תקציר סביר כרך נ' חוברת 6

ע.א. 1853/96 - דשנים אורגניים חברה בע"מ נגד איגוד ערים אזור דן ועיריית ת"א

*טענות של טעות והטעייה בבקשה לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד(מחוזי ת"א - ה.פ. 794/94 - הערעור נדחה).

א. המערערת עוסקת מזה שנים רבות בניצול ובקבורת אשפה באתר האשפה של אזור גוש דן (אתר חיריה). המשיב הוא איגוד ערים שהוקם והופקד על הטיפול בענייני תברואה וסילוק אשפה באזור גוש דן. בנובמבר 86 פירסם המשיב מודעה בה נתבקשו הצעות להקמת והפעלת מיתקן להפרדת אשפה לסוגיה, לצורך שימוש חוזר או מיחזור, באתר חיריה. בתגובה טענה המערערת כי היא בעלת זכיון לטיפול באשפה באתר חיריה ופרסום המודעה פוגע בזכיונה. המערערת עתרה לביהמ"ש המחוזי בבקשה למינוי בורר. הצדדים הגיעו להסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד בפברואר 89. בהסכם נקבע כי הצדדים יתדיינו בבוררות שמטרתה תהיה לקבוע את גובה התמורה הכספית שישלם המשיב למערערת בגין ויתורה על כל זכויותיה הנטענות ופינויה מאתר חיריה. המשיבים התחייבו לשלם למערערת תמורת הפסקת עיסוקה סכום שיקבע הבורר. באשר לקיום התחייבויותיה של המערערת, הותנה כי זו תוותר על זכויותיה ותפנה את המקום "מהיום בו יבוצע במלואו פסק הבורר".
ב. בעקבות התדיינות שארכה שנים אחדות נתן הבורר באוקטובר 91 פסק בוררות. המערערת ביקשה לבטלו בטענה שהבורר משמש כיועץ משפטי של החברה לפיתוח יפו העתיקה, שבהנהלתה מכהנים נציגים של עיריית ת"א. ביהמ"ש המחוזי ביטל את פסק הבוררות. המשיבים ביקשו לקיים הליך בוררות בפני בורר חדש, המערערת התנגדה לבקשה זו ולאחר התדיינויות שהגיעו עד לביהמ"ש העליון מונה בורר חדש. גם בורר זה התפטר ובכתב ההתפטרות האשים את המערערת בהערמת מכשולים על דרך עבודתו.
ג. בעוד הבוררות מתנהלת והולכת, הגישה המערערת תובענה לביהמ"ש המחוזי לבטל את הסכם הפשרה, מחמת הטעייתה להתקשר בו עקב מצגי שווא, שהמשיבים הציבו בפנייה בדבר עתידו המתוכנן של אתר חירייה, או מחמת טעות משותפת שטעו הצדדים בנושא זה. לחילופין טענה כי היא זכאית לביטול הסכם הבוררות עקב הפרתו על ידי המשיבים, בכך שלא גילו את קשריה של העירייה עם הבורר. לחילופי חילופין טענה כי יש להורות על ביטול ההסכם בשל שינוי יסודי בנסיבות ששררו בעת כריתתו.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בשלב המו"מ אכן הציגו המשיבים בפני המערערת מצגים שבעובדה בדבר עתידו של אתר חיריה, שלימים התבררו כלא נכונים. ביהמ"ש קיבל את הטענה שמצגים אלה גרמו למערערת להאמין שזכויותיה יהפכו לחסרות ערך ועל כן הסכימה להסדר הפשרה. עם זאת קבע ביהמ"ש כי מצגי המשיבים התבססו על הערכות עובדתיות שהיו בידיעתם בעת המעשה, הם עצמם האמינו בהערכות אלה ואותן הערכות הציגו גם בפני המשיבים במסגרת המשא ומתן. בכך נשמט יסודה של טענת ההטעייה.
ה. באשר לטענת המערערת בדבר "טעות משותפת" העלה ביהמ"ש את השאלה אם הצגת הדברים על ידי המשיבים, בהאמינם שאכן כך יהיה, יכלה להקים בסיס לטעות משותפת. ביהמ"ש לא הכריע בכך שכן סבר שגם אם התשובה על כך היא בחיוב, הרי במסגרת שיקול הדעת הנתון לביהמ"ש, אין מתקיימות נסיבות שיצדיקו להורות על ביטול ההסכם. ביהמ"ש הבהיר כי המערערת לא נפגעה מהטעות, שכן בהליך הבוררות עתיד הבורר לקבוע את גובה התמורה המגיע למערערת, ובבואו להעריך את שווי הזכויות יוכל להביא בחשבון גם את הנסיבות החדשות. הערעור נדחה.
ו. טעות, מעצם טבעה, אמורה להתייחס למצב דברים בהווה או בעבר. מצג לגבי העתיד יכול להוות מושא לטעות עקב הטעייה אם למצג המטעה מתלווה מצג מטעה גם
לגבי מצב דעתו של המציג. בענייננו, מצגם של המשיבים התבסס על המידע וההערכות שהיו בידם והם האמינו בנכונות הערכות אלה. כך שבדין נדחתה טענת ההטעייה. אחד התנאים להטעייה הוא אמירה מודעת של דבר שאינו אמת, או הסתרה מודעת של דבר שהוא אמת, ובענייננו תוכן המצגים חפף במלואו את תוכן ידיעתם של המשיבים. משנקבע כי המצגים התייחסו לאירועים שיתרחשו לאחר כריתת החוזה, נסתם הגולל על עילת הטעות לגווניה. כשם שהמתקשר הנגדי אינו יכול להישמע בטענת הטעייה, כך אינו יכול להישמע בטענת טעות.
ז. אשר לטענת שינוי נסיבות שמצדיק ביטול ההסכם - בנסיבות העניין, שינוי הנסיבות עליו סמכה המערערת, לא חרג מגדר אי הוודאות שהיוותה חלק מבסיס ההתקשרות. המנגנון המוסכם שיצרו הצדדים, המתיר התחשבות גם בגילויים חדשים, לצורך קביעת גובה התשלום, עשוי לתקן בתשלום ממון גם פגיעה הנובעת משינוי הנסיבות האמור.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופט מצא. עו"ד זאב שרף למערערת, עוה"ד דן כהן, גב' מיכל קיש-יהודה, ואסף הסדי למשיבים. 9.9.97).

ע.א. 6058/93 - אהוד ורות מנדלבליט נגד נתן מנדלבליט

*פסק ביניים" או "החלטה אחרת" של בורר לעניין בקשה לאישורו(מחוזי ת"א - ת.א. 599+449/90 (המרצה 3419/90) - הערעור נתקבל).

