בש"פ 128/98 - חאדר עניסי נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים כאשר ההחלטה ניתנה על יסוד טיעון בכתב בלבד(הערר נתקבל).
א. העורר הואשם בעבירות שונות של חבלה והפרעה לשוטר, התפרצות וגניבה ועם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מעצר העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי לא קיים דיון בבקשת התביעה, אלא הורה לצדדים להגיש לו טענות בכתב ביום שנקבע לדיון. הסניגורית הגישה את סיכומיה באותו מעמד שבו התביעה הגישה את סיכומיה ומכאן שלא היתה לה הזדמנות לעיין בטענות התביעה לפני שכתבה את טענותיה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל.
ב. שיטת הדיון האמורה אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 21(ב) רישא לחסד"פ המורה כי ביהמ"ש לא יתן צו מעצר אלא אם נוכח "לאחר ששמע את הצדדים" שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה. מוטל על ביהמ"ש להיווכח שקיימות ראיות לאחר שמיעת הצדדים, והגשת טענות בכתב בלבד אינה מקיימת דרישה זו. אין להוציא מכלל אפשרות שבנסיבות מיוחדות, כגון כשמדובר בהליך בעל היקף נרחב במיוחד או המעורר שאלות משפטיות חדשניות וסבוכות, יראה ביהמ"ש מקום לייעל את הדיון בכך שיורה להגיש סיכומי טענות בכתב. אולם גם כשהוא עושה כן עליו להקפיד על שתיים: שהסיכום בכתב יבוא בנוסף לטיעון בעל פה שבנסיבות כאלה יוכל להיות קצר הרבה יותר; שייקבע סדר להגשת הסיכומים באופן שהסניגור יוכל להגיב על טענות שהוגשו ע"י התביעה לאחר שניתנה לו הזדמנות סבירה לעיין בהם. כך לגבי מקרים מיוחדים. לא כן במקרים רגילים, שהמקרה דנא נמנה עמם, באלה ראוי לקיים שמיעה בעל פה כמקובל מימים ימימה. החוק מורה על שמיעת הצדדים, וככלל "שמיעה" בהליך פלילי, משמעה קיום דיון בנוכחות הנאשם ובפומבי. משלא קויימה חובה זו יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לשמיעה מחדש. לבקשה זו הסכימה גם התביעה.
ג. הסניגורית ביקשה גם כי התיק יוחזר לשופט אחר של ביהמ"ש המחוזי ולעניין זה סברה התביעה כי ניתן להחזיר את התיק לאותו שופט. הוחלט כי התיק יוחזר לשופט אחר. השופט שהחליט בבקשה הביע בפרוטרוט את עמדתו ביחס לראיות על יסוד עיון בחומר החקירה, מבלי ששמע את הצדדים. טובת העניין מחייבת שהדיון בגלגול החדש יקויים בפני השופט שלא קבע עמדה בדבר צדקת הבקשה או בדבר קיום ראיות לכאורה שהוא מעיקרי ההכרעה בכגון דא.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' תמר אולמן לעורר, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 15.1.98).
בש"פ 357/98 - מדינת ישראל נגד רפאל בוטביגה
*שחרור בערובה (יבוא קוקאין)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. בעקבות מידע שהועבר למשטרת ישראל נעצר פלוני (להלן: הבלדר) שהגיע מבוליביה עם נחיתתו בישראל. ברשותו נתפסו פסלים קטנים אחדים ומסגרות לתמונות (להלן: הפסלים). הוא הודה בחקירתו כי יצא לבוליביה בעקבות קשר שקשר עם המשיב כדי לייבא קוקאין לישראל והפליל את המשיב כמי שהיה היוזם של העיסקה, בעוד שהוא עצמו פעל כבלדר בשליחותו. על פי גירסתו של הבלדר קיבל מן המשיב כ-1,600 דולר למימון הנסיעה ועל פי התכנון המשותף פגש במשיב בסנטה קרוז ושם רכש המשיב תמורת כ-30,000 דולר קוקאין יצוק בתוך הפסלים. החקירה העלתה כי החומר שנוצק לתוך הפסלים מכיל קוקאין אך בשל שיטת היציקה לא ניתן לקבוע את משקל התערובת ואת אחוז הסם שהיא מכילה. הבלדר סיפר למשטרה כי ייבוא הסם בשיטה זו מביא בחשבון את הצורך להזמין לישראל, מבוליביה, איש מעבדה היודע את מלאכת ההפרדה
של תערובת כזאת. המשיב הואשם ברכישת קוקאין במשקל כולל של 11 ק"ג ברוטו בתמורה של 30,000 דולר. שוב אין חולקין שנתון זה אינו משקף את משקל הסם אלא את משקל הפסלים והתערובת. על רקע זה טען הסניגור כי בהיעדר ראייה מספקת בדבר משקלו של הסם לוקה התשתית הראייתית בחסר ולכן אין בסיס למעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל טענה זו. הערר נתקבל.
ב. להקמת עילה למעצר עד תום ההליכים די להיווכח שיובא סם בכמות ממשית. על כמות הסם רשאי ביהמ"ש ללמוד גם מן הנסיבות, ולא רק מנתוני המשקל המדוייקים. בנסיבות המקרה יש ראיה מספקת לכאורה כי הפסלים והתערובת שמשקלם הכולל כ-11 ק"ג מכיל סם בכמות ניכרת מאוד. הדעת אינה סובלת, שהמשיב נסע לבוליביה ומימן את הוצאות נסיעתו של בלדר כדי לרכוש במחיר של כ-30,000 דולר כמות מזערית של סם לצריכה עצמית כפי שמבקש הסניגור להניח. הדעת גם אינה סובלת שלשם השגת כמות מזערית כזו ירכוש אדם בארץ רחוקה תערובת יצוקה מסוג בלתי מוכר ויידרש להזמנת מומחה מאותה ארץ רחוקה לישראל כדי להפיק את הסם המועט הזה. משנקבע כי בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיב קמה נגדו חזקה של מסוכנות לבטחון הציבור, ולנוכח הסכנה הנובעת מהפצת סמים קשים מן הדין להורות על מעצר המשיב ואין להסתפק בחלופה, באשר שום חלופה לא תוכל להשיג את מטרות המעצר.
(בפני: השופט מצא. עוה"ד גב' נאוה בן-אור וגיא גורן לעוררת, עו"ד יורם חכם למשיב. 16.1.98).
בג"צ 5012/97 - מתן שירותי בריאות סיעוד ורווחה בע"מ ואח' נגד משרד הבריאות ואח'
*הגשת שירותי בריאות לבתי ספר ע"י משרד הבריאות באמצעות עמותה ללא מכרז(העתירה נתקבלה).
א. על פי חוק הבריאות, והשינויים שעבר מאז חקיקתו, שירותי הבריאות לתלמידים בבתי הספר "יינתנו בידי משרד הבריאות", כהוראת סעיף 21(א) לחוק, לאחר שקודם לכן ניתנו שירותי בריאות אלה ע"י קופות החולים או ע"י הממשלה והרשויות המקומיות. על פירושן של 4 התיבות "יינתנו בידי משרד הבריאות" סבה העתירה. משרד הבריאות בחר לספק מקצת מהשירותים לתלמידי בתי הספר שלא על דרך מכרז אלא באמצעות עמותה פרטית הקרויה "האגודה למען שירותי בריאות הציבור" (המשיבה 2 - להלן: האגודה). חמשת העותרות, הינן חברות פרטיות המתמחות במתן שירותי בריאות, בהעסקת כח אדם ובהכשרת כח אדם מקצועי למתן שירותי רפואה. הן קובלות על החלטת משרד הבריאות להידרש לעזרת האגודה בלבד ועתירתן היא לפתוח בהליכי מכרז למתן השירותים. משרד הבריאות עונה על כך שהאגודה הוקמה ע"י משרד הבריאות וכמוה כזרועו הארוכה של המשרד עצמו. משרד הבריאות טוען כי לפי לשון החוק צריך הוא עצמו לתת את השירותים ואין הוא יכול לתת אותם באמצעות אחרים. השאלה שהתעוררה היא אם לשון החוק מגבילה את משרד הבריאות שלא יתן את שירותי הבריאות באמצעות אחרים, ואם יש לראות את האגודה כחלק ממשרד הבריאות או כגוף נפרד שבאמצעותו מספק המשרד את השירותים. העתירה נתקבלה.
