ע.א. 7761/96 - צבי אבידן בפש"ר ואח' (המשיבים בערעור) נגד אלברט סבג (המערער)
*הגדלת סכום הערבון בערעור(בקשה להגדלת סכום הערבון - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הגיש ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי וחוייב להפקיד ערבון בסכום של 20,000 ש"ח להבטחת הוצאות המבקשים (המשיבים בערעור). אחת מטענות המבקשים היא, כי המשיב, במסגרת בקשה לתיקון הודעת הערעור, הודיע על כך שמצבו הכלכלי השתפר לאחרונה ועל כן לדעתם יש מקום לחייבו בשלב זה בהפקדת ערבון בסכום גדול יותר. הבקשה נתקבלה.
ב. בין אם מצבו הכלכלי של המשיב השתפר ובין אם לאו, אין נתון זה רלבנטי כשבוחנים את השאלה אם להגדיל את סכום הערבון שנקבע. קביעת גובה הערבון נועדה לנבא במידה קרובה ככל האפשר את סכום ההוצאות שעשוי ביהמ"ש לפסוק אם ידחה את הערעור, והיא נעשית על פי קריטריונים שונים העולים מנתוני התיק ולא מנתוניו האישיים של המערער. סמכותו של הרשם להגדיל את סכום הערבון אינה מותנית בכך שנוכח כי המערער נעשה בינתיים בעל יכולת ותנאי זה קשור רק למי שהופטר מערובה. אכן, המשיב רשאי לטעון, כי אין להגדיל את סכום הערבון לנוכח מצבו וקשייו הכלכליים, אך נטל ההוכחה בעניין זה מוטל עליו.
ג. לגופו של עניין, מדובר בפסק דין של הערכאה הראשונה המשתרע על 73 עמודים. בסיפא של פסה"ד הדוחה את כל תביעות המשיב אומר ביהמ"ש "נוכח עוצמתן של טענות סבג (המשיב לבקשה זו), היקפו של המשפט ונוכח התוצאה אליה הגעתי, על סבג לשאת בהוצאות התביעות ושכר טרחת עו"ד של הנתבעים 1 ו-2 בסך של 200,000 ש"ח... ושל הנתבע 3 בסך 80,000 ש"ח...". בהודעת הערעור תוקף המשיב את כל קביעות הערכאה הראשונה. אין מדובר בערעור המצמצם עצמו למקצת מן העניינים שנדונו בפני הערכאה הראשונה. על כן, סכום הערבון שנקבע בשיעור של 20,000 ש"ח אינו משקף את סכום ההוצאות שעשוי ביהמ"ש לפסוק במקרה של דחיית הערעור. לפיכך על המשיב להפקיד עוד ערבון בסכום של 40,000 ש"ח.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עוה"ד בנימין ארנון, שמעון מזרחי וגב' ליאת עיני-נצר למבקשים, עו"ד יובל אליהו למשיב. 25.9.97).
ע.א. 1828/97 - סעדה אלברט נגד קנדקס בע"מ ואח'
*קבלת ערעור על סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
א. בין המערער לבין המשיבים התנהלו בבימ"ש השלום בעכו תביעות כספיות הדדיות. המערער והמשיבה 1 (להלן: קנדקס) הגישו הודעה לביהמ"ש שלפיה "הדיון בתיקים הנ"ל... יאוחדו, והצדדים יהיו כאמור בכותרת לעיל (דהיינו המערער וקנדקס)". עוד נאמר בהודעה כי היבטים מסויימים של המחלוקת יידונו ע"י ביהמ"ש והיבטים אחרים יימסרו לבוררות. ביהמ"ש בעכו נתן החלטה בה קבע "התובעת היא חברת קנדקס בע"מ והנתבע הוא מר סעדה אלברט ויתר התובעים או/ו הנתבעים... יימחקו מכתבי הטענות". עם סיום ההליכים פתחו הצדדים בהליכי בוררות ולאחר שהוסכם על זהות הבורר הגיש המערער כתב תביעה בפני הבורר כנגד כל המשיבים. המשיבים 2-5 הגישו לבורר בקשה למחיקתם מכתב התביעה והבורר דחה את בקשתם. המבקשים עתרו לביהמ"ש המחוזי בחיפה למתן סעד הצהרתי שלפיו המערער רשאי להפנות את תביעתו רק נגד קנדקס ולא נגד המשיבים האחרים.
ב. במסגרת אותה תובענה ביקשו המשיבים צו זמני לעיכוב הליכי הבוררות עד להכרעה בתובענה. בהחלטתו בבקשה למתן צו זמני כתב השופט "אין כל ספק שקנדקס והמשיב הסכימו לכך שהמשך ההליכים, למן ההסכם הדיוני ואילך, הן בפני בימ"ש השלום בעכו והן בפני הבורר, יהיו רק בין שני צדדים: קנדקס והמשיב, ושני אלה בלבד... בנסיבות העניין, כאשר המבקשים 2-5 אינם צד להסכם הבוררות... אין ספק כי המבקשים זכאים לסעד המבוקש על ידם... הליכי הבוררות שננקטו ע"י המשיב כנגד המבקשים 2-5 אינם כדין ועל כן טוב יעשה המשיב אם יפעל, לאלתר, לביטולם של העיקולים (שהופעלו נגד מבקשים אלה) אף בטרם תינתן כל החלטה שיפוטית בעניין זה". לאחר מתן החלטה זו ביקש המערער שביהמ"ש יעביר את שמיעת התיק העיקרי לשופט אחר, בטענה כי קביעותיו בעניין הסעד הזמני הן קביעות סופיות. ביהמ"ש דחה את הבקשה בלא קבלת תגובתם של המשיבים. הערעור על כך נתקבל.
ג. קביעותיו של ביהמ"ש במסגרת החלטתו בבקשה למתן סעדים זמניים, הן קביעות גורפות ונחרצות הנוגעות במישרין לסעד העיקרי המבוקש ע"י המשיבים. אכן, שופטים נדרשים, כדבר שבשיגרה, ליתן החלטות בבקשות לסעדים זמניים או בהליכי ביניים ולגבש אגב כך מסקנות לכאוריות באשר להליך הסופי. לא פעם דחה ביהמ"ש העליון ערעורים בנושא זה. אך במקרה הנוכחי חרג השופט בהחלטתו מכפי שהדבר היה דרוש לצורך הסעד הזמני. אין זה רצוי, לא מבחינת בעלי הדין ולא מבחינה אובייקטיבית, שאותו שופט ימשיך לטפל בתיק. לפיכך יועבר התיק לשופט אחר.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד א. קליין למערער, עו"ד י. פלק למשיבים. 25.9.97).