א. בין הצדדים, שני אחים ואחות, מתנהלת התדיינות המשתערת על פני עשרות שנים בנוגע לנכסים שירשו מאביהם. האב נפטר בשנת 53 והשאיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים. רות ואהוד היו קטינים בפטירת האב והעזבון נוהל על ידי נתן. העזבון כלל כספים, ניירות ערך, מקרקעין ובית שנרשם על שם חברת שמניותיה היו בבעלות האב. בשנת 1973 עבר ניהול העזבון לידי אהוד. לפני כן היו לאהוד טענות נגד הניהול של נתן ולאחר מכן היו לנתן טענות נגד הניהול של אהוד. בשנת 81 החליטו האחים לפרק את השותפות. פירוק זה חייב התחשבנות והוסכם בין הצדדים להטיל את חלוקת הרכוש על בורר. בדיונים לפני הבורר לא היו הצדדים מיוצגים ולנוכח התשלום הגבוה שנדרש עבור שירותי רואה חשבון, לא הסמיכו את הבורר להיעזר ברואה חשבון. כל אחד מהם הגיש לבורר את חשבונותיו כדי שהבורר יערוך בעצמו את ההתחשבנות.
ב. בשנת 84 נתן הבורר החלטה שכותרתה "פסק" (להלן: הפסק הראשון). הבורר מנה בפסק הראשון את המחלוקות הטעונות הכרעה והחליט בשתיים מהן לאמור "האם לנתן הזכות להחשב כדייר מוגן (בדירה שבה מתגורר); האם החשבונות שהוגשו על ידי נתן ואהוד קבילים ומחייבים את הצדדים". בנושא הראשון החליט הבורר שנתן אינו דייר מוגן בדירה אך אינו חייב בתשלום דמי שכירות בגין השנים שהוא מחזיק בה. כן נתן החלטה בעניין החשבונות שהוגשו. הבורר לא תרגם את הכרעותיו לסכומי כסף וציין כי הוא מקבל את ההצעה שהציעו הצדדים, שיפסוק תחילה בכמה שאלות השנויות במחלוקת והם עצמם יחשבו את תוצאות החלטותיו ויגישו אותם בהסכמה. בהמשך כתב מה הן השאלות שנותרו עוד להכרעה. הצדדים לא הגישו לבורר חשבונות מוסכמים.
ג. בין מתן הפסק הראשון בשנת 85 ובין שנת 87 התקיימו 8 ישיבות ועדיין לא סיים הבורר את מלאכתו. בנובמבר 87 הגיש נתן בקשה לביהמ"ש המחוזי להעביר את הבורר מתפקידו וחודש לאחר מכן ניתן הפסק השני. בפסק זה הסביר הבורר כי אינו יכול להתגבר על החשבונות הרבים שהגישו הצדדים ואינו יכול לקבוע את זכויותיהם וחובותיהם של נתן ואהוד בעזבון. בפסק השני שב הבורר ודן בדירה שהוחזקה על ידי נתן. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לאחר מתן הפסק השני אין עוד להיזקק לבקשת
נתן להעביר את הבורר מתפקידו. אז הגיש נתן בקשה לביטול הפסק השני ועל פי הסכמת הצדדים בוטל הפסק השני ביוני 89.
ד. בפברואר 90, כ-6 שנים לאחר שניתן הפסק הראשון, הגיש נתן בקשה לביהמ"ש המחוזי לאשר את הפסק הראשון מכח סעיף 23 לחוק הבוררות. כחודש לאחר מכן הגישו אהוד ורות בקשה לבטלו. טענתם העיקרית היתה כי הפסק הראשון הינו החלטת ביניים שנבלעה בפסק השני ועם ביטול הפסק השני התבטלה גם היא. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת הביטול בשל חלוף הזמן להגשתה כקבוע בסעיף 4 לחוק הבוררות, ואילו את בקשת האישור של נתן קיבל לאחר שקבע כי הפסק הראשון הינו פסק ביניים שבו הכריע הבורר סופית בשתיים מן המחלוקות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ה. השאלה היא אם ההכרעות בפסק הראשון, המשליכות על חלקו של כל אחד מן היורשים בנושאי העזבון, הן סופיות, במובן זה שהן מהוות "פסק ביניים" כאמור בסעיף 1 לפסק הבוררות. לצורך ההבחנה בין פסק ביניים לבין החלטה אחרת של הבורר, יש להזקק למבחנים שנקבעו לצורך ההבחנה בין פס"ד חלקי להחלטה אחרת של ביהמ"ש. בבסיס ההבחנה עומדת סופיות ההחלטה, שהיא ההופכת אותה לפסק דין. סופיות ההחלטה אינה נקבעת על פי תכנה, אלא על פי השאלה אם התיק, או חלק רלוונטי שלו, נסגר, או נותר פתוח. מבחן הסופיות הוא איפוא מבחן דיוני פורמלי.
ו. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי הפסק הראשון הוא פסק ביניים על יסוד תכנו, אולם, כאמור, סופיות ההחלטה אינה נקבעת על פי תכנה אלא על יסוד תוצאתה הדיונית. על כן נשאלת השאלה אם בפסק הראשון העניק הבורר או דחה חלק מן הסעד שנתבקש, היינו, חלוקת נכסי העזבון. כל אחת מן הפלוגתאות שבהן הכריע הבורר בפסק החלקי היוותה אחד מן הנדבכים הדרושים לבירור חלקו של כל יורש בנכסי העזבון. אולם בהחלטה זו לא חילק הבורר כל נכס מנכסי העזבון ואף לא קבע את חלקו של מי מבעלי הדין בנכס כזה. קבילות החשבונות מהווה אמנם אחד מן התנאים הדרושים להתחשבנות, אך היא אינה תנאי יחיד. הצדדים לא הצליחו להגיע לחשבון מוסכם והבורר העיד על עצמו שלא עלה בידיו לפענח את החשבונות ולקבוע על פיהם את זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים.
ז. המסקנה היא שעל פי מבחן הסעד אין הפסק הראשון מהווה פסק ביניים אלא החלטה אחרת של הבורר. על כן יש לקבל את הערעור ולבטל את החלטת ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד יהושע דיאמנט למערערים, עו"ד יהודה פרץ למשיב. 10.9.97).

רע"א 7473/96 - ניזאר בן מוחמד חוסיין נגד קצין התגמולים ומשרד הבטחון

*התנהגות רעה וחמורה" שגרמה לפציעתו של חייל השוללת ממנו את הזכויות לפי חוק הנכים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

