תקציר סביר כרך נ' חוברת 2

בש"פ 4385/97 - איליאייב דוד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

א. העורר, נכה בשיעור %35, יליד 1962 נשוי ואב לשני ילדים, עלה לישראל לפני 7 שנים ומאז עבד כמאבטח בקניון בבדיקת תיקים. בשנת 97 הכיר עולה אחר שעלה זה מכבר לישראל והתפתה לסייע לו בעשיית עיסקה ב- 1,750 גרם אופיום. הנאשם השני שנלכד בעת שמסר את הסם לסוכן משטרתי לא התנגד לבקשת התביעה לעצרו עד תום ההליכים. לעומת זאת התנגד העורר למעצרו וטען שרק הסיע במכוניתו את השני שהחזיק את הסם, כי לא ידע על הסם, וכי לנוכח עברו הנקי וחלקו המשני בעבירה ראוי לקבוע לו חלופת מעצר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העורר היה שותף לעיסקה וחומרת העבירה יוצרת חזקת מסוכנות ואין להסתפק בחלופת מעצר. הערר נתקבל.
ב. להבדיל מחזקת המסוכנות בעבירות בהן הואשם העורר הנקבעת על פי סוג העבירה, ההכרעה בשאלה אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר היא פרי בחינה אינדווידואלית של עניינו של כל נאשם ונאשם. אף שחומרת העבירה היא רלוונטית כשיקול הפועל נגד חלופת מעצר, אין חומרת העבירה קונקלוסיבית, ושיקול זה עשוי לאבד כוחו בשל שיקולים אחרים השוללים את החשש לפגיעה בבטחון הציבור על ידי שחרור בתנאים מגבילים. בענייננו, חלקו המשני של העורר בפרשה, הביוגרפיה שלו ועברו הנקי מלמדים כי העיסוק בפלילים לא היה חלק משגרת חייו. בנסיבות אלה, לאחר ששותפו- מדיחו נעצר עד תום ההליכים, העורר לא יסתכן עוד בהפצת סמים אם ישוחרר ממעצרו בתנאים מגבילים. לפיכך הוחלט לשחררו ממעצר בתנאים ובכללם "מעצר בית".

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מקלר לעורר, עו"ד ארצי למשיבה. 29.7.97).

ע.פ. 7085/93 - נפז נג'אר ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת גניבה כאשר הטובין הגנובים נשארו בתחום השליטה של הבעלים. *דיני השותפות בביצוע עבירת רצח תוך כדי ביצוע שוד. *מבצעים בצוותא או מסייעים בביצוע רצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 143/93 - הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. המערערים, נפז נג'אר, מחמוד גלבאן, סאלם חסן וגמאל עאצי הם תושבי רצועת עזה. כתב אישום שהוגש נגדם כולל שני אישומים. באישום הראשון הואשמו בעבירה של התפרצות וגניבה. לפי העובדות נסעו המערערים יחד עם שניים אחרים למפעל לכבלים שבאיזור פ"ת, פרצו למפעל והכינו סחורה להעמסה בקירבת שער המפעל מבפנים. מלאכתם הופרעה על ידי סיור של חברת שמירה והמערערים נמלטו וחזרו לרצועת עזה. כעבור כחודש ימים, יצאו המערערים למקום בשנית, כשעמם עוד שלושה ובכללם שניים המבוקשים ע"י כוחות הביטחון (להלן: המבוקשים) שהיו מצויידים באקדחים. כשהגיעה החבורה לפרדס הסמוך למפעל נשאר אחד המערערים במשאית וחבריו נכנסו למפעל. המבוקשים רצחו את השומר ונטלו את נשקו. המערערים וחבריהם העמיסו את הסחורה הגנובה על משאית והבריחו את הכל לעזה. בגין המעשים שבאירוע השני הואשמו המערערים בסעיף האישום השני בעבירה של רצח ושוד.
ב. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בגין האירוע הראשון בעבירה לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין ובגין המעשים שבאירוע השני הרשיעם בעבירות של רצח ושוד. הערעורים באשר לסעיף האישום הראשון נתקבלו במובן זה שסעיף האישום הומר מ-407(ב) לחוק העונשין ל-407(א) לחוק העונשין. הערעורים על ההרשעה ברצח ושוד נתקבלו ביחס לשלושה מהנאשמים, במובן זה שהוחלט כי אחריותם לעבירות היא מכח היותם מסייעים לדבר עבירה לפי סעיף 31 לחוק העונשין ולא כמבצעים בצוותה. לפיכך העונש של מאסר עולם יעמוד על כנו ביחס לאחד המערערים, ואילו ביחס לשלושת האחרים יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי כדי לגזור את ענשם.
ג. באשר להרשעה לפי סעיף 407(ב) בגין האירוע הראשון - המחלוקת בין הצדדים הינה אם התקיימו יסודות ה"נטילה" וה"נשיאה" שבסעיף 383 לחוק העונשין, למרות שהמערערים לא נטלו עימם את הרכוש והשאירוהו בתחום המפעל בעת שנמלטו. אין די בהזזת החפץ ממקומו, כדי למלא את דרישת הנטילה והנשיאה כאשר נשאר החפץ בתחום הנמצא בשליטת הבעלים. כל עוד לא נפגע פוטנציאל השליטה של בעל הנכס ברכושו, ובידו לנהוג בנכס מנהג בעלים על אף הזזתו, לא נעברה עבירת הגניבה. בענייננו, המערערים לא שללו את יכולת השליטה הפוטנציאלית של הבעלים ברכושם שנערם ונשאר ליד שער המפעל ועל כן לא הושלמה עבירת הגניבה. את הרשעת המערערים בעבירה לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין יש להמיר בהרשעה לפי 407(א) לחוק.
ד. אשר לאירועים נשוא האישום השני - לאחר פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי נכנס לתקפו חוק העונשין (תיקון מספר 39). כיוון שהרשעת המערערים מבוססת על הוראות חוק העונשין טרם תיקונו, מתחייבת בחינתה מחדש של התשתית המשפטית וזכאים המערערים ליהנות מן הדין המקל מבין שני הדינים. שלושת הנושאים המחייבים בחינה משפטית מחודשת נוגעים לדיני השותפות; לעבירה נוספת מסתברת; ולהגנת הכורח.
ה. עיקר טענת המערערים היא כי לא היתה להם יד ברצח וכי מניעיהם וכוונותיהם לא היו זהים לאלה של המבוקשים. האחרונים באו למפעל ממניע לאומני ובמטרה לגנוב את נשקו של השומר, ואילו המערערים הם גנבים "פשוטים" ולא היתה מצדם חבירה רצונית אל המבוקשים. אלה האחרונים כפו עצמם עליהם ואיימו עליהם, ולא היתה להם ברירה אלא לקחתם עימם ומטעם זה גם לא הסגירו את המבוקשים לשלוטונות בדרך ולא נמלטו מפניהם.
ו. טענת "הכורח" אינה יכולה לעמוד למערער סאלם אשר מלכתחילה לא פעל תחת איומים, אלא מתוך הזדהות ושיתוף פעולה מלא עם המבוקשים. אשר ליתר המערערים - הדין הקודם לא החיל את הגנת הכורח על מעשה רצח או עבירה שעונשה מוות. כן הכיל סעיף 21 לחוק דרישת המיידיות שבסכנה שנשקפה לנאשם והגנת הכורח לא עמדה למי שהיתה לו הזדמנות לסכל את המזימה על ידי פנייה למשטרה או להמלט. מכאן שלפי החוק הקודם לא היה מקום לקבל את טענת הכורח של המערערים לאחר שהגיעו לתחום מדינת ישראל. היום חל סעיף 34 יב' שהחיל את הגנת הכורח גם על מעשי רצח. דרישת המיידיות אינה מופיעה בסעיף זה. דרישת הסעיף היא כי הסכנה תהיה מוחשית וכי עקב כך אנוס היה הנאשם לעשות את המעשה. אם קיימת בפני המאויים אלטרנטיבה של אפשרות לסכל את האיום אין הוא נכנס לגידרה של ההגנה. בענייננו, אין כל ראייה כי המבוקשים היפנו כלפי המערערים איום כלשהו. איום לעתיד, חייב אף הוא להעמיד את המאויים בפני סכנה מוחשית בעתיד, ולא די בחשש של סכנה באופן כללי. לא זו בלבד, אלא שלאחר שעברו לישראל היו למערערים מספר הזדמנויות להסגיר את המבוקשים לשלטונות ולברוח מהם והם לא ניצלו פתחי מילוט אלה. לפיכך לא תעמוד להם הגנת הכורח.
ז. משנדחתה טענת הכורח התבססה הרשעת המערערים מכח אחריותם לפי סעיף 28 לחוק העונשין שלפני תיקון מס' 39. היסודות שנדרשו להחלת סעיף זה היו 5: חבירה יחדיו; להשגת מטרה בלתי חוקית; במהלך השגת מטרה זו בוצעה עבירה; העבירה היא תוצאה מסתברת של מהלך השגת המטרה הבלתי חוקית; נוכחות בשעת ביצוע העבירה. יסוד החבירה יחדיו לפי סעיף 28 לחוק הקודם התקיים, שכן גם מסייע שאין לו עניין בעבירה והמבצע העיקרי הם בגדר מי שחברו יחדיו, על אף שלא נתקיימו יסודות עבירת הקשר.
ח. לעניין הדרישה ש"העבירה הנוספת תהיה תוצאה מסתברת של מהלך השגת המטרה הבלתי חוקית" - לטענת המערערים לא ביצעו המבוקשים את הרצח "במהלך השגת המטרה הבלתי חוקית" שלשמה חברו אליהם, אלא בכוונה תחילה ממניעים לאומניים, שלמערערים לא היה כל עניין בו. ברם, גם אם המבוקשים באו מתוך מטרה נוספת שלא היתה למערערים, הרי בצידה היתה להם ולמערערים מטרה משותפת, להתפרץ למפעל ולגנוב ממנו. השימוש שעשו המבוקשים בנשק, תרם להגשמת שתי המטרות וקידם גם את המטרה הבלתי חוקית המשותפת. לפיכך ניתן לראות את המערערים כאחראים לעבירות הנוספות מכח סעיף 28 שלפני תיקון 39.
ט. כאן מגיעים לסעיף 34 שהחליף את סעיף 28. בסעיף החדש נעדרת הדרישה ל"חבירה"; היסוד "במהלך השגת המטרה הבלתי חוקית", הומר ביסוד "אגב עשיית העבירה"; והוסרה הדרישה ל"נוכחות". העונש הצפוי לנאשם הופחת. אם הנאשם הינו מבצע בצוותא של העבירה המקורית והעבירה הנוספת הינה עבירה של כוונה, ישא הנאשם באחריות לה רק כעל עבירה של אדישות; אם הנאשם משדל או מסייע לעבירה המקורית - ישא באחריות לעבירה הנוספת כעבירה של רשלנות אם קיימת כזו באותו יסוד עובדתי. סעיף 34א אינו יכול לחול על סלאם שכן היה איש סודם ואמונם של המבקשים ויש לראותו כמי שביצע בצוותא עם המבוקשים את השוד והרצח, פעל במשותף איתם והיה חלק מהחבורה שרצחה.
י. אך סעיף 34 אין לו גם תחולה על יתר המערערים מסיבה שונה. סעיף 34א חל מקום בו אחד השותפים ביצע עבירה שונה או נוספת לזו שתוכננה מראש. כאשר עבירה פלונית נכללה מראש בתכנון המקורי, אין הוראת הסעיף חלה כלל. אין נפקא מינה אם עבירה פלונית עמדה במרכז התכנון הפלילי, או נצפתה כאפשרות העשוייה להתרחש, גם אם אינה עומדת בתכנון היסוד הפלילי. אין ספק כי המערערים היו מודעים בפועל לאפשרות שהמבוקשים יעשו שימוש בנשק שהיה ברשותם.
יא. השאלה היא מה מעמדם של שלושת המערערים בביצוע מסגרת העבירות שבאישום השני - האם הם מבצעים בצוותא או מסייעים. לכל בני החבורה היה יעד משותף לפרוץ ולגנוב, אך למבוקשים היה יעד נוסף שעמד בפני עצמו והוא לשדוד את נשקו של השומר. לשלושת המערערים, מחמוד, נפז וג'אמל, שהם גנבים "פשוטים" לא היה עניין ביעד השני. גם אם תרמו ליצירת תנאים לביצוע העבירות על ידי המבוקשים, אין לראותם כמבצעים בצוותא אלא כמסייעים. לפיכך יש להשאיר את הרשעתם של מחמוד, נאפס וג'מאל בעבירות של האישום השני, תוך קביעה שאחריותם לעבירות היא מכח היותם מסייעים לדבר עבירה לפי סעיף 31 לחוק העונשין והתיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי לקבוע את ענשם.