בש"פ 5532/97 - מדינת ישראל נגד צבי בן ארי (גרגורי לרנר)
*קבלת ערר על שחרור בערובה(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם ב-14 אישומים שעניינם קבלת דבר במרמה, זיוף מסמכים, עבירות מטבע ושוחד. עבירות המרמה מתייחסות, בין היתר, לקבלה במרמה של למעלה מ-85 מליון דולר מבנקים רוסיים באמצעות חברות שבשליטתו ובשליטת מקורביו. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בהסכמת הסניגור יצא ביהמ"ש מתוך הנחה שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות למשיב והמחלוקת התמקדה בשאלות אם קיימת עילה למעצרו של המשיב ואם התשובה לכך היא חיובית אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. המדינה טענה כי העילות למעצרו של המשיב הן קיומו של חשש ממשי שימלט מן הארץ וקיומו של חשש סביר כי ישפיע על עדים וישבש את הליכי המשפט. ביהמ"ש המחוזי קבע שלא הוכח חשש של השפעה על עדים ושיבוש הליכי משפט, אך לעומת זאת "יש יסוד לחשש ממשי כי הנאשם ימלט מאימת הדין ולכן יש עילה למעצרו עד סיום ההליכים בכתב האישום".
ב. ברם, לדעת ביהמ"ש "היסוד הממשי לחשש הימלטות הנאשם אינו בדרגה המחייבת את מעצרו ללא אפשרות חלופת מעצר" ועל כן הורה על שחרורו של המשיב בתנאים, היינו שיגור בבית עצמאי, כי יתקין על גפה מגופו ובפתחי בית מגוריו אמצעים אלקטרוניים קבועים שיש בהם כדי להקל על המשטרה לעקוב אחר תנועותיו בכל שעות היממה, וכן כי תוצב שמירה של שני שומרים מחברת שמירה המקובלת על המשטרה שיעקבו אחר תנועות המשיב והמשיב ישא בכל עלויות אמצעי האבטחה הנ"ל. כן הורה ביהמ"ש לעכב את יציאת המשיב מן הארץ ואסר עליו ליצור קשר כלשהו עם שותפיו, נושיו, עובדיו וכיוצא באלה. להבטחת מילוי התנאים הנ"ל הורה ביהמ"ש כי המשיב יפקיד בקופת בית המשפט 5 מליון וחצי ש"ח או ערבות בנקאית על סכום זה וכן יחתום
על ערבות עצמית על סך 5 מליון וחצי ש"ח שתובטח ע"י שעבוד נכסיו בדרגה ראשונה. הערר נתקבל.
ג. על פי סעיף 21(א) לחסד"פ קיימת עילה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים אם קיים יסוד סביר לחשש כי שחרורו יביא לכך שיימלט מאימת הדין. ביהמ"ש המחוזי קבע שקיים יסוד סביר לחשש כזה. לפי העבירות בהן מואשם המשיב, אם ירצה להמלט מאימת הדין יעמדו לרשותו סכומי כסף נכבדים, שיסייעו לו להימלט מהארץ בדרך שיבחר בה ולהסתדר כלכלית בכל מקום שיבחר בו. בגין העבירות המיוחסות לו צפוי המשיב למאסר לתקופה שאינה קצרה ויש בכך עידוד להימלטותו. כמו כן יש למשיב קשרים בינלאומיים שיסייעו לו להימלט מהארץ. לכל אלה יש להוסיף שלמשיב עבר פלילי ברוסיה ועל פי העובדות המיוחסות לו בכתב האישום יש בידיו כלים לביצוע מעשי מרמה וזיוף מסמכים וחותמות ככל שיידרש כדי להימלט מישראל. אירועים מעברו של המשיב מלמדים כי נסיונות להימלט מאימת הדין אינם זרים לו, וכבר היה בדרך לבריחה מישראל כשנודע לו על דבר החקירה נגדו אך עוכב ונעצר ע"י המשטרה בשדה התעופה. כך שקיימת עילה למעצרו בגין חשש סביר שיתחמק מהמשך ההליכים המשפטיים.
ד. נותרת השאלה אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר והתשובה לכך היא שלילית. עיון בתנאים שקבע ביהמ"ש המחוזי לשחרורו של המשיב מלמד שביהמ"ש סבר כי החשש של הימלטות המשיב הוא חשש ממשי ביותר. ביהמ"ש סבר שיש צורך במעקב והשגחה צמודים ומתמידים על המשיב שלא ינסה להימלט. נקבע לא אחת שאם השתכנע ביהמ"ש ש"מעצר בית" לא ישיג את המטרה שבחלופת מעצר זו, וכי נדרש פיקוח צמוד על הנאשם שלא יפר מגבלה זו, כי אז אין מנוס ממעצר של ממש לשם בידודו של הנאשם והבטחת המטרה שלשמה נעצר.
ה. ההשגחה על המשיב שקבע ביהמ"ש כאשר המשיב יממן את עלותה היא בעייתית כשלעצמה. עם ממון כפי שמצוי בידי המשיב והנסיון שיש לו בשיחוד אחרים וזיוף מסמכים, מוקהית במידה רבה האפקטיביות של שני שומרים. שמירה פרטית מעין זו כתנאי לשחרור בערובה, גם מעוררת קשיים לא מעטים. יש עמה העברה לא ראוייה של האחריות לשמירה לידיים פרטיות, שאין עליהן פיקוח ומרות, וגם מעוררת שאלה עקרונית לא קלה. היא מאפשרת שחרור ממעצר ל"מעצר בית" למי שהממון מצוי בכיסו ויכול לממן שמירה כזו, וע"י כך מעניקה לו יתרון על פני מי שאינו מסוגל לממן שמירה כזו. אין צורך להכריע בשאלה זו שכן בנסיבות המקרה אין בשמירה פרטית הבטחה מספקת בפני חשש של הימלטות מאימת הדין.
ו. יעילות התקנת אמצעים אלקטרוניים אינה ברורה עדיין, ולדברי המשטרה נסיון העבר בנושא זה הוכח ככשלון. ביהמ"ש המחוזי ציין גם את העובדה כי המשפט עשוי להימשך פרק זמן לא קצר ואולי אף מעל לשנה ובמקרה זה יהיה צורך בטעמים מיוחדים להארכת המעצר. שאלה זו אכן מטרידה, אך העובדה כשלעצמה שעל פי מספר פרטי האישום המיוחסים לנאשם ולמספר עדים שיעידו במשפט עשוי המשפט להימשך תקופה ארוכה יחסית, אינה מהווה עילה שלא לצוות על מעצר הנאשם, כשיתר הנסיבות מחייבות או מצדיקות זאת. שאם לא תאמר כן, יטב מצבו של מי שיש נגדו ראיות לכאורה לכך שעבר עבירות במספר רב, לעומת מי שמיוחסת לו עבירה אחת או עבירות מעטות. לפיכך יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט אור. עוה"ד שמעון דולן וגב' סיגל עתיר לעוררת, עוה"ד יורם שפטל וחנן גולד למשיב. 22.9.97).
