביהמ"ש לפני שנתן למשיב שהות סבירה להשיב לפנייתו אליו, היה נוכח לדעת - כפי שהתברר בדיעבד - כי הסרט בו נראה המשיב תיעד אירוע אחר, אך קטע ממנו שורבב, באופן מטעה, לסרט תעמולת הבחירות שהציג, בהינף אחד, גם תמונות מן הכנס המפלגתי.
ג. לחילופין התיימרה העתירה לסמוך על התבטאויותיו של המשיב כפי שדווחו בעתונים שונים. אין להתייחס לטענה שהתבטאויות אלו מעידות על נקיטת עמדה מצד המשיב בנושאים פוליטיים השנויים במחלוקת. ראשית, בשל אי הנחת תשתית ראייתית ראוייה לשמה כי הדברים שיוחסו למשיב אמנם נאמרו על ידו; ושנית, מאחר שלפני הגשת העתירה לא ביקש העותר מן המשיב התייחסות לדברים ספציפיים שיוחסו לו בעיתונים. ב"כ העותר ביקשה ארכה להשלמת התשתית הראייתית הלוקה בחסר, אך אין מקום להיעתר לבקשה זו. העתירה, שהוגשה בחפזון, תלוייה ועומדת לפני ביהמ"ש מזה כ-11 חודשים, ולב"כ העותר עמדה שהות מספקת להשיג ולהגיש לביהמ"ש, מבעוד מועד, כל חומר
שלדעתה היה דרוש להעמדת התשתית הנדרשת לעתירה. גם בנסיון להיתלות בתגובת המשיבים ובנספחיה, כאילו יש בהם משום אישור לטענות העותר, אין ממש. המשיב לא הכחיש אמנם כי אמר דברים בשבח המתיישבים היהודים בחברון, אך אין למצוא בדבריו אחיזה מספקת לטענה כי ההקשר בו נאמרו דבריו מעיד על נקיטת עמדה פוליטית. לפיכך יש לדחות את העתירה ולחייב את העותר בתשלום 7,500 ש"ח הוצאות למדינה.

(בפני השופטים: מצא, קדמי, אנגלרד. עו"ד גב' דפנה הולץ-לכנר לעותר, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 3.12.97).

בש"פ 4285/97 - מרדכי אופנהיים, עו"ד נגד מדינת ישראל

דחיית בקשה של נאשם בהעלמות מס ומרמה לעיין בדוחו"ת חקירה של רשויות המס והמשטרה. דיון בעניין עיון בחומר חקירה ע"י השופט הדן באישום(הערר נדחה).

א. העורר הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירות של גניבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה, העלמת הכנסות וניהול פנקסי חשבונות ורישומים כוזבים. לקראת סוף המשפט, ערב פרשת ההגנה, הגיש העורר בקשה במסגרת סעיף 74 לחסד"פ, שביהמ"ש יורה לפרקליטות המחוז לאפשר לעורר לעיין בדוחו"ת סיכומי חקירה שנעשו ע"י מס הכנסה ומשטרת ישראל וכן זכרונות דברים ורישומים שנרשמו ע"י הרשויות השונות ונמצאים בתיק הפרקליטות. בקשת העורר נדחתה והערר על כך נדחה.
ב. העורר טען כי החלטת ביהמ"ש המחוזי ניתנה בחוסר סמכות היות שסעיף 74(ג) לחוק דורש כי הבקשה תידון, במידת האפשר, בפני שופט שאינו דן באישום ואילו ההחלטה בעניינו של העורר ניתנה ע"י אותו שופט ולכן היא בטלה. טענה זו דינה להידחות. סעיף 74 הנ"ל קובע שבקשת נאשם "תידון בפני שופט אחד ובמידת האפשר היא תובא בפני שופט שאינו דן באישום". לשון הסעיף אינה שוללת את סמכותו של השופט הדן באישום מלדון בבקשה. אף לגופו של עניין, לא נפל פגם בכך שהשופט היושב בדין דן בבקשה. זאת משום שהבקשה הוגשה ערב סיום פרשת ההגנה, שעה שחומר החקירה כבר הוצג בפני השופט ולכן החשש שחשיפת החומר בפני אותו שופט תשפיע על המשך הדיונים כבר אינו קיים. על כן, בנסיבות אלה, רשאי היה השופט להביא בין שיקוליו את "יעילות הדיון" שעה שהעברת הדיון לשופט אחר היתה מסרבלת את הדיון ואילו דיון בפני אותו שופט אינו מקפח את הנאשם.
ג. אשר לטענת העורר כי תיקון מס' 19 לסעיף 74 לחוק הרחיב את היקף החומר אותו מחוייבת התביעה למסור לנאשם לעיון וכיום כולל החומר גם את הרישומים שמבקש העורר לעיין בהם - החומר שמבקש העורר לעיין אינו מהווה חומר חקירה כמשמעותו בסעיף 74 לחוק אף לאחר תיקון מס' 19. תרשומות פנימיות, עבודות פנימיות או דוחו"ת פנימיים, שעובדי משרד המשפטים מכינים, כחומר עזר לגיבוש עמדתם, אינם פתוחים לעיון הנאשם.

