רע"ב 3969/97 - מדינת ישראל נגד אבו רביע חאלד
*ביטול החלטה להעמיד בפני ועדת שיקום אסיר בטחוני תושב הרשות הפלשתינית(מחוזי ת"א - ע"ש 770/97 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב, תושב הרשות הפלשתינית באיזור יו"ש, הורשע בעבירת רצח והוא מרצה את ענשו מאז יולי 82. ענשו נקצב ל-26 שנה ותאריך שחרורו המשוער הוא יולי 2008. שחרורו המינהלי המוקדם הוא באמצע שנת 99. המשיב עתר לשינוי סיווגו כאסיר מקטגוריה מסויימת לקטגוריה אחרת כדי לאפשר שיבוצו בעבודות שיקום פרטני ולאפשר לו ליהנות מחופשות ללא צורך באישור לכל חופשה. בקשתו נדחתה שכן מדיניות נציב בתי הסוהר הינה שלא לאשר יציאה של אסירים תושבי חוץ לעבודות שיקום פרטני מחוץ לכותלי הכלא. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עתירתו של המשיב, והורה להביא את המשיב בפני ועדת שיקום שתבדוק אם הוא מתאים לשיקום פרטני. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. נושא שיקום אסירים פליליים בבתי הסוהר מוסדר בתקנות בתי הסוהר ובפקודת נציבות בתי הסוהר. מטרת עבודות השיקום היא "לקדם את השתלבותו התקינה של האסיר בחברה כאזרח שומר חוק בדרך של הקניית הרגלי עבודה... באמצעות שילובו במקום עבודה מתאים...". הכללים בפקודה להפניית אסירים למסגרת שיקום, כוללים היעדר סיכון לשלום הציבור ולביטחון המדינה, מצב בריאות תקין, קיומה של אפשרות להמשך התהליך השיקומי בקהילת מגוריו של האסיר לאחר שחרורו וכיוצא באלה. מדיניות שירות בתי הסוהר הינה, כי תהליך השיקום מעצם אופיו ומטרתו, מיועד לאסירים תושבי ישראל בלבד ואינו מיועד לאסירים תושבי חוץ.
ג. טענות המבקשת הן כי בהיות אסירים תושבי חוץ ככלל והאסירים תושבי האיזור בפרט, מנועים מלהשאר בישראל לאחר שחרורם ממעצר, אין טעם בהפנייתם להליך שיקומי. המשיב, אינו רשאי להסתובב חופשי בארץ גם אלמלא היה אסיר, ולא יתכן מצב שבו יותר לו לעשות כן דווקא כשהוא מרצה עונש מאסר על עבירת רצח. החשש להימלטות מן המעצר, במיוחד שהאסיר הוא תושב הרשות הפלשתינית, והסיכון הבטחוני אם יינתן לו לצאת מידי יום לעבודות מחוץ לכותלי בית הסוהר, הם רציניים וממשיים.
ד. הציר המרכזי של טענת המשיב סובב סביב טענת האפליה. כאשר יש בין שניים הבדלים של ממש, רלוונטיים לאותה מטרה, הופכת האפליה מאפליה פסולה להבחנה מותרת. אין חולק כי גם לאסירים זכות לשוויון ביניהם, ואין להפלות בין אסיר לאסיר. אולם, כאשר אין השניים דומים ואין הם שווים בתכונותיהם, האפליה אינה פסולה. בעניין שיקום אסירים הוענק שיקול דעת לנציב בתי הסוהר ביישום החוק. קיימות זכויות בסיסיות שאין לפגוע בהן או לשלול אותן גם ממי שאינו אזרח ישראל או תושב המדינה, אך לא כזאת היא הזכות לשיקום האסיר. אין לראות בהחלטה המעניקה לתושבי המדינה ואזרחיה זכות קדימה בהנאה ממשאביה המוגבלים משום החלטה מפלה.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ענר הלמן למבקשת, המשיב לעצמו. 11.12.97).
בש"פ 6479/97 - מגלי אבו כף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לרצח)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירה של ניסיון לרצח, בעקבות סכסוך בקשר לשימוש בקרקע בין העורר ואחיו חמאד (להלן: חמאד) לבין אחיהם החורג (להלן: המתלונן). לפי כתב
האישום הגיעו העורר וחאמד ביום 15.9.97 ליד ביתו של המתלונן וירו יריה ברובה צייד באויר כדי להפחיד את המתלונן ובני משפחתו. זמן קצר לאחר מכאן, ירו העורר וחמאד לעבר המתלונן. חמאד ירה בבטנו ברובה ציד והעורר ירה באקדח ברגלו. המתלונן נפגע קשה, עבר מספר ניתוחים ורגלו נכרתה. חמאד הצליח להימלט מהאיזור. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. עיקר מאמציו של הסניגור נועדו לערער את התשתית הראייתית ולשכנע כי סיכויי ההרשעה אינם ממשיים. הערר נדחה.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי כשקבע כי קיימות ראיות לכאורה לאשמת המשיב. עצם העובדה שקיימות סתירות מסויימות בעניינים שונים בין ההודעות שמסרו העדים השונים, אין בה כדי להביא למסקנה כי אין תשתית ראייתית לאשמה. ביהמ"ש המחוזי שידון בנושא הוא שיסיק את המסקנות מהסתירות הללו ויחליט אם לתת אמון בגירסת פלוני ולא בגירסת אלמוני. ההודעות השונות הקיימות בתיק אינן סותרות זו את זו עד כדי כך שנסתר גם הסיכוי כי העורר יורשע בגין העבירות המיוחסות לו.
ג. אשר לבקשה לחלופת מעצר - גם בקשה זו יש לדחות. קיים יסוד סביר לחשש כי שחרור המשיב יכול להביא לשיבוש הליכי משפט, שכן הוא יכול לסכן את העדים ואת שלומם ולפגוע בהם, כשם שפגע לכאורה במתלונן. כן קיים יסוד סביר לחשש כי הוא יסכן את בטחונם של העדים. בנסיבות העניין אין להורות על חלופת מעצר.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד ש. זילברמן לעורר, עו"ד ש.טובבין למשיבה. 23.11.97).
רע"פ 6836/95 - יוסף חכמי נגד שופטת בימ"ש השלום בת"א ודוד לוי
*הגבלת הלכת "קינזי" בדבר איסור הזמנת נאשם שטרם נסתיים משפטו להעיד במשפטו של חברו לעדות מטעם התביעה בלבד(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המשיב 2 (להלן: לוי) הואשם בבימ"ש השלום בלקיחת שוחד מפלוני שפעל בשם המערער. המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי במספר אישומים ואחד מהם הוא מתן שוחד ללוי. לקראת סוף פרשת ההגנה במשפטו של לוי, ביקש לוי לזמן את המערער כעד מטעם ההגנה. המערער ביקש שלא להעיד בטענה כי יש להחיל בעניינו את הלכת קינזי (ע.פ. 194/75 פד"י ל(2) 477) המונעת את האפשרות של העדת שותף הנשפט בנפרד, כעד תביעה במשפטו של שותפו. לטענת המערער הלכה זו חלה גם כאשר מדובר בבקשה להעיד את הנאשם השני כעד הגנה במשפטו של שותפו. בימ"ש השלום דחה את התנגדותו של המערער להעיד והוא זומן להעיד בכפוף לחיסיון בפני הפללה עצמית. ערעורו של המערער לביהמ"ש המחוזי נדחה ועל כך הגיש בקשה לרשות ערעור ובמקביל עתירה לבג"צ. העתירה נמחקה והעניין נדון כערעור. הערעור נדחה.
