בג"צ 2888/97 - יעקב נוביק ואח' נגד הרשות השניה לטלויזיה ורדיו ואח'
*בקשה למנוע הצגת סרט טלויזיה בעניין האירועים שקדמו לרצח רבין(העתירה נדחתה).
א. יומיים לפני שידור הסרט "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" במסגרת התכנית "עובדה" בערוץ השני, ביום 13.5.97, נדונה בבג"צ עתירת העותרים נגד הצגת הסרט. כיוון שהסרט עמד להיות משודר לאחר יומיים, ביקשו העותרים צו ביניים לעצור את השידור עד לאחר הדיון בעתירה כדי למנוע נזק בלתי הפיך לעותרים. הבקשה לצו ביניים נדחתה והדיון בעתירה הועבר להרכב של שלשה.
ב. לעניין העתירה לצו ביניים - אם העניין חשוב ודחוף כל כך והנזק הצפוי לעותרים הינו, כדבריהם, בעתירה, לא מובן מדוע חיכו עד לרגע האחרון להגשת העתירה. גם לדבריהם, כבר ביום 6.5.97 החלה הטלויזיה לשדר פרסומת לקראת שידור הסרט וכעבור יום אחד כבר פנו העותרים לערוץ השני וביקשו אפשרות לצפות בסרט והם אף צפו בסרט. שיהוי כזה יכול לשמש טעם מספיק כדי לדחות את הבקשה.
ג. ברם, אין הטעם של השיהוי הטעם העיקרי לדחיית הבקשה. מן המפורסמות הוא שביהמ"ש אינו משמש צנזור לתכניות, לרבות סרטים, שהטלויזיה מתכוונת לשדר. על פי הפסיקה ביהמ"ש לא יוציא צו ביניים האוסר שידור תכנית או סרט, אלא, אולי, במקרה נדיר ויוצא דופן בחומרתו. העותרים אינם מנסים להתמודד עם ההלכה הברורה בקשר לחופש הביטוי בכלל, ובמיוחד בקשר להטלת צנזורה מוקדמת ע"י ביהמ"ש. העותרים אומרים שהסרט מכפיש אותם תוך הוצאת לשון הרע, ואם אמנם, כדברי העותרים, יש בסרט משום הוצאת לשון הרע, פתוחה בפניהם הדרך שנקבעה בחוק איסור לשון הרע, להבדיל מן הדרך של עתירה לבג"צ.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד נ. ורצברגר לעותרים. 11.5.97).
בג"צ 2890+2888/97+2891 - יעקב נוביק ואח' נגד הרשות השניה לטלויזיה ואח'(העתירה נדחתה).
*בקשה לצו ביניים למנוע הצגת סרט טלויזיה בעניין האירועים שקדמו לרצח רביןא. בעתירות אלו נתבקש מתן צו המורה למשיבות העיקריות (הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו וטלעד) להימנע מלשדר בערוץ השני של הטלויזיה, במסגרת התכנית "עובדה" את הסרט "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", שעיקרו בסיקור התרחשויות שקדמו לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. הסרט סיקר את הפגנות המחאה נגד "הסכמי אוסלו" ומדיניות ממשלתו של ראש הממשלה המנוח בנושא הסדר עם הפלשתינאים. לפי הטענה עולה מתוכו כי הוא מכוון להצביע על קיום קשר בין ביטויי הסתה נגד רבין לבין מעשהו של יגאל עמיר.
ב. שלשה מן העותרים נמנים עם פעילי "מטה מאמץ" והם משייכים עצמם לאגף הימני במפה הפוליטית. עותרים אלה מעידים על עצמם שנטלו חלק בפעולות מחאה נגד המדיניות של ממשלת רבין. נטען כי הסרט אינו אלא סרט תעמולה פוליטי. מפיקו (המשיב מושביץ) נתן, לפי הטענה, פומבי להשקפתו שהמתנגדים למדיניות ממשלתו של רבין, שנטלו חלק בהפגנות נגד הסכמי אוסלו, נושאים באחריות לעידוד מעשה הרצח. גם הסרט חוזר ומאשים חלק גדול מן הציבור באחריות לרצח. העותרים טענו נגד החלטת טלעד לרכוש את הסרט ולשדרו שכן לדעתם פתיחתו של ערוץ תקשורת ציבורי לשידורו של סרט מגמתי, המספק במה לחלק מן הציבור וכולל התקפה על חלק אחר שלו, אינה כדין.
ג. כן טענו העותרים כי על מנהל הרשות השניה החובה לעשות שימוש בסמכותו ולאסור על שידור הסרט. למעשה, פנה מנהל הרשות השניה אל מנהל טלעד במכתב לפני הצגת
הסרט שבו נאמר כי "בסרט ישנם קטעים וכן מגמה כללית, אשר לכאורה אינם עולים בקנה אחד עם חובת האיזון המוטלת על בעל זיכיון בשידורים". טלעד נדרשה לקיים מספר הנחיות שניתנו לה ע"י המנהל. המנהל הבהיר במכתבו שהחליט להימנע מעשיית שימוש בסמכותו לאסור את שידור הסרט ולהסתפק במספר הערות והוראות שנועדו להעמיד את טלעד על חובותיה. העתירה נדחתה.
ד. במתן סעד מניעתי נגד פרסומו הצפוי של ביטוי מעל בימה ציבורית או באמצעי תקשורת, טמונה פגיעה ישירה וקשה בחופש הביטוי. כדי שביהמ"ש יאסור על מי שמופקד על השידור או פרסום מטעם הציבור, את פרסומו של שידור פלוני, צריכות להתקיים נסיבות קיצוניות שמהן עולה סכנה מוחשית וקרובה לוודאי לשלום הציבור הרחב או אי חוקיות ברורה וגלויה בעלת גוון אחר. בקשה למניעת שידור שיש בה רק כדי להצביע על גישה בלתי הוגנת או חד צדדית, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק הטלת איסור על השידור בכלי התקשורת. ביהמ"ש נדרש לאיזונים בין הערכים המתנגשים, אך נקודת המוצא היא שסעד מניעתי נגד פרסום צפוי, לא יינתן אלא במקרים נדירים ובהתקיים צידוקים כבדי משקל לתיתו.
ה. בענייננו, לא טענו העותרים שקיימת הסתברות כלשהי ששידור הסרט עלול לסכן את שלום הציבור או את הסדר הציבורי או להסב נזק כבד אחר. מה שטענו כי מטרת הסרט להטיל דופי בציבור רחב ושידורו יפגע בשמם הטוב וברגשותיהם. אין בכך עילה למנוע שידורו של סרט.
ו. למנהל הרשות השניה אכן נתונה סמכות לאסור שידור, אך ברור כי הפקדת הסמכות בידיו לא נועדה להפוך את המנהל ל"צנזור" על תוכנם של השידורים, אלא להעמיד לרשותו אמצעי מיוחד שהשימוש בו, מעצם טיבו וטבעו, יוגבל על ידיו למקרים נדירים וחריגים. הסמכות שניתנה למנהל הרשות לאסור שידור, אינה חלה מקום שעל פי המבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה אין בתוכנו של השידור כדי להצדיק את פסילתו.
ז. לכמה מהשגות העותרים, שמעיקרא אפשר שלכאורה היה בהן קורטוב של טעם, ניתנו, ע"י המשיבים, תשובות מניחות את הדעת. הוראות מנהל הרשות השניה לטלעד קויימו, כאשר בדברי הפתיח והסגיר של התכנית הוטעם שהסרט הופק ביוזמתו של מושביץ "אדם שדעותיו הפוליטיות אינן סוד" וכן שרוב ההפגנות נגד הסכמי אוסלו היו מהלכים לגיטימיים של מחאה פוליטית מותרת וכיוצא באלה. כמו כן ניתנה זכות התגובה לעותרים המוזכרים בסרט אך הם סירבו לעשות כן. בכל הנסיבות לא היה מקום לאסור את הפרסום.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד נפתלי ורצברגר ואלעד רוזנבלט לעותרים, עוה"ד יאיר עשהאל, גב' כרמית פנטון וגדעון קורן למשיבים. 17.8.97).