רע"א 613/95 - קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נגד נחום עופר ואח'
*מלגזה" כ"רכב מנועי" לצורך מתן פיצויים בתאונה לפי החוק לנפגעי תאונות דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 1492/92 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המשיב הגיש תביעה נגד המשיבים 2-4 ונגד המבקשת בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, מפגיעת מלגזה. התאונה אירעה ביוני 91 כאשר המשיב ישב על משטח שבראש תורן המלגזה שהיה מורם. משהוזז התורן ע"י המשיב השני, נהג המלגזה, נמעכה רגלו של המשיב בין התורן ובין קיר שהיה לצידו. המחלוקת בין הצדדים לעניין האחריות לקרות התאונה, היא הן בשאלה אם המלגזה הנדונה הינה "רכב מנועי" במובן חוק הפיצויים, והן בשאלה אם על פי נסיבות קרות התאונה מדובר ב"תאונת דרכים" במובן חוק הפיצויים. ביהמ"ש המחוזי החליט שהמלגזה הנדונה היא "רכב מנועי" כמשמעו בחוק הפיצויים וכן כי האירוע הוא "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. אשר לשאלה אם מדובר "בתאונת דרכים" כהגדרתה בחוק - בעניין זה יש לציין כי אם ייקבע שהמלגזה היא "רכב מנועי", אין יסוד לערער על מסקנת ביהמ"ש המחוזי שהתובע נפגע ב"תאונת דרכים". קביעת ביהמ"ש כי אין להיזקק להגדרת "שימוש ברכב מנועי" בחוק, מקום שמדובר ב"מאורע שנגרם עקב ניצול הכח המכני של הרכב..." כאמור בחוק - נכונה היא. זו ההלכה שנפסקה ברע"א 8061/95 (סביר מ"ח, 229 - להלן: עניין עוזר). בעניין עוזר נדון בהרחבה הפירוש של הגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים ונקבע כי מאורע שנגרם עקב ניצול הכח המכני של הרכב נכלל בין החזקות החלוטות המרבות. נקבע כי הגישה הפרשנית שלפיה יד החזקה החלוטה המרבה על העליונה היא הנכונה. הלכה זו חזרה ונשנתה בע.א. 5919/96 (סביר מ"ח, 275 - עניין אשטרום).
ג. השאלה היא אם מלגזה היא "רכב מנועי" וגם על כך התשובה היא חיובית ככל שההתייחסות היא למלגזה שבה מדובר בענייננו. ניתוח ההגדרה של "רכב מנועי" ושל "רכב" בתיקון מספר 4 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נדון לאחרונה בהרחבה בעניין ע.א. 5847/96 (סביר מ"ח, 277 - חברה ישראלית לקירור). על פי הגדרה זו "רכב מנועי" או "רכב" הוא "רכב הנע בכח מכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית". ההגדרה עוסקת במספר מצבים מיוחדים המתווספים להגדרה הבסיסית (מצבי הריבוי) ושלשה מצבים מיוחדים הבאים למעט מההגדרה הבסיסית (מצבי המיעוט). "מצבי הריבוי" הם מצבים שמטעם זה או אחר החוק ביקש להבטיח כי יראו בהם "רכב מנועי" גם אם אין הם ממלאים את יסודותיה של ההגדרה הבסיסית. אין חולק כי המלגזה שבפנינו לא הוצאה במפורש ממסגרת הגדרת "רכב מנועי" וכי אין היא נכללת ב"מצבי המיעוט". לפיכך יש לנקוט כאן בתהליך פרשני דו שלבי. בשלב הראשון יש לבחון אם המלגזה נופלת למסגרת ההגדרה הבסיסית של "רכב מנועי" ורק אם התשובה לכך היא שלילית יש לעבור לשלב הפרשני השני בו תיבחן השאלה
אם נופלת המלגזה בגדרו של מצב הריבוי שעניינו "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכח מכני בכביש".
ד. ההגדרה הבסיסית של "רכב מנועי" מבוססת על 4 מרכיבים: רכב, הנע בכח מכני, על פני הקרקע, ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית. בענייננו נתקיימו שלשת המרכיבים הראשונים והשאלה השנויה במחלוקת היא "האם עיקר יעודה של המלגזה הוא לשמש לתחבורה יבשתית". הדרישה הראשונה היא שלפחות אחד מיעודיו של הרכב יהיה לשמש תחבורה יבשתית והשניה היא שיעוד תחבורתי זה יהיה "עיקר יעודו של הרכב". ההכרעה בשאלה אם מדובר בכלי רכב המשמש לתחבורה יבשתית, אינה תלוייה בנסיבות המיוחדות שבהן הופעל הכלי בעת קרות התאונה. בשלב בו עוסקים בשאלה אם מדובר ב"רכב מנועי" אין מתעניינים בשאלה מה היו נסיבות הפעלתו של הרכב הספציפי בעת קרות התאונה
ולשאלה זו עוברים רק בשלב הבא, במסגרת בחינת מרכיבי ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים ("למטרות תחבורה").
ה. לאור האמור יש לבחון אם אחד מיעודיה של המלגזה שבפנינו, על פי טיבה, הוא לשמש לתחבורה יבשתית. תחבורה היא יבשתית כאשר עניינה הובלת אנשים או מטען ממקום "יבשתי" אחד למקום "יבשתי" אחר. המלגזה דנא אמנם מצויידת גם ב"מלגז" המאפשר לה להרים ולהוריד מטענים בציר התנועה האנכי, אך היא מצויידת גם ביכולת לנוע בתנועה אופקית ממקום למקום כשהיא עמוסה במטען. עולה מכך כי המלגזה נשוא הדיון מיועדת "לשמש לתחבורה". נותרה לדיון השאלה אם עיקר יעודה של המלגזה הוא "לשמש לתחבורה יבשתית" היינו להעביר מטענים ממקום למקום. בעניינו, מדובר במלגזה המיועדת לשאת מטענים ממקום למקום, בנסיבות רגילות היא נעה רוב הזמן, פעולתה בתנועה אופקית בעלת אופי תעבורתי והמבנה שלה, פרט לתוספת המלגז, דומה לזה של כלי רכב רגיל. אף כי מהירותה איטית, אין מדובר בכלי רכב היכול לנוע רק על צירו למרחקים קצרים בלבד כדוגמת מנוף המסוגל לנוע על מסילה למרחקים קצרים.
