תקציר סביר כרך נ' חוברת 21

ע.א. 5300/92 - בנק לאומי לישראל נגד אורות מושב עובדים... בע"מ

*חיוב חשבון חח"ד וחיוב בריבית גבוהה יותר של תשלומי הלוואה צמודת מדד שבה הריבית החוקית נמוכה יותר. *קיום חוזה בתום לב. *חיוב חשבון עו"ש הנמצא ביתרת חוב כפרעון הלוואה מושלם או כהתחייבות לתשלום(מחוזי ת"א - ה.פ. 768/87 - הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופט גולדברג נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר).
א. המשיב (להלן: המושב) הינו לקוחו של המערער (להלן: הבנק). המשיב נטל מהבנק הלוואה צמודה למדד של מליון לירות מספטמבר 78, והריבית היא לפי הקבוע בחוק הריבית להלוואות צמודות. לפי הסכם ההלוואה היה על המשיב לפרוע את ההלוואה ב-35 תשלומים חודשיים. בסעיף 4 להסכם נאמר כי כל סכום שלא ישולם במועדו ישא ריבית פיגורים בשיעור החוקי המקסימלי לגבי הלוואות צמודות ערך. בסעיף 8 להסכם נאמר, בין השאר, שאם יהיה פיגור בתשלום כלשהו רשאי המערער לדרוש את פרעון יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת. בפועל נפרעו ההלוואות, בהגיע מועדי התשלום, על ידי חיוב חשבון החח"ד שהחזיק המושב בבנק בין אם חשבון החח"ד היה ביתרה ובן אם היה בחובה. המושב הפקיד את הסכומים בחשבון החח"ד בד"כ באיחור של מספר ימים או שבועות לאחר זמני הפרעון של השיעורים. בעקבות הסדר זה לא היה מעולם כל פיגור בפרעון ההלוואה הצמודה ולעומת זאת עמד מפעם לפעם חשבון החח"ד ביתרת חובה וחוייב בריבית על משיכת יתר הגבוהה מהריבית המירבית החלה על הלוואות צמודות מדד הקבועה בחוק ובצו הריבית.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המושב נגד הבנק על חיובו בריבית הגבוהה. לדעת השופט, אמנם אין מניעה שעל מנת לפרוע את ההלוואה צמודת המדד יקבל הלווה הלוואה אחרת שאינה כפופה להוראות חוק הריבית ובה ישלם ריבית יותר גבוהה, אך אין מדובר כאן בעיסקת הלוואה אמיתית שהיא תקפה אלא ב"הלוואה" הבאה לשמש מכשיר בידי הבנק כדי לעקוף את הוראות חוק הריבית, כך שמדובר ב"הלוואה" פסולה. בסעיף 19 להסכם ההלוואה נאמר בין השאר "במקרה שהלווים לא יסלקו לבנק סכום כלשהו שיגיע לו מהם במועד הקבוע... יהיה הבנק רשאי... לקזז את הסכום שבפיגור כנגד כל סכום שיגיע ללווים... לחייב כל חשבון של הלווים... בסכום שבפיגור... בין אם החשבון שיחוייב יהיה קרדיטורי ובין אם יהיה דביטורי...". לדעת ביהמ"ש המחוזי ההסכמה שבסעיף 19, לחיוב החשבון גם כשהוא מצוי ביתרת חובה, יכולה לעמוד רק כאשר אינה מתנגשת עם ההוראות המהותיות של ההסכם וצו הריבית ותנאי זה אינו מתקיים בענייננו. עוד קבע השופט כי גם לו היתה לבנק אופציה לחייב את חשבון החח"ד, הרי שמימוש האופציה נעשה שלא "בדרך מקובלת ובתום לב" כנדרש בסעיף 39 של חוק החוזים. הערעור נתקבל ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופט גולדברג נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר.
ג. המשנה לנשיא ש. לוין (דעת הרוב): הלכה פסוקה היא שחיוב חשבון דביטורי הנמצא ביתרת חובה יחשב כפרעון הלוואה ולא כאקט רישומי גרידא, אם הוסכם על כך בין הצדדים. סעיף 19 להסכם ההלוואה קובע כי הבנק רשאי לפרוע תשלום שלא שולם במועדו על ידי חיוב חשבון החח"ד של המושב גם אם הוא נמצא ביתרת חובה. לא ניתן להפריד בין השאלה אם הוסכם שחיוב חשבון החח"ד שבחובה יחשב כפרעון ההלוואה ובין השאלה אם הסכים הלקוח לקבל הלוואה נוספת לפרעון ההלוואה, שכן כל משמעותו של חיוב חשבון החח"ד כשהוא נמצא ביתרת חובה היא מתן הלוואה ללקוח בתנאי חשבון החח"ד. היחסים בין הבנק ללקוח הם יחסי לווה ומלווה, על פיהם יתרת זכותו של הלקוח בבנק הוא בגדר הלוואה שהלווה לבנק, והבנק חייב לשלמה לו עם דרישתו. הסכם בין הבנק ללקוח שעל פיו רשאי הלקוח למשוך משיכת יתר,
גם הוא הסכם הלוואה, אלא שכאן המלווה הוא הבנק, ואילו הלקוח הוא הלווה. כאשר קיימת הסכמה מפורשת של הלקוח בהסכם ההלוואה עצמו, לחייב את חשבון החח"ד גם כשהוא נמצא ביתרת חובה, אין לומר שמשמעותו היא של קיזוז בלבד.
ד. אשר לשאלה אם יש לראות בחיוב חשבון החח"ד עיסקה בעלת משמעות כלכלית או מדובר בעיסקה פיקטיבית שנועדה לעקוף את חוק הריבית - הבנק הבהיר כי מאחורי ההסכם ללקיחת "הלוואה נוספת" הגיון כלכלי, שכן על ידי פרעון תשלומי ההלוואה הצמודה דרך חשבון החח"ד, נמנעה מהמושב הסכנה של הפעלת סנקציות ע"י הבנק, דוגמת העמדת כל ההלוואה לפרעון מיידי על כל המשתמע מכך. אין מדובר כאן בעיסקה פיקטיבית ואין לומר שהבנק פעל שלא בתום לב.
ה. השופטת דורנר (דעת מיעוט): המושב פיגר דרך קבע בימים אחדים בהחזר התשלום החודשי ובגין פיגורים אלה קיזז הבנק את הסכום שבפיגור מחשבון החח"ד של המושב. כך גבה הבנק סכום ריבית הנהוגה בחשבון החח"ד שהיא ריבית גבוהה במיוחד. הקונסטרוקציה המשפטית של הבנק היא כי חיוב חשבון ביתרת חובה בסכום שבפיגור מהווה פרעון ההלוואה הצמודה ומתן הלוואה חדשה בלתי צמודה תחתיה בריבית חופשית. ברם, הדין הוא כי כפרעון הלוואה ייחשב רק תשלום בכסף, ואילו חיוב חשבון הלווה העומד ביתרת חובה אינו אלא התחייבות נוספת על ידיו לפרוע את החוב, אלא אם הוכח כי הבנק והלווה הסכימו אחרת. לעניין זה, הסכם הנעדר הגיון כלכלי זולת עקיפת המגבלה הסטאטוטורית שבחוק הריבית אינו תופס. השאלה היא אם ההסכם הוא הסכם עם הגיון כלכלי בתום לב, או תחבולה שבאה להערים על חוק הריבית.
ו. במקרים כאלה לא הצורה החיצונית קובעת כי אם המהות הפנימית האמיתית של העיסקה. ככלל, הסכמה כי חיוב חשבוני יהווה פרעון הלוואה נדרשת להיות מפורשת, והוכחתה טעונה ראיות חד משמעיות ומשכנעות. בענייננו, כתב ההתחייבות נוסח ע"י הבנק לצורך התקשרויותיו עם לקוחותיו הלווים. ההנחה היא על כן כי הוא משקף את כוונתו הסובייקטיבית של הבנק. הקונסטרוקציה המשפטית שהבנק הציג במשפט להצדקת השתחררותו מהגבלות חוק הריבית, לא באה לביטוי בכתב ההתחייבות, שבו לא נקבע במפורש כי חיוב חשבון דביטורי מהווה פרעון ההלוואה הצמודה. הלווה שצירף חתימתו לכתב ההתחייבות, רשאי לצפות כי סעיף 19 לא יתפרש כהסכמה לפרעון שמשמעותו הסרת מגבלות חוק הריבית על חובו.
ז. גם בהתעלם מן הכלל הדורש הסכמה מפורשת לחיוב החשבון הדביטורי לא ניתן להסיק מכתב ההתחייבות כי הצדדים הסכימו שחיוב חשבון זה יהווה פרעון ההלוואה הצמודה. כתב ההתחייבות כמכלול אחד שלם, שעל פיו יש לפרש הסכם, מבחין בין פרעון החוב לבין חיוב החשבון הדביטורי. רוב התניות שבהסכם מעידות כי הצדדים לא ראו בחיוב החשבון הדביטורי הלוואה חדשה. התמונה המתקבלת מכתב ההתחייבות בכללותו היא שהלווה ישתחרר מחובו הצמוד למדד יוקר המחיה רק ע"י תשלום בכסף.
ח. אף בהנחה כי בסעיף 19 הנ"ל נקשר הסכם בין הבנק ללווה לפרעון הלוואתו הצמודה ע"י נטילת הלוואה בריבית חופשית, הרי שתכליתו היחידה של הסכם זה הינה עקיפת המגבלה של חוק הריבית וככזה אין היא תופסת. הטכניקה שנועדה לעקוף את הריבית המקסימלית שנקבעה בצו אסורה גם אם היא קבועה בהסכם. על כן יש לדחות את הערעור.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, א. גולדברג, גב' דורנר. עו"ד לוינבוק למערער, עו"ד דן כהן למשיב. 15.12.97).