(בפני: השופטת דורנר. 10.9.97).

בג"צ 2330/95 - ישראל פרמון נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה. החלת הסדרי גימלאות לפי חוק שירות המדינה על עובד שעבד לפי חוזה מיוחד עד שקיבל מינוי כעובד מדינה(העתירה נדחתה).

א. העותר, יליד 48, עבד ברשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל) שהיא יחידה מיחידות משרד הבטחון. הוא נתקבל לעבודה ביום 19.6.77 על פי חוזה מיוחד שתקפו הוארך משנה לשנה עד ליום 30.6.81. במהלך עבודתו על פי החוזה המיוחד שילמה המדינה עבורו תשלומים לקרן הפנסיה "מבטחים". מיום 1.4.81 היה העותר לעובד מדינה
לאחר שהוצא לו כתב מינוי, והמשיך לעבוד בתפקידו הקודם. בשנת 89 הופעלה ברפא"ל תכנית צמצומים ורבים מעובדיה קיבלו הודעות פיטורים. בדצמבר 89 קיבל העותר הודעת פיטורין.
ב. העותר ביקש להחיל עליו את הסדרי הגמלאות לפי חוק שירות המדינה. לפי החוק - עובד מדינה שפוטר לאחר 10 שנות שירות לפחות, כשהוא בן 40 או יותר, זכאי, ככלל, לקבלת קיצבת פרישה. בחישוב תקופת עבודתו של עובד שפוטר, מאפשר החוק בתנאים מסויימים להביא בחשבון גם תקופה בה הועסק ע"י המדינה, שלא במעמד של "עובד מדינה" על פי כתב מינוי. העותר עבד אמנם ברפא"ל קרוב ל-13 שנים, אך מאז מינויו כעובד מדינה חלפו פחות מ-9 שנים. העותר פנה לנציבות שירות המדינה ולממונה על הגימלאות וביקש שבחישוב תקופת שירותו תובא בחשבון גם תקופת עבודתו על פי החוזה המיוחד. בקשתו סורבה, באשר את הבקשה לצירוף תקופת העבודה הקודמת היה עליו להגיש בתוך 12 חודשים מיום שהפך להיות עובד מדינה על פי כתב מינוי, ומשהוגשה הבקשה באיחור אין הנציבות מוכנה לקבלה וליצור לעותר זכות מיידית לגימלאות. ביה"ד לעבודה דחה את תביעתו ועתירתו לבג"צ נדחתה.
ג. העותר עבד פחות מ-10 שנים לפי כתב מינוי ולפיכך אין הוא יכול לזכות בגימלאות אלא אם תצורף תקופה קודמת של עבודה לתקופת עבודתו על פי כתב המינוי מכח סעיף 85 לחוק הגימלאות. ברם, גם סעיף זה אינו חל על העותר. היה עליו להגיש בקשה להכרה בשירותו הקודם כשירות לעניין חוק הגימלאות תוך 12 חודשים מיום שעבר לשרת כעובד המדינה כנאמר בתקנה 2 לתקנות, והוא הגיש בקשתו למעלה מ-8 שנים לאחר שהפך לעובד המדינה. בגדר חריג שבתקנות ניתן לקבל גם בקשה שהוגשה באיחור, אם נציב השירות שוכנע כי הבקשה הוגשה באיחור מטעמים סבירים וכי מן הצדק לעשות כן. העותר טוען כי דחיית בקשתו שהוגשה באיחור היתה שלא כדין. ברם, ההחלטה לדחות את בקשת העותר מהווה חלק ממדיניות מפורשת, שלפיה נציבות השירות, בדרך כלל, אינה מאשרת