ב. לפירושן של 4 התיבות האמורות נזקק בג"צ לנוסחו של החוק, אשר בסעיפים מסויימים מדבר על קופת חולים בעצמה או באמצעות נותן שירותים, לעומת סעיף 21(א) שאינו מדבר על אפשרות של מתן השירותים באמצעות נותני שירותים אחרים. בג"צ קובע כי אין ללמוד מכלל ההן שבסעיפים האחרים את הלאו שבסעיף 21(א) הנ"ל. בג"צ נעזר גם בדברי הכנסת ובכוונותיו של המחוקק בתיקונים השונים ובהחלטתו להטיל את הענקת השירותים לתלמידים על משרד החינוך. בג"צ הגיע למסקנה לפי כללי
הפרשנות השונים כי מגמת המחוקק היתה לחייב את משרד הבריאות במתן השירותים מבחינת אחריות המשרד והמימון, אך אין בכך כדי למנוע מהמשרד מתן שירותים באמצעות אחרים.
ג. באשר לטענת משרד הבריאות כי האגודה אינה גוף חיצוני במשרד הבריאות אלא זרועו הארוכה של המשרד - אין הדבר כך. האגודה אינה משרד הבריאות כמשמעותו הרגילה של מושג זה. עובדיה של האגודה אינם עובדי המדינה, הם אינם נתונים למרות המדינה ולמרות נציבות שירות המדינה, חוקי שירות המדינה אינם חלים על האגודה וכללים הנוהגים בשירות המדינה אינם מחייבים אותה. שירותי הבריאות ניתנים בידי רופאים, אחיות וכוחות עזר אחרים המועסקים ע"י האגודה. זו האחרונה נותנת שירותים לא רק לבתי הספר אלא גם למשרדי ממשלה אחרים וכן גם מחוץ לשירות המדינה. מכאן שהאגודה מהווה גוף חיצוני למשרד הבריאות. לפיכך על משרד הבריאות להוציא מכרז להענקת השירותים האמורים, אלא אם כן ימצא שיש בדין יוצא מן הכלל המשחרר אותו מלהדרש לחוק המכרזים לעניין זה, ואז עליו להודיע על כך מיד לעותרות ואלה יוכלו לשוב ולפנות לבג"צ.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט חשין, הוסיפה הערה קצרה השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד רנאטו יאראק וגב' חגית הרמון לעותרים, עוה"ד מלכיאל בלאס וגב' אירה יעקב-סלובציק למשיבים. 19.1.98).
רע"א 5438/95 - דוד רוזנווסר בע"מ נגד ..SDYOLL. ואח'
*פירוש תנאי פוטר בפוליסת ביטוח. *אחריות אישית של מנהל חברה לרשלנות שגרמה לגניבת תכשיטים(מחוזי ת"א - ע.א. 88/94 - הערעור נגד SDYOLL נדחה ונגד המשיב השני יעקב שניר נתקבל).
א. המערערת היא יצרנית תכשיטים. במסגרת עיסקת קונסיגנציה שבינה לבין המשיבה 3 (חברה שאינה עוד בת כושר פרעון - להלן: החברה), מסרה המערערת לידי המשיב 2 (להלן: שניר) מנהלה ובעליה של החברה, מזוודת תכשיטים בשווי של כ-40,000 דולר לצורך מכירתם. פורמלית נכרת הסכם הקונסיגנציה עם החברה והתכשיטים נמסרו לשניר כמנהלה של החברה. ברם, למעשה, נעשתה עיסקת הקונסיגנציה על רקע יחסים מיוחדים וקירבת משפחה ששררו בין מנכ"ל המערערת לבין שניר. שניר נסע במכוניתו לרמת אביב, על מנת להציג את התכשיטים בפני קונה בכח, החנה את מכוניתו במרחק של כ-30 מטר מן החנות של הקונה, נעל את דלתותיה - לרבות תא המטען שבתוכו נמצאה מזוודת התכשיטים - וניגש לשיחה עם בעל החנות. משגילה בעל המקום עניין בקבלת התשכיטים למכירה בחנותו, חזר שניר למכונית, דקות מספר לאחר שהשאיר אותה ברחוב, ואז התברר שאלמוני גנב מתוך תא המטען את מזוודת התכשיטים.
ב. המערערת תבעה מ SDYOLL- (חברת הביטוח) שאצלה ביטחה את התכשיטים לשפותה על הגניבה מכח חוזה הביטוח שהיה ביניהן. ברם, המבטחת טענה כי אין היא חייבת בתשלום דמי הביטוח, משום שגניבת התכשיטים נופלת במסגרת "תנאי פוטר" שבפוליסת הביטוח, שלפיו הביטוח אינו מכסה גניבה אם התכשיטים נגנבו ממכונית המבוטח - או של מי מטעמו - כשהיא "DEDNETTANU". במקביל תבעה המערערת את נזקה משניר ומהחברה. החברה כאמור, אינה בת כושר פרעון ואילו שניר טען כי עיסקת הקונסיגנציה נעשתה עם החברה והתכשיטים נגנבו ממנו כשפעל מטעמה כאורגן שלה ועל כן היא אחראית לגניבה כלפי המערערת. בימ"ש השלום פטר את המבטחת מאחריות בקבעו כי סעיף הפטור חל. באשר לשניר - בימ"ש השלום קיבל את עמדת המערערת כי שניר התרשל בשמירת התכשיטים בכך שהותירם ללא השגחה צמודה למשך מספר דקות. ברם, לא מצא
דרך לחייב את שניר אישית, באשר ההתקשרות נעשתה עם החברה והתרשלותו של שניר ארעה כשפעל כאורגן של החברה. באשר לאחריותה של החברה קבע בימ"ש השלום כי יש לראות את החברה כ"שומר שכר" של התכשיטים על פי הוראות חוק השומרים ועל כן על החברה לפצות את המערערת.
ג. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המערערת נגד המבטחת תוך שאימץ את עמדת בימ"ש השלום כי בעת גניבת התכשיטים היתה המכונית ללא השגחה (DEDNETTANU) ועל כן חל "סעיף הפטור" שבפוליסה. באשר לדחיית התביעה נגד שניר קבע ביהמ"ש המחוזי ברוב דעות כי שניר לא התרשל בשמירת התכשיטים ושדי היה בנסיבות המקרה בהכנסת המזוודה לתא המטען הנעול של המכונית גם אם אינו מחובר למערכת האזעקה כדי לצאת ידי חובת השמירה שהיתה מוטלת על שניר מכח הוראות חוק השומרים. דעת המיעוט היתה ששניר התרשל אך הוא פטור מאחריות משום שפעל כאורגן של החברה. הערעור נדחה בכל הנוגע לתביעה נגד המבטחת ונתקבל בכל הנוגע לחבותו של שניר.
ד. לעניין משמעות המושג DEDNETTANU טענה המערערת כי הערכאות דלמטה טעו בקביעתם שהמכונית הושארה ללא השגחה במשמעות שיש למושג זה בפיסקת הפטור שבפוליסה. לדעתם, קיימים פסקי דין באנגליה המהווים תפנית בפרשנות המושג האמור לעניינה של פוליסת הביטוח. טענה זו אין לקבלה. המקרים שעליהם סומכת המערערת את טענתה הם מקרים מיוחדים שאינם מסמנים "תפנית" בפרשנותו המסורתית של המושג DEDETTANU אלא אדרבא מיישמים אותה. גם טענה אחרת של המערערת כי פיסקת הפטור מתייחסת ל"מחזיקים" מסויימים ואין היא חלה במקרה הנדון דינה להידחות. כך שדין הערעור על ההחלטה לפטור את המבטחת מן החיוב על פי הפוליסה יש לדחות.