בש"פ 7427/97 - נטלי באקו נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בגין אי הופעת הנאשם למשפטו(ערר על מעצר בגין אי הופעה - הערר נתקבל).

א. העוררת הורשעה בעבירות של תקיפת קטין והתעללות בקטין. לאחר ההרשעה דחה ביהמ"ש את שמיעת הטיעון לעונש למועד אחר והורה על הגשת תסקיר של שירות המבחן. ביום שהועיד ביהמ"ש לשמיעת הטיעון לעונש לא התייצבה העוררת. כן הוברר כי אינה משתפת פעולה עם שירות המבחן ועל כן לא הוגש תסקיר כמבוקש. ביהמ"ש דחה את שמיעת הטיעון לעונש והוציא צו הבאה נגד העוררת. בישיבה הנדחית הופיעה העוררת שלא עקב צו ההבאה והסבירה לביהמ"ש כי בדיון הקודם לא הופיעה בשל סיבות רפואיות. היא לא המציאה תעודה רפואית. לאחר שביהמ"ש שמע את הטיעון לעונש החליט "גזר הדין יינתן ביום... עד למועד גזר הדין תישאר הנאשמת במעצר".
ב. ביהמ"ש לא פירט בהחלטתו את נימוקי ההחלטה לעצור את העוררת. משנתבקש לעכב את ביצוע ההחלטה עד להכרעה בערר, הסביר כי לא ראה מנוס מהמעצר לצורך הבטחת התייצבותה של העוררת לשימוע גזר הדין לאחר שלא הופיעה למספר ישיבות. הערר נתקבל.
ג. החלטת ביהמ"ש להורות על מעצר העוררת ניתנה מבלי לקיים דיון בשאלה אם המעצר מהווה אמצעי הכרחי להבטחת התייצבותה לישיבה הבאה. גם ב"כ המדינה לא חלקה שדיון כזה לא התקיים וכי ביהמ"ש החליט על המעצר מבלי לברר אם ניתן להשיג את מטרתו באמצעים חלופיים ומתונים יותר. בינתיים הוצע על ידי מקורבי העוררת להפקיד ערבון וכן ערבות צד ג' להבטחת הופעתה לישיבות הבאות של ביהמ"ש. כיוון שכך תשוחרר העוררת בערבות שהוצעה.

(בפני: השופט מצא. עו"ד אבנר שנצר לעוררת, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 22.12.97).

רע"א 6756/96 - זוננשוילי יצחק נגד חוד, חברה לתעשיית מוצרי מתכת בע"מ

*ביטול החלטת בימ"ש מחוזי שהתערב בפס"ד על דרך הפשרה של בימ"ש השלום לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקש נפגע בתאונת עבודה והגיש תביעה לפיצויים נגד מעבידתו - המשיבה. הצדדים הסמיכו את בימ"ש השלום לפסוק על דרך הפשרה, על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט (להלן: החוק). ביהמ"ש קבע כי התאונה היא באחריותה הבלעדית של המשיבה, כי אין מקום לייחס למבקש אשם תורם וחייב את המשיבה בתשלום פיצויים למבקש. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי ובערעור הוחלט כי יש לייחס למבקש אשם תורם בשיעור של %20. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. ההסדר הקבוע בסעיף 79א לחוק שעל פיו ניתן פסה"ד (כמו גם בסעיף 4(ג) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים) נועד "להחיש את פתרון הסכסוך מחד, ולהקל מעומס ההתדיינויות שבבתי המשפט מאידך". סעיף 79א לחוק יוצר הסדר שתחולתו משתרעת על כל סוגי הסכסוכים המובאים בפני הערכאות ועל כל רכיבי ההכרעה בסכסוכים אלה, לרבות קביעת אחריות, אשם תורם, חלוקת אחריות ועוד. צדדים המפקידים הכרעות אלה בידי ביהמ"ש, על מנת שיפסוק בהן על דרך הפשרה, מבקשים לקצר את משך ההתדיינות ביניהם, בין בערכאה הראשונה ובין בערכאת הערעור, ולצמצם את האפשרות להמשך ההתדיינות במסגרת הדיון בערכאות הערעור. התערבותו של ביהמ"ש שלערעור בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, באופן דומה או זהה לאופן ההתערבות בפס"ד "רגיל", פוגעת בציפיות הצדדים לקיום הליך מהיר שתוצאותיו סופיות, ובתכלית דבר החקיקה.
ג. אין משמעות הדברים כי פס"ד שניתן על דרך הפשרה הוא פס"ד החסין בפני ערעור, אולם העילות להתערבות של ביהמ"ש שלערעור בפס"ד מסוג זה, הן מצומצמות מעילות ההתערבות הרגילות ומופעלות במקרים של "חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו". במקרה שלפנינו לא התקיימו נסיבות חריגות שהצדיקו את התערבותו של ביהמ"ש המחוזי בפסה"ד של בימ"ש השלום ועל כן יש להחזיר על כנו את פסה"ד של בימ"ש השלום.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד חוסאם סבית למערער, עו"ד גב' טלי פסלר-מירום למשיבה. 15.12.97).