בקשות לצירוף תקופות המוגשות באיחור, כשהללו מוגשות אגב פיטורין משירות המדינה, אם קבלתה של בקשה כזאת מקימה למבקש לאלתר, בחינת יש מאין, זכות לגימלאות. בכך שונה בקשה כזאת מבקשה לצירוף תקופות, המוגשת באיחור, כאשר אין בקבלתה כדי ליצור זכות לגימלאות שאינה עומדת למבקש, אלא רק להגדיל את שיעור הגימלה שתגיע לו על פי זכות שכבר נתגבשה קודם לכן.
ד. סעיף 85(ב) לחוק הגימלאות קובע כי מי שהיה בשירות מטעם המדינה שהחוק אינו חל עליו, ובזמן שירותו האמור שילם אוצר המדינה בעדו תשלומים לקרן פנסיה או לקרן תגמולים, ועבר לשרת את המדינה כעובד בשירות שחוק זה חל עליו, יחשב שירותו הקודם כשירות לעניין החוק ובלבד שכל זכויותיו של העובד בקרן הועברו לאוצר המדינה במועד שנקבע בתקנות. לפי התקנות צריך שהזכויות יועברו לא יאוחר מששה חודשים מיום קבלת כתב המינוי לפי חוק שירות המדינה. זכויותיו של העותר במבטחים לא הועברו לאוצר המדינה לא בתוך 6 חודשים ולא עד לתחילת ההליכים בפרשה זו.
ה. אילו היתה מוטלת החובה על המדינה להעביר את הזכויות, יכול היה העותר להיבנות מכך, ואולם גם בעניין זה ידו של העותר על התחתונה, שכן הוא זה שהיה צריך לדאוג להעברת זכויותיו במבטחים לאוצר המדינה. אכן, מן הראוי היה שהנהלת רפא"ל תעמיד את העותר, סמוך לאחר מינויו כעובד מדינה מן המניין, על זכותו לבקש צירוף תקופות העבודה ולהסב למדינה את הזכויות במבטחים, אך העובדה שהיא לא עשתה כן אינה יכולה לעזור לעותר. החובה המשפטית מוטלת על העותר ומשלא עמד בחובתו האמורה אין מנוס מן המסקנה שלא קמה לו הזכות לצירוף תקופות.
ו. בעתירה זו נתבקש בג"צ לבטל את פסק דינו של ביה"ד הארצי. המשיבים טענו כטענת סף כי העתירה אינה מעמידה עילה להתערבות בפסיקת ביה"ד לעבודה. בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ראה בג"צ טעם לברר את הנושא לגופו. בפסה"ד הוחלט לעסוק בטענות הצדדים על פי אמת מידה ערעורית ולא בגצי"ת. לאור התוצאה אין צורך לדון בשאלת שיקולי ההתערבות בפסיקת ביה"ד לעבודה.
ז. פסה"ד ניתן מפי השופט מצא והסכים לו הנשיא ברק. השופט זמיר, בפס"ד קצר, סבר שמן הדין היה לדחות את העתירה על הסף, משום שאין היא מגלה עילה להתערבות בג"צ בפסה"ד של ביה"ד לעבודה. אך כיוון שהוצא צו על תנאי שהוביל לדיון בעתירה לגוף העניין, הוא מסכים עם השופט מצא כי יש לדחות את העתירה גם לגוף העניין.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, זמיר. עו"ד יעקב חסדאי לעותר, עו"ד גב' דלית גילה לנציב שירות המדינה והממונה על הגימלאות במשרד האוצר. 17.12.97).