ו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עיקר יעודה של המלגזה הוא שינוע מטענים ממקום למקום ואעפ"כ קבע כי עיקר יעודה אינו "לשמש לתחבורה יבשתית" ועל כן אין המכונה יכולה להחשב "רכב מנועי". ביהמ"ש המחוזי המשיך ובחן אם המלגזה נכללת בגדר "מצבי הריבוי" והאם המלגזה יכולה להיחשב "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכח מכני בכביש". לא היה חולק כי המלגזה שבענייננו היא מכונה ניידת בעלת כשירות פיזית לנוע בכבישים, ברם, המבקשת טענה כי הכשירות שאליה מכוונת ההגדרה היא כשירות נורמטיבית, היינו עליה להיות כשירה לנוע בכביש על פי דיני התעבורה. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו וקבע כי די בכשירותה הפיזית של המלגזה לנוע בכביש, בכדי שתחשב "רכב מנועי". בשאלה אם יש צורך בכשירות נורמטיבית או פיזית יש מחלוקת בין שופטי ביהמ"ש המחוזיים ולעניין זה נראה שצודקים אלה הקובעים שצריך כשירות נורמטיבית לנוע בכביש. ברם, מכיוון שהוחלט כי בענייננו עיקר יעודה של המלגזה לשמש לתחבורה היבשתית, בניגוד לעמדת ביהמ"ש המחוזי, ממילא אין צורך לדון בשאלה אם המלגזה נכללת בגדר מצבי הריבוי, היינו אם מדובר במכונה ניידת הכשירה לנוע בכח מכני בכביש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, מצא, זמיר, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה- השופט אור. עו"ד אלון בלגה למבקשת, עוה"ד י. בר-מור, ארנון גל וא. אמגור למשיבים. 25.9.97).
בג"צ 273/97 - האגודה לשמירת זכויות הפרט... ואח' נגד שר החינוך והתרבות ואח'
*פסילת שידור תכנית על הומוסקסואלים ולסביות בטלביזיה החינוכית 118
(העתירה נתקבלה).
א. העתירה מכוונת נגד הוראת שר החינוך לטלויזיה החינוכית להימנע משידורה
של תכנית שהוקדשה ל"זהות מינית" ועסקה בהומוסקסואליות ולסביות (להלן: התכנית). התכניות בסדרה שבמסגרתה הוכנה התכנית הנדונה, מוקלטות בהשתתפות קהל צופים של בני נוער, מיועדות לבני נוער ומשודרות בשעות צפייה המתאימות לבני נוער. במסגרת התכנית שאושרה ע"י הצוות המקצועי של הטלויזיה החינוכית מראיין מגיש התכנית ארבעה צעירים: שני צעירים הומוסקסואלים, צעיר דו מיני וצעירה לסבית, כאשר מן הקהל משתתפת אם לצעיר הומוסקסואלי. בתום הראיון מתקיים דו שיח בין הצופים לבין המרואיינים. ניכר היה בארבעת המרואיינים שהם מבקשים את הבנתם ואהדתם של הצופים, כשהתמונה הכוללת שהצטיירה היתה שהומוסקסואלים ולסביות,
הינם ככל בני הנוער, שהטבע נטע בהם תכונות שאינן מוציאות אותם אל "מחוץ למחנה". סמוך לקראת שידור התכנית קמה התנגדות לשידורה תוך שימת דגש על אופייה המעורר להתנסות מצד אחד ועל אי התאמתה ל"אכסניה" של טלויזיה חינוכית מצד שני. שר החינוך הורה על קיום בדיקה יסודית של התאמת התכנית לשידור ולאחר בדיקה אימץ השר את המלצתה של הוועדה הבודקת לפסול את התכנית לשידור בטלויזיה החינוכית בלבד. העתירה נתקבלה.
ב. תופעת החד מיניות - הומוסקסואליות ולסביות - כשלעצמה, שוב אינה מבטאת "סטייה" שיש להוקיעה, לגנותה ולהילחם בה, ומגלים כלפיה הבנה וסובלנות. יש שסוברים שתופעה זו אינה רצוייה והיא אף מזיקה, אך אין בכך כדי להצדיק התעלמות ועצימת עיניים בפני קיומה של התופעה. הכרת התופעה אינה הופכת אותה, כשלעצמה, לרצוייה ולמקובלת ובלעדיה לא יתכן דיון של אמת במשמעותה והשלכותיה. העידן בו אנו חיים מטפח את זכויות הפרט ונושא את דגל ההבנה, הסבלנות והסובלנות כלפי מיעוטים וחריגים, והנמנים על הקהיליה החד מינית - גם לשיטתם שלהם - משתייכים לחריגים. ברם, כחריגים אחרים, גם הם מהווים חלק אינטגרלי מהמסגרת החברתית וכל עוד לא ניתן להצביע על סיבה מיוחדת המצדיקה את הצרת צעדיהם וצמצום זכותם להציג את אורח חייהם וחוויותיהם בפני הציבור, אין לשלול זאת מהם.
ג. אשר לשידורה של התכנית במסגרת "הטלויזיה החינוכית" -אכן, הטלויזיה החינוכית תכליתה "חינוך", אך משמעותו של "חינוך" בהקשר זה הינה רחבה והולמת את התקופה, ובפועל הורחבה משמעותו של המושג בכך, שהוא כולל במסגרתו גם הקניית דעת, הרחבת אופקים והשכלה לשמה. התכנית באה בגדר "חינוך" במשמעותו האמורה והיעדר "איזון" הנטען כנגדה על רקע הופעתם הנעימה של המרואיינים, אינו משנה את אופייה הבסיסי. אכן, התכנית אינה "מאוזנת", במובן זה שהיא מצומצמת להצגת חוויותיהם של הנמנים עם ה"חריגים" ואינה כוללת עמדה "אחרת", אך אין בכך משום "חוסר איזון" ההופך את התכנית ל"אנטי חינוכית". על פניה נועדה התכנית להכרת התופעה באמצעות מפגש עם צעירים בעלי זהות חד מינית ובתור שכזו הרי היא תכנית שלמה ולא חסר בה דבר. האיזון החסר מדבר בבחינתה הערכית חברתית של התופעה, אך לא זה היה נושא התכנית ואין מניעה להוסיף תכנית כזאת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, גב' דורנר. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד י. דן, ע. רדר וד. ספיבק לעותרות, עוה"ד י. שפר ואילן רותם למשיבים. 21.9.97).
