תקציר סביר כרך נ' חוברת 23

בג"צ 5918/96 - יחיאל לוטטי נגד המפקח הכללי של משטרת ישראל ואח'

*פיטורין מהמשטרה של שוטר שהסתבך בחובות ולא פרע אותם במועד(העתירה נדחתה).

א. העותר התגייס למשטרה בשנת 84. לאחר זמן התברר כי הוא שקוע בחובות כספיים ובמשך כל השנים לא הצליח להחלץ מן החובות. למשטרה הגיעו לעיתים מזומנות תלונות שהעותר אינו משלם את חובותיו וצווי עיקול על המשכורת שלו. העותר זומן לראיונות אישיים ולוועדות פנימיות שציינו בפניו כי עליו להחלץ ממצב זה ואף הציעו לו סיוע כספי מטעם המשטרה אך הכל ללא הועיל. בסופו של דבר החליטה המשטרה לפטר את העותר מן המשטרה. העתירה נדחתה.
ב. החלטת המשטרה מתבססת קודם כל על סעיף 10(2) לפקודת המשטרה, הקובע כי המפכ"ל רשאי לפטר שוטר אם "השוטר מתרשל או בדרך כלל בלתי יעיל... או אינו מתאים מבחינה אחרת למלא תפקידיו". טענת המשיבים היא כי שוטר המסתבך בחובות לאורך זמן ואינו פורע את חובותיו אינו מתאים לתפקיד של שוטר. טענה זאת מתבססת גם על פקודות הקבע של המשטרה שבה נקבע בין היתר כי "איש משטרה לא ילווה כספים ולא יתחייב בחוב בכל צורה שהיא, אם אין לו סיכוי סביר לפרוע חובותיו" וכן כי "אסור לאיש משטרה לפגר או להתרשל בתשלום חובותיו במועדם". העותר הסתבך במצב שהוא הפרה של פקודה זאת, ואף לא היתה לו הצדקה של ממש למצב זה, לא בפני המשטרה ואף לא בעתירתו לבג"צ. בטעם זה יש ממש הן כדי לשמור על התדמית הראוייה של המשטרה והן כדי למנוע בעד שוטר, המסובך בחובות, להקלע למצבים שאינם ראויים לשוטר. מכל מקום, זהו הדין, לפי פקודת המשטרה ולפי פקודות הקבע של המשטרה. החלטת הפיטורין התקבלה על פי הדין ואין פגם משפטי המצדיק התערבות בה.

(בפני השופטים: זמיר, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. עו"ד מיכאל הורוביץ לעותר, עו"ד גב' דפנה יבין למשיבים. 2.12.97).

ע.א. 6698+4447/96 - בנק ישראל ואח' נגד רדיו אלחוט... בע"מ ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).

א. המבקשת השניה (קופת העובד הלאומי לאשראי וחסכון בנתניה - להלן: הקופה) היא אגודה שיתופית העוסקת במתן שירותים בנקאיים לחבריה. המשיבה (להלן: רדיו אלחוט) חברה בקופה. ביהמ"ש המחוזי הצהיר על זכותה של רדיו אלחוט לעיין בפרוטוקולים של הקופה, לרבות פרוטוקולים של ועד האגודה, מועצת האגודה וועד הביקורת שלה. ביהמ"ש התנה את זכות העיון בכך שיימחקו מהפרוטוקולים שמות לקוחותיה של האגודה השיתופית וכל התייחסות לתכנם של דוחו"ת הביקורת של בנק ישראל. במעמד פסה"ד עיכב ביהמ"ש את ביצועו עד למתן פס"ד בערעור אם יוגש. עם זאת נשמרה זכותה של רדיו אלחוט לבקש הסרת עיכוב הביצוע במקרה שבו תעלה לדיון בוועד של הקופה ההצעה למכירת עסקי הבנק.
ב. שנה וחצי לאחר אותה החלטה התפרסמו ידיעות כי הקופה עומדת למכור את עסקי הבנק שלה לתאגיד בנקאי אחר והזמינה את חבריה לאסיפה כללית יוצאת מן הכלל כדי להביא את עסקת המכירה לאישור האסיפה. כיוון שכך פנתה רדיו אלחוט לביהמ"ש וביקשה את ביטול ההחלטה על עיכוב הביצוע. בעת הדיון בבקשה אישרה ב"כ הקופה שמתנהלים מגעים למזג את עסקי הקופה עם בנק מסחרי ואולם אין הסכם למכירת הבנק ואין כוונה לעת עתה להביא לאישור האסיפה הכללית של האגודה הסכם למכירת העסקים אלא רק לדווח. אעפ"כ החליט ביהמ"ש לבטל את עיכוב הביצוע מן הטעם שלא ייגרם
לקופה נזק בלתי הפיך עם ביצועו המיידי של פסה"ד אפילו אם יבוטל ע"י ערכאת הערעור. בנק ישראל והקופה פנו לביהמ"ש העליון בבקשה להאריך את צו עיכוב הביצוע והבקשה נתקבלה.
ג. על פני הדברים נראה כי בפי בנק ישראל והקופה טענות כבדות משקל בזכות עיכוב הביצוע. הסעד שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי לטובת רדיו אלחוט הוא מסוג הסעדים שסירוב לעכב את ביצועם עלול לסכל את משמעות זכייתו של המערער בערעור. העילה העיקרית המונחת בבסיס סירובם של המבקשים לאפשר את העיון היא חובת הסודיות בה מחוייב בדרך כלל תאגיד בנקאי כלפי לקוחותיו. שלא כפסיקת ביהמ"ש המחוזי טוענים המבקשים כי חובת הסודיות חלה גם על תאגיד בנקאי שהוא אגודה שיתופית וכי החובה תופר גם לאחר ששמות הלקוחות יימחקו מהפרוטוקולים. אכן, נראה כי די בעיון חד פעמי בפרוטוקולים כדי לגרום את הנזק הנטען ע"י המבקשים. כך שלכאורה מתקיימת עילה לעיכוב ביצוע פסה"ד, בשל חוסר אפשרות להשיב את המצב לקדמותו אם הערעור התקבל.
ד. עם זאת, העילה האמורה אינה מוחלטת ונדחית מפני האינטרסים של הצד שכנגד אם יש ביכולתו להצביע על נזק בלתי הפיך, או נזק חמור במידה משמעותית שייגרם לו כתוצאה מעיכוב הביצוע. רדיו אלחוט לא הוכיחה נזק כזה ואף אינה טוענת לקיומו. לפיכך הוחלט לעכב את הביצוע של פסה"ד עד לערעור. אולם, אם תקבל הקופה הצעה ממשית לרכישת עסקיה, ותרצה להביא את ההצעה לאישור ועד האגודה או האסיפה הכללית שלה, יהיה עליה להודיע על כך לרדיו אלחוט חודש ימים לפני הבאת ההצעה לדיון באסיפה הכללית ותעמוד לרדיו אלחוט הזכות לעתור לביהמ"ש העליון בבקשה לביטול ההחלטה על עיכוב הביצוע.

(בפני: השופט זמיר. 9.12.97).