(בפני השופטים: גולדברג, אור, גב' בייניש. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. מסטרמן לנפס, עו"ד ע. גבאי למחמוד, עו"ד א. דואני לסאלם וג'מאל, עו"ד י. למברגר למדינה. 7.8.97).

בג"צ 7216+635/95 - מוניות הדרים שרות רחובות וחברת מוניות הנמרים בע"מ נגד המפקח הארצי על התעבורה

*הענקת רשיונות למוניות שירות(העתירה נתקבלה - והנושא הוחזר למפקח על התעבורה לעיון מחדש).

א. העותרות, שתי חברות מוניות, ביקשו, כל אחת מהן לעצמה, רשיונות להפעלת "קו שירות". חברת הדרים ביקשה להקים קו שירות בין קריית עקרון, מזכרת בתיה ורחובות. חברת הנמרים ביקשה להקים קו שירות בין ת"א לבת-ים. בשני המקרים סמכו הרשויות המקומיות ידיהן על בקשות חברות המוניות, ובשני המקרים דחה משרד התחבורה את הבקשות לאחר דיונים שנמשכו שנים ולאחר שהוקמה ועדת סקר שמסקנותיה
שימשו בסיס למדיניות שנקבעה על ידי משרד התחבורה. המדיניות כפי שהוצגה על ידי משרד התחבורה לא נפסלה על ידי בג"צ, אך יישומה על שני המקרים דנא נמצאה לא מבוססת. הנושאים הוחזרו למפקח על התעבורה לדון מחדש בנושא.
ב. מדיניות משרד התחבורה המבוססת על המלצות ועדת הסקר, הינה שלא להעניק רשיונות למוניות שירות בקווים שבהם שירותי האוטובוסים תדירים, אלא במקומות מרוחקים ובעלי אוכלוסין שבהן שירותי האוטובוסים אינם תדירים. המגמה היא שלא לפגוע בשירות האוטובוסים בקווים הרווחיים, כאשר מפעילי האוטובוסים נדרשים לקיים קווי שירות גם בקווים שבהם הם מפסידים. אם תותר הקמת קווי שירות תהיה בריחת נוסעים משירות האוטובוסים לשירות המוניות בקווים הרווחיים, והדבר יחייב הגדלת תשלומי הסובסידיה לאוטובוסים. כמו כן היו למשרד התחבורה שיקולים של גודש תנועה וזיהום אוויר הנובע מעודף תחבורה, כאשר שירות האוטובוסים, במקום רכב קטן, יש בו כדי לדלל את מספר כלי הרכב ולהפחית מהגודש בכבישים שבערי המטרופולין.
ג. העותרות טענו כי המפקח הארצי על התעבורה אינו רשאי לשקול את השיקולים שאותם שקל. טענה זו יש לדחות. השיקולים האמורים - השיקול של גודש בכבישים ודאי שאין חולקים שהוא שיקול לגיטימי. לעניין השיקול של הצורך בהגדלת הסובסידיות אם יותרו קווי מוניות שירות, הרי הלכה מימים ימימה היא שזה שיקול לגיטימי ולפיכך אין להתערב בכך. אם כי, יאמר בסוגריים, כי הלכת הסובסידיה ראוייה לעיון מחדש.
ד. מאידך יש לקבל את טענת העותרות כי הרשויות לא החילו עליהן את המדיניות כהלכה. לא עלה בידי המפקח להסיר את הנטל המוטל עליו להצדיק את הגבלת חופש העיסוק של העותרות. אין לפגוע פגיעה ממשית בחופש העיסוק אלא על יסוד תשתית ממשית של עובדות. המפקח הסתמך בקביעת מדיניותו על הסקר שהונח בפניו, דא עקא שאין בנתוני הסקר כדי לתמוך במסקנות לענייניהן של העותרות, כל אחת מהן לעצמה. אין הסקר עוסק בעיר רחובות, בקרית עקרון ובמזכרת בתיה, והרשויות המקומיות באותן ערים תמכו בהקמת שירות מוניות על ידי חברת הדרים. גם ראש עיריית בת-ים נתן המלצה חמה להפעלת השירות. המפקח על התעבורה לא שקל את כל השיקולים שעה שסירב לעותרות. על המפקח לאסוף את כל הנתונים הצריכים לעניין, לשמוע את כל הצדדים הנוגעים לעניין ולאחר מכן יתן החלטתו.