ה. באשר לאחריותו של שניר - אין לקבל את גישתם של שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי כי שניר לא התרשל בשמירת התכשיטים עובר לגניבתם. אמת המידה להתרשלות היא זו הקבועה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. מפיץ תכשיטים סביר, בנעליו של שניר, לא היה משאיר את התכשיטים במכונית חונה ברחוב ללא פיקוח צמוד, למשך דקות ארוכות יחסית, בתא מטען שאינו מוגן באזעקה. כל בר בי רב - ועל אחת כמה וכמה, מי שעיסוקו בהפצת תכשיטים בעלי ערך - מודע לכך שתכשיטים מהווים נושא למעקב לגנבים ולשודדים, הממתינים לשעת כושר לשלוח בהם יד. על כן מוטלת עליו חובה להבטיח, כי בעת שהוא "מטלטל" תכשיטים לצורך הפצתם, יהיו אלה נתונים כל העת תחת פיקוחו. למצער צריך שתהיה אזעקה אשר תוכל להזעיקו כשהוא נמצא בסמוך לתכשיטים. שניר הפר את חובת הזהירות שהיתה מוטלת עליו ובכך התרשל.
ו. נותרה להכרעה שאלת אחריותו האישית של שניר. שניר נושא באחריות אישית לגניבת התכשיטים ואחריותו נובעת מכל אחד משלשת המקורות הבאים: מכח הדוקטרינה של "הרמת המסך" אשר יישומה מתחייב כאן בשל חוסר תום הלב שגילה שניר בכריתת הסכם הקונסיגנציה וביישומו הלכה למעשה; מכח שילוב הוראות חוק המשכון וחוק השומרים, בהתחשב בכך שעיסקת הקונסיגנציה מהווה, בנסיבות העניין עיסקת משכון; מן העקרון, שכל אדם נושא באחריות אישית בנזיקין לתוצאות רשלנותו.
ז. האחריות האישית מכח דיני הנזיקין נובעת מכך שלפי ההלכה הפסוקה אדם שביצע עוולה יישא בתוצאות הכרוכות באותה עוולה. עצם העובדה שאישיות משפטית נוספת נושאת באחריות, אינה פוטרת אותו מאחריות אישית. המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן "הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין - קיום יסודות האחריות".
בדרך שבה נהג שניר בתכשיטים התקיימו כלפי המערערת כל יסודותיה של עוולת הרשלנות הקבועה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. התכשיטים הופקדו ברשותו של שניר ע"י המערערת והוא חב לה חובת אבטחה כנגד גניבתם. "הפקרת" התכשיטים במכונית, בנסיבות שבהן הם נגנבו, מהווה הפרה ברורה של החובה האמורה.
ח. פסה"ד ניתן מפי השופט קדמי. המשנה לנשיא ש. לוין והשופט א. גולדברג הצטרפו לתוצאות הערעור, כאשר הם מבססים את התוצאה של קבלת הערעור נגד שניר על יסוד אחריותו האישית הנזיקית מבלי להצטרף לנימוקים האחרים של הרמת המסך ושל חיוב מכח משכון.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, א. גולדברג, קדמי. עו"ד ש. צ'רטוב למערערת, עו"ד י. בייניש למבטחת. 14.1.98).
ע.פ. 8735/96 - שמעון ביטון נגד ניסים קופ
*היסודות הנדרשים להרשעה בהוצאת לשון הרע. *הגנת תום הלב באישום לפי חוק לשון הרע(מחוזי י-ם - ע.פ. 113/96 - הערעור נדחה).
א. המערער פרסם בעיתון "אינדקס" בבית שמש כתבה בה יצא חוצץ נגד חוסר המקצועיות של עיתונאי בית שמש. אחת הדוגמאות היתה עובדת כינויו של המשיב ע"י אחד העיתונאים המקומיים כ"מקצוען" ועל כך כתב המערער כי "הכישור היחיד של קופ (המשיב) הוא היותו שקרן מדופלם ומניפולטור...". כעבור שבועיים פורסמה באותו עיתון כתבה שכותרתה "ניסים קופ מגיב" ובכתבה זו נאמר "שמעון ביטון (המערער) הוא, איפוא, פציינט... המסובך עם עצמו ועם סביבתו. מכאן שהטיפול בשמעון ביטון אינו דרך עיתונים, אלא דרך ספתו של פסיכולוג או דרך קליניקה של פסיכיאטר...". בעקבות פרסום זה הגיש המערער קובלנה פלילית נגד המשיב בה יוחסה למשיב עבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע. בקובלנה נטען כי הפרסום אינו אמת וכי המשיב פעל שלא בתום לב. בימ"ש השלום קבע כי הדברים שכתב המשיב בכתבה הם פרסום לשון הרע לפי החוק, אך עומדת למשיב הגנה של סעיף 15(10) לחוק, שכן פרסום הכתבה הוצג כתגובה לדברים שכתב המערער באותו עיתון ואשר יש בהם משום לשון הרע נגד המשיב. עוד קבע ביהמ"ש כי המשיב הרים את הנטל להראות כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, וזאת בהסתמך על עדותו של המשיב שהיתה מהימנה על השופטת, שלפיה המערער נוהג לפרסם בלא כל סיבה מאמרים פוגעים כנגדו וכנגד אנשים אחרים. בערעור קבע ביהמ"ש המחוזי כי יש לראות את הדברים שכתב המשיב במסגרת מערכת כוללת של יחסים בין הצדדים. המערער נהג בכתיבתו העיתונאית בלשון יהירה ובוטה ולפיכך אירע שהמותקף על ידו נקט לשון כזו אף הוא. לפיכך, גם אם התגובה היתה חריפה במידת מה יותר מן הפרסום הבסיסי לא חרג הדבר מתחום הסביר. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. עד שבאים לדון בתחולת ההגנה של תום לב שהחוק מעניק בהליך פלילי למפרסם לשון הרע, יש לבדוק תחילה אם הוכחו יסודות העבירה הפלילית שהמשיב הואשם בה. שאם לא כן אין צורך לבחון את השאלה אם עומדת למשיב ההגנה של תום לב. על פי החוק, כפי שפורש בפסיקת ביהמ"ש העליון, לא ניתן להרשיע בעבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, אלא אם הוכחו שלשה יסודות הקבועים בסעיף והם: יסודות "הפרסום", קיום "לשון הרע" והיסוד הנפשי, היינו, "כוונה לפגוע". בענייננו הוכחו היסודות העובדתיים הראשונים, אך הצדדים לא טענו דבר לעניין המחשבה הפלילית הנדרשת, ובימ"ש השלום יצא מתוך הנחה שהתקיימו כל יסודות העבירה מבלי שדן כלל ביסוד הכוונה.
ג. לפי פסיקת ביהמ"ש העליון, בעבירת "לשון הרע" אין להחיל את "הלכת הצפיות" ועל כן אין להסתפק בכך שהוכח כי הנאשם צפה את הפגיעה בהסתברות גבוהה של קירבה לוודאות, כדי לקבוע שנעברה עבירת לשון הרע. בעניין שבפנינו נראה כי עלה בידי המשיב להראות שלמרות אופיים של הדברים שפורסמו הוא לא פרסמם במטרה לפגוע. על רקע ההסברים של המשיב שנתקבלו על דעת בימ"ש השלום, ניתן לקבוע כי הופרכה החזקה הלכאורית הנשענת על תוכן הפרסום, לפיה נעשה זה "בכוונה לפגוע" במערער. אילו ניתנה הדעת לנושא הכוונה היה מתייתר הדיון בשאלת הגנת תום הלב והמשיב היה מזוכה משום שלא הוכחה עבירה שהוכחה לו. ברם, כיוון שהדיון בשתי הערכאות סב סביב זיכויו של המשיב על יסוד הגנת תום הלב, ניתן להתייחס לנושא זה, למעלה מן הנדרש, ובהנחה שאכן הוכחו יסודות העבירה.