ב. המערער מבקש להרחיב את הלכת קינזי באופן שיימנע מן הנאשם לזמנו כעד הגנה כפי שמכוח אותה הלכה נמנע מן התביעה לזמנו כעד תביעה. ברם, למעשה, ראוי לשקול ביטולה של הלכת קינזי בכלל, ועל כל פנים, בין אם יש להשאירה על מכונה ובין אם הגיעה העת לבטלה, אין מקום להרחיבה. בחינת ההנמקה של הלכת קינזי מלמדת, כי לנגד עיני ביהמ"ש עמד האינטרס של הנאשם, שהתנגד להעדת שותפו נגדו, שמא השותף ישחיר את פניו של הנאשם כדי להגן על עצמו. שם הנאשם התנגד להעדת שותפו כעד תביעה. מאידך, כאן, מבקש הנאשם להעיד את שותפו כעד הגנה מטעמו בתקווה שהגנתו תבנה מכך ואילו העד הוא המתנגד לכך מחשש שהגנתו שלו תפגע במשפטו שלו.
ג. נקודת המוצא היא החובה הבסיסית המוטלת על כל אדם להעיד, פרט לחריגים שקובע המחוקק והסטייה מכלל זה מוצדקת בנסיבות חריגות ומשיקולים כבדי משקל. באשר לטענה של חסיון בפני הפללה עצמית - סעיף 47 לפקודת הראיות קובע כי אין אדם
חייב למסור ראייה אם יש בה כדי להפלילו. אם ביהמ"ש מחייב את העד להעיד, גם אם הוא טוען לחשש להפללה עצמית, לא תוגש אותה עדות כראייה נגד העד במשפטו של העד. באשר לטענה בדבר זכות השתיקה של נאשם - זכות זו מעוגנת בסעיף 161 לחסד"פ והיא רחבה יותר מן החסיון מפני הפללה עצמית. אילו היתה עומדת לרשותו של המערער זכות השתיקה הוא היה רשאי שלא להעיד. אולם, בעוד החסיון מפני הפללה עצמית נתון לעד, נתונה זכות השתיקה לנאשם והכוונה היא לנאשם במשפטו שלו, שכן אדם המעיד במשפטו של אחר, הינו עד ואין בכך שהוא נאשם בהליך אחר כדי להעניק לו את זכות השתיקה. אשר לטענת המערער בדבר זכותו שלא לחשוף את קו הגנתו - זכות זו אינה קיימת באופן עצמאי. היא נגזרת מזכות השתיקה וכוחה יפה לגבי נאשם, אך לא לגבי עד המעיד במשפטו של אחר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד י. רובין ומ. ז'ולסון למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למדינה, עו"ד ליכט ללוי. 30.7.97).
ע.פ. 6702/95 ואח' - אחמד טרודי ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של אלימות ומרמה הנוגעות להתנהגות בחקירת ערבים במזרח ירושלים בתקופת האינתיפדה. *ביטול הרשעה בעבירה שלא הועלתה בכתב התביעה כאשר לא ניתנה לנאשם אפשרות סבירה להתגונן(מחוזי י-ם - ת"פ 576/91 - ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש - ערעורו של אחד המערערים נתקבל והערעורים האחרים נדחו בעיקרם).
א. ארבעת המערערים, יחד עם אחרים, הועמדו לדין בעבירות של ניהול חקירות בלתי חוקיות במסגרת המאבק המשטרתי נגד פעילות חבלנית עויינת בתקופת האינתיפדה במזרח ירושלים. הפרשה העיקרית היתה פרשת בני משפחת אל גול מראס אל עמוד שבניה נחשדו בעבירות רצח והשלכת בקבוקי תבערה. לפי האישומים הפעילו אנשי מחלק המיעוטים שיטת חקירה נפסדת, של סחיטת הודאות מן החשודים בדרכי אלימות ומרמה. שיטת חקירה זו הובילה, על פי האישומים, למעשים פסולים אחרים שעיקרם: דיווחי כזב, תיעוד סלקטיבי, העלמת עובדות וראיות וכן עדויות שקר בפני בתי המשפט. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערים עונשי מאסר בפועל או מאסר שירוצה בעבודות שירות. ערעורו של אחד המערערים על הרשעתו נתקבל וערעוריהם של האחרים נדחו בעיקרם וכן נדחו הערעורים על חומרת העונש.
ב. אחד המערערים הינו מפקח משנה אבי איטח ששימש בתקופה הרלוונטית כקצין חקירות וכאיש הקשר של המחלק עם הפרקליטות. איטח הואשם בשימוש באמצעים פסולים במהלך החקירות והכאה אך מאלה זוכה. עם זאת הורשע בעבירה שלא הואשם בה - מירמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין ונדון למאסר בעבודות שירות ומאסר על תנאי. ההרשעה התייחסה לפיצול תיקי החקירה של בני משפחת אל גול באופן שהפרקליטות הצבאית נתבקשה על ידי מחלק המיעוטים להעמידם לדין רק בנוגע לעבירת השלכה של בקבוקי תבערה בעוד שעבירות הרצח וניסיון לרצח נותרו להמשך חקירת המחלק. עניין זה לא הועמד מלכתחילה כפריט אישום נגד הנאשמים, אלא הועלה כתמיכה ראייתית לשימוש באמצעים פסולים, כאשר לפי הטענה הפיצול נעשה במטרה שלא לחשוף את דרכי החקירה הפסולות שננקטו. לאור הראיות העצמאיות שהובאו בנוגע לפיצול התיקים ביקשה התביעה בסיכומיה כי ביהמ"ש המחוזי יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 184 לחסד"פ וירשיע את איטח בעבירה של מירמה והפרת אמונים.
ג. טענת התביעה, לפיה מטרת פיצול התיקים היתה הסתרת אמצעי החקירה הפסולים, לא נתקבלה על ידי ביהמ"ש המחוזי, שכן הוא קבע שלא הוכח שאיטח נקט אמצעים פסולים בחקירתם של אותם אנשים. על אף זאת הורשע איטח בעבירה לפי סעיף 284, כאשר זו התבססה על שני עניניים: ראשית, נקבע כי בעת מסירת הבקשה לפיצול התיקים
לא עדכן איטח את הפרקליטות הצבאית בדבר הקשיים והספקות שהתעוררו בנוגע לחקירת הרצח ובכך נמנע מידע חשוב מן הפרקליטות הצבאית והושג פיצול התיקים במרמה; שנית, הסתבר כי בעוד שלושת בני משפחת אל גול עצורים, נתפסו שני אנשים אחרים שהודו בכל המעשים. למרות זאת לא עדכן איטח את הפרקליטות בדבר תפנית מהותית זו בחקירה. נפסק כי במעשים אלה העלים איטח בשיטתיות מידע חיוני מן הפרקליטות הצבאית ועל כן הורשע במירמה ובהפרת אמונים.
ד. איטח טוען כי לא ניתנה לו אפשרות סבירה להתגונן כנגד האישום בעבירה של מירמה והפרת אמונים וכי על כל פנים לא הוכח היסוד הנפשי הדרוש לו בעבירה זו. שתי הטענות מוצדקות הן ולפיכך יש לקבל את ערעורו. באשר לאפשרות סבירה להתגונן - ביהמ"ש המחוזי מצא כי לא הוכח קיומו של המניע הפסול שיוחס לאיטח בהעלמת המידע מן הפרקליטות. לעומת זאת, איטח כלל לא הואשם בקיומו של המניע הפסול אחר, שעל פי קביעת ביהמ"ש המחוזי עמד ביסוד העלמת מידע זו. ממילא לא יכול היה איטח להתגונן כנגדו ולהעלות את הטענה שאי מסירת המידע נבעה מרשלנות או טעות. אף לגוף העניין לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי נתקיימה באיטח המחשבה הפלילית הדרושה להרשעה בעבירה של מירמה והפרת אמונים.