א. המבקש, נהג בגדוד שריון, עמד להישפט בפני מפקדו בגין עבירת משמעת. נשקו נלקח ממנו יום קודם למועד המשפט, והוא נטל רובה של חייל אחר, הכניס בו מחסנית ודרך אותו. נורתה יריה והוא נפצע בבטנו. המבקש הועמד לדין צבאי והורשע בהפרת סעיף בחוק השיפוט הצבאי העוסק בשימוש בלתי חוקי בנשק. המבקש הגיש בקשה להכיר בו כנכה לפי חוק התגמולים והמשיב דחה את בקשתו לאמור "הגעתי למסקנה כי החבלה...
אירעה כתוצאה מהתנהגות רעה וחמורה בעת שירית בעצמך בזדון על מנת להימנע מלהשפט... ולפיכך בהתאם לסעיף 9 לחוק הנכים לא יחולו עליך הוראות חוק זה...". על החלטה זו ערער המבקש לוועדת הערעורים לפי חוק התגמולים.
ב. באשר לשאלה העובדתית אם ירה המבקש בעצמו במזיד, או שמדובר בפליטת כדור, כגירסת המבקש, סברה הוועדה שניתן לקבל את גירסתו של המבקש כי התכוון לצאת עם הנשק אל מחוץ לחדר ומשם לירות באוויר, במחאה על היחס כלפיו, וכי תוך כדי יציאה מן החדר נתקל בדלת ואז נורו יריות ופגעו בגופו. בהתאם לכך נשאלה השאלה אם יש בהתנהגותו של המבקש "התנהגות רעה וחמורה" כאמור בסעיף 9 לחוק הנכים. בעניין זה קבעה הוועדה כי בחינת התנהגותו של המבקש מבחינה אובייקטיבית, לפי גירסתו, מצביעה על צירוף של עבירות: נטילת נשק של חייל אחר; טעינת הנשק ודריכתו שלא כדין; נסיון לצאת מן החדר עם הנשק הטעון והדרוך במטרה להשלים פעולה של ירי בנשק אוטומטי במרכזו של מחנה צבאי. הוועדה ציינה כי צירופן של העבירות יכול לתרום להפיכת התנהגות שלא כדין של חייל, שעניינה התרשלות למשל, להתנהגות רעה וחמורה.
ג. ככל שהדבר נוגע למישור הסובייקטיבי, קבעה הוועדה כי מעבר לזלזול בהוראות הצבא ובהוראות בטיחות יסודיות, אין כל פגם נפשי שיכול להצדיק את התנהגות המבקש. לפיכך, אף אם לא היה פה נסיון להטלת מום עצמי בזדון, הגיעו מעשיו של המבקש כדי "התנהגות רעה וחמורה", כמשמעות ביטוי זה בסעיף 9 לחוק התגמולים. הוועדה קיבלה גם את טענתו החילופית של המשיב כי גם אם אין מדובר בהתנהגות רעה וחמורה, אין האירוע ממלא אחר הדרישה שהנכות נגרמה "עקב השירות". על החלטה זו ערער המבקש לביהמ"ש המחוזי.
ד. בערעורו קבל המבקש על כך, שאף שהמשיב לא הוכיח את טענותיו בדבר ירי מכוון, שעליהן ביסס את סמכותו לשלול מהמבקש הכרה כנכה, קבעה הוועדה כי התנהגותו של המבקש היתה "רעה וחמורה" לאחר שקיבלה את טענת המשיב, שהועלתה בשלב הסיכומים בלבד, שהייתה התנהגות "רעה וחמורה" גם לפי גירסתו של המבקש. בכך, טען המבקש, נשללו ממנו זכויות דיוניות בסיסיות ומשמעותיות. לאחר שביהמ"ש דחה את טענותיו הדיוניות של המבקש, ומנגד שלל את הקביעה שפציעתו של המבקש לא היתה "עקב השירות", קבע ביהמ"ש כי התנהגותו של המבקש היתה "התנהגות רעה וחמורה" הן מהבחינה האובייקטיבית והן מהבחינה הסובייקטיבית. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ה. באשר לטענה הדיונית שהוועדה סמכה מסקנתה על יסודות שלא היו בהחלטתו של המשיב - חוק התגמולים מעניק לוועדת הערעור סמכות לאשר את החלטת קצין התגמולים או לשנותה. לעומת זאת, זכות הערעור לביהמ"ש המחוזי על החלטת ועדת הערעור הינה בנושא משפטי בלבד. הבדל זה בין מהותו של הערעור בפני ועדת הערעורים לבין מהותו של הערעור לביהמ"ש המחוזי, משליך אף על קשת העילות והנימוקים בהם ניתן לדון במסגרת כל אחד מהערעורים הללו. לפיכך, כשהציג המבקש בפני ועדת הערעורים גירסה עובדתית שונה מגירסתו העובדתית של המשיב, ומשקיבלה הוועדה את גירסתו זו של המבקש, היה עליה להחליט מה משמעותה המשפטית של גירסה זו. במסגרת זו רשאית היתה הוועדה להגיע למסקנה בדבר התנהגותו של המבקש, כפי שעולה מהתשתית העובדתית שהציג, אף אם מנימוקים שונים מאלה שעמדו ביסוד החלטתו של קצין התגמולים.
ו. חוק התגמולים קובע שנכות תוכר אם נגרמה "בתקופת השירות ועקב השירות". הדיבור "עקב השירות" רחב וגורף עד כדי לכלול בתוכו גם מעשים שנעשו שלא כדין
תוך כדי השירות. כך, גם אם נגרמה לחייל חבלה תוך כדי ביצוע עבירה צבאית, עדיין תהא זו חבלה שנגרמה "עקב השירות".
ז. עם זאת, יתכן, כי התנהגותו של החייל תהא כה רעה וחמורה, עד שיהיה בה כדי לשלול את הזכות לתגמול על אף שהחבלה נגרמה עקב השירות. כך קובע סעיף 9 לחוק התגמולים כי "נכה שהתנהגות רעה וחמורה מצדו גרמה לנכותו לא יחולו עליו הוראות חוק זה...". צירוף המילים "רעה וחמורה" הנו ייחודי לחוק התגמולים וכבר נקבע כי לא ניתן לגדור את גבולותיו, אלא כל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו. גם היותו של מעשה בגדר עבירה פלילית אין בו כדי ללמד בהכרח, שהסייג שבסעיף 9 חל עליו. גם התנהגותו האובייקטיבית של חייל נבחנת על רקע הנסיבות המיוחדות האופפות כל מקרה ומקרה.
ח. בנסיבות המקרה דנא אין חולקין באשר לכוונותיו הפליליות של המבקש, אך כוונות אלה טרם הגיעו למימוש משום שקרתה למבקש "תקלה" בדרכו אל מימוש כוונותיו. כך שהיריה שפגעה במבקש לא נורתה בזדון, אולם היא נורתה שעה שהיה בדרכו לבצע עבירה שחומרתה רבה באספקלריה של המסגרת הצבאית בה היה נתון. הוא החל בביצוע זממו כשנטל את הנשק מחברו ללא רשות. הן ועדת הערעורים והן ביהמ"ש שמו את הדגש על שורת העבירות שביצע המבקש. אכן, יש והחומרה המיוחדת שבהתנהגות תנבע מצירוף הנסיבות הפליליות יחדיו. כך שמבחינה אובייקטיבית נכנסים המעשים של המבקש לגדר "התנהגות רעה וחמורה". כך הדבר גם מהבחינה הסובייקטיבית, שכן אין לומר שמצב הלחץ הנפשי בו היה נתון המבקש, על רקע הנסיבות שקדמו לאירוע, מאיר באור שונה את המעשה שעשה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד מדר למערער, עו"ד בשן למשיב. 10.9.97).

ע.פ. 3006/96 - ג'ו מטיאס נגד מדינת ישראל

הרשעה ברצח. נוכחות במעמד הרצח כהשתתפות במעשה עם הרוצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 109/95 - הערעור נדחה).