בש"פ 7598/97 - מדינת ישראל נגד דוד בן דוד ואח'

*בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר לשנה (שוד מזויין)(בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

א. המשיבים הואשמו בעבירות שוד מזויין, החזקת נשק ופציעה בנסיבות מחמירות וביוני 96 נעצרו עד תום ההליכים. ביולי 97 הוארך מעצרם בשלשה חודשים ומאז הוארך המעצר שנית בשלשה חודשים. מאז אותו מועד התקיימו 12 ישיבות בנוסף לעשרות ישיבות שהתקיימו קודם לכן. פרשת ההגנה הסתיימה וה-16.1.98 נקבע כמועד לשמיעת סיכומים בעל פה. יש להניח שפסה"ד יינתן סמוך לאחר מכן. לטענת הסניגורית התמשך המשפט יתר על המידה שלא באשמת ההגנה. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. קשה להבין כיצד משפט זה מתנהל במשך עשרות ישיבות. אילו עשו שני הצדדים מאמץ אמיתי שהמשפט יתנהל במהירות וביעילות, היה הוא מתנהל כך. גם ביהמ"ש גילה אורך רוח רב ביחסו כלפי מי שנראה לו כגורם לדחיות מיותרות ולסחבת בלתי ראוייה כפי שמשתקף בכמה מהחלטותיו. שרביט הניצוח על מהלך המשפט הוא בידי השופט וראוי שישתמש בו כדי לא לאפשר לצדדים לכוון את המשפט לנוחיותם ולגחמותיהם.
ג. המעשים המיוחסים למשיבים חמורים וברוטאליים והם מעידים על זלזול בחיי אדם וברכושו ועל מסוכנות רבה מצד מבצעי מעשים כאלה, לציבור וליחידיו. העבירות מעמידות נגדם חזקת מסוכנות לפי סעיף 21 לחסד"פ וחזקה זו לא נסתרה. מסוכנותם ברורה בעליל הן ממעשיהם והן מהרשעותיהם הקודמות הרבות. השוד תועד בזמן אמת
ע"י מצלמת וידיאו שהיתה מוצבת בחנות הנשדדת. די בכך שנקבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיבים ואלה לא כורסמו ע"י חומר הראיות במשפט. על כן יש מקום להאריך את המעצר. שום חלופה לא תשיג את תכלית המעצר. אין לתת אמון במשיבים שיצייתו לחוק ולמגבלות אילו הוטלו כאלה, ואין להבטיח את הציבור מפניהם אם ישוחררו ממעצר.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד א. פטר למבקשת, עוה"ד פאהום זועבי, וולף פרלמוטר וגב' כרמלה רוטפלד-האפט למשיבים. 30.12.97).

רע"א 6610/97 - בנק הפועלים בע"מ נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'

*דחיית תביעה לכונס להוכחת חוב שהוגשה באיחור(הבקשה נדחתה).

א. בשנת 88 הגיש המבקש (להלן: הבנק) נגד המשיבים 2 ו-3 (להלן: החייבים) תביעות בבימ"ש השלום בגין חובותיהם כלפיו ובחלק מהתביעות ניתנו פסקי דין נגד החייבים ואלה הוגשו לביצוע בהוצל"פ. במאי 94 הוצא נגד החייבים צו כינוס נכסים ופשיטת רגל על פי בקשתם והמשיב מונה כנאמן לנכסיהם. בהתאם להוראות פקודת פשיטת הרגל פורסם מתן הצו ברשומות ובעיתון מעריב. לטענת הבנק נודע לו על הליכי פשיטת הרגל של החייבים רק בפברואר 95, ואח"כ הגיש תביעה להוכחת חוב לכונס הנכסים, מלווה בתצהיר המנמק את הגשתה באיחור של התביעה, כנדרש על פי תקנה 76 לתקנות פשיטת הרגל. כונס הנכסים דחה את התביעה משום שהוגשה באיחור. הבנק ערער לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את הערעור וקבע כי הפרסום ברשומות ובעתון יוצרים חזקה שהבנק ידע על צו כינוס הנכסים שניתן, במיוחד לאור העובדה שנשלחה אף הודעה על כך לבנק מאת כונס הנכסים. מכל מקום, קבע ביהמ"ש, גם אם תתקבל טענת הבנק שנודע לו על פשיטת הרגל במועד שציין, הרי עדיין חלפו 10 חודשים עד שהגיש את תביעת הוכחת החוב לכונס. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הבנק מבקש לבסס את טענתו נגד פסה"ד, על כך שהוא ניתן על סמך תקנה 76 לתקנות פשיטת הרגל שתוקנה ע"י שר המשפטים ללא סמכות חוקית לעשות כן, מאחר שהפקודה לא קבעה מועד של 6 חודשים להגשת הוכחת החוב. כן חוזר הבנק על טענותיו בביהמ"ש המחוזי. כונס הנכסים אומר כי הטענה בדבר החריגה מסמכות של השר לא נטענה ע"י הבנק בביהמ"ש המחוזי והוא מנוע מלהעלות את הטענה בערעור, וגם לגופו של עניין דין הטענה להידחות מהטעם שהחוק קובע מה הם חובות בני תביעה, אולם את דרך הגשת התביעה להוכחת החוב והמועדים השאיר המחוקק למתקין התקנות. באשר לטענות האחרות של הבנק טוען הכונס כי פרסום הודעה בעיתון וברשומות מהווה מעין "תחליף מסירה" וקמה חזקה כי הנושה יודע על פשיטת הרגל של החייב. פרסום ההודעה ברשומות מקבלת משנה תוקף, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי, כאשר הגוף לו מיוחסת חזקת הידיעה הוא גוף גדול, חזק ומאורגן המשתמש בעורכי דין.
ג. דין טענת הבנק בעניין חוקיות התקנה להידחות, הן מהטעם שאינה יכולה לשמש נימוק לערעור משלא הוגשה בערכאה הראשונה, והן לגופו של עניין כפי שציין כונס הנכסים בתשובתו. מעבר לדרוש יש להוסיף כי אף לולא התקנה, יש זמן סביר להגשת תביעה להוכחת חוב מיום שמוצא צו לכינוס נכסים, וזמן זה במקרה שלפנינו חלף עבר עוד הרבה לפני שטרח הבנק להגיש את תביעתו.
ד. הבנק לא הביא כל נימוק מיוחד המצדיק את האיחור בהגשת הוכחת תביעת החוב. אי ידיעה אינה יכולה לשמש טעם מיוחד כשלעצמו, משום שהחובה היחידה שמטיל החוק היא פרסום הודעה על הכרזת פשיטת הרגל בעיתון וברשומות. ממילא גם לא ניתן לראות באי דיווח החייבים על צו הכינוס בלשכת ההוצל"פ, חוסר תום לב כאשר לא
מוטלת עליהם חובה לדווח לו. מכל מקום, הבנק הגיש את תביעתו כ-10 חודשים לאחר שנודע לו על הליכי פשיטת הרגל, כך שבכל מקרה טענת "אי הידיעה" אינה מועילה לו.
(החלטה דומה להחלטה הנ"ל ניתנה גם ברע"א 6609/97).

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ניר שלום למבקש, עו"ד גב' רחל שני-שרפסקי למשיבים. 7.1.98).