ע.א. 3616/92 - דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נגד חשב היחידה הבין-קיבוצית לשירותי ניהול... בע"מ

*פיצויים בהפרת זכות יוצרים(מחוזי ת"א - ת.א. 2250/88 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה (להלן: חשב) הפרה את זכויות היוצרים של המערערת (להלן: דקל) בכך שהעתיקה חלקים מתוך מחירון תשומות בניה בשם "מאגר המחירים לענף הבניה" היוצא לאור ע"י דקל. ההפרה התמשכה משנת 86 ועד שנת 90 במהלכן הוציאה חשב 11 חוברות שחלקים מהן הועתקו מחוברות דקל שונות. ביהמ"ש המחוזי פסק לדקל פיצוי סטטוטורי בשיעור המינימלי שנקבע בפקודת זכות יוצרים של 10,000 ש"ח להפרה, בקבעו שכל 11 החוברות שהוציאה חשב, מהוות הפרה אחת. בקביעת שיעור הפיצויים התחשב ביהמ"ש בראיות שהובאו לצורך הוכחת הרווח של חשב מן המכירות וציין כי לא השתכנע שיש לזכות את דקל בפיצוי הגבוה מסכום של 10,000 ש"ח שהוא הסכום המינימלי. בערעור מתעוררות 3 שאלות עיקריות: כיצד יש לפרש את המונח "הפרה" בסעיף 3(א) לפקודה; האם רשאי התובע לנסות להוכיח את נזקו הממשי הוא או את רווחיו של הנתבע ולאחר מכן, משלא עלה הדבר בידו, לבקש פיצוי סטטוטורי; בהנחה שהתשובה לשאלה זו חיובית, עד כמה ניתן להתחשב בראיות שהובאו לביהמ"ש לצורך הוכחת הנזק הממשי לקביעת גובהו של הפיצוי הסטטוטורי. הערעור נתקבל.
ב. המחלוקת בשאלת פירוש המונח "הפרה" היתה אם מדובר כאן ב-11 הפרות משום שמדובר ב-11 העתקות או שמדובר בהפרה אחת. מדובר כאן ב-11 חוברות שונות של חשב, שהופצו במספר רב של עותקים ושחלקים שלמים ומהותיים בהם הועתקו מחוברות שונות של דקל. מפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי עולה כי הוצאתה של חוברת חדשה מעודכנת ע"י דקל כרוכה בעבודת איסוף ועיבוד. אעפ"כ סבר כי מדובר בהפרתה של זכות יוצרים אחת ובכך טעה. כל חוברת של דקל עומדת בפני עצמה, גם אם אין היא עבודת בראשית. כל חוברת נושאת עמה נתונים עדכניים שהם פרי עבודת ניתוח, איסוף נתונים ועיבודם. כיוון שכך מהווה כל חוברת של דקל יצירה נפרדת הזכאית להגנה והעתקת כל אחת מהן מהווה הפרה נפרדת המזכה בפיצוי סטטוטורי נפרד. מכיוון שחשב הוציאה 11 חוברות שבכל אחת מהן קיימת העתקה של קטעים מחוברות דקל, יש כאן 11 הפרות של זכות היוצרים.
ג. באשר לשאלה אם יכול תובע לזכות בפיצוי סטטוטורי גם לאחר שלא עלה בידו להוכיח את נזקו - הפיצוי הסטטוטורי בא כדי לסייע ליוצרים, שבמקרים רבים אינם יכולים להוכיח את הנזק הממשי שנגרם להם עקב ההפרה. מטרת החוק תסוכל אם תתקבל
עמדת חשב שקושי בהוכחת הנזק הממשי במידה הדרושה להוכחה במשפט אזרחי, מונע את האפשרות לקבל פיצוי סטטוטורי. אין מקום "להעניש" תובע שניסה להוכיח את נזקו הממשי ולמנוע ממנו לקבל פיצוי סטטוטורי לאחר שהוכיח כי הופרה זכותו.
ד. שיקול דעתו של ביהמ"ש בקביעת פיצויים סטטוטוריים, אינו מוגבל בשיעור הנזק הממשי שהוכח. ביהמ"ש רשאי להתחשב בראיות שהובאו להוכחת הנזקים הממשיים שנגרמו לתובע עקב ההפרה, ורשאי הוא להתחשב במכלול השיקולים ולהעמיד את גובה הפיצוי הסטטוטורי על הסכום המינימלי הקבוע בחוק, גם אם הוא סבור כי הנזקים הממשיים שנגרמו לתובע או כי הרווחים הממשיים של הנתבע כתוצאה מן ההפרה פחותים מן הסכום המינימלי. לא זאת בלבד שביהמ"ש רשאי להתחשב בראיות שהביא התובע לעניין הנזק הממשי לצורך קביעת הנזק הסטטוטורי, אלא שראוי כי התובע יביא ראיות לצורך הדרכת שיקול דעתו של ביהמ"ש בקביעת הפיצוי הסטטוטורי בין הסכום המינימלי לסכום המקסימלי הקבוע בחוק.
ה. על יסוד האמור יש לחייב את המשיבה לשלם למערערת בגין 11 הפרות 110,000 ש"ח.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן, הוסיף הערה קצרה השופט טירקל. עו"ד גבריאלי למערערת, עו"ד שחם למשיבה. 10.12.97).