א. המערער, אזרח פיליפיני שהתגורר ברמת גן, הואשם בשלוש עבירות של רצח. המעשה הראשון אירע באוגוסט 94 (להלן: הרצח הראשון) ושני מעשי הרצח הנוספים התרחשו בינואר 95 במהלך אירוע אחד (להלן: הרצח השני). קרבן הרצח הראשון היתה אזרחית פיליפינית בשם רוזיטה (להלן: רוז) שהתגוררה ברמת גן בביתו של אדם קשיש בו טיפלה. כ"עיסוק צדדי" עסקה רוז בסחר בתכשיטי זהב. גופתה של רוז נתגלתה בדירת מעבידה על ידי בתו של בעל הבית. ברצח השני נרצחו שניים. דונה פינול, אזרחית פליפינית שעסקה, בין היתר, במכירת תכשיטים, ואבנר הראל, אזרח ישראלי שותפה לחיים של דונה. הרצח בוצע ביום 8.1.95, והגופות נתגלו ביום 14.1.95 ברכבה של דונה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של רצח השלושה והערעור נדחה.
ב. אשר לרצח הראשון - נקבע כי הרוצחים הוזמנו להכנס לדירה כמי שהיו מוכרים לרוז. מותה נגרם משילוב של 10 דקירות סכין ומכות שהונחתו על ראשה באמצעות כת של אקדח. האקדח והסכין ששימשו לביצוע הרצח נתפסו בביתו של המערער. מבין חפציה של רוז נעלמו תכשיטים רבים וחלקם נמצאו מאוחר יותר בביתו של המערער. במהלך החקירה הוכנס לתאו של המערער מדובב, ולדברי המדובב סיפר לו המערער שהיה בדירה של רוז עם אחיינו, אחד בשם ג'ואי, כאשר רוז נרצחה על ידי האחיין. משנמסר הדבר לחוקרים הותקן בתא המעצר ציוד הקלטה, אך כאשר ניסה המדובב למחרת היום לשחזר עם המערער את השיחה בה הודה בנוכחותו בזירת הרצח, הכחיש זאת המערער בתקיפות. חברתו של המערער, אחת בשם מרליטה, מסרה במהלך חקירתה במשטרה, שהמערער הודה בפניה כי שהה עם ג'ואי בביתה של רוז בעת הרצח. מרליטה חזרה בה מהודעתה
וביהמ"ש קיבל את הודעתה כראייה על פי הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות.
ג. בין הפרטים הרבים שידע המערער למסור בהודעתו במשטרה, ממצאים כאלה שהדעת נותנת שידע אותם רק מי שהשתתף בפועל בביצוע. המערער טען כי הרצח בוצע על ידי ג'ואי, וכי ג'ואי סיפר לו את כל הפרטים הללו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער באחריות לביצוע הרצח הראשון בהסתמכו בעיקרו של דבר על אלה: המסקנה המתחייבת מן העובדה שהמערער ידע למסור לחוקרי המשטרה, מזכרונו, פרטי פרטים בקשר לביצוע הרצח; על כך שלא נמצא הסבר סביר להתנהגותו של ג'ואי שבחר באותו ערב ללון בביתו של המערער ובדרכו לביתה של רוז לא חשש לקחת עימו את האקדח ולאחר מעשה חזר לבית המערער כאשר ברשותו סכין מגואלת בדם; דבריה של מרליטה שמסרה בהודעתה במשטרה שהמערער סיפר לה שהיה עם ג'ואי בביתה של רוז בעת ביצוע הרצח; עדותו של המדובב שהמערער אמר לו במסגרת השיחה הראשונה שבעת הרצח היה בדירתה של רוז ביחד עם ג'ואי.
ד. את החלטתו ליתן אמון בדברי המדובב נימק ביהמ"ש בשניים אלה: המערער לא דחה בתוקף את האפשרות שנוכח בזירת הרצח כשאפשרות זו הוצגה בפניו בשיחה המאוחרת יותר שהוקלטה; על פי ההתרשמות שהותירה התנהגותו של המדובב לא היה לו אינטרס לשקר בעניין. עמדתו של ביהמ"ש המחוזי שלמדובב לא היה עניין במסירת פרטים שיפלילו את המערער אין לקבלה. כשלון מאמציו של המדובב להביא את המערער לחזור על הודאתו, בשיחה השניה, מעמיד בספק את היכולת לסמוך על דבריו של המדובב ממצא בפלילים לחובתו של המערער. בדרך הטבע, מתוח לגבי כל מדובב, חוט של חשד לפחות, שהוא מבקש לרצות את שולחיו. כך שאין לתת משקל של ממש לדברי המדובב.ה. שונים הם פני הדברים בקשר להודעה שמסרה מרליטה במשטרה. ביהמ"ש רשאי היה לסמוך על הודעתה במשטרה ולהעדיפה על פני הכחשת תוכנה בעדותה. ביהמ"ש שראה אותה על דוכן העדים התרשם שמרליטה נתונה בפחד אמיתי מפני המערער שעמד מולה ופחד זה הוא שמנע ממנה מלחזור על דבריה בעדותה.
ו. הוא הדין בזכירת פרטים רבים בקשר לאירוע הרצח. ככלל, ידיעה מעמיקה ומפורטת של פרטים "קטנים", ובמיוחד זכירתם כעבור זמן ניכר - אינה עולה בקנה אחד עם שמיעתם של הפרטים מפיו של אחר. מחד גיסא - רוצח המוסר פרטים על הרצח, אינו מוסר, בדרך כלל, פרטים כאלה לאחר, שבפניו הוא מתוודה על ביצוע הרצח; ומאידך גיסא - מתיישבת "זכירת" פרטים מן הסוג האמור עם קליטתם במישרין בעת התרחשותם. לכך מצטרפת התנהגותו של ג'ואי התומכת, כאמור לעיל, במעורבותו של המערער בביצוע הרצח. על כן רשאי היה ביהמ"ש להגיע למסקנה שהמערער היה נוכח בזירת הרצח לצידו של ג'ואי ובהיעדר הסבר אחר לנוכחות "תמימה" שם, רשאי היה ביהמ"ש לקבוע כי המערער נושא באחריות לביצוע הרצח כ"שותף" שווה מעמד של ג'ואי, לאמור כ"מבצע בצוותא", במושגי תיקון 39 לחוק העונשין.
ז. אשר לרצח השני - המערער סיפר לחוקריו כי ביום 8.1.95 הגיעו שני קרבנות הרצח - דונה ואבנר - לדירתו כאשר ג'ואי היה בדירה. לפני בואם אמר ג'ואי למערער שהוא מתכוון לשדוד מהם את התכשיטים שדונה עוסקת במכירתם. לאחר שהשניים הגיעו לדירת המערער, איים עליהם ג'ואי באקדח. אבנר התנפל על ג'ואי והפיל אותו ארצה ואז התערב המערער, לגירסתו, הצמיד סכין לגרונו של אבנר ובדרך זו איפשר לג'ואי להתאושש ולחזור ולשלוט במצב. עם רדת החשכה הוציאו השנים את דונה ואבנר מן הדירה כשידיהם קשורות והושיבו אותם במושב האחורי של המכונית של דונה. ג'ואי
נהג במכונית לכיוון פתח תקוה. במהלך הנסיעה היו האקדח והסכין מונחים על לוח השעונים זמינים לשימוש. בדרך עצר ג'ואי את הרכב, נטל עמו את הסכין ועבר למושב האחורי של הרכב. לאחר מכן שמע המערער את אבנר צועק "אני מת" ואת דונה קוראת לעזרתו של המערער. משהבחין המערער שנדלק אור באחד הבתים הסמוכים הזהיר את ג'ואי וזה נכנס מיד לרכב והמשיך בנסיעה. לאחר מכן שוב עצר ג'ואי את הרכב. המערער יצא מן הרכב והתרחק קצת ואז קרא לו ג'ואי לשוב ואמר לו כי "כבר עשה את זה". (הרג את דונה). ג'ואי הסיע את המערער חזרה לביתו ברמת גן ואת המכונית ובה שתי הגופות הסיע לאיזור בית חולים בילינסון. חלק קטן מהתכשיטים של דונה לקח ג'ואי והיתר נשארו אצל המערער ונתפסו בחיפוש שנערך בדירתו.
ח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אחריותו של המערער לרצח השניים מתחייבת מגירסתו שלו, וטענתו כי "אינו שותף לרצח" והרצח בוצע ע"י ג'ואי לבדו, אינה עומדת במבחן ההגיון והשכל הישר. המערער נתן את הסכמתו לכך שההשתלטות על דונה ואבנר תיעשה בביתו בנוכחותו, הוא נטל חלק פעיל כאשר קירב סכין לצווארו של אבנר כדי לאפשר לג'ואי להתאושש מן המכה שספג מידיו, הוא שמר על הקרבנות עד שג'ואי הביא את מכוניתה של דונה, הוא הצטרף לג'ואי לנסיעה שבמהלכה דקר ג'ואי למוות תחילה את אבנר ולאחר מכן את דונה, כששניהם יושבים כבולי ידיים במכונית, והוא לא עשה דבר למנוע את המתתם של השניים. בנסיבות אלה אין מנוס מן המסקנה כי היה שותפו של ג'ואי למעשה ההמתה.
ט. השאלה היא מה משמעותה המשפטית של "מעורבות" זו. האם היא מעמידה את המערער כמי שנושא באחריות לביצוע הרצח כ"מבצע בצוותא" במישרין או מכח סעיף 34א' לחוק העונשין, או שמא הוא נושא באחריות של "מסייע" בלבד, כאמור בסעיף 31 לחוק העונשין. גירסתו של המערער אינה מותירה מקום לספק שהוא היה שותף מלא, היינו "מבצע בצוותא" לשוד התכשיטים. אכן, היותו של המערער "מבצע בצוותא" לעניין השוד אינו הופך אותו, מניה וביה, לנושא באחריות להמתתם של שני קרבנות השוד מאוחר יותר. על התביעה היה להראות שמעשה ההמתה היווה את שלב הסיום ה"מתוכנן" של השוד, או, לפחות, שהמערער היה מודע לאפשרות התרחשותו, או שנתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 34א לחוק העונשין, מכוחם נושא המערער כשותף לביצוע השוד, גם באחריות למעשה ההמתה שבוצע ע"י ג'ואי אגב מעשה השוד.
י. מעורבותו של המערער בהתרחשות נושא האישום לא הסתיימה עם כפיתתם של דונה ואבנר בדירתו. המערער המשיך ב"מעורבותו" ויצא יחד עם ג'ואי לנסיעה שנועדה להרחיק את דונה ואבנר מדירתו ולהמיתם כדי להשלים את ההשתלטות על תכשיטיהם ולהבטיח מפני הסגרה למשטרה. בנסיבות אלה, יש להתייחס אל השוד והרצח כאל אירוע אחד. גם אם לא סוכם במפורש בין המערער לבין ג'ואי שיש להמית את השניים, הרי הדבר היה בחינת מובן מאליו. אכן, מעורבותו הפיזית של המערער במתרחש "הצטמצמה", בשלב ההמתה, ל"נוכחות" בלבד, אך מדובר ב"נוכחות אקטיבית" המבהירה לנוגעים בדבר כי המערער עומד לצדו של ג'ואי וכי יתערב ככל שהנסיבות תחייבנה מעורבות כזו. כך שמדובר ב"נוכחות מאיימת" שתכליתה להבהיר לקרבנות שאין להם סיכוי להתנגדות.
יא. ניתן היה להגיע לאותה תוצאה גם מכח המסקנה המתחייבת מן העובדה שהרצח בוצע בנוכחות המערער ובהסכמתו האילמת. נסיון החיים מלמד, כי מבצעי עבירה אינם מזמינים "משקיפים" לארח להם לחברה בעת ביצועה של עבירה. כל עוד לא מוכח אחרת רשאי ביהמ"ש לראות ב"נוכחות" כאמור, בסיס לקביעת אחריות לביצוע העבירה.
חזקה על מי שנוכח "לצדו" של רוצח במקום שבו מתבצע הרצח, כי "נוכחותו" אינה "נוכחות תמימה" אלה "נוכחות מכוונת", כל עוד לא יוכח אחרת.