בש"א 7205/97 - יגאל חביב נגד איתן חברה לביטוח בע"מ והבנק הבינלאומי הראשון*איחוד הדיון בתובענות והעברת תובענה מאילת לחדרה (בקשה לאיחוד הדיון בתובענות שהגיש המבקש בחדרה ובאילת - הבקשה נתקבלה ונקבע כי שתי התובענות יישמעו בחדרה).
א. המבקש נפגע, לטענתו, בעת שנפל ממשאית בה נהג. באוגוסט 97 הגיש בבימ"ש השלום בחדרה תביעה נגד חברת הביטוח אשר לטענתו ביטחה את המשאית בה נהג. כעבור כחודש הגיש תביעה נוספת לבימ"ש השלום באילת, עקב התאונה, נגד הבנק שבו התנהלו חשבונות מסויימים של המבקש. בכתב התביעה נטען כי ההליכים שנקט נגדו הבנק גרמו לו לבלבול ולמבוכה שהביאו לנפילתו ולפציעתו. כעבור כ-3 חודשים הגיש המבקש בקשה לאיחוד הדיון בשתי התובענות. לטענתו שתי התובענות הן בנושא כספי - נזיקי אחד. הוא מוסיף וטוען כי הוא מצוי באילת חלק מזמנו וכי מהירות ויעילות הדיון מצדיקים קביעת מקום הדיון באילת. חברת הביטוח מתנגדת לאיחוד ההליכים בטענה כי עניינן של התביעות הוא שונה, ומכל מקום היא מבקשת כי אם יאוחדו יש לקיים את הדיון המאוחד בחדרה ולא באילת. עוד טוענת חברת הביטוח כי פעולתו של המבקש נגועה בשיהוי ובחוסר תום לב. הבנק הודיע כי הוא מעדיף משיקולי נוחות כי הדיון יתקיים בחדרה. הבקשה לאיחוד התיקים נתקבלה והוחלט כי המשפט יתקיים בחדרה.
ב. פעולת המבקש בשני התיקים אינה נקייה מביקורת. הוא בחר להגיש בשתי ערכאות שונות שני הליכים הנוגעים למסכת עובדתית אחת. הבקשה לאיחוד הדיון הוגשה מספר חודשים לאחר פתיחת ההליכים ואין בבקשה נימוק מדוע הוגשו ההליכים מלכתחילה בערכאות שונות. עם זאת, מן הראוי להיענות לבקשה כדי לחסוך מזמנם של הערכאות ושל הצדדים ולמנוע כפל דיון וריבוי הכרעות. הואיל ושני המשיבים מעדיפים כי הדיון יתקיים בחדרה והואיל והאירועים הנוגעים לפציעתו של המבקש ולאשפוזו התרחשו באיזור המרכז יאוחדו התיקים והדיון יתקיים בבימ"ש השלום בחדרה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מאיר בן יהודה למבקש, עו"ד קרן לגזיאל לחברת הביטוח, עו"ד א. אליאש לבנק. 13.1.98).

רע"א 6837/97 - ראובן אסנין נגד המגן חברה לביטוח בע"מ

*התערבות בסדרי דין של הערכאה הראשונה בעניין הגשת חוות דעת של מומחה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקש (אסנין) הגיש לביהמ"ש המחוזי תביעה כספית נגד המשיבה (המגן) בטענה כי זו העניקה לו - באמצעות עסקאות סיבוביות - הלוואות צמודות שנשאו ריבית מעבר לשיעור המותר בחוק. לאור הסכמה דיונית קבע ביהמ"ש כי "ידון תחילה בנושא האחריות ורק לאחר מכן ידון בעניין הריביות". בהמשך הדיון ביקש אסנין להגיש חוות דעת של מומחה מטעמו ולהעידו. חוות הדעת כללה תיאור שיטות הפעולה של חברות הביטוח בשוק ההלוואות בתקופה הרלבנטית, ניתוח ההלוואות הקונקרטיות
שניתנו לאסנין וחישוב הריבית העודפת שנגבתה ממנו. ב"כ המגן התנגד להגשת חוות הדעת והתנגדותו נתקבלה. טענתו העיקרית של אסנין היא כי לחוות הדעת של המומחה חשיבות רבה לעניין אחריותה של המגן למתן ההלוואות ולגביית ריבית עודפת. מנגד טוענת המגן כי המשפט חולק בהסכמה לשני שלבים בכוונה למנוע מינוי של מומחה מטעם ביהמ"ש ועל כן יש בנסיון להעיד מומחה מטעמו של אסנין משום עקיפה של ההסכמה הדיונית. כן טוענת המגן שבימ"ש לערעורים אינו מתערב בסדרי דיון הנקבעים ע"י ערכאה שבפניה מתבררת התובענה. לגופו של עניין טוענת המגן כי חוות דעתו של המומחה אינה רלבנטית לשאלת האחריות. כן היא טוענת כי מדובר בעדות של עד בעל אינטרס אישי, הואיל והמומחה אמור לקבל בתמורה לעדותו %15 מסכום התביעה אם יזכה אסנין בתביעתו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. אכן, אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בסדרי הדיון שקובעת ערכאה דיונית, אלא שבהחלטתו של ביהמ"ש המחוזי נפלה שגגה העלולה להקשות על התובע להוכיח את תביעתו. חוות הדעת נשוא המחלוקת עוסקת בביסוס אחריותה של המגן, הן מבחינת עצם עיסוקן של חברות הביטוח במתן הלוואות בתקופה הרלבנטית והשיטה שבה ניתנו הלוואות אלו, והן מבחינת שיעור הריבית העודפת, נתון המהווה תנאי בסיסי לאחריותו של המלווה. מכאן שהיה מקום להתיר את העדות.
ג. באשר למניע להסכמה הדיונית והסכמות נוספות אשר יכול והתלוו אליה - עניין זה אינו יכול להתברר בפני ערכאת הערעור ודין הערעור להיות מוכרע על פי ההסכמה הדיונית עצמה, כפי שזו התבטאה בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, ולא על פי המניעים שעל פי הנטען עמדו מאחוריה. באשר לטענה בדבר קבלת תמורה ע"י העד - התרת הגשתה של חוות הדעת עניינה רק בשאלה אם חוות הדעת נופלת בגידרו של שלב הדיון ב"אחריות" אך אין בכך כדי להביע כל דעה בנוגע לקבילות חוות הדעת, תוכנה ומשקלה.

(בפני: השופטת דורנר. 13.1.98).

ע.פ. 1369/96 - זנגורי יובל נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של הריגה וחומרת העונש(הערעור נדחה).

א. עקב סכסוך על רקע מקום עגינה לסירה במאגן סירות באילת, הגיעו שלום אביטן (להלן: המנוח) ובן דודו (להלן: אביטל) למקום המעגן, שם היו אותה עת לורנס נריה (להלן: נריה) והמערער. המנוח דחף את נריה למים והמערער הורשע בכך כי לאחר מכן דקר את המנוח 3 דקירות בחזהו ובבטנו. כן הורשע המערער בכך שפצע את אביטל תוך שימוש בסכין. לאחר האירוע עזב המערער את אילת צפונה, התייצב בבית חולים שיבא בגין חתכים שנגרמו לו בצווארו, ובהודעה שמסר למשטרה טען כי הותקף ע"י ערבים, עובדה שאינה אמת. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של הריגה, פציעה בנסיבות מחמירות (של אביטל) ומסירת הודעה כוזבת וגזר לו 10 שנים מאסר. כן הופעל נגדו מאסר על תנאי של שנתיים בחופף. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה פרט לעניין ההרשעה בפציעה.
ב. ככל שהדבר נוגע לעבירת ההריגה דין הערעור להידחות. באה בפני ביהמ"ש עדות של עד ראייה, שלפיה היה בידו של המערער סכין וכי הוא הפעיל אותה כלפי גופו של המנוח, לאחר שהמנוח דחף את נריה למים. ביהמ"ש היה ער לכך שמדובר בעדות של עד תמהוני, ומטעמי זהירות החליט שלא להסתמך עליה אלא אם תסתייע בראיות אחרות. לאחר בחינת כלל הראיות הגיע ביהמ"ש למסקנה שניתן להסתמך על עדותו של אותו עד ובכך אין להתערב בכל הנוגע להרשעה בהריגה. עדותו של העד נתמכת בעדות אביטל שראה סכין בידו של המערער, עובדה שהמערער התכחש לה, הסכין נמצאה זרוקה במסלול בריחתו של המערער ממקום המקרה, האדם הנוסף היחידי מבין אלה
שנכחו במקום אשר תאורטית ניתן לייחס לו את המעשה היה נריה, ועל פי הראיות נדחף נריה למים מיד כשהמנוח הגיע למקום ולא היתה לו אפשרות או הזדמנות לדקור את המנוח עם סכין.
ג. אשר להרשעה בפציעת אביטל - עדותו של העד הטעונה סיוע, כדברי ביהמ"ש המחוזי, עומדת לבדה בעניין זה. נוכח העובדה שבנסיבות המקרה קיימת אפשרות שאביטל נחבל מבקבוקים שהוא שבר וניפץ - אפשרות אולי רחוקה אך לא בלתי אפשרית - יש להנות את המערער מן הספק בעניין זה.
ד. על אף הזיכוי מעבירת הפציעה - אין להתערב בעונש שהוטל על המערער. מדובר בהריגה תוך דקירת המנוח 3 דקירות. כל זאת כתגמול או נקמה במנוח על רקע דחיפת נריה למים. למערער הרשעות קודמות רבות, כולל מעשי אלימות, ובעבר כבר ריצה ענשי מאסר. את העבירה ביצע כשתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי ומאסר זה לתקופה של שנתיים הופעל בחופף. תקופת מאסר נוספת לתקופה של חצי שנה שנגזרה על המערער בגין עבירות אחרות שעבר לפני העבירה נשוא תיק זה נקבע בחופף לעונש שבתיק זה. בנסיבות אלה, העונש של 10 שנות מאסר אינו חמור במידה שתצדיק התערבות בו.