ד. לאחר שביהמ"ש העליון סוקר את הנושא של הגנת תום הלב הוא מגיע למסקנה כי הגם שהדברים שפירסם המשיב נגד המערער הינם בוטים וחריפים, הרי לעניין תום הלב אין להסתפק בבחינת הפרסום עצמו ויש לבחון אותו על רקע כלל נסיבות המקרה. שופטת בימ"ש השלום האמינה למשיב וקיבלה את עדותו כי הלשון שנקט בה היתה תגובה למאמרים ולפרסומים קודמים של המערער נגד המשיב ונגד אחרים ואף ביהמ"ש המחוזי סבר שגם אם התגובה היתה חריפה, הרי שלא חרג הדבר מתחום הסביר ואין לומר כי בנסיבות העניין המשיב התכוון לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת האינטרס שלו. הסגנון שנקט המשיב אינו מקובל ואינו ראוי, אך אין לומר כי בנסיבות אשר הביאו את המשיב לפרוק כעס מצטבר על המערער, יש כדי להעיד על חוסר תום לב, כמשמעותו בהקשר של סעיף 15(10) לחוק.
(בפני השופטים: א. גולדברג, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. 12.1.98).
רע"א 202/98 - צרפתי צבי ושות'... בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל
*ביטול מכרז ע"י המינהל כאשר ההצעה הגבוהה ביותר שהוגשה היתה פחות מ-50 אחוז מהערכת השמאי הממשלתי(הבקשה נדחתה).
א. המשיב פירסם מכרז להקצאת מתחמי קרקע לבנייה למגורים והמבקשת הגישה הצעה שהיתה הגבוהה ביותר, אך עמדה על פחות מ-%50 מן השווי המוערך של הקרקע על פי חוות דעתו של השמאי הממשלתי. כמקובל על המינהל שלא להקצות קרקע תמורת פחות מ-%50 משווייה המוערך, החליטה ועדת המכרזים שלא להקצות את המתחם האמור. לגבי מתחם זה פירסם המינהל בינתיים מכרז חדש. המבקשת עתרה לביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד הצהרתי המכריז על זכייתה במכרז וכן ביקשה הוצאת צו מניעה זמני האוסר על המשיב לקבל הצעות במסגרת המכרז החדש שפורסם בינתיים. ביהמ"ש דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. הטענה העיקרית של המבקשת היא כי בפירסום המכרז לא עמד המשיב בתנאים שקבעה מועצת מקרקעי ישראל, שלפיהם היה עליו לקבוע מחיר מינימום ולצרף את הערכת השמאי למסמכי המכרז. לטענת המבקשת, משלא קויימו תנאים אלה חובה היתה על ועדת המכרזים להקצות את המתחם למבקשת בהיותה בעלת ההצעה הגבוהה ביותר. טענה זו אין לקבל. אמנם המשיב לא קיים את תנאי החלטת מועצת מקרקעי ישראל בפרסום המכרז, אך מחדל זה אינו מקים זכות למבקשת לקבל את הצעתה רק משום שהיתה הגבוהה ביותר. ככל שהיו למבקשת השגות על עמידתו של המכרז בתנאי החלטתה של מועצת מקרקעי ישראל, היה עליה להעלותן בשלב פרסומו של המכרז ועל כל פנים לפני פתיחת ההצעות. משלא עשתה כן אין היא זכאית ליותר ממה שמקנים לה דיני המכרזים ותנאי המכרז בפועל.
ג. במכרז קיים תנאי מפורש כי המינהל שומר לעצמו את הזכות לקבל כל הצעה שהיא או לדחות את כל ההצעות לרבות הגבוהה ביותר. אך גם אלמלא תנאי מפורש זה לא יכול להיות למבקשת פתחון פה להשיג על החלטת ועדת המכרזים שלא להקצות את הקרקע לאף אחד מן המציעים. מכרז, על פי סיווגו המקובל, אינו אלא הזמנה להגיש הצעות, ובידי ועדת המכרזים להחליט על בחירת ההצעה המתאימה ביותר או להחליט שלא לבחור כל הצעה שהיא כאמור בתקנות חובת המכרזים. משמצאה ועדת המכרזים שהמחירים שהוצעו נופלים במידה ניכרת מן השווי המוערך של הקרקע רשאית היתה שלא להקצות כלל את המתחם. אשר לטענת המבקשת כי הצעתה היתה סבירה שכן אם למחיר שהוצע על ידה יוספו הוצאות הפיתוח ומע"מ יתקבל סכום העולה על %50 מהערכת השמאי - בהשוואת ההצעות במכרז לשווי שנקבע ע"י השמאי נזקקים למחירים המוצעים תמורת הקרקע ללא הוצאות הפיתוח.
(בפני: השופט מצא. עוה"ד יעקב גינדי וזיו כספי למבקש, עו"ד גב' נורית ישראלי למשיב. 21.1.98).
רע"א 7936/96 - אילנה שפירא נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ
*השתכללות חוזה להגדלת סכום הביטוח כאשר המבוטח הודיע לסוכן הביטוח על ההגדלה והלה הבטיח שהעניין מסודר(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. ביתה של המבקשת היה מבוטח אצל המשיבה על פי פוליסה בשקלים ישנים צמוד לדולר. הפוליסה חודשה ביוני 85 לתקופה של שנה. בדצמבר 85 סיימה המבקשת לערוך שיפוצים בביתה ופנתה לסוכן הביטוח בבקשה להעריך מחדש את ערך הבית ותכולתו. כמו כן ביקשה ביטוח זמני מוגדל עד לביצוע ההערכה המחודשת. סוכן הביטוח הודיע למבקשת כי אם יהיה צורך בכך הוא מתחייב לכך שיהיה כיסוי ביטוחי מלא לבית ולתכולה ובמקביל פנה לחברת מגדל והודיע על הצורך בשיגור סוקר לצורך שומה מחודשת של המבנה ותכולתו. ביני לביני פרצה שריפה וכילתה את המבנה ופגעה קשות בכל אשר בו. בימ"ש השלום, בהסתמכו על סעיף 33 לחוק חוזה הביטוח, קבע כי סוכן הביטוח פעל כשלוחה של חברת הביטוח, וכי לעניין חובת הגילוי רואים את ידיעת סוכן הביטוח לגבי העובדות הנכונות כידיעת המבטח. השופט קבע כי משהודיע הסוכן למבקשת כי יהיה כיסוי מלא זמני לכל התוספות, הרי שפעולתו זו מחייבת את חברת הביטוח. בערעור לביהמ"ש המחוזי הוחלט כי לא נכרת חוזה להרחבת סכום הביטוח, מאחר שלא נקבע גבול האחריות והיקף החבות ע"י הצדדים. סוכן הביטוח והמבטחת לא ידעו באיזה סכום ביטוח מדובר ועל כן חסרו בהתקשרות פרטים מהותיים שאינם ניתנים להשלמה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. הנתונים שחסרו בהתקשרות אינם מונעים השתכללות של חוזה בשל היעדר מסויימות. הסכמת הצדדים היתה לכיסוי ביטוחי של בית נתון ותכולה נתונה, שאת שיעורם החדש, לאחר השיפוץ, יש להעריך ע"י גורם מוסמך מטעם המבטחת. הסכמה זו התייחסה במפורש להשלמת פרט מהותי ע"י אחד הצדדים. אין מניעה כי צדדים להתקשרות יסכימו לדרך זו של השלמת פרט. בנסיבות אלה אין אף צורך להיזקק לסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי). היה גילוי מלא מצד המבקשת בפני המבטחת , ואף הזמינה סיקור מקצועי נוסף. לסוכן הביטוח היתה לפחות תמונה כללית על היקף הסיכון שהוא הסכים לשאת בו. בנסיבות אלה נוצר חוזה ביטוח חדש כפי שהסוכן הבטיח במפורש. לאור מסקנה זו אין צורך להסתמך על סעיפים 17-19 לחוק חוזה הביטוח, שהיו מביאים לאותה תוצאה על יסוד חוזה הביטוח הקודם.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עוה"ד סלומון ונוביץ' למבקשת, עו"ד אטיאס אלישע למשיבה. 14.1.98).