(בפני השופטים: חשין, קדמי, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד לוין למערער, עו"ד ח. ארצי למשיבה. 8.9.97).

ע.א. 6705/95 - בשר אביב בע"מ נגד איתי חברה לייבוא ייצוא ושיווק בע"מ ואח'

*ביטול החלטת בימ"ש מחוזי כי אופציה מסויימת מומשה בעל פה(ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).

א. המערערת עסקה בייצור ושיווק מוצרי בשר. בעלי השליטה בחברה לב וסרוסי החליטו בשנת 88 למכור את כל ציודה. הם פנו למתווך והלה קישר אותם עם המשיב השני (להלן: אברון) איש עסקים שביקש לרכוש את ציוד החברה עבור חברה שבשליטתו (המשיבה). לאחר מספר פגישות נחתם "זכרון דברים ואופציה" (להלן: ההסכם) בו ניתנה למשיבה הזכות להחליט, תוך 3 חודשים, על רכישת הציוד של המערערת. סעיף בהסכם קובע כי לשם גיבוש החלטתה של המשיבה ילווה מר שמעון גליק (המשיב 3 - להלן: גליק) שהיה אחד ממנהלי המשיבה "את העסק והוא יהיה רשאי להמצא בעסק ולבדוק את כל פעילות החברה בזמן הזה" היינו משך תקופת האופציה.
ב. בכל תקופת האופציה לא ניתנה הודעה בכתב מצד המשיבה למימוש האופציה, אלא שלטענת המערערת הודיעו על כך מנהליה של המשיבה, גליק ואברון, בעל פה. המשיבה מכחישה טענה זו. המערערת תבעה בביהמ"ש מהמשיבה לפצותה על הפרת הסכם האופציה. ביהמ"ש קבע כי האופציה מומשה על ידי המשיבה בדרך של הודעה בעל פה. ביהמ"ש הגיע לקביעה זו על פי ראיות אובייקטיביות בדבר התנהגותה של המשיבה בתקופת האופצייה, המלמדות, לדעתו, על כך כי הודעת המימוש אכן ניתנה. לפיכך חייב ביהמ"ש את המשיבה לשלם למערערת פיצוי בגובה ההפרש שבין שווי נכסי המערערת לבין התמורה שנתקבלה בפועל בעד מכירת הנכסים במסגרת הליכי כינוס נכסים. המערערת ערערה נגד החלטת ביהמ"ש שלא לפסוק לזכותה סכום של 140,000 דולר עבור שירותי יעוץ וניהול שנתנה למשיבה ואילו המשיבים ערערו על קביעת ביהמ"ש כי האופציה מומשה. גליק שגם הוא אחד המשיבים לא נטל חלק בערעור. הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל.
ג. ההכרעה בדבר קיומה של הודעה בעל פה על מימוש האופציה נפלה בביהמ"ש עקב משקלן המצטבר של מספר פעולות שעשתה המשיבה בתקופת האופציה, ואשר לדעת ביהמ"ש אלמלא מימשה המשיבה את האופציה לא היתה עושה פעולות אלה ולא היתה נכנסת להוצאות כספיות. כמו כן סמך ביהמ"ש על עדותו של גליק בבימ"ש השלום, בתביעתו של מתווך העיסקה נגד המשיבה לשכר טרחתו. מעדות זו, בתביעת המתווך, שהתקבלה כראייה במשפט זה, עולה כי נמסרה הודעה בעל פה מהמשיבה על מימוש האופציה.
ד. כזכור, נקבעה תקופת האופציה לשלשה חודשים. בפרק זמן זה נבדקו בסוף כל חודש רווחיה של המערערת. המאזן של החודש הראשון הראה, לפי עדות מנהלי המערערת, רווח של למעלה מ-21,000 דולר. למחרת הופיעו אברון וגליק במפעל והודיעו שכנראה הם לוקחים את העסק. גם לשיטתם של מנהלי המערערת לא החליטה המשיבה בתום החודש הראשון על מימוש האופציה אלא בחרה לחכות לבדיקת הרווחים השניה. לפי עדות סרוסי, ממנהלי המערערת, רק לאחר הבדיקה השניה הודיע אברון סופית על החלטתו לממש את האופציה. אם כך הם פני הדברים, ומכיוון שהפעולות שעשתה המשיבה, ואשר
עליהן סמך ביהמ"ש את החלטתו בדבר מימוש האופציה ע"י המשיבה, נעשו לפני תום החודש השני, הרי ברור מכך שעצם עשיית הפעולות האמורות ע"י המשיבה אינה מלמדת על מימוש האופציה, שכן לכל הדעות נעשו לפני ההודעה, הנטענת ע"י המערערת, על מימוש האופציה.
ה. אשר לעדותו של גליק במשפט המתווך - גליק לא העיד בביהמ"ש ודבריו בתביעת המתווך הוגשו בכתב. גליק היה יד ימינו של אברון ועוזרו בנושא העיסקה. בין השניים פרץ סכסוך שהוביל לתביעות אזרחיות של אברון נגד גליק. בין סרוסי ולב בעלי המערערת וגליק מצד אחד לבין חברה אחרת נעשה הסכם בו התחייבו השלשה להעביר לחברה האחרת חלק מהסכום בו יזכו בתביעותם נגד המשיבה. בתביעת המתווך העיד גליק שהוחלט לממש את האופציה לאחר עריכת הדו"ח השני. אולם כנגד עדות זו עומד מכתבו של גליק לאברון מן היום שבו הסתיים חודש הבדיקה השני, ובו אומר גליק שיש במפעל מכירות פקטיביות, שהבנק מחזיר שיקים לספקים וזה סימן שהמצב של החברה רע ושאין רווחים. כמו כן הוא ממליץ להסתלק מה שיותר מהר מן העיסקה גם אם יפסידו את מה שהשקיעו בה. המכתב אינו עולה בקנה אחד עם גירסתם של גליק וסרוסי שהמשיבה הודיעה לאחר הבדיקה השניה על מימוש האופציה, שהרי קשה לקבל כי על אף "המלצה" כזו החליט אברון על מימוש האופציה.
ו. המערערת טענה שמכתב זה ומכתבים אחרים שכתב גליק, הוכתבו ע"י אברון לגליק במועד מאוחר יותר, כדי ליצור כיסוי להפרת ההסכם ע"י המשיבה. ביהמ"ש המחוזי לא הכריע בין הגירסאות הסותרות של גליק ואין צורך בכך. ברור שאמינותו של גליק עומדת בסימן שאלה, בין אם נכונה גירסתו שנתן יד לביום המכתב, ובין אם העיד שקר בתביעת המתווך. לכך יש להוסיף כי הטענה כי המכתב בויים ע"י אברון היא טענת מרמה שהנטל להוכחתה הוא כבד.
ז. כך חוזרים למצב בו עומדת גירסת המערערת שהאופציה מומשה נגד גירסתה המכחישה של המשיבה. מכיוון שביהמ"ש לא היה מוכן להעדיף גירסת המערערת ללא ראיות אובייקטיביות וכאלה אינן בנמצא, הרי הקביעה הסופית של ביהמ"ש אינה יכולה לעמוד כאמור.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, זמיר. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ד. מרום למערערת, עו"ד א. חסטר למשיבים. 1.9.97).