ה. סמל שני רמי לוי שימש כחוקר במחלק והורשע בחבלה ובפציעה בנסיבות מחמירות של אחד מבני משפחת אל גול. הוא נדון לששה חודשי מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי. ערעורו מופנה נגד חומרת העונש והוא נדחה. כל טענות הערעור - נסיבות ביצוע העבירה, תנאי העבודה במחלק בתקופה הרלוונטית, נסיבותיו האישיות, התמשכות המשפט מעבר למקובל ועינוי הדין שנגרם בשל כך - נדונו על ידי ביהמ"ש המחוזי והעונש נקבע בהתחשב בכל הנסיבות האלה. על כן אין להמתיק עוד את הדין.
ו. רס"ר אילן כהן התמנה כחבר בצוות החקירה המיוחד שהוקם לחקירת העבירות שבביצוען נחשדו בני משפחת אל גול (להלן: הצח"מ). מפקדו של הצוות היה קצין המודיעין של המחלק וחבריו היו המערער אחמד טרודי וכהן. למרות שדרגתו של כהן היתה בכירה מזו של טרודי, הוא היה חסר ניסיון כחוקר בהשוואה אליו וטרודי נקבע כמי שירכז ויוביל את החקירות. כהן הורשע בעבירות של איומים, גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וסחיטה בכח בגין שני אירועים שונים שבהם לקח חלק במהלך מעצרו של אחד מבני משפחת אל גול. הוא נדון ל-8 חודשי מאסר שמתוכם שלושה חודשים בעבודות שירות וחמישה חודשים על תנאי. לעבירת האיומים לא היה יסוד מספיק ויש לזכותו מעבירה זו.
ז. אשר לשימוש באלימות בחקירה - ביהמ"ש המחוזי קבע כי כהן לקח חלק פעיל בחקירה של המתלונן מתחילתה ועד סופה אם כי לא הוכח שהיכה בעצמו את המתלונן. הוא נכח בחדר החקירה כשטרודי ואולי אף אחרים השתמשו באלימות כלפי הנחקר. בגין מעשים אלה הורשע כהן בעבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. טענתו היא שנוכחותו בחדר החקירות כשלעצמה אינה הופכת אותו לשותף לעבירה - בין כמבצע בצוותה ובין כמסייע. טענה זו יש לדחות. נוכחותו בחקירה שבמהלכה הוכה המתלונן קשות לא היתה מקרית או מנותקת ממהלך החקירה הכולל. לכהן, כמו גם לטרודי, היתה כוונה ברורה בחקירתו של המתלונן להביא אותו להודאה במעורבות בעבירות. אין ספק כי פעולת החקירה בכללותה, על האלימות שננקטה במהלכה היתה פעולה משותפת לשני החוקרים, גם אם בפועל היה זה טרודי שהנחית את המהלומות. באשר לעונש - למרות נסיבותיו האישיות של כהן ולמרות שזוכה מן העבירה הקלה שבין שתי העבירות אין להתערב במידת העונש שלו.
ח. רס"ל אחמד טרודי היה מעורב במרבית החקירות שניהל המחלק בתקופה הרלוונטית. הוא הורשע בביצוען של 13 עבירות שונות שנעברו תוך כדי חקירותיהם של בני משפחת אל גול ואחרים. הוא נדון לחמישה עשר חודשים מאסר בפועל וחמישה עשר חודשים מאסר על תנאי. חלק מן ההרשעות קשורות ישירות לאלימות במהלך החקירות וחלק לפעולות שננקטו על ידו בעקבות אלימות זו שבגינן הורשע בבידוי ראיות ובעדות שקר. ערעורו של טרודי יש לדחות.
ט. אשר להרשעתו של טרודי בשתי עבירות של עדות שקר - מדובר בהארכות המעצר של שניים מבני משפחת אל גול אשר לגביהן נפסק כי טרודי שיקר ביודעין לבימ"ש השלום בהכחישו כי הנחקרים ספגו מכות. טענת הסניגור הינה כי טרודי כלל לא הוזהר לפני מסירת הצהרתו ועל כן לא ניתן להרשיעו בעדות שקר. טענה זו יש לדחות לנוכח הוראות 237(ב)(1) לחוק העונשין. גם טענה אחרת של הסניגור כי הצהרה הנמסרת על ידי שוטר בהליך הארכת מעצר לפני הגשת כתב האישום אינה בגדר "עדות" יש לדחות. ביהמ"ש אינו רשאי להכריע בהארכת מעצר חשוד, מבלי שבקשה זו תהיה נתמכת בעדותו או בתצהירו של שוטר ומכאן כי עדותו של השוטר גם בשלב זה מהווה עדות על פי החוק. גם הטענה החילופית של הסניגור כי כ"עדות" יחשב רק החלק בו מצהיר השוטר על קיומו של יסוד סביר לכך שהחשוד עבר את העבירה, בעוד שכל אמירה אחרת הנמסרת לביהמ"ש, למשל הכחשה כי החשוד הוכה במהלך חקירתו, לא תחשב כעדות לצורך סעיף 237 לחוק, יש לדחות. כל הדברים שנאמרו, לרבות בתשובה לשאלות הסניגוריה, מהווים דברים הנמסרים "לשם ראיה".
י. טענה חילופית אחרונה בפי הסניגור כי שקריו של טרודי לא היו בענין מהותי - כנדרש בסעיף 237 לחוק - שכן הם לא השפיעו על החלטת בימ"ש השלום לעניין הארכת המעצר. טענה זו נסמכת על דברי ביהמ"ש כי כאשר מדובר בחשוד ברצח אין הוא מוסמך לשחרר את הנחקר גם אם הוכה על ידי חוקרי המשטרה. טענה זו אינה יכולה להתקבל. מהותיותה של עדות אינה תלויה בשאלה אם השפיעה בפועל על החלטת ביהמ"ש, שכן המבחן לכך הוא מבחן אובייקטיבי. יסוד המהותיות מתקיים כאשר העדות הכוזבת עשוייה להשפיע על תוצאות ההליך, ולו השפעה קלה או עקיפה בלבד, כגון עדות בנוגע לפרטים משניים ביחס לפלוגתא העיקרית במשפט או העדות הקשורה להערכת מהימנותו של עד. זה המצב בענייננו.
יא. טענה אחרת בפי הסניגור עוסקת במעמדו של טרודי במחלק בכלל, ובחקירות הרלוונטיות בפרט. לפי הטענה היה טרודי בעל הדרגה הנמוכה ביותר בצח"מ וחסר כל מעמד עצמאי משלו והוא הפך למעשה למעין "שעיר לעזאזל". גם טענה זו דינה להדחות. כוחה של טענה מסוג זה יפה יותר לעניין העונש ולא לעניין ההרשעה בעבירות גופן. ביהמ"ש אכן התחשב בעונש שהושת על טרודי בנסיבות אלה, והטיל עליו על כן עונש מאסר מתון. על כן דינו של ערעורו של טרודי להדחות גם לעניין ההרשעה וגם לעניין העונש.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד מ. בלום לטרודי, עו"ד י. גולן לרפי לוי ואילן כהן, עו"ד י. נחושתן לאבי איטח. 11.9.97).
ע.פ. 8573/96 ואח' - עופר הלדשטיין ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוחד ומרמה בהרצת מניות ואגרות חוב ע"י עובדי בנק ומנהלי תיקי השקעות וחומרת העונש(מחוזי ת"א - ת.פ. 208+207/95 - הערעורים על ההרשעה נדחו והערעורים על מידת העונש נדחו אף הם פרט לעניין קנסות שהופחתו לגבי חלק מן המערערים).