ע.א. 434/94 - שי ברמן ותומר גל נגד מור - המכון למידע רפואי בע"מ
*אחריות רפואית של מכון אולטרסאונד בגין אי גילוי פגמים בעוברים בעת בדיקת אולטרסאונד לנשים בהריון(הערעור נדחה).
א. סיפור המעשה נדיר בנסיבותיו. אימהותיהם של המערערים דרו בשכנות זו לזו ואף היו מיודדות. שתי הנשים הרו לבעליהן בהפרש של חודשיים. אותה עת ברמן היתה כבר אם לילד והיא בת 29 ולתומר היה זה הריונה הראשון והיא אז בת 26. השתיים הקפידו על עריכת מעקב אחר התפתחות העובר על מנת להבטיח כי לא ילדו ילדים הסובלים ממומים. שתיהן לא הסתפקו בטיפול הניתן במסגרת הרפואה הציבורית וטופלו גם בקליניקות פרטיות ובשר"פ. הרופאים שטיפלו בכל אחת מהאמהות, הפנו את הנשים לעריכת בדיקות במסגרת שירותי הרפואה הציבורית. בין הבדיקות נערכה
גם סקירת מערכות באולטרסאונד המיועדת לגילוי מומים בעוברים. בדיקה זו נערכה ע"י המכון - המשיב. שתי הנשים מסרו את תוצאות הבדיקות לרופאיהן והרופאים פיענחו את התוצאות ומסרו לנשים כי לא נמצא מום בעובריהן.
ב. בספטמבר 88, כארבעה חודשים לאחר עריכת סקירת המערכות, ילדה ברמן את בתה שי והתברר כי התינוקת חסרה את הגפה הימנית מתחת למרפק. הדבר גרם לתומר חרדה רבה וביקשה מהרופא שלה להפנות אותה לעריכת בדיקה נוספת באולטרסאונד שבגידרה תבדק שלמות הגפיים של העובר. הרופא ביקש בהפנייתו לערוך סריקת מערכות שיגרתית ותומר שהיתה אז בשבוע ה-37 להריונה סיפרה לטכנאית שערכה את הבדיקה על חששותיה וביקשה לבדוק אם הגפיים של העובר שלמות. בתום הבדיקה אמרה לה הטכנאית כי הכל תקין, אך בפועל ערכה על פי הנחיות הרופא השולח את הבדיקה השיגרתית. שלשה שבועות לאחר הבדיקה החוזרת ילדה תומר את בנה גל ואף לגל חסרה הגפה הימנית מתחת למרפק.
ג. לפי הראיות שבאו בפני ביהמ"ש אין נבדקת שלמות הגפיים בסקירת מערכות שיגרתית במסגרת הרפואה הציבורית. זאת לנוכח השיעור הנמוך של תינוקות הנולדים חסרי גפיים (חמישה מקרים לשנה מתוך מאה אלף) והקושי בזיהוי הגפיים הדורש מיומנות של רופא, וסריקה ממושכת יותר ולעיתים נדרשת אף בדיקה חוזרת. לעומת זאת, סריקת המערכות השיגרתית במסגרת הרפואה הפרטית, שבעלותה נושאת הנבדקת, כוללת בדיקה של שלימות הגפיים. תומר וברמן לא ידעו על כך דבר, רופאיהן לא יידעו אותן כי הבדיקה השיגרתית הממומנת ע"י קופת חולים היא במתכונת מצומצמת, ואף במכון שערך את הבדיקות לא ניתן להן הסבר על כך.
ד. בתביעותיהם בביהמ"ש המחוזי טענו המערערים כי המכון התרשל בכך שבבדיקות האולטרסאונד לא נבדקו שלמות גפי העוברים וכתוצאה מכך לא נתגלה המום. לחילופין נטען כי להורים לא הודע שהבדיקה היא במתכונת מצומצמת ובכך נשללה מהם האפשרות לבחור בבדיקה השלמה. השניים הגישו תביעה נגד המכון, שהוא חברת בת של קופת חולים בגין גרימת חיים במום. ביהמ"ש המחוזי לא דן בשאלות הכרוכות בסוגיות הקשר הסיבתי שבין אי עריכת הבדיקה לבין התוצאה, שכן מצא כי עריכת הבדיקה במתכונת מצומצמת לא היוותה רשלנות ודחה את התביעה. הערעור נדחה.
ה. השאלות המתעוררות הן 3: האם עריכת בדיקה במתכונת מצומצמת היא כשלעצמה מעשה רשלני; האם זכאיות המטופלות לכך שיידעו אותן בדבר היקפה המצומצם של הבדיקה; בהנחה שקיימת זכות למידע כאמור, האם למולה עומדת חובה של המכון דווקא. אשר לחובת הזהירות בסריקת מערכות במתכונת מצומצמת - בגדר חובת הזהירות המוטלת על פי דין אין המזיק נדרש למנוע באופן מוחלט כל סיכון. כל שנדרש מן המזיק הוא לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין, היינו על פי רמת זהירות אובייקטיבית הנקבעת על יסוד שיקולים של מדיניות משפטית. בענייננו, מתכונת הבדיקה המצומצמת הינה פרי שקלול ההסתברות לקיומו של חסר בגפה כנגד עלות הבדיקה שבאמצעותה ניתן לגלות את החסר והתקציב העומד לרשות הרפואה הציבורית. שקלול זה משקף רמת זהירות סבירה ומאפשר מתן שירות רפואי ברמה סבירה לאוכלוסיה כולה. על כן יש לדחות את הטענה כי עריכת בדיקה בסטנדרט נמוך מן המקובל ברפואה הפרטית היא מעשה רשלני.
ו. אשר לזכות לקבלת מידע רפואי בדבר היקפה המצומצם של הבדיקה - לחולה עומדת זכות יסוד, להחליט, תוך ידיעת העובדות הרלבנטיות, אם להסכים לטיפול רפואי המוצע לו. כנגד זכות המטופל עומדת חובתו של הרופא למסור למטופל מידע בדבר
טיפול הרפואי שהוא מציע, לרבות אמצעי טיפול אלטרנטיביים והסיכונים והסיכויים הכרוכים בכל אחד מאמצעי הטיפול. המבחן למידע שחובה למסור למטופל אינו הנוהג המקובל בקרב הרופאים, אלא צרכיו של המטופל למידע כדי להחליט אם לקבל את הצעת רופאו. צרכים אלה נקבעים על פי קנה מידה אובייקטיבי ועל הרופא למסור למטופל את כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע. בענייננו, סקירת המערכות נועדה לגלות מומים בעוברים ושלימות השלד נבדקת רק תמורת תשלום. על פני הדברים נראה כי על אף השיעור הנמוך של קיום מומים מסוג זה, מטופלת סבירה נזקקת למידע אודות הבדיקות השונות שניתן לבצע. מחומר הראיות עולה כי ברמן ותומר היו בוחרות בבדיקה המלאה ואף היו מפסיקות את ההריון אילו נודע להן במועד על המומים בעוברים שהן נושאות.