בש"פ 6614/97 - יוסף שבסון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (אינוס קטינה שהפסיקה חברותה עם העורר)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. לעורר, יליד שנת 1979, היתה חברה קטינה ילידת 1981. משהחליטה הנערה להפסיק את יחסיה עם העורר, הגיע העורר לביתה, נעל את דלת הדירה ובאיום בסכין אנס אותה. כמו כן, בשני מועדים אחרים, פגש העורר את המתלוננת ברחוב ואיים עליה שיהרוג אותה. ביהמ"ש המחוזי קבע שקיימות ראיות לכאורה נגד העורר וכי חזקת המסוכנות, הנובעת ממהות האישום, לא נסתרה, ומכאן שקמה עילה לעצור את העורר עד תום ההליכים. גם בעיון מחדש שבו הציג העורר טענות אליבי החליט ביהמ"ש שלא לשנות את החלטתו בקבעו שהראיות בדבר האליבי אינן מערערות את התשתית של הראיות לכאורה. הערר נדחה.
ב. השאלה הרצינית היחידה היא השאלה של חלופת מעצר ולא השאלה אם קיימת תשתית של ראיות לכאורה. הסניגורית הציעה כי העורר יהיה נתון במעצר בית מלא בבית סבתו ודודתו רחוק מעיר מגוריו ויפקיד ערבות כספית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חלופת מעצר לא תבטיח את בטחונה של המתלוננת. בערר לא הועלו טענות חדשות נוסף לטענות שהועמדו בפני ביהמ"ש המחוזי ובמאזן השיקולים השייכים לעניין מכריע את הכף החשש לשלומה של המתלוננת.
ג. במהלך הדיון הוברר כי המתלוננת הגישה הודעה לפרקליטות בה היא מבטלת את התלונה בלי להסביר את סיבת הביטול. בהודעה במשטרה ימים ספורים לאחר מכן נשאלה על סיבת רצונה לבטל את התלונה ותשובתה היתה שהיא פוחדת מן העורר שמה יתנקם בה כשישתחרר. היא ציינה כי "לא בגלל שלא היה אונס. אונס כן היה, אבל כל החברים שלי התרחקו ממני וגם חברים חדשים לא רוצים להתחבר איתי בגלל שהתלוננתי על אונס". רצונה של המתלוננת לבטל את התלונה, אף שהיא עומדת על גירסתה שהעורר אנס אותה, אין בו כדי לשנות דבר לטובת העורר. אולי אף להיפך: פחדה של המתלוננת מפני העורר, הנמשך והולך עד היום, עשוי לחזק את החשש מפני המסוכנות שלו כלפי המתלוננת.

(בפני: השופט זמיר. 17.11.97).

רע"א 6560/97 - יצחק בן מנחם - עו"ד נגד זברה - שותפות רשומה ואח'

*סירוב לשלם שכ"ט לעו"ד "לפי התוצאות" כפי שהוסכם כאשר עוה"ד לא מילא את חלקו בהכנת סיכומים כפי שהתחייב(הבקשה נדחתה).

א. המבקש התקשר עם המשיבים בהסכם לפיו יצטרף לעו"ד נוסף המייצג את המשיבים ויסייע לו בניהול תביעה מסויימת מטעם המשיבים. בהסכם נקבע כי שכה"ט של המבקש ייקבע לפי תוצאות התביעה. המשיבים זכו בתביעתם אך סירבו לשלם למבקש את מלוא השכר הקבוע בהסכם. המבקש הגיש תביעה לבימ"ש השלום וביהמ"ש קבע כי מהסכם ההתקשרות
עולה שהמבקש נטל על עצמו את העיסוק בהכנת הסיכומים ומשלא עשה כן ניתן היה להפחית משכה"ט על דרך של קיזוז. ביהמ"ש קבע כי המבקש מילא בפועל רק כשליש מן המטלה שלקח על עצמו והוא זכאי רק לשליש השכר המוסכם. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש בקבעו כי הפרת ההסכם עם המשיבים ע"י המבקש בכך שלא נטל חלק בעריכת הסיכומים, עלתה כדי הפרה יסודית, וכי פניית המשיבים למבקש במטרה להגיע להסדר פשרה על שכ"ט עולה כדי הודעת ביטול עקב הפרה זו. טענת המבקש הינה כי ביהמ"ש המחוזי סטה מהלכות יסוד בתחום דיני החוזים וכי יש בפסק דינו כדי לערער את מעמדם המשפטי של הסכמים המבוססים על השגת תוצאה. לגוף הבקשה טען כי המשיבים לא העלו טרוניה לאופן פעולתו בשירותם ועשו כן רק לאחר שהשלים את מלאכתו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. שלא כטענת המבקש, אין הבקשה מעוררת כל שאלה בעלת השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות החורגות מתחומה של הבקשה הספציפית. לפיכך אין היא מעוררת נושא הראוי לדיון שלישי בביהמ"ש העליון. עיקר עניינה של הבקשה בפרשנות נקודתית של הסכם ועמידת הצדדים בהסכם זה. לאחר שנקבעו ממצאים עובדתיים והסקת מסקנות משפטיות על ידי שתי ערכאות אין הצדקה לקיום ערעור שני בנושא זה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ע. וולפסון למבקש. 18.12.97).

ע.א. 438/90 - פקיד שומה-חיפה נגד הד הקריות בע"מ

*הכרה כ"הוצאה" בריבית והצמדה לחוב ניכויי עובדים שלא הועברו לפקיד שומה או שלא נוכו בכלל(מחוזי חיפה - ע.מ.ה. 142/88 - הערעור נדחה בחלקו ברוב דעות הנשיא ברק והשופט גולדברג ונתקבל בחלקו ברוב דעות השופטים גולדברג וחשין).
א. המשיבה העסיקה עובדים בשנות המס 1984 - 1982. עקב כך התחייבה בניכוי מס במקור מהשכר ששילמה לעובדיה והעברתו לפקיד שומה. לימים נסתבר כי כשלה בשני אלה: ראשית, בכך שניכתה משכר עובדיה מס במקור ולא העבירה סכומי מס אלה לפקיד השומה אלא באיחור; שנית, לעניינם של פריטים מסויימים הנחשבים כהטבה (אש"ל מנהלים, החזקת רכב, השתלמויות, ארוחות) לא ניכתה מס במקור. פקיד השומה הוציא להד הקריות שומת הפרשי ניכויים לשנות המס האמורות - מס בערך נומינלי והפרשי הצמדה וריבית. אלה שולמו בשנת 85. פקיד השומה סירב להכיר בהפרשי ההצמדה והריבית, שנוספו על החוב העיקרי כהוצאה המותרת בניכוי. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש החליט כי גם את הפרשי ההצמדה והריבית יש לנכות כהוצאות לצורך חישוב המס בשנת 85. הערעור נדחה בחלקו ברוב דעות הנשיא ברק (שסבר שיש לדחות את הערעור כולו) והשופט גולדברג, כנגד דעתו החולקת של השופט חשין שסבר שיש לקבל את הערעור כולו, ונתקבל בחלקו ברוב דעות השופטים גולדברג וחשין.
ב. נקודת המחלוקת הראשונה הינה לגבי סכומי המס שנוכו במקור על ידי המעביד ולא הועברו לפקיד שומה. בשאלה זו סבר הנשיא ברק בדעת מיעוט שיש לדחות את הערעור ולקבל את עמדתו של ביהמ"ש המחוזי כי הפרשי ההצמדה והריבית ניתן לנכותם מהכנסת המעביד כהוצאה לצורך חישוב ההכנסה בשנת 85. מנגד סברו שופטי הרוב גולדברג וחשין, בשני פסקי דין נפרדים, כי בעניין זה יש לקבל את ערעורו של פקיד שומה ולא להכיר בהפרשי ההצמדה והריבית כהוצאה לצורך חישוב ההכנסה בשנת 85. בניגוד לדעת הנשיא ברק סבורים השופטים גולדברג וחשין כי אין לראות בדרך חישוב זו משום כפל מס.
ג. באשר לתשלומי ההטבות לעובדים שמהם לא נוכה מס בכלל על ידי המעביד - גם בעניין זה סבר הנשיא ברק כי יש להכיר בשנת 85 הן במס והן בריבית והצמדה כהוצאה
המותרת בניכוי. שופטי הרוב חלקו על פסיקה זו, אך גם ביניהם נפלה מחלוקת לעניין התוצאה הסופית. וזה גדר המחלוקת: שלא כמו במקרה שבו נוכה המס במקור ולא הועבר לפקיד שומה, שבו סכום המס הוכר כהוצאה באותה שנה כחלק משכר העובדים, הרי במקרה השני, שבו לא נוכה המס והמשיבה חוייבה לשלמו מעבר למה ששולם לעובדים, התעוררה השאלה כיצד לחשב את המס עצמו. לדעת השופט חשין יש לחשב את המס עצמו בערכו הנומינלי בשנה שבו שולם המס (שנת 85) ואילו לדעת השופט גולדברג יכול פקיד השומה לבחור באחת משתי דרכים: או לפתוח מחדש את השומה שנסגרה, לחייב את המעביד לשלם את הסכום הנומינלי, אך להכיר באותו סכום - כהוצאה, להקטין את סכום המס של אותה שנה ולזכות את המעבידה בהפרשים שבין סכום המס ששילמה לבין מה שהיתה צריכה לשלם לאחר ניכוי החיוב החדש במס בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, או לא לפתוח מחדש את שומת אותה שנה, ובמקרה כזה להכיר הן במס והן בהפרשי ההצמדה והריבית כהוצאה המותרת לניכוי בשנת 85. מנגד סבר השופט חשין כי המשיבה יכולה לבקש פתיחת השומה לשנות המס שלגביהן היא חייבת לשלם את סכומי הניכוי, אך אם יסרב פקיד השומה, לא יוכרו הפרשי ההצמדה וריבית וסכומי המס ינוכו בסכומם הנומינלי. השופט חשין הבהיר כי אילו היה מדובר בשומה לשנת מס שטרם נסגרה ניתן היה להוסיף להוצאות המעביד לשנה הרלוונטית אותם סכומי כסף (קרן המס) שהיה עליו לנכות ולא ניכה ובמסגרת זו יעשה חישוב המס.
ד. התוצאה מן האמור היא כדלהלן: אשר לאירוע הראשון, בו ניכתה המשיבה מס במקור ולא העבירה את הניכויים לרשויות המס - הוחלט ברוב דעות השופטים חשין וגולדברג נגד דעתו החולקת של הנשיא ברק שלא להכיר בהפרשי ההצמדה והריבית בסכום של כ- 4,000 ש"ח כהוצאה מותרת. אשר לאירוע השני בו לא ניכתה המשיבה מס במקור על מרכיבים מסויימים של השכר ששילמה לעובדיה - הוחלט ברוב דעות השופטים חשין וגולדברג, נגד דעתו החולקת של הנשיא ברק, כי אם תיפתח השומה לא יוכרו הפרשי ההצמדה והריבית בסכום של כ-33,000 ש"ח כהוצאה בשנת התשלום של המס. ואילו אם לא תיפתח השומה - הוחלט ברוב דעות הנשיא ברק והשופט גולדברג, כנגד דעתו החולקת של השופט חשין, כי הפרשי ההצמדה והריבית בסכום של כ-33,000 ש"ח יוכרו כהוצאה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, חשין. עו"ד גב' לאה מרגלית למערער, עו"ד ירון מהולל למשיבה. 29.12.97).