א. חמשת המערערים, ארבעה מהם עובדי בנק דיסקונט, הואשמו בעבירות שונות של קשירת קשר לביצוע פשע, לקיחת שוחד, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מרמה
והפרת אמונים בתאגיד, תרמית בקשר לניירות ערך ועבירות אחרות לפי חוק ניירות ערך. חלקם בכל העבירות וחלקם בחלק מן העבירות. אחד מן המערערים היה משקיע פרטי שהחזיק פקדונות ניירות ערך בבנק למסחר בע"מ וכן היה מנהל תיקי השקעות ניירות ערך בחברה המרכזית לניירות ערך בע"מ. הרשעת המערערים נוגעת לשתי פרשיות. האחת נוגעת לפרשת אגרות חוב כאשר מממן חיצוני רכש לחשבונו, לפי הוראות המעורבים האחרים, אגרות חוב ולאחר שרכש אותן הזרימו המעורבים האחרים לבורסה ביקושים לאותה אגרת חוב מחשבונות לקוחות הבנק וקרנות הנאמנות שבשליטתם. הביקושים גרמו לעליית שערה של אגרת החוב בבורסה ואגרות החוב נמכרו בשער מנופח. פרשה אחרת עניינה הרצת מניות, גרימת עליית המחירים ומכירתן במחירים גבוהים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוכחו המעשים המיוחסים לנאשמים כמו גם הכוונה הפלילית שנלוותה אליהם. ביחס להלדשטיין נקבע גם כי הוא אשם בלקיחת שוחד. ביהמ"ש גזר לנאשמים ענשי מאסר וקנסות. הערעורים נדחו פרט להקלה בקנסות לגבי חלק מן המערערים.
ב. לעניין ההרשעה בעבירת שוחד - בעניין זה סקר ביהמ"ש באריכות את השאלה אימתי מתבצעת עבירת שוחד, האם דרושה הדדיות כוונות של הנותן והלוקח ומצד מי צריכה לבוא היוזמה למתן השוחד. כן סקר ביהמ"ש בהרחבה את המונח "תאגיד המספק שירות לציבור" כאשר מי שעובד בו ומקבל מתת עובר עבירת שוחד, ואם העבירה חלה על גופים שאינם נמנים על זרועות המינהל הציבורי, אלא מספקים שירות לציבור. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי בענייננו המתת שקיבל הלדשטיין מהווה שוחד וכי עובדי בנקים הינם לצורך זה עובדי "תאגיד המספק שירות לציבור" ועל כן ניתן להרשיע עובד בנק בקבלת שוחד.
ג. להלן עמד ביהמ"ש בהרחבה על עבירת התרמית בקשר לניירות ערך ואימתי חלה אחריות פלילית על מי שהשפיע בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות הערך. נדונה שאלת היסוד הנפשי הנדרש לעבירה זו, והאם מדובר בעבירה תוצאתית של תנודת שערים בפועל כתוצאה מהפעולות של הנאשם, או שדי בכך שהפעולה עשוייה להביא לתנודת שערים. כן נדונו בהרחבה העבירות האחרות הקבועות בחוק ניירות ערך, העבירה של קבלת דבר במרמה במסגרת הפעולות הקשורות לניירות הערך, תוך פעולה בחשבונות שלגביהם היתה לנאשמים חובת נאמנות. עוד נדונה השאלה אם ניתן היה להרשיע את המערערים בעבירות קשר נפרדות כמספר האישומים או בעבירת קשר אחת בלבד. ביהמ"ש התייחס גם לאבחנה בין מבצע בצוותא למסייע.
ד. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער הלדשטיין 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן קנס של 4 מליון ש"ח. למערער וינמן גזר 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ומליון ש"ח קנס. למערער קוצ'ינסקי גזר 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וקנס של 750,000 ש"ח, למערער יעקב גזר 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וקנס של מליון וחצי ש"ח, המערער מרקדו נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ו-300,000 ש"ח קנס והמערער אדלר נדון ל-3 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וקנס של מליון וחצי ש"ח. ביהמ"ש המחוזי ציין בגזר דינו כי כתוצאה ממעשי המרמה וההונאה שלשלו הנאשמים לכיסם סכום כולל של 5 מליון ש"ח. הוא עמד על החומרה היתירה בה יש לראות את העבירות שביצעו הנאשמים תוך מעילה קשה באמון הבנק בו עבדו שנים רבות, כמו גם באמון הציבור המשקיע את כספו בבורסה בתום לב. ביהמ"ש הביא בחשבון את חלקו של כל אחד מהמערערים בפרשה ואת שיעור טובת ההנאה שהשיג והנסיבות האישיות לצורך קביעת העונש.
ה. אין ספק כי במעשיהם השחיתו המערערים את המערכת הפיננסית, ערערו את אמון הציבור בבורסה ופגעו במערך שוק ההון. מהות העבירות, היקפן ושיעור הרווחים שהפיקו המערערים, כמו גם העובדה שלא מדובר במעידה חד פעמית אלא במעשים מתוכננים חוזרים ונשנים, חייבו הטלת מאסר לתקופה משמעותית. ואכן ביהמ"ש קבע מדרג הולם של ענשי מאסר תוך שמירת פרופורציה לעונש שנגזר על נאשם אחר בהסדר טיעון. בנוסף למאסר גזר ביהמ"ש כאמור קנס בגובה כפל טובת הנאה שצמחה לכל נאשם מן העבירות. אכן, ראוי שהסעיף המאפשר הטלת קנס כאמור יוחל במיוחד בעבירות כלכליות בנוסף לשלילות חירותו של הנאשם, כדי שחוטא לא יצא נשכר משללו. אולם, על ביהמ"ש לקבוע את שיעור הקנס בהנחה כי בידי הנאשם לשלמו כשמשמעות אי תשלום הקנס היא תוספת מאסר על מאסר. ספק אם הלדשטיין יוכל לשלם את הקנס של 4 מליון ש"ח והוא הדין לגבי יעקב. ביחס לאדלר כפל טובת הנאה מגיע כדי מליון ש"ח ובהתאם לכך יש להעמיד את שיעור הקנס. הקנס שעל הלדשטיין לשלם יעמוד על 2 וחצי מליון ש"ח בלבד ויעקב ישלם 800,000 ש"ח.
(בפני השופטים: א. גולדברג, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופט גולדברג, הוסיפו פסקי דין קצרים השופטים גב' שטרסברג-כהן וטירקל. עו"ד א. רוזובסקי להלדשטיין ווינמן, עו"ד ש. ורשה לקוצ'ינסקי, עו"ד י. שטיין ליעקב, עו"ד י. דורון למרקדו, עוה"ד ד. ליבאי, ד. שינמן וא. בלום לאדלר, עוה"ד גב' נ. מימון-שעשוע וא. מודעי למשיבה. 18.12.97).
רע"פ 4277/97 - שי שחר נגד מדינת ישראל
*בקשה לדון באמינותו של מכשיר הממל"ז של המשטרה למדידת מהירות הנסיעה כאשר במהלך המשפט לא הועלתה ע"י הסניגוריה טענה כי המכשיר אינו אמין(הבקשה נדחתה).