ז. עדיין שאלה היא אם כנגד זכות האמהות עמדה חובת גילוי של המכון דווקא. בין המכון למטופליו באולטרסאונד לא היה קשר ישיר. הבדיקות בוצעו על סמך הנחיות בכתב של רופאי המטופלים ואף תוצאות הבדיקות היו מיועדות לרופאים. על כן, בגדר חובת הזהירות שחב המכון למטופליו, היה עליו לבצע את הבדיקה כפי שנדרש ע"י הרופא המפנה. החובה לגלות לברמן ולתומר את מגבלות הבדיקה השיגרתית לא היתה מוטלת על המכון. מסקנה זו אינה חלה על הבדיקה החוזרת שנערכה לתומר. בבדיקה זו ביקשה תומר מעורכת הבדיקה לבדוק את שלמות הגפיים של העובר. בכך נוצר קשר ישיר בינה לבין המכון, וקמה החובה להסביר לה כי הרופא הפנה אותה לעריכת בדיקה מצומצמת בלבד. הדבר לא נעשה. אולם, הבדיקה נערכה בשבוע ה-37 להריון ואין חולק כי בשלב זה לא ניתן היה להפסיק את ההריון ולמנוע את הלידה במום. בשל נתק סיבתי זה גל אף לא סמך תביעתו על אותה בדיקה.
ח. פסה"ד ניתן מפי השופטת דורנר. בפסק דין נפרד הסכימה השופטת בייניש לפסה"ד, אך ציינה כי ביחס להיקף החובה של הרופאים ליידע את החולה באשר לבדיקות המבוצעות ושניתן לבצע, היא מעדיפה להשאיר את השאלות הללו בצריך עיון, הואיל ולא הוגשה תביעה נגד הרופאים ולא נתבררו די הצורך חובות הרופא המטפל כלפי אמהות המערערים. המשנה לנשיא ש. לוין הצטרף לדעת השופטת בייניש שיש להשאיר בצריך עיון את השאלה מה היקף החובה המוטלת על הרופא ליידע את החולה כאמור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד מ. קין למערערים, עו"ד א. מזור למשיבה. 11.8.97).
רע"א 2876/97 - בנק חקלאות לישראל בע"מ נגד משמרת מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח'
*התנגדות להסדר חובות לפי חוק ההסדרים במשק(הבקשה נדחתה).
א. המשקם, לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, החליט לאשר הסדר מיוחד לפרעון חובות המשיב (להלן: המושב) לנושיו. ההסדר גובש ע"י צוות היגוי שכלל את נציגי הנושים לרבות הבנק. ההסדר כלל פיצול מסויים של חלקות החברים במושב לתשלום חובות והפחתה נוספת בשיעור של %14.3 מן החוב הבסיסי מעבר ל-%20 שהופחתו לפי סעיף 15(א) לחוק ההסדרים. כל הנושים של המושב הסכימו להסדר, למעט המבקש, שהחוב לזכותו עומד על כ-%35 מכלל החובות, והוא נושה מובטח באיגרת חוב. במקום ההסדר ביקש הבנק למנות כונס נכסים מטעמו על נכסי המושב. הבנק פנה לביהמ"ש
המחוזי וביקש לבטל את החלטת המשקם ולמנות כונס נכסים.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה על הסף בקבעו כי הבנק מנוע מלבקש ביטול החלטת המשקם לאחר שקיבל כספים לפי ההסדר שאושר. בבקשתו לרשות ערעור טוען הבנק כי התנגד לכל אורך הדרך להסדר וכי הכספים שקיבל אינם כספים שהתקבלו בקופה עקב הפעלתו של ההסדר, אלא כספים שהצטברו בקופה עקב תשלום חובם של חברי המושב. לגופו של עניין טוען הבנק שהמשקם אינו מוסמך להורות על הפחתה נוספת של החוב הבסיסי מעבר ל-%20 המותרים בהפחתה, מבלי לקבל את הסכמת כל הנושים לכך. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. אין להפריד בין הסכומים שקיבל הבנק לפי החלטת המשקם מתוך תשלום חובות החברים לקופה לבין ההסדר. הכספים שהצטברו בגין תשלומי חוב של חברים באגודה באים במסגרת ההסדר. כך עולה מההחלטה של המשקם ומסקנה זו מתחייבת גם מהגיונם של דברים. מדובר בחייב שהוא חדל פרעון ויש לפרוע את חובותיו לכלל הנושים באופן יחסי לחוב שלזכותם, מתוך מכסת הנכסים הכוללת. אין הבדל לעניין זה בין מקורם של הנכסים.
ד. גם אלמלא עמדה כנגד הבנק טענת מניעות, לא היה מקום לראות בהחלטת המשקם, החלטה בטלה מחמת חריגה מסמכות. סעיף 27 לחוק ההסדרים קובע "על פסק המשקם יחולו הוראות פרק ה' לחוק הבוררות". בדיני הבוררות נקבע כי מגמת ביהמ"ש היא לקיים את פסק הבוררות ולצמצם התערבות ביהמ"ש בהכרעות הבורר. לאור זאת, ולאור תכלית חוק ההסדרים להביא למצב שבו יושגו במהירות וביעילות הסדרים שיאפשרו לנושים לגבות חלק מחובם ולמגזר החקלאי להשתקם, יש ליישם מדיניות שיפוטית זו גם לעניין החלטות המשקם.
ה. זאת ועוד, גם אילו היתה החלטה כזו חורגת מסמכות המשקם, גם אז היה מקום להפעיל את סעיף 26 לחוק הבוררות, הקובע כי ביהמ"ש רשאי לדחות בקשת ביטול אף אם התקיימה אחת מעילות הביטול אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין. כבר נפסק כי גם אם הבורר פעל ללא סמכות, עדיין אפשר לאשר את הפסק אם יימצא כי לא נגרם עוול לאף אחד מהצדדים, ודברים אלה יפים גם לעניין פסק משקם. בענייננו, גם אם למשקם לא היתה סמכות במסגרת ההסדר להעלות את אחוז ההפחתה מעבר ל-%20, הרי היתה לו סמכות כזו לפי סעיף אחר בחוק ההסדרים ולא נגרם כאן עיוות דין.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד א. דרורי למבקש, עוה"ד א. אור, י. דנאי, מ. גלר, ע. רייף וא. שביט למשיבים. 11.8.97).
בג"צ 3551/97 - ד"ר ג'ויס גילה ברנר ואח' נגד ועדת השרים שלפי חוק שירותי הדת ואח'
*צירוף נציגי מר"צ (אנשי "היהדות המתקדמת") למועצה הדתית בנתניה(העתירה נתקבלה).
א. הבחירות למועצת עירית נתניה קויימו בנובמבר 93 ועל פי חוק שירותי הדת היהודיים היה על השר לענייני דתות לחדש את הרכבה של המועצה הדתית בעיר בתוך 6 חודשים מיום הבחירות. מועצת העיריה והרבנות המקומית לא הגישו לשר את רשימת המועמדים שלהן, כדי למנוע צירוף נציגי היהדות הרפורמית, שהוצעו ע"י סיעת מר"צ, למועצה הדתית. העניין הגיע לבג"צ והדיון נדחה מפעם לפעם, כאשר השר הצהיר שהוא מבקש לגבש רשימת מועמדים מקובלת על כל הגורמים הנוגעים בדבר. בסופו של דבר קצב בג"צ לשר 45 ימים שבתוכם עליו לסיים את הרכבת המועצה הדתית.
ב. השר קיים הליכים שונים, הנושא הגיע לדיון בפני ועדת השרים (המשיבה) וזו החליטה, לפי הצעת השר, לקיים את הרכבה של המועצה הדתית הקודמת בתוספת 4 חברים
חדשים, לאחר שהיה צורך, לפי החוק, להגדיל את מספר חברי המועצה בארבעה. הוועדה קבעה את ארבעת הנציגים הנוספים, וביניהם נציגי מר"צ, אך לא את מי שהוצע ע"י מר"צ, העותרת, המשתייכת ליהדות המתקדמת.
