ע.א. 7158/97 - בטון רמות בע"מ ואח' נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המשיב הגיש תובענה נגד המערערים, המערערת כחייבת והמערערים 2-5 כערבים. המבקשים ביקשו רשות להתגונן וטענת הערבים היתה כי המערער 2 זייף את חתימות המערערים 3-5 בידיעת מנהל סניף המשיב. נוכח העלאת טענת הזיוף הורה ביהמ"ש למערערים למסור את דוגמאות החתימה שלהם ולאחר מתן עדות מנהל סניף המשיב הורה על העברת החומר למשטרה. המשטרה מצאה כי יש מקום להעמיד את המערערים 2-5 לדין על מתן עדות שקר לאחר שנקבע שהם חתמו על כתבי הערבות. במשפט הפלילי הורשע המערער 2 לפי הודאתו בעבירות של זיוף ואילו המערערים האחרים זוכו מאשמה של מתן עדות שקר. בעקבות זאת ביקש ב"כ המערערים שממצאי ההליך הפלילי ומסקנותיו יכללו בתיק ביהמ"ש הדן בבקשה לרשות להתגונן. בקשה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש. כאשר ב"כ המערערים העלה את הטענה בישיבה נוספת של ביהמ"ש היא שוב נדחתה תוך חיוב המערערים בהוצאות לקופת ביהמ"ש. לאחר החלטה זו ביקש ב"כ המערערים כי ביהמ"ש יפסול עצמו בנימוק שהמערערים חשים לאורך כל התיק מתחילתו ועד יום זה שביהמ"ש יש לו דעה נגדם. הם העלו טענות שונות המתייחסות לאמירות והחלטות ביהמ"ש במשך כל שנות הדיון בתיק. ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי המערערים החשו ולא העלו טענותיהם במשך כל השנים ואינם רשאים להסתמך כעת על האירועים מן העבר. הערעור נדחה.
ב. טענת פסלות יש להעלות בתחילת הדיון בתובענה ולפני כל טענה אחרת. אם לא היה באפשרות המבקש לטעון טענת פסלות בשלב האמור, הוא חייב לעשות כן בהזדמנות הראשונה, היינו בישיבה הראשונה המתקיימת לאחר שנודעה לו עילת הפסלות. בענייננו צברו המערערים עילות נטענות לפסלות משך כ-7 שנים. כתוצאה מכך התקדם הדיון עד שהגיע לאחרונה לשלב ההוכחות. כעת מבקשים המערערים כי התיק ישמע מתחילתו בפני הרכב אחר ובקשה זו עומדת בניגוד גמור לעקרונות שהותוו בתקנות ובפסיקה. המערערים אינם יכולים להשמע בכל הנוגע לאירועים שהתרחשו לפני חודשים ושנים. נותרה בעינה רק טענת המערערים כי סירובו של ביהמ"ש להתיר את צירוף תיק המשטרה בעניינם, כמו גם חיובם בתשלום הוצאות לביהמ"ש, מהווים ראייה למשוא פנים שביהמ"ש גיבש כלפיהם. אין ממש בטענה זו. אם דעת המערערים אינה נוחה מהחלטת ביניים כזו או אחרת, רשאים הם, בכפוף להוראות הדין, לבקש לערער על החלטה זו. בהשגה הדיונית גרידא אין די לביסוס חשש ממשי למשוא פנים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אריה לוי למערערים. 13.1.98).
ע.פ. 5803/97 - אלי כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוחד של רב עיר שסייע לזוג להשיג היתר נשואין בבימ"ש וקיבל תשלום עבור פעולתו(הערעור נדחה).
א. המערער הוא רב העיר בית שאן. תושב בית שאן בשם זדה ביקש לשאת לאשה את חברתו שהרתה לו. כיוון שמדובר בקטינה נזקקו בני הזוג להיתר נישואין. זדה פנה למערער והמערער סייע לו בהכנת בקשה לקבלת היתר נישואין, נסע עימו לנצרת להגשת בקשה לביהמ"ש המחוזי, נלווה לשני בני הזוג לפגישה עם פקידת הסעד בעכו ופנה בשמם לביהמ"ש המחוזי בבקשה להחשת הדיון. ביום הדיון הופיע עם בני הזוג בפני השופט. כשקיבלו בני הזוג את היתר הנישואין בא זדה ללשכתו של המערער ונתן לו 1,000 ש"ח שכר טרחתו. המערער הואשם בעבירה של לקיחת שוחד והורשע בה. טענתו היא כי הפעולה שבעדה קיבל את הכסף מזדה לא היתה במסגרת תפקידו
כרב העיר ואף אינה קשורה בתפקידו. מכאן שבנטילת הכסף לא התקיים יסוד ה"בעד" שבלעדיו לא תיכון העבירה של לקיחת שוחד. הערעור נדחה.
ב. המונח "פעולה הקשורה בתפקידו" לצורך עבירת השוחד נתפרש ככולל לא רק פעולות שעובד הציבור מוסמך ורשאי לעשותן במסגרת תפקידו המוגדר, אלא גם פעולות הנעשות על ידיו שלא במסגרת תפקידו אך תוך זיקה להיותו בעל תפקיד פלוני. אמנם, אין די בקיום זיקה אקראית בין פעולתו של עובד הציבור לבין תפקידו, וצריך שהזיקה תבטא קשר רלבנטי בין הפעולה לבין התפקיד, אך מקום שמתקיימת זיקה רלבנטית כזו, רואים את הפעולה כ"קשורה בתפקיד" אף אם עשייתה אינה חלק מתפקידו המוגדר או הרגיל של עובד הציבור.
ג. אשר לקשר הנדרש בין המתת לבין הפעולה - קיומו של קשר זה נלמד לרוב מן הנסיבות. מתת הניתן לעובד הציבור, שבאופן סביר (לנוכח הרקע לנתינה, שווי המתת וטיב יחסיהם של הנותן והעובד) אין לשייכו ליחסיהם הפרטיים של השניים, לכאורה מהווה שוחד. היסוד הנפשי הנדרש לשכלול העבירה של לקיחת שוחד הוא מודעות של עובד הציבור לעובדה, שהמתת ניתן לו בעד פעולה הקשורה בתפקידו. אם עובד הציבור מודע לעובדה זו, הרי הוא בעל המחשבה הפלילית הנדרשת, גם אם הוא עצמו חושב שאין במעשהו כל עבירה.
ד. בעדותו הראשית טען המערער כי סיועו לזדה נעשה ללא קשר לתפקידו כרב העיר, אולם בתשובותיו לשאלות התביעה בחקירה הנגדית, ציין כי זדה איננו חבר שלו, וכי זדה פנה אליו כנראה בגלל שהוא הבין "שאני מסוגל לעזור לו בעניין הבחורה". המערער הוסיף ואמר כי זדה "פנה אלי בגלל שהוא ידע שאני רב העיר. זאת לא היתה התנדבות בדיוק, זה היה חלק מהעבודה שלי". בדברים אלה של המערער יש כדי למלא את כל יסודות העבירה של לקיחת שוחד. כרב העיר הוא היה מוכן, כדבריו, להשיא את בני הזוג ולפיכך נרתם להשגת ההיתר שבלעדיו אינו יכול להשיאם. הוא אף הבין כי זדה פנה אליו בבקשת סיוע זה בשל היותו רב העיר והוא עצמו ראה בסיוע לזדה לא מעשה "התנדבות" אלא "חלק מהעבודה". כך שבנטילת הכסף התקיימו הן יסוד הקשר שבין המתת לבין הפעולה והן היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של לקיחת שוחד.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופט מצא. עו"ד אריה ליכט למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 14.1.98).
ע.פ. 3762/97 - יעקב שטיינברגר ושלמה קרוואני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה ע"י עובד במחסן של מאפיה. *"חיזוק" לעדות של שותף לעבירה. *התערבות בממצאי מהימנות(מחוזי ת"א - ע.פ. 1338/95 - הערעור נדחה).