ע.פ. 5628/97 - מדינת ישראל נגד הסניגוריה הציבורית
*מינוי סניגור לצורך ייצוג חשוד בחקירה מוקדמת של עד במשפט של שותפו של החשוד, למרות שלא הוגש כתב אישום נגד החשוד שנעלם(מחוזי ת"א - ת.פ. 162/97 - הערעור נתקבל).
א. כנגד אייל בוסקילה (להלן: החשוד) הועלה חשד שביוני 97 שדד, תוך קשירת קשר עם אחר, את המתלונן. על פי כתב האישום שהוגש נגד שותפו של החשוד ניגשו השניים אל המתלונן, עצרו אותו, וערכו חיפוש על גופו כשהם מתחזים לשוטרים. במהלך החיפוש חטף החשוד את ארנקו של המתלונן והשניים נמלטו מהמקום ואיתם השלל. על יסוד עובדות נטענות אלה, הואשם השותף, שזוהה ע"י המתלונן, בעבירות שוד בנסיבות מחמירות והתחזות לשוטר, ואילו נגד החשוד, שזוהה אף הוא, טרם הוגש כתב אישום, באשר עקבותיו נעלמו לאחר ביצוע העבירות הנטענות.
ב. המתלונן הינו פועל זר השוהה בארץ על פי אשרת עבודה זמנית העומדת לפוג והתעורר הצורך לגבות ממנו עדות מוקדמת לפי סעיף 117 לחסד"פ. התביעה ביקשה כי עדותו של המתלונן תגבה הן כנגד השותף לפי סעיף 117 רישא לחסד"פ, והן כנגד החשוד, לפי סעיף 117 סיפא, בו נקבע כי "נפתחה חקירה בעבירה ועדיין לא הוגש
עליה כתב אישום" רשאי בית משפט לבקשת תובע לשמוע עדות מוקדמת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הליך הגביה המוקדמת יתנהל גם נגד החשוד ואין עוררין על חלק זה בהחלטה.ג. המחלוקת היא באשר למינוי סניגור לחשוד שעקבותיו נעלמו. לפי סעיף 15(א) לחסד"פ "נאשם שאין לו סניגור, או חשוד בעבירה אשר לשם בירורה הוחלט לגבות עדות לאלתר לפי סעיף 117 ואין לו סניגור, ימנה לו ביהמ"ש סניגור...". המקרה שלפנינו נכלל בגדר המקרים המנויים בסעיף זה ולכאורה ברור שעל ביהמ"ש למנות לחשוד סניגור שייצג אותו בהליך תביעת עדותו של המתלונן.
ד. אלא מאי? לפי סעיף 15(ו) לחסד"פ, מינוי סניגור לפי ס"ק (א) במחוז שהוקמה בו לשכת סניגוריה ציבורית, יהיה לפי הוראות חוק הסניגוריה הציבורית. בגדר הוראות חוק זה אין הוראה כלשהי המסייגת את סמכותו של ביהמ"ש להורות על מינוי סניגור כאשר החשוד נעלם. התביעה ביקשה למנות סניגור לחשוד, אולם הסניגוריה הציבורית התנגדה בטענה כי לא יעלה על הדעת שימונה סניגור לחשוד שנעלם, באופן שבו יאלץ הסניגור לייצגו בלי שפגשו לפני כן ותיאם עמו את קו ההגנה בו מעוניין החשוד לנקוט. ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת הסניגוריה הציבורית וקבע כי בהליך גביית העדות המוקדמת לא ימונה לחשוד סניגור. הערעור על כך נתקבל.
ה. סעיף 15(א) לחסד"פ הקובע חובת מינוי סניגור כאשר הוחלט לגבות עדות לאלתר לפי סעיף 117, אינו מותיר לביהמ"ש שיקול דעת להימנע ממינוי סניגור. לעניין זה לא הבחין המחוקק בין חשוד הנוכח בדיון לבין חשוד שאיננו נוכח. האפשרות שעדות תיגבה שלא בנוכחות נאשם או חשוד לא נעלמה מעיני המחוקק כפי שעולה מסעיף אחר בחסד"פ, ואעפ"כ לא ראה לסייג בעניין זה את חובת המינוי הקבועה בסעיף 15. נקודת המוצא של החוק היא כי ייצוגו של חשוד או נאשם בידי סניגור הוא תמיד לטובתו. אכן, ייצוג ללא הנחיות הנאשם לסניגור הוא ייצוג הלוקה בחסר, אולם מידת הפגיעה הצפוייה לחשוד מגביית עדות ללא ייצוג כלל, עולה על מידת הפגיעה שהוא צפוי לה מייצוג חסר כאמור.
ו. ראשית, יש להביא בחשבון כי גם במקרה שבו תיגבה עדות ללא כל חקירה מטעם החשוד או בא כוחו עלולה העדות להתקבל כראייה במשפט, הגם שמשקלה עשוי להיפגם; שנית, יש בכוחו של סניגור הנוכח בעת החקירה כדי להועיל לחשוד, אף ללא קבלת הוראה ביחס לקו ההגנה. סניגור יכול למנוע קבלת חומר ראיות שאיננו קביל על פי דין, וכשעולה שאלה של זיהוי החשוד ע"י העד פתוחות דרכים רבות בפני הסניגור לקעקע את הזיהוי לכאורה גם בהיעדר הנחיות מטעם החשוד. אין ספק כי המדיניות שהוצגה ע"י הסניגוריה הציבורית מבוססת על רצון כן להיטיב עם החשוד, אך נראה כי מדיניות זו מוטעית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד גב' נאוה בן אור למערערת, עו"ד גב' דנה מרשק - מרום למשיבה. 24.9.97).
בג"צ 4500/95 - אליאס אליאס נגד הממונה על מחוז הצפון משרד הפנים ואח'
*בקשת ראש מועצה מקומית לממן לו הוצאות משפטיות שהוציא בהתדיינויות שעניינן בחירתו לראשות המועצה ולא עקב פעילותו כנבחר(העתירה נדחתה).