בג"צ 5992/97 - שוש ערער ואח' נגד ראש עירית נתניה, צבי פולג ואח'

מינוי סגן נוסף ומ"מ לראש עיריה לאחר שעברו חדשיים מיום התיקון בחוק שאיפשר את המינוי. ההשלכה על חוקיות מעשה שנעשה לאחר המועד כאשר מדובר בהוראה מנחה או הוראה מחייבת(העתירה נדחתה).

א. המשיב נטל לעצמו את הסמכויות שהאציל בזמנו לממלא מקומו (המשיב 4) וביקש למנות את המשיבה 3 כסגן וממלא מקום נוסף ולהאציל לה חלק מסמכויותיו. בעקבות עתירה שהגיש המשיב 4 לבג"צ הגיע המשיב 1 להסדר עם המשיב 4 שלפיו יוותר המשיב 4 על שכרו וימשיך בתפקיד סגן ראש עירייה וממלא מקום ללא שכר. ראש העירייה שב וביקש למנות את המשיבה 3 לסגניתו וממלאת מקומו. טענת העותרים הינה כי אין אפשרות למנות כיום סגן ממלא מקום נוסף, כאשר משיב 4 ממשיך לכהן בתפקידו, וכבר עברו למעלה מחודשיים מאז שינוי החוק שאיפשר מינוי סגן נוסף. מחלוקת זו נוגעת לשאלת פרשנותו של סעיף 14(ב) לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש רשות לסגניו לכהונתם). סעיף 14 קובע כי לראש רשות יהיה סגן אחד ולרשות מקומית שמספר תושביה עולה על 150,000 יכול שיהיו, על פי הצעת ראש הרשות, שני סגנים.
סעיף משנה (ב) לסעיף 14 אומר "בחירת הסגן או הסגנים כאמור תהיה תוך חודשיים מהיום שראש הרשות התחיל לכהן...". תיקון לחוק משנת תשנ"ד הוסיף אפשרות לבחור ברשות מקומית שמספר תושביה עולה על 250,000 תושבים שני סגנים ממלאי מקום. הוראת המעבר לאותו תיקון קבעה כי "המועד לבחירת סגנים לפי סעיף 14 לחוק העיקרי... יהיה לא יאוחר מחודשיים מיום תחילתו של חוק זה". תיקון נוסף משנת תשנ"ו קבע כי ניתן לבחור בשני סגנים ממלאי מקום בערים בנות יותר מ- 150,000 תושבים. העתירה נדחתה.
ב. העותרים טוענים כי בחירת המשיבה 3 כסגן ממלא מקום לא נערכה במגבלות הזמן שקובע סעיף 14(ב), כי עברו למעלה מחודשיים מיום התיקון לחוק. המשיבים טוענים כי מששתק המחוקק ולא קבע הוראת מעבר מגבילה לתיקון תשנ"ו, בדומה לזאת שנקבעה בתיקון תשנ"ד לעניין ההגבלה של חודשיים, יש לבחור בדרך הפרשנית, לפיה מינוי נוסף על פי התיקון האחרון אפשרי בכל רגע נתון בו נוצר מצב אמיתי של צורך בסגן וממלא מקום נוסף, זאת עד הבחירות הבאות, שלאחריהן ישוב להתקיים התנאי בדבר חודשיים ימים הקבוע בסעיף 14 לחוק. המשיבה 3, שאותה מבקש ראש העיר למנות כסגן ממלא מקום, טוענת כי מכל מקום חלוף הזמן הקבוע בחוק אינו מגביל את הסמכות למנות סגן ראש עיר וממלא מקום. עמדת משרד הפנים (המשיב 5) היא כי מאחר ותיקון תשנ"ו לא קבע מגבלה של חודשיים, בדומה למגבלה שנקבעה בתיקון תשנ"ד, הרי שכלל לא קיימת כל מגבלת זמן לגבי בחירת סגן ממלא מקום נוסף. אך אף אם קיים מועד מגביל והמועד חלף, הרי נוכח העובדה שההוראה בדבר קיום הבחירה תוך חודשיים היא הוראה מנחה, להבדיל מהוראה מחייבת, ניתן לבחור סגן ממלא מקום נוסף גם לאחר חלוף חודשיים.
ג. בעיקרון נכונה טענת העותרים כי בסעיף 14 ביקש המחוקק להגביל את המועד בו ניתן לבחור בסגן כדי לתת ביטוי לנחיצות מילוי התפקיד ואם הוא לא נבחר תוך חודשיים הרי שאין תפקידו נחוץ. משתוקן החוק לא הבחין המחוקק בין הסגן האחד שמינויו חובה לבין הסגן הנוסף שבחירתו אופציונלית לעניין פרק הזמן של חודשיים שהוקצה לקיום הבחירה. עם זאת נכונה הטענה כי הוראת ההגבלה נמנית על סוג "ההוראות המנחות" אשר אי הקפדה על קיומן אין בו בהכרח כדי לפסול את המעשה המינהלי. אכן, סיווגה של ההוראה המגבילה כ"הוראה מנחה" אינו משמיע מראש כי אין לקיימה, או כי ניתן להתעלם ממנה. תוצאת סיווגה של הוראה כ"מנחה" תבחן במקרים בהם אין הרשות מצליחה לעמוד בלוח הזמנים שקבע לה המחוקק, בדרך כלל בדיעבד, במסגרת בחינת איכותו של המעשה המינהלי שנעשה שלא בהתאם להוראת הדין.
ד. ככלל, כאשר הסמכות המוענקת לרשות היא מסוג הסמכויות שהרשות חייבת במילואה אין היא יכולה להמנע מלמלאה בשל איחור במועד, ואין לומר שהיא פטורה מלמלא חובתה בשל כך בלבד שחלף המועד שנקבע בחיקוק. בחירתו של סגן אחד כממלא מקום לראש הרשות היא מנדטורית. לפיכך, ראוי שהדבר ייעשה בהקדם האפשרי. מכאן הציווי למלא אחר חובת הבחירה תוך זמן קצוב. אולם, אין משמעות הדבר כי אם חל איחור במועד הבחירה, לא יהיה המינוי תקף בשל כך בלבד. משלא ראה המחוקק להבדיל בין שני הסגנים לעניין זה, נראה לכאורה כי גם מינויו של סגן נוסף שלא בתוך התקופה שנקבעה, אף כי אינו ראוי, לא ייפסל רק בשל העובדה שנעשה באיחור. עם זאת, יתכן שניתן גם לגרוס שכאשר מדובר בסגן שני שבחירתו אינה חובה, יש לראות במועד של חודשיים הקבוע בחוק קו גבול, שלאחריו לא ניתן יהיה לקיים את הבחירה. ברם, העניין שבפנינו אינו מחייב הכרעה בשאלה זו.
ה. בחירת המשיבה 3 נשקלה בעקבות תיקון מס' 14 של החוק בשנת תשנ"ו. האפשרות למנות סגן שני בעיר כמו נתניה, נוצרה רק מכח תיקון אחרון זה. המחוקק לא קבע בחוק המתקן הגבלת זמן. מן העובדה שכאשר תוקן החוק בפעם הקודמת נקבעה בו תקופת מעבר של חודשיים ואילו כאשר תוקן בשנת תשנ"ו לא נקבע תקופת מעבר, ניתן ללמוד כי מינוי בעקבות התיקון האחרון אינו מותנה בכך שטרם חלפו חודשיים מיום התיקון.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד ירון קידר לעותרים, עו"ד גב' נילי ארז (סורוקר) לעירית נתניה, עו"ד גב' אסנת מנדל לשר הפנים. 30.12.97).