א. בשנים 88-90 שימשו המערערים כמחסנאים במאפייה בקיבוץ משמר השרון. הם היו אחראים לחלוקת הלחם לנהגים והכנת תעודות המשלוח. אחד מעובדי המאפייה, אבי שיינטוך, שחשד במערערים בגניבת לחם, פנה אליהם ודרש מהם לצרף אותו כשותף למעשי הגניבה. הוא הקליט שיחה זו ומדברים שאמרו המערערים בשיחה עולה כי במשך שנים מסרו הם לנהגים כמויות לחם מעל לאלו שרשמו בתעודות המשלוח והתחלקו בתמורה שנתקבלה ממכירת הכמויות העודפות. בחקירה המשטרתית הודו חמישה נהגים בגניבת הלחם וגם סיפרו כי המערערים שידלו אותם לא למסור דבר למשטרה ולא להודות באשמה. הנהגים הועמדו לדין, הורשעו על יסוד הודאתם ולאחר שנגזר דינם העידו מטעם התביעה במשפטם של המערערים.
ב. במשפט הוגשו, בין היתר, גם הקלטת והתמליל המקוצר שלה. כאשר ביקשה התביעה להגיש תמליל מלא של הקלטת נדחתה בקשתה. שופט השלום סבר כי הבקשה שהוגשה לאחר
שמיעת חלק מעדי התביעה - הוגשה באיחור ואין לקבלה. המערערים טענו בעדויותיהם במשפט כי ראו בדרישתו של שיינטוך לצרפו לגניבות משום מעשה סחיטה ואמרו לו דברים שבדו מדמיונם כדי שיניח להם. בימ"ש השלום זיכה את המערערים בציינו כי הנהגים שהודו בגניבת לחם אינם עדים אובייקטיביים. ביהמ"ש לא מצא בתמליל המקוצר דברי הודאה ברורים וסבר כי לא ניתן היה להסתמך על הקלטת כיוון שמספר אנשים האזינו לה לפני מסירתה למשטרה. בערעור לביהמ"ש המחוזי הורשעו המערערים. ביהמ"ש קיבל את התמליל המלא של ההקלטה וקבע כי נתמלאו התנאים לקבילות הקלטת ובכך שמספר אנשים האזינו לקלטת לפני שנמסרה למשטרה אין כדי לפגוע בקבילותה כראייה. לגוף האישומים מצא ביהמ"ש המחוזי כי דברי הנהגים-השותפים מהימנים והודאתם המוקלטת של המערערים מחזקת דברים אלה. ביהמ"ש המחוזי החזיר את הדיון לביהמ"ש השלום למתן גזר הדין וביהמ"ש גזר למערערים שנה מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי וכן קנס של 50,000 ש"ח. הערעור, לאחר נטילת רשות, מופנה נגד ההרשעה והוא נדחה.
ג. ככלל אין ביהמ"ש לערעורים מתערב בממצאי מהימנות המושתתים על שיקולים שבהתרשמות, אך ממצאים מסוג זה אינם חסינים לחלוטין בפני ביקורת ערעורית. ביהמ"ש שלערעור יתערב בממצאי מהימנות מקום שהערכאה הראשונה התעלמה מגורמים רלבנטיים להערכת משקל העדות. בענייננו, עדות כל אחד מן הנהגים אינה עומדת בגפה, אלא היא שזורה במארג ראיות המורכב מעדויות ששה נהגים, שאחד מהם לא היה שותף לעבירות. מכלול ראיות זה, המאפשר להעריך כל אחת מן העדויות ע"י השוואתה עם העדויות האחרות, מגביר את משקלן של העדויות המפלילות ומצדיק על כן את התערבות ערכאת הערעור.
ד. זאת ועוד, ובכך העיקר, בימ"ש השלום לא דחה את עדויות הנהגים ולא סמך על הכחשות המערערים אלא חיפש תוספת ראייתית לעדויות הנהגים-השותפים לעבירה. הואיל ולא מצא תוספת זו בתמליל המקוצר וסבר שהקלטת אינה קבילה כראייה זיכה את המערערים. אולם, בימ"ש השלום שגה בקבעו כי הקלטת אינה קבילה ובדחותו את בקשת המדינה להגיש את התמליל המלא של הקלטת. מדברי ההודאה של המערערים בקלטת ובשיטת הביצוע הדומה שעליה העיד כל אחד מן הנהגים קיימת תוספת ראייתית הדרושה לעדויות הנהגים-השותפים לעבירה.
ה. עדות של שותף לעבירה טעונה "דבר לחיזוק", היינו, תוספת ראייתית המגבירה את מהימנותו של העד השותף לעבירה ע"י אישור פרט רלבנטי לעבירה בעדותו. פרט כזה יכול לעלות גם מן העדות הטעונה חיזוק. בענייננו, עדויות הנהגים השותפים לעבירה נתמכות בשתי תוספות ראייתיות, שכל אחת מהן כשלעצמה מגיעה לדרגת סיוע - מעבר לדרגה הנדרשת של חיזוק - וקושרת את המערערים עם ביצוע הגניבות.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד מאיר זיו למערערים, עו"ד אריה פטר למשיבה. 31.12.97).
עע"א 7440/97 - מדינת ישראל נגד אבי גולן
*ביטול הוראת ביהמ"ש המחוזי לאפשר לאסיר עיוור להכניס לכלא כלב נחייה למרות התנגדות שרות בתי הסהר(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב, כבן 45, התעוור בשנת 80. בסוף שנת 94 קיבל, לראשונה, כלב נחייה. הכלב שימש אותו במשך שנתיים. בנובמבר 96 הורשע בגין מעשים מגונים בכח ודינו נגזר ל-7 שנות מאסר והוא נכלא בבית הסוהר מעשיהו. מאז, זה שנה לערך, הוא מתהלך בבית הסוהר בעזרת מקל נחייה ומסתייע בחבריו למאסר, לאחר ששירות בתי הסוהר לא התיר להכניס את כלב הנחייה שלו לתוך הכלא. ביולי 97 הגיש המבקש עתירה לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש פסק כי חוק איסור הפליית עוורים המלווים בכלבי
נחייה מקנה למשיב זכות להחזיק כלב נחייה בבית הסוהר ועל כן הורה לאפשר לו להכניס את כלבו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. חוק איסור הפליית עוורים המלווים בכלבי נחייה קובע כי לא תוגבל זכותו של עוור להכנס "למקום ציבורי" בשל היותו מלווה בכלב נחייה. החוק מגדיר "מקום ציבורי" לאמור "כל מקום הפתוח לקהל הרחב, לרבות משרדי הממשלה...". בית סוהר אינו נמנה על המקומות המפורטים בהגדרה. אמנם ההגדרה באה לרבות ולא למצות, ועל כן אפשר שגם מקום אחר שאינו נמנה עם המקומות המפורטים יחשב מקום ציבורי. עם זאת, פירוט המקומות בהגדרה נותן תמונה כללית על סוג המקומות שהיו לנגד עיני המחוקק. כל המקומות האלה פתוחים לכל אדם לבוא ולצאת כרצונו, לצורך שהות קצרה, ולא לצורך מגורים במשך שנים. בית סוהר אינו נמנה על סוג זה של מקומות. אכן, בהתחשב בתכלית החוק יש מקום לפרשנות מרחיבה, אך גם לפרשנות מרחיבה יש גבול. פרשנות האומרת כי בית סוהר הוא מקום פתוח לקהל הרחב עוברת את הגבול.