א. במועצה המקומית גוש חלב נערכו בחירות לראשות המועצה כאשר על התפקיד התמודדו העותר ואחד ג'ובראן. העותר זכה בבחירות ולאחר הבחירות עתר ג'ובראן לבג"צ לתת צו שימנע פרסום תוצאות הבחירות ברשומות בשל חשדות לאי סדרים בבחירות. עתירה נוספת התייחסה לסודיות חקירות המשטרה באשר למתן שוחד בחירות. כן הוגש ערעור על הבחירות. בכל ההליכים הללו היה העותר צד, הוא שכר שירותים של עורכי
דין ושילם שכ"ט המגיע לכדי 86,000 ש"ח. העותר, שכאמור נבחר לראש המועצה, פנה לוועדה למימון הוצאות משפט שהוקמה בהתאם ל"נוהל מימון הוצאות משפט של נבחרים ברשויות המקומיות" (להלן: הנוהל), וביקש לאשר מימון הוצאותיו לשכר טרחה מכספי המועצה. הוועדה אישרה סכום של 64,000 כהשתתפות בהוצאות. המועצה המקומית אישרה את החלטת הוועדה ובהתאם לנוהל הועברה ההחלטה לאישור הממונה על המחוז. האישור לא ניתן וכנגד סירוב זה הוגשה העתירה לבג"צ. העתירה נדחתה.ב. לאחר שבג"צ בחן את הסעיפים השונים הכלולים בנוהל המימון הגיע למסקנה שהדין עם המשיבים. מהנוהל עולה כי הזכאות להשתתפות בהוצאות המשפט של חברי המועצה מותנית בכך שההליך השיפוטי נבע מפעולה של חבר המועצה בעת מילוי התפקיד ולשם מילוי התפקיד. הנוהל מניח כי עובד הציבור כבר נבחר לתפקידו. המימון מתייחס לפעולות שהוא עושה בתפקיד אליו נבחר. הנוהל אינו חל לעניין ההוצאות הקשורות בהפיכתו של אדם לעובד ציבור. בתפקידו הציבורי חשוף נבחר הציבור לסיכונים "מקצועיים", ובהם תביעות משפטיות. מוצדק הוא כי הציבור כולו, אשר למען קידום האינטרסים שלו פועל נבחר הציבור, יישא בהוצאות בהן נושא נבחר הציבור, והנופלות לגדר מתחם הסיכון שהפעילות החוקית כנבחר ציבור יוצרת מטבעה ומטיבה. הוצאות משפט הקשורות לכניסה לתפקיד הציבורי חורגות מגדריו של הנוהל. אין הן בגדר הסיכון שהפעילות כנבחר ציבור יוצרת. הן בגדר הסיכון שבפניו עומד אדם המבקש להיות נבחר ציבור.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד יוסף עוז לעותר, עו"ד גב' יוכי גנסין למשיבים. 30.9.97).
רע"א 611/97 - ישראלי אורה נגד מזעקי ציון ואח'
*הגשת תצהיר נוסף וראייה נוספת במשפט (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור לעניין הגשת תצהיר נוסף וראייה נוספת - הערעור נתקבל).
עניין לנו בבקשה להגשת תצהיר נוסף וראייה נוספת בשתי תובענות שהוגשו על דרך המרצת פתיחה ושמיעתן אוחדה. אחת התובענות היא משנת 94 והשניה משנת 96. המבקשת צורפה בשלב מאוחר לתובענה השניה ובקשתה הוגשה לפני ישיבת קדם משפט ראשון בתובענה זו. ביהמ"ש דחה את הבקשה מפאת איחור בהגשתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
אכן, היה איחור ניכר בהגשת הבקשה וניתן היה להגיש את החומר מוקדם יותר. אלא שמאזן הנוחות מחייב גם במקרה כזה לשקול את האפשרות לפגיעה בניהול המשפט ע"י המבקשת אם לא יוגש החומר, לעומת הנזק העלול להיגרם למשיבים אם יוגש. במאזן זה יד המבקש על העליונה. התצהיר שמבקשים להגיש קצר ביותר ותצלום האויר גם הוא אינו מסבך את ההליך. המשפט טרם החל. הישיבה הראשונה קבועה ליום 30.11.97 ואם יוגש החומר עתה ניתן למשיבים להיערך כראוי ולבקש הבאת ראיות לסתור, דבר שיש להניח כי ינתן להם. לפיכך יש להתיר למבקשת להגיש את החומר כפוף לטעמי התנגדות של קבילות ומשקל שאינם קשורים במועד הגשת הבקשה. על אף שמבוקשה של המבקשת ניתן לה, חוייבה בתשלום 10,000 ש"ח הוצאות.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ע. אונגר למבקשת, עוה"ד א. אברמוב וי.
חמדי-הלוי למשיבים. 25.9.97).
בש"פ 5287/97 - מדינת ישראל נגד אייל אבו טריף
*ביטול שחרור בערובה והארכת מעצר מעבר לשנה (רצח) (ערר על שחרור בערובה ובקשה להארכת מעצר מעבר לשנה - הערר נתקבל והמעצר הוארך מעבר לשנה).
המשיב הואשם ברצח זונה שהמתינה ללקוחותיה. בתחילה ציווה ביהמ"ש לעצור את המשיב עד תום ההליכים, אך לאחר שחלפה תקופה של כמעט שנה, סבר כי בנסיבות העניין ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חילופית והורה על שחרור המשיב בערובה ובתנאי "מעצר בית". מדובר בפרשה מסתורית שלא ניתן לה הסבר, במסכת של ראיות נסיבתיות שאינן מגלות מניע או רקע היכול להאיר את הפרשה. המשיב הוא צעיר בן 20 שאין לו הרשעות קודמות. הוא אילם מלידה וכמעט חירש. לדעת ביהמ"ש המחוזי מטות הנסיבות את הכף לעבר חלופה למעצר. התביעה טוענת כי דווקא נסיבותיו העלומות של העניין, בהצטרפן לחזקת המסוכנות העומדת נגד המשיב לפי החוק, מניחות בסיס לחשש שהוא עלול לחזור על מעשיו. הערר נתקבל.
צדק ביהמ"ש המחוזי כשהורה בראשית המשפט לעצור את המשיב עד תום ההליכים ולא צדק כשקבע כי יש בנסיבות האישיות, ובעיקר במצב בריאותו הנפשית של המשיב, כדי להצדיק את שחרורו מן המעצר. אופייה המסתורי של הפרשה והעדרו של מניע ידוע, מגבירים את החשש שהמשיב יחזור על מעשיו. כשיש הסבר ויש מניע ניתן להגדיר את משקלו ואת היקפו של הסיכון. בהיעדר אלה עומדת נגד המשיב חזקת המסוכנות במלוא משקלה ובמלוא היקפה ואין בנסיבותיו האישיות של הנאשם כדי להפחית את הסכנה. לפיכך יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בהתחשב בשלבי המשפט יש גם להאריך את המעצר ב-3 חודשים נוספים מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עו"ד מאיר זיו למשיב. 25.9.97).