בש"פ 12/98 - מדינת ישראל נגד פאבל לויצקי ואנדרי שאולוב
*שחרור בערובה (אונס)(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
א. בראשית ספטמבר 97 פנתה צעירה, בת למשפחת עולים מתושבי מגדל העמק, למשטרת חולון בתלונה על מעשי אינוס רבים שנעשו בה במגדל העמק כשנתיים קודם לכן. היא הסבירה שכל עוד גרה במגדל העמק היתה נתונה לאיומים וחששה שאם תתלונן עלולים היא, או מי מבני משפחתה, להיפגע. משהעתיקה את מגוריה למרכז הארץ באה להתלונן. בעקבות חקירת התלונה הוגש לביהמ"ש המחוזי כתב אישום נגד ארבעה צעירים והם אחד איסיי טבולוב, שני המשיבים ועוד נאשם אחד. באישום צויין כי ארבעת הנאשמים אנסו את המתלוננת בזה אחר זה לאחר שהיא הובאה לדירתו של אחד הנאשמים. נגד טבולוב נטען גם כי בהזדמנויות רבות בעל את המתלוננת שלא בהסכמתה וכן יוחס לו כי הדיח את המתלוננת בחקירה תוך שאיים עליה שלא להתלונן. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים. באשר לשני המשיבים סבר ביהמ"ש כי לאור הזמן הרב שחלף מאז האירוע ניתן להסתפק בכך שהם יעצרו עד לתום עדותה של המתלוננת ולאחר מכן ניתן יהיה לשקול שינוי בתנאי מעצרם. לאחר עדותה של המתלוננת הורה ביהמ"ש לשחרר את המשיבים בערבות ובתנאים כולל מעצר בית. הערר נדחה.
ב. לכאורה נראה כי הצידוק להמשך מעצרם של המשיבים עשוי להימצא בחזקת המסוכנות שמקימה נגדם חומרת המעשים שבעטיים הובאו לדין. אך ב"כ המדינה הצהיר כי בהיעדר ראייה למעורבות המשיבים במעשים נוספים במהלך השנתיים בהן כבשה המתלוננת את תלונתה, אין המדינה רואה יסוד סביר לחשש כי שחרורם עלול לסכן את בטחון הציבור בכללו. את העילה למעצרם מבקשת המדינה לתלות, אך ורק, בחשש לפגיעה במתלוננת או בבני משפחתה. בנסיבות אלה אין מקום למעצרם של המשיבים. באמרותיה של המתלוננת ובעדותה בביהמ"ש אין כל התייחסות למעורבותם של המשיבים באיומים עליה. ההתרשמות העולה מגירסתה, בחקירה ובמשפט, היא, כי היו אלה רק איומיו של הנאשם טבולוב שהפחידוה והרתיעוה מפני הגשת תלונה. נראה שזאת היתה גם הערכת התביעה, שכן רק לטבולוב יוחסו בכתב האישום עבירות של איומים והדחה בחקירה.
(בפני: השופט מצא. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עו"ד דניאל כפיר למשיבים. 4.1.98).
רע"א 7768+7763/97 - עירית תל אביב וקנית השלום השקעות בע"מ נגד אלי עטיה
*עיכוב ביצוע(בקשות לעיכוב ביצוע - הבקשות נתקבלו בחלקן).
א. בין הצדדים קיים סכסוך שעבר גלגולים בהתדיינויות רבות בערכאות שונות כאשר המשיב (להלן: הארכיטקט) טוען כי הוכנסו שלא כדין, ע"י קנית, שינויים בתוכניותיו לבניית פרוייקט מרכז השלום והפרוייקט נבנה שלא בהתאם לתוכניותיו והוצאו היתרים לבניה שלא בהתאם לתוכניותיו. הארכיטקט ביקש צו מניעה זמני וביהמ"ש החליט על מינוי מומחה על מנת ללוות את הפרוייקט והורה לצדדים להודיעו תוך 7 ימים במי משני מומחים המוצעים על ידו הם בוחרים. כן הורה למומחה שייבחר למסור חוות דעת "תוך שלשה שבועות מיום קבלת המינוי לעניין האפשרות להחזיר את התכנית למתכונתה הקודמת...". בבקשותיהן של העיריה וקנית שני טעמים מרכזיים לביטול ההחלטה: האחד, אף שלא ניתן צו מניעה, העיר ביהמ"ש כי הוא לא נותן צו כזה
"מתוך שכנוע שאם לא הגיעו לשלבים אלה... לא תחפז המשיבה 2 (קנית) ותעשה זאת". על פי הטענה, אמירה זו, שאיננה בגדר צו מניעה, כובלת את ידיה של קנית. טענה אחרת היא נגד מינוי מומחה מיוזמת ביהמ"ש. לטענת המבקשות מינוי זה לא נתבקש ע"י אף אחד מן הצדדים ולא ניתנה למבקשות הזדמנות להשמיע את טענותיהן. המבקשות הגישו בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש והן מבקשות עיכוב ביצוע. הבקשה לעיכוב ביצוע נתקבלה בחלקה.
ב. אשר לנושא צו המניעה - אין באמירת ביהמ"ש בדבר שכנועו שקנית השלום לא תחפז, כדי להוות צו מניעה. אשר למינוי המומחה מיוזמתו של ביהמ"ש - אמנם ביהמ"ש מוסמך למנות מומחה מיוזמתו גם בשלב של בקשה לסעד זמני אם הוא סבור שהדבר דרוש לעשיית הצדק. אלא שעליו לתת הזדמנות לצדדים להשמיע טענותיהם בטרם יעשה כן. מינוי מומחה לליווי הפרוייקט לאורך כל הדרך, בלא שאיש ביקש זאת, מצדיק מתן הזדמנות לטעון בפני ביהמ"ש העומד להחליט על המינוי. עם זאת, מינוי המומחה לצורך מתן חוות דעת עם לוח זמנים כפי שקבע ביהמ"ש, כדי לבדוק אפשרות של החזרת עטרת התוכניות ליושנה, היה מוצדק בנסיבות העניין. הבקשות מתקבלות באופן חלקי במובן זה שביצוע ההחלטה ככל שהיא נוגעת למינוי המומחה ללווי הפרוייקט לאורך כל הדרך מעוכב עד לדיון ומינויו לצורך מסירת חוות דעת כאמור לעיל איננו מעוכב.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד נ. קונשטוק לעיריה, עו"ד ארליך לקנית השלום, עו"ד אביגדור פלדמן לארכיטקט. 14.1.98).
ע.א. 6330/96 - אורנה בנגר קטינה ואח' נגד בית החולים הכללי... הלל יפה חדרה ואח'
*אחריות רפואית לתינוק שנולד עם פגם מוחי. *העברת נטל ההוכחה כאשר נעלמו רישומים רפואיים מהתיק הרפואי בבית החולים(מחוזי ת"א - ת.א. 1279/91 - הערעור נתקבל).