א. המבקש נהג ברכב פרטי בכביש חוצה שומרון ומכוניתו נקלטה בממל"ז משטרתי (להלן: המכשיר). לפי המכשיר מהירות הנסיעה של הרכב אותה עת היתה 125 קמ"ש במקום בו המהירות המותרת היא 80 קמ"ש. המבקש הואשם בעבירה של נהיגה במהירות מעל המותר וכפר בעובדות. בביהמ"ש לתעבורה העיד השוטר שרשם את הדו"ח על הפעולות שנקט כדי להבטיח את אמינות התוצאות שהתקבלו ע"י המכשיר בעת המקרה. העד פירט מה הן הבדיקות שהיצרן קבע כמבחן לפעולה תקינה של המכשיר ושאותן ביצע. המבקש בחר בזכות השתיקה ולא נשמעו עדים מטעמו. רק בסיכומים עורר הסניגור את שאלת אמינות המכשיר שבו השתמש השוטר. במסגרת הכרעת הדין דחה ביהמ"ש את הטענה שהתביעה לא הוכיחה את טיב המכשיר ומידת אמינותו, ונימק זאת בכך ששאלת אמינות המכשיר לא עלתה לפני תחילת שמיעת הראיות ולא במהלכה. ביהמ"ש קבע כי די בעדות השוטר כראייה לכאורה לאמינות המכשיר, מה גם שבחקירה הנגדית של השוטר לא הועלתה הטענה נגד אמינותו. עוד הבהיר השופט כי מדובר במכשיר שנעשה בו שימוש מזה למעלה משנתיים וקיימת לגביו חזקת תקינות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בהסתמך, בין היתר, על פסיקה קודמת של בימ"ש מחוזי שלפיה נוצרה חזקה שבעובדה בדבר אמינות המכשיר ובדבר קבילות תוצאות מדידותיו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין צורך להכנס למחלוקת בדבר אמינות המכשיר, שכן בנסיבות העניין די בטענה שבעת הדיון בביהמ"ש לתעבורה לא העמיד המבקש את שאלת אמינות המכשיר כשאלה שבמחלוקת וניתן היה להסיק שאין הוא חולק על אמינותו. המבקש חלק, בתגובתו לאישום, על כך שנסע מעל המהירות המותרת, אך לא חלק על אמינות המכשיר ובחר בזכות השתיקה ולא העיד. מתקיימים עשרות ומאות הליכים משפטיים על מהירות מופרזת בהם מסתמכים על מדידות באמצעות המכשיר, כשמהתנהגות הנאשם ניתן להבין שאין הוא חולק על אמינות המכשיר. אין זה מתקבל על הדעת שבכל אחד מן ההליכים יהיה
צורך להביא עדות מומחה לגבי אמינות המכשיר, שעה שבמספר ההליכים רב בעבר הסתמך עליו ביהמ"ש כמכשיר אמין.
ג. בענייננו אף התקיימו נסיבות מיוחדות שמהן ניתן להסיק כי המבקש ויתר על הצורך בהבאת עדות מומחה לעניין אמינות המכשיר. עם תחילת הדיון ביקש ב"כ התביעה להעיד בשאלה זו מומחה שנכח בביהמ"ש, ולצורך כך נתבקש תיקון כתב האישום ע"י צירוף שמו של המומחה כעד מטעם התביעה. הסניגור התנגד לכך וביהמ"ש החליט שלא לתקן את כתב האישום. ביהמ"ש הבהיר כי במקרה הצורך ישקול הבאת המומחה כעד במסגרת ראיות הזמה של התביעה. נוכח החלטה זו, ברור היה שההנחה היא שאמינות המכשיר לכאורה אינה שנוייה במחלוקת. על אף המשמעות הברורה של החלטה זו, לא קם הסניגור וטען שאמינות המכשיר שנוייה במחלוקת. התנהגות הסניגור הביאה למסקנה שאין צורך בהבאת ראיות להוכחת אמינות המכשיר. במצב דברים זה גם לא ייגרם למבקש כל עיוות דין אם הבקשה לרשות ערעור תדחה.
(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד שמחה ניר למבקש, עו"ד אריה פטר למשיבה. 18.12.97).
בש"פ 6572/97 - מוסא טראבין אלסנע נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין) (ערר מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ביחד עם אחיינו (להלן: דבלאן) בהחזקת 180 גרם הרואין ואקדח שנגנב בפריצה שנתפסו בביתו של העורר. ביהמ"ש החליט שדי בממצאי התפיסה כדי להקים עילת מעצר נגד העורר. לאחר מכן מסר דבלאן גירסה שלפיה הסם שייך לו ולא לעורר. לדבריו מצא את הסם בשדה לאחר שראה מישהו מטמינו שם והוא לקח את הסם והביאו לבית העורר ושם החביאו. על יסוד גירסה זו הופרד משפטו של דבלאן והוא הודה, הורשע ונדון למאסר. העורר טוען כי הסם שייך רק לדבלאן וביקש עיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים. בינתיים נמצאה טביעת אצבע של העורר על השקית בה נתפס הסם וביהמ"ש קבע כי די בטביעת אצבע זו כראייה לכאורה. הערר נדחה.
קיימות די והותר ראיות לכאורה המפריכות את גירסת דבלאן עד שאין צורך להסתמך על החזקה שהסם הנמצא בביתו של אדם נמצא גם בחזקתו של אותו אדם. הסם נתפס על ידי המשטרה בבית העורר וכשנשאל למי שייך הסם הוא השיב "אין לי מה לדבר אתכם"; טביעת האצבע של העורר על שקית הסם היא ראייה חזקה; בביתו של העורר נמצאו גם מאזניים אלקטרוניות ושרידי סם הרואין כשדבלאן טען שהמאזניים אינם שייכים לו; הגירסה של דבלאן על הדרך בה מצא את הסם והחביא אותו בבית העורר היא תמוהה ביותר. בנסיבות המקרה אין גם הצדקה לחלופת מעצר. מדובר בכמות גדולה של הרואין ואם כי העורר הואשם רק בהחזקת הסם שלא לצריכה עצמית, חזקה היא כי סם בכמות כזאת מוחזק לצורך מסחר בסם. מדיניות נקוטה היא בידי ביהמ"ש העליון במקרים כגון אלה שבדרך כלל אין בהם הצדקה לחלופת מעצר.
(בפני: השופט זמיר. 7.12.97).
ע.פ. 62/97 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד קשישה) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
באחד הימים הגיעו המערער וחברו שדדו מאשה כבת 76 תיק ובו כסף שהוציאה מהבנק. המערער הפיל את הזקנה ארצה וגנב ממנה את תיקה שהכיל כ-3,000 ש"ח ומסמכים שונים. האשה נחבלה ונגרם לה שבר בעצם האגן. המערער וחברו נמלטו ושוטר רדף אחר המערער תוך שהוא מזהה עצמו
כשוטר ומצווה עליו לעצור. כשהצליח השוטר להשיג את המערער תקף זה האחרון את השוטר, בעט בו והיכה בו תוך שהוא מאיים על השוטר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות ותקיפת שוטר ודן אותו לארבע שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. בערעור הוחלט להקל במקצת בעונש.
המערער היה כבן 17.5 בעת ביצוע העבירות וכבר אז היה לו עבר פלילי נרחב. זמן קצר לאחר ששוחרר בערובה בגין העבירות הנדונות, היה מעורב ביחד עם אחרים במעשי עבירה נוספים שבגינם נדון לשנתיים מאסר בפועל. התמונה שעלתה מן התסקירים עגומה למדי. המערער הובחן כאישיות בעלת קוים אנטי-חברתיים המשתמש גם בסמים. בינתיים החלו להתגלות הסימנים הראשונים של שינוי חיובי באורחותיו. אם כי העונש שנגזר הלם את נושאי העבירה החמורים, יש מקום לתת ביטוי לשינויים החיוביים המתחוללים אצל המערער לאחר שנגזר דינו. כדי לעודדו להוסיף ולעשות לשינוי דרכו הוחלט להפחית ששה חודשים מתקופת המאסר בפועל.
(בפני השופטים: אור, קדמי, י. גולדברג. עו"ד שלמה בן אריה למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 10.12.97).
בג"צ 6453/97 - שמעון הדר נגד ביה"ד הרבני האיזורי ירושלים ואח'
*דחיית עתירה נגד ביה"ד הרבני האיזורי לפני שהוגש ערעור לביה"ד הרבני הגדול (העתירה נדחתה).