(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט חשין. עוה"ד אליהו רונשטיין, אליעד שרגא ועידו שפירא לעותרים, עוה"ד גב' אוסנת מנדל, גב' יעל טויסטר-ישראלי, אסף כספי, רועי מילר ואבנר גולוב למשיבים. 7.8.97).

רע"א 8548/96 - יחיאל פדידה נגד סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח'

*שימוש" בדרך "למטרות תחבורה" כדי שתאונה תיחשב כתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ע.א. 594/95 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

א. המבקש, נהג משאית במפעל לייצור בלוקים, החנה את המשאית בחצר המפעל על מנת לעשות בה תיקון כלשהו וירד ממנה. זמן קצר אחר כך נזקק המבקש למצית סיגריות שהושאר במשאית, חזר למשאית ונטל את המצית, וברדתו ממדרגות המשאית מעד ונפגע. הוא הגיש תביעה בטענה שמדובר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בימ"ש השלום קבע כי לא היתה זו תאונת דרכים מן הטעם ש"השימוש ברכב מנועי" לא נעשה "למטרות תחבורה" כנדרש בחוק. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור מטעמים דומים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור. הערעור נדחה.
ב. הגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפיצויים קובעת כי תאונת דרכים היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". אין מחלוקת שלמבקש נגרם נזק בתאונה וגם אין מחלוקת שהוא עשה בנסיבות המקרה "שימוש" ברכב. השאלה היא אם שימושו של המבקש ברכב היה "למטרות תחבורה". זו השאלה העומדת במוקד המחלוקת בין הצדדים והתשובה עליה היא שלילית.
ג. הדרישה ל"שימוש" ברכב, והדרישה כי השימוש יעשה "למטרות תחבורה", הן שתי דרישות נפרדות ומצטברות. בעבר הרחיב ביהמ"ש העליון את הפרשנות שניתנה לחוק הפיצויים, כאשר אימץ את "המבחן היעודי" לצורך הכרעה בשאלה אם נעשה "שימוש ברכב מנועי". גישה זו הביאה להרחבת קשת המקרים שנחשבו "תאונות דרכים". בתיקון מס' 8 לחוק הפיצויים, בו הוחלפה הגדרת "תאונת דרכים", דחה המחוקק את "המבחן היעודי" ואימץ את "המבחן התעבורתי". מבחן זה מתמקד בשאלה אם הסיכון שהתממש הינו סיכון הקשור באופן הדוק לפעולה תעבורתית היינו "למטרות תחבורה".
ד. בדברי ההסבר להצעת חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים (תיקון מס' 8), שהחליף את המבחן היעודי למבחן התעבורתי, צויין כי הפירוש ל"שימוש ברכב" שניתן בפסיקה מרחיב את תחולתו של החוק הרבה מעבר למטרות שלשמן חוקק, ומטיל עול כבד על ציבור הנהגים החייב בתשלום פרמייה גם על ביטוח פגיעות שאינן קשורות לסיכון תחבורתי. מן הראוי כי דברי הסבר אלה בהצעת החוק, דברים שנאמרו בעקבות הפרשנות המרחיבה שניתנה לחוק הפיצויים על ידי שימוש ב"מבחן היעודי", יעמדו לנגד עיני ביהמ"ש בבואו לפרש את החוק לאחר תיקון מס' 8. במיוחד שמדובר בפרשנות הוראה בחוק שהוחל בה המבחן התעבורתי במפורש.
ה. פעולה של עליה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. אך לא כל פגיעה בתאונה בעליה לרכב או בירידה ממנו תחשב לתאונת דרכים. בענייננו, מעד המבקש כאשר ירד מן המשאית זמן קצר לאחר שעלה אליה כדי ליטול ממנה מצית. הוא לא נכנס לרכב כדי לעשות בו שימוש כלשהו למטרות תחבורה. פגיעתו של המבקש אירעה, על כן, עקב התממשות סיכון שאינו סיכון תעבורתי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ימין מרי למבקש, עוה"ד צבי יעקובוביץ וברוך זיגר למשיבה. 26.8.97).

רע"א 7185/96 - ההסתדרות הכללית ואח' נגד קיבוץ מסדה ואח'

*בקשה לביטול עיקול על נכס של חברה בעקבות שינוי הרכב בעלי המניות ושינוי שם החברה(הבקשה נדחתה).

א. בפני רשות השיפוט של ההסתדרות מתבררות תובענות שהוגשו ע"י המשיבות. התובענות הופנו, בין השאר, נגד ההסתדרות ולשכת המס של ההסתדרות. במסגרת תובענות אלה ביקשו המשיבות, על פי חוק הבוררות, עיקול בניין המשרדים של לשכת המס בתל אביב. הנכס אינו רשום בספרי המקרקעין ע"ש הנתבעות או מי מהן אלא על שם חברות המעונות, חברות בנות של תאגידים הקשורים למבקשות. ביהמ"ש נתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד, והמבקשות ביקשו לבטל את העיקול בטענה כי אין קשר בין חברות המעונות, הבעלים של הנכס, לבין המבקשות. לטענת המבקשות לא היה מקום להרמת מסך בין חברות המעונות לבין המבקשות.

ב. הבקשה לא נדונה לגופה, שכן הוגשה באיחור, וביהמ"ש דחה את בקשת המבקשות להאריך את המועד. ביהמ"ש החליט, על בסיס הסכמת הצדדים, לקיים דיון בבקשת המבקשות לתיקון הבקשה המקורית ולהעלות טענה כי חל שינוי בנסיבות המצדיק ביטול צו העיקול הזמני. שינוי הנסיבות התרחש לאחר שניתן צו העיקול ובמסגרת זו שונה
שמה של החברה המחזיקה במניות ובמבנה האחזקות של המניות בחברה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לביטול העיקול וקבע כי נוכח הוראת סעיף 37(ג) לפקודת החברות, שינוי שמה של החברה והשינוי במבנה ההחזקות בה, אינם יכולים להשפיע על עיקול שהוטל לפני השינויים, ולכן זכויותיהם של בעלי המניות הנוכחיים בחברה כפופות לעיקולים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. סעיף 37 קובע עקרון של רציפות בזכויותיה ובחובותיה של חברה ששמה שונה. ברור גם שלא ניתן בדרך של שינוי במבנה ההחזקות במניות של חברה, לפגוע בתוקפן של פעולות משפטיות שנעשו ע"י החברה או כלפיה לפני השינוי. תוצאה זו מתחייבת מן העקרון היסודי, בדבר הפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה לבין בעלי מניותיה.

(בפני: השופט אור. עו"ד י. גוטמן למערערות, עוה"ד אבנר צור וגב' מיכל אביבי למשיבות. 6.8.97).

בג"צ 4058/95 - יוסף בן מנשה, עו"ד נגד שר הדתות

*בקשה למנות פקיד לעריכת נישואים אזרחיים(העתירה נדחתה).