ג. מלכתחילה ביקשו העותרות לפסול את החלטת ועדת השרים ובכך למעשה לבטל את מינוייה של המועצה הדתית החדשה. שופטי הרוב מצא ואור סברו כי ניתן לקבל את הבקשה החילופית שעליה למעשה עמדו העותרים, והיא לצרף את נציגי מר"צ למועצה הדתית ולא לגרום לכך שיפסל כל הרכב המועצה ונושא המינוי יתחיל מחדש. על כן החליטו שופטי הרוב לקבל את העתירה והורו על צירוף מומלצי מר"צ למועצה הדתית. השופט טירקל סבר שוועדת השרים פעלה ללא סמכות, ממילא, המינוי של המועצה הדתית אינו מינוי ואין אפשרות לקיים את המינוי ורק לבטל חלק מן ההחלטה ולהוסיף נציגים חדשים. לדעתו יש להכריז על כל המועצה הדתית כבלתי חוקית ולהורות על מינוי מועצה חדשה.
ד. ההחלטות ניתנו בשלשה פסקי דין נפרדים של שלשת שופטי ביהמ"ש העליון. בפסקי הדין נדונו בהרחבה השיקולים שצריכים להדריך את השר ואת ועדת השרים בבואם לאשר מינוי הרכב המועצה הדתית, בין אם המועמדים הומלצו ע"י הרשות המקומית והרבנות, ובין אם השר צריך להציע את מועמדי הרשות המקומית ואת מועמדי הרבנות, באשר אלה לא הציעו מועמדיהם.
(בפני השופטים: אור, מצא, טירקל. עוה"ד א. רגב וע. בן דור לעותרות, עוה"ד י. שפר, נ. ארז (סורוקר), ע. פלס וי. בר סלע למשיבים. 5.8.97).
ע.א. 1094/95 - הבורסה לניירות ערך... בע"מ נגד כים ניר שירותי תעופה בע"מ(מחוזי ת"א - ע.ש. 10/95 - הערעור נדחה).
*פסילת תנאי בתשקיף הנפקת מניות ע"י הבורסהא. המשיבה ביקשה להנפיק מניות למסחר בבורסה. בהתאם להנחיות הבורסה נדרשה החברה לעמוד בשורה של תנאים, ובכללם ששווי החזקות הציבור במניות החברה בסמוך לאחר רישום המניות למסחר לא יפחת מ-2 וחצי מליון דולר ושיעור החזקת הציבור בכלל מניותיה של החברה באותו מועד לא יפחת מ-%25. תנאי ההנפקה שפורטו בתשקיף שהוגש עמדו בשתי דרישות אלה. ברם, טיוטת התשקיף כללה סעיף האומר: "בעלי מניות בחברה ערב ההנפקה לציבור... הצהירו כי בדעתם לפרסם בתוך 3 חודשים מהיום שבו תרשמנה למסחר מניות החברה בבורסה... אך לא לפני תום חודש ימים ממועד זה, הצעת רכש לרכוש ממנו עד 900,000 מניות רגילות של החברה וזאת במחיר מינימלי למניה... כמפורט בתשקיף זה...".
ב. בהנחה שהציבור היה נענה היענות מלאה להצעת הרכש, היו נותרות בידי הציבור לאחר מימוש הצעת הרכש, החזקות בשיעור %10 בלבד מהון מניות החברה בשווי כולל של כ-1.2 מליון דולר בלבד. לטענת הבורסה, הוראה זו יוצרת אפשרות ממשית לכך שתוך פרק זמן שבין חודש לבין 3 חודשים לאחר מועד ההנפקה, לא תעמוד עוד ההנפקה בתנאי הסף הנדרשים במועד ההנפקה ויש בכך כדי לפגום בהצעת התשקיף שהגישה החברה, כבר במועד הגשתה. לפיכך לא אישרה הבורסה את רישום מניות המשיבה למסחר בבורסה. על החלטה זו ערערה החברה לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קיבל את עמדת החברה כי ההתחייבות לצאת בהצעת רכש במחיר המינימלי הינה "רשת בטחון" שנועדה להצביע על אמונתם של בעלי החברה בהצלחת ההנפקה, ולא מעשה שמטרתו לעקוף את תנאי הסף לביצוע הנפקה. לפיכך התקבל ערעורה של החברה. על פסק דין זה ערערה הבורסה ובמהלך הדיון ניתן צו המעכב את ביצוע פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי עד לסיום הדיון בערעור. בעקבות זאת ויתרה החברה על ההתחייבות שבמחלוקת ומניותיה הונפקו בבורסה. כיוון
שכך הפך הדיון לאקדמי, אך הבורסה עמדה על הערעור שהגישה וטענה שמדובר בשאלה מעשית המתעוררת מעת לעת, וראוי שינתן פס"ד המכריע לגופה בסוגייה דנא. הערעור נדחה.
ג. ניתוח סעיפי החוק והכללים שנקבעו מעלה כי הכללים מתייחסים לפרק הזמן של רישום המניות למסחר וקובעים את תנאי הסף שיש לעמוד בהם באותו מועד. כללים אלו אינם מתייחסים לכל תקופה שלאחר מועד רישום המניות, ואין הם מטילים על החברה חובה להמשיך ולעמוד בתנאי הסף שנקבעו להנפקה. על פי הצעת התשקיף, מיד לאחר ההנפקה צפוייה היתה החברה לעמוד בכל תנאי הסף שנקבעו, ואילו לאחר מועד ההנפקה ממילא רשאים היו בעלי עניין בחברה לצאת בהצעת רכש כגון זו שלביצועה התחייבו בתשקיף.
ד. אכן, אין להסתפק בבדיקה טכנית פורמלית, ואין להתעלם מהאפשרות לכך שהחברה לא תעמוד בתנאי הסף מבחינה מהותית אלא למראית עין בלבד ובאופן זמני, כחלק מקנוניה מתוכננת. ברם, חברה אשר על פני הדברים עומדת בתנאי הסף רשאית ליהנות מההנחה כי היא פועלת בתום לב כל עוד לא נסתרה הנחה זו. בענייננו, התחייבות בעלי העניין בחברה לרכוש חזרה %60 מהמניות שהונפקו במחיר המינימום תוך פרק זמן נתון, מפחיתה את סיכוני ההפסד אליהם חשופים המשקיעים המשתתפים בהנפקה. היא הופכת את ההנפקה אטרקטיבית יותר בעיני המשקיעים, ויוצרת מעין ביטוח שער חלקי למניות המונפקות. אין לייחס לחברה כוונות שאינן משתלבות בהסברם האמור.
ה. אשר לטענת הבורסה כי היא גוף מקצועי שמסור לה שיקול דעת להפעלת סמכויותיה ולא בנקל יתערב ביהמ"ש בהחלטותיה - אין המשיבה מבקשת לתקוף את האמור בתקנון הבורסה או את ההנחיות שנקבעו ע"י הבורסה. עמדה זו מעוגנת בנוסח החוק, בנוסח התקנון ובנוסח ההנחיות. המחלוקת בין הצדדים הינה בדבר הפרשנות של הוראות אלה. הבורסה הינה רשות הכפופה למשפט המינהלי וככל רשות אחרת נדרשת לבסס את החלטותיה ואת ממצאיה בהסתמך על התשתית הנורמטיבית הרלבנטית כמו גם על תשתית עובדתית ראוייה. לבורסה שמור תפקיד מפתח בעיצוב הכללים ובקביעתם, אך משעה שאלה נקבעו ואושרו, אין היא רשאית לפרשם ככל העולה על רוחה. הבורסה לא הציגה כל נתונים שמהם ניתן להסיק מה הסיכוי למימושה של הצעת הרכש הצפוייה, ומהי ההסתברות לכך שמניות החברה שהונפקו לציבור הרחב יירכשו בחזרה במסגרת אותה הצעת הרכש.
(בפני השופטים: גולדברג, אור, זמיר. החלטה - השופט אור. עוה"ד א. ברגמן וש. גלר למערערת, עוה"ד בן נפתלי וזיו ארז למשיבה. 11.8.97).