העותר מבקש שבג"צ יבטל שני צווים שהוצאו ע"י ביה"ד הרבני האיזורי בירושלים - האחד צו עיכוב יציאה מן הארץ והשני צו הבאה בפני ביה"ד הרבני. עוד הוא מבקש שבג"צ ימנע בעד ביה"ד הרבני להמשיך ולדון בסכסוך שבין העותר לבין אשתו (המשיבה 2). נוסף לכך ביקש להוציא צו ביניים הזהה בתכנו לסעד העיקרי. העתירה נדחתה. אין לאפשר קפיצת דרך, הישר מביה"ד הרבני האיזורי לבג"צ. דרך המלך היא, לערער לביה"ד הרבני הגדול על החלטת ביה"ד הרבני האיזורי ורק על החלטת ביה"ד הרבני הגדול ניתן לעתור לבג"צ. יש מקרים בהם בג"צ מוכן לבדוק את חוקיות ההחלטה של בי"ד רבני איזורי גם ללא ערעור לביה"ד הגדול. אך אלה מקרים נדירים המבוססים על טעם מיוחד, בין היתר, כאשר קיימת חריגה בולטת מן הסמכות. בענייננו, העותר טוען נגד סמכות ביה"ד הרבני, אך, בלי להכריע בדבר, על פני הדברים אין זה מקרה של חריגה בולטת מן הסמכות, המצדיק התערבות של בג"צ כבר בשלב זה.
(בפני: השופט זמיר. 8.12.97).
ע.א. 5560/97 - אליהו חב' לביטוח בע"מ נגד סעיד גראיסי
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה כפוף לתנאים מסויימים).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקשת לשלם למשיב פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים. הסכום שנפסק עומד, נכון להיום, על 340,000 ש"ח, ומתוך סכום זה שילמה המבקשת למשיב 150,000 ש"ח. המבקשת חפצה כי חיובה לשלם למשיב את יתרת החוב יעוכב עד להכרעה בערעור אשר בו, לדעתה, טובים סיכוייה לזכות. לטענת המבקשת קיים חשש כי לא תוכל לגבות חזרה את הכספים שתשלם למשיב אם תזכה בערעור. אמנם המשיב טוען לבעלות במספר נכסי מקרקעין, אך הוא לא הוכיח טענה זו בראיות, וגם אם הטענה נכונה, עדיין אין מקום, כך טענה המבקשת, לאלץ אותה להחזיר לעצמה את הכספים באמצעות הליכי מימוש מקרקעין. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה כפוף למילוי תנאים מסויימים ע"י המשיב.
עיכוב ביצוע של פס"ד, לא כל שכן פס"ד כספי, הוא אמצעי חריג, שיש להגביל את השימוש בו לנסיבות שבהן לא ניתן להבטיח את האינטרסים של בעלי הדין בדרך
מתונה יותר. במקרה שלפנינו, האיזון הנכון הוא ביצוע מיידי ומלא של פסה"ד, תוך הבטחת אפשרות סבירה של המבקשת, למקרה בו הערעור יתקבל, לגבייה חוזרת של הסכום מתוך נכסי המשיב. לפיכך יהיה המשיב רשאי לבצע את פסה"ד במלואו, ללא עיכוב, בתנאי שקודם לכן ינקוט אמצעי שיבטיח אפשרות סבירה של המבקשת לגבות מן המשיב את שיגיע לה אם תזכה בערעור. אמצעי זה יכול להיות בדרך של הטלת מגבלה על נכס נדל"ן של המשיב או בדרך אחרת, דרכים שיניחו את דעתו של רשם ביהמ"ש. עד שיינקט אמצעי כאמור יעוכב הביצוע של פסה"ד.
(בפני: השופט זמיר. 30.11.97).
בש"פ 6651/97 - בדרי מוצגיאשווילי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הריגה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר, כבן 26, הואשם בעבירה של רצח. לפי כתב האישום היה מעורב בקטטה שהתפתחה בצהרי יום באחד מרחובות נהריה בקרב קבוצת צעירים. במהלך ויכוח נתן העורר מכת אגרוף בפני אחד הצעירים וצעיר אחר (המנוח), נער כבן 17, החזיר לעורר מכת אגרוף בפניו. בתגובה הוציא העורר סכין מתקפלת כדי לדקור את המנוח ובשלב זה התערב צעיר בשם תומר ותפס את העורר מאחוריו כדי למנוע בעדו לדקור את המנוח. העורר השתחרר מן התפיסה ודקר את המנוח. העורר טוען שבכלל לא היה במקום האירוע כאשר המנוח נדקר. על יסוד ההודעה של תומר, שלפיה העורר הוא שדקר את המנוח, נעצר העורר כ-10 ימים לאחר האירוע. בביהמ"ש התמקד הסניגור בטענה שחומר הראיות נגד העורר "חלש וקלוש ביותר" עד שאינו נותן יסוד למעצר העורר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש ראיות לכאורה נגד העורר והערר נדחה.
אכן, היו מספר סתירות בהודעות שנמסרו במשטרה, אך אלה הוסברו ע"י תומר בפחד שהוא מפחד מפני העורר. לפיכך גם לא השתתף במסדר זיהוי חי. בסופם של דברים, אם גירסתו של תומר, כפי שמסר אותה במשטרה תתקבל, יכולה היא לבסס את האישום, כך שיש מספיק חומר ראיות לצורך המעצר. שאלה אחרת היא אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. לפי החוק קיימת חזקת מסוכנות לגבי העורר, וחזקה זו לא רק שלא הופרכה, אלא אף מתחזקת נוכח העבר הפלילי שלו. לעורר עבר פלילי מכביד מאז היותו כבן 15 שנים, הוא כבר נדון פעמיים למאסר בפועל וכיום תלוי ועומד נגדו מעצר על תנאי. לא זאת בלבד, אלא שבהיותו נתון במעצר בית על פי צו בימ"ש בעבירות אחרות הפר את הצו פעמיים.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד משה גלעד לעורר, עו"ד גב' מיכל ששון למשיבה. 30.11.97).
בש"פ 4572/97 - הייב חאלד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אי התייצבות למשפט) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
ביום 5.3.97 הורה בימ"ש השלום בצפת על מעצרו של העורר לאחר שלא התייצב למשפטו על פי כתב אישום שייחס לו שני אישומים של התפרצות וגניבה. הדיון במשפט נקבע לחודש מרץ אלא שהסניגור לא התייצב, ובימ"ש השלום דחה את המשך המשפט לנובמבר 97. על החלטת המעצר הוגש ערר לביהמ"ש המחוזי ביום 8.4.97 וההחלטה ניתנה ע"י ביהמ"ש רק ביום 19.6.97 ובגידרה נדחה הערר. הערר על כך נתקבל.
אכן, התחמקותו של העורר מלהתייצב במשפטו הצדיקה את המעצר עד תום ההליכים למרות שהואשם בעבירות שככלל אין עוצרים בגינן נאשם עד תום ההליכים. אולם, בהתחשב באופי העבירה ובמהותה, על הליכים אלה היה להמשך זמן קצר ככל הניתן.
כך נהג ביהמ"ש מלכתחילה כשקבע את הדיון כבר באותו חודש בו עצר את העורר עד תום ההליכים, אך לאחר שהסניגור לא התייצב במועד זה נדחה המשפט למועד רחוק ביותר. המעצר הממושך בעטייה של קביעת מועד להמשך המשפט בסוף נובמבר, אינו מתיישב עם האיזון הראוי בין הצורך להגנה על שלום הציבור לבין זכותו החוקתית של הנאשם שעומדת לו חזקת החפות, וחבל שכך נעשה. לפיכך יש להורות על שחרורו של העורר ממעצר בתנאי "מעצר בית" ובתנאים אחרים.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ד. שפיגל לעורר, עו"ד א. ברזילי למשיבה. 4.8.97).