א. העותר מבקש להורות למשיב למנות פקיד, שיערוך נישואים אזרחיים לחסרי עדה. את עילתו הוא מעגן בפקודת הנישואין והגירושין (רישום), המסדיר רישום נישואין בפנקס ע"י הרשות הרושמת. בהגדרות החוק נאמר "'הרשות הרושמת' פירושה הפקיד המסדר את הקידושין, אם היו הנישואין נישואין אזרחיים, האימם, בנישואין לפי דת האיסלם...". בסעיף 3 לחוק נאמר כי "הרשות הרושמת תרשום כל נישואין בשעת סידור הקידושין בכתבה את הפרטים הבאים...". לטענת העותר יש בסעיפים אלה כדי ללמד על החובה למנות פקיד מסדר קידושין בנישואין אזרחיים. העתירה נדחתה.
ב. פקודת הנישואין והגירושין (רישום) אינה קובעת דין מהותי. היא עוסקת בדין דיוני. היא מנחה את "הרשות הרושמת" - המוסמכת לערוך נישואין מכח דין שהוא חיצוני לה - כיצד לרשום את הנישואין. היא נועדה לקיים פיקוח על נישואין הנערכים כדין בישראל ואין לגזור מהוראה מינהלית זו הכרה במוסד הנישואין האזרחיים. אכן, הבעייה אותה מעלה העותר היא קשה, ועם גלי העליה החדשים מברית המועצות (לשעבר) היא אף החריפה, אך התשתית הנורמטיבית עליה עמד העותר, והמבוססת על פקודת הנישואין והגירושין, אינה מאפשרת את הפתרון שאליו שואף העותר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. העותר לעצמו, עו"ד שי ניצן למשיב. 7.8.97).

ע.פ. 357/95 - יוסף וייצמן נגד מדינת ישראל

טענת "הגנה עצמית" באישום של רצח. יסודות כוונת הקטילה בעבירת רצח. *בקשה לעונש מופחת ברצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 371/94 - הערעור נדחה).

א. בתקופה הרלוונטית לאירוע נשוא כתב האישום התגורר המערער בדירה נטושה אליה פלש. המנוח רוני כהן, שהיה עבריין, החליט מספר שבועות לפני האירוע "להתנחל" בדירתו של המערער, ולעיתים אף סירב לאפשר למערער לישון בבית והכריחו ללון במרפסת חיצונית. באחד הערבים, באוגוסט 94, הגיעה חברתו של המערער, אורלי, לדירה והשניים יצאו לאכול. כיוון שהמנוח הודיע למערער כי אינו מסכים שאורלי תיכנס לדירה, אמר המערער לאורלי שהוא הולך לדירה לקחת שמיכה וסדין כדי שיוכלו לשבת על הדשא בחוץ. בכניסתו לדירה הותקף על ידי המנוח בגרזן ונגרם לו חתך ביד. אחר כך זרק המנוח את הגרזן לעברו של המערער ואז תקף המערער את המנוח בצינור ברזל ובמוט עץ וכנראה גם בגרזן שנזרק ע"י המנוח. לפי קביעת ביהמ"ש המערער המשיך להלום במנוח גם כשזה שכב חסר אונים. המערער הפליא את מכותיו
במנוח, חרף תחנוני המנוח ותחנוניה של אורלי כי יפסיק להכותו. כתוצאה מהמכות נפטר המנוח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של רצח וגזר לו מאסר עולם. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
ב. הסניגור טוען כי המערער פעל מתוך הגנה עצמית לאורך כל מאבקו עם המנוח. טענה זו יש לדחות. המערער העיד לאמור "עד השלב שהוא זרק את הגרזן אני הספקתי להכות בו... כשהוא זרק את הגרזן הוא היה עדיין במצב שהוא היה בסדר ועמד על רגליו... אז ניגשתי אליו והכיתי בו בצינור הברזל שלוש-ארבע פעמים...". לאחר שהמנוח זרק את הגרזן על המערער לא היה עוד המערער תחת איום. המערער אכן העיד כי חשש פן ינסה המנוח ליטול לידיו שוב את הגרזן, אולם לא היה בחשש זה כדי להצדיק את ההתקפה הפראית גם לאחר שהמנוח הוכרע. מה גם שהמערער עצמו מציין בעדותו כי יכול היה לברוח מהדירה. בנסיבות אלה אין המערער זכאי ליהנות מצילה של ההגנה העצמית לאורך כל האירוע, אם כי בתחילת האירוע פעל, כפסיקת ביהמ"ש המחוזי מתוך הגנה עצמית.
ג. אשר לטענה כי אפשר שהמכה הקטלנית הונחתה על המנוח כשהמערער עוד נהנה מזכות ההגנה העצמית - על המנוח הונחתו מכות רבות ומתוכן 8 על גולגלתו. לדעת ההגנה, על יסוד חוות דעת רפואית, נגרם המוות בעקבות מכה אחת. האפשרות לייחד את גרם המוות למכה אחת, מטילה, לדעת ההגנה, את הנטל על התביעה להוכיח כי המכה הקטלנית הונחתה על גולגלתו של המנוח בעת שהמערער לא היה נתון במצב של הגנה עצמית, ודי שיתעורר ספק סביר בעניין זה כדי שיזוכה המערער מרצח. ברם, חוות הדעת הרפואית קובעת כי אם המכה הקטלנית היתה מונחתת על המנוח לפני שזרק את הגרזן, הוא היה אמור לאבד את הכרתו וליפול ארצה. לפי עובדות המקרה, אליבא דמערער עצמו, זרק המנוח את הגרזן כשהוא "בסדר" וממשיך "לעמוד על רגליו", ונמלט מן המערער מחדר לחדר בבית. מכאן שהמכה הקטלנית היתה לאחר שהמנוח זרק את הגרזן.
ד. יתירה מזו, גם בהנחה שהמערער הספיק להנחית על המנוח מכה קשה לפני שזרק את את הגרזן, ומכה זו היתה מביאה בסופו של דבר למותו של המנוח, אין בכך כדי לגרוע מאחריותו הפלילית לרצח. ברור מעדותו של המערער כי המכה אשר חוסה (על פי הטענה) תחת ההגנה העצמית, לא הביאה למותו המיידי של המנוח. לאחריה המשיך המערער להכות במנוח כאשר הלה שכב על הרצפה. מכות אלה היו, בין היתר, על ראשו של המנוח. מכאן, כי גם אם המכה הקשה הראשונה היתה מובילה - בסופו של הדבר - גם ללא המכות הנוספות, למותו של המנוח, הרי שמכות אלה תרמו גם הן את חלקן, והחישו את מות המנוח. כאשר חובט אדם בראשו של חברו חבטה שיש בה לגרום למוות, והלה ממשיך על אף זאת לעמוד על רגליו, ואחר כך ממשיך התוקף להכותו בראשו במקומות רגישיים בגופו, מכות שהן כשלעצמן יכולות לגרום למוות, לא ניתן לומר שאין קשר סיבתי בין המכות המאוחרות למוות.
ה. טענה אחרת בפי הסניגור שהתביעה לא הוכיחה את כוונת הקטילה. כוונה זו, שהיא "ההחלטה להמית", מורכבת משניים: מודעות לאפשרות קרות התוצאה הקטלנית, ויחס ריגשי של חפץ בתוצאה הקטלנית. לא יכול להיות ספק שהמערער היה מודע לאפשרות מותו של המנוח, כתוצאה מהמכות שהיכה אותו, כשם שניתן להסיק מעוצמת המכות ומאזורי הגוף עליהם הן הונחתו, על חפצו של המערער במות המנוח. לזאת נוספים דבריו של המערער לאורלי, בעת שזו ביקשה ממנו להפסיק להכות במנוח, "תסתמי גם את, שאני לא ארצח אותך גם את". עוצמת המכות וסירובו של המערער לשעות לתחנוני
המנוח ולבקשותיה של אורלי להפסיק את המתקפה, מצביעים על כך שהמערער החליט להמית את המנוח לאחר שהלה זרק לעברו את הגרזן.
ו. אשר לטענה שלא הוכח היעדר קינטור - ביהמ"ש המחוזי היה מוכן להניח כי המערער פעל תחת קינטור סובייקטיבי. הוא קיבל את גירסת ההגנה שהמנוח ביקש לנשל את הנאשם מן הדירה ואילץ אותו לעתים ללון במרפסת הבית. אולם גם אם עבר המערער את משוכת הקינטור הסובייקטיבי, לא הצליח לעבור את משוכת הקינטור האובייקטיבי. ביהמ"ש מיקד את טענת הקינטור בשני מעשי התגרות של המנוח: נישולו של המערער מדירתו ותקיפתו בגרזן. אשר למעשה הראשון - מדובר בהתנהגותו של המנוח מספר שבועות לפני הרצח ולא בתכוף לו, כך שבין הקינטור לקטילת הקרבן הפריד משך זמן שבו היתה למערער אפשרות "להתקרר" ועל כן אין עומדת לו טענת הקינטור.
ז. אכן, אין להתעלם מן הקינטור האמור כשבאים לדון במשקלו הפרובוקאטיבי של המעשה הנוגע לתקיפת המערער בגרזן. ניתן לומר כי האירוע המקנטר הראשון, אף אם אינו עומד לבדו במבחן הקינטור האובייקטיבי, יש בו כדי להוסיף נופך בהצטרפו לקינטור השני. אעפ"כ אין מקום לומר כי התקיים קינטור במובנו האובייקטיבי. אין מקום שביהמ"ש יכיר בקינטור אובייקטיבי בנסיבות בהן תקיפת הקרבן אינה אינסטינקטיבית וקצרה, כי אם מסע נקמה מתמשך, גם לאחר שלא נשקפת עוד מן הקרבן כל סכנה. בתגובה כזאת יש חריגה מגדר נורמת התנהגות של "אדם מן הישוב" כאשר הוא מותקף בידי אחר, אפילו לאחר פרובוקציה קודמת.
ח. הסניגור טען שהמערער זכאי להקלה מעונש החובה של מאסר עולם מכח סעיף 300א' לחוק העונשין. זאת מן הטעם שהחריגה מ"ההגנה העצמית" לא היתה רבה. אולם, טענת ההגנה העצמית שהעלה המערער נדחתה בראש ובראשונה בשל כך שהאיום הוסר ממנו לאחר שהמנוח זרק את הגרזן. מכאן שהמשך תקיפת המערער את המנוח אינה חוטאת בחריגה "במידה מועטה, בנסיבות העניין, מתחום הסבירות, כי אם בהיעדר מוחלט של יסודות ההגנה העצמית. לפיכך לא חל סעיף 300א(ב) לחוק. אין גם להקל בעונש בשל מצבו הנפשי המעורער של המערער, שכן גם אם היתה בו "הפרעת אישיות" לפי חוות דעת פסיכיאטרית, הרי הפרעת אישיות כשלעצמה אינה ממלאת את יסודותיו של סעיף 300א' לחוק העונשין. לשכלול התנאים הנדרשים בסעיף זה נדרשים הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר שכלי אשר מגבילים את יכולת הנאשם במידה ניכרת אף שאינה מגיעה לידי אי שפיות הדעת ואין זה המצב בענייננו.