א. המערערת השניה (להלן: האם) אושפזה באפריל 80 בבית החולים הממשלתי הלל יפה לקראת לידת המערערת הראשונה (להלן: התובעת). במשך כל זמן ההריון היתה האם במעקב רפואי, הואיל וסבלה מסוכרת סמויה ומיתר לחץ דם. עד ליום הלידה, יומיים לאחר האשפוז, היו כל הבדיקות, הן של האם והן של העובר, תקינות. לקראת הלידה קיבלה האם זריקה אפידורלית לתוך עמוד השדרה כדי לגרום להרדמה מהטבור ומטה. לאחר מתן הזריקה חלה ירידה בלחץ הדם של האם וכן נצפתה תופעה של ברדיקרדיה של העובר (ירידה בדופק הלב שלו). לאחר הלידה, הוברר שהתובעת לקתה בשיתוק מוחין ובעלי הדין חלוקים באשר לגורמים שהביאו לשיתוק מוחין זה וכן בשאלה אם רופאי בית החולים גרמו או תרמו לכך ברשלנותם. הדיון בביהמ"ש המחוזי פוצל כך שתחילה נדונה שאלת אחריות המשיבים וביהמ"ש קבע כי לא הוכחה רשלנות כלשהי מצד רופאי בית החולים וכי לא הוכח קשר סיבתי בין מעשי ומחדלי רופאי בית החולים ובין שיתוק המוחין בו לקתה התובעת. הערעור נתקבל.
ב. המערערים מבססים את אחריות המשיבים על כך שהאם קיבלה את הזריקה ובעקבותיה התרחשה נפילה ממשית בלחץ דמה; כתוצאה מנפילת לחץ הדם נגרמה ירידה בכמות הדם שהגיעה אל העובר, להאטה בדופק העובר (ברדיקרדיה) ולמיעוט כמות החמצן שהגיעה למוחו; בשל התמשכות מצב זה נגרם נזק בלתי הפיך למוחו של העובר. עמדת המשיבים, שנתקבלה ע"י ביהמ"ש, היא שהתובעים לא הוכיחו את רשלנות רופאי בית החולים וגם לא את הקשר הסיבתי בין המעשים והמחדלים המיוחסים לרופאים לבין הנזק שנגרם לתובעת. המשיבים מסתמכים על כך שהמערערים לא הוכיחו את גירסתם לגבי מה שניתן היה לעשות מהשלב שבו היה אפשר לגלות את ירידת לחץ הדם של האם ועד לשלב הלידה. לטענתם היה פרק זמן זה קצר, כרבע שעה, ובפרק זמן זה לא די שיתפתח התהליך
המזיק. עוד טוענים המשיבים, וגם טענה זו נתקבלה ע"י ביהמ"ש, כי במרבית המקרים אין הסיבות לתופעת התשניק ושיתוק המוחין קשורות בברדיקרדיה של העובר. במקרים רבים הגורם לתשניק ולשיתוק המוחין של העובר כלל אינו ידוע.
ג. אין מחלוקת כי הגורמים לתשניק העובר ולנזק המוחי יכולים להיות רבים והברדיקרדיה היא רק אחד מגורמים אלה. אולם, בענייננו הוכח מנגנון שעלול היה לגרום לנזק המוחי לתובעת, ותחילתו במתן הזריקה לאם. נסיבות המקרה מצביעות לכאורה על קשר סיבתי בין מתן הזריקה לאם לבין שיתוק המוחין שנגרם לתובעת. ביהמ"ש המחוזי שלל קשר זה כשמסקנתו מבוססת על כך שלסברתו עבר פרק זמן קצר של 15 דקות בלבד בין מתן הזריקה לבין הלידה ולדעת כל המומחים פרק זמן של 15 דקות לא די בו כדי שתגרם אותה התפתחות מזיקה. ברם, אם בודקים היטב את כל המסמכים והעדויות הנוגעים לשעת הזרקת הזריקה לאם ולשעת הלידה עולה כי קביעת ביהמ"ש בדבר פרק זמן קצר של 15 דקות אינה מבוססת. קיימת אפשרות שעבר הרבה יותר זמן בין שני האירועים כך שהוכח הקשר הסיבתי במידת שכנוע הנדרשת במשפט אזרחי בין הזריקה לבין הנזק שנגרם. משהוכח הקשר הסיבתי בין ירידת לחץ הדם אצל האם בעקבות הזריקה לבין הופעת הסבל העוברי הקשה אצל העובר, עולה השאלה אם הוכחה התרשלות מצד רופאי בית החולים שגרמה לנזק זה. על שאלה זו יש להשיב בחיוב. ירידת לחץ הדם אצל התובעת הצריכה השגחה וטיפול, להעלאת לחץ הדם באמצעות תרופות ונוזלים. לכאורה יודעים אנו שטיפול ראוי בכיוון זה לא נעשה.
ד. האמור נועד להבהיר שגם אילו נטל ההוכחה רבץ כולו על המערערים, הם עמדו בנטל זה. אך נכונה גם טענת המערערים שנטל ההוכחה עבר בנסיבות המקרה למשיבים, ועליהם היה להוכיח שלא התרשלו וכי אם התרשלו לא רשלנותם היא שגרמה לנזקה של התובעת. העברת נטל ההוכחה למשיבים מתבססת על כך ששני מסמכים חשובים לקביעת עובדות המקרה, מסמכים רפואיים שעליהם חייבים היו המשיבים לשמור, נעלמו ואינם. שני המסמכים שנעלמו היה בהם לספק אינפורמציה רבת ערך על נסיבות המקרה, לסייע בקביעת השפעת מתן הזריקה ע"י ירידת לחץ הדם ושיעורה של הירידה ובקביעת השפעת ירידת לחץ הדם על העובר בפרק הזמן שחלף בין מתן הזריקה ועד הלידה.
ה. כפי שנפסק בעבר, מקום שצריך לעשות רישום רפואי והוא לא נעשה ולמחדל לא ניתן הסבר מניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה אל כתפי הרופא או המוסד שבמסגרתו ניתנו השירותים הרפואיים. בענייננו, בית החולים לא שמר על המסמכים כנדרש ובכך התרשל וגרם לתובעת "נזק ראייתי" שאינו ניתן לתיקון. מחדלם של בית החולים ורופאיו בשמירה על המסמכים העבירה אליהם את הנטל לשלול את קיומה של התרשלות מצידם בטיפול באם ואת הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הנזק. המשיבים לא עמדו בנטל זה. לפיכך יש לקבוע את אחריות בית החולים לנזק ולהחזיר אליו את הדין שיפסוק את שיעור הפיצויים.
(בפני השופטים: אור, חשין, י. גולדברג. החלטה - השופט אור. עו"ד יוסף בר-מור למערערים, עו"ד גב' יעל פלג למשיבים. 25.1.98).
בש"פ 168/98 - מדינת ישראל נגד אחמד אבו עקאב
*שחרור בערובה (אינוס קטין ותקיפה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירת התעללות בקטין או בחסר ישע וכן בעבירות אינוס של קטין במשפחה ותקיפת אשתו בנסיבות מחמירות ובאיומים עליה. המדינה ביקשה מעצר העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי דחה
את הבקשה. הוא התרשם שכתב האישום הוגש בעקבות סכסוך בין הנאשם ואשתו משהוברר לה שבעלה מבלה בחברת אשה אחרת. ביהמ"ש מצא שקיימות ראיות מספיקות על תקיפת האשה ואיומים עליה, אך ביחס לעבירות של התעללות ואינוס של קטינה קבע כי ראיות אלה אינן חד משמעותיות ואפשר שיסודן בכך שהאשה גררה את הקטינה לומר את דבריה. בנסיבות המקרה קבע ביהמ"ש כי מן הראוי להרחיק את הנאשם מבני משפחתו ומביתו, אך אין צורך להורות על מעצר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
הראיות לכאורה מבססות את אשמתו של המשיב בשתי הפרשיות. למעשה די באישום בעבירות כלפי אשתו - סידרה לא מבוטלת של מעשי תקיפה כלפיה ואיומים חוזרים ונשנים לפגוע בה - כדי להעמיד עילה מספקת להצדקת המעצר, לפחות עד לאחר שמיעת עדותה של המתלוננת. אך גם הראיות לעבירות ההתעללות והאינוס כלפי הקטינה מקימות בסיס איתן להצדקת המעצר. אמנם נראה כי היתה זו החרפת הסכסוך בין בני הזוג שהניע את האשה לחשוף את הפרשה השניה, אך מצויות ראיות חיצוניות לכך שכבר כשנתיים לפני הגשת התלונה התעוררו בלב האשה חששות שהמשיב פוגע מינית בקטינה. כך שקיימת תשתית ראייתית לכאורית לעבירות. מהות המעשים מקימה יסוד סביר לחשש כי שחרורו של המשיב יסכן את בטחון האשה והקטינה ואם לא ייעצר גם קיים חשש שישבש את מהלכי משפטו. לפיכך יש לקבל את הערר ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ד. יבין לעוררת, עו"ד ת. אבו אחמד למשיב. 18.1.98).