ע.פ. 1478/97 - מדינת ישראל נגד דוד חן

*ביטול החלטת שופט לפסול עצמו(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).

א. המשיב הואשם בבימ"ש השלום בצפת בעבירות מרמה הוא ביקש שהשופט יפסול עצמו משום שהשופט דן בעניינו מספר פעמים וריבוי הופעותיו בפני ביהמ"ש עשוי ליצור רושם כי המשיב הוא אדם המרבה בהתדיינויות משפטיות ולטעת דעה קדומה בלב השופט נגדו. מדובר בשני תיקים אזרחיים בהם דחה השופט את גירסתו של המשיב ועל כן דחה את התביעה. בעבר, בעקבות תיקים אזרחיים אלה, כבר פסל השופט עצמו מלדון בשני תיקים פליליים של המשיב. השופט אמר בהחלטתו דנא "אמנם נקבעו הלכות בנושא פסילתו של שופט לישב בדין... אולם... ההלכות אשר נפסקו... אינן תואמות במלואן למציאות הקיימת באיזור בית המשפט בצפת בו האוכלוסיה קטנה ושופטים המכהנים זמן ממושך הצליחו להכיר את אוכלוסיית המתדיינים הכר היטב... לאור מציאות זו יש לתחושתו הסובייקטיבית של נאשם זה על מה שתסמוך...". לפיכך החליט השופט לפסול עצמו. הערעור נתקבל.
ב. טענה בדבר הופעה קודמת לפני שופט כיוצרת חשש ממשי למשוא פנים, מועלית פעמים רבות כנימוק לפסילת שופט. בשורה ארוכה של פסקי דין דחה ביהמ"ש העליון טענה כאמור. ביהמ"ש קבע באופן חד משמעי כי עצם העובדה שבפני אותו שופט התנהלו או מתנהלים משפטים נוספים, אזרחיים או פליליים, בין אם פסק השופט לזכותו של צד ובין אם פסק לחובתו, אין בה כשלעצמה כדי לפסול את השופט מלדון בעניינו של אותו צד פעם נוספת.
ג. במאמר "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע" אומר הנשיא שמגר "קורה לא אחת, בייחוד בערי השדה, שהשופט דן בהכרח במקרים של אנשים שהוא מכירם בשל מעמדם כסוחר בעיירה, כפקיד בעיירה... אם השופט יפסול עצמו בכל מקרה בו קיימת היכרות מן העבר או מן ההווה, בלי שהדבר מעוגן ביחסי קירבה מיוחדים, יפריז לצד החומרה ללא הצדקה עניינית וגם יכביד ללא צורך על פעולתה של המערכת השיפוטית. היכרות, ותהיה זו היכרות שבהווה, אינה הופכת את השופט לפסול...". הנה כי כן, קיומה של היכרות קודמת אינה צריכה ליצור אצל השופט הממוצע והסביר כל נטייה לחומרה או לקולא. השופט מסוגל להחליט בעצמו אם היכרותו הקודמת את הנאשם מונעת ממנו את היכולת לשפוט באי צדק.
ד. בענייננו, אין מדובר באי פסילה עצמית, אלא דווקא מקרה של פסילה עצמית. במצב דברים זה יש לתת, ללא ספק, משקל להערכתו העצמית של השופט את המצב, שכן לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון במשפט, להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן. כדי ששופט יחליט לפסול עצמו לפי שיקול דעתו, לא דרוש קיומן של נסיבות שהיו יכולות לשמש גם לנאשם כטעם לפסילת השופט. עם זאת, להתחשבות בעמדת השופט יש גבולות. שהרי הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן. שופט אינו חופשי לפסול עצמו בכל מקרה שסובייקטיבית הוא סבור כי אין זה ראוי לו לשבת בדין. בחינת העובדות בפרשה הנוכחית מלמדת כי בנסיבות העניין לא התקיימה תשתית עובדתית הנדרשת כדי להעלות חשש ממשי של משוא פנים, ולא היה מקום לפסילה העצמית של השופט. על כן יוחזר התיק לאותו שופט להמשך הדיון.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' נאוה בן אור למערער, המשיב לעצמו. 2.9.97).

ע.א. 2202/97 - איזו ואסתרה חיימוביץ נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ

*פסילת שופט(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. המערערים נתבעו ע"י המשיב עקב יתרת חוב שהיתה בחשבונם. הם הגישו בקשה לשופט שיפסול עצמו מדיון בעניינם וזאת בהסתמך על דברים שנכתבו בהחלטה של השופט בתיק אחר, בבקשה לביטול פס"ד ולעיכוב ביצוע שהגישו נתבעים אחרים. באותה החלטה נכתב ע"י השופט בין היתר "התביעה נגד המבקש מבוססת על יתרת חוב שנצטברה בחשבונו בבנק המשיב. המבקש טוען כי פקיד הבנק יעץ לו להשקיע במניה מסויימת שהפסידה חרף 'הבטחות' שצפויים לה סיכויי עליה רציניים... ביהמ"ש דוחה טענות אלה כטענות בדים... טיבם של המניחים את כספם על קרן הצבי, שכל אימת שהם זוכים בבורסה, הבנקים משרתים אותם היטב ויעוצו של הפקיד הוא יעוץ חיובי. אם ה'קאזינו הלאומי' בישראל, הבורסה, פונה עורף למשקיע, הבנק והפקיד המייעץ אשמים". המערערים חוששים מדעה קדומה של ביהמ"ש כלפיהם. ביהמ"ש דחה בקשת הפסלות בקבעו "מה שנאמר בהחלטת ביהמ"ש מתייחס אך ורק לאותו תיק. אין לח"מ שום דעה קדומה בקשר לשום תביעה או בקשה הנדונה בפניו". הערעור נדחה.
ב. אין לשלול את האפשרות שלמקרא דבריו של ביהמ"ש בהחלטה האחרת התעוררה אצל המערערים תחושה קשה. אולם תחושה סובייקטיבית של בעל דין אינה פוסלת שופט מלישב בדין. השאלה שעל השופט לשאול עצמו היא אם הוכחה "אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט" המצדיקה את הפסילה. לא די בכך שיש לשופט דעה בעניין נשוא המשפט. לשם פסילת שופט צריך שתהא לו דעה קדומה, וצריך להראות שאין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט. פסילת שופט בשל דעות (קדומות) אפשרית רק מקום שדעתו של השופט "נעולה" ואין הוא פתוח לשכנוע ולשינוי. בענייננו העיר השופט את ההערות שאליהן מתייחסים המערערים אגב דיון בעניין אחר, תוך התייחסות לסוג הדיון בו נאמרו, לטענותיהם הספציפיות של הצדדים ולאמון שנתן ביהמ"ש בטענות אלה. ביהמ"ש העיד על עצמו, כי אין לו דעה קדומה לגבי מחלוקת בין בנקים ללקוחותיהם בכלל ולגבי עניינם של המערערים בפרט. המערערים לא הציגו כל ראייה לסתור קביעה זו.

(בפני: הנשיא ברק. המערערים לעצמם. 3.9.97).

בג"צ 5503/94 - לילי סגל ואח' נגד יו"ר הכנסת ואח'

*חיוב בעלי רכב שאין להם רדיו באגרת רדיו(העתירה נדחתה ברוב דעות).

א. השאלה שהתעוררה בעתירה זו במקורה נגעה לחוקיות ההוראה שלפיה החיוב בתשלום אגרת רדיו ע"י בעלי מכוניות חל גם על בעלי רכב שאין רדיו מותקן במכוניתם. רשות השידור סברה כי החוקים הנוגעים לדבר, חוק רשות השידור ופקודת התעבורה, מחייבים באגרה האמורה גם בעלי רכב שאין רדיו במכוניתם. העותרים עתרו לבג"צ נגד הטלת חיוב זה. העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים גולדברג, אור, מצא, זמיר גב' שטרסברג-כהן וגב' דורנר, בפס"ד עיקרי מפי השופט גולדברג, נגד דעתו החולקת של השופט חשין שסבר שאין לחייב את מי שאין לו רדיו במכונית באגרת רדיו.
ב. בפסקי הדין של השופט גולדברג מצד אחד והשופט חשין מצד שני נדונו בהרחבה דרכי פרשנות חוקים, תחולת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בדבר זכות הקניין המגינה על זכות הקניין, פרשנות חוקים מתוכם ומדברי ההסבר שנכתבו אודותם, פרשנות החוק בהתחשב בתכלית החוק, וכיוצא באלה נושאים. בסיכומו של דבר הוחלט כאמור ברוב דעות לדחות את העתירה.

(בפני השופטים: גולדברג, אור, מצא, חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. עוה"ד ז. סגל וא. זמיר לעותרים, עו"ד י. שופמן למשיבים. 1.9.97).

בש"פ 4216/97 - מרט בוגקובסקי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (אלימות וסחיטה)(ערר על מעצר עד תום הליכים - הערר נתקבל).

א. העורר, צעיר שמלאו לו לא מכבר 18 שנים, הוא בן למשפחה נורמטיבית שעלתה מרוסיה ומונה 5 נפשות. האב מהנדס והאם רופאה. החל בגיל 13 הסתבך העורר בשורה של עבירות, בעיקר בעבירות אלימות. העבירות של סחיטה בכח, פציעה בנסיבות מחמירות והפרת הוראה חוקית שבגינן הוגשה הבקשה למעצר העורר, בוצעו ע"י העורר כאשר שוחרר למעצר בית חלקי בגין כתב אישום אחר בשל עבירות אלימות. תלויים ועומדים נגד העורר עוד שני תיקים פליליים וביהמ"ש המחוזי החליט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ב. על פני הדברים נראה כי החלטת ביהמ"ש היא החלטה נכונה. עם זאת, יש לשקול שיקולים אחרים שעניינם בכך שמדובר באדם צעיר מאוד וקיים חשש של ממש שייהפך
לעבריין אלים יותר בעקבות שהייתו במעצר. כן יש לקחת בחשבון את הטובה הצפוייה מכך שאם יודה העורר בביצוע העבירות המיוחסות לו, ניתן יהיה לחשוב על עונש שיקומי במקום עונש מאסר. השאלה היא אם החשש לפגיעה בשלום הציבור מחייב לעצור את העורר עד תום ההליכים, או שמא, נוכח הנסיבות המיוחדות, מן הראוי להפנות את העורר לטיפול שיקומי. שירות המבחן לא נקט עמדה לעניין מעצרו של העורר עד תום ההליכים, אך מתברר שעל פי הוראת ביהמ"ש לנוער נבדק העורר על ידי פסיכיאטר, אובחן כי הוא סובל מהפרעת התנהגות הנובעת ממבנה אישיות גבולית והומלץ על מתן תרופות הרגעה. העורר סירב לקבל את התרופות והפסיק את הטיפול הפסיכולוגי. על יסוד כל האמור נראה כי ניתן להסיר את החשש לבטחון הציבור ע"י התנאת שחרורו של העורר בקבלת טיפול פסיכולוגי ובמעצר בית בפיקוח הוריו. לפיכך הוחלט לבטל את ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים ולהורות על שחרור בתנאים כאמור.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד י. שקלאר לעורר, עו"ד אינפלד למשיבה. 4.9.97).

בש"פ 4687/97 - מדינת ישראל נגד מאיר כהן

*הארכת מעצר שביעית מעבר לשנה (רצח) (בקשה שביעית להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בעבירה של רצח וסניגורו דאז הסכים בשמו כי יעצר עד תום ההליכים ואף נתן הסכמה להארכת המעצר מעבר לשנה 4 פעמים, שלשה חודשים בכל פעם. בבקשה הרביעית נדרשה הארכת המעצר החל ביום 1.3.97. באותו יום הושעה הפרקליט זמנית ע"י ביה"ד המשמעתי של לשכת עוה"ד. על אף השעייתו המשיך עוה"ד לייצג את המשיב והסכים בשמו להארכת המעצר הרביעית ואף ביקש מספר פעמים לדחות דיונים שנקבעו להמשך המשפט. רק בסופה של תקופת הארכה זו, לאחר שעוה"ד לא הופיע לדיונים מינה המשיב לעצמו עו"ד אחר. בתוך כך מלאה תקופת ההארכה הרביעית והמדינה ביקשה להאריך את המעצר בחמישית ב-3 חודשים. המעצר הוארך ל-6 שבועות ועוד פעם ל-6 שבועות עד שהמשיב מינה סניגור. עתה מונחת בפני ביהמ"ש הבקשה השביעית של המדינה להארכת המעצר ב-3 חודשים. הבקשה נתקבלה.
המשיב כלוא כבר למעלה משנתיים, כפליים מתקופת המעצר המירבית, ולנוכח חילופי הסניגורים ועיכוב בירור המשפט בשל בקשות חוזרות ונשנות של פרקליטו ניתן לצפות שמשפטו של המשיב לא יסתיים גם בתקופת ההארכה זו ויהיו פניות חוזרות להארכת המעצר. בנסיבות אלה, על אף חומרת עבירת הרצח, לא היה מקום להיעתר לבקשת המדינה, אלמלא הסתבך המשיב בתקופת מעצרו בעבירות שבעקבותיהן נשפט למעצר של שנה, אותו ריצה באורח חופף למעצרו. מכאן כי במחצית התקופה היה המעצר אך פורמלי. כמו כן, לא חל שינוי בשיקולים שהיו ביסוד מעצרו של המשיב, והוא עלול גם היום לסכן את הציבור אם ישוחרר ממעצרו.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' אורלי מור-אל למבקשת, עו"ד עודד זיו למשיבה. 10.8.97).

ע.א. 1470/97 - י.א.צ השקעות ונכסים בע"מ ואח' נגד יעקב זלינגר ואח'

*תשלום אגרת משפט בבקשה להכיר בתביעה נגד חברה כ"תביעה נגזרת" (הבקשה נדחתה).