(בפני השופטים: גולדברג, אור, חשין. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עו"ד גב' תמי בורנשטיין למשיבה. 26.8.97).

בש"פ 4822/97 - מדינת ישראל נגד צבי בן ארי (גריגורי לרנר)

*הארכת מעצר לצורך חקירה מעבר ל - 90 יום (הונאה ומרמה)(בקשה להארכת מעצר לצורך חקירה מעבר ל-90 יום לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

א. המשיב חשוד בביצוע סידרה של עבירות שחלקן בוצעו בישראל בשלמותן (להלן: העבירות המקומיות) וחלקן - החמורות שבהן - בוצעו במקצתן בלבד בישראל והושלמו מחוצה לה (להלן: העבירות הזרות). המשיב מוחזק במעצר לצרכי חקירה מזה 89 ימים והמדינה מבקשת להאריך את המעצר ב-15 יום מעבר ל-90 הימים הקבועים בחוק, בחשש שאם ישוחרר המשיב הוא יתחמק מן הדין וימלט לחו"ל וכן יעשה לשיבוש הליכי חקירה ומשפט, להדיח עדים ולעוות ראיות. ב"כ התביעה הבהיר שבעבירות הזרות מדובר במעשי הונאה ומרמה בסכומי עתק של מליוני דולרים, שבוצעו כנגד בנקים רוסיים
באמצעות תאגידי סרק הרשומים ברחבי העולם והמצויים בשליטת המשיב. החקירה מסועפת ומקיפה, והשחרור בערובה ישים לאל את המאמצים שנעשו עד כה. מנגד טוענת ב"כ המשיב כי מן ההיבט החוקתי, מיצתה התביעה את "ההיתר" שנתן בידה החוק, וכי אם לא עלה בידיה לאסוף תוך 90 יום ראיות מספיקות לביסוס כתב האישום יש לשחרר את המשיב בערובה. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. יש בחומר החסוי שהועמד לעיון ביהמ"ש כדי לבסס חשש ממשי של התחמקות מן הדין ושל התערבות לשיבוש הליכי החקירה והמשפט. מאידך, אין לתת משקל, כבקשת התובע, לחומרה המופלגת של העבירות "הזרות" ולמאמץ שהושקע באיסוף החומר שהצטבר עד כה ואשר אפשר שירד לטמיון אם ישוחרר המשיב. חובתה של המשטרה להשקיע כל מאמץ אפשרי בחקירת פשעים אינה מותנית בהחזקת החשוד בביצועם במעצר. נקודת המוצא היא שאין לעצור חשודים אלא במקום ובמידה שאין מנוס מכך ובתנאים ובמגבלות שקבע לכך הדין. הכלל הוא שחרור בערובה והיוצא מן הכלל הוא מעצרו של החשוד.
ג. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) אינו נותן תשובה לשאלה מה השיקולים לקביעת "משך המעצר". על ביהמ"ש לשוות לנגד עיניו כל העת את חובתו להעדיף "חלופת מעצר" על פני מעצר בפועל. ככל שהמעצר מתמשך יבקש ביהמ"ש אחיזה מבוססת יותר לחשדות, ונטייתו להורות על המשך המעצר תקבע בהתאם. ככל שיגבר החשש לסיכול הליכי החקירה או סיכון בטחונו של אדם, כך תגבר נטיית ביהמ"ש שלא להורות על "חלופת מעצר". כך עד למיצוי 90 הימים שקצב המחוקק למעצרו של חשוד. הארכת מעצר של חשוד מעבר ל-90 הימים, מצריכה קיומן של "נסיבות מצדיקות" מיוחדות וחריגות. כוחם של השיקולים "הרגילים" להארכות מעצר עד ל-90 הימים - ובגידרם: היקפה של החקירה והקשיים שנתקלים בהם החוקרים במהלכה - מתגמד בשלב זה כנגד זכות היסוד לחירות ולחופש התנועה.
ד. החשיבות הבינלאומית שיש במקרה דנא למיצוי חקירתן של "העבירות הזרות", הוא שיקול היונק את כוחו ממחוייבותה של המדינה כחברה בקהיליית העמים, לעשות כמיטב יכולתה לבירורם של חשדות בדבר ביצוען של עבירות "חובקות עולם" מן הסוג המיוחס למשיב. שיקול זה אינו זר לעניין החזקת חשוד במעצר, וניתן לו משקל נכבד כאשר מדובר במבוקש להסגרה. כוחו של שיקול זה מותנה כמובן בשלב שאליו הגיעה החקירה. במקום שבו נדרש "מאמץ אחרון" למיצוי החקירה - יש בכוחו של השיקול האמור להצדיק הארכת מעצר מעבר ל-90 הימים. כאן מצוייה החקירה בשלב כזה שנדרש מאמץ אחרון בלבד לגיבוש כתב אישום. אם יתברר שהתנופה הנוכחית בחקירה אינה מבטאת "מאמץ אחרון" אלא אך "שלב נוסף" בקידום החקירה, שוב לא יהיה בכוחו של השיקול האמור להצדיק הארכות נוספות. לפיכך הוחלט להאריך את המעצר ב-15 יום.

(בפני: השופט קדמי. עו"ד דולן למבקשת, עו"ד גב' דבורין למשיב. 10.8.97).

בג"צ 11+2/97 - נג'אח ערפאת אבו חלאווה ואח' נגד אלוף פיקוד העורף ואח'

*אטימת בתי מחבלים שהשתתפו בפיגועי דמים(העתירות נדחו).

א. העותרים הם בני משפחותיהם ובעלי בתיהם של מחבלים, שהורשעו בבתי דין צבאיים במעורבות בפיגועים בשטח ישראל בחודשים פברואר ומרץ 96 שבהם נהרגו 45 בני אדם ונפצעו 78. בעקבות הרשעת המעורבים בפיגועים, הוציא המשיב צווים להחרמתם ואטימתם של מבני מגורים בהם מתגוררים העותרים. טענות העותרים מתחלקות לטענות במישור העקרוני, היינו הצורך ושיקול הדעת בהוצאת צווי אטימה לבתים בהם התגוררו
מחבלים, וטענות במישור המעשי, היינו היקף צווי האטימה של כל מקרה לגופו. העתירות נדחו.
ב. אחת מטענות העותרים הינה כי אטימת ביתו של מפגע מכח תקנה 119 מהווה "ענישה קולקטיבית" ולכן אין לקיימה. טענה זו נדונה כבר בעבר במספר פסקי דין של בג"צ ונדחתה. ביסוד סמכותו של אלוף הפיקוד עומדת מטרה הרתעתית - לא רק על המחבל עצמו אלא גם על הסובבים אותו. על כן אין מדובר בענישה קולקטיבית. מטעם זה יש גם לדחות את הטענה שלפיה אין לענוש קרוב משפחה על אי מניעת פשע. כך גם הטענה שלא הוכחה יעילות השימוש בתקנה 119 כמרתיעה. טענה שהועלתה אף היא בעבר ונדחתה. מטרת האטימה הינה הרתעת הסובבים את המפגע ולא רק את המפגע עצמו ועל כן תצהירו של המפגע כי הריסת הבית אינה מרתיעה אין לו משמעות. קשה גם לאמוד כמה פגיעות מנע השימוש באמצעי מרתיע זה. לאמצעי הקבוע בתקנה 119 כח מרתיע, גם אם היקפו המרתיע אינו ניתן להוכחה מדעית.
ג. יש גם לדחות את הטענה בדבר הבחנה בין בעלי בתים לבין משכירי דירות שבהן התגוררו המפגעים. משעה שהבסיס לשימוש בתקנה 119 היא הרתעתית, אין מקום להבחנה בין מפגע שהוא בעליו של בית לבין מפגע שהוא רק שוכר הבית. כך שאין בטענות העקרוניות של העותרים כדי להביא להתערבות בשיקול דעתם של המשיבים.
ד. העותרים גם ביקשו לקבוע פרשנות מחמירה יותר לתקנה 119 לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אך גם טענה זו נדונה כבר בעבר ונדחתה. אכן, למרות שהתקנה חוסה בצל סעיף שמירת הדינים שבחוק היסוד, יש לפרש את השימוש בתקנה 119 ואת סבירות הפעלתו בהתחשב בקיומה של תכלית ראוייה ושל מידה שאינה עולה על הנדרש כאמור בחוק היסוד. דא עקא, אין בנסיבות המקרה כדי לפסול את פעולת המשיבים, שכן תכלית השימוש בתקנה 119 בנסיבות המקרה, לרבות ההרתעה והמניעה הכרוכים בה, היא ראוייה. אף האמצעי שננקט הינו מידתי לאור חומרת מעשיהם של המפגעים והצורך להרתיע. לא זו אף זו - המשיבים בחרו באמצעי הפוגעני פחות - אטימת הבתים ולא הריסתם וגם זאת בהיקף חלקי ותוך התחשבות בשאר בני הבית.
ה. אשר לטענות במישור המעשי - העותרים טענו לפסלות הצווים בשל אי היכולת להפריד בין חלק הבית בו התגורר המפגע, לחלקו האחר בו מתגוררים שאר בני המשפחה. בעניין זה צודקים המשיבים כי אין תקנה 119 דורשת, כתנאי הכרחי להפעלתה, את ביצועו של מעשה החבלה מתוך הבית המיועד לאטימה ודי בכך שהמפגע התגורר במבנה. גם בעובדה שהעותרים לא ידעו, כטענתם, על מעשיהם של בני הבית אין כדי למנוע את האיטום. מטרת הפעלת התקנה היא הרתעתית ולא עונשית ומעצם טיבה אין התקנה פוגעת רק באלה שסייעו בפועל לביצוע מעשה החבלה או באלה שידעו על כך ולא מנעו זאת.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, קדמי. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד גוואד בולוס וגב' לאה צמל לעותרים, עו"ד יהודה שפר למשיב. 11.8.97).

ע.א. 2176/95 - זיאד רפיק חלבי נגד וג'יה אבו חמד ואח'

פיצויים בתאונת דרכים. נטל ההוכחה בדבר היעדר ביטוח תקף לצורך תביעת פיצויים מקרנית(מחוזי נצרת - ת.א. 341/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם והתיק הוחזר להמשך הדיון לביהמ"ש המחוזי).