רע"א 2453/97 - ציפורה שחר ואח' נגד אזמור בע"מ חברה לבניין והשקעות בע"מ ואח'

אישור ערובה או עיקול זמניים בפסה"ד הסופי. ערעור על החלטה הדוחה בקשה לתיקון טעות בפס"ד(הבקשה נדחתה).

א. המנוח יוסף שחר (להלן: המנוח) שהמשיבים הינם יורשיו - חליפיו בערעור - הגיש נגד המשיבים תביעה כספית בביהמ"ש המחוזי. להבטחת התביעה הוטל עיקול זמני על מקרקעין של המשיבה ובהסכמת בעלי הדין הומר העיקול בערבות בנקאית ובערבות עצמית של המשיבים (להלן: הערבות העצמית). ביום 20.2.97 ניתן פס"ד המחייב את המשיבה לשלם למנוח 150,000 ש"ח ונדחתה התביעה נגד המשיבים 2-3. כשבוע לאחר שניתן פסה"ד, ביום 27.2.97, הוגשה בשמו של המנוח בקשה לביהמ"ש המחוזי למסור לו את הערבות הבנקאית וכן לחייב את המשיבים 2 ו- 3 לשלם לו את הערבות העצמית. ביהמ"ש המחוזי, בהחלטה מיום 8.4.97, נעתר לחלקה של הראשון של הבקשה בעניין הערבות הבנקאית ודחה את חלקה השני מן הטעם שאינו "חופשי לעשות כן במסגרת תביעה זו". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. תקנה 372 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי אם זכה התובע בתביעתו "יאשר ביהמ"ש... את העיקול הזמני...". תקנה 375 קובעת כי "הוראות חוק הוצאה לפועל... יחולו על ביצוע עיקול זמני... ואם אושר העיקול, ימשיכו בפעולות לפי אותו חוק". אין לתובע זכות מוקנית להקפיא דוקא נכס פלוני שעיקל וביהמ"ש רשאי להמיר את המעוקל בנכס אחר, וההוראות חלות גם על נכס אחר שביהמ"ש המיר בו את הנכס שעוקל לראשונה. לפיכך זכאי התובע שזכה בתביעתו, שביהמ"ש יאשר את העיקול הזמני על הנכס האחר וממשיכים בהליכי מימוש של נכס זה במסגרת ההליכים לפי חוק ההוצאה לפועל. אותן הוראות ניתן ליישם גם כאשר הנכס המעוקל הומר בערובה ולא בנכס אחר. אין הצדקה הגיונית לכך שתובע שתביעתו הובטחה ע"י ערובה, שהמירה עיקול זמני, לא יעמוד באותה דרגה שבה עומד תובע שתביעתו הובטחה ע"י עיקול זמני. התוצאה היא שאם זכה תובע בתביעתו "יאשר" ביהמ"ש את הערובה כאילו היתה עיקול זמני ומכאן ואילך יימשכו הפעולות לפי חוק ההוצל"פ.
ג. לאישורו של עיקול זמני על נכס שתי תוצאות חשובות: התובע אינו חייב לעקל את הנכס שנית אלא רשאי לנקוט מיד הליכי מכירה; האישור הוא חלק מפסה"ד שבו אושר על כל המשתמע מכך. כך גם באישור ערובה שהמירה עיקול זמני. האישור עושה את הערובה למסמך שניתן לבצעו ע"י לשכת ההוצל"פ כמו פס"ד של בימ"ש.
ד. בפסק דינו מיום 20.2.97 דחה ביהמ"ש את תביעתו של המנוח נגד המשיבים 2 ו-3. בבקשה שהוגשה בשם המנוח שבוע ימים לאחר מכן, נתבקש ביהמ"ש ליתן פס"ד המחייב את הנתבעים 2 ו-3 לשלם לו את סכום הערבות של 150,000 ש"ח. כיוון שהתביעה נגדם נדחתה לא היה ביהמ"ש רשאי לתת נגדם פס"ד, אלא לאשר את הערבות העצמית שהם נתנו, דבר שלא עשה במסגרת פסה"ד. כשבודקים את מהותה האמיתית של הבקשה מיום 27.2.97 נמצא שיש לראותה כבקשה לתיקון טעות בפסה"ד לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, וכבר נפסק שרואים אי אישור של העיקול הזמני בפסה"ד כהשמטה הניתנת לתיקון לפי סעיף 81.
ה. משנמנע ביהמ"ש מלהעניק למנוח את הסעד של אישור הערבות עצמית כחלק מפסה"ד, היה על המבקשים לערער על כך ולא לבקש רשות ערעור. יתר על כן, על פי סעיף 81(ד) לחוק בתי המשפט אין החלטה בעניין תיקון טעות ניתנת לערעור אלא בערעור על פסה"ד. המבקשים היו זכאים איפוא לערער על כך שביהמ"ש המחוזי לא נעתר לבקשתם לתקן את פסק דינו ע"י אישור ערבות עצמית. היתה למבקשים זכות ערעור ולא היה עליהם ליטול רשות. מכיוון שכך, דין בקשתם לרשות ערעור להידחות.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד אריה אבריאל למבקשים, עו"ד יוסף עקיבא למשיבים. 11.12.97).