(בפני השופטים: אור, מצא, טירקל. עו"ד איל חובב למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 29.12.97).

ע.פ. 3037/97 - מני מזור נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (עבירות מין בקטינות והדחתן לסמים)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

א. המערער, גרוש כבן 37 ואב לילדה כבת 4, עבד כצלם באולפני טלויזיה בגבעתיים. הוא ניצל את תמימותן של חמש צעירות שהאמינו לו שהוא בעל השפעה בחוגי הקולנוע והדוגמנות. הוא שיכנע אותן לקיים עמו יחסי מין ו"הדיחן" לעישון מריחואנה יחד עמו ועם חבריו. המערער הקליט בוידיאו את יחסי המין שקיים עם 4 מהצעירות וכן את פלג גופה העליון החשוף של הצעירה החמישית. את "הסכמתן" של הצעירות להקלטות האמורות השיג המערער בטענה כוזבת, שאין מדובר בהקלטה, אלא בצילום על גבי מוניטור לצרכי מעקב. 3 מהצעירות היו באותה תקופה בגילאי 16 עד 18. לאחת מכן הציע להן המערער לעסוק באמצעותו בזנות כ"נערות ליווי". החקירה בפרשה נפתחה בעקבות חקירת אחת הצעירות בעניין אחר ולא בעקבות תלונה של מי מהצעירות. הקשר עם 2 מהצעירות, לרבות עישון מריחואנה וקיום מגעים מיניים, לא היה חד פעמי. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של שידול קטין לסמים, אספקת סמים, מעשה סדום עם קטינה, פגיעה בפרטיות ועוד עבירות שונות וגזר לו 5 שנים מאסר שמתוכן 4 שנים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ב. הסניגור טוען כי מלבד ההקלטה שנעשתה ללא ידיעת הצעירות, כל המעשים שבהם הורשע נעשו על בסיס הסכמתן של כל הצעירות. למעט לעניין מעשה הסדום, הסכמתן "הסכמה" היא בעיני החוק, בהתחשב בכך שכולן היו בשעת המעשה למעלה מגיל 16 (ולא כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי בטעות, ששתיים מהן צעירות יותר). עוד הדגיש הסניגור כי העונש המירבי שהיה קבוע בשעתו בחוק הגנת הפרטיות למעשי ההקלטה היה שנה אחת מאסר בלבד. כן הדגיש כי המערער הודה באשמה והביע חרטה מלאה על מעשיו ולא היתה בראיות אחיזה לחשש שהביע ביהמ"ש המחוזי כי המערער התכוון לעשות שימוש בקלטות מעבר לצפייה בהן בעצמו. מנגד טען ב"כ המדינה שיש להתייחס למעשי הפגיעה בפרטיותן של הצעירות בחומרה רבה.
ג. עיקר החומרה במעשים שבהם הורשע המערער נעוץ בהקלטת המגעים המיניים שלא בידיעת המעורבות בדבר. היה בקלטות פוטנציאל לשימוש לרעה ולהחמרת הפגיעה בפרטיות הצעירות בעתיד. עישון המריחואנה וקיום המגעים המיניים היה פרי נכונות הצעירות לקחת חלק במעשים אלה, כך שאין מדובר ב"מדיח", אלא במי שהזמין את הצעירות להשתתף באותם מעשים. בנסיבות העניין יש לגורמים הבאים משקל נכבד. המעשים נעשו בהסכמת הצעירות שלא התלוננו; למערער עבר נקי והודה באשמה ומתחרט על מעשיו; למתלוננות לא נגרם נזק מן הפגיעה בפרטיותן; בעת ביצוע מעשי הפגיעה בפרטיות העונש המירבי היה שנה אחת בלבד. לפיכך, מתוך העונש של 5 שנות מאסר, יהיו שנתיים וחצי בפועל ושנתיים וחצי על תנאי.

(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד שמעון שובר ואבי גן בר למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 23.12.97).

רע"א 7144/97 - דוריי הוטל נגד דובלון בע"מ ואח'

פירוש הסכם לעניין פנייה לבוררות. מינוי כונס נכסים זמני בפירוק שותפות(הבקשה נדחתה).

א. שותפות בשם מלון ספורט אילת (להלן: השותפות) הינה הבעלים של בית מלון בעיר אילת. דוריי היתה חברה בשותפות ודובלון הצטרפה לשותפות בשנת 89. עם הצטרפותה של דובלון נחתם הסכם שותפות חדש בין השותפות וכן נערכו תקנות שותפות חדשות. בית המלון מופעל ומנוהל ע"י המשיבה השניה (להלן: ישרוטל) מכח חוזה ניהול ארוך-טווח. סעיף 7 להסכם השותפות קובע כי כל הסכסוכים שיתגלעו בין הצדדים בהקשר להסכם יוכרעו בבוררות, ובתקנה 8 לתקנות השותפות נקבע כי השותפות תפורק בהתאם להוראות פקודת השותפויות. ביוני 96 הודיעה דובלון לדוריי על פירוק השותפות ופנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשה להפעיל את סמכותו לפי סעיף 47 לפקודת השותפויות ולמנות כונס נכסים למכירת נכסי השותפות ופרעון חובותיה.
ב. במסגרת קדם המשפט ביקשה דוריי לעכב את הליכי המרצת הפתיחה ולהורות על צירופם לבוררות המתנהלת במקביל בין השותפות לבין ישרוטל בנוגע לחוזה הניהול. זאת משני נימוקים עיקריים: האחד, הוראת סעיף 7 להסכם השותפות כי הסכסוכים בין הצדדים יוכרעו בבוררות תוך כדי טענה כי הוראת תקנה 8 לתקנות נועדה רק לקבוע את הדין המהותי שלפיו ידון הבורר ולא לקבוע כי הפירוק יתקיים לפי פקודת השותפויות; והשני, תפיסת הסכם השותפות והסכם הניהול כמקשה הסכמית אחת - בעיקר בשל העובדה כי דובלון וישרוטל נתונות תחת אותה בעלות - ועל כן נכון לרכז את כל המחלוקות בין הצדדים באותה ערכאה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב הליכים בקבעו כי הוראת תקנה 8 לתקנות השותפות גוברת על הוראת סעיף 7 להסכם השותפות ולפיכך חלות על הליכי הפירוק הוראות פקודת השותפויות לרבות ההוראה שביהמ"ש המחוזי הוא ביהמ"ש המוסמך להורות על פירוק השותפות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. חוזה יש לפרש לפי אומד דעת הצדדים. אומד דעת זה לא ניתן לדלות מתוך תנייה בודדת ובמנותק מן ההקשר הכולל של הדברים ותכליתו של ההסכם, אלא מתוך ההסכם כמכלול אחד שלם הבא להגשים את תכלית ההתקשרות. בענייננו יש להתבונן על הסכם השותפות ועל תקנות השותפות כעל מכלול חוזי אחד. ממכלול זה עולה, שאף אם כוונת הצדדים היתה ליישב את המחלוקות שיתגלעו במרוצת חיי השותפות בדרך של בוררות, כאמור בסעיף 7 להסכם השותפות, הרי שהסכמה זו לא חלה על הסיטואציה של סיום חיי השותפות ולכך יוחדה במפורש תקנה 8 לתקנות השותפות. גם בעובדה שמתנהלת במקביל בוררות בין השותפות לבין ישרוטל אין כדי לסייע למבקשת. אף אם קיימת
זהות בבעלות על דובלון ועל ישרוטל, הרי שעדיין מדובר בשני גופים משפטיים נפרדים ובשתי מערכות חוזיות נפרדות - הסכם שותפות והסכם הניהול - שעל כל אחת מהן חלים כללים אחרים שנקבעו בין הצדדים.
ד. באשר להחלטה למנות כונס נכסים זמני לשותפות - בהמרצת הפתיחה שהוגשה בידי דובלון לא הועלתה אמנם בקשה בכתב למנות כונס נכסים זמני, אך בקשה כזו הועלתה במהלך קדם המשפט ולפי תקנות סדר הדין האזרחי יכול ביהמ"ש לתת סעד זמני במסגרת קדם המשפט. יתירה מזאת, תקנה 144 לתקנות מאפשרת לביהמ"ש לקבוע זאת מיוזמתו ללא צורך בבקשה מפורשת של מי מבעלי הדין.