רע"א 5838/97 - זכריה סיאני נגד חלמיש חברה ממשלתית
*החזרת דיון ע"י ביהמ"ש המחוזי לבימ"ש השלום לדון בתיק לפי סעיף 455 לתקנות סדר הדין האזרחי (הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה נגד המבקש תביעה לסילוק יד מנכס מקרקעין ובימ"ש השלום נעתר לבקשה. בערעור לביהמ"ש המחוזי קבע ביהמ"ש כי המשיבה לא הוכיחה את זכויותיה בקרקע. ביהמ"ש עשה שימוש בהוראות התקנה 455 לתקנות סדר הדין האזרחי והורה על החזרת הדיון לבימ"ש השלום, תוך שהוא מאפשר לבעלי הדין להביא בפני בימ"ש השלום את ראיותיהם לעניין הזכויות בקרקע, ועל ביהמ"ש יהיה לקבוע בפס"ד משלים אם זכויות המשיבה בקרקע הוכחו, ולאחר מכן יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי להמשך הדיון בערעור. המבקש תוקף את ההחלטה שלפיה ראוי היה לעשות שימוש בהוראות תקנה 455 כדי למנוע פגיעה באינטרס ציבורי, בהתחשב בטענה שהמבקש השתלט שלא כדין על אדמת ציבור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ראשית, החלטת ביהמ"ש המחוזי נשוא הבקשה אינה פס"ד אלא החלטה אחרת, שהרי הדיון אמור לחזור לביהמ"ש המחוזי ורק אחר כך הוא אמור ליתן את פסק דינו. בנסיבות אלה, כשלמבקש שמורה האפשרות לבקש רשות ערעור על פסה"ד שינתן ע"י ביהמ"ש המחוזי, אין הצדקה ליתן רשות ערעור על החלטתו נשוא בקשה זו. שנית, מפסק דינו של בימ"ש השלום ניתן היה להבין את התנהגות הצדדים עד שלב הסיכומים כך שאין מחלוקת באשר לזכויות המשיבה בקרקע. אכן, בתצהירו של המבקש שהיווה את כתב הגנתו, מופיעה הכחשה "מחוסר ידיעה" של זכויות המשיבה בקרקע, אך נוהל מו"מ ע"י המבקש עם המשיבה, כמי שלה הזכויות בקרקע, והצדדים התמקדו במהלך הדיון רק בשאלת גבולות השטח שבו השיג המבקש את גבול המשיבה.
(בפני: השופט אור. 10.12.97).
ע.פ. 1992/97 - דניאל בלום נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ייצור כדורי סם אקסטזי) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע יחד עם אדם אחר בקשירת קשר לייצר כדורי סם מסוג אקסטזי. חברו של המערער אף החל בייצור הסם אך הפרשה נחשפה לפני שעלה בידי השניים להפיץ סמים מתוצרתם. חברו של המערער היה המבצע העיקרי של העבירות שהמערער נמצא אשם בסיוע לביצוען וביהמ"ש גזר לו 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. למערער גזר ביהמ"ש, במסגרת עיסקת טיעון, 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וקנס של 15,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טוען כי הפער בין עונשיהם של המערער ושל חברו אינו משקף יחס נאות שבין ענישת מבצע עיקרי לבין ענישת מסייע. ברם, בקביעת ענשו של המערער הביא ביהמ"ש בחשבון, בראש ובראשונה, את העובדה שעברו הפלילי חמור משל חברו לאישום. למערער הרשעות קודמות גם בעבירות סחר בסמים וכבר נדון בעבר לענשי מאסר לתקופות לא מבוטלות. אמנם, בשנים הסמוכות לביצוע עבירותיו הנוכחיות ניסה לתקן עצמו,
אך הוא לא הפיק לקח ראוי מהתנסויותיו הקודמות וחזר לסורו. מדובר בעבירות חמורות ונסיבותיו המשפחתיות של המערער אינן יכולות לשנות את פני הדברים.
(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' דורנר. עו"ד ציון אמיר למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 4.12.97).
בג"צ 3064/97 - עו"ד יעקב דרור - משרד מבקר הסוכנות נגד עו"ד גרא כהן ואח'
*בקשת עו"ד לאסור פרסום שמו בעתירה לבג"צ שעניינה דיון משמעתי בלשכת עוה"ד (בקשה למתן צו איסור פרסום - הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש לוועד המחוז של לשכת עוה"ד בירושלים קובלנה נגד המבקש. לאחר מכן הגיש המשיב עתירה לבג"צ ובה ביקש להורות למשיבים 2-4 (רשויות לשכת עוה"ד) להודיע לו על מועדי הישיבות בהן מתבררת תלונתו וכן ביקש לקבל פרוטוקולים מדיונים אלה לעיונו. המשיב 4 בעתירה, המבקש דנא, ביקש להורות על איסור פרסום העתירה וכל מסמך אחר שבה, משום שתכנה של העתירה נוגע להליך המשמעתי המתנהל נגד המבקש, אשר לפי כלל 73(א) לכללי לשכת עוה"ד נדון בדלתיים סגורות. העתירה נדחתה. פומביות הדיון הוא יסוד מוסד במשטר דמוקרטי. ביהמ"ש רשאי לדון בעניין מסויים בדלתיים סגורות רק אם נתקיים אחד מן החריגים המנויים בסעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט. החריגים ברשימה זו מהווים רשימה סגורה ואין בלתם. המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אחד החריגים האלה. כלל 73(א) הנ"ל אינו יוצר דין שונה לעורכי דין, ואין הם מופלים לטובה בביהמ"ש לעומת מתדיינים אחרים.
(בפני: השופטת דורנר. 23.7.97).
בש"פ 7196/97 - מדינת ישראל נגד פלוני ואח'
*שחרור בערובה (השלכת בקבוקי תבערה לרחבת הכותל המערבי) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
נגד המשיבים, שלשה קטינים ילידי 1981-1983, הוגש כתב אישום לביהמ"ש המחוזי (לנוער) בו יוחסו להם עבירות של הכנתם והשלכתם של בקבוקי תבערה לעבר ישיבה בעיר העתיקה ולעבר רחבת הכותל המערבי. למרבית המזל לא נפגע איש. אין חולק שקיימת עילת מעצר נגד המשיבים, אלא שהשופט החליט על חלופת מעצר ע"י "מעצר בית" מלא בבית ההורים והפקדת ערבות. הערר נתקבל.
העבירות בוצעו על רקע לאומני. בין אם הן פרי הסתה חד פעמית ובין אם הן חלק מהשקפה שהושרשה במשיבים ושמגמתה לפגוע ביהודים וברכושם, מצביעים המעשים על סיכון גבוה ביותר לשלום הציבור מהמשיבים ומשכמותם. המשיבים הם צעירים רכים בשנים, אך הדבר לא הפריע להם לחבור יחד לתכלית משותפת ולבטא את עמדתם ותחושתם כלפי יהודים, במעשים פליליים מסוכנים. בכך לא רק סיכנו אחרים, אלא לקחו על עצמם סיכון שאם ייתפסו יהיה צורך להרחיקם מן החברה ולבלום את מסוכנותם. עובדה היא שלמרות היותם קטינים ונתונים למרות ההורים, לא מנעו מהם ההורים מלגבש לעצמם דעות שהוליכו אותם למעשים שנעשו, גם אם נעשו ללא ידיעת הוריהם. מעשים מסוג זה, שאחריתם מי ישורם, אינם מעשי קונדס של צעירים שסרחו. הם מצביעים על תכנון מוקדם, הסתכנות וסיכון אחרים וכל זאת על רקע לאומני. המסוכנות המיידית של מעשים אלה והחשש פן יישנו ע"י המשיבים או שכמותם מצדיקה מעצרם עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אריה פטר לעוררת, עו"ד ג. בולוס למשיבים. 10.12.97).
בש"פ 6725/97 - הנרי אמסלם נגד מדינת ישראל
*ראיות לכאורה בעבירת סמים לצורך מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
במונית שנסעה מירושלים לתל אביב, ולאחר שהות קצרה בתל אביב חזרה לירושלים, נתפסו ע"י המשטרה 90 טבליות סם אקסטזי. במונית נסעו, נוסף לנהג, ארבעה נוסעים וביניהם העורר, אחד אבישי רביבו, חברתו של העורר וחברתו של רביבו. העורר הואשם בהחזקת סמים והדחתו של רביבו בחקירה באותה פרשה. רביבו הועמד לדין יחד עם העורר, בימ"ש השלום החליט לעצור את העורר ואת רביבו עד תום ההליכים. עררו של העורר בביהמ"ש המחוזי נדחה וערר על כך לביהמ"ש העליון נדחה אף הוא.