בג"צ 7143/97 - ירמיהו בלום ואח' נגד ירמיהו אולמרט ואח'

*החלטת ראש מועצה מקומית שנבחר בבחירות ישירות להתפטר באמצע הכהונה(העתירה נדחתה).

א. המשיב נבחר בבחירות שהתקיימו ב-1993 לראש המועצה המקומית גבעת שמואל. הבחירות הבאות אמורות להתקיים ביום 10.11.98. המשיב הודיע על כוונתו להתפטר מתפקידו כראש המועצה. העותרים, הנמנים ברובם על תומכי מפלגות העבודה ומר"צ, עתרו לבג"צ לסעדים הבאים: לחייב את המשיב לכהן בתפקידו עד למועד הבחירות הבאות; אם התפטרותו תמומש - לחייב את המשיב השני (שר הפנים) לקיים בחירות חדשות לתפקיד ראש המועצה; לחילופין, לחייב את שר הפנים ליתן צו בדבר הקמת מועצה או ועדה קרואה למועצה. העותרים סייעו בשעתו למשיב להיבחר לתפקיד ראש המועצה למרות שהיה מועמד של הליכוד, וטענתם היא שכוונת המשיב להתפטר באה כדי להכשיר את הקרקע לראש סניף הליכוד בגבעת שמואל, להתמנות תחתיו וכך לאפשר לו לצבור נסיון לקראת הבחירות הבאות.
ב. עמדת המשיב היא שאין למנוע ממנו לממש כוונתו וזכותו להתפטר. זכות זו מוקנית לו בסעיף 19 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) שלפיו "ראש רשות רשאי, בהודעה בכתב לשר, להתפטר מכהונתו...". המשיב אומר כי הנימוקים שהכריעו אצלו את הכף להתפטרותו הם אישיים. לטענתו, הופעלה עליו במהלך כהונתו מערכת לחצים להעניק הטבות לאנשים שונים על רקע מפלגתי ופוליטי, במשך הזמן התנכלו לו, שלחו לו מכתבי איום, ניסו לפגוע במכוניתו וכיוצא באלה פעולות, כך שהוא סבל משחיקה אישית קשה ואינו יכול להמשיך עוד. העתירה נדחתה.
ג. סעיף 19 הנ"ל מקנה לראש הרשות את הרשות להתפטר מתפקידו על פי שיקול דעתו. הוראת הסעיף אינה מתנה את תקפה של התפטרות בהסכמה או אישור כלשהם. לעניין תקפה של התפטרות אין נפקא מינה מה הניע את המתפטר להתפטר. התפטרותו תופסת בין אם היא באה מתוך אכזבה או יאוש, בין אם היא באה לקיים התחייבות שהיא בלתי אכיפה או בלתי חוקית. עצם מעשה ההתפטרות הוא מעשה חוקי, ואין החוק משגיח במניעים שמאחורי המעשה. המשיב החליט להתפטר ונימוקיו האישיים לכך הובהרו בתגובתו. העותרים לא הצביעו על כל דין שלפיו ניתן למנוע מהמשיב את מימוש רצונו להתפטר.
ד. אשר לעתירה האחרת של העותרים להורות לשר הפנים לקיים בחירות לראש הרשות - לעתירה זו אין יסוד בדין. דרך בחירתו של ראש רשות מקומית במקום ראש רשות שהתפטר מוסדרת בחוק. על פי ההסדר שבחוק, ייבחר ראש הרשות החדש ע"י מועצת הרשות מבין חבריה. העותרים לא הצביעו על כל הוראה בחוק המאפשרת בחירת ראש הרשות בדרך שונה, ולשר הפנים לא הוקנתה כל סמכות להחליט על דרך בחירה שונה מזו הקבועה בחוק.
ה. אשר לעתירה החילופית האחרת לחייב את שר הפנים להקים מועצה או ועדה קרואה - גם חלק זה של העתירה דינו להידחות ומכמה טעמים. ראשית, לא קדמה לעתירה בעניין זה פנייה לשר שיפעיל את סמכותו לפי סעיף 38 לפקודת המועצות המקומיות בדבר מינוי ועדה קרואה; שנית, לא הונחה תשתית עובדתית שתצדיק עשיית שימוש בסמכות זו ע"י השר ומתגובת השר ניתן ללמוד שאין כל הצדקה לעשיית שימוש בסמכות זו; שלישית, על פי סעיף 38(ב) מינוי מועצה או ועדה קרואה אינו יכול להיעשות בתוך תקופת השנה שלפני מועד הבחירות הבאות, וכאן נמצאים אנו בתוך תקופה של פחות משנה ממועד הבחירות.

(בפני השופטים: אור, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עו"ד מיכאל בך לעותרים, עוה"ד אלי זוהר ורועי בלכר למשיב, עו"ד גב' דנה בריסקמן לשר הפנים, עוה"ד יהושע וולף ויעקב יניב למועצת גבעת שמואל. 25.12.97).

בג"צ 4381/97 - דוד מייזליק ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה ואח'

*סמכות בימ"ש מחוזי בהליכים לפי חוק התכנון והבניה(העתירה נדחתה מן הטעם שיש להביא את הנושא לדיון בביהמ"ש המחוזי).

א. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה קיבלה שתי תכניות. האחת (להלן: תכנית 54) והשניה (להלן: תכנית 54א). התכניות חלות על שתי חלקות שאוחדו למגרש אחד. מטרת התכניות שינוי יעוד ממגורים לבית אבות סעודי והגדלה ניכרת של שטח הבניה, בין היתר בדרך של הוספת שתי קומות לבנין. התכניות הוגשו לוועדה המקומית ע"י המשיבים 4 ו-5. הוועדה המקומית הפקידה את התכניות, נתנה להן פרסום, ולבסוף, בהיעדר התנגדות של העותרים או של אחרים, אישרה אותן. תכנית 54 אושרה גם ע"י שר הפנים לפי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה ואילו לגבי תכנית 54א החליט משרד הפנים שאין היא זקוקה לאישור השר. על יסוד האישורים הוצאו היתרי בניה למשיבים 4 ו-5 ולאחר שהספיקו להקים את המעטפת של הבנין לגובה של 7 קומות התעוררו העותרים לתבוע את ביטול תכניות המתאר והיתרי הבניה שניתנו לפי תכניות אלה. העותרים, 22 במספר, שהינם בעלים של דירות בשני בתים משותפים הגובלים בבנין, הם טוענים כי תכניות המתאר נוגדות את תכנית המתאר המקומית שחלה באותו איזור וכי אושרו ע"י הוועדה המקומית וע"י שר הפנים שלא כחוק.
ב. סעיף 255א לחוק התכנון והבניה קובע כי "העתירות נגד מוסדות תכנון... למעט העניינים המנויים בסעיף קטן (ב), יהיו בשיפוטם של בתי המשפט המחוזיים...". סעיף משנה (ב) לאותו סעיף קובע כי "העתירות שעניינן תכנית מתאר ארצית או מחוזית, ועתירות נגד החלטות שר הפנים לפי חוק זה - יידונו בביהמ"ש העליון בשבתו כבג"צ". העותרים מסבירים מדוע הגישו את העתירות לבג"צ ולא לביהמ"ש המחוזי לפי סעיף 255א לחוק התכנון והבניה לאמור: "היות והתכנית... 54 אושרה ע"י שר הפנים על פי סעיף 109(ב) לחוק, הרי סמכות השיפוט נתונה לבימ"ש זה בהתאם לסעיף 255א(ב) לחוק". כן אומרים העותרים כי "העתירה עשוייה לעורר לראשונה שאלות של סמכות ועדה מקומית באשרה תכניות מתאר...". בג"צ הוציא צו על תנאי בו קבע כי בראש ובראשונה תידון שאלת הסמכות ובהתאם לכך התייחסו כתבי הטענות של כל בעלי הדין לשאלת הסמכות וגם הדיון הוקדש לשאלה זו. לעמדת העותרים, שמדובר בעתירות "נגד החלטות שר הפנים" שמקום הדיון בהן הוא בבג"צ, הצטרף גם שר הפנים. מנגד טוענים המשיבים 4 ו-5, כי אישור שר הפנים מכח סעיף 109 אינו בגדר החלטה של שר הפנים לפי סעיף 255א(ב), ועל כן הסמכות היא לביהמ"ש המחוזי. הוועדה המקומית תומכת בעמדת המשיבים 4 ו-5. העתירה נדחתה.
ג. השאלה היא למעשה אם אישור שר הפנים בתכנית 54 הינו בגדר "החלטה" של שר הפנים לעניין סעיף 255א לחוק התכנון והבניה. את התשובה ניתן ללמוד מלשון החוק ומתכלית החוק. אין ספק כי אישור שניתן ע"י שר הפנים לתכנית מתאר לפי סעיף 109 לחוק, כמו גם האישור שניתן ע"י השר במקרה שלפנינו לתכנית 54, הוא בגדר "החלטה" של השר לפי סעיף קטן 255א(ב). העותרים ושר הפנים מסיקים מכך שכל עתירה נגד תכנית מתאר מקומית הטעונה אישור של שר הפנים, לפי סעיף 109, היא עתירה נגד החלטת השר, ועל כן יוצאת מגדר הסמכות של ביהמ"ש המחוזי. טענות העותרים לתמיכה בגישתם זו אינן עומדות בפני הביקורת.
ד. הכלל הוא, כפי שנקבע בסעיף קטן (א), כי ענייני תכנון ובניה יהיו נדונים בביהמ"ש המחוזי. החריג לכלל הוא בסעיף קטן (ב) שעניינים מסויימים, ובהם עתירות נגד החלטות שר הפנים לפי חוק התכנון והבניה, יהיו נדונים בבג"צ. ביהמ"ש נוטה, בדרך כלל, לפרש חריג בצמצום. בהתאם לכך יש לתת פירוש מצמצם גם להוראה שבסעיף 255א(ב). אין די בכך שעתירה עוסקת בהחלטה של שר הפנים כדי להוציא את העתירה מגדר הסמכות של ביהמ"ש המחוזי. אין די בכך שהחלטה של השר מעורבת בעניין נשוא העתירה, כמו במקרה שבפנינו. עתירה נגד החלטה של השר, פירושה עתירה הטוענת כי החלטת השר, כשהיא לעצמה, אינה חוקית. עתירה כזו צריכה להציג עילה הפוגמת בהחלטת השר ולבקש סעד נגד החלטה זו.
ה. כך, למשל, כאשר הוועדה המקומית מאשרת תכנית מתאר מקומית ואין טענה של פגם בהחלטת הוועדה, אך שר הפנים מסרב לאשר את התכנית בתוקף סמכותו לפי סעיף 109, והטענה היא שהחלטת השר לוקה בפגם משפטי כגון שיקולים זרים וכיוצא באלה. שונה המצב כאשר בעתירה נטען כי תכנית מתאר מסויימת, שאושרה ע"י ועדה מקומית, ולאחר מכן אושרה ע"י שר הפנים, פסולה בשל פגם שנפל בהחלטת הוועדה, כגון, פגם של שיקולים זרים או אפלייה. במקרה כזה, אף שהתכנית אושרה ע"י השר, העתירה מכוונת נגד החלטת הוועדה ולא נגד החלטת השר. המסקנה היא שהסמכות לדון בנושא נתונה לביהמ"ש המחוזי.
ו. העותרים טוענים עוד כי גם אם הסמכות נתונה לביהמ"ש המחוזי עדיין נתונה היא גם לבג"צ ומכיוון שהעתירה עשוייה לעורר לראשונה שאלות של סמכות ועדה מקומית לאשר תכניות מתאר לפי תיקון 43 לחוק, מן הדין שבג"צ יתן דעתו על סוגייה זו. אכן, לבג"צ סמכות לדון בעניינים כאלה ואולם כיוון שהסמכות נתונה גם לביהמ"ש המחוזי, נוהג בג"צ בהתאם לעקרון הסעד החילופי, להפנות את העותרים בעניינים כאלה לביהמ"ש המחוזי. אין בכך כדי למנוע מבג"צ לדון בעניין של תכנון ובניה, כאשר לדעתו יש טעם מיוחד לכך, אם בשל החשיבות הציבורית של העניין ואם בשל טעם אחר. בענייננו אין טעם שיצדיק דיון בג"צ בנושא.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט זמיר. עו"ד בצלאל גרוס לעותרים, עו"ד גב' חנה פאר לוועדה המקומית, עו"ד גב' אורית קורן לשר הפנים ולוועדה המחוזית, עו"ד רנאטו יאראק למשיבים 4 ו-5. 11.12.97).

בג"צ 8382/96 - המוסד לביטוח לאומי נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'

התערבות בג"צ בפסיקת ביה"ד לעבודה. אי הכרה בשוטרי משטרת המנדט כ"חיילים" לפי תקנות ההענקות לחיילים ולבני משפחותיהם(העתירה נתקבלה).