בש"פ 4713/97 - נזיה סביחאת נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אונס)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר, תושב אום אל פאחם, הואשם כי חטף ואנס בשתי הזדמנויות את המתלוננת המתגוררת אף היא באותו מקום. לפי הנטען התאהבה המתלוננת בעורר ומספר פעמים הסיע אותה ברכבו לסידורים שונים באום אל פאחם. באחת הפעמים הסיע אותה לבית ההארחה בקיבוץ מגידו שם ניתן לשכור חדר לשעות ספורות. המתלוננת שהבחינה כי העורר יוצא את אום אל פאחם החלה, לטענתה, לצעוק לעזרה ודרשה ממנו לחזור, אך הוא הביא אותה לבית הארחה וסחב אותה בכח לחדר במלון ושם אנס אותה. כ-3 חודשים לאחר מכן ביקשה המתלוננת להיפגש עם העורר באום אל פאחם בכוונה שיוביל אותה לגניקולוג כדי לבדוק אם עודנה בתולה. אף הפעם נכנסה למכוניתו ושוב הביא
אותה לאותו בית הארחה במגידו ושוב אנס אותה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי עדות המתלוננת, בצירוף עדויות על מצבה הנפשי בתקופה הרלבנטית, ושקריו של העורר שטען שלא ביקר אף פעם בבית ההארחה במגידו כשהיו ראיות שהוא ביקר שם מספר פעמים, מהוות ראיות לכאורה מספיקות למעצר. הערר נתקבל.
ב. הגם שהעורר, בהכחישו את הבעילה, פתח חזית רחבה ואף הוכח כי דבריו שמעולם לא ביקר במגידו לא היו אמת, עדיין מוטל על המדינה להוכיח כי הסעת המתלוננת למגידו ובעילתה לא היו בהסכמתה. ניתן להסביר התכחשות העותר לבעילה, באורחות החיים בחברה המסורתית שבה הוא חי, ומאידך סיפורה של המתלוננת מעורר תמיהות שקשה ליישבן עם היעדר הסכמה. אין להבין מדוע לא ביקשה את עזרת פקידת הקבלה במקרה הראשון, ועוד יותר תמוה מדוע קבעה פגישה עם העורר והסכימה לנסוע איתו שנית לאחר המקרה הראשון. על פני הדברים, הסבריה של המתלוננת לתמיהות אלה אינם מניחים את הדעת. על פי חומר הראיות שבידי התביעה אין זה סביר כי יעלה בידיה להוכיח את האשמות שיוחסו לעורר מעל כל ספק סביר ולפיכך אין להחזיקו במעצר.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד א. פלדמן לעורר, עו"ד י. למברגר למשיבה. 7.8.97).
מ"ח 6731/96 - עמוס ברנס נגד מדינת ישראל
*בקשה לקיום משפט חוזר בהרשעה ברצח(בקשה למשפט חוזר - הבקשה נדחתה).
א. החיילת רחל הלר נרצחה באוקטובר 74. בינואר 76 הורשע המבקש ברציחתה ונדון למאסר עולם. על פי ממצאי ביהמ"ש המחוזי נפגש המבקש עם המנוחה בחיפה ביום הרצח בשעה 9 בערב, הסיע אותה במשאית לכיוון ת"א ובני הזוג התחילו להתעלס, ולאחר שנתקל בהתנגדות המנוחה ליחסים יותר קרובים, התגבר על התנגדותה ע"י מתן מכה בראשה ולאחר שהגיע לכלל סיפוקו המיני חנק אותה למוות. ערעורו של המבקש נדחה ביולי 76 ע"י ביהמ"ש העליון. בקשתו של המבקש לדיון נוסף נדחתה. במרץ 78 הגיש המבקש בקשה למשפט חוזר בטענה שהודייתו, שעל פיה הורשע, נכפתה עליו בכח וכן הסתמך על עדות מסויימת של אדם בשם יורם ביכונסקי. נושאים אלה כבר הועלו לדיון במשפט הפלילי. ביוני 88 דחה הנשיא זוסמן את הבקשה למשפט חוזר מן הטעם כי "אין בידי המבקש להצביע על ראייה חדשה שעשוייה היתה להשפיע על תוצאות המשפט, ואף אין עילה אחרת מן העילות המנויות בסעיף 9 לחוק בתי המשפט לצידוק משפט חוזר".
ב. ביוני 83 קצב נשיא המדינה את עונשו של המבקש והעמידו על 12 שנים והוא שוחרר לאחר שריצה 9 שנות מאסר. ביוני 84 הגיש המבקש בקשה נוספת למשפט חוזר וזו נדחתה ע"י המשנה לנשיא גב' בן פורת. המשנה לנשיא לא הסתפקה בבדיקה "יבשה" של ה"ראיות הנוספות" אלא פרשה יריעה רחבה של נתונים אשר לדעתה לא היה בהם כדי לקעקע את אשמת המבקש. היא ציינה כי שקלה היטב שמא יש בכוח המצטבר של הראיות החדשות, יחד עם החומר שהיה בפני ביהמ"ש בראשונה, כדי לעורר ספק המצדיק היענות לבקשה, אך הגיעה למסקנה שאין הצדקה להורות על עריכת משפט חוזר.
ג. בפברואר 96 תוקן סעיף 31 לחוק בתי המשפט הקובע את העילות לקיום משפט חוזר. נמחקו דרישות הסף שהעובדות או הראיות שעליהן מתבססת הבקשה תהיינה חדשות, וכן הדרישה "שבשעת בירור המשפט" לא יכולות היו הראיות להיות בידי הנידון, והוספה "עילת סל" הקובעת כי מותר להורות על משפט חוזר אם "נתעורר חשש של
ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". הבקשה דנא היא בקשה שלישית ונדחתה לגופו של עניין.
ד. התיקון לסעיף 31 לחוק בתי המשפט נכנס לתקפו בפברואר 96 והבקשה הוגשה רק ביולי. אין הסבר לאיחור בהגשת הבקשה ומה גם שהיא סומכת על חומר שרובו ככולו היה ברשותו של המבקש לפני שנים רבות. בדין נכתב בחוות דעתו של היועץ המשפטי כי התרת קיום משפט חוזר ללא הגבלת זמן תגרום לאנדרלמוסיה. ברם, נוכח הטיעונים היסודיים של הפרקליטים לגופו של עניין אין להסתפק בדחיית הבקשה מן הטעם הפורמלי ולכן ידון הנושא לגופו של עניין.
ה. תיקון החוק אינו פותח פתח לדיון בבקשות למשפט חוזר שכבר הוכרעו בעבר, אך הוא חל על בקשות תלויות ועומדות שטרם הוחלט בהן. במקרה שלפנינו כבר נדחו פעמיים בקשות המבקש למשפט חוזר ויש יסוד לטענה שגם לבקשות למשפט חוזר צריך להיות פעם סוף. אך במקרה זה לא טענה המדינה מאומה בעניין זה ולכן אין להעלותה ביוזמת ביהמ"ש.
ו. למקרא החלטת המשנה לנשיא גב' בן פורת ברור הדבר שהיא בחנה את הבקשה שלפניה גם מעבר ללשון הטקסט המקורי של סעיף 31 לחוק בתי המשפט, וניתן לשבץ את החלטתה כאילו ניתנה גם בגדר הטקסט המתוקן של הסעיף לפי "עילת הסל". המבקש אימץ בבקשתו את עמדת המשנה ליועץ המשפטי גב' קרפ שבשעתו הציעה לא לשמוע את המשפט כולו מעיקרו אלא לקיים משפט חוזר בערעור. דא עקא שעמדה זו מעוררת קושי. משמעות קבלתה היא, שיש לקיים דיון נוסף בטענות בעלי הדין ובמסקנות הנובעות מהעובדות כפי שנקבעו בערכאה הראשונה, משל מדובר בערעור נוסף. במידה שהמבקש עותר להביא לפני ביהמ"ש חומר עובדתי נוסף, לא תוכל ערכאת הערעור להתייחס אליו אם לא עמד במבחן החקירה שכנגד.
ז. התיקון לסעיף 31 לחוק בתי המשפט בעניין משפט חוזר קבע נקודת איזון חדשה בין שני ערכים: הערך של סופיות הדיון מחד והצורך להבטיח מנגנון דיוני, שיאפשר, במקרים מתאימים, תיקון טעות שנפלה בהרשעת אדם. נקודת המוצא היא סופיות הדיון - אך כאשר קיימות ראיות או עובדות נוספות העשויות לשנות את תוצאות המשפט, אפילו אין הן ראיות חדשות, ואפילו ניתן היה להביאן במשפט, אפשר לפגוע בסופיות הדיון ולאפשר הגשת משפט חוזר. תיקונו של סעיף 31 נועד למקרים שהם נדירים ביותר כאשר קיים יסוד לתשתית ממשית המצדיקה את המשפט החוזר. ככל שחולף הזמן מאז מתן פסה"ד ועד להגשת הבקשה למשפט חוזר, יהיה קושי לקבל את הבקשה, שהרי יכול שיווצר קושי לאתר את העדים שכבר העידו על מנת לבחון את מהימנות הראיות או העובדות נשוא הבקשה וגם כשיאותרו העדים אפשר שכהה זכרונם.
ח. בענייננו מבסס המבקש את בקשתו על עילת העובדות והראיות החדשות ועל העילה של עיוות דין. לעניין העובדות והראיות החדשות הרי כל מה שנתבקש לבדוק עכשיו, כבר היה בפני ביהמ"ש בעת המשפט, והעובדות והראיות הוצגו לפני המשנה לנשיא גב' בן פורת והיא דנה בהן, נכנסה לעובי הקורה ובחנה אם יש בראיות האמורות כדי להביא לזיכויו של המבקש, כאילו נערך הדיון על יסוד החוק לאחר תיקונו. היא הגיעה למסקנה שאין בהן כדי להצדיק משפט חוזר ואכן כך עולה מבדיקה חדשה ומעמיקה של החומר שהונח גם הפעם בפני ביהמ"ש.
ט. אשר לעילה של חשש ממשי לעיוות דין - הפרשה עוררה הד ציבורי נרחב ומעסיקה את המערכת המשפטית מזה כ-20 שנה. המבקש נאבק ללא לאות, בסיוע אנשי ציבור רבים, גם לאחר שחרורו מהכלא, על חפותו. מאידך, לא העמיד כל תשתית עובדתית של ממש המצדיקה היעתרות לבקשתו. ברור שאין להשתמש כאן ב"עילת הסל" רק כדי
לבדוק פעם נוספת את העובדות ששימשו יסוד להרשעת המבקש. אכן, אין איש טוען שהמערכת המשפטית חסינה מפני טעויות, אולם לאחר שעניינו של המבקש נבדק וחזר ונבדק בפני ערכאות מספר וכולן הגיעו למסקנה זהה, אין מקום להיעתר למבוקשו.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד משה גולדברג למבקש, עו"ד אביה אלף למשיבה. 12.8.97).
בש"פ 4743/97 - מדינת ישראל נגד יוסי מירילאשוילי ו-3 אח'
*הארכת מעצר מעבר לשנה (רצח)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. ארבעת המשיבים הואשמו ברצח וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. הם מוחזקים במעצר מאוגוסט 96 ועד היום קויימו 8 ישיבות ונשמעו כל עדי התביעה, למעט אחד - מילר - שנגדו מתנהלים הליכים נפרדים בפרשה זו ומשפטו טרם הסתיים. המדינה סומכת את בקשתה להארכת המעצר על הסיכון לבטחון הציבור ולבטחון יריבים מצד אחד, והחשש הממשי של הימלטות מן הדין מצד שני. ב"כ המשיבים העלו 3 טענות מרכזיות: כי אין בראיות שכבר נשמעו ובעדותו הצפויה של מילר כדי לתמוך במידה כלשהי באחריותו של מי מהמשיבים לרצח; כל שניתן יהיה לבסס על הראיות מצטמצם לעבירות של החזקת נשק שלא כדין וסיוע לאחר מעשה; כי ההמתנה לשמיעת עדותו של מילר תצריך הארכה נוספת של המעצר מכיוון שהכרעת הדין במשפטו תינתן רק בראשית נובמבר 97. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. בהיעדר נסיבות מיוחדות, מקומן של הטענות שהעלו הסניגורים לעניין התשתית הראייתית הוא בבקשה ל"עיון חוזר", שכן הטענה היא למעשה כי לאחר שמיעת כל עדי התביעה "נשתנו הנסיבות" ושוב אין "ראיות לכאורה". על כן נקודת המוצא של הדיון בבקשה דנא תהיה שקיימת תשתית ראייתית לכאורה להוכחת העבירה.
ג. הטעמים שהצדיקו בשעתו את החזקתם של המשיבים במעצר עד תום ההליכים - חשש להימלטות מן הדין וסיכון לבטחון חייהם של יריבים ולבטחון הציבור - עומדים בעינם גם עתה. לצד כוחם להעמיד עילת מעצר, יש בכוחם להקים חזקה שבעובדה, שאין בכוחה של "חלופת מעצר" לקדם פניהם של הסיכונים האמורים.
ד. אכן, ההמתנה לעדותו של העד מילר עד ראשית נובמבר תביא בהכרח לבקשה להארכה נוספת. ברם, בינתיים קבע בג"צ כי ניתן להשמיע כעד, נאשם באותה פרשה הנדון בנפרד, ואפילו משפטו טרם הסתיים. הדעת נותנת שבנסיבות המיוחדות של המקרה, כאשר ברור מלכתחילה שמילר יסרב להעיד והתביעה תגיש כראייה את אמרות החוץ שמסר במהלך חקירתו, יעשה ע"י בעלי הדין וע"י ביהמ"ש מאמץ לשמוע את עדותו בהקדם האפשרי, באופן שמשפטם של המשיבים יסתיים בתוך שלשת חודשי ההארכה המבוקשת.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד פטר למבקשת, עוה"ד ר. עזריה וד. מקרין למשיבים. 5.8.97).
בש"פ 4757/97 - ג'אמל עבד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב ע"י תושב האוטונומיה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר, תושב בית ג'אלה שבשטח האוטונומיה, הואשם בכניסה לישראל שלא כדין וקבלת רכב גנוב כדי להעבירו לשטח האוטונומיה. אין מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומן של ראיות לכאורה, ובימ"ש השלום אף קבע כי העובדה שהעורר מתגורר בשטח האוטונומיה די בה כדי להקים עילת מעצר מכח החשש של הימלטות מן הדין. עם זאת סבר שהעובדה האמורה אינה שוללת, כשלעצמה, חלופת מעצר ועל כן הורה על חלופת
מעצר. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין בכוחה של חלופת מעצר להבטיח את התייצבות העורר לדין ועל כן הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. מקום מגוריו של נאשם, ככל שיש לו השלכה על היכולת להבטיח את התייצבותו למשפט, נמנה על השיקולים שביהמ"ש רשאי וצריך לקחת בחשבון כשהוא בוחן קיומה של עילת מעצר בשל חשש לסיכול הליכים והוא הדין כשהוא שוקל חלופת מעצר. כאשר מקום המגורים ומרכז החיים של נאשם מצוי בשטח האוטונומיה, צריך ביהמ"ש לתת את דעתו לקשיים הכרוכים בהבטחת התייצבותו של הנאשם לדין. הדעת נותנת כי כאשר צפוי לנאשם, אם יורשע, עונש מאסר, הוא יטה שלא להתייצב לדין. ככל שהעונש הצפוי לנאשם גדול יותר כך גדל החשש כי ינצל את הנסיבות ויתחמק מן הדין. יחד עם זאת, נאשם תושב האוטונומיה אינו שונה בהקשר זה מכל נאשם אחר וקיימת גם לגביו האפשרות לשקול חלופת מעצר. כל חלופת מעצר כרוכה בנטילת סיכונים ורק צריך לוודא כי יהיו אלה סיכונים "מחושבים" שניתן לחיות עמם.
ג. בענייננו, לעורר אין עבר פלילי והתנהגותו עד כה אינה מצביעה על נטייה שלא לקיים צווים של בית משפט. מאידך, העונש הצפוי לעורר, אם יורשע, יכלול, קרוב לוודאי, מאסר לריצוי בפועל. גורם זה נמנה בין הגורמים הדוחים, בנסיבות העניין, חלופת מעצר. לפרק הזמן שבו מוחזק העורר במעצר, אין עדיין משקל מספיק לעמידה כנגד משקלו של מקום המגורים לחובת העורר. ב"כ הפרקליטות הצהירה כי ניתן לסיים את ההליכים במשפטו של המשיב תוך שבועיים וכי היא מסכימה להגבלת תקופת המעצר לפרק זמן זה. לפיכך הוחלט לדחות את הערר ואם לא יסתיים הדיון תוך שבועיים יוכל העורר לפנות בבקשה לעיון חוזר בהמשך מעצרו.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד ר. המבורגר לעורר, עו"ד נ. גרנות למשיבה. 8.8.97).
בש"פ 4741/97 - מדינת ישראל נגד אפרים תוהמי וסולטן ביסאן
*הארכת מעצר מעבר לשנה (רצח)(בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיבים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בתל אביב בעבירה של רצח בכוונה תחילה. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר המשיבים עד תום ההליכים. עד היום נשמעו כל עדי התביעה למעט עדה אחת וכן נסתיים משפט זוטא ממושך יחסית. להמשך הדיונים נקבעו ימים בחודש נובמבר ולדעת התביעה ניתן יהיה לסיים עד אז את המשפט. שניים מן התאריכים שנקבעו הם מעבר ל-3 חודשי הארכה המבוקשת ויהיה צורך להגיש בקשה להארכה נוספת אם המשיבים ישארו במעצר. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. מעשה רצח, עם כל חומרתו, אינו משתלב באורח חייהם של המשיבים ומהווה תופעה חריגה ויוצאת דופן לגבי כל אחד מהם. לנוכח עברו ואישיותו של כל אחד מהשניים, אין בסיס לחשש כי יחזרו על המעשה או שיכשלו במעשה עבירה אחר בקשר לפרשה הנדונה. כל עדי התביעה כבר נשמעו, פרט לאשתו של המשיב 1, ואין טענה כי קיים חשש שהמשיבים ינסו להדיח עדים. הסיכונים השוללים, לטענת התביעה, חלופת מעצר, נעוצים בעיקרם בשניים: חשש שהמשיבים יתאנו איש לרעהו או למשפחת רעהו; והעיקר בחשש שהמשיבים ימלטו מאימת הדין בהתחשב בעונש החמור של מאסר עולם הצפוי להם אם ימצאו חייבים בדינם. כנגד הסיכונים הללו עומדת זכותם של המשיבים שלא להיות מוחזקים במעצר מעבר לשנה, אלא אם כן קיימות "נסיבות מיוחדות" המצדיקות את העמקת הפגיעה בזכות היסוד שלהם לחירות ולחופש תנועה כל עוד לא הורשעו כדין.
ג. המשיבים הוחזקו במעצר 242 ימים תמימים עד לקיומה של ישיבת ההוכחות הראשונה. שני סבבי הוכחות נערכו בחודשים אפריל ויולי בהבדל של 3 חודשים אחד מהשני, ולסבב ההוכחות השלישי יש להמתין עד למחצית נובמבר וישיבות נוספות מעבר למועד זה. "הנסיבות המיוחדות" המצדיקות הארכת המעצר הן כאמור בהתחשב, בעיקר, בסיכון של הימלטות מן הדין. ברם, ככל שמתארכת תקופת המעצר כך נוטה הכף לזכותה של "חלופת מעצר" על אף שיש עמה נטילת סיכון. כל שצריך להבטיח הוא שיהא זה סיכון מחושב ומחושק בתנאים מגבילים הולמים. בשלב זה של ההליכים, עדיין נוטה הכף לחובת המשיבים וכדי לקדם פניו של סיכון ההימלטות מן הדין יש לעצרם. עם זאת, אי קביעת מועדים נוספים לדיון בתיק זה תוך שלשת חודשי ההארכה, יהווה שיקול נכבד ביותר לדחיית בקשה להארכה נוספת של המעצר.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד אינפלד למבקשת, עוה"ד גז ורובינשטיין למשיבים. 5.8.97).
בש"פ 4946/97 - קוקיאשוילי יעקב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם במכירת 3 מנות סם לעד המרכזי של התביעה. עד זה (להלן: הקונה) נפטר לאחר מכן. העורר נעצר עד תום ההליכים ועררו נדחה. מסתבר כי בשעת האירוע היה העורר נתון במעקב של שני אנשי משטרה. מן הדוחו"ת שהגישו השוטרים מסתבר כי ראו כיצד העורר מוסר לקונה "דבר" ומקבל ממנו "דבר" וסמוך לאחר מכן אמר העורר לקונה "תבדוק את החומר". העורר והקונה נעצרו. בכליו של הקונה נמצאו 3 חבילות סם ובכליו של העורר נמצאו סכומי כסף. השאלה היא אם יש בעדות שני השוטרים העוקבים, כדי להקים "סיכוי סביר" להרשעה והתשובה היא חיובית. משמעותו של "חומר" בנסיבות שבהן נאמרו הדברים ברורה ומובנת לכל בר-בי-רב, לאחר שבין השניים הוחלפו דברים כשאצל אחד מהם נתפסות 3 חבילות סם ואצל השני סכומי כסף.
(בפני: השופט קדמי. 22.8.97).
בש"פ 4895/97 - אבו שמיס שאקר נגד מדינת ישראל
*תנאי "מעצר בית" בשחרור בערובה (תקיפה) (ערר על תנאי שחרור בערובה ומעצר בית - הערר נדחה).
העורר ואביו הואשמו בעבירות של תקיפה ופציעה בנסיבות מחמירות, על רקע סכסוך שנתגלע בין משפחות העורר והמתלונן, בעקבות ביטול אירוסין שנקשרו בין בני המשפחות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בנסיבות המקרה יש מקום להורות על מעצר עד תום ההליכים אך ניתן להסתפק בחלופת מעצר. משהוצגה חלופת המעצר שוחרר העורר בתנאי מעצר בית מוחלט. בקשתו של העורר היא להתיר לו לצאת לעבודה בטענה שהוא מפרנס יחיד של שלשת המשפחות ובהתחשב בפרק הזמן שחלף מאז האירוע הוקהה החשש של חידוש התגרה בין שני הצדדים. בקשת העורר נדחתה והערר על כך נדחה.
קיים חשש של ממש שאם העורר יורשה לצאת לעבודה ישתמש בהזדמנות זו כדי לפגוע במתלונן ובבני משפחתו. תקיפת המתלונן היתה, לכאורה, תקיפה מתוכננת, והתרחשה, לכאורה, לאחר שנערכה, כביכול, סולחה בין המשפחות היריבות. "מחסה הסולחה" איפשר לעורר ולאביו להפתיע את המתלונן. אם אכן כך היו פני הדברים, כי אז בדין סברו הערכאות דלמטה שאין לתת אמון בעורר שלא יפגע במתלונן ובבני משפחתו אם ישוחרר.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד שמחוני לעורר, עו"ד אמי פלמור למשיבה. 22.8.97).
רע"א 1497/97 - אאור סוכנויות בע"מ נגד אהרון קורן ואח'
*מתן החלטה לא מנומקת ע"י ביהמ"ש (בקשת רשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בספטמבר 94 הגישה המבקשת בלשכת ההוצל"פ בקשה לביצוע שטר נגד המשיבים, באוקטובר 95 הגישה בביהמ"ש המחוזי בחיפה בקשה להמציא למשיבים התראות פשיטת רגל ובדצמבר 95 הגישו המשיבים התנגדויות להמצאת ההתראות. בפברואר 96, כשנה ומחצה אחרי הגשת בקשת ביצוע השטר בלשכת ההוצל"פ - הגישו המשיבים התנגדות לביצוע ומשנדחתה התנגדותם הגישו ערעור לביהמ"ש המחוזי בתל אביב. הערעור טרם נדון עד היום. בדיון בהתנגדויות המשיבים להמצאת התראות פשיטת הרגל החליט ביהמ"ש המחוזי לדחות את המשך הדיון עד ש"יוכרע גורלו של הערעור" שהגישו המשיבים בביהמ"ש המחוזי. בקשת רשות ערעור על דחיית המשך הדיון נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי נמנע מלדון בשאלות המשפטיות שעוררו ב"כ בעלי הדין ואת החלטתו נימק כך: "נראה לי כי מבחינה מעשית שורת הדין מחייבת כי לא אמשיך בדיון בתיק זה עד שלא יוכרע גורלו של הערעור". אין כאן הנמקה משפטית וגם לא הנמקה אחרת, המסבירה מה הניע את ביהמ"ש "מבחינה מעשית" ולפי "שורת הדין", לדחות את המשך הדיון. לפיכך יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיחזור ויתן החלטה בנושא אם לדחות את הדיון או להמשיך בו כשההחלטה תהיה מנומקת.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד ש.פ. בירן למבקשת, עו"ד ח. כהן למשיבים. 4.8.97).
רע"א 1194/97 - עזבון המנוח איאד אלפתאח ואח' נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו בקשה לרשות ערעור בביהמ"ש העליון וביום 28.2.97 נמסרה במשרד ב"כ המבקשים הודעה על הפקדת ערבון תוך 15 יום. הערבון לא הופקד במועד ובאפריל 97 הוגשה בקשה להארכת המועד בה נאמר כי המבקשים הם תושבי השטחים ובעטיו של סגר שהוטל לא היה סיפק בידיהם להסדיר את נושא הערבון. ברם התברר שהאמור בבקשה אינו נכון וכי המבקשים הם תושבי ירושלים שהסגר לא חל עליהם. בדיון שנקבע לבירור שאלת האיחור אופשר למבקשים להגיש בקשה להארכת מועד ערוכה כדין שיפורטו בה הנסיבות שגרמו לאיחור והסיבות לכך שהוגשה בקשה שגוייה להארכת המועד. בבקשה המתוקנת נעשה נסיון לתת הסבר לנסיבות שהביאו להגשת בקשה מוטעית, אך אין בה הסבר לאיחור בהפקדת הערבון. הבקשה להארכת המועד נדחתה.
אין די בהשמעת טענה בדבר חשיבותם המוגבלת של דיני הפרוצדורה לעומת כללי המשפט המהותי על מנת להתגבר על המחדלים שחדלו המבקשים במילוי החובות המוטלות עליהם על פי סדרי הדין ועל פי החלטות ביהמ"ש. על המבקש מוטלת חובה לפרוש בפני ביהמ"ש, ראשית לכל, תמונה ברורה ובהירה בדבר עובדות העניין ורק לאחר מכן ניתן לעבור לשלב המסקנות המשפטיות. בחובה ראשונית זו לא עמדו המבקשים ולפיכך דין בקשתם להידחות.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד עמסו גבעון למבקשים, עו"ד זיו אלדן למשיבה. 14.8.97).
בש"פ 4503/97 - רועי סלומון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הצתות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם, יחד עם אחרים, בשורה של עבירות חמורות - הצתות, התפרצות, גניבת רכב והדחה בחקירה, וביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. העבירות שבהן מואשם העורר יוצרות חזקת
מסוכנות וחזקה זו לא הופרכה. על כן קיימת עילת מעצר, ובעבירות מן הסוג דנא, חומרתן הינה גם גורם חשוב כנגד קביעת חלופת מעצר. אולם, יש לקחת בחשבון גם גורמים אחרים היכולים להסיר את החשש לבטחון הציבור ולקבוע חלופת מעצר. זה המקרה שלפנינו. העורר הוא בחור צעיר ועברו נקי. הוא משרת שירות חובה. והעיקר, צה"ל מוכן להעבירו לבסיס סגור בצפון או בדרום הארץ עם שחרורו ממעצר וזוהי חלופת מעצר ראוייה, המבטיחה את בטחון הציבור. לפיכך ניתן לשחררו בתנאים ובכללם השארות ב"מעצר בית" בבסיס צה"ל סגור על פי קביעת שלטונות הצבא.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד חיים משגב לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 13.8.97).
בש"פ 4383/97 - עמר אלבדווי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב ע"י תושב האוטונומיה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של גניבת רכב ושהייה בלתי חוקית, כתושב השטחים, בישראל. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים והערר נדחה. לטענת העורר אין ראייה לכאורה נגדו, כאשר טענה זו מתמקדת בשאלת זיהויו כמי שביצע את העבירות של גניבת רכב ושימוש בו ללא רשות הבעלים. בעניין זה די בעדותו של השוטר שעצרו כדי לקבוע שיש ראייה לכאורה לזהותו של העורר.
טענה אחרת של העורר היא כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר. אולם, עובדת היותו של העורר תושב האוטונומיה, כשלעצמה, מהווה רק אחד השיקולים לשלילתה של חלופת מעצר בעניינו, כאשר השיקול המרכזי הוא הסיכון הממשי של הימלטות מן הדין. סיכון זה נעוץ בעברו הפלילי של העורר, הכולל הרשעות קודמות בעבירות של גניבת רכב שבגינן תלויים ועומדים נגדו עונשי מאסר על תנאי לתקופות ניכרות. סיכון זה מצדיק בנסיבות העניין החזקה במעצר דווקא.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד שוורצברג לעורר, עו"ד פטר למשיבה. 5.8.97).
בש"פ 4274/97 - חטיב ג'האד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר, יליד 1977, הואשם בשורה של עבירות שימוש בסם מסוג גראס וחשיש וכן בהספקת גראס בכמויות קטנות לחבריו, ביניהם קטין שהעורר מכר לו ב-9 הזדמנויות סם מסוג גראס. כן הואשם בגניבת ציוד מתוך רכב. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
העבירות בהן מואשם העורר, שנעברו על ידו בהיותו בן 19, אינן מספיקות כדי לעצרו עד תום ההליכים - שמשמעותו החזקתו בין כתלי הכלא למשך חודשים ארוכים. זאת גם אם מתחשבים בכך שבעבר, בהיות העורר במעצר בית, יצא 4 פעמים מביתו בנצרת בשעות הערב ובכך הפר את תנאי שחרורו. ניתן ע"י תנאי שחרור מתאימים, המרחיקים את העורר מסביבתו, להסיר את החשש כי יסתבך בפעילות פלילית, ובהיותו רחוק מביתו יקשה עליו גם להפר את תנאי השחרור. על כל פנים, העורר הועמד לדין ואף נענש על הפרת תנאי שחרור ויש לקוות שלא יסתכן עוד בהפרת תנאי שחרור. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערבות ובתנאי מעצר בית מחוץ לעיר מגוריו.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד מ. עון לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 23.7.97).