המבקשים, שהם בעלי המניות במשיבה מס' 6 (להלן: החברה), הגישו נגד המשיבים 5-1 ונגד החברה בקשה לאישור תובענה כתביעה נגזרת. במסגרת הבקשה ביקשו להורות שהחברה תישא בהוצאות ההליך ובתשלום האגרה. ביהמ"ש המחוזי הקדים את הדיון בעניין האגרה וקבע שגורלו של תובע בתביעה נגזרת לא צריך להיות
שונה מזה של כל תובע הטוען טענות שנראות מוצדקות, ואעפ"כ עליו לשלם את האגרה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
חובת תשלום אגרת ביהמ"ש מוטלת בדרך כלל על מגיש התובענה או ההליך, עם הגשתם, אלא אם כן נקבע אחרת בתקנות האגרות או בדבר חקיקה אחר. אין ביהמ"ש רשאי להעביר את תשלום האגרה לבעל דין שהחובה לא הוטלה עליו מלכתחילה לפי תקנות האגרות. זהו תשלום המופנה לקופת המדינה תמורת קבלת שירות משפטי בערכאותיה, ועל מקבל השירות - מגיש התביעה הנגזרת - לשלם עבורו. לביהמ"ש אכן שיקול דעת להטיל את נטל ההוצאות על החברה שלטובתה הוגשה התביעה אפילו אם התביעה נכשלה, אך זאת בתום בירורה של התביעה הנגזרת ולא מלכתחילה.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד דורון חכם למבקשים, עוה"ד שלום אדלר, דניאל אזוגי, אבי ניסן כהן ויובל לוי למשיבים. 17.7.97).

בש"פ 5163/97 - מדינת ישראל נגד מנחם אסידו

*הארכת מעצר מעבר לשנה (סמים - הרואין) (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם במכירת הירואין בשתי הזדמנויות לסוכן משטרתי, בכל פעם כ-50 גרם, והחזקת 100 גרם הירואין בנוסף לכמויות האמורות. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצר העורר עד תום ההליכים. בחלוף שנת המעצר ביקשה התביעה הארכת המעצר ב-3 חודשים. הסניגור התנגד להארכת המעצר וביקש להורות על החזקת המשיב במוסד לגמילה בתנאי מעצר בית. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
בחינת קצב הדיון מלמדת שמספר לא מבוטל של ימי דיון נדחו מסיבות אובייקטיביות שאינן תלויות בתביעה, ואלמלא הדחיות היה המשפט מסתיים לפני תום השנה. שחרור בערובה של מי שעוסק בסחר בסמים, כרוכה מעצם טיבה בסיכון מוחשי של חזרה מיידית לעיסוק בהפצת הסם. במקרה דנא נילווה אליה סיכון ממשי של פגיעת נקם בסוכן המשטרתי שחשף את המשיב. "ריתוק" למוסד פרטי לגמילה, אינו מספק את דרישות הפיקוח המתחייבות מן הסיכונים האמורים.

(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למבקשת, עו"ד דוד זילברמן למשיב. 7.9.97).

בש"פ 5269/97 - מדינת ישראל נגד סוריה לאון

*שחרור בערובה (סמים - קנאבוס) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב, נהג מונית, נעצר עקב נסיעה במהירות מופרזת והשוטר שעצר אותו הריח ריח של סמים. התברר כי בתא המטען היו שני שקים ובהם כ-23 ק"ג סם מסוג קנאבוס. המשיב טען כי הוזמן ע"י שני אנשים, שנסעו בכלי רכב אחר, לנסוע בעקבותיהם במוניתו, בשעות הלילה, מאיזור מגוריו בבת ים לאיזור הגבעות בדימונה. שם העמיסו השניים בתא המטען של מוניתו שני שקים על מנת שיעבירם לאיזור התחנה המרכזית בתל אביב תמורת תשלום של 600 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי סבר שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה וכן קיימת עילה למעצר. מאידך סבר כי לאור העובדה שמדובר בסם קל, ושאין בחומר הראיות כדי להעיד על כך שהמשיב עוסק בסחר בסמים, ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה למעצר. הערר נתקבל.
נסיבות המקרה מצביעות על כך שאין מדובר בנהג תמים או בבלדר סמים גרידא שמצא עצמו באקראי מעורב בעבירת סמים. בנסיבות המקרה עומדת נגד המשיב במלוא עוצמתה חזקת המסוכנות לפי סעיף 21 לחסד"פ ועליו לסתור אותה או לערער אותה. דבר זה לא עלה בידו. למשיב גם 10 הרשעות קודמות, אם כי אין ביניהן עבירות סמים.
עבירותיו היו בהתנהגות פרועה, חבלה גופנית, תקיפה וכיוצא באלה עבירות. יש באלה כדי להראות שהמשיב אינו מהסס לזלזל בחוק כאשר ריחה המפתה של עיסקה משתלמת עולה באפו, תרתי משמע. איש כזה מסוכן לציבור ואין בחלופת מעצר כדי להגן על הציבור מפני פגיעתו הרעה.

(בפני: השופט טירקל. 7.9.97).

בש"פ 4508/97 - מוחמד זיתון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (פגע וברח תוך נהיגה ללא רשיון) 95 (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בפגיעה בשני הולכי רגל כאשר חצו רחוב במעבר חצייה וזאת תוך כדי נהיגה ברכב ללא רשיון, ללא ביטוח ובזמן פסילה. הוא הפקיר את הנפגעים ונמלט מן המקום. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הוא הבהיר כי תחילה סבר שיש לשחרר את העורר בתנאי חלופת מעצר, אך לנוכח עברו הפלילי החמור הגיע לכלל דעה שהעורר עלול לסכן את שלום הציבור אם ישוחרר ממעצרו. הערר נתקבל.
אופי העבירות, על אף חומרתן, אינו מלמד על חשש למסוכנות שלא ניתן להסירו ע"י חלופת מעצר. מאידך, לעורר גם עבר פלילי חמור המצביע על קושי לרסן אותו. השאלה היא אם בנסיבות אלה ניתן למצוא חלופת מעצר הולמת. הסניגור הציע כי העורר ישאר ב"מעצר בית" בביתו של אחד מתושבי הכפר ג'לג'וליה בפיקוחם של שניים אחרים בכל שעות היממה, והמציא תצהירים בהם התחייבו השניים לפקח על העורר ולהודיע למשטרה אם יפר את תנאי השחרור. פיקוח צמוד זה שילווה במתן ערבות ע"י המפקחים מסיר את החשש לבטחון הציבור. לפיכך ישוחרר העורר בתנאי מעצר בית ובערבות של אלה שהתחייבו לפקח על תנועותיו.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גיורא זילברשטיין לעורר, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה. 10.9.97).

בש"פ 5188/97 - בנדל סרגיי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (הריגה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר ושניים אחרים הואשמו בגרימת מותו של אחד יבגני אקולוג. לעורר ולנאשם נוסף (אחד בשם לוייב) מיוחסת עבירת הריגה ואילו לנאשם השלישי (אחד בשם איליה) מיוחסת עבירה של רצח. לפי כתב האישום התפתח סכסוך כספי בין איליה לבין המנוח. בליל האירוע יצאו איליה, העורר ולוייב למפגש עם המנוח, השקוהו משקה חריף, פיתוהו לבוא עמם לבית קברות ושם דקר איליה את הקורבן למוות כאשר העורר נמצא לצדו בעוד שלוייב התרחק מהמקום. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרם עד תום ההליכים של העורר ואיליה. לוייב שוחרר בערובה בהתחשב בכך שלא היה נוכח בעת שאיליה דקר את המנוח. הערר נדחה.
קיימות ראיות לכאורה שהעורר ידע על כך שאיליה נטל סכין והיה ער לכוונתו לפגוע במנוח. לעורר מיוחסת עבירת הריגה ולא עבירת רצח ודי על כן בהוכחת מודעות מצדו לדקירת המנוח כדי להקים "ראיה לכאורה" להוכחת עבירה זו ברמה הדרושה להחזקה במעצר עד תום ההליכים. מסוכנותו של העורר לבטחון הציבור מתחייבת מאופיה של מעורבותו בהריגת המנוח כך שאין להורות על חלופת מעצר.