א. עניינה של העתירה בשאלה אם מי ששירת במשטרת המנדט הבריטי או בן משפחתו, זכאים להענקה על פי תקנות ההענקות לחיילים ולבני משפחותיהם התש"ל (להלן: התקנות). המשיבים 2-12 הינם ילדיהם של מי ששירתו כשוטרים במשטרת המנדט והשאלה היא אם אבותיהם של המשיבים עונים על הגדרת "חייל" שבחוק לעניין זכאותם לקצבאות
יוצאי צבא. ביה"ד האיזורי לעבודה דחה את תביעת המשיבים לקבלת קצבאות ואילו ביה"ד הארצי לעבודה קיבל את ערעורם. העתירה נתקבלה.
ב. מי ששירת כשוטר במשטרת המנדט אינו נמנה על אלה הנכללים בהגדרת "חייל" שבחוק. מסקנה זו מתיישבת עם לשון הגדרת "חייל" בחוק והיא מתבקשת מתכלית הוראת החוק והתקנות שהותקנו. תכלית החוק הינה להטיב עם אלה אשר סיכנו את נפשם למען הקמת המדינה והגנתה. החוק לא נועד לגמול "חובה חברתית, מוסרית וציבורית" לשוטרי משטרת המנדט וצאצאיהם. משטרה זו היתה קיימת בארץ ישראל עשרות שנים קודם לקוממיות המדינה, ונמנו עליה רבים שאין להם זיקה כלשהי למדינת ישראל, וחלקם אף התנגד להקמתה, כמו השוטרים האנגליים שפעלו נגד הישוב היהודי והנהגתו.
ג. המשיבים 2-12 טענו כי אין המקרה נופל במסגרת העניינים שבהם מוצדקת התערבות בג"צ בהחלטות ביה"ד הארצי לעבודה. דין הטענה להידחות. מדובר כאן בטעות משפטית מהותית והנושא שבמחלוקת הוא בעל חשיבות משפטית וציבורית רבה. להחלטה בנושא הדיון יש השלכה על ציבור גדול. בטיפולו של המוסד לביטוח לאומי נמצאות מאות תביעות לפי תקנות אלה, חלקן טרם הוגשו לביה"ד ו-200 כבר הוגשו. כמו כן קיים פוטנציאל למספר רב של תובעים נוספים. העלות הכספית המוערכת ע"י המוסד לביטוח לאומי אם פסה"ד של ביה"ד הארצי ישאר על כנו, היא בסדר גודל של עשרות רבות של מליוני שקלים. בנסיבות אלה אין ספק שמדובר בשאלה בעלת חשיבות רבה המצדיקה התערבותו של בג"צ.
ד. טענה אחרת בפי המשיבים כי חל שיהוי בהגשת העתירה ע"י העותר לבג"צ. גם טענה זו דינה להידחות. הזכאות לגימלאות ליוצאי צבא התבטלה בהדרגה ובשל נתון זה סבר העותר שהלכת ביה"ד הארצי לעבודה יפה לשעתה. רק כעבור זמן התבררה לעותר ההשלכה הכספית של אותה הלכה, היינו שמדובר במספר רב של תביעות צפויות ובתשלומים בסכומים נכבדים. משהוברר הדבר, אמנם כעבור כ-9 חודשים לאחר מתן פסה"ד, הוגשה העתירה. העותר הודיע כי המשיבים 2-12 לא יידרשו להחזיר גימלאות שקיבלו בעקבות פסה"ד של ביה"ד הארצי ומכאן שהאיחור בהגשת העתירה לא יפגע במשיבים אלא גרם לכך שבינתיים קיבלו סכומים של גימלה שלא היו זכאים לקבלה.

(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' עירית אלטשולר לעותר, עו"ד קובי אמסלם למשיב 1, עו"ד אבן ברי מחמוד למשיב 2-12. 23.12.97).

בש"פ 7286/97 - סוהיל פלאח נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (הברחת סמים - הרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

תצפית משטרתית הבחינה באחד הימים בלבנוני המשליך 13 חבילות לעבר הגדר בגבול לבנון. באותו יום דיווח שוטר בשם עובדיה (להלן: עובדיה) כי בחור לבוש מדי צה"ל (להלן: העורר) נראה עולה לטנדר שעצר סמוך לאותו מקום. הטנדר נעצר אך בבדיקה לא נמצא דבר. עובדיה סרק את השטח ומצא בסבך השיחים בקירבת מקום, תיק ובו 13 חבילות הרואין במשקל של 16.5 ק"ג. בחצות הלילה הגיע העורר למקום שלא מכיוון הכביש וניגש הישר למקום בו היה התיק. הוא נעצר ולטענתו הכיר אדם בשם עייש והלה הביא אותו למקום במכונית וביקש ממנו לגשת לאותם שיחים ולהביא לו משם תיק. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערעור נדחה.
הסברו של המערער תמוה ביותר. העובדה שעייש לא נחקר במשטרה, הועלתה על ידי הסניגור כנקודת תורפה במסכת הראיות, הפועלת לטובת העורר. אין הדבר כך. אכן, משמעלה נאשם טענה ששהה בחברת מאן דהוא בשעה שבוצעה עבירה, הרי זו כעין טענת
אליבי ועל המשטרה לבדוק טענה זו. במקרה דנן היה מארב במקום והמארב לא ראה שום מכונית מגיעה למקום והעורר יורד ממנה כביכול. העורר הגיע לסבך הקוצים שלא מכיוון הכביש וידע לגשת בדיוק למקום בו נטמן התיק וזאת בחשכה. הפרטים שנתן על אותו עייש היו דלים ביותר והוא עצמו לא טרח להשיג פרטים טובים יותר או ליצור קשר עם עייש. בנסיבות אלה קיימות ראיות לכאורה המספיקות לצורך מעצרו של העורר ללא חלופת מעצר.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ר. מסאלחה לעורר, עו"ד גב' א. מוראל למשיבה. 16.12.97).

בש"פ 7223/97 - חמד אגרב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים של תושב השטחים בעבירות של גניבת רכב כאשר שותפיו, תושבי ישראל, שוחררו בערובה (הערר נדחה).

העורר, תושב הרשות הפלסטינית, נאשם בעבירות של גניבת רכב במועדים שונים, בקנה מידה "מסחרי", והעברתם לשטחים. כן הואשם בשהייה בלתי חוקית בארץ. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. טענת הסניגור הינה כי שניים מתושבי הארץ, שותפיו של העורר, שוחררו בחלופת מעצר וכך נוצרה אפליה לרעתו רק משום היותו תושב הרשות הפלסטינית. ביהמ"ש המחוזי פסק, בעקבות פסיקתו של ביהמ"ש עליון, כי סכנת הימלטות של נאשם מן הדין והיעדר אפשרות פיקוח על תנאי חלופת המעצר ברשות הפלסטינית, די בהם כדי להשאירו במעצר עד תום ההליכים, שכן אין תכלית המעצר יכולה להיות מושגת על ידי חלופה כלשהי הבאה בחשבון. הערר נדחה.
העבירות הן חמורות ביותר, כאשר הנזק הכללי והאחר הנגרם לבעלי כלי רכב הנגנבים ולציבור בכללו גדול ורב. לכך מצטרפת העובדה שהעורר נכנס לארץ שלא כדין וביצע בה את העבירות המיוחסות לו. כל אלה מצביעים על זלזול בחוק מצד העורר, על מסוכנותו לציבור ועל עזות המצח שהוא מגלה בכניסתו הבלתי חוקית לגנוב מכוניות ולהעבירן לשטחים. אכן, אין לקבוע עקרונית כי העובדה שנאשם הוא תושב השטחים, מונעת הפעלת חלופת מעצר ומחייבת מעצרו. יש לשקול כל מקרה על פי נסיבותיו ומסוכנותו של הנאשם המסויים, הסכנה להימלטותו מן הדין, וכיוצא באלה נסיבות. בעניננו, הסכנה הממשית והמוחשית להימלטותו מן הדין של העורר אינה מאפשרת חלופת מעצר. העורר צפוי, אם יורשע, למאסר בפועל לתקופה משמעותית ואין ערבות כספית מבטיחה התייצבותו לדין. גם אם הערב ירצה בהתייצבותו של העורר, לא תהיה לו שליטה על כך.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד חיים אוחנה לעורר, עו"ד יבין למשיבה. 16.12.97).

רע"ב 6993/97 - אחמד מחמוד ספורי נגד שירות בתי הסוהר

*התנגדות להעברת אסירים בטחוניים מכלא "ניצן" לכלא אחר (הבקשה נדחתה).