ג. אף כי למשיב אין זכות כעוור מכח אותו חוק, אפשר שתהיה לו זכות מכח דין אחר אך אין דין כזה. תקנה 91 לתקנות בתי הסוהר קובעת כי לא יחזיק אדם בבית סוהר בעלי חיים אלא לפי היתר מאת הנציב ובהתאם לתנאי ההיתר. כך שהכלל הרחב הוא שאין לאסיר זכות להחזיק בעלי חיים בבית הסוהר, והחריג הוא שנציב שירות בתי הסוהר רשאי לפי שיקול דעתו להתיר החזקת בעל חיים בבית הסוהר. הלכה פסוקה היא שביהמ"ש נמנע מלהתערב בשיקול הדעת של רשות מינהלית, יהיה זה שירות בתי הסוהר או רשות אחרת, אלא אם הרשות הפעילה את שיקול הדעת שלא כהלכה. מבחן הסבירות חל על נציב בתי הסוהר, לצד מבחנים אחרים המסדירים את שיקול הדעת המינהלי, כמו מבחן הענייניות ומבחן המידתיות, כשם שהוא חל על כל רשות מינהלית. עם זאת, קיים הבדל בין רשות מינהלית רגילה לבין נציב בתי הסוהר או מנהל בית סוהר. ההבדל קיים במהות וההיקף של הסמכות. המהות ובהיקף של הסמכות צריך להתבטא גם במהות ובהיקף של הביקורת השיפוטית על הפעלת הסמכות. מצד אחד "ביהמ"ש הוא אביהם של אסירים" ועל כן עליו לדאוג שלא יקופחו, ומצד שני, בתי המשפט צריכים להזהר מפני מעורבות יתר בניהול בתי הסוהר. על ביהמ"ש למצוא את האיזון הראוי בין עניינו של האסיר, ששירות בתי הסוהר יפעל לפי הדין, ולעיתים לפנים משורת הדין, לבין עניין הציבור בניהול תקין של בית הסוהר.
ד. השאלה היא מה האיזון הראוי בנסיבות של המקרה שלפנינו. הנציב הצביע על הקשיים והבעיות שיגרמו לשירות בתי הסוהר אם בקשת המשיב תיענה ושיקוליו הם ענייניים ויש להם משקל של ממש. יחד עם זאת אלה הם קשיים ששירות בתי הסוהר מסוגל להתמודד עמם בלי שיהיה בכך כדי לשבש באופן ממשי את הניהול התקין של בתי הסוהר. השאלה החשובה היא מה משקל השיקולים התומכים בבקשת המשיב בנסיבות המקרה דנא. כאן אין המשיב נדרש ללכת מרחקים גדולים כאשר בית הכנסת, חדר האוכל והחצר בה רשאים האסירים להסתובב קרובים מאד לתאו של המשיב ומוכרים לו. במצב זה הצורך של המשיב בכלב נחייה אינו גדול. הוא חי כעוור במשך 14 שנים ללא כלב נחייה עד שקיבל כלב ששימש אותו במשך שנתיים ומאז נכלא נמצא כבר שנה ללא כלב. בנסיבות אלה אין לומר כי החלטת הנציב חורגת ממתחם הסבירות הראוי לניהול בית סוהר עד כדי שביהמ"ש יבטל אותה.
(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופט זמיר. עו"ד גב' אודית קורינלדי-סירקיס למבקשת, עו"ד אריאל עטרי למשיב. 5.1.98).
ע.פ. 7078/97 - מדינת ישראל נגד אורן רשף ואח'
*החלטת שופט לפסול עצמו(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נדחה).
א. נגד המשיבים מתנהל הליך פלילי על פי כתב אישום המייחס למשיב 1 עבירות של תרמית בניירות ערך, עבירות של מידע פנים לפי חוק ניירות ערך ועבירה של איומים ולמשיב 2 עבירות של מידע פנים. כתב האישום כלל בתחילה 4 נאשמים נוספים. שלשה מהם הואשמו בביצוע עבירות התרמית יחד עם המשיב 1. במהלך פרשת התביעה הודו הנאשמים האחרים בביצוע העבירות שיוחסו להם וענשם נגזר במסגרת הסדר טיעון שאושר ע"י ביהמ"ש. בגזר הדין הביעה השופטת את דעתה בדבר חומרת העבירות שיש להציב לגביהן רף ענישה גבוה. לאחר שהנאשמים האחרים הורשעו ונגזר דינם ביקש המשיב את ביהמ"ש לפסול עצמו בטענה כי הנאשמים האחרים, מנהלי החברות, הודו בעבירות שכלל לא נעברו על ידם, כדי להקל בעונש. לטענת הסניגור אמור ביהמ"ש להתבקש ע"י הסניגוריה להגיע למסקנה הפוכה וממצאים משפטיים מנוגדים וסותרים לאלה שקבע בפסק דינו בעניין הנאשמים האחרים וקשה לצפות משופט בשר ודם כי יקבע שפסק דינו הראשון היה מוטעה. המשיב רואה בכך אפשרות של "משוא פנים", ביחוד לנוכח העובדה שהשופטת חיוותה דעתה בגזר הדין לעניין חומרת העבירה והעונש הראוי למבצעיה. השופטת קבעה בהחלטתה כי היא מאמינה בכנות שתוכל לחרוץ דינם של המשיבים ללא דעה קדומה או משוא פנים, היות שהרשעת הנאשמים האחרים היתה על פי הודאתם, מבלי שנמסר לה כל מידע לגבי המשיב. יחד עם זאת החליטה לפסול עצמה שכן מקובלת עליה הטענה כי לעיתים ראוי להעביר דיון לשופט אחר, גם כשאין יסוד דווקני לפסילת שופט, ואז ההעברה היא לפנים משורת הדין, מחמת מראית פני הצדק. הערעור נדחה.
ב. הלכה היא כי שופט הדן בעניינם של מספר שותפים לאותה עבירה, והרשיע חלק מהם וגזר את דינם, אינו צריך לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה. על כן, אילו סברה השופטת שאינה צריכה לפסול עצמה, היה מקום לאשר החלטתה זו. אך כאן פסלה השופטת עצמה והשאלה היא אם יש לבטל החלטה זו. לא בלי היסוס המסקנה היא שאין להתערב בהחלטת השופטת וזאת מטעמיה שלה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' אורלי מור-אל למערערת, עוה"ד ירון פירדי, גב' לימור מרגולין-יחידי ומשולם שפרן למשיבים. 13.1.98).
רע"א 7452/96 - מדינת ישראל, משרד הבטחון נגד חברה קבלנית האחים אהרון בע"מ
*ביטול החלטה לשלם בגין איחור בפינוי מושכר גם שכר דירה ראוי וגם פיצוי מוסכם בגין כל חודש של אי פינוי במועד(מחוזי ת"א - ע.א. 295/93 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בשנת 86 שכרה המבקשת (להלן: השוכרת) מאת המשיבה (להלן: המשכירה) 6 דירות. חוזה השכירות הסתיים ביום 30.6.88. השוכרת לא פינתה את הנכס בתום תקופת השכירות אלא לאחר שנתבעה לדין ע"י המשכירה. תביעתה של המשכירה בבימ"ש השלום היתה לפינוי הנכס, לדמי שימוש ראויים עבור התקופה שבה החזיקה בו השוכרת לאחר תום תקופת השכירות ולפיצויים מוסכמים בגין האיחור בפינוי. התביעה לדמי שימוש ראויים היתה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט והפיצויים המוסכמים נתבעו בעילה של הפרת חוזה על יסוד תניית פיצויים מוסכמים בה נקבע "היה והשוכר לא יפנה את הנכס בתום תקופת השכירות ישלם... פיצוי מוסכם מראש... בשיעור %150 מדמי השכירות על פי חוזה זה". שני הסעדים נתבעו במצטבר.
ב. בימ"ש השלום קיבל את תביעת המשכירה ופסק לה עבור כל חודש של עיכוב במסירת הנכס הן דמי שימוש ראויים בשווי שכר הדירה שהוערך בידי שמאי והן פיצויים מוסכמים. ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת בימ"ש השלום ברוב דעות. לגישת הרוב יש להבחין בין מצב בו הנפגע תובע פיצויים מוסכמים בצירוף פיצויים בגין נזק שהוכח, ובין מצב בו הנפגע תובע לצד הפיצויים המוסכמים שכר ראוי. במקרה הראשון, מורה סעיף 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) כי הנפגע יכול לבחור בין הסעדים ומונע את הצטברותם. אולם, לדעת הרוב, סעיף זה אינו עוסק כלל במקרה השני, ואינו מונע הצטברות של פיצויים מוסכמים לסעד של שכר ראוי המבוסס על חוק עשיית עושר ולא במשפט. שופטת המיעוט סברה כי אין הבדל לעניין סעיף 15(ב) בין פיצוי בגין נזק בפועל ובין שכר ראוי שמהותם הבסיסית זהה. הערעור נתקבל.