(בפני: השופטת דורנר. 7.1.98).

בש"פ 7616/97 - מדינת ישראל נגד מרים חן עבדאללה

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים (רצח)(בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

א. המשיבה הואשמה בעבירה של רצח בכוונה תחילה עקב כך שגרמה למותו של מי שקיים איתה מערכת יחסים רומנטית אינטימית שנפסקה לפני כשנתיים. המשיבה נישאה לאחר ולטענת המשיבה המשיך המנוח להטרידה ולאיים עליה כי אם לא תמשיך בקשרים איתו יגלה דבר יחסיהם האינטימיים, דבר שעלול להמיט עליה אסון בהיותה אשה מוסלמית נשואה. לטענתה, מתוך כורח ועקב המצב הנפשי בו היתה נתונה נפגשה עם הקרבן ביום הרצח בגן ציבורי בחיפה, שם דקרה את המנוח 26 דקירות סכין שהביאו למותו. זאת לאחר שהתיזה לעיניו גז מדמיע בו הצטיידה מראש. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המשיבה עד תום ההליכים ובחלוף 9 חודשים מיום מעצרה מתבקשת הארכת המעצר בשלשה חודשים נוספים. הבקשה נתקבלה.
ב. לטענת הסניגור לא תספיק תקופת ההארכה לסיום המשפט, כך שאם לא תשוחרר המשיבה יהיה מעצרה ממושך ביותר. ברם, האשמה המיוחסת למשיבה חמורה היא מאין כמותה. הרצח בוצע באכזריות רבה כשהמשיבה דוקרת וחוזרת ודוקרת את המנוח בחלקי גוף שונים. המעשה המתועב שקטל חיי אדם מעמיד על פי סעיף 21 לחסד"פ חזקת מסוכנות נגד המשיבה. אין לקבל את הטענה כי המסוכנות קיימת במקרה זה רק כלפי אדם מסויים אחד - הוא הנפטר. ביצוע מעשה אכזרי כזה המיוחס למשיבה, מעיד על מסוכנות כלפי כל אדם העומד בדרכו של מי שמסוגל לבצע מעשה כזה. הוא מצביע על נתוני אופי ואישיות מובנים של מסוכנות לאחרים. חזקה זו לא נסתרה. לכך יש להוסיף כי בעלה של המשיבה הוא בעל אזרחות ירדנית וקיים חשש של ממש שהמשיבה תעזוב את הארץ ותמלט מאימת הדין. לפיכך דין הבקשה להתקבל.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' נעמי גרנות למבקשת, עו"ד שקד למשיבה. 29.12.97).

בש"פ 7573/97 - מדינת ישראל נגד איגור ספיבק

*ביטול שחרור בערובה (אינוס ותקיפה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם במספר האשמות של אינוס (פעמים רבות), תקיפה בנסיבות מחמירות (פעמים רבות), תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, וכל זאת במעשים שביצע באשתו במשך תקופה ממושכת. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים והורה לשחררו לאחר שתגמר עדותה של אשתו במשפט שמתנהל נגדו. עדות זאת נשמעה בינתיים. הערר על החלטת השחרור נתקבל.
מדובר במסכת קשה, אלימה ומתמשכת של מעשי תקיפה, בעילה בכוח, אינוס ופגיעה בגופה ובנפשה של המתלוננת, כאשר המעשים הגיעו עד כדי חנק ואיומים מצד המשיב
על שלמות גופה של המתלוננת אם תתלונן על מעשיו. המתלוננת שהיתה, על פי עדותה, קרבן לאלימותו המתמשכת ולהתעללותו של המשיב בה, חייתה בפחד מתמיד מפניו. המעשים המיוחסים למשיב מעידים עליו כי הוא מסוכן למתלוננת. חזקת המסוכנות קמה נגדו לפי סעיף 21 לחסד"פ וחזקה זו לא רק שלא נסתרה, אלא ניתן למצוא הודאה מצד המשיב למעשים המיוחסים לו. אין מדובר בהתנהגות אלימה חד פעמית, אלא בדפוס התנהגות שאחריתה מי ישורנה. על כן אין תנאי חלופת מעצר מבטיחים את האשה מפני הסכנה הנשקפת לה מן המשיב. התנהגות כזו אינה רציונלית ומאופיינת בהתפרצויות בלתי נשלטות.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אינפלד לעוררת, עו"ד ויטלי קובל למשיב. 28.12.97).

רע"א 7098/97 - גלינה רושקנסקי נגד בנק משכן למשכנתאות בע"מ

*צו מניעה זמני כאשר נטען כי נעשתה קנונייה ברכישת דירה בהוצל"פ (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

במסגרת הליכי הוצל"פ שבהם נקט המשיב 1 (הבנק) נגד המבקשת, מכר המשיב 2 (כונס הנכסים) מטעם הבנק את זכויותיה של המבקשת ושל בעלה, המשיב 3, בדירה, שבה מתגוררת המבקשת ובה התגורר בעבר גם הבעל. הדירה נמכרה למשיבה 4 שהיא, לטענת המבקשת, בת זוגו דהיום של הבעל. המבקשת הגישה לביהמ"ש תובענה להצהיר כי החלטת ראש ההוצל"פ לאשר את מכירת הדירה למשיבה 4 בטלה. במסגרת התובענה ביקשה צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לפנותם מן הדירה. ובקשתה נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
מדובר בסכסוך משפחתי חמור בין המבקשת לבין הבעל שעזב את הדירה. לטענת המבקשת נמכרה הדירה למשיבה 4 בעקבות קנוניה ותחבולה שלה עם הבעל, על פי הערכה בלתי ריאלית של שמאי, כדי לנשל אותה מן הדירה ולאפשר לבעל ולמשיבה 4 להתגורר בה באפס מחיר אחרי פינוייה של המבקשת ממנה. טענותיה של המבקשת, לכאורה, אינן חסרות בסיס. לדוגמא, הערכת שמאי מאוגוסט 97 שצורפה לתצהירה של המבקשת, מעריכה את שווי הדירה בסך של 160,000 דולר. למרות הערכה זאת נמכרה הדירה (אמנם בפברואר 97) למשיבה 4 במחיר של 120,000 דולר בלבד. לאור חומרתם היתירה של המעשים שהמבקשת מתארת בבקשתה ומייחסת לבעל ולמשיבה 4, יש הצדקה להקפיא את המצב עד להכרעה בעניין זה. לפיכך יש לאסור על פינוי המבקשת מן הדירה עד לסיום הדיון בתובענה שהגישה.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד רונן מרגלית למבקשת, עו"ד אלחנן קרן לבנק וכונס נכסים, עו"ד פנחס יעקובי לבעל ולמשיבה 4. 14.1.98).

רע"א 6231/97 - יצחק וטובה כהן נגד רבקה סופר

*סמכות דיון והתיישנות בתביעה לביטול הסכם מכירת מקרקעין בטענה שמדובר בהסכם למראית עין (הבקשה נדחתה).

המשיבה הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי בעניין הסכם למכירת דירה שנחתם בינה לבין המבקשים שהם אחותה וגיסה. בתביעה טענה המשיבה כי ההסכם היה למראית עין ועל כן ביקשה שביהמ"ש יקבע שהדירה שייכת לה, יבטל את חוזה המכר ויורה ללשכת המקרקעין לרשום את הדירה על שמה. המבקשים ביקשו לדחות את התביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית מאחר שמדובר בעתירה שעניינה ביטול הסכם גרידא ושוויו הכספי בתחום סמכותו של בימ"ש השלום, וכן טענו כי התביעה התיישנה מאחר שמדובר בתביעה לביטול חוזה שתקופת ההתיישנות בה היא בת 7 שנים. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשים וקבע כי הסמכות הייחודית לדון בתביעות בנוגע למכר דירה ובעלות בקרקע מסורה לביהמ"ש המחוזי. אף את טענת ההתיישנות דחה מהנימוק שמדובר
במקרקעין מוסדרים שלא חל עליהם חוק ההתיישנות. בקשה לרשות ערעור נדחתה. סמכותו של ביהמ"ש מוכרעת על פי הסעד אותו מבקש התובע. לאחר שבעניין דנא עתרה המשיבה שביהמ"ש יקבע כי הדירה שייכת לה, הרי שמדובר בתביעת בעלות במקרקעין, וממילא לפי חוק המקרקעין לא חל עליה חוק ההתיישנות.

(בפני: השופטת דורנר 5.1.98).

רע"א 6675/97 - צבי רוזנגרט ואח' נגד גרשון ניב ואח'

*דחיית בקשה לרשות ערעור כאשר מדובר בהחלטת ביניים בסעד זמני (הבקשה נדחתה).

המשיב הינו דייר מוגן בחנות שהיא בבעלות המבקשים. המבקשים הגישו תביעה בביה"ד לשכירות לקבוע כי דמי השכירות בגין החנות משוחררים ממגבלת מחירי מקסימום וביולי 96 נקבע כי גובה דמי השכירות הינו 900 דולר החל ביום 1.5.94. המשיבים ביקשו לערער על החלטה זו והגישו בקשה לעיכוב ביצוע ובקשתם נדחתה. למרות דחיית הבקשה לא שילמו המשיבים את הפרשי דמי השכירות וכן לא שילמו את דמי השכירות עבור החודשים אוגוסט - אוקטובר 96 עד לחודש ינואר 97. המבקשים הגישו נגד המשיבים תביעת פינוי לפי סעיף 131 לחוק הגנת הדייר בגין אי תשלום ההפרשים ודמי השכירות. השופטת אגי בבימ"ש השלום קבעה שקמה למבקשים עילת פינוי אך יחד עם זאת העניקה למשיבה סעד מן הצדק בתנאי שישלמו את ההפרשים ודמי השכירות וכן תשלום של 15,000 ש"ח כפיצוי למבקשים. המשיבים הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד לצורך הגשת ערעור והשופטת אגי נענתה לבקשה. המבקשים ביקשו לערער על ההחלטה וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו כי "כאשר מדובר בתביעת פינוי, נענה ביהמ"ש בדרך כלל בחיוב לבקשות לעיכוב ביצוע". בקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה פסוקה היא כי לא תינתן רשות ערעור בערכאה שלישית, אלא במקרים המעלים שאלות בעלות חשיבות ציבורית או משפטית מיוחדת ואשר חורגות מן הסכסוך הקיים בין הצדדים. בפרט לא יעתר ביהמ"ש לבקשה, כאשר היא מתייחסת להחלטת ביניים בדבר סעד זמני. במקרה זה, השופטת אגי שפסקה בעניין עיכוב הביצוע, היא זו שגם נתנה את פסה"ד העיקרי במחלוקת, והיו בפניה מכלול השיקולים והטיעונים הנוגעים לסוגייה. ביהמ"ש המחוזי לא מצא מקום להתערב בהחלטתה, תוך שהוא רואה את התביעה כתביעת פינוי. אכן, אין מקום להתערב בהחלטת שופטת השלום. זאת מבלי להידרש להכרעה בשאלה אם מדובר בפסק פינוי או פסק כספי של תנאי הענקת הסעד מן הצדק כטענת המבקשים.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' יהודית יוכפז למבקשים, עו"ד יובל ג'משיד למשיבים. 13.1.98).

רע"א 6977/97 - משה אילוז נגד התעשיה הצבאית

*הארכת מועד להגשת חוות דעת של מומחה (הבקשה נדחתה).

המבקש מנהל תביעת נזיקין נגד המשיבה בגין נזק שלטענתו נגרם לו במהלך עבודתו אצלה. בינואר 97, לאחר שהצדדים סיימו להביא את ראיותיהם במשפט, ביקש המבקש להגיש מסמך נוהלי בטיחות שהוצא מטעמה של המשיבה ולהעיד עליו את עורך המסמך. ביהמ"ש נענה לבקשת המבקש להגיש ראייה נוספת זו ובעקבות זאת התיר למשיבה לזמן עדים נוספים ולהגיש חוות דעת של מומחה מטעמה. תהליך העדתם של העדים הנוספים השתרע על פני חודשים ארוכים וביהמ"ש האריך מספר פעמים למשיבה את המועד שנקבע להגשת חוות דעת של מומחה מטעמה. המועד האחרון היה בתאריך 19.10.97 וחוות הדעת של המשיבה הוגשה 8 ימים לאחר מועד זה. המשיבה
ביקשה הארכת המועד עד למועד ההגשה בפועל והמבקש התנגד לכך. ביהמ"ש דחה את ההתנגדות. בקשה לרשות ערעור נדחתה. לא בנקל יתערב ביהמ"ש שלערעור בסדרי הדיון הנקבעים ע"י הערכאה הדיונית. מכלל נסיבות המקרה עולה כי במקרה זה לא ייגרם עיוות דין למבקש אם יוארך המועד להגשת חוות הדעת, הואיל וביהמ"ש המחוזי לא הקפיד אף עמו והלך לקראתו בהתירו הגשת מסמך נוהלי הבטיחות לאחר סיום שלב הראיות.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ש. ברג למבקש. 14.1.98).

ע.א. 5878/95 - מאירוביץ אופמן ואח' נגד המוסד לביטוח לאומי ואח'

*מעשה בי"ד בהודעה לצד שלישי (הערעור נתקבל).

שגה ביהמ"ש המחוזי בקבעו שדחיית הודעה לצד שלישי שנשלחה ע"י ה"מזיק" בתביעת הניזק כנגדו משמשת כמעשה בית דין גם לעניין הודעה לצד שלישי שנשלחה ע"י אותו "מזיק" לאותו צד שלישי, בתביעת הביטוח הלאומי שהוגשה מאוחר יותר נגד ה"מזיק". התביעה שהוגשה ע"י המוסד לביטוח לאומי על יסוד סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי, לחיובו של המזיק על הגימלה ששילם או שהוא עתיד לשלם, אינה אלא תביעת תחלוף ששוברה בצידה: שהרי הניזק חייב לנכות את סכומי הגימלה מתביעתו כשם שהניזק עשה במקרה שלפנינו. מנגד רשאי המוסד לתבוע את ה"מזיק" בנפרד וממילא רשאי המזיק לתבוע את הצד השלישי בתביעת המוסד נגדו. (בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. עו"ד ששון למערערים, עוה"ד פאל, כץ, שביט, הורוביץ ועוזי לוי למשיבים. 7.1.98).

רע"א 7095/97 - מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד מרק יצחק עזרא ואח'

*דחיית בקשה להגשת ראיות בשל טעמים פרוצדוראליים (הבקשה נדחתה).

עניינה של הבקשה התרת הגשת ראיות שלא הותרו להגשה ע"י שופטת בימ"ש השלום בבאר שבע בתובענות שעניינן נזקי אש שאירעו לפאב בבאר שבע. המבקשות הינן חברות ביטוח שערכו פוליסת ביטוח מורחבת לפאב. במהלך ההליכים ביקשו המבקשות להגיש לביהמ"ש שתי ראיות שהן מסמכים של המשטרה הנוגעים לאש שפרצה. שתי הבקשות נדחו מטעמים פרוצדוראליים הנוגעים לדרך הגשת המסמכים. בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחתה מן הטעם שהמבקשים לא הקפידו על המועדים הקבועים בתקנות. ביהמ"ש הוסיף גם כי השאלות העולות בבקשה יוכלו להתברר בערעור, אם וכאשר יוגש, לאחר מתן פסה"ד ע"י בימ"ש השלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשים טוענים כי המגמה כיום היא של גמישות ביחס לפרוצדורה ומתבטאת הן בנקיטת עמדה ליברלית ומקילה ביחס ליישומן של תקנות סדר הדין האזרחי והן במעבר מכללי קבילות למשקל בדיני הראיות. ברם, הלכה פסוקה היא שלא תנתן רשות ערעור כשמדובר בערכאה שלישית אלא אם מדובר בשאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית מיוחדת, החורגת מן המחלוקת שבין הצדדים. על אחת כמה וכמה כשמדובר בבקשה הנוגעת להחלטת ביניים של ביהמ"ש הדן בתביעה העיקרית. במקרה כזה שיקול הדעת נתון לערכאה שבפניה מתנהל ההליך ואם יש טענות נגד החלטות הביניים יוכלו להעלותן אם וכאשר יוגש ערעור על ההחלטה הסופית. הטענה שקיימת מגמה של גמישות ביחס לכללי הפרוצדורה, אינה מהווה, בעניין זה, עילה לקבלת בקשת רשות ערעור.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד משה קפלנסקי למבקשות. 13.1.98).

דנג"צ 1913/97 - אידריס מואסי ואח' נגד שר הפנים ואח'

*הארכת מועד כהונתה של מועצה נבחרת מעבר ל-5 שנים כדי לקיים את הבחירות יחד עם כל הרשויות המקומיות (העתירה נתקבלה ברוב דעות הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין והשופטים אור וחשין נגד דעתם החולקת של השופטים זמיר, גב' שטרסברג-כהן וטירקל). בבג"צ 8906+8833/96 (סביר נ' -228) נדחתה עתירת העותרים ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וטירקל נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין, בנושא שעניינו קביעת הבחירות הקרובות למועצה המקומית באקה אל-גרבייה. במועצה זו היתה ועדה ממונה והבחירות למועצה המקומית התקיימו לפני הבחירות לכלל הרשויות המקומיות. העותרים ביקשו להורות לשר הפנים לקיים את הבחירות במקום במועד תום 5 שנות כהונתה של המועצה ולא לדחות את הבחירות עד לבחירות הכלליות. שר הפנים סבר שאין מניעה לכך שהמועצה תכהן יותר מ-5 שנים ושהבחירות למועצה יתקיימו יחד עם הבחירות לכלל העיריות והמועצות המקומיות. עתירת העותרים לבג"צ נגד החלטת שר הפנים נדחתה ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וטירקל נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין שסבר כי יש להורות על קיום הבחירות בתום 5 שנים לכהונת המועצה. בדיון נוסף הוחלט ברוב דעות הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין והשופטים אור וחשין, נגד דעתם החולקת של השופטים זמיר, גב' שטרסברג-כהן וטירקל, לקבל את עתירת העותרים ולבטל את פסק דינו של בג"צ בדיון הקודם ואת החלטת שר הפנים ולהורות לשר הפנים לקיים את הבחירות למועצה המקומית באקה אל-גרבייה במועד המוקדם ביותר שניתן לערכן על פי חוק. הנימוקים להחלטה טרם ניתנו ויינתנו בנפרד.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עו"ד אמיר טובי לעותרים, עו"ד גב' דנה בריסקמן לשר הפנים, עו"ד רנאטו יאראק למשיבים האחרים. 31.12.97).

בש"פ 7355/97 - נחשון גוב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (פציעה בדקירות סכין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר יחד עם אחר תקפו את המתלונן, שהיה בן 61 שנים. האחד דקר את המתלונן בחזהו, כשהעורר תורם את חלקו בבעיטות בבטנו של המתלונן, המוטל על הקרקע לאחר הדקירות. הפציעה חייבה ניתוח ואישפוז למשך שבוע ימים. העורר הואשם גם בכך שבאותה הזדמנות גנבו הוא וחברו מן המתלונן שרשרת וטבעת. מסתבר כי "אשמתו" של המתלונן היתה שבטיילו עם כלבו באיזור, חש לעזרת חברתו של העורר שהותקפה על ידי העורר. כתוצאה מכך, ארבו לו העורר ואחר ליד ביתו ותקפוהו כאמור. בימ"ש השלום דחה את בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים ובערר לביהמ"ש המחוזי הוחלט שאין לשחרר את העורר בתנאים ויש לעוצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
העורר וחברו חברו יחדיו למעשה בריונות אלים של תקיפה וגניבה ואין זה משנה מי מהשניים נעץ את הנשק הקר בגופו של המתלונן ודקרו. העורר גם מצא לנכון לבעוט במתלונן ולגנוב ממנו את אשר נגנב. מעשים אשר כאלה מעידים על מסכונותו הרבה של העורר לשלום הציבור. איש שאינו נרתע מלהשתמש באלימות לשמה כנגד אדם תמים שאינו מהווה כל איום לגביו, מסוכן לציבור, ואינו ראוי להפעלת חלופת מעצר נגדו. זאת ועוד, לעורר שורה של עבירות קודמות רבות, ובכללן עבירות רכוש ואלימות. עברו מעיד עליו שאין הוא מכבד את החוק ושאין לתת בו אמון, מה עוד, שכאשר ביצע את העבירה המיוחסת לו, היה נתון במבחן והיה תלוי נגדו מאסר על תנאי שהוארך בשנתיים.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד דוד יפתח לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 22.12.97).

בש"פ 7540/97 - דוד עובדיה נגד מדינת ישראל

*תנאי מעצר בית בשחרור בערובה (חבלה) (ערר על תנאי של מעצר בית בשחרור בערובה - הערר נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון מחדש).

העורר, תושב אשדוד, הואשם בחבלה בכוונה מחמירה והמדינה ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי בנסיבות העניין ניתן להסתפק בקביעת תנאי שחרור בתנאים שפגיעתם בחירותו של העורר פחותה והורה על תנאי שחרור ובכללם "מעצר בית מלא". כנגד תנאי זה מופנה הערר. הסניגור ציין כי העורר נשוי ואב לשני ילדים, הוא המפרנס היחידי של משפחתו. הוא בעל משאית העוסק בהובלות שרובן הגדול מתבצע מחוץ לתחומי העיר אשדוד והגבלתו לביתו תפגע קשות ביכולתו לפרנס את המשפחה. הערר נתקבל.
בנסיבות העניין יש בציווי על "מעצר בית" משום הכבדת יתר בלתי דרושה. לעורר אין עבר פלילי מכביד ואין יסוד סביר לחשוש שאם יורשה לנוע לצרכי עבודתו עלול הוא לסכן את בטחון הציבור. די באיסור שהוטל על העורר ליצור קשר עם המתלונן ובקביעת תנאים נוספים שירחיקו אותו מכל מגע עם המתלונן, בני משפחתו ואנשי משרדו. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיבדוק את גירסת העורר בדבר תנאי עיסוקו ועל פי זה יחזור ויקבע את תנאי השחרור.

(בפני: השופט מצא. עו"ד אהוד בן יהודה לעורר, עו"ד גב' מיכל ששון למשיבה. 28.12.97).

ע.פ. 5044+4920/97 - ריאד קנסי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות סמים וקולת העונש (ערעורו של המערער על הרשעתו נדחה - וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל).

בגין שורה של עבירות החזקת הירואין, סחר בסמים והדחת קטין לסמים נדון המערער ל-27 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי של ששה חודשים - שלשה חודשים מצטברים ושלשה חופפים. המערער מערער על הרשעתו והמדינה על קולת העונש. ערעורו של המערער נדחה וערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל.
למערער הרשעות קודמות הכוללות עבירות סמים וכבר ריצה ענשי מאסר קצרים, והוא לא נרתע הפעם מלהדיח קטין לסמים. 25 פעמים הזריק הירואין לקטין. בנסיבות אלה העונש שהוטל על המערער חורג בצורה משמעותית מן העונש שהיה ראוי להטיל עליו. גם אם לא ימוצה הדין בערכאת הערעור, עדיין יש להחמיר בעונש באופן משמעותי. לפיכך יועמד עונש המאסר בפועל על 5 שנים, שנה מאסר על תנאי והמאסר על תנאי יופעל כפי שנקבע בערכאה הראשונה.

(בפני השופטים: אור, מצא, גב' דורנר. עו"ד מאיר בן חיים למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 21.12.97).

רע"א 3004/97 - דוד לוי, עו"ד ואח' נגד דניאל אזוגי, עו"ד ואח'

*בירור חיובים כספיים בהליך של מתן הוראות לכונסי נכסים (הבקשה נדחתה).

המבקשים 1 ו-2 (להלן: המבקשים) הם כונסי נכסים זמניים של חברה מסויימת (להלן: החברה). המבקשים ביקשו על דרך של מתן הוראות, לחייב את המשיבים לשלם להם סכומים שאותם קיבלו המשיבים, לטענתם, ושהיו מיועדים להיות תשלום לחברה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לאור טענתם של המשיבים שלא קיבלו את הסכומים שמדובר בהם, יש מקום ויש צורך בבירור המחלוקת העובדתית הזו בדרך הולמת ע"י שמיעת ראיות, ולא ניתן לברר זאת במסגרת של בקשה למתן הוראות. לפיכך דחה את בקשת המבקשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.

הליך של מתן הוראות לפי סעיף 310 לפקודת החברות הוא תחליף מהיר ויעיל לבירור תובענה בדרך הרגילה. אולם, כשמדובר בסכסוך כספי והמחלוקת העובדתית מצריכה שמיעת עדים, יש הצדקה לבררה על דרך של תובענה רגילה. במקרה דנא סבר ביהמ"ש המחוזי כי אין לברר את המחלוקות במסגרת של בקשה למתן הוראות אלא בדרך אחרת וצדק בהחליטו כך. מכל מקום, שאלה כגון דא נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש השומע את הבקשה וערכאת הערעור לא תתערב בדרך כלל בשיקול דעת זה.

(בפני: השופט טירקל. עוה"ד ישי בית-און ודוד לוי למבקשים, עו"ד גב' סימה אזוגי-קלנג למשיבים. 6.11.97).

רע"א 6833/96 - יוחנן וינגרטן ואח' נגד עו"ד יצחק מולכו נאמן על נכסי אבי פרומר בפש"ר ואח'

*סמכות בימ"ש מחוזי בדונו בערעור על החלטת מפרק (הבקשה נדחתה באשר הנושא לא מוצה בביהמ"ש המחוזי).

בדונו בערעור על החלטת מפרק, או נאמן בפשיטת רגל, פועל ביהמ"ש המחוזי בסמכות מקורית ולא בסמכות ערעורית. ממילא נתונה לו סמכות רחבה להכריע בשאלות שבעובדה - לרבות שאלות שלא הוכרעו בהחלטת המפרק או הנאמן - ולגבות את הראיות הנדרשות להכרעתו. בשאלה אם ועד כמה להתיר הבאת ראיות, מחליט ביהמ"ש על פי שיקול דעתו ותוך התחשבות באופי השאלות השנויות במחלוקת וכלל נסיבות העניין הנתון. דין זה יפה גם לפרשתנו. משיחזור ההליך לביהמ"ש המחוזי יהיה בידי המבקשים ויתר הצדדים להגיש בקשותיהם להבאת ראיות, תוך פירוט הראיות ומטרת הבאתן. עד להגשת בקשתם למתן רשות ערעור לא ביקשו המבקשים מביהמ"ש המחוזי להתיר להם הבאת ראייה ספציפית כלשהי והחלטת ביהמ"ש אינה יכולה להתפרש כסירוב לקבלת ראיות. מטעם זה יש לדחות את הבקשה.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, אנגלרד. עו"ד משה דרורי למבקשים, עוה"ד יעקב מלצר, יוסף תוסיה כהן, ירון ארבל ויונתן קירש למשיבים השונים. 17.12.97).

ע.א. 6343/97 - אברהם פרידמן נגד מיכל פרידמן ואח'

*בקשה לפטור מתשלום אגרה (בקשה לפטור מתשלום אגרה - הבקשה נדחתה).

המבקש מקבל גימלת נכות ממשרד הבטחון בסכום של 4,900 ש"ח החל בחודש אוגוסט 97 ואחת לשנה הוא מקבל סכום חד פעמי לביגוד, הבראה וכדומה בסכום של כ-4,000 ש"ח. הוא עובד ומשתכר סכום של 1,300 ש"ח בחודש. הוא משלם מזונות ותשלומים אחרים ובידיו הכנסה פנוייה של כ-3,500 ש"ח לחודש לפני תשלום שכר דירה. הבקשה לפטור מתשלום אגרה נדחתה. המבקש הצטייד בתעודה מטעם הלשכה לסיוע משפטי על פי תקנה 13(ב) לתקנות בימ"ש (אגרות) אך, כאמור בתקנה, זוהי ראייה לכאורה לחוסר היכולת לעמוד בתשלום האגרה. ראייה לכאורה זו נסתרת לנוכח הנתונים הכספיים כפי שצויינו לעיל. לנוכח נתונים אלה ניתן לקבוע כי בידי המבקש האפשרות לשאת בתשלום האגרה, בין לבדו ובין תוך הסתייעות באביו. הכלל הוא, כי על המבקש פטור מתשלום האגרה להוכיח כי ניסה לגייס את סכום האגרה מסביבתו הקרובה - בני משפחה וידידים לפני שנפנה לבקש פטור מתשלום. בנסיבות האמורות אין הצדקה לפטור את המבקש מתשלום האגרה ולהטיל על הציבור את המעמסה לשאת בהוצאות ניהול ההליך.