בש"א 7111/97 - יורם סהר נגד עו"ד דוד כהן, כונס נכסים ואח'
*העברת דיון בין לשכות הוצל"פ (בקשה להעברת מקום דיון לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט - הבקשה נדחתה).
על המבקש הוטלו קנסות ע"י ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד במחוז באר שבע ונפתחו נגדו מספר הליכי הוצל"פ בלשכת ההוצל"פ בבאר שבע. המבקש העלה טענות שונות בדבר מצבו הכלכלי וכנגד תיפקודו של כונס הנכסים וטוען כי הכונס שתפס את משרדו התרשל במילוי תפקידו וגורם נזקים של ממש למבקש. בקשת המבקש היא שתיקי ההוצל"פ יועברו למחוז אחר. הבקשה נדחתה. הבקשה נסמכת על סעיף 78 לחוק בתי המשפט, אלא שהסמכות להעביר ביצוע של פס"ד או הליך בין לשכות ההוצל"פ נתונה לפי סעיף 11 לחוק ההוצל"פ לראש ההוצל"פ. לפיכך היה על המבקש לפנות אל ראש ההוצל"פ בבקשה להעברת התיקים.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד דוד כהן למשיבים. 15.1.98).
בש"פ 7601/97 - פרדי בלאיש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שידול להצתה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נאשם בשידול להצתה ונעצר ביום 1.12.97. הסניגורית טוענת כי אין ראיות לכאורה להוכחת האשמה שכן עד התביעה תייסיר, שביצע את ההצתה ולטענתו עשה כן לפי הצעת העורר, מסר 7 הודעות שרק באחרונה שבהן סיבך את העורר. עוד טוענת הסניגורית שהמשפט נגד תייסיר טרם החלו ועלול להימשך זמן רב וקודם לסיום משפטו לא יוכל להעיד במשפטו של העורר. כן היא טוענת שאין בעורר מסוכנות המצדיקה מעצר והיא מצביעה על כך שמיום 29.10.97, המועד בו מסר העד את ההודעה המפלילה ועד ליום 1.12.97 לא נעשה נסיון לעצור את העורר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
קיימות ראיות לכאורה המספיקות לצורך המעצר עד תום ההליכים. העובדה שהעורר לא נעצר תקופה מסויימת, אינה מונעת את בקשת מעצרו מאוחר יותר, אם יש מקום לכך. נהפוך הוא, טוב עושה המשטרה שאין היא עוצרת אדם אלא אם כן קיים חשש מבוסס נגדו. תייסיר מעיד כי ביצע את ההצתה בשירותו של העורר. העבירה חמורה ביותר, העבריין שנשכר לביצוע ההצתה ביצע אותה וגרם נזק של 100,000 ש"ח. ההנחה היא שהמניע של העורר היה בצע כסף. לעורר קופת שרצים מאחוריו מאז היותו קטין. בשנת 82 הורשע בגרימת מוות בכוונה וריצה תקופת מאסר ארוכה ממנו שוחרר בשנת 94. הוא עבר עבירות נוספות של התפרצות למגורים, נסיון לגרום למות אדם, חבלה חמורה, גניבה, החזקת סמים וכיוצא באלה. בהתחשב בעברו הפלילי של העורר, קמה נגדו חזקת מסוכנות שלא הצליח לסתור ואין לתת בו אמון שימלא אחר תנאים של שחרור ממעצר כאשר הוא רומס את החוק ברגל גסה ופוגע בבני אדם וברכוש ללא מעצורים.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' אסתר בר ציון לעורר, עו"ד כרמל למשיבה. 11.1.98).
בש"פ 7542/97 - מוהנד זיאדאת ואח' נגד מדינת ישראל
*תנאי שחרור בערובה (ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).
בעקבות התרחשויות אלימות בין חמולות בכפר מוקיבלה הוגש כתב אישום נגד 10 נאשמים. המדינה ביקשה מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים אך ביהמ"ש המחוזי החליט לשחררם בערובה ובתנאים מגבילים. התנאי העיקרי היה שעל עשרת הנאשמים לגלות מכפרם ולגור במקום אחר. בעוד ההליך מתנהל מונתה ועדת סולחה שפסקה כי על הנאשמים לפצות שתי משפחות בסכום כולל של 650,000 ש"ח. שניים מתוך עשרת הנאשמים הפקידו בידי ועדת הסולחה סכום של 65,000 ש"ח כל אחד ומשעשו כן נעתר ביהמ"ש המחוזי לבקשתם והתיר להם לחזור לכפר בתנאים מגבילים שנקבעו בהחלטה. העוררים הם שלשה מתוך שמונת הנאשמים האחרים ואף הם ביקשו כי יותר להם לחזור לכפרם. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את בקשתם. העוררים אינם כופרים בחיובם לפצות את המשפחות הנפגעות אם יימצאו אשמים בהליך הפלילי שהוגש נגדם, והצעתו של הסניגור היתה למתן ערבויות או בטוחות אחרות מצד העוררים שאותן ניתן יהיה לממש אם יורשעו בדין. ועדת הסולחה הודיעה לביהמ"ש בערר כי היא עומדת על הפקדת הכסף בידיה לאלתר כתנאי להחזרת העוררים לכפרם שכן רק תשלום בפועל יהווה ערובה להשכנת שלום בין המשפחות. הערר נתקבל.
אכן, יש לייחס משקל לפעילותה של ועדת הסולחה ולפסיקתה, אך מה שעומד לביקורת בערר אינה החלטת ועדת הסולחה אלא החלטת ביהמ"ש המחוזי שראה להבחין בין שני הנאשמים שהפקידו את חלקיהם בסכום הפיצוי לבין יתר הנאשמים. הבחנה זו מגלמת אמת מידה בלתי שוויונית בין מעורבים העומדים לדין יחדיו. בהבחנה זאת יש משום אפלייה של מי שאין בידו להפקיד את חלקו בסכום הפיצוי לאלתר ובמזומנים, לבין מי שידו משגת לעשות זאת. העוררים מציעים לשעבד נכסים בני קיימא להבטחת חלקיהם בפיצוי אם יימצאו אשמים בעבירות שבעטיין נגרם הנזק למשפחות הנפגעות ויש לקבל את הצעתם. העוררים יהיו מורשים לחזור לכפריהם בכפר מוקיבלה אם כל אחד מהם יפקיד ערבות עצמית וערבות צד ג' בסכום של 100,000 ש"ח וכן ישעבד כל אחד מהם לזכות המדינה נכס מקרקעין ששוויו אינו נמוך מ-130,000 ש"ח.
(בפני: השופט מצא. עו"ד זכי כמאל לעוררים, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 7.1.98).
בש"פ 7619/97 - מדינת ישראל נגד אורן אלקיים ואח'
*הארכת מעצר מעבר לתשעה חדשים (חבלה) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה לגבי שניים מן המשיבים בהסכמתם ונדחתה לגבי המשיב השלישי).
בפברואר 97 הוגש נגד המשיבים כתב אישום שעניינו חבלה בכוונה מחמירה, קבלת נכסים שהושגו בפשע, שימוש ברכב ללא רשות והחזקת נשק שלא כדין. שני המשיבים הראשונים הגיעו, על פי הנטען, למקום הסמוך לבית קפה במרכז באר שבע, ירו במתלונן ותוך כדי מנוסתם המשיכו לירות באופן בלתי מבוקר ופגעו ב-5 עוברי אורח מזדמנים אחרים. השניים נמלטו לביתו של אדם אחר שם המתין להם המשיב 3 עם בגדים נקיים והוא אף דאג לשריפת התחפושות שהשתמשו בהם שני המשיבים האחרים ולהטמנת האקדחים. באי כוחם של המשיבים 1 ו-2 הסכימו להארכת ממעצרם. הסניגורית של המשיב 3 טענה כי אין להורות על המשך מעצרו. הבקשה לגבי המשיב 3 נדחתה.