א. המערער הגיש לביהמ"ש בנצרת תביעה לתשלום נזקיו עקב תאונת דרכים שהיתה גם תאונת עבודה. את התביעה הגיש נגד המשיב בתור נהג הרכב המעורב, נגד המשיבה השלישית (חברת הביטוח מגדל - שהיא משיבה פורמלית) ונגד קרנית בתור מי שחייבת
לפצות את המערער מכח הוראות סעיף 12 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אם ייקבע שלא היה ביטוח תקף למכונית ביום התאונה. מגדל טענה בכתב ההגנה שלא היה ביטוח תקף לרכב, קרנית טענה כי היה ביטוח תקף על פי פוליסה של מגדל, וחלקה גם על עצם קרות התאונה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע שהוכח כי המערער נפגע בתאונה עת נסע ברכב שהיה נהוג ע"י המשיב, עוד קבע שבעת התאונה לא היה ביטוח תקף לרכב ועל כן המשיב וקרנית חייבים בפיצויו של המערער על נזקיו בתאונה. את הנזקים שנגרמו למערער קבע ביהמ"ש בסכום כולל של כ-442,000 ש"ח, אך מכיוון ששיעור הגימלאות שקיבל ועתיד התובע לקבל מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) נקבע בסכום של למעלה מ-626,000 ש"ח וסכום זה יש לנכות מסכום הפיצויים דחה ביהמ"ש את התביעה.
ג. המערער טוען שנקבעו לו בפרטי הנזק השונים פיצויים בשיעור הנמוך מן הראוי ושלא היה מקום לנכות את גימלאות הביטוח הלאומי, משום שאלה משולמות לו בגין נכות שביהמ"ש המחוזי לא הכיר בה כנכות הנובעת מהתאונה. בערעור שכנגד נטען ע"י קרנית שלא הוכח שהמערער נפגע בתאונה הנטענת, ולא הוכח שלא היה ביטוח תקף לרכב בעת קרות התאונה. הערעורים נתקבלו בחלקם והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון.
ד. המערער נפגע בחלקי גוף שונים ונקבעה לו נכות משוקללת של כ-%45. טענת המערער היתה שנגרמה לו נכות של %100 בתאונה ואת טענתו זו ביסס על כך שכתוצאה מהתאונה נשאר רתוק לכסא גלגלים. ביהמ"ש דחה טענה זו בהסתמכו על חוות דעת רפואיות, וקבע כי אין לו ספק שהתובע, על ידי התנהגותו הוא, ורצונו לקבל פיצויים מעל ומעבר לנכותו האובייקטיבית הקיימת, יצר בעצמו מצב שלפיו הוא מוגבל באופן שאינו יכול להלך על הרגליים וזקוק לכסא גלגלים, ועל כן גם הופנה לפסיכיאטר. בממצא זה של ביהמ"ש המחוזי אין להתערב.
ה. באשר להפסד כושר ההשתכרות יש לקבל את הערעור בעניין אחד. ביהמ"ש סירב לקבוע שהמערער היה צפוי בעתיד לקידום כלשהו בשכרו, אך מחומר הראיות עולה שבמקום העבודה לפני קרות התאונה, עבד תקופה קצרה והיה עובד חרוץ והתקדם בתפקידו. הוכח שעובדים באותו מפעל היו צפויים לקידום אישי. לפיכך יש להעמיד את הפסד כושר ההשתכרות בעתיד על 3,500 ש"ח לחודש במקום 2,930 ש"ח שקבע ביהמ"ש המחוזי.
ו. עניין נוסף בו יש להתערב נוגע לניכוי גימלאות המוסד. במסגרת הפרק הדן בנכות כללית, נקבעה למערער ע"י המוסד לביטוח לאומי קיצבת נכות. לא באו בפני ביהמ"ש המחוזי ראיות מהן הנכויות ובאלו תחומים נקבע שהמערער זכאי לקיצבה זו. יש להניח שהנכות נקבעה בשל היות המערער מרותק לכסא גלגלים. נכות זו, כאמור, לא נקבעה כנכות הנובעת מהתאונה, והמוסד אינו נדרש כלל במסגרת הפרק הדן בנכות כללית להחליט מה גרם לנכות. לכן, אילו היתה זו הנכות היחידה של המערער שבגינה הוענקה לו קיצבה ע"י המוסד, ניתן היה לקבוע שאין לנכות את קיצבאות המוסד. אך ידוע שלמערער נגרמו בתאונה נכויות בתחומים רפואיים שונים ואין יודעים אם אלה תרמו לקביעת הנכות במוסד לביטוח לאומי. מן הראוי שכל השאלות הקשורות לגימלאות המוסד תתבררנה עד תומן. לשם כך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי.
ז. טענת קרנית שלפיה לא הוכח היעדר ביטוח תקף נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי בקבעו "חובתה של קרנית לפצות את התובע מתחייבת על פי הוראת סעיף 12(א)(2) לחוק (חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים). מאחר והיא טוענת לפטור מאחריות... מוטל עליה להוכיח כי השימוש ברכב נשוא התביעה מכוסה כדין בפוליסת ביטוח חובה...".
מפסה"ד עולה שביהמ"ש סבר כי על קרנית הנטל להוכיח שהיה ביטוח תקף. גישתו זו של ביהמ"ש המחוזי אין לקבל. על פי סעיף 12(ב) לחוק הפיצויים זכאי הנפגע לקבל פיצויים מהקרן אם לנוהג ברכב לא היה ביטוח לפי פקודת הביטוח. הכלל הוא שהמבטח צריך לשלם והיוצא מן הכלל הוא חבותה של קרנית. כדי שתקום חובת פיצוי ע"י קרנית על התובע את קרנית להוכיח את קיומם של התנאים לתחולתו של יוצא מן הכלל זה. בין העובדות שעליו להוכיח נכללת העובדה שאין ביטוח תקף המכסה את החבות. המערער לא עמד בנטל זה.
ח. ברם, הוא לא עשה כן, בשל כך שהנסיבות שאפפו עניין זה בעת הדיון בערכאה הראשונה, הטעוהו לחשוב כאילו אין שאלה זו שנוייה במחלוקת. המערער הבחין בטעותו זו והגיש בקשה להביא ראיות נוספות בערעור. הוחלט שבנסיבות המיוחדות של המקרה יש להיעתר לבקשה להגיש ראיות נוספות, אך את זאת עליו לעשות בביהמ"ש המחוזי, שאליו יוחזר התיק להמשך הדיון.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עו"ד ז. כמאל למערער, עו"ד ל. ליאור לקרנית, עו"ד ח. גלזר למגדל. 11.8.97).

רע"א 2879/97 - דדיה גיל נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ

*תביעת פיצויים בגין פגיעה נפשית של ילד שנכח כשאמו נפצעה קשה בתאונת דרכים(הבקשה נדחתה).

א. במרץ 88, בהיות המבקש בן 10 שנים וחצי, נפגע בתאונת דרכים בה נפגעה אמו קשה לנגד עיניו. המבקש הגיש תביעת פיצויים לבימ"ש השלום בחיפה ובפסק דינו קבע ביהמ"ש כי למבקש נכות נפשית צמיתה של %10. ביהמ"ש הוסיף כי הנכות קשורה סיבתית לתאונה שעברה האם. לדעת ביהמ"ש פגיעתו הנפשית של המבקש עומדת בתנאים שנקבעו בפרשת אלסוחה (רע"א 444/87 - פד"י מ"ד(3) 397). אמנם אין המבקש סובל ממחלת נפש, אך הוא במצב של דיכאון קבוע ומהות הפגיעה הנפשית, שאינה מגולמת באחוזי הנכות עצמם, מצדיקה מתן פיצוי לאור עקרונות הלכת אלסוחה.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעורה של המשיבה וקבע כי טיב הפגיעה הנפשית במקרה דנן אינה עונה על הקריטריונים שנקבעו בהלכת אלסוחה, וכי עיקרו של הנזק הנפשי מקורו בנסיבות משפחתיות מאוחרות. לפיכך, גם אם שיעור אחוזי הנכות שנקבעו (%10) אינו מהווה אינדיקציה לשאלת תחולת הלכת אלסוחה, עדיין אין לקבוע שהנזק הנפשי "מהותי" כדרישת ההלכה. שופט המיעוט סבר שנגרם למבקש נזק מהותי כדרישת ההלכה וכי ישנה בענייננו נפקות לעובדה, שהמבקש נפגע פיסית במהלך התאונה ועל כן אמת המידה לבחינת נכותו הנפשית שונה מהלכת אלסוחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. ההלכות שנקבעו מאז הלכת אלסוחה, חזרו וקבעו כי לצורך הכרה בנזק נפשי עקב פגיעתו של קרוב, נדרשת פגיעה חמורה העולה כדי פגיעה נפשית מהותית. לב העניין שבעניין דנא היא השאלה העובדתית אם אכן עולה פגיעתו של המבקש כדי מאפיינים אלה. ביהמ"ש המחוזי השיב על כך בשלילה ואין בפסיקתו ובטענות המבקש לעניין זה משום עילה להתערבות בממצאים האמורים. אין בטענות שאלה משפטית בעלת חשיבות מיוחדת, כפי שנקבע בהלכת "חניון חיפה" בדבר רשות ערעור, ולעניין הטענה בדבר קיומו של נזק פיסי נלווה, הרי גם בפסק דינו של בימ"ש השלום יש ביטוי לכך שפגיעה זו קלה ביותר ואין בה כדי לבסס או לשנות את תנאי הלכת אלסוחה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד י. יונגר למבקש, עו"ד ח. גלזר למשיבה. 12.8.97).