קיימות ראיות לכאורה בדבר החזקת כמות מסחרית של סם ע"י העורר. אמנם מדובר בהחזקה קונסטרוקטיבית, אבל די בה כדי להעביר את הנטל אל העורר להוכיח שהוא לא החזיק בסם. הוא לא ניסה אפילו להוכיח זאת, אלא שמר על זכות השתיקה, והוא שומר עליה עד היום. השתיקה מחזקת את הראיות נגדו. יתירה מזאת, הראיות על החזקת הסם יוצרות גם חזקת מסוכנות. השתיקה של העורר מחזקת את חזקת המסוכנות. העבר הפלילי שלו מוסיף אף הוא לחזקה זאת. כל אלה מקימים עילת מעצר ושוללים חלופת מעצר. בדרך כלל אין ביהמ"ש העליון נוטה לאשר חלופת מעצר בעבירות של החזקת סם בכמות מסחרית, ובנסיבות מקרה זה אין סיבה לסטות מן הכלל.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד אריאל עטרי לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 24.11.97).
בש"פ 7065/97 - מדינת ישראל נגד עלי מסראווה
*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה (מעשי סדום וסחיטה) (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה - הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם בביצוע שלשה מעשי סדום וסחיטה ונעצר עד תום ההליכים. בתום השנה עותרת המדינה להארכת המעצר בשלשה חודשים. המשיב מרצה מאסר בעבירת סמים ואת המעשים בהם הוא מואשם עשה בשכנו לתא תוך שהוא תוקף אותו באכזריות מרובה. אין ספק כי מעשים אלה מקימים עילת מעצר ושוללים חלופת מעצר אם יש ראיות לכאורה, אך השאלה העומדת כיום אינה אם לעצור את המשיב עד תום ההליכים אלא אם להאריך את מעצרו מעבר לשנה. הבקשה נדחתה.
מסתבר כי במשך שנת המעצר היו 3 ישיבות בלבד והישיבה הבאה קבועה לפברואר 98. פרשת התביעה נסתיימה אך אין לדעת אם פרשת ההגנה תסתיים עד אז. לא כל שכן אם אותו יום יסיימו בעלי הדין טענותיהם. יש יסוד סביר להניח כי המשפט גם לא יסתיים במהלך שלשת חודשי ההארכה. בנסיבות אלה אין להאריך את המעצר. עתירת המדינה פירושה למעשה להקנות למשיב מעמד של עציר להבדילו ממעמד של אסיר והנפקא מינה היא לעניין שלילת חופשות אם הוא זכאי לחופשות. במהלך דברים רגיל ראוי היה להיעתר לבקשת המדינה, אך לא כן אם נותנים את הדעת לדרך הנהלת המשפט עד כה ולסיכוי הקלוש שהמשפט יסתיים במשך שלשת החודשים הקרובים. לפיכך יש לדחות את הבקשה להארכת המעצר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד יהושע למברגר למבקשת, עו"ד תאופיק אבו אחמד למשיב. 7.12.97).
רע"א 5950/97 - מאיר ויעל עבדי נגד ז'אן אלבז ואח'
*דחיית בקשה לרשות ערעור בעניין פיצוי עקב אי פינוי דירה במועד שגרם נזק למשכיר (הבקשה נדחתה).
המשיבים 1 ו-2 (להלן: המוכרים) מכרו דירה למשיבים 3 ו- 4 (להלן: הקונים) ולא מסרו את החזקה במועדה. הקונים הגישו תובענה נגד המשיבים
המוכרים ואלה שלחו הודעת צד ג' למבקשים, בטענה כי אי מסירת הדירה במועד נבעה מאי פינויה על ידי המבקשים שהיו בדירה כשוכרים. בימ"ש השלום קיבל את תביעת הקונים וחייב את המוכרים בתשלום פיצויים. הודעת צד ג' נגד המבקשים נדחתה. על פסק דין זה הגישו המוכרים ערעור וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורם וחייב את המבקשים בשיפוי המוכרים על חיובם כלפי הקונים. ביסוד הכרעת ביהמ"ש המחוזי עמדה הקביעה שלפיה חיובם של המבקשים יכול שיתבסס הן על עילה של גרם הפרת חוזה והן על עילת רשלנות. בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כי שגה ביהמ"ש משקבע כי קיימת עילה לחיובם בגין הפרת חוזה, שכן עילה זו עומדת - אם בכלל - לקונים ולא למוכרים שהם הצד המפר. כן נטען כי שיעור הפיצוי והיקף החבות אינו עומד במבחני הדין וההלכה הפסוקה, שכן בעת חתימת ההסכם בין המבקשים למוכרים לא היה הנזק צפוי. בוודאי שהמבקשים לא צפו - ולא יכלו אף לדעת - על קיומה של תניה בדבר פיצויים מוסכמים ביחסים החוזים שבין המוכרים לבין הקונים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, שאלה מעניינת היא אם יכול המוכר להחשב כבר עילת תביעה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין, אלא שההכרעה אינה נדרשת במקרה דנן. כך הדבר משום שפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי נסמך גם על עילת הרשלנות, ולפיה יכלו המבקשים לצפות - והיו צריכים לצפות - כי אי פינוי הדירה במועד המוסכם, יביא לנזקים עקב אי הפינוי. על כן, הטענה המשפטית האמורה אין בה משום עילה למתן רשות ערעור. אשר לשאר הטענות - הן מוסבות סביב נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ואין בהן שאלה בעלת חשיבות משפטית, החורגת מן העניין שיש לצדדים בנשוא הבקשה, ושיש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד א. מני למבקשים. 1.12.97).
רע"ב 6529/97 - יורם שקולניק ואח' נגד שירות בתי הסוהר
*החלטת ביהמ"ש המחוזי לא להתערב בשיקול דעת רשות בתי הסוהר (הבקשה נדחתה).
המבקשים עתרו לביהמ"ש המחוזי לחייב את שירות בתי הסוהר לבנות עבורם שירותים בצמוד לחדר הביקורים בכלא רמלה, ועד לבניית השירותים לאפשר להם להשתמש בשירותי המבקרים. הטענה היא כי בעת ביקורים נמנע מהם לעשות צרכיהם, כיוון שבחדר הביקורים יש שירותים המיועדים למבקרים בלבד, והסוהרים, האמורים לקחת אותם לשירותים באגף, אינם עושים זאת בפועל. המשיב הבהיר כי הנימוק לאיסור השימוש בשירותי המבקרים הוא ענייני וסביר ונשען על שיקולי ביטחון. החשש הוא שהשירותים המשמשים את המבקרים עלולים לשמש למטרות פליליות, כגון הברחתם של חפצים אסורים לכלא ובריחת אסירים מהכלא. השירותים המיועדים לאסירים נמצאים במרחק הליכה קצר ביותר ואם מתעוררת בעייה, על האסירים להפנותה למנהל הכלא כדי לרענן את ההנחיות לסוהרים בעניין זה. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בדונו בעתירת אסירים אל לו לשופט להחליף את שיקול דעת שלטונות בית הסוהר בשיקול דעתו שלו. תפקיד השופט לבקר את החלטות הרשות המבצעת, במובן זה שעליו לשאול אם רשות ציבורית סבירה רשאית היתה להגיע להחלטה אליה הגיעה. בענייננו אין להתערב בשיקול דעת שלטונות בית הסוהר ובפתרון המוצע על ידם. ראוי היה שהמבקשים ימצו תחילה את זכותם באמצעות הצינורות המקובלים, על ידי פנייה לשלטונות הכלא על מנת שירועננו ההנחיות לסוהרים, בטרם יפנו לערכאות.
(בפני: הנשיא ברק. המבקשים לעצמם, עו"ד ענר הלמן למשיב. 1.12.97).