עברו הנקי של המשיב 3 מלמד כי העיסוק בפלילים לא היה חלק משגרת חייו. כמו כן חלקו בעבירות המיוחסות לו הוא משני. יתירה מזו, פרשת התביעה הסתיימה ואין עוד חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט. באשר לטענת המדינה כי שחרורו של המשיב וחזרתו לבאר שבע עלולים לסכן את הציבור, ניתן למנוע סכנה זו באמצעות חלופת מעצר. לפיכך ישוחרר המשיב 3 ממעצרו ובלבד שישהה במעצר בית מלא מחוץ לאיזור מגוריו בבאר שבע ויימנע מקיום כל קשר ישיר או עקיף עם מי מהמעורבים בפרשה.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד אריה פטר למבקשת, עו"ד גיורא זילברשטיין למשיב 1, עו"ד גב' אסתר בר ציון למשיבים 2 ו-3. 19.1.98).
בש"פ 7107/97 - גבריאל מקיאס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות סמים וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה ושל עילת מעצר, אך לטענתו ניתן להסתפק בחלופת מעצר ע"י "מעצר בית" בבית הוריו. הערר נדחה. לפי הוראת סעיף 21(א)(1)(ג) לחסד"פ מתקיימת בעורר חזקת מסוכנות, ועליו הנטל להוכיח כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה נסתרה החזקה. מעיון בחומר ובטיעונים עולה כי חזקת המסוכנות לא הופרכה. העורר עומד לדין בגין סחר בסם מסוכן מסוג קנביס פעמים רבות, במשך חודשים ואפשר אף במשך שנים. הוא איננו מגדולי סוחרי הסמים, אך גם רחוק מהיותו דג-רקק. מכל מקום, סחר בסם מסוכן יכול שייעשה גם מן הבית והעורר הוכיח עצמו כמי שיודע את דרכו במשלח יד זה. כמו כן הוא הורשע באמצע שנת 96 בעבירת סמים ונדון לשמונה חודשים מאסר על תנאי ולא יצאו אלא חודשים מעטים וחסר לסורו. בנסיבות אלה אין להורות על חלופת מעצר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד יורם רם לעורר, עו"ד יהודה לבליין למשיבה. 6.1.98).
רע"א 7003/97 - ים אילת בע"מ (בכינוס נכסים) ואח' נגד יוסף בורלא ועוד 223 משיבים ואח'
*דחיית בקשה לרשות ערעור כשאין חולקים על תוצאות הדיון אלא על טיב הערכאה שצריכה לדון בעניין (הבקשה נדחתה).
המשיב ושאר המשיבים שעמו (להלן: בורלא) זכו באופן חלקי בעתירתם לסעד הצהרתי בביהמ"ש המחוזי בירושלים. בפסה"ד שניתן ע"י השופטת פרוקצ'יה נקבע כי המבקשות ישאו בהוצאות המשפט של בורלא ובשכר טרחתו בשיעור של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ. כעבור כחודש פנה בורלא לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן פסיקתא ולנוסח הפסיקתא הוסף ע"י בורלא סעיף בדבר חיוב המבקשות בתשלום הוצאות רוה"ח
והמנהל המיוחד. השופטת פרוקצ'יה נתנה החלטה בה נאמר כי "הפסיקתא אינה יכולה לסטות מנוסחו של פסה"ד. לפיכך, נושא שיעור ההוצאות של רוה"ח והמנהל המיוחד... יש להעביר... להכרעת ראש ההוצל"פ". כעבור זמן הגיש בורלא לביהמ"ש המחוזי בקשה לקביעת הוצאות לפי תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, בה ביקש, בין היתר, לצרף את הוצאות רוה"ח והמנהל המיוחד להוצאות המשפט. הבקשה נדונה בפני השופטת וכסלר. המבקשות טענו כי לאור החלטת השופטת פרוקצ'יה, ובהתאם לאמור בסעיף 12 לחוק ההוצל"פ, יש לדון בעניין בפני ראש ההוצל"פ, והחלטה אחרת של השופטת וכסלר תהווה מעין ערעור בלתי ראוי על החלטת השופטת פרוקצ'יה. התנגדות המבקשות נדחתה והשופטת וכסלר קבעה כי העניין ידון בפניה במסגרת הבקשה לקביעת הוצאות וכן קבעה את גובה ההוצאות שיש לשלם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשות אינן חולקות על סכום ההוצאות שנקבע ע"י השופטת וכסלר, אלא טוענות שכלל לא היה מקום לדון בעניין במסגרת שבה נדון. תנאי בסיסי למתן רשות ערעור הינו, בין השאר, פגיעה בזכות מהותית של המבקש. במקרה דנא לא נפגעה כל זכות מהותית של המבקשות, שכן הן אינן חולקות על גובה ההוצאות שנפסקו, אלא מעלות טענות טכניות בנוגע לטיב הערכאה שצריכה היתה לדון בעניין.
(בפני: השופטת דורנר. 13.1.98).
בש"פ 7550/97 - נתנאל אלגזר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יבוא קוקאין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
ביום 10.11.97 נסעו העורר והמנוח דרור אלקיים לקולומביה וחזרו ארצה כעבור שבוע. למחרת שובם נפטר המנוח ובניתוח שלאחר המוות נמצאו בקיבתו ובמעיו 28 גלילים שהכילו קוקאין במשקל של 365 גרם. בעקבות זאת עצרה המשטרה את העורר ובבית חולים הוצאו מקיבתו שני גלילים שהכילו קוקאין במשקל של כ-28 גרם. העורר הואשם בקשר עם המנוח לייבא מקולומביה קוקאין וברכישת הסם במשקל של כ-393 גרם וייבואו לישראל. העורר טען כי נסע עם חברו לטיול תמים, אלא שבהיותם בקולומביה קנה המנוח את הסם ללא ידיעתו ובדיעבד דרש מהעורר לסייע לו בהברחת הסם לישראל. העורר הודה בייבוא 28 גרם סם שהוצאו מקיבתו אך כפר בשותפות לייבוא הסם שהוצא מגופת המנוח. הסניגור טוען כי בהיעדר עדות אחרת למטרת נסיעתו של העורר ונסיבות רכישת הסם יש לקבל את גירסת העורר שנקלע לפרשה באקראי, ובהתחשב בגילו הצעיר ובעברו הנקי של העורר יש לשחררו בערובה ובתנאים מגבילים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ביהמ"ש המחוזי קבע, לאחר ניתוח גירסת העורר, כי מדובר בסיפור בדים שאין בכוחו לגרוע מהמשקל הלכאורי של התשתית הראייתית הנסיבתית עליה סומכת גירסת התביעה. אין להתערב בהערכה זו של ביהמ"ש המחוזי. הנחת הסניגור, כי בהיעדר ראייה ישירה, הסותרת את גירסת העורר, יהיה על ביהמ"ש לבסס את הרשעת העורר על גירסתו שלו, היא הנחה מוטעית. המסכת הראייתית הנסיבתית הקיימת היא איתנה ומוצקה, בעוד שגירסת העורר אינה סבירה ולצורך הכרעה בשאלת קיומן של ראיות לכאורה אין כל מקום להתחשב בקיומה. מסקנה זו משליכה גם על השאלה אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. העורר מוחזק כמי שנטל חלק במעשה חמור ונועז, המעיד על מסוכנותו לבטחון הציבור וחזקה זו לא נסתרה ע"י העורר.
(בפני: השופט מצא. עו"ד אבי סגל לעורר, עו"ד טל ורנר למשיבה. 11.1.98).