ע.א. 6089/97 - תפנית אדריכלות בע"מ נגד משרד הפנים ואח'

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד שדחה תביעה לזכייה במכרז(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).

א. המבקשת נפסלה ע"י ועדת המכרזים של משרד הפנים מלהשתתף במכרז שפירסם המשרד לבחירת מתכנן לתכנית אב ותכנית מתאר לעיר עפולה. הנימוק לכך היה אי השתתפותו של נציג מטעם המבקשת במפגש תידרוך למגישי ההצעות למכרז, ואשר הנוכחות בו הוגדרה במכרז כ"חובה". המבקשת פנתה לביהמ"ש המחוזי בתובענה להצהיר כי לפי הדין רשאית היא להשתתף במכרז. ביום 10.8.97 דחה ביהמ"ש המחוזי את תובענת המבקשת, ובוטל צו זמני שלפיו עוכבו הליכי בחירת הזוכה במכרז עד למתן פסה"ד בתובענה. ביום 14.10.97 הגישה המבקשת ערעור על פסה"ד וביום 3.11.97, קרוב ל-3 חודשים לאחר פקיעת תקפו של הצו הזמני, פנתה המבקשת לביהמ"ש העליון וביקשה צו ביניים חדש. מתגובת ב"כ המדינה עולה כי השיהוי בהגשת הבקשה נטל מעימה את האקטואליות, שכן בתקופה הלא קצרה, שחלפה עד להגשת הבקשה לביהמ"ש העליון, דנה ועדת המכרזים בהצעות ובחרה את הזוכה וכל שנותר למשרד הפנים כיום הוא לחתום על החוזה עם המתכנן שהצעתו נבחרה במכרז. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה.
ב. בנסיבות שנוצרו, בשל האיחור של המבקשת בהגשת הבקשה, נשמטה הקרקע מתחת לבקשה. הוועדה כבר התכנסה וההחלטה כבר נפלה ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. עם זאת, גם לגוף העניין לא היה מקום להיעתר לבקשה אף אם היתה מוגשת במועד. תקנה 471(א) לתקנות סדר הדין מתנה מתן סעד זמני לתקופת הערעור בקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו". הכלל הוא שבימ"ש שלערעור אינו מצווה על עיכוב ביצוע פס"ד אלא אם הוכח בפניו כי אי מתן הצו המבוקש יביא למבקש נזק בלתי הפיך, או, לפחות, כי מאזן הנזקים שייגרמו לצדדים נוטה בבירור לצדו של המבקש. במקרה דנא, אם תזכה המבקשת בערעור תוכל להפרע מהמשיבים בגין הנזק הכספי שנגרם לה.
באשר לחששה של המבקשת לפגיעה ביוקרתה המקצועית מאי הזכייה במכרז, הרי חשש זה הוא טענת "שמא" בלבד, שהרי השתתפותה של המבקשת במכרז עדיין אינה מחייבת את זכייתה בו. ואפילו היה הנזק וודאי, עדיין אין הוא עולה על הנזק הברור והוודאי לאינטרס הציבורי כתוצאה מעיכוב הליכי בחירת הזוכה במכרז. העיכוב בהשלמת תכנית האב ותכנית המתאר מונעת אישור תכניות בניה והיזמים ובעלי הקרקע נאלצים להמתין עם תוכניותיהם ולספוג הפסדים מרובים. נזק משמעותי זה לציבור, שהמבקשת אינה מציעה ואינה מסוגלת לכסותו, הוא שיקול משמעותי במסגרת מאזן הנזקים והנוחיות, ויש בו כדי להטות את הכף נגד קבלת הבקשה.