ג. כששוכר נמנע מלהשיב את המושכר בתום תקופת השכירות עשויים לעמוד למשכיר עילות שונות כדי לזכות בסעד כספי. בין אלה, שכר ראוי, פיצוי על נזק, פיצוי מוסכם. עשויים לחול סימולטנית ענפים שונים של דיני החיובים - חוזים, נזיקין ועשיית עושר ולא במשפט. אולם קיומן של עילות תביעה שונות אינו מוליד בהכרח גם סעדים כספיים שונים המצטברים זה לזה. פסיקת דמי שכירות ראויים בעילה של עשיית עושר בצירוף פיצויים חוזיים מכח חוק התרופות מעמידה את המשכירה במקום בו היתה עומדת לו השכירה בפרק זמן נתון את הנכס פעמיים. צירוף שני התשלומים מוביל להתעשרות שלא על פי דין של המשכירה. פרשנותה של תניית הפיצויים המוסכמים בענייננו היא שבעבור כל חודש של איחור בפינוי הנכס תקבל המשכירה תשלום בשיעור של %150 מדמי השכירות שנקבעו בחוזה. בתנייה זו העריכו הצדדים מראש את הנזק שעלול להיגרם למשכירה שהוא בעיקרו אובדן דמי שכירות. כאשר עומדים לאדם סעדים מכח עילות שונות - כגון בנזיקין ובעשיית עושר ולא במשפט ובחוזים ובנזיקין - אין הוא זכאי בגין אותו מעשה לגבות פיצויים פעמיים, בהסתמכו על שתי העילות השונות העומדות לרשותו.
(בפני השופטים: א. גולדברג, אור, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד נ. שטראוס למבקשת, עו"ד א. סמואל למשיבה. 19.1.98).
רע"ב 6531/97 - איתן קהלני נגד בית סוהר איילון
*שלילת חופשות מאסיר כאשר השב"כ מתנגד למתן חופשות(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הוא "אסיר בטחוני" השפוט ל-12 שנות מאסר לאחר שהורשע בקשירת קשר לרצח, החזקת נשק ונסיון לרצח של תושב הכפר בתיר. למבקש עבר של 4 עבירות אלימות נוספות. על פי הנהלים, מי שריצה למעלה מ-3 שנים מענשו זכאי באופן עקרוני לחופשות. אך כאן עמדת השב"כ היא כי יציאתו לחופש של המבקש תסכן את שלום הציבור באופן ממשי. לפיכך החליטה המשיבה שלא לאפשר את יציאתו של המבקש לחופש. המבקש עתר לביהמ"ש המחוזי לקבלת חופשה לרגל חג ראש השנה וביהמ"ש דחה את הבקשה. עם זאת הורה ביהמ"ש לבדוק שוב, כעבור 9 חודשים, את האפשרות לאשר חופשה לעותר. העותר טוען כי עבירות האלימות שבהן הורשע בעבר לא היו חמורות וכי מצב הבטחון השורר היום בשטח אינו עתיד להשתנות ואין מקום לתלות בו את אי הוצאתו לחופשה. על כן, לדעתו, אין צורך לחכות תשעה חודשים לבדיקה נוספת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין לאסיר זכות קנוייה לצאת לחופשה, אלא זו סמכות הנתונה לשיקול דעת. התנהגות טובה בין כתלי בית הכלא אינו תנאי מספיק למתן חופשות והדבר תלוי גם בשיקולים הנוגעים לשלום הציבור. כאשר מדובר באסיר בטחוני מקבל שירות בתי
הסוהר הערכה מן השב"כ לגבי קיומו של סיכון עתידי, הערכה המבוססת על נתונים קיימים הצופים פני עתיד. כפועל יוצא מהערכת השב"כ החלטת שירות בתי הסוהר סבירה. ביהמ"ש המחוזי, בישבו לדון במקרה, אינו שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעת הרשות המבצעת, אלא בוחן אם התבססה על שיקולים פסולים או שהיא נגועה בחוסר סבירות. הבקשה אינה מעלה בעייה משפטית בעלת חשיבות או נושא שחשיבותו כללית, ומשקבע ביהמ"ש המחוזי כי אין חוסר סבירות בהתנגדות השב"כ אין להתערב בהחלטתו.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד ענר הלמן למשיבה. 14.1.98).
בג"צ 183/95 - גלים כפר נוער חיפה נגד ראש עירית טירת הכרמל ואח'
*הכרזת שטח כשטח פנוי לצורך שימוש ארעי למגרש חנייה, כאשר מדובר בשטח חקלאי(העתירה נתקבלה).
א. העותרת מפעילה מאז שנות ה-50 מוסד חינוך חקלאי והיא מחזיקה בשטחי קרקע חקלאית בחכירה ממינהל מקרקעי ישראל. ביום 3.3.93 הוציא המשיב צו לפי חוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים) כי מקרקעין מסויימים ישמשו באורח ארעי כמגרש חנייה ציבורי. העותרת טוענת כי הצו הוצא ללא סמכות. היא מסתמכת על הוראת סעיף 2 לחוק שלפיו מוסמכת רשות מקומית להוציא צו כאמור אם סבורה היא כי מגרש ריק "שבתחומה המאוכלס" דרוש לציבור כל עוד הוא ריק. המושג "תחום מאוכלס" הגדרתו באה בסעיף 1 לחוק ולפיו "'התחום המאוכלס'... למעט שטח המיועד למטרה חקלאית על פי תכנית בת תוקף". העותרת טוענת כי בענייננו, חלק משטחי הקרקע שהיו בהחזקתה, ושהוצא עליהם הצו, מיועדים למטרה חקלאית על פי תכנית בנין עיר בת תוקף מאז שנות ה-60 המוקדמות. המשיב טוען כי בעת שהוצא הצו לא היו עוד המקרקעין בשטח המיועד למטרה החקלאית על פי תכנית, וכל כך למה? - משום שלפי חוק הליכי תכנון ובניה (הוראת שעה) שנועד לאפשר פתרון דחוף לצרכי דיור ע"י הליכי תכנון מזורזים, הוגשה לוועדה לבניה למגורים ולתעשיה (בשמה המקוצר ול"ל) תכנית להפוך את המקרקעין האמורים לשטחים המיועדים לבניה למגורים. העתירה נתקבלה.
ב. מסתבר כי הנימוק שעליו מבסס המשיב את סמכותו, היינו שהקרקע הוצאה מגדר קרקע חקלאית והפכה לקרקע לבניה אינו מתאים למציאות. אכן, הוגשה תכנית כזו ואולם הוועדה התנתה אישור התכנית בתנאים שונים שלא קויימו, והוועדה החליטה כי מכיוון שהתנאים לא קויימו לא תאושר התכנית. המסקנה היא כי הקרקעות נושא הדיון ייעודן לא השתנה. הייעוד נשאר ייעוד חקלאי וממילא לא קנה ראש העיריה סמכות להוציא את הצו שהוציא. לפיכך הורה בג"צ למשיב לסלק ידו מאותם שטחים.
ג. משיבים 2-4 - בעלי עסקים בשכנות לשטח האמור החלו משתמשים במגרש החניה וגם הם שצורפו כמשיבים טענו כי השטחים משמשים אותם וחיוניים עבורם. ברם, אין דבר זה יכול להועיל להם כאשר הצו מלכתחילה הוצא ללא סמכות. אם יש להם טענות על ההשקעות שהשקיעו במקום עליהם להפנות טענותיהם למשיב. עם זאת הוחלט כי הם יוכלו להמשיך ולהשתמש בשטח עד תום 5 שנים מהיום בו הוצא הצו, שכן ממילא תקפו של הצו היה ל-5 שנים בלבד.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עו"ד נטע ארז לעותרת, עוה"ד משה עמאר ואמיר טובי למשיב, עו"ד משה מרץ למשיבים 2-4, עו"ד גב' יוכי גנסין למינהל מקרקעי ישראל. 15.1.98).
בש"פ 7715/97 - שושנה חג'ג ושלומי כהן נגד מדינת ישראל ואח'
*תפיסת רכב ששימש לעבירות סמים לפני שבעלי הרכב הורשעו(הערר נתקבל).
א. המשיבים 5 ו-6 (משה חג'ג' וחיים כהן - להלן: הנאשמים) הואשמו בעבירות של ייבוא וסחר בסמים בכמויות גדולות ביותר. הסמים נתפסו בכלי רכב וביהמ"ש המחוזי הורה כי אלה ישארו בהחזקת המדינה. העוררים, אמו של חג'ג' ואחיו של כהן, טוענים כי הם בעלי הרכב וכי אין לנקוט בצעד הקיצוני של תפיסת כלי הרכב והשבתתם ויש לאפשר שחרורם כנגד ערבויות ובטחונות הולמים. מנגד טוענת המדינה כי כלי הרכב הם בבעלות הנאשמים וכיוון שבהכרעת הדין יבקשו לקבוע כי יש לחלט לאוצר המדינה כל רכוש שהושג בעבירה של עיסקת סמים יש מקום להבטיח כבר עתה את אפשרות החילוט בעתיד ע"י השארת כלי הרכב בידי המשטרה. הערר נתקבל.
ב. ההליך דנא איננו ההליך המתאים לבדיקת נושא הבעלות בכלי הרכב לגופו. לצורך הדיון דנא, גם אם מדובר בכלי רכב שהם בבעלות הנאשמים, עדיין השאלה היא אם הדרך להבטיח את חילוטם בעתיד היא ע"י תפיסתם הפיזית כבר בשלב זה. תפיסה בפועל של רכוש היא אמצעי דרסטי ביותר להשגת התכלית של האפשרות לחלט בעתיד. היא שוללת מן הבעלים שהועמד לדין ולפני שנחרץ דינו את השימוש בכלי הרכב למשך תקופה ארוכה. לא בכדי קובע סעיף 36ו(א) לפקודת הסמים כי לאחר הגשת כתב האישום "רשאי ביהמ"ש... לתת צו זמני בדבר - מתן ערבויות מטעם הנאשם, או אדם אחר המחזיק ברכוש, צווי מניעה, צווי עיקול... שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט...". הסעיף מזכיר תחילה מתן ערבויות וצווי מניעה ואם כי לא בהכרח יש לנקוט בדרכים הנ"ל לפי סדרן, הרי בסדר הבאתן יש אינדיקציה למידתיות שאותה ראה המחוקק לנגד עיניו. באפשרות של נטילת הרכוש יש לנקוט כאמצעי אחרון ובהיעדר אמצעים חילופיים להבטחת התכלית של החילוט. כך יש לפעול בהשראת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכך יש לפעול על פי עקרון המידתיות המקובל. בענייננו לא נשקלו החלופות האפשריות ועל כן יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שישקול גם חלופות הולמות להבטחת אפשרות חילוט כלי הרכב בעתיד בלי לתפוס את כלי הרכב.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד דוד יפתח ומשה מרוז לעוררים, עו"ד אביה אלף למשיבה. 8.1.98).
ע.פ. 2754/97 ואח' - פלסטרו-גבת ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות לפי חוק ההגבלים העסקיים. *הסדר טיעון. *ההצדקה להתחשב ב"עבר בטחוני מפואר" לצורך הקלה בעונש
(ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נתקבלו).
א. 19 תאגידים ומנהליהם הואשמו בעבירות לפי חוק ההגבלים העסקיים לעניין מחיריהם וכמויות המכירה של צינורות ביוב ותקשורת. בין התביעה ובין הנאשמים הושג הסדר טיעון שבמסגרתו הודו הנאשמים בעובדות והוסכם על הסדר לעניין העונש. על פי ההסדר יוטלו על כל התאגידים עונשים כספיים מוסכמים על 7 ממנהלי התאגידים יוטל עליהם מאסר בפועל של 3 חודשים שירוצה בעבודות שירות וכן קנסות כספיים. לגבי שניים מהנאשמים, ששימשו מנהלים בתאגידים, אריה דגן ששימש מנהל בחברת פלסים וצבי צור ששימש מנהל בפלסטרו, הוסכם כי בהתחשב בנסיבותיהם האישיות יוכלו לטעון שאין להטיל עליהם מאסר כלל אף לא לתקופה של 3 חודשים וענשם יכלול קנס ומאסר על תנאי בלבד. בגזרו את דינם של הנאשמים אימץ ביהמ"ש המחוזי את עיסקת הטיעון פרט לקנסות - לשלשת החברות המערערות שגזר להן קנס של 1,200,000 ש"ח במקום 440,000 ש"ח כפי שהוסכם, ובאשר לצור ודגן קבע שעם כל ההערכה לתרומתם של נאשמים אלה לבטחון המדינה לא יהיה זה נכון להבחין, על רקע זה, בינם לבין הנאשמים האחרים. על כן גזר גם להם עונש מאסר של 3 חודשים לריצוי בעבודות
שירות. ב"כ המדינה הסכים לקבלת הערעור באשר לקנס הכספי אך לא לעניין העונשים של צור ודגן. הערעור נתקבל הן לעניין החריגה מההסדר באשר לעונש הכספי והן באשר לעונשים שהוטלו על צור ודגן.
ב. באשר לקנסות הכספיים - ביהמ"ש אכן אינו כבול לעיסקת טיעון בין הצדדים. עם זאת, קיימות מספר עובדות התומכות באימוץ עיסקת הטיעון עם שלשת התאגידים. בעיסקת הטיעון הוסכם שהצדדים לא יביאו ראיות פרט לעניין העונש הראוי לצור ודגן וכך אמנם נעשה. בנסיבות אלה, היקפן הכלכלי של העבירות לא הוברר ואף לא היקף הפעילות הכלכלית והרווחים. בתקופה שבה נעברו העבירות לא הופעלה ע"י הרשויות מדיניות של אכיפה מעשית בתחום ההסדרים הכובלים ובמקרים רבים נטו הרשויות להקל עם עברייני חוק ההגבלים ולא למצות את הדין. עיסקת הטיעון היוותה עליית מדרגה מבחינת חומרת הענישה בכך שלראשונה הוטלו ענשי מאסר בפועל (אם כי בעבודות שירות) על מנהלי התאגידים המעורבים בעניין. פרט לקנסות שהוטלו על החברות הוטלו גם קנסות על המנהלים. על רקע עובדות אלה אין לומר שעונש הקנס על המערערות על פי עיסקת הטיעון חרג מהסביר ועל כן לא הצדיק התערבות.
ג. באשר לצור ודגן - מטיעון התביעה בביהמ"ש המחוזי ניכר שגם התביעה סברה כי אין הצדקה להטלת ענשי מאסר עליהם כפי שהוטלו על המנהלים האחרים. צור הינו אחד מגיבורי מלחמת יום הכיפורים שזכה בעיטור העוז. הושמעה עדות מפורטת על נסיבות קרב עקוב מדם אשר בו, בהיותו מפקד כיתה, הוטל עליו תפקיד של מפקד פלוגה ובתפקידו גילה כושר מנהיגות, קור רוח, אומץ לב ודבקות במשימה. בנוסף נטל על עצמו בשנתיים האחרונות, בהתנדבות, תפקיד ממלכתי חשוב במסגרת שאין לחשוף את פרטיה. דגן הינו מוותיקי הטייסים של חיל האויר, שימש משך עשרות שנים כטייס, ביצע מאות טיסות מבצעיות, כולל גיחות רבות מעבר לקווי האויב ומשך למעלה משנות דור שימש לוחם ומנהיג, איש מרכזי ודמות מופת, בטייסת בה התמיד ובחיל האויר כולו. ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן להבחין בין צור ודגן לבין הנאשמים האחרים ולא היה מוכן לראות במעשיהם נימוק לקולא. בעניין זה יש להתערב.
ד. בין נסיבות אישיות של הנאשם שביהמ"ש רשאי להתחשב בהן כשהוא בא לגזור את הדין, נכללים גם עברו ומעשיו של הנאשם, אם לחיוב ואם לשלילה. כשם שמחמירים עם מי שעברו מכביד, כך עומדת מידה של זכות למי שעברו מפואר והציבור חב לו טובה. השאלה מה המשקל שצריך לתת לנסיבות אלה בגזירת הדין תגזר מטיבם, אופיים ויחודם של אותם מעשים או התנהגות, בהם מבקשים לראות נימוק לקולא ומאופייה ומחומרתה של העבירה שבגינה יש לגזור את העונש. מעשיהם של צור ודגן הם ייחודיים. לכך יש לתת משקל. כך ראו זאת גם מי שהיו צד לעיסקת הטיעון, לרבות נאשמים שהיו מנהלים בתאגידים האחרים ומוסכם עליהם, שלהבדיל מהם, דינם של צור ודגן צריך להיות שונה. אכן, העבירות בהן הורשעו השניים יש עמן פגיעה בציבור ויש לזכור שבעבירות של "הצוואר הלבן" מעורבים לא אחת אנשים אשר מכל בחינה אחרת מתפקדים כהלכה וביניהם בעלי מעמד ציבורי או חברתי. בעניין שלפנינו קיים אינטרס שהענישה תרתיע כל אדם, כולל תאגידים, מפני עבירות דומות. אולם, המסר לא ייפגע פגיעה של ממש אם בשל הנסיבות המיוחדות של צור ודגן לא יהיו בין אלה שיידרשו לרצות מאסר בפועל. נאשמים עם ייחודיות כשלהם מופיעים בפני ביהמ"ש רק לעיתים נדירות. די בענישה של המנהלים האחרים במאסר בפועל כדי להעביר את המסר בדבר חומרת העבירות והעונש הצפוי בגינן. לפיכך יש לקבל את ערעוריהם.
(בפני השופטים: אור, מצא, טירקל. החלטה - השופט אור. עוה"ד רם כספי, פנחס מרינסקי ושי פינס למערערים, עו"ד דרור שטרום למשיבה. 7.1.98).
ע.א. 1831+1795/93 - קרן גימלאות של חברי אגד בע"מ ואגד... בע"מ נגד יוסף יעקב
*בטלות סעיפים בתקנון אגודה השוללים פיצויי פרישה ופנסיה כתנאים מקפחים לפי חוק חוזים אחידים או לפי סעיף 30 לחוק החוזים כסעיף הנוגד את תקנת הציבור(מחוזי י-ם - ה.פ. 298/92 - הערעורים נדחו).
א. המשיב היה חבר אגד מאז שנת 71. בשנת 91 נתגלה כי במשך חודשיים מכר המשיב, כאשר עבד כנהג, כרטיסים משומשים שאסף. המשיב הועמד למשפט חברים, נמצא אשם והומלץ לפני ההנהלה, בהתאם לתקנון משפט החברים, להוציאו מהאגודה. להוצאת חבר מן האגודה השלכות מיידיות על מערך הזכויות הסוציאליות שלו. לחבר פורש מוענקים בדרך כלל פיצויי פרישה מטעם אגד וגימלאות זקנה מקרן הגמלאות. מחבר המוצא מן האגודה נשללות זכויות אלה באופן אוטומטי הן לפי תקנון האגודה והן לפי תקנון הקרן. המשיב פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה להצהיר על בטלות הוראות השלילה שבתקנון האגודה ובתקנון הקרן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התקנון כמסמך יסוד של תאגיד הוא בבחינת חוזה; כי התקנון הוא חוזה אחיד במובן חוק החוזים האחידים; כי ההוראות הנזכרות הם בבחינת תנאי מקפח במובן סעיף 3 לחוק החוזים האחידים. לפיכך קבע כי שתי הוראות השלילה בטלות. הערעורים נדחו.
ב. השופט אנגלרד: מעמדו של תקנון של חברה במסגרת פקודת החברות הוא במעמד של חוזה בין החברה לבין חבריה ובין החברים לבין עצמם והמצב אינו שונה לגבי אגודה שיתופית. גם התקנון שלה מבוסס על הסכמה חוזית בינה לבין חבריה, וכן בין חבריה בינם לבין עצמם. כך שהתשובה לשאלה אם תקנון האגודה מהווה חוזה לפי חוק החוזים התשובה היא חיובית.
ג. השאלה השניה הינה אם התקנון של תאגיד, הן של חברה והן של אגודה שיתופית, הוא חוזה אחיד במובן חוק החוזים האחידים. שאלה זו שנוייה במחלוקת בין המלומדים. נראית המסקנה כי בתאגיד רגיל אין החברים יכולים להעלות טענת קיפוח במסגרת חוק החוזים האחידים ואת המענה לקיפוח הם צריכים למצוא במסגרת דיני התאגידים. אין בכך כדי לשלול את תחולת דיני החוזים הכלליים, כגון טענה של פסלות מכח סעיף 30 לחוק החוזים. המצב עשוי להיות שונה, כשמבנה של תאגיד וטיב פעולתו יוצרים בפועל, בינו לבין חבריו, יחס הדומה עניינית ומהותית לזה שבין ספק ללקוח. במקרה כזה יחול חוק החוזים האחידים. זה המצב בענייננו.
ד. מעמד החברים כלפי האגודה דנא דומה מבחינה מהותית לזה של מועסק כלפי מעסיק. כך חייב חבר באגודה להשמע להוראות ההנהלה בדבר סדר ומשמעת בעבודה, מדובר במספר חברים גדול כ-3,400 חברים והדבר מחייב שיהיה לאגודה גוף מייצג, הגופים המבצעים הם ההנהלה והמזכירות שהן בעלות סמכויות רחבות. על יחס מסוג זה חל, בהנחה שתנאיו נקבעו מראש ע"י המעסיק, חוק החוזים האחידים. כך שיש להחיל את חוק החוזים האחידים על תקנון האגודה הנדונה והוא הדין לגבי תקנון הקרן. כל חבר אגודה חייב להיות חבר הקרן וזו האחרונה אינה אלא זרועה של האגודה לעניין זכויות הגמלאות של חברי האגודה.
ה. הוראות השלילה בשני התקנונים מהוות תנאים מקפחים במובן חוק החוזים האחידים מן הנימוקים הבאים: שלילה אוטומטית של זכות סוציאלית שהיקפה תלוייה בוותק של העבודה, גורמת חוסר שוויון בין עובדים חדשים לבין עובדים וותיקים לרעת האחרונים, שכן הפרה זהה של החוזה תביא לידי תוצאות עונשיות שונות לחלוטין - סכומים קטנים אצל חבר חדש וסכומים עצומים אצל ותיק; אין כל קשר הכרחי בין הוצאת חבר מהאגודה לבין שלילת זכויותיו הסוציאליות ואין כל צידוק לשלול מן החבר המוצא מן האגודה את זכויותיו הסוציאליות שרכש בעבר; היעדר שיקול דעת
בהטלת הסנקציה מביא לידי כך שאנשים המחליטים על הוצאת חבר מן האגודה אינם נותנים את דעתם על העונש. אם לא די בנימוקים האמורים המבססים את האופי המקפח המובהק של ההוראות הנדונות, הרי לפנינו תנאי, אשר במצוות המחוקק, חזקה עליו שהוא מקפח לפי סעיף 4(2) לחוק האומר כי "תנאי המקנה לספק זכות בלתי סבירה לבטל... את חיוביו המהותיים לפי החוזה" הינו תנאי מקפח.
ו. השופט טירקל: מסכים לתוצאה האמורה אך דעתו (שנותרה כאן דעת מיעוט) הינה כי תקנון האגודה מהווה אמנם חוזה בין התאגיד לבין החברים ובין החברים לבין עצמם, אך אין הוא בא במסגרת חוק החוזים האחידים. על כן אין לפסול את סעיפי תקנון השלילה האמורים במסגרת פסילה של תנאים מקפחים. אך יחד עם זאת יש לפסול את הסעיפים האמורים במסגרת הסמכות הנתונה לביהמ"ש בסעיף 30 לחוק החוזים הקובע כי "חוזה שכריתתו, תוכנו ומטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסרים או סותרים את תקנת הציבור - בטל". סעיפי השלילה האמורים בתקנונים, השוללים מחבר שמוצא מהאגודה ומשאיריו את הזכות לפיצויי פרישה ולגימלאות זקנה, הם תנאים כאלה הנוגדים את תקנת הציבור ונדונים להיות בטלים משום כך.
ז. השופט חשין בפס"ד קצר תמך בגישתו של השופט אנגלרד וכן הצטרפו יתר שופטי ההרכב לנימוקיו של השופט אנגלרד לדחיית הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, חשין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש, אנגלרד. עו"ד עמי שחר לקרן הגימלאות, עוה"ד גב' אורנה קידר ורם כספי לאגד, עו"ד שמעון לפידות למשיב, עו"ד גב' נורית ישראלי ליועץ המשפטי לממשלה. 31.12.97).
רע"א 6297/97 - יוסף רכאח ואח' נגד חברת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ ואח'
*סעד ביניים בקדם משפט (בקשה לסעד זמני - הבקשה נדחתה).
ביום 25.9.97 ניתנה על ידי ביהמ"ש המחוזי החלטה בבקשות לגילוי מסמכים ולתשובה על שאלונים במסגרת תובענה ייצוגית. על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור. כעבור זמן ניתנה ע"י ביהמ"ש החלטה נוספת בה נקבעו מועדים להמשך קדם משפט, לסיום הליכי ביניים ולשמיעת הוכחות. כן הורה ביהמ"ש לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית עד למועד קדם המשפט הבא. במסגרת בקשת רשות הערעור הראשונה נתבקש ביהמ"ש העליון להורות בסעד זמני שלא לקבוע תאריכים לשמיעת ראיות ולהגשת ראיות התובעים עד ההכרעה בבקשת רשות הערעור על ההחלטה בנושא השאלונים וגילוי המסמכים, שכן, לטענתם, הגשת ראיות בטרם מילוי צווי ביהמ"ש בעניין גילוי המסמכים והשאלונים, מרוקנת מתוכן את ההחלטה בדבר הגילוי והשאלונים. הבקשה לסעד ביניים נדחתה.
סמכויותיו של ביהמ"ש בקדם משפט רחבות ביותר. ביהמ"ש רשאי לקבוע את דרכי ההוכחה, את שלבי הדיון ואת הסדר בו יתבררו שאלות שבעובדה ושבמשפט ורשאי הוא להורות על הגשת תצהירים כעדות ראשית ולהורות על הקדמת הגשת התצהירים. כן הוא רשאי להורות על גילוי מסמכים והצגת שאלונים. אין מתחייב מכך שהתצהירים צריכים להיות מוגשים לאחר קבלת תשובה על שאלונים וגילוי מסמכים. כשמוגשים תצהירים ולאחר מכן נעשה גילוי מסמכים או ניתנות תשובות לשאלון, אין מניעה שהמצהירים ישנו או ישלימו את תצהיריהם לאור החומר שנתגלה ולאור התשובות שניתנו. אין להתערב בדרך ניהול המשפט בערכאה הראשונה, כאשר ההחלטות הניתנות במהלכו הן לגיטימיות.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד גב' רונית אלדור ודב לרר למבקשים, עוה"ד ש. הורביץ, ארדינסט ובן נתן למשיבים השונים. 22.12.97).
ע.פ. 4803/97 - אברהם אבועזיז נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד בגין חטיפת תיק. *חומרת העונש (הערעור נדחה).
המתלונן עמד ליד חנות במרכז המסחרי כשהוא מחזיק בידו תיק ובו 4,000 ש"ח במזומנים. המערער חטף את התיק מידי המתלונן וברח. כשנתפס המערער בידי עובר אורח דרש ממנו המתלונן להחזיר לו את התיק ובתגובה הלם המערער במתלונן. לבסוף התגברו על התנגדותו של המערער והוא החזיר למתלונן את כספו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין וגזר לו 28 חודשי מאסר בפועל וששה חודשים מאסר על תנאי. כן הפעיל במצטבר 3 חודשים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
בערעור נטען כי בחטיפת התיק לא השתמש המערער באלימות ולפיכך מן הדין היה להרשיעו בעבירת גניבה בלבד. מעדות המתלונן עולה כי כתוצאת מדחיפתו על ידי המערער ספג מכה בראשו, אך הסניגור טוען שלקביעה זו לא הונחה תשתית ראייתית מספקת. אין צורך להכריע בטענה זו, שכן, גם אם בשלב חטיפת התיק לא חרג המעשה של המערער מגדרה של גניבה, הרי שבדין הורשע בעבירת שוד בשל תקיפת המתלונן לאחר שנלכד. הסניגור טוען כי המערער היכה את המתלונן לא כדי לקיים בידיו את שלל השוד, אלא כדי להחלץ מידי לוכדיו, אך טענה זו דינה להדחות. מן הראיות נובע בבירור כי המערער היכה את המתלונן בעודו מחזיק ברשותו את שלל הגניבה ובטרם החזירו למתלונן. גם בערעור על חומרת העונש אין מאומה. למערער עבר פלילי מכביד וביהמ"ש כבר זקף לזכותו את הודאתו בגניבה ואת החזרת השלל.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד י. דוויק למבקש, עו"ד א. פטר למשיבה. 18.12.97).
בש"פ 7089/97 - יניב ברונשטיין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יבוא סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בייבוא סם והחזקתו ועשיית עיסקה בסם וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. השאלה השנויה במחלוקת הינה אם קיימות "ראיות לכאורה" להוכחת האשמה. הכל מסכימים שקיימים חשדות נגד העורר אך לטענת הסניגור החשדות לא יצאו מכלל היותם חשדות לכדי היותם ראיות לכאורה. הערר נדחה. העורר, שחזר לא מכבר ארצה מברזיל, גר בדירה אחת עם אמו וסבתו. באחד הימים הגיעה ארצה חבילה מברזיל - חבילה ודמות "דובי" לה - ע"ש סבתו של העורר, אשה כבת 80. בטנו של אותו "דובי" כללה קוקאין במשקל של כ-350 גרם נטו. הסבתא וכן האמא אינן יודעות כלל במה מדובר. העורר אף אינו מנסה להעלות השערה כי פלוני מבקש להעליל עליו ולסבכו בעבירה. בנסיבות אלו קמו ונהיו ראיות לכאורה. חיזוקים לדבר יימצאו בכמה וכמה נסיבות שאפפו אותו אירוע. כך, למשל, תגובתו לאלתר של העורר כי כל מה שיש לו לומר יאמר בביהמ"ש וכן שיחות טלפון בלתי מוסברות שהיו לו עם אחד בברזיל ועוד.
(בפני: השופט חשין. עו"ד מנחם רובינשטיין לעורר, עו"ד אביה אלף למשיבה. 7.12.97).
רע"א 253/97 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד גן חיים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ
*פסק משקם לפי חוק ההסדרים (הבקשה נדחתה).
עניינה של בקשה זו הוא היחס בין "הסדר רביד" שנעשה בשנות ה-80 במטרה לפתור את המשבר הכלכלי בו היה שרוי המגזר החקלאי, לבין חוק ההסדרים שהוחק בשנת 92, כאשר הסדרים שונים, ובכללם "הסדר רביד", כשלו ולעיתים אף
החריפו את המשבר. לפני שהוחק חוק ההסדרים נקבע חובה של המשיבה למבקש על פי "הסדר רביד" אך הוא לא קויים ע"י המבקש. לאחר חוק ההסדרים התייחס המבקש להסדר שהושג בין המשיבה לבין המבקש במסגרת "הסדר רביד", כאשר טענת המבקש היתה שאין המשקם מוסמך לדון בנושאים העולים מ"הסדר רביד". ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המבקש וסירב לבטל את החלטת המשקם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עילות הפסילה של פסק משקם מפורטות בסעיף 28 לחוק ההסדרים והן מצומצמות ביותר, אף ביחס לרשימת העילות שמונה חוק הבוררות. טענת המבקש בערעור מתמקדת בחריגה מסמכות, וליתר דיוק, בטענה שאין למשקם סמכות להתייחס ל"הסדר רביד" במסגרת הסדרת חובות המשיבה. זאת משום שסך ההפחתות על פי "הסדר רביד", במקרה הנדון, עולות על סך ההפחתות עליהן מוסמך להורות המשקם על פי סעיף 15 לחוק. על טענה זו ענה ביהמ"ש המחוזי, ואין להתערב במסקנתו, כי ישנו רצף בין ההסדרים שקדמו לחוק לבין הוראות החוק וכי אין ההסדרים הקודמים בטלים בעקבות החוק.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ערן רייף למבקש, עוה"ד עופר נועם ויעקב דנאי למשיבים. 30.10.97).
ע.פ. 5967+5314/96 - רונן בן שטרית נגד מדינת ישראל
*דחיית טענת קינטור בעבירת רצח כאשר הנאשם טען טענת קינטור בחקירה במשטרה ואילו בעדותו בביהמ"ש טען כי כלל לא נכח בזירת הרצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת רצח ולטענת הסניגוריה מצוייה תשתית לגירסת קינטור בדברים שאמר המערער במשטרה בשיחה מוקלטת עם החוקר. בשיחה זו טען המערער כי הותקף ע"י המנוח כדי לקיים עמו יחסי מין. על טענה זו לא חזר המערער בעדותו בביהמ"ש בה התכחש לנוכחותו בדירת המנוח ואף להיכרותו עם המנוח. ביהמ"ש דחה את גירסת המערער בעדות והעדיף את ההודייה בביצוע מעשה ההמתה, אך מאידך לא קיבל את טענת הקינטור שאותה למעשה המערער שלל בעדותו בביהמ"ש. על יסוד תשתית זו פסקו שניים מחברי המותב כי משהעיד המערער להגנתו, וגירסתו נדחתה, אין עוד מקום להזקק לדברים שמסר להגנתו בשלב החקירה. לדעת שופט המיעוט, מחייב "כלל ההגינות" שלא להתעלם מדברים שאמר נאשם לזכותו בשלב החקירה, למרות שמסר עדות וגירסתו בעדות שונה מזו שמסר בחקירתו. על פי גישה זו מצא שופט המיעוט ספק בהתקיימות היסוד של היעדר קינטור. המערער מבקש לאמץ את עמדת דעת המיעוט. הערעור נדחה.
בגישת שופט המיעוט יש משום הרחבת תחומי תחולתו של "כלל ההגינות", כפי שהוכר בפסיקה, שהוגבל למקרים בהם נמנע הנאשם ממתן עדות. אך בענייננו אין צורך להכריע בשאלה המשפטית האמורה, הואיל וביהמ"ש המחוזי קבע עובדתית כי לא קדמה למעשה ההמתה התרחשות שעל פי אמת מידה אובייקטיבית ניתן לראות בה בסיס לקינטור. טענת המערער כי הותקף ע"י המנוח כדי לקיים יחסי מין נדחתה מכל וכל ונותרת רק האפשרות הערטילאית כי המנוח הציע למערער לקיים יחסי מין. בעצם הצעה זו אין משום קינטור. מכל מקום, אין בהצעה האמורה משום קינטור במובנו האובייקטיבי. על כן בדין הורשע המערער בעבירת רצח. אשר לעונש - יש לקבל חוות דעת של פסיכיאטר מחוזי באשר למצב בריאותו של המערער.
(בפני השופטים: א. גולדברג, מצא, גב' דורנר. עוה"ד משה מרוז ודוד יפתח למערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 6.1.98).
בש"פ 18/98 - יעקב סממה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המתלוננת, תושבת בני ברק כבת 60, עוסקת בחלפנות. באחד הערבים חדרו לדירתה שלשה שודדים ושדדו ממנה סכום של כ-6,000 ש"ח. משניסתה להתנגד תקף אותה אחד השודדים. בחקירת המשטרה עלה כי זולת שלשת השודדים השתתפו בקשר עוד שניים: העורר, שעקב אחר המתלוננת לפני ביצוע המעשה ונהג במכונית בה הוסעו השודדים; ואחד יחיאל דהאן, שהעמיד את מכוניתו לרשות השודדים למטרת ביצוע השוד. המשטרה חיפשה אחר העורר שנעדר מן הבית בו הוא מתגורר ורק כעבור 10 ימים עלה בידה לעצרו בבית מלון בתל אביב. ברשותו נמצאו סם מסוג מריחואנה ודרכון של אדם אחר שנגנב ע"י העורר לפני שנעצר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הסניגורית טוענת כי דהאן שהשאיל את מכוניתו לשודדים והואשם גם הוא בשוד שוחרר בערובה בהסכמת המדינה כאשר חלקו של העורר התבטא בסיוע בלבד וחלקו דומה לחלקו של דהאן. על כן, לדעתה, יש לשחרר גם את העורר. הערר נדחה.
העורר הגה את רעיון השוד, גייס חלק מן האחרים לביצוע המעשה והינחה אותם לביתה של המתלוננת. כך שחלקו בפרשה עולה, לאין ערוך, על חלקו של דהאן. מדובר במעשה שוד של אשה בביתה, שתוכנן מראש ולביצועו נעשה שימוש באלימות. בכך שהעורר לא נכנס לדירה של המתלוננת בעצמו, אין כדי לגרוע מהיותו אחד המבצעים בצוותא של השוד. השתתפותו במעשה מעידה על העורר, לכאורה, כי שחרורו עלול לסכן את בטחון הציבור. לפיכך צדק ביהמ"ש כשהורה על המעצר.
(בפני: השופט מצא. 11.1.98).
רע"א 7329/97 - משה קורן נגד מיכה ויעקב אוחיון
*עיכוב ביצוע (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום קיבל את תביעת המשיבים נגד המבקש וחייב את המבקש לשלם למשיבים כ-170,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. המבקש הגיש בקשה לעכב את מועד ביצוע החיוב עד להכרעה בערעור שבכוונתו להגיש. הוא נימק זאת בסיכוייו הטובים לזכות בערעור ובהתרשמותו כי היקף עסקיהם של המשיבים אינו מצביע על יכולתם להשיב את כספו אם יזכה בערעור. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי המבקש לא הביא ולו ראייה לכאורה לחומרת הסיכון שלא יוכל להפרע מן המשיבים. לפיכך הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע לביהמ"ש המחוזי ובה העלה טענות בדבר מצבם הכלכלי הרעוע של המשיבים. בתגובה הגיש המשיב 1 תצהיר בו פירט נתונים באשר לנכסיו ולהשתכרותו. ביהמ"ש המחוזי דחה אף הוא את בקשת עיכוב הביצוע. בבקשה לרשות ערעור אומר המבקש כי אפילו היה תצהירו של המשיב 1 מלא ומדוייק אין בו כדי לסתור את טענותיו בדבר מצבו הכלכלי הרעוע של המשיב 2. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מדובר בערכאה שלישית הדנה בבקשת עיכוב הביצוע. אף שאין מדובר בערעור שני, הרי קיים משקל לכך שבקשת המבקש, בנוסחיה השונים, נשמעה ונדונה כבר בשתי ערכאות. המשיבים נושים ביחד ולחוד במבקש מכח פסק דינו של בימ"ש השלום ואם יתקבל ערעורו של המבקש יהפכו המשיבים לחייבים ביחד ולחוד כלפיו ויוכל להפרע מכל אחד מהם כדי מלוא סכום ההחזר. בנסיבות אלו, משלא הועלו ע"י המבקש כל טענות ממשיות באשר למצבו הכלכלי של המשיב 1, ומשהצהיר הלה כי מצבו הכלכלי איתן, אין פסול בשיקול דעתו של ביהמ"ש קמא.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יגאל כרמי למבקש, עו"ד רונן קצף למשיבים. 13.1.98).