בש"פ 5108/97 - גמיל כיאל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים - הרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשורה של עבירות שעניינן סחר בהירואין וביהמ"ש המחוזי הורה לעצור אותו עד תום ההליכים. טענתו של העורר היא שראוי לנקוט כאן בדרך של חלופה למעצר ע"י שחרורו בערובה כדי שישהה במוסד לגמילה מסמים בכפר תמרה. הוא טען כי בפרשה דומה (פרשת דרוויש) הסכימה המשיבה לשחרר את דרוויש בתנאים כאלה. הערר נדחה.
לפי סעיף 21(א) לחסד"פ חזקה שנאשם שמיוחסת לו עבירת סמים, למעט שימוש או החזקה לשימוש עצמי , הוא מסוכן. לכך יש להוסיף כי סכנתו של נאשם שמיוחסת לו עבירה של סחר בהירואין גדולה על אחת כמה וכמה. על ביהמ"ש לעשות כל שבידיו כדי לנעול בפני נאשם כזה כל חלון וכל דלת ובכלל זה לנעול אותו מאחורי סורג ובריח, אלא אם כן עומדת לנאשם זכות גדולה של בעל תשובה גמור, או זכות גדולה אחרת. אין זכות כזאת עומדת לעורר. עברו מוכתם ב-12 הרשעות קודמות ובכללן 3 עבירות סמים שבגין אחת מהן נדון לתקופה של 13 שנים ו-6 חודשים מאסר. ראוי לציין שעניינו של אותו דרוויש אין בו כדי לסייע לעורר. שם התרחק דרוויש מעסקי הסמים בתקופה שקדמה למעצרו ואז פנה למרכז לגמילה מסמים. העורר לא עשה כן.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד גיל קרזבום לעורר, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 28.9.97).
בש"פ 5237/97 - מדינת ישראל נגד הראל הרשטיק
*הארכת מעצר שניה מעבר לשנה (רצח) (בקשה להארכת מעצר שניה מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירות של רצח, קבלת דבר במרמה וזיוף מסמכים, שיבוש מהלכי משפט והתחזות כאחר. על פי כתב האישום גנב המשיב עשרות שיקים מהמנוח יעקב סלע - שבינו לבין אמו של המשיב היה קשר רומנטי. אחרי שדבר הגניבה נתגלה למנוח נעשה בינו לבין המשיב הסכם להשבת הכספים שנגנבו. המשיב הוסיף וגנב כספים מהמנוח על ידי שימוש במספר כרטיס האשראי שלו. לבסוף זימן המשיב את המנוח לפגישה איתו ועם שני חבריו - דן קניג וקטין - ובמהלך הפגישה ירו קניג והמשיב במנוח וגרמו למותו. ביוני 96 הורה ביהמ"ש המחוזי לעצור את המשיב עד תום ההליכים. המעצר הוארך בהסכמת המשיב בשלושה חודשים עד ליום 10.9.97. עתה מבקשת המדינה הארכת המעצר בשלושה חודשים נוספים. עד היום קיים ביהמ"ש המחוזי 14 ישיבות שבמהלכן נשמעו כל העדים מטעם המדינה ועתה אמורות להתקיים 5 ישיבות נוספות לשמיעת עדי המשיב. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
נסיבות הפרשה די בהן כדי להעיד, ולו לכאורה, על מסוכנותו של המשיב. המשיב ניסה גם להמלט מן הארץ ולמטרה זו רכש כרטיסי טיסה לארה"ב לעצמו ולקטין. אחד משותפיו העיד כי המשיב סיפר לו שהוא מתכוון להתחפש לחרדי ולהיעלם בחו"ל. הוא אף היה חבוש כיפה ולבוש בציצית כשנעצר. כל אלה מקימים יסוד סביר לחשש כי שחרור המשיב יביא להתחמקותו מהליכי המשפט. הסניגור טוען כי גם אם תוארך תקופת המעצר לא יסתיים המשפט במהלך ההארכה וכן שאין בידו לנהל את פרשת ההגנה כראוי כשהמשיב נמצא במעצר. אך אין בטענות אלה כדי לדחות מפניהן את החשד שהמשיב יתחמק מהליכי המשפט אם ישוחרר.
(בפני: השופט טירקל. 7.9.97).
ע.א. 2328/97 - כוכבי דן - עו"ד נגד ארנפלד אוריאל - עו"ד ואח'
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
המשיבה 4 מכרה לבני זוג בשם שפירא דירה ונרשמה לטובת בני הזוג הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין. בני הזוג שפירא המחו את זכותם בדירה למבקש. על הערת האזהרה נרשמו מאוחר יותר עיקולים לטובת המשיבים 1-3. המבקש הגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי לביטול העיקולים בטענה שהעיקולים נרשמו לאחר שהומחו לו הזכויות בדירה ודינם להתבטל. ביהמ"ש דחה טענה זו והותיר בעינם את העיקולים. המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד ובקשתו נדחתה משום שהנכס נשוא התובענה איננו משמש למגוריו ועל כן מדובר בשאלה כספית וניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמתו. המערער ערער לביהמ"ש העליון ובמסגרת ערעורו ביקש להורות על עיכוב ביצוע פסה"ד. הבקשה נדחתה.
הדירה אינה משמשת למגורי המבקש ולא יהא זה צודק להורות על עיכוב ביצוע כדי למנוע מכירתה. אם יזכה בערעור יוכל המבקש לשוב ולרכוש נכס אחר. הוא גם לא העלה כל טענה בדבר יכולתם הכספית של המשיבים לשפותו אם יזכה בערעור. על כן עדיפים המשיבים על המבקש לאור החזקה כי פסק דינה של הערכאה הראשונה הוא נכון. אין גם עילה להורות על רישום הערת אזהרה לטובת המבקש. רישום הערת אזהרה במקרה זה הינו שינוי המצב הקיים ולא שימורו ולכן דין בקשה זו להידחות. המבקש ביקש גם שתוגדל הערבות שהוטלה על המשיבים להבטחת נזקי העיקולים, אך גם עתירה זו נדחתה בהתחשב בעובדה שהעיקולים אינם עוד בגדר סעד זמני אלא קיבלו תוקף של פסק דין סופי.
(בפני: השופטת דורנר. 4.9.97).
ע.א. 6489/96 - נחמיה ניסים נגד קופת חולים הכללית ומרכז רפואי שערי צדק ואח'
*אחריות רפואית בנזיקין. *גובה הפיצוי (ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נדחו פרט להגדלת הפיצוי בסעיף של הפסד השתכרות).