(בפני: השופט זמיר. 23.11.97).

ע.פ. 6033+5692/96 - מדינת ישראל נגד יוסף חטיב

*קולת העונש (סמים) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל).

המערער הורשע בייבוא כמות גדולה של סמים שלא לצריכה עצמית וביהמ"ש המחוזי גזר לו 3 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. רכב בו השתמש המערער חולט. ערעורו של המשיב על חומרת העונש נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל. המערער ייבא כמות גדולה של סם, עבירה חמורה שהעונש המושת בגינה צריך להלום את חומרתה. על פי המדיניות שלא למצות את הדין עם הנאשם בערעור, לא יוטל עליו מלוא העונש הראוי והמאסר בפועל יועמד על 5 שנים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, חשין. עו"ד א. פטר למדינה, עו"ד ד. שפיגל למשיב. 25.11.97).

ע.פ. 5071/97 - טלאל חסן עטא נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער יחד עם שלשה אחרים שדדו חנות לממכר תכשיטים בטייבה. המערער ואחד מן האחרים הצטיידו באקדחים שסופקו להם ע"י שותפיהם. בעת השוד נמצאו בחנות בעל החנות, אשתו, בתו (ילדה כבת 6) ועוד ארבעה אנשים. בשלב מסויים תקף שותפו של המערער את בעל החנות וירה ברגלו הימנית. אחר כך הפילו ארצה ורוקן את כיסיו. המערער שלף אקדח ואיים בו כלפי יתר הנוכחים והורה להם לשכב על הרצפה ולעצום את עיניהם. הוא כיוון את האקדח לעבר הילדה בת ה-6 ואיים על המתלונן כי אם לא ישתוק יהרוג אותו וגם את בתו. אחר כך ירה יריה אחת לעבר התקרה ועוד יריה לעבר חדר המדרגות. לאחר שהשודדים ריכזו את שללם ועמדו לצאת מן החנות הופיעה המשטרה ועצרה אותם. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 7 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מדובר בעבירות חמורות. המערער ואחד מחבריו השתמשו בכלי יריה, פתחו באש והתאכזרו אל קרבנותיהם. גם השוואת העונש שהושת על המערער לעונשים שנגזרו על כל אחד משותפיו אינה יכולה להועיל למערער. ככל שהבחין ביהמ"ש בין המעורבים האחרים, שהיו שותפים לשני מעשי שוד, לבין המערער שהשתתף רק באחד מן המעשים, היתה הבחנתו מותרת והתבססה על שיקולים ענייניים. גם אם מביאים בחשבון את העובדה שלחובת המערער אין הרשעות קודמות, העונש שנגזר עליו הולם את חומרת המעשים ואין לומר שהוא חמור.