בג"צ 4000/93 - אלרואי קנבל, עו"ד נגד לשכת עוה"ד

*זכות של עו"ד לציין בנייר המכתבים שלו שהוא רואה חשבון(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. העותר הוא עו"ד בעל תואר ב.א. בחשבונאות ובכלכלה ורשיון "רואה חשבון". אין הוא עוסק בראיית חשבון, אך ברצונו לציין על נייר המכתבים שלו כי הוא "רואה חשבון". דבר זה נאסר עליו מכח החלטת ועדת האתיקה הארצית של לשכת עוה"ד משנת 1993, שלפיה עו"ד אינו רשאי לציין על נייר מכתבים שלו את התואר המקצועי "רואה חשבון", אם כי הוא רשאי לציין את התואר האקדמי שניתן לו בחשבונאות מטעם המוסד שבו למד. העותר מבקש להצהיר כי הוא רשאי לציין על נייר המכתבים שלו כי הוא "רואה חשבון". עתירתו נתקבלה בחלקה, היינו כי הוא רשאי לציין בנייר המכתבים שלו כי הוא "רואה חשבון (לא פעיל)" או כי הוא "בעל תואר רואה חשבון".
ב. סעיף 57 לחוק לשכת עוה"ד קובע "עו"ד ישתמש לציון מקצועו בתואר 'עורך דין'... ובתואר זה בלבד. אין בהוראה זו כדי למנוע את השימוש בתואר אקדמאי או בתואר שדין אחר מצדיק את השימוש בו". הוראה דומה מצוייה בכלל 7 לכללי לשכת עוה"ד (אתיקה מקצועית). העותר טוען כי רשיון "רואה חשבון" הוא "תואר שדין אחר", היינו חוק רואי החשבון, מסדיר את השימוש בו, ואם כי חל על העותר איסור לעסוק, הלכה למעשה, בראיית חשבון לפי חוק הלשכה, הרי האיסור אינו חל על ציון העובדה כי הוא רואה חשבון. לשכת עורכי הדין סבורה כי הדיבור "תואר" שדין אחר מסדיר את השימוש בו עניינו תואר אקדמי להבדיל מרשיון מקצועי או הכשרה מקצועית. לטענת הלשכה, הציון רואה חשבון עשוי להטעות את הקורא, שעוה"ד עוסק הלכה למעשה בראיית חשבון, עיסוק האסור עליו.
ג. סעיף 57 לחוק הלשכה נחקק לפני שכונן חוק יסוד: חופש העיסוק, ועל כן נשמר תוקפו מכח ההוראה בדבר שמירת הדינים הקבועה בסעיף 10 לחוק היסוד. פירושו של סעיף 57 חייב להיעשות על פי תכליתו של החוק. בקביעת התכלית והפירוש שיינתן לסעיף יש להתחשב "ברוח הוראות חוק יסוד זה", היינו, חוק יסוד: חופש העיסוק. פרשנותו של חוק הלשכה מושפעת מכלל החקיקה, והשפעה פרשנית מיוחדת נודעת לחוקי היסוד, המהווים נורמה חוקתית על חוקית.
ד. התכליות המונחות ביסוד סעיף 57 לחוק הלשכה, הן איסור פרסום ושמירה על תחרות הוגנת מזה, ומניעת הטעיית הציבור מזה. בצד תכליות מיוחדות אלה, קיימות תכליות שהן ביטוי לערכי היסוד של שיטת המשפט בישראל. מבין אלה חשובות לענייננו שתי תכליות כלליות: האחת עניינה חופש הביטוי, שממנה נגזרת זכותו של הפרט לציין ולפרסם את כישוריו ואת השכלתו; והשניה היא חופש העיסוק, זכותו של אדם לפרסם את עיסוקו ואת כישוריו המקצועיים הם חלק מחופש העיסוק שלו. סעיף 57 משקף איזון בין הערכים והאינטרסים הנוגעים בעניין. המחוקק אסר פרסומת של עורכי דין, אך התיר לעוה"ד להשתמש בתואר אקדמי או בתואר אשר דין אחר מסדיר את השימוש בו.
ה. האיזון מחייב, כי עו"ד יוכל לפרסם תואר מקצועי - ולא רק אקדמי - המוסדר בדין אחר, ובלבד שהדרך בה צויין התואר המקצועי לא תטעה את הציבור. התואר של "רואה חשבון" הוא תואר כזה. מכיוון שעו"ד אינו רשאי לעסוק בראיית חשבון, מתחייב שיוסיף לפרסום "רואה חשבון" מילות סייג שתבהרנה כי אינו עוסק בראיית חשבון. לפיכך ייעשה הצו על תנאי למוחלט באופן זה שיוצהר כי עו"ד בעל תואר של "רואה חשבון" רשאי לציין זאת על נייר המכתבים שלו, בתוספת מילות סייג שהוא "בעל תואר רואה חשבון" או שיצויין שהוא "רואה חשבון (לא פעיל)".

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. העותר לעצמו, עו"ד משה עליאש למשיבה. 11.8.97).

בש"פ 4586/97 - מדינת ישראל נגד עואודה אשרף ומערוף

*הארכת מעצר מעבר לשנה (רצח)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).

א. המשיבים הואשמו בעבירה של רצח קרובת משפחתם כדי להגן על כבוד המשפחה. השניים עצורים עד תום ההליכים ומתקרבת השנה מאז הגשת כתב האישום. המדינה מבקשת להאריך את המעצר ב-3 חודשים. כבר עתה ברור שהמשפט לא יסתיים תוך 3 חודשים ויהיו פניות חוזרות להארכת המעצר, שקשה להעריך את מספרן, שכן משפטו של העד המרכזי שהוא שותף לעבירה מתנהל בעצלתיים, ועל פי "הלכת קינזי" לא ניתן להעיד עד זה בשל "החשש... כי העד יעוות את האמת, למען טובתו הוא". הבקשה להארכת המעצר נדחתה.
ב. המדינה ביקשה בינתיים מביהמ"ש המחוזי להשמיע את העד על אף "הלכת קינזי" והצדדים נדרשו להגיש סיכומים בכתב בעניין זה. ברם לנוכח ההלכה האמורה, המושרשת בפסיקה זה עשרות שנים, העדת העד בטרם סיום משפטו אינה ריאלית. בנסיבות אלה אין להאריך את המעצר. מעצר עד תום ההליכים אינו מעצר לתקופה בלתי מוגבלת, לכל תקופה שתדרש, עקב אילוצי המערכת המשפטית. על כן, כאשר צפוי שהמשפט ימשך זמן רב לאחר תום השנה, או כאשר מועד סיומו לא ניתן להערכה, אין הצדקה להארכת המעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות שהחשובה שבהן היא מסוכנותו של הנאשם.
ג. כללים אלה חלים גם על נאשם ברצח. אכן, האישום בעבירה זו כשלעצמו עשוי ללמד על מסוכנותו הנמשכת של הנאשם, אולם שיקול זה עלול לאבד מכוחו בשל גורמים אחרים, ובמרכזם חלוף הזמן. באיזון הראוי בין זכות הנאשם לחירות לבין השיקולים המצדיקים את המעצר, פוחתת עוצמת השיקולים ככל שתקופת המעצר מתארכת. בענייננו, ניתן להבטיח את החשש לבטחון הציבור ע"י דרכים אלטרנטיביות למעצר. לפיכך הוחלט לשחרר את המשיבים בתנאי "מעצר בית" ובערובות אחרות.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' א. ברזילי למבקשת, עו"ד א. פלדמן למשיבים. 5.8.97).

בש"פ 4671/97 - חנן שדה נגד מדינת ישראל

*ביטול המשך מעצר לאחר שניתן פס"ד וגזירת הדין נדחתה כדי לנקוט אמצעים טיפוליים ע"י שירות המבחן (ערר על המשך מעצר - הערר נתקבל).

העורר, יליד 1958, בעל עבר נקי, הודה והורשע בבימ"ש השלום בהחזקת כ-6,5 גרם סם מסוג קנאביס שלא לצריכה עצמית. שירות המבחן בתסקירו המליץ על נקיטת אמצעים טיפוליים, אך ביקש לדחות בשלשה חודשים את הדיון בעניינו של העורר, העצור עד תום ההליכים, ולשחררו ממעצרו לתקופה הנ"ל. בימ"ש השלום לא שיחרר את העורר, ובמקביל דחה את הדיון בעונש ב-3 חודשים. הערר לביהמ"ש המחוזי נדחה משום שנראה היה לביהמ"ש כי בכך יש התערבות בהליכי גזר הדין. הערר נתקבל.
אין בהחלטה דנא כל סימן לבאות וכל התערבות באשר לעונש הראוי לעורר. השאלה היחידה היא אם ניתן היה להשאיר את העורר במעצר ללא כל טעם, שכן הדחייה התבקשה ע"י שירות המבחן במטרה אחת בלבד, לראות כיצד מתפקד העורר מחוץ לכלא. משנדחה הדיון צריך היה ביהמ"ש גם לשחרר את העורר כדי לקבל חוות דעת מלאה. בנסיבות אלה יש לקבל את הערר ולהורות על שחרור העורר בתנאי "מעצר בית".