המבקש הינו אסיר בטחוני שנדון ל-20 שנות מאסר החל במאי 84. בפברואר השנה הגיש עתירה לביהמ"ש המחוזי להורות לשירות בתי הסוהר שלא להעבירו מבית המאסר "ניצן" שבמרכז הארץ לכלא מרוחק ממקום מגורי משפחתו ביפו. במאי 97, לפני שנדונה עתירתו, הועבר לבית הכלא "שיקמה" באשקלון. ביהמ"ש המחוזי דחה את עתירתו של המבקש בציינו כי בתיק אחר שנדון בביהמ"ש המחוזי בת"א נדונה עתירתם של אסירים בטחוניים שביקשו למנוע העברתם מכלא "ניצן" למקומות אחרים ושם נקבע כי כלא "ניצן" אינו ערוך לאסירים בטחוניים מלכתחילה, וכי שהותם של אסירים כאלה בכלא "ניצן" היתה זמנית בלבד. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
העברתו של המבקש לא היתה תוצאה של החלטה אינדיבידואלית הנגועה בשיקולים זרים, אלא חלק מהיערכות כוללת של נציבות שירות בתי הסוהר בכל הקשור לגבי אסירים ביטחוניים. נקבעו קריטריונים מנחים לשיבוצם של אסירים בהתאם ליעודם של בתי הכלא, תוך ניסיון להתחשב במקום מגוריהם של האסירים. בענייננו, האיזון שנערך בין נסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות מצבם של הוריו כנטען, מידת הקירבה למקום מגוריהם ביפו, לבין סיווגם של מתקני הכליאה השונים והתאמתם לקריטריונים שנקבעו, הינו איזון ראוי ואינו מטיל נטל כבד מדי על המבקש ומשפחתו.

(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד ענר הלמן למשיב. 22.12.97).

בש"א 7423/97 - מאיר מתתיהו נגד דורון לנגה, עו"ד, כונס נכסים ואח'

*הפקדת ערבון (הערעור נדחה).

המערער הגיש ערעור לביהמ"ש העליון וביקש פטור מהפקדת ערבון. טענתו היתה כי בידי המשיבים מוחזקים נכסים שלו, כך שאם ייפסקו הוצאות לחובתו יוכלו המשיבים להיפרע מנכסים אלו. הרשמת דחתה את בקשתו מן הטעם שכבר התקיימו בין הצדדים הליכים רבים וסכומי הוצאות שהמבקש חייב בהם בעבר לא נפרעו. בנסיבות אלה, סברה, קיימת הצדקה להבטיח את הוצאות המשיבים באמצעות ערבון המופקד בקופת ביהמ"ש. הערעור על כך נדחה.
בין הצדדים מתנהלים הליכים שונים מזה 10 שנים והליכים אלה כרוכים בעלויות ובטרחה בלתי מבוטלות. אפילו אם נכונה טענת המבקש, כי שווי נכסיו שבידי המשיבים עולה על שווי חובו להם, עדיין מדובר בנכסי דלא ניידי, שהליכי מימושם סבוכים וממושכים. אין מקום לכפות על המשיבים להוציא בהווה הוצאות משפטיות ולאפשר למבקש לשאת בהוצאות אלה, אם יחוייב בהוצאות, במועד עתידי בלתי מוגדר.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אופיר יהלום למערער. 21.12.97).

ע.פ. 7118/96 - אריה עמרן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גניבת רכב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הורשע בגניבת עשרה כלי רכב, פריצה לתוך ארבעה כלי רכב אחרים כדי לפרק מתוכם פריטים ובשריפת רכב אחד. הוא נדון לשבע שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ונפסל מנהיגה לעשר שנים. הערעור על חומרת העונש נתקבל. אכן, העונש שהוטל על המערער אינו מצדיק התערבות. גניבת מכוניות הפכה לאחרונה מכת מדינה ואחת הדרכים להלחם בה היא החמרת הענישה למטרות הרתעה. עם זאת יש מקום להפחתה מסויימת בענשו של המערער בשל עיקרון אחידות העונשים. המערער היה חלק מכנופיה ושניים משותפיו הועמדו לדין בנפרד ונדונו לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. פער ענישה זה דורש הסבר וההסבר שניתן יש בו כדי להצדיק שוני, אך אין בו כדי להצדיק את הפער האמור. השניים האחרים צעירים מן המערער ולמערער עבר פלילי מכביד. אין בשוני זה כדי להסביר את ההבדל ועל כן יש להקל עם המערער. לפיכך יועמד ענשו על שש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, טירקל. עו"ד א. קאהן למערער, עו"ד א. אלף למשיבה. 15.12.97).

ע.פ. 4908/96 - פנחס עזיז אוחיון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות ונסיון שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בהתפרצות למקום מגורים ובנסיון לשוד ונדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל
מאסר על תנאי של שנתיים כשארבעה חודשים מצטברים והיתר חופף. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער ניסה לשדוד אדם כבן 90 ואף הפעיל כלפיו כח. הוא בעל עבר פלילי ומאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגדו. העבירה בוצעה בשעה שהיה משוחרר ברשיון. בהתחשב בכל אלה העונש אינו חמור ואין הצדקה להתערב בו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, טירקל. עו"ד יוסף לילוף למערער, עו"ד גב' אביה אלף למשיבה. 15.12.97).

בש"פ 7206/97 - מדינת ישראל נגד הראל הרשטיק

*בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר לשנה (רצח) (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בעבירת רצח בכוונה תחילה ונעצר בהסכמתו עד תום ההליכים נגדו. עם תום שנת המעצר האריך ביהמ"ש העליון את מעצרו פעמיים בשלושה חודשים נוספים. משפטו טרם נסתיים. עד כה נתקיימו בתיק 23 ישיבות שהאחרונה בהן היתה בתחילת דצמבר ונקבעו ששה תאריכים נוספים עד סוף ינואר. הגנת המשיב עומדת בפני סיום, אלא שהוא נאשם בכתב אישום אחד יחד עם אמו והגנתה טרם החלה. לטענת הסניגור עלולה עובדה זו לגרום לכך כי משפטו של המשיב יתמשך בגלל הצירוף האמור. הבקשה להארכת מעצר שלישית נתקבלה.
נסיבות הפרשה מעידות על מסוכנותו של המשיב. הוא אף ניסה להמלט מן הארץ ורכש כרטיסי טיסה לארה"ב לעצמו ולקטין שהיה בפגישה בה ירו המשיב ואחר במנוח וגרמו למותו. קיימת גם סכנה של שיבוש הליכי משפט על ידי המשיב, שבעבר פנה אל אחד העדים וניסה להשפיע עליו לספק לו אליבי. חומרת העבירה ומסוכנותו של המשיב לציבור, התנהגותו שיש בה כדי להצביע על סכנה להימלטותו מאימת הדין ועל נכונותו ויכולתו להשפיע על עדים, מטים את הכף לחובתו באופן שיש להאריך את המעצר כמבוקש. דברים אלה נכונים גם כאשר ניתנת הדעת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים).

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 16.12.97).

ע.פ. 5774/96 - מדינת ישראל נגד פלוני

*קולת העונש (מעשי סדום במשפחה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב ביצע בין השנים 1995 - 1992 מספר רב של מעשי סדום באחת מאחיותיו ומעשים מגונים בשתיים אחרות. האחיות היו אותה עת קטינות בנות חמש, ארבע ושנתיים. כן איים על אחותו לבל תספר על מעשיו. בגין אלה הורשע במעשי סדום, במעשי מגונים והדחה בחקירה. כן הורשע בתקיפה ואיומים כאשר אלה מתייחסים לאלימות שהפעיל כלפי אמו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער ארבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
עניין לנו בהתנהגות מינית משפילה של אח כלפי אחיותיו שנמשכה תקופה ארוכה ופגעה בקרבנות פגיעה פיזית ונפשית. בגין אלה מן הראוי היה להטיל על המערער עונש שעולה בהרבה על העונש שהוטל עליו בערכאה הראשונה. משום שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין בערעור יועמד עונשו על שמונה שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי.