בג"צ 6080/94 - ניסן גפני נגד עירית תל אביב ואח'
*צירוף תשלומי החזקת רכב לחישוב תשלומי פנסיה. *התערבות בג"צ בפסיקת בי"ד לעבודה(העתירה נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק והשופטת בייניש, נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר).
א. העותר עבד בעירית תל אביב עד לפרישתו לגימלאות במרץ 89. ערב פרישתו נכללו במשכורתו, בנוסף לתשלום עבור נסיעות מביתו למקום עבודתו וחזרה, רכיבים שכונו "אחזקת רכב, החזר הוצאות שונות..." (להלן יחד: רכיב הרכב). התשלום בשל רכיב הרכב היווה %40 מכלל משכורתו של העותר. העיריה שילמה את רכיב הרכב בתנאי שהעובד יצהיר כי הוא בעלים של מכונית, מחזיק ברשיון נהיגה ונוסע במכוניתו לצורך מילוי תפקידו את מכסת הקילומטרים שאישרה העיריה. מכסתו של העותר הוגדלה מידי פעם על סמך בקשותיו בהן טען ל"ריבוי נסיעות", והגיעה ל-800 ק"מ לחודש. אלא שהעותר לא נזקק כלל לנסיעות במכונית לצורך מילוי תפקידו ועובדה זו היתה ידועה לעיריה. התשלום בגין רכיב הרכב שולם לעותר גם עבור הימים בהם נעדר מעבודתו עקב מחלה או חופשה.
ב. בשנת 85 החליטה העיריה להפסיק לשלם לעובדיה עבור רכיב הרכב והעובדים תבעו את המשך התשלום בביה"ד האיזורי לעבודה. תביעתם התקבלה ונפסק כי התשלום עבור רכיב הרכב הוא חלק משכר העובדים. לאחר הפרישה בוטלה משרתו של העותר והתפקיד שמילא חולק בין שלשה עובדים. לשניים מן השלשה, שאינם בעלי מכוניות ואינם מחזיקים ברשיון נהיגה, לא משולם תשלום עבור רכיב הרכב, ואילו העובד השלישי מקבל תשלום זה בתוקף תפקידו בעיריה.
ג. רכיב הרכב לא נכלל בקיצבתו של העותר. זאת מכיוון שעובדי העיריה כפופים להוראות חוק שירות המדינה (גימלאות) ועל פי סעיפים 80 ו-20(א) לחוק הגימלאות כיסוי הוצאות רכב איננו נכלל במשכורת הקובעת לצורך חישוב הקיצבה. העותר טען כי לא השתמש ברכבו לצרכי תפקידו, כי רכיב הרכב שולם לו עבור עבודתו הרגילה וצריך לבוא לכלל ביטוי בקיצבה. ביה"ד האיזורי לעבודה קיבל את תביעתו וקבע כי פסה"ד בהתדיינות הקודמת בשנת 85 הקים השתק פלוגתא לעניין מהות רכיב הרכב. ביה"ד הוסיף וקבע כי גם לגוף העניין העובדות המוסכמות מובילות למסקנה שהתשלום עבור רכיב הרכב היה חלק מן המשכורת הרגילה של העותר.
ד. ערעורה של העיריה לביה"ד הארצי לעבודה נתקבל. ביה"ד קבע כי בהתדיינות הקודמת לא ניתנה הכרעה שיפוטית בשאלה השנוייה במחלוקת ועל כן אין כאן השתק פלוגתא. לגוף העניין פסק כי אין לכלול את רכיב הרכב בחישוב קיצבת הפרישה הואיל והתשלום הותנה בתנאים של בעלות על רכב והחזקת רשיון נהיגה. ביה"ד הוסיף וקבע שעל כל פנים, גם אם ניתן לראות את רכיב הרכב כחלק משכרו של העותר, הרי שמשכורתו הקובעת הופחתה מכח סעיף 8 לחוק הגימלאות, שעל פיו המשכורת נקבעת על יסוד משכורת עובד פעיל בדרגת הפורש, ובענייננו לעובדים שהחליפו את העותר ושאינם עומדים בתנאי הבעלות ברכב לא משולם רכיב זה. העתירה נדחתה ברוב דעות הנשיא ברק והשופטת בייניש, בפס"ד מפי השופטת בייניש, נגד דעתה החולקת של השופטת דורנר.
ה. השופטת דורנר (דעת מיעוט): 3 שאלות מתעוררות בענייננו: האם פסה"ד בהתדיינות הראשונה הקים השתק פלוגתא; מהו סיווגו של רכיב הרכב - האם הוא חלק מהשכר או תשלום לכיסוי הוצאות; בהנחה שרכיב הרכב שולם לעובד עבור עבודתו הרגילה כחלק מן השכר האם הופחתה גימלת העותר לאור הוראת סעיף 8 לחוק הגימלאות בדבר חישוב הגימלה על יסוד משכורת עובד פעיל. השאלה הראשונה בדבר יישום כללי השתק פלוגתא - כרגיל אינה מן השאלות שבהן ראוי כי בג"צ יתערב בפסיקת בתי הדין
לעבודה. גם לגוף העניין אין לומר כי קיימת זהות בין השאלות שנדונו בשני ההליכים ועל כן בעניין זה יש לדחות את טענות העותר.
ו. אשר לשאלה אם רכיב הרכב היה חלק מן השכר - התשלום בגין הרכב היווה כאמור כ-%40 משכרו של העותר. הוא לא נזקק לנסיעות במכוניתו לצורך מילוי תפקידו, העיריה ידעה על כך, ואף שילמה לו בגין "הנסיעות" גם כאשר נעדר מעבודתו. המסקנה מהעובדות הנ"ל היא שההסכם המוצהר היווה, בחלקו הנוגע למהות התשלום, חוזה למראית עין. החלק שהוא למראית עין בטל מכח סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי). ההסכם האמיתי כולל שתי תניות: האחת בדבר תשלום תוספת לשכר העבודה שהיא תנייה חוקית ותקפה, והשניה בדבר אי התחשבות בתוספת זאת לצורך חישוב הקיצבה ותנייה זו אינה תקפה בהיותה סותרת את סעיף 20(א) לחוק הגימלאות. הכלל הוא שהוראות בדיני העבודה המעניקות זכויות לעובדים הינן קוגנטיות, והצדדים לחוזי עבודה אינם מוסמכים להתנות עליהן.
ז. בעבר נפסק כי סיווגו של תשלום אינו נקבע על פי הכינוי שכינו אותו הצדדים אלא על פי מהותו. בתי הדין לעבודה קבעו שני מבחנים עיקריים: המבחן האחד הוא מבחן תיאור התפקיד. על פי מבחן זה כל אשר משולם לעובד בעבודתו על פי תיאור המשרה שהוא מאייש נחשב כחלק משכר עבודתו הרגיל ואין לראותו כתוספת; המבחן השני הוא מבחן התנאי, היינו שתשלום הניתן לעובד בלא כל תנאי נוסף, מעבר לעבודתו הרגילה, אין לראותו כתוספת למשכורת, אלא כחלק מהמשכורת. לעומת זאת, תשלום שהזכאות לו מותנית בפעולות מיוחדות, ניתן לראותו כתוספת ולא כחלק מהמשכורת עצמה. השאלה אם מדובר בתוספת למשכורת או בחלק מן המשכורת היא שאלה שבעובדה. בענייננו אכן הותנתה התוספת בתנאי של בעלות במכונית והחזקה ברשיון נהיגה, ובנוסף לכך נדרש העותר להצהיר כי הוא נוסע ברכבו לצרכי עבודתו. אולם, העותר, בידיעת העיריה ועל דעתה, לא נזקק למכונית לצורך ביצוע עבודתו.
ח. אשר לסעיף 8 לחוק הגימלאות - סעיף זה מצמיד את הקיצבה לשכרו של עובד פעיל בדרגה שבה פרש הגימלאי, ובסעיף 9 נקבע כי הקיצבה תחושב על יסוד סולם המשכורת התקף ביום תשלומה. הוראה זו מחייבת להתאים את דרגת הגימלאי אל סולם המשכורת של עובד פעיל בדרגת הגימלאי לאחר התאמתה לשינויים בסולם המשכורת. את קיצבת העותר יש לחשב על יסוד משכורת עובד פעיל בדרגתו, גם אם התפקיד בוטל, ובמידה שרכיב הרכב נכלל בשכרו של העובד יתווסף למשכורת הקובעת רכיב זה.
ט. ביה"ד הארצי לעבודה שגה בפירושם וביישומם של דיני החוזה למראית עין ומבחן התנאי. החשיבות שבהעמדת ההלכה על מכונה, בהצטרפה לפגיעה שנגרמה לעותר שאיבד חלק ניכר מקיצבתו, מחייבות את התערבות בג"צ. על כן יש לקבל את העתירה ולקבוע שרכיב הרכב יכלל במשכורת הקובעת לצורך חישוב קצבתו של העותר.
י. השופטת בייניש (דעת הרוב): השאלה אם רכיב מסויים ממשכורת הינו חלק מן השכר הרגיל או בבחינת "תוספת" למשכורת היא שאלה שבעובדה. ביה"ד הארצי לעבודה קבע כי התשלום בגין הוצאות הרכב לעותר היה מותנה בתנאי של בעלות על הרכב והצגת רשיון נהיגה. ביה"ד היה מוכן להכיר בממשותו של התנאי, בין היתר, בשל העובדה שהעובדים הפעילים הממלאים כיום את תפקידו של העותר בעיריה, שאינם ממלאים אחר התנאים הנדרשים, אינם נהנים מתשלום הוצאות רכב. אכן, היו מקרים שבהם נפסק כי הוצאות רכב מהוות חלק מהשכר ולא תוספת, אך שם היה מדובר במצב שבו לא היה כל תנאי לקבלת הוצאות רכב ע"י עובדים, גם אם לא היו בעלי רכב ולא היו בעלי רשיון נהיגה.
יא. אין גם מקום להתערב בפסיקת ביה"ד הארצי לעבודה לאור המבחנים המקובלים על בג"צ לעניין זה. אין לומר כי נפלה בפסיקת ביה"ד טעות משפטית מהותית. ביה"ד קבע על פי ההלכות שיצאו מלפניו בעבר כי הוצאות הרכב היו בבחינת "תוספת" המותנית בתנאים ולא חלק מהשכר. המחלוקת היא בשאלה שבעובדה וזו אינה מצדיקה התערבות בג"צ גם אם שגה ביה"ד ביישום הכלל על עובדות המקרה. כמו כן, אין הצדק מחייב התערבות בג"צ. הובהר כי אם יזכה העותר בעתירתו, יהיה הוא הגימלאי היחיד של עירית תל אביב שמשכורתו הקובעת לצורך הגימלה כוללת גם השתתפות בהוצאות רכב. מתן הסעד המבוקש ע"י העותר יביא גם לכך שמשכורתו הקובעת תהיה גבוהה מזו של עובדים פעילים המבצעים עבודה מהסוג שביצע העותר ואינם ממלאים אחר התנאים הנדרשים של בעלות ברכב. לפיכך יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, גב' בייניש. עוה"ד אמיר וגב' סיגל דוידוב לעותר, עו"ד גב' ברכה סמו למשיבה. 21.8.97).
ע.א. 456/92 - חברת אחים אגבריה נווה עירון בע"מ נגד מנהל מע"מ
*שומה לפי מיטב השפיטה בתשלום מע"מ. *סדרי דין בערעור על שומת מע"מ(מחוזי ת"א - ע"ש 675/89 - הערעור נדחה).
א. המערערת ביצעה בשנת המס 86 עבודות בניה במרכז הספורט בהרצליה לפי הזמנת חברת גני גלים. בחוזה הבחינו הצדדים בין העבודות העיקריות לבין "עבודות נוספות". בחוזה בין המערערת לגני גלים לא נקבעו מחירי העבודות הנוספות אלא נקבעו העקרונות לקביעת מחירים אלו. משהיתה המערערת מבצעת עבודות נוספות, היתה מוציאה חשבוניות והחשבוניות היו נבדקות ע"י המפקח על הפרוייקט, ואם עברו את ביקורתו אושרו החשבוניות על ידו לתשלום. המערערת המציאה לגני גלים חשבונית מס על סכום של מליון דולר בצירוף מע"מ, אך בהמשך אותו חודש המציאה לגני גלים שתי הודעות זיכוי שצימצמו משמעותית את מחזור עסקותיה.
ב. המשיב, שבפניו לא הוצגו ספריה של המערערת, ולאחר שמצא פגמים באמינות הדיווח של המערערת על תקבוליה בגין העבודות הנוספות, החליט לשום את שווי העבודות הנוספות לפי מיטב השפיטה, בהסתמך על החשבוניות שאושרו ע"י האדריכל. השגתה של המערערת נדחתה וכן ערעורה לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי חלק מן התקבולים בגין העבודות הנוספות לא נרשמו בספרי המערערת ודיווחיה לא היו אמינים, באופן המצדיק עריכת שומה לפי מיטב השפיטה. הוא גם קיבל את עדותו של האדריכל שהחשבוניות שאישר נועדו לתשלום ולא לצרכי מיקוח כפי שטוענת המערערת. הערעור נדחה.
ג. טענתה העיקרית של המערערת מופנית כנגד ביסוס עמדת המשיב בביהמ"ש על אי רישום התקבולים. לטענתה, בנימוקים לשומה לא טען המשיב כל טענה בדבר אי רישום תקבולים, ונימוקיו נגעו אך ורק לאופן בו חושב שווי העבודות. על כן, כך הטענה, שגה ביהמ"ש כשהתייחס לשאלת רישום התקבולים כשאלה השנוייה במחלוקת. גם לגופו של עניין טענה שלא היה יסוד לקביעה כי חלק מהשטרות שקיבלה לא נרשמו בפנקסיה. על כן לא יכול היה ביהמ"ש לבסס את פסיקתו על אי רישום תקבולים, אלא היה עליו להכריע בשאלה כיצד לקבוע את שווי העבודות הנוספות.
ד. השאלה המרכזית הדורשת הכרעה הינה כיצד נקבעת גדר המחלוקת בערעור מע"מ. לטענת המערערת גדר המחלוקת נקבע ע"י השוואת הנימוקים בהודעת השומה לכתב הערעור שמגיש הנישום לביהמ"ש, ואילו לטענת המשיב המחלוקת המחייבת הכרעה נקבעת ע"י השוואת כתב הערעור לתשובת המשיב לערעור, שהיא כתב בי דין המוגש מטעם המשיב על פי התקנה 7 לתקנות מע"מ. לעניין זה הדין עם המשיב. ערעור מע"מ אינו ערעור
במובנו הרגיל. ביהמ"ש המחוזי דן ב"ערעור" בענייני מע"מ כביהמ"ש של הערכאה הראשונה. לפי תקנות סדר הדין במע"מ "תובע" הינו "מערער" ו"נתבע" הינו "משיב" כאשר "תובענה" היא "ערעור". כך שערעור מע"מ בעיקרו הוא כמו כל הליך אזרחי אחר ובהליך זה ממלא כתב הערעור של הנישום את תפקיד כתב התביעה, וכתב התשובה של המנהל ממלא את תפקיד כתב ההגנה. אין קביעת גדר המחלוקת נקבעת על פי נימוקי השומה.
ה. מכל מקום, בענייננו, היה די גם בנימוקים שצורפו להחלטה לשום את המערער לפי מיטב השפיטה, כדי להעמיד את המערערת על גדר המחלוקת בינה לבין רשויות המס - אף שלא נרשם בהם מפורשות כי ספריה נפסלו בשל אי רישום תקבולים. גם מסיבה זו דין הטענה של המערערת להידחות.
ו. אין באמור לעיל כדי לשלול טענה של נישום כנגד הסתמכות של המנהל על נימוק שלא בא זכרו בנימוקים שצורפו להודעת שומה או בנימוקים שליוו את ההחלטה בהשגה. יתכן כי בהליכי הערעור לא יוכל המנהל להסתמך על נימוק חדש שלא עלה בשלב השומה או ההשגה כאשר בהעלאת נימוק זה יהיה משום קיפוח הנישום. אולם, בענייננו טענה המערערת רק באשר לדרך קביעת גדר המחלוקת בערעור שומה, ועל כן אין צורך להכריע בטענות אפשריות אחרות כנגד הסתמכות המשיב על טיעון שאינו מוזכר בנימוקים המצורפים לשומה.
ז. אשר לגופן של המחלוקות העובדתיות בין הצדדים - אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי כי צדק המשיב בהסיקו שדיווחיה של המערערת אינם אמינים. את זאת יכול היה המנהל לקבוע על יסוד עובדות מסויימות שבאו בפניו. אשר לטענות המערערת באשר לאופן עריכת השומה, גם טענות אלו אינן מגלות עילה להתערבות ביהמ"ש, לא כל שכן של ערכאת הערעור. המשיב ביסס את שומתו על החשבוניות שהוצאו ע"י המערערת ואושרו ע"י האדריכל. ביהמ"ש קבע כי החשבוניות לא נועדו רק לשם מיקוח אלא גם לשם חיוב גני גלים בתשלום, וקביעה זו התבססה על התרשמות ביהמ"ש מן העדים. אין בטענות המערערת דבר המצדיק התערבות ערכאת הערעור בקביעותיו של השופט קמא.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד ע. בר מור למערערת, עו"ד ע. לינדר למשיב. 21.8.97).
ע.א. 1237+218/96 - ישקר בע"מ ואח' נגד חברת השקעות דיסקונט בע"מ ואח'
*חובתה של חברה פרטית שמניות שלה מוחזקות ע"י חברה ציבורית למסור דו"חותיה הכספיים לחברה הציבורית לצורך דיווח לבורסה(מחוזי ת"א - ה.פ. 1589/95 - הערעור נדחה).
א. דיסקונט (המשיבה) היא חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה בתל אביב. היא מחזיקה בלמעלה מ-%25 ממניות ישקר (המערערת) שהיא חברה פרטית, באמצעות חברה פרטית אחרת (המשיבה השניה). בשאר המניות של ישקר מחזיקים, באמצעות חברות פרטיות, סטף ואיתן ורטהיימר. אחזקתה של דיסקונט בלמעלה מ-%25 של מניות ישקר הופכת את ישקר ל"חברה מסונפת" ול"חברה קשורה" של דיסקונט. בתור שכזו חייבת דיסקונט לדווח לרשות לניירות ערך, מכח חוק ניירות ערך, על נתונים של ישקר. במשך שנים סיפקה ישקר לדיסקונט את הנתונים שנדרשו לדיסקונט לעמוד בחובות הגילוי והדיווח על פי חוק ניירות ערך ותקנותיו. לאחרונה סירבה ישקר לספק לדיסקונט את הדוחו"ת הכספיים ליוני 95 והרשות לניירות ערך חייבה את דיסקונט להגיש דוחו"ת כספיים לפי החוק.
ב. ישקר ביקשה מביהמ"ש שיורה לדיסקונט להימנע מלפרט בדוחו"ת הכספיים נתונים המתייחסים לישקר, ואילו דיסקונט ביקשה שביהמ"ש יורה לישקר לספק לה דוחו"ת כספיים כנדרש ממנה על פי חוק ניירות ערך. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשת דיסקונט והורה למערערות לספק לדיסקונט דוחו"ת כספיים על מנת שדיסקונט תוכל לעמוד בחובות הגילוי והדיווח החלות עליה. נדחתה בקשת ישקר כי דיסקונט תמנע מלפרט את נתוניה הכספיים. הערעור נדחה.
ג. על פי סעיף 13 לתקנות ניירות ערך חייבת חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה, בחובת דיווח בגין חברות מסונפות, חברות קשורות וחברות כלולות בה. זהו ביטוי לעקרון הגילוי הנאות, עליה אף מושתתים דיני ניירות הערך. חובת הגילוי חלה הן בשלב הנפקת ניירות הערך לציבור והן בשלב בו נסחרים ניירות הערך בבורסה. במסגרת חובת הגילוי נדרשת החברה לחשוף את רווחיה (או הפסדיה) של כל חברת בת או חברה קשורה לה ועליה לצרף דוחו"ת כספיים של חברה כלולה.
ד. עם זאת, חוק ניירות ערך אינו כולל הוראה מפורשת שמוטלת חובה על חברה פרטית, המהווה חברה קשורה כאמור, למסור לחברה הבורסאית את דו"חותיה הכספיים. לכאורה עשוי להיות לחברה פרטית אינטרס שלא למסור את דו"חותיה הכספיים לחברה הציבורית. ייחודה של החברה הפרטית בישראל היא שדיני החברות אינם מטילים עליה חובה של מסירת דוחו"ת כספיים לעיונו של הציבור (באמצעות רשם החברות) כפי שחובה כאמור מוטלת על חברה שאינה פרטית.
ה. אולם, מן החובה הסטטוטורית של החברה הציבורית למסור את המידע על החברה הפרטית לרשויות, נגזרת חובתה של החברה הפרטית למסור מידע זה לחברה הציבורית. הגשמת תכלית חוק ניירות ערך, מחייבת הכרה בחובתה של החברה הפרטית למסור את המידע לחברה הציבורית, כדי שזו תוכל להעמידו לרשות המשקיעים. אכן, לא היה מקום לבסס חובתה של החברה הפרטית למסירת דוחו"ת כספיים לחברה הציבורית על הנימוקים של תכלית החקיקה וכיוצא בכך, אילו הטלת חובה זו על החברה היה מעמיד אותה בפני מצבים קשים של גילוי, בלא שניתן למנוע ממנה את הנזק התחרותי הכרוך בכך. אלא שחוק ניירות ערך מאפשר להגמיש את חובתה של החברה הפרטית, תוך התחשבות באינטרסים הלגיטימיים שלה. הרשות לניירות ערך רשאית לפטור את החברה הציבורית והפרטית מחובת גילוי פרטים מסויימים, כאשר בקשת הפטור יכול שתוגש ע"י החברה הציבורית ויכול שתוגש ע"י החברה הפרטית. מסיבות אלה יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד ניר כהן, דוד לשם ואמנון רפאל למערערות, עו"ד אמנון גולדנברג לדיסקונט, עו"ד גב' יעל ורבה זלינגר לרשות לניירות ערך. 21.8.97).
בש"פ 4972/97 - אלימלך מאיר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (רצח)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם ברצח בכוונה תחילה של המנוח בשתי דקירות סכין, במהלכה של מריבה שהתלקחה בין השניים, על רקע טענת העורר שהמנוח גנב ממנו רשם קול. לטענת העורר אין הוא נושא באחריות למות המנוח, משום שהדבר נעשה במסגרת "הגנה עצמית" בסכין שהוציא מידי המנוח שאיים לדקרו בה ואף חתך בה בצווארו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ומצא שאין מקום ל"חלופת מעצר". לטענת הסניגור אין בחומר הראיות כדי להקים סיכוי סביר להרשעה בכלל ואם ימצא בסיס לסיכוי של הרשעה, יהיה זה להרשעה בעבירה פחות חמורה מרצח והסיבות מותירות
מקום לחלופת מעצר. אבי המנוח טוען כי העורר דקר את בנו בסכין שהביא עמו, כשהוא עמד ביניהם וניסה למנוע את הדקירה. הערר נדחה.
ב. גירסת אבי המנוח שהעורר הביא את הסכין הקטלנית וכי הוא ביקש להרחיק את השניים איש מרעהו, נתמכת, בעיקריה, בעדותה של שכנה שהיתה עדה למעשה. החשד הכבד כי החתכים שנמצאו על צווארו של העורר הם חתכים עצמיים שחתך את עצמו כדי לתמוך בגירסת ההגנה, מקנה לגירסה המרשיעה משקל ראייתי מספיק להקמת סיכוי סביר להרשעת העורר באחריות להמתתו של המנוח. אין חשיבות בהקשר זה לאפשרות שהעורר יורשע בהריגה בלבד, אם תתקבל טענתו כי לא נתמלאו כל מרכיבי הכוונה תחילה. לעניין המעצר די בכך שהראיות הקיימות מקימות סיכוי סביר להרשעה באחריות להמתת המנוח.
ג. אשר לטענה כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר - הסניגור טוען כי הרקע למעשה נעוץ בסכסוך שגלש ויצא משליטת שני הצדדים, וכן שהעורר הינו נכה צה"ל הסובל מבעיות נפשיות קשות עקב נכותו והוא מועד להתפרצויות כעס שאין בכוחו לשלוט בהן. אכן, מצב בריאותו של העורר מצריך טיפול פסיכיאטרי, אך מאידך התנהגותו מלמדת שאין ביכלתו של העורר לשלוט בתגובותיו גם כאשר אלו כרוכות בשימוש בכלי שמוות בו. מצב בריאותו של העורר העומד בבסיס הסבל הקשה שסובל העורר עקב שהייתו במעצר, הוא זה המקים את "מסוכנותו" לבטחון הציבור ומעמיד אותה ברמת סיכון, שחלופת מעצר אינה מסוגלת להתמודד עמה באורח סביר.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד דניאל משולם לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 22.8.97).
בש"פ 4967/97 - גבריאל נגר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר ונאשם נוסף הואשמו בעבירות של החזקת סמים ולעורר מיוחסת גם עבירה של הפרת הוראה חוקית בכך שהפר תנאי שבכפוף לו שוחרר בערובה במשטרה בפרשה זו. החזקת הסם ועשיית עיסקה בו מתייחסות לשליטת העורר בשתי חבילות קוקאין שהוסתרו ברשותו של "אחר" (להלן: סברי) ואשר הגדולה ביניהן, במשקל של כ-90 גרם, נמסרה ע"י סברי, על פי הוראתו של העורר, לנאשם מספר 1 (להלן: הקונה). סברי והקונה נתפסו בכף והעורר נעצר על פי הודעת סברי שנמצא לה חיזוק בעדות הקונה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר והקונה עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה. הערר נדחה.
ב. העורר טוען שאין "ראיות לכאורה" להוכחת עבירות הסמים המיוחסות לו. טענה זו דינה להידחות. אכן, העדות המרכזית לחובת המערער היא עדותו של סברי שהסתיר את החבילות ושנתפס בכף כאשר מסר אחת מהן לקונה, אך עדותו של סברי אינה עדות יחידה ובודדת ונמצא לה חיזוק משמעותי בחומר הראיות. שקריו של העורר שהכחיש את טענתו של סברי כי היה במקום שבו הורה לו למסור חבילת סם לקונה, וכן התנהגותו של העורר כלפי סברי במהלך העימות שנערך ביניהם במסגרת החקירה במשטרה, מלמדים לכאורה כי גירסת סברי משקפת את המציאות. העורר גם התכחש להיכרות עם הקונה ואילו הקונה הודה בהיכרות עם העורר מיד עם מעצרו. הודעתו של סברי יחד עם החיזוק שבחומר הראיות מקנה להודעה משקל ראייתי מספיק להקמת סיכוי סביר להרשעה.
ג. אשר לבקשה לחלופת מעצר - כוחה של "חזקת המסוכנות", הנעוצה בעבירות הסמים המיוחסות לעורר, אינו מצומצם לעניין קיומה של עילת מעצר, וחל גם לעניין חלופת
מעצר. ככלל, עיסוק בסחר בסמים טומן בחובו יסוד של המשכיות, ומי שמואשם בעבירה של סחר בסם מוחזק כמי שמועד לחזור לסורו אם ישוחרר בערובה.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד דוד יפתח לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 22.8.97)
בש"פ 4811/97 - יחזקאל משה ואח' נגד מדינת ישראל
*ראיות לכאורה למעצר עד תום ההליכים בעבירת סמים. *שימוש ב"הודאת חוץ" שאינה קבילה נגד נאשם כראייה נגד נאשם אחר. *דרישת הסיוע והחיזוק בשלב המעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. ארבעת העוררים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בשתי כיתות של עבירות: האחת - עבירות סמים הקשורות בהחזקה, בסחר ושימוש של קוקאין והירואין; והשניה - עבירות אלימות, חבלה, פציעה וסחיטה באיומים כלפי המתלונן, עד התביעה המרכזי, שהתגורר עמם בשעתו בדירה אחת, סיני שוורץ (להלן: סיני). ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את ארבעת העוררים עד תום ההליכים. בערר טוען הסניגור שאין בחומר החקירה "ראיות לכאורה" להוכחת האשמות המיוחסות לעוררים; שאין בחומר שהוגש לביהמ"ש כדי לבסס קיומה של "עילת מעצר"; שניתן להסתפק ב"חלופת מעצר". הערר נדחה.
ב. לעניין היעדר ראיות לכאורה - הראייה המרכזית וכמעט היחידה לחובתם של העוררים מצוייה בדברים המוקלטים שאמר סיני לחוקריו במסגרת מו"מ להפיכתו לעד מדינה. שיחות אלו לא הסתיימו בהסכם של עד מדינה ונגד סיני הוגש כתב אישום נפרד בקשר למעורבותו בעיסקי הסמים המיוחסים לעוררים. השיחות האמורות נפתחו ביוזמת החוקרים, לאחר שסיני הכחיש כל קשר בענייני הסמים. אין חולקין כי לא ניתן לעשות בשיחות אלו - שהוקלטו - שימוש כראייה לחובתו של סיני כ"הודיית חוץ" של נאשם. דבריו של סיני נחשבים לעניין זה כ"הודייה" שהוצלה מפיו מכוחם של "פיתוי והשאה" ובתור שכאלו אינם עומדים במבחן הרצון החופשי שבו מותנית קבילותה של "הודייה".
ג. עם זאת, כידוע, הכלל הוא שאין בעובדה שאמרת נאשם אינה קבילה לחובתו כ"הודיית חוץ" כדי לחסום את הדרך בפני עשיית שימוש בה כ"אמרת חוץ של עד" לחובתו של אחר, שהנאשם משמש עד במשפטו. במקרה כזה, כשהנאשם חוזר בו מהודיית החוץ שלו שנפסלה או מסרב להעיד, ניתן להציג את ה"הודייה" כ"אמרת חוץ" של עד, לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות. הסניגור אינו חולק על האפשרות להציג הודיית חוץ כזו כאמרת חוץ של עד, אך טענתו היא כי במקרה שלפנינו לא ניתן לעשות שימוש ב"אמרות" של סיני כראייה נגד העוררים, בשל היותן "חסויות" ולא בשל היותן "פסולות" כ"הודייה". הסניגור טוען כי החסיון שולל את האפשרות להעיד את סיני על תוכן הדברים שאמר לחוקר במסגרת המו"מ, ומאותו טעם לא ניתן להגיש את האמרה מכח סעיף 10א'. טענת "חסיון" זו דינה להידחות.
ד. ההלכה הפוסלת אמרה מלשמש "הודייה" כאשר המו"מ נפתח והתקיים ביוזמת הרשות, נעוצה בפגיעה שפוגעת יוזמה זו בזכות השתיקה של החשוד ואין לה דבר עם זכות לחסיון. החשוד עצמו מוגן כנגד "הודייה" שאינה עומדת בתנאי הקבילות הקבועים בחוק, אך אינו פטור מן החובה להעיד על העובדות שמסר לחוקרו ואין מניעה להגיש דבריו מכח הוראות סעיף 10א'. "זכות חסיון" הנטענת ע"י הסניגור אינה מתיישבת עם "עקרון הגילוי" ועם חובתו של העד לחשוף את המידע שברשותו כל עוד אין בכך כדי לפגוע בזכותו לחסיון מפני הפללה עצמית.
ה. טענה אחרת בפי הסניגור היא ש"אמרתו" של סיני לוקה בסתירות וחוסר הגיון פנימי וכן שאין ראייה "חיצונית" התומכת בתוכנה. ברם, בנסיבות העניין אין בכוחן של הסתירות וחוסר ההגיון שעליהם מצביע הסניגור, כדי לשלול כל אפשרות
לסמוך את ההרשעה על האמרה. ואילו היעדר "אימות" בראייה חיצונית מתייחס ל"דיות הראייה", כאשר שלב הדיון לעניין זה הינו בסיום פרשת ההוכחות. בשלב זה השאלה היא אם יש ב"אמרה" שהוקלטה מפיו של סיני, על פניה, פוטנציאל ראייתי להוכחת האשמות המיוחסות לעוררים והתשובה לשאלה זו היא בחיוב.
ו. טענה אחרת לעניין "היעדר ראיות לכאורה" היא שאין "סיוע" לאמרתו של סיני שלעניין הסמים הוא שותף לעבירה. כידוע, אין תמימות דעים בשאלה אם במקום שדרוש סיוע - או תוספת אחרת - לעדות יחידה העומדת בבסיס ההרשעה, צריך שסיוע כזה ימצא כבר בשלב המעצר עד תום ההליכים. "דעתי היא עם אלה הסוברים, שהשלב שבו יש לבחון אם קיימת ראיית סיוע, הוא שלב ערכאת הדין; וכי בשלבים המוקדמים של מעצר עד תום ההליכים וסיום פרשת התביעה - שאלה זו אינה מתעוררת כלל. 'סיוע' כאמור יכול שיעלה בפרשת ההגנה ואפשר שיצמח מבחירתו של הנאשם שלא להעיד במשפט." במצב דברים זה אין צורך לברר כאן אם אמרתו של סיני אכן דרושה לה "סיוע". נראה שיש טעם בעמדת הסניגור לעניין זה בהתחשב בכך שאמרתו ניתנה על רקע צפייה לקבלת "טובת הנאה" אף שזו לא נתקבלה בסופו של דבר. הטענה ראוייה להישמע בבוא הזמן ואין לפסול אותה על הסף.
ז. טוען הסניגור שמאז שהגיע למשטרה המידע בדבר החשדות העומדים בבסיסו של כתב האישום ועד להגשתו חלפו למעלה מ-6 חודשים והתנהגותם של העוררים בפרק זמן זה אינה תומכת בחששות ובסיכונים המקיימים עילות מעצר. הטיעון מתייחס למעשה לחשש של פגיעה בסיני, אך חשש זה אינו החשש היחיד המקים את עילת המעצר, ולצידו עומד החשש שהעוררים, כסוחרי סמים, ימשיכו לעסוק בהפצת סמים אם ישוחררו ממעצר. "סחר בסמים" מקים מכח הדין "חזקת מסוכנות" לבטחון הציבור כאמור בסעיף 21(א)(1)(ג) לחסד"פ וחזקה זו לא הופרכה ע"י העוררים. חזקת המסוכנות האמורה המתחייבת מעיסוקם של העוררים בהפצת סמים קשים, עומדת גם לעניין חלופת המעצר. די בכך כדי לדחות את הטענה שניתן להסתפק בחלופת מעצר.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד נ. בטיטו לעוררים, עו"ד מ. פטמן למשיבה. 20.8.97).
בג"צ 6168/92 - האגודה ההומניסטית חילונית בישראל נגד ממשלת ישראל
*בקשת אגודה הומניסטית חילונית להכיר בה כ"עדה דתית". *אי התערבות בג"צ כאשר אין בסעד המבוקש כדי להושיט לעותר סעד אופרטיבי(העתירה נדחתה).
א. העותרת היא עמותה הרשומה מאז שנת 1980 ומטרותיה העיקריות "קיום פעולות למען הפרדת הדת מהמדינה, זכויות האדם, חינוך הומניסטי חילוני ושלום". היא פנתה כבר פעמיים לממשלה, פעם ראשונה בשנת 1991 ופעם שניה לאחר חילופי השלטון בשנת 1992, וביקשה להכריז עליה כעל "עדה דתית" בהתאם לסמכותה של הממשלה לפי סימן 2 לדבר המלך במועצתו. בשתי הפעמים נדחתה בקשתה בנימוקים שונים ובכללם שאין העותרת "עדה" ועל אחת כמה וכמה אין היא "דתית". עתירתה היא שבג"צ יורה לממשלה להכריז על העותרת כעדה דתית מוכרת. העתירה נדחתה.
ב. העותרת טוענת כי היא אינה מעוניינת בקבלת יתרון חומרי כלשהו בעקבות הכרה זו, ואף מכירה בכך שהכרה בה כעדה דתית לא תגרור אחריה בהכרח הקמת בי"ד לענייני מעמד אישי. עם זאת שאיפתה היא להנהיג נישואים חילוניים והקמת בי"ד לענייני משפחה עבור בני עדתה ועבורם בלבד. כמו כן היא טוענת שהכרה בה כ"עדה דתית" עשוייה להוסיף משקל למעמדה הציבורי ולמאבק על השגת יעדיה. העותרת הדגישה את הפן העקרוני שבעתירתה והודתה כי קבלת ההצהרה המבוקשת לא תניב יתרונות אופרטיביים כלשהם עבורה.
ג. למידת הפגיעה בעותרת ובחבריה יש משקל רב בהחלטת ביהמ"ש אם להתערב בהחלטתה של הרשות. ככל שיוברר שאין במתן הסעד המבוקש כדי להושיט לעותר סעד אופרטיבי כלשהו, וכי הסעד המבוקש הוא בעל אופי אידיאולוגי תיאורטי, כן תגבר הנטייה של ביהמ"ש שלא להושיט את הסעד המבוקש. אין בג"צ משמש במה להכרעות אידיאולוגיות, אך חסרות נפקות משפטית. כל שכן כשמדובר בממשלת ישראל, וכאשר הסמכות שבה מדובר אינה סמכות חובה, כי אם סמכות רשות, אשר הפעלתה כרוכה בשקילת שיקולים של מדיניות.
ד. אכן, גם אם האינטרס היחיד העומד בבסיס עתירת העותרת הוא אינטרס בדבר קבלת הכרה ציבורית, אין בכך פגם. אולם ספק אם באינטרס זה לבדו יש כדי להצדיק התערבות בג"צ בהחלטת הממשלה. עצמתו של האינטרס להכרה ציבורית פחותה מעצמתם של אינטרסים אחרים, שהיו עשויים להצדיק קבלת העתירה, כדוגמת ההגנה על חופש הפולחן או חופש המצפון של חברי אותה עדה. במצב החוקי הקיים הכרה בעדה דתית אינה תנאי הכרחי ואף לא תנאי מספיק להקמת בי"ד דתי עבור חבריה. כך שהכרזה עליה כעל עדה דתית לא תסייע לה למימוש שאיפתה להקים בתי דין חילוניים לענייני המעמד האישי.
ה. באשר לטענה בדבר חופש המצפון והחופש לקיים פולחן דתי על פי השקפותיה של העותרת - אף אלה מובטחים לה גם אם לא תוכרז "עדה דתית". העותרת אינה משלימה עם המצב שבו "מכח הסכמים קואליציוניים מדיניים" חבריה נזקקים בענייני נישואין וגירושין לשיפוט בתי הדין הדתיים השייכים לזרם האורתודוכסי. אולם אין הם היחידים שנזקקים לשירותי בתי הדין הדתיים הרבניים למרות רצונם, אלא הרבה יהודים חילוניים נזקקים לבתי הדין הרבניים. זו תוצאה של הוראת חוק מפורשת בסעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים.
ו. נותר הטיעון שלפיו זכאית העותרת להכרה רשמית כ"עדה דתית" מאחר שהממשלה מחוייבת להכריז כעל "עדה דתית" מוכרת על כל קבוצה המהווה עדה דתית ומעוניינת בהכרה מעין זו. אין פסול בטיעון זה, אך אין בו כדי להצביע על פגיעה קשה בעותרת הנגרמת לה עקב סירובה של המשיבה לתת את ההצהרה המבוקשת. מדובר בעתירה אשר דורשת "הכרעה אידיאולוגית" וניתן לומר שכבר מטעם זה אין זה מן הראוי להתערב בהחלטת הממשלה.
ז. מכל מקום, בנסיבות המקרה דנן, אף בחינת טענותיה של העותרת לגופן, יביא לתוצאה שאין היא זכאית להצהרה המבוקשת על ידה. אין צורך לדון בכך אם מדובר ב"עדה דתית", שכן די בכך שהעותרת אינה "עדה" כמשמעה בסימן 2 לדבר המלך ולפיכך אין היא יכולה להיחשב "עדה דתית". בעוד שהמונח "עדה דתית" בסימן 2 לדבר המלך מפנה לאמונתם האישית של חברי העותרת כפרטים, מתייחס המונח "עדה" למאפיינים המוסדיים שבפעולת העותרת. כך שאפילו היתה מתקבלת עמדת העותרת בדבר "דתיותם" של חבריה, לא היה בכך כדי לסייע לה בעתירתה.
(בפני השופטים: אור, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט אור. עו"ד יוסף בן מנשה לעותרת, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבה. 21.8.97).
בש"פ 4816/97 - מדינת ישראל נגד מנחם פרץ
*מעצר מחדש של נאשם באינוס ששוחרר משום שלא נתבקש מעצרו בתום השנה (בקשה לחידוש מעצר לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירות של אינוס גרושתו והתפרצות לדירת מגורים שלה וכן עבירת איומים כלפי גרושתו האחרת. לבקשת התביעה הורה ביהמ"ש על החזקת המשיב במעצר עד תום ההליכים. פרשת התביעה הסתיימה כ-5 חודשים לפני חלוף שנת המעצר, אך מסיבות שונות לא הסתיים
המשפט עד לתום השנה. ביהמ"ש האריך את המעצר ל-3 חודשים שהסתיימו ביום 2.8.97. במקביל עמדו נגד המשיב פקודות מאסר בשל אי תשלום קנסות ואלו הופעלו עם סיום תקופת המעצר. מחמת תקלה מינהלית לא ביקשה הפרקליטה במועד הארכה שניה של תקופת המעצר, ומששילם המשיב את הקנסות שוחרר ביום 5.8.97. לאחר השחרור הגישה הפרקליטות את הבקשה דנא והתובעת הבהירה כי זוהי בקשה למעצר מחדש של המשיב ולא להארכת המעצר כמצויין בה. הבקשה נתקבלה.
משפטו של המשיב לא הסתיים עד תום תקופת ההארכה הראשונה, בשל כך שההגנה ביקשה לזמן עדי הגנה שלא על פי תכנון מוקדם אלא בהתאם להתפתחויות שחלו תוך כדי שמיעת העדים. כתוצאה מכך נותר עדיין עד הגנה שטרם נשמע והמשך הדיון נקבע ליום 7.9.97. מערכת יחסיו של המשיב עם גרושתו מתאפיינת בהתנהגות אלימה ומאיימת מצידו שבגינה הורשע כבר בעבר. בנסיבות העניין, בהתחשב באופי העבירות, יש בכך כדי לתמוך בחשש של סכנה לשלום המתלוננת. אלמלא התקלה המינהלית שהביאה לשחרורו של המשיב, היה הסניגור מתקשה לנמק את התנגדותו להמשך החזקת המשיב במעצר. אין בעובדת השחרור, כשלעצמה, כדי להמעיט מכוחו של החשש שהמשיב יפגע בגרושתו, חשש המצדיק את המעצר מחדש למשך 6 שבועות תוך תקווה שעד אז יסתיים המשפט.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד א. אינפלד למבקשת, עו"ד מ. לוי למשיב. 7.8.97).
בה"נ 7884/96 - מהרי בירהנה נגד מהרי אמסלו ואח'
*היעדר סמכות לקביעת מקום שיפוט להתרת נישואין כאשר שני בני הזוג הם יהודים (בקשה להתרת נישואין - הבקשה נדחתה).
המבקשת והמשיב הם אזרחי המדינה ותושביה שנישאו בנישואים אזרחיים באוקטובר 89 באתיופיה. בעת שנישאו היתה המבקשת נוצריה והמשיב יהודי. לאחר הנישואין, במאי 97, המירה המבקשת את דתה כנדרש על פי פקודת העדה הדתית (המרה), ועתה היא מבקשת קביעת שיפוט בעניין התרת נישואין. הבקשה נדחתה.
סמכותו של נשיא ביהמ"ש העליון לקבוע את מקום השיפוט מותנית בכך ששני בני הזוג אינם בני אותה עדה דתית, ובענייננו שני בני הזוג הם כיום יהודים. אמת, סעיף 4(2) לפקודת העדה הדתית (המרה) קובעת כי חרף המרת עדה "יוסיף השיפוט בענייני נישואין, גירושין, מזונות להיות בידי אותו בימ"ש ששפט בעניינים אלה לפני ההמרה". דא עקא, שהסיפא של סעיף זה קובעת כי הוראותיו לא יחולו אם "נעשו גם הבעל גם אשתו חברים לעדה דתית אחרת". הוראה זו התפרשה כחלה לא רק במקרה שבו שני בני הזוג נעשו חברים בעדה דתית חדשה, אליה לא השתייכו בעבר, אלא גם במקרה שבו אחד מבני הזוג שינה דתו לדת של בן הזוג השני. בהיעדר תחולה להוראת סעיף 4(2) לפקודה יש להתחשב בהמרת הדת שאירעה לאחר הנישואין ומכוחה שני בני הזוג הם בני אותה דת ואין לנשיא ביהמ"ש העליון סמכות על פי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים).
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אליהו בן גור למבקשת. 6.8.97).
בש"א 3984/97 - דולב חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד ארבלה לוי
*דחיית בקשה להעברת דיון מדימונה לתל-אביב (בקשה להעברת דיון מדימונה לתל אביב - הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה לבימ"ש השלום בדימונה תביעה נגד המבקשים עקב נזקים שנגרמו לה בתאונת דרכים בה היה המבקש מעורב. להגשת התביעה קדמה בקשה של המבקשת לתשלום תכוף שהגישה לבימ"ש
השלום בת"א. המבקשים טוענים, כי "מירב הזיקות" של תביעת המשיבה הן לביהמ"ש בת"א, הואיל וכל הצדדים מצויים בתחום שיפוטו, התאונה והטיפול הרפואי התקיימו בתחום שיפוטו והעברת הדיון לת"א תחסוך מזמנם וממונם של הצדדים. מנגד עומדת המשיבה על זכותה להגיש את תביעתה בבימ"ש מוסמך שיבחר על ידה. לטענתה, יתמקד הדיון בתביעה בחוות דעת רפואיות, כך שהצורך להטריח עדים לביהמ"ש אינו רב. כן היא טוענת כי ניהול התביעה בדימונה יעיל ומהיר יותר מאשר הניהול בתל אביב. הבקשה להעברת הדיון נדחתה.
המשיבה עשתה שימוש בזכותה הדיונית לפנות לערכאה שנבחרה על ידה. לטענתה, שלא נסתרה, יתנהל הדיון בתביעתה במהירות רבה יותר בדימונה מאשר בתל אביב ואין כל טעם המצדיק לשלול מן המשיבה יתרון דיוני זה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יעקב רהט למבקשים, עו"ד דניאל תמיר למשיבה. 5.8.97).
ע.א. 3270/96 - דוד פלחי נגד נטע אגודה שיתופית חקלאית בע"מ
*החזרת ערבון שהופקד במתן צו מניעה זמני (בקשה להחזרת ערבון - הבקשה נדחתה).
המערער ביקש, כסעד לוואי לערעור שהגיש, כי יינתן צו מניעה זמני נגד המשיבה, לבל תעשה עיסקאות בנכסים נושא הדיון. ניתן צו מניעה תוך חיוב המערער בהפקדת ערבויות בנקאיות. ביום 27.5.97 ניתן פס"ד שבו נדחה ערעורו של המערער. עתה מבקש המערער להשיב לו את הערבויות הבנקאיות והמשיבה מתנגדת בציינה כי "בימים אלה שוקדת היא על הכנת כתב תביעה תוך הסתייעות בערובה שהפקיד המבקש בקופת ביהמ"ש, להבטחת נזקי המשיבה". הבקשה להחזרת הערבון נדחתה, אך המשיבה חוייבה להגיש תביעתה עד ליום 31.8.97 שאם לא כן תוחזר הערובה למבקש.
אין ספק שהמשיבה זכאית כי הערבויות תעמודנה בתוקף כדי שתוכל לממש את זכותה לפיצוי על נזקים שאפשר נגרמו לה. אך זכות זו אינה זכות נצח ועל המשיבה לזרז עצמה בהגשת התובענה נגד המערער, ורק כך תוכל לשמור על זכותה. פסה"ד בערעור ניתן ביום 27.5.97 ואין המשיבה נתקלת בקשיים של איסוף חומר ראיות נגד המבקש, וכל עניינה, על פי טיעוניה, אינו אלא בניסוח כתב התביעה. כיוון שכך יש לקצוב זמן מסויים והוא עד ליום 31.8.97. אם לא תגיש המשיבה תובענה עד אותו יום תושבנה הערבויות למערער.
(בפני: השופט חשין. 7.8.97).
בש"פ 4189/97 - אילוז יניב וגיא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לרצח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו בשורה של עבירות אלימות קשות, לרבות עבירה של נסיון לרצח, שאך בנס לא הסתיים במות הקורבן, וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרם עד תום ההליכים. הערר נדחה. נסיבות העבירות כשלעצמן, מעלות חשש כי העוררים עלולים לפגוע בשלום הציבור, ובמיוחד בשלום המתלונן, אם ישוחררו ממעצרם. אשר לטענת אפלייה של העוררים לעומת נאשם אחר שהואשם באותן עבירות ושוחרר ממעצרו - להבחנה זו יש הצדקה. הנאשם ששוחרר הינו נער כבן 17 שנים, עברו נקי ולדעת התביעה הראיות הקיימות נגדו מוצקות פחות מהראיות הקיימות נגד שני העוררים.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד צבי אבנון לעוררים, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 21.7.97).
בג"צ 3846/97 - נימברגר צבי ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה ונימברגר אלזה
*דחיית עתירה כאשר לעותר כבר "היה לו יומו" בבג"צ (העתירה נדחתה).
היועץ המשפטי השתמש בסמכותו והגיש בקשה להחזרת ילדים חטופים בהתאם לאמנת האג. אם הקטינים, המשיבה 2, הגישה עתירה לבג"צ וביקשה כי היועץ המשפטי יחזור בו מהבקשה. העותר היה צד לאותה עתירה כמשיב והיה מיוצג בה על ידי עו"ד. במהלך הדיון, ולאור הערות בג"צ חזר בו היועץ המשפטי מהבקשה שהגיש ובעקבות זאת נמחקה העתירה של האם שבאה על סיפוקה. לעותר היה יומו בבג"צ באותה עתירה ואין מקום לעתירה חדשה מצדו באותו עניין ובהסתמך על אותן עובדות. לפיכך יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, גב' שטרסברג-כהן. 10.7.97).
בג"צ 4182/97 - מרקוביץ גלינה ואח' נגד שר הפנים
*דחיית בקשה לרשיון ישיבת קבע לתייר מרוסיה שאינו יהודי ואמו נשואה בישראל ליהודי (העתירה נדחתה).
העותרים 1 ו-2 נישאו בנישואין אזרחיים בשנת 1986. העותר 2 הינו יהודי והעותרת 1 עלתה לארץ כבת זוגו של יהודי לפי חוק השבות. בפברואר 97, 4 חודשים לאחר עליית בני הזוג לישראל, הגיע העותר 3, בנה בן 22 של האם מנישואיה הראשונים, לביקור בישראל, באשרת תייר. במהלך שהותו בארץ הגיש הבן, שאינו יהודי וששני הוריו אינם יהודים, בקשה לקבלת רשיון לישיבת קבע בישראל. משרד הפנים דחה את הבקשה והעתירה נדחתה.
מתגובת המדינה עולה כי מדיניות המשיב הינה למעט, ככל האפשר, במתן אשרות ורשיונות לישיבה בישראל, וכי לצורך כך נקבעו קריטריונים מחמירים, שבבסיסם עומדים שיקולים הומניטריים כבדי משקל בלבד, אשר, ככלל, רק לגבי מי שעומד בהם נבחנת בקשתו לאיחוד משפחות בישראל בחיוב. הבן אינו עומד בקריטריונים אלה. מדיניותו האמורה של המשיב היא רבת שנים ובג"צ לא ראה לנכון להתערב בה בעבר. על כן דין העתירה להדחות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, גב' דורנר. 17.7.97).
בג"צ 2924/97 - משה נוי (אדטו) נגד משרד הבטחון - אגף השיקום
*אי התערבות בג"צ בהחלטות הוועדה הרפואית או קצין התגמולים לנכי צה"ל (העתירה נדחתה).
העותר סובל ממחלת לב ומחלתו הוחמרה עקב קריאתו לשירות מילואים פעיל בעת מלחמת יום הכיפורים, למרות שזמן קצר קודם לכן עבר ניתוח שבמהלכו הושתל בגופו קוצב לב. בשנת 74 החליט קצין התגמולים להכיר בכך שמחלתו של העותר הוחמרה עקב השירות הצבאי ב-%20 מתוך נכותו הכוללת שהיא בשיעור %50. ערעורו של העותר לוועדה הרפואית נדחה ומאז פנה העותר מספר פעמים בעתירות נגד משרד הבטחון. באחת הפעמים הוסכם להעמיד את העותר מחדש בפני ועדה רפואית וזו מצאה שלא חלה החמרה במצבו. עכשיו דורש העותר שהחלטת קצין התגמולים תתוקן באופן שכל %50 הנכות שלו יוכרו כהחמרת מחלה עקב השירות הצבאי. העתירה נדחתה.
גם אם היה העותר צודק בטענותיו, לא היה בג"צ מוסמך להושיט לו סעד. בג"צ איננו ערכאת ערעור על החלטות הוועדה רפואית או קצין התגמולים. הדרך לתקיפת החלטות ועדה רפואית היא ערר בפני ועדה רפואית עליונה ועל החלטה של ועדה זו ניתן לערער, בנקודה משפטית בלבד, לביהמ"ש המחוזי. השגה על החלטת קצין התגמולים נעשית באמצעות הגשת ערעור בפני ועדת ערעור ועל החלטת ועדת הערעור ניתן לערער
בנקודה משפטית בביהמ"ש המחוזי. העותר לא הלך בדרך שהיתווה החוק ואין הוא רשאי להגיע בקפיצת דרך אל בג"צ.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, זמיר. 8.7.97).
בש"א 2850/97 - כהן צור נגד כפר חיטים מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור כאשר הבקשה הוגשה לפני תום המועד (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי לאשר הסדר נושים בנוגע למשיבה הנמצאת בכינוס נכסים. הבקשה להארכת מועד הוגשה ע"י המבקש עצמו ביום האחרון שלפני תום מועד הגשת הערעור. הבקשה נדחתה.
כלל ידוע הוא כי עצם הגשת הבקשה תוך המועד עשוייה, יחד עם טעמים אחרים, להוות טעם מיוחד. בענייננו, אמנם הוגשה הבקשה תוך המועד, אך ההסבר לאיחור בהגשת הערעור שניתן ע"י המבקש הוא סתמי וכללי ואין בו כדי להוות את התוספת הנדרשת כשמוגשת בקשה להארכת מועד בתוך תקופת המועדים. לא יתכן לגרוס, כי כל הגשת בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך, צריכה להיענות בחיוב רק בשל כך שהוגשה לפני שחלף המועד. בהיעדר כל מידע אודות הפעולות שעשה המבקש ממועד פסה"ד ועד להגשת הבקשה להארכת מועד, לא ניתן להניח שפעל בשקידה סבירה כדי לנסות ולעמוד במועדים שקוצב הדין בהגשת הערעור. זאת וזאת, כפי שהוכח על ידי המשיבים, נהג המבקש כמי שהשלים עם ההחלטה בדבר אישור הסדר הנושים וקיבל עליו את דין ההסדר. (בפני: הרשמת אפעל גבאי. 28.7.97).
רע"א 9092/96 - יעקב לנג ואח' נגד שובו בנים ירושלים - עמותה רשומה
*התראת בימ"ש למחוק בקשה לאישור פסק בורר אם בעל הדין לא יקיים צו בינים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
סעיף 29 לחוק הבוררות קובע אך מסגרת המסמיכה את ביהמ"ש הדן בבקשה לאישור פסק בוררות או לביטולו, ליתן בגדר הבקשה סעדים זמניים, ובכלל זה מתן ערובה למילוי פסק הבוררות. סעיף 29 מחיל על ההליכים הוראות כל חיקוק בדבר מתן ערובה והחיקוק המתאים הוא הסעד שבעל דין זכאי לקבלו לפי תקנה 386 לתקנות סדר הדין האזרחי. לא זו בלבד שהמשיב לא נקט בהליכים הראויים לפי התקנה האמורה, אלא שאין בנוסח סעיף 29 או בתכליתו כל תימוכין להנחה שלביהמ"ש נתונה סמכות לסלק את הבקשה העיקרית שלפניו, אם בעל הדין שנגדו ניתן הסעד הזמני אינו מציית להוראה כלשהי שניתנה לו ע"י ביהמ"ש. ממילא לא יכול היה ביהמ"ש להתרות במבקשים שההליך שהגישו יסולק על הסף אם לא ינהגו לפי הוראותיו. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור, לבטל את החלטת ביהמ"ש הדוחה את הבקשה לביטול פסק הבוררות ולהחזיר אליו את התיק כדי שידון בבקשה לגופו של עניין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, גב' בייניש. עו"ד לשם אריאל יהודה למבקשים, עו"ד אלישע גרינפלד למשיב. 1.7.97).
בש"פ 4546+4504/97 - מדינת ישראל נגד אליעזר קמל
*שחרור בערובה ובתנאי מעצר בית (גרימת חבלה חמורה) (ערר וערר נגדי - העררים נדחו).
העורר הגיע לביקור בליל שבת לבית הוריה של חברתו בבת ים, החנה את מכוניתו בפתח של מוסך ועל פי דרישת אלי וקנין (להלן: וקנין) שהתגורר במוסך, ולאחר דין ודברים, הזיז המשיב את מכוניתו. וקנין חתך
את ארבעת צמיגי מכוניתו של המשיב, ומשנודע הדבר למשיב יצא את בית מארחיו הכה וקנין ודקר אותו בדוקרן מספר דקירות ופצע אותו קשה. למשיב ולוקנין עבר פלילי ועל פי הנורמות המקובלות עליהם סירבו למסור במשטרה פרטים על האירוע. אחד מעדי הראייה סיפר כי וקנין החזיק בידיו חפץ מבריק ונראה כי היה זה הדוקרן. המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים אך בקשתה נדחתה וביהמ"ש הורה לשחררו בתנאים מגבילים, לרבות "מעצר בית" מחוץ לאיזור מגוריו. שני הצדדים הגישו ערר על החלטה זו. העררים נדחו.
בעררו של המשיב נגד התנאי של "מעצר בית" אין ממש. הוא הואשם בעבירה חמורה, ו"מעצר בית" בכתובת ידועה, באחריות בעל הדירה, מאפשר פיקוח על תנועותיו. אשר לעררה של המדינה - חומרתה של העבירה היא אכן שיקול בעל משקל רב נגד קביעת חלופת מעצר, אך בענייננו הגיע ביהמ"ש המחוזי לכלל דעה כי לנוכח התגרותו הקשה של וקנין במשיב, המלמדת גם כי לא היתה למשיב כוונה מוקדמת לנהוג באלימות, ניתן להסתפק בחלופת מעצר. לכך יש להוסיף שלכאורה המשיב התכוון רק להכות את וקנין וכי הדוקרן שבו נדקר וקנין היה בראשית הקטטה בידיו של וקנין. למשיב אין הרשעות קודמות בעבירות אלימות. לפיכך אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' שרון מן-אוריין לעוררת, עוה"ד גב' אתי אודיז ואלי כהן למשיב. 23.7.97).
ע.א. 6281/93 - ציון ברזילי ואח' נגד מיכל שרעבי
*הארכת מועד להגשת סיכומים (בקשת המשיבה להארכת מועד להגשת סיכומים נתקבלה).
ב"כ המערערים הגישה סיכום טענותיה בערעור באוגוסט 96 והמשיבה לא הגישה סיכומי טענותיה עד כה. ביוני 97 פנתה ב"כ המערערים וביקשה כי ינתן פס"ד במעמד צד אחד. בתגובה ביקש ב"כ המשיבה הארכת מועד להגשת הסיכומים. בבקשה נאמר כי פרקליטה של המשיבה בביהמ"ש המחוזי סבר כי הסכסוך בינה לבין המערער הסתיים ולפיכך הערעור כבר איננו רלבנטי. כמו כן נטען כי סיכומי המערערים שנתקבלו במשרד ב"כ המשיבה תוייקו בתיק אחר של המשיבה וכן לא נרשם ביומן המועד להגשת סיכומי התשובה. הבקשה נתקבלה.
שתי תקלות אירעו במשרד ב"כ המשיבה: האחת, אי תיוקם של סיכומי המערערים בתיק הנכון; והשניה, היעדר רישום מתאים לגבי התאריך המיועד להגשת סיכומי המשיבה. תקלות אלה גובלות ברשלנות ומעידות על קיום סדרי עבודה ליקויים. אולם בזקיפת רשלנות ב"כ המשיבה לחובת המשיבה בנסיבות העניין יהא משום החמרת יתר עם המשיבה. גם למערערים לא אצה הדרך לברר את הערעור, שכן ב"כ ראתה להסב את תשומת לב ביהמ"ש לכך שלא הוגשו סיכומי המשיבה רק לאחר שחלפו כ-10 חודשים מהמועד בו היו צריכים אלה להיות מוגשים. כמו כן, הצו בדבר סיכומים בכתב לא נמסר במשרד ב"כ המשיבה בשל כך שהלה העתיק את כתובתו. כך שבעת שהתקבלו סיכומי המערערים בידי ב"כ המשיבה, לא ידע אודות הצו בדבר סיכומים בכתב ואולי עובדה זו תרמה להיווצרות התקלות שארעו. לפיכך קיימת הצדקה להאריך את המועד להגשת הסיכומים תוך חיוב המשיבה בתשלום הוצאות למערערים.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד גב' ציפורה בליצר למערערים, עו"ד יעקב נתנאל למשיבה. 10.8.97).