אין מקום להתערב בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי בנושא החבות. הרופא מטעם קופת חולים שטיפל במערער טיפל בשקידה ראוייה. הוא נועץ בקרדיולוגים של בית החולים, סמך עליהם ועל המהלכים שנקטו בהם. אם שגו הקרדיולוגים באי הפנייה דחופה יותר של המערער לניתוח, הרי ש"הרדימו" בכך את עירנותו של הרופא, שלא היה קרדיולוג ושיכול היה להניח לאור מהלכי הקרדיולוגים ושיחותיו עמהם, כי המצב אינו מצריך ניתוח דחוף. ביום שהרופא הגיע למסקנה שהמצב מצריך טיפול דחוף יותר ניסה להשיג את הקרדיולוג והשיגו למחרת היום. שוב עבר רק יום אחד עד שהרופא הפנה את המערער לבית החולים אלא שאז עבר המערער אוטם נוסף ונותח. הטענה על אחריות הרופא היא בבחינת חכמה לאחר מעשה. לעומת זאת הטלת אחריות על הקרדיולוגים שלא גילו את העירנות הראוייה ואת האחריות הדרושה למצבו של המערער בדין יסודה. על כן, ככל שהדבר נוגע לחבות נדחים הערעור והערעור שכנגד.
אשר לגובה הנזק - ביהמ"ש המחוזי קמץ ידו בראש הנזק של הפסד השתכרות על בסיס של %50 נכות תפקודית שנקבעה. אמנם מדובר בחולה לב שגם אלמלא האוטם שסבל היה כושר עבודתו פגוע וצפוי להחמרה. כמו כן השתכרותו היתה נמוכה ביותר כאשר הרוויח כ-930 ש"ח לחודש בשנת 93. אעפ"כ היו לפניו עוד 10 שנות תוחלת עבודה והיה לו כושר עבודה שניתן לניצול. הסכומים שנפסקו לעבר ולעתיד - 51,000 ש"ח - משקפים הפסד בממוצע של כ-380 ש"ח לחודש. יש להגדיל סכום זה ולהוסיף סכום גלובלי של 25,000 ש"ח נכון ליום פסה"ד של הערכאה הראשונה (יולי 96). שכה"ט בערכאה הראשונה יוגדל ל-%20 ושיעור זה יווסף גם על התוספת שהוספה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. עוה"ד ג. ראובינוף וי. לחייאני למערער, עו"ד מ. ארגוב לקופת חולים, עו"ד י. עוזיאל לשערי צדק. 15.9.97).
בש"פ 5000/97 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (עבירות מין בקטין במשפחה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של התעללות בקטין, אינוס ומעשה סדום במשפחה, מעשים מגונים בקטין בן משפחה והדחה בחקירה. בהתאם לכתב האישום בוצעו העבירות במשך כ-10 שנים בבת אחיו של העורר, מאזהיותה כבת 8. בתקופה זו היתה המתלוננת נתונה לאחריותו של העורר. עם הגשת כתב האישום החליט ביהמ"ש, לאחר שנתן דעתו לכך שהעורר נעצר בדרכו להימלט מן הדין לארה"ב, שיש לעצור את העורר עד תום ההליכים. משנסתיימה עדותה של המתלוננת הגיש הסניגור בקשה לעיון חוזר בנימוק שאין מקום לחשש שהעורר ינקוט צעדים כדי להשפיע על המתלוננת לשנות עדותה. הבקשה לעיון חוזר נדחתה משני טעמים: משום שלא חל שינוי בעניין החשש שהעורר ימלט מן הארץ; משום שהחשש של השפעה על המתלוננת לא פג, על אף שעדותה כבר נשמעה. הערר נדחה.
טיבן של העבירות המיוחסות לעורר מקים לחובתו חזקה שבעובדה שאם ישוחרר בערובה יעשה כל מאמץ כדי להימלט מן הארץ וכדי להשפיע על המתלוננת לחזור בה מן העדות שמסרה. תנאים מגבילים אינם מקימים בסיס סביר לצפייה שיהא בכוחם למנוע את הסיכון האמור. העובדות העומדות בבסיס החשש של הבריחה מן הארץ, נעוצות בנסיון שעשה בשעתו לצאת מן הארץ בבהילות רבה כשנודע לעורר שהמשטרה מקיימת חקירה
נגדו. החשש של השפעה על המתלוננת מעוגן במאמצים שנעשו ע"י המשפחה כולה להניא את המתלוננת ממסירת עדות. לשני הסיכונים ראיות לכאורה והדרך היחידה לקדם את פניהם היא החזקת העורר במעצר.
(בפני: השופט קדמי. עוה"ד צבי לידסקי ודני מרוז לעורר, עו"ד גב' מיכל גל למשיבה. 4.9.97).
ע.א. 4509/96 - פלדלייט אהרון נגד מייק רחל
*ביטול החלטה שלא לדון בקיום צוואות לאחר שביהמ"ש נתן צו ירושה(הערעור נתקבל).
המערער והמשיבה הם אח ואחות המסוכסכים ביניהם על ירושת אימם. בהליך קודם החליט ביהמ"ש המחוזי שלא לקיים צוואה של האם וערעור שהוגש לביהמ"ש העליון נדחה. בעקבות כך הוצא צו ירושה. עתה בא הבן ובפיו בקשה כי ביהמ"ש יקיים צוואות אחרות שכתבה האם. ביהמ"ש דחה את בקשתו על סמך האמור בסעיף 72(א) לחוק הירושה, מן הטעם שהמערער יכול היה להביא את הצוואות לפני ביהמ"ש בעת ההליכים הראשונים, ומכל מקום - כי לא ביקש קיום הצוואות בהזדמנות הסבירה הראשונה שהיתה לו. הערעור נתקבל.
מתוך ההליכים הקודמים עולות שתי עובדות: כי היה זה עו"ד שיעץ למערער שלא לבקש קיום הצוואות הנדונות; שכבר בערעור הקודם אמר המערער לבית המשפט שיש בידיו שתי צוואות נוספות על זו שלא קויימה. בנסיבות אלו אין למצוא פגם בהתנהגות המערער על שחיכה לתוצאות הערעור הקודם עד שהגיש בקשתו הנוכחית לקיום צוואת אימו. ראוי כי תינתן למערער אפשרות לבקש קיום הצוואות שהוא מחזיק עתה בידיו ועל כן יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לדיון לגופה של בקשת המבקש לקיום הצוואות הנוספות ולביטול צו הירושה שהוצא.
(בפני השופטים: אור, מצא, חשין. החלטה - השופט חשין. המערער לעצמו, עו"ד ישעיהו חריף למשיבה. 15.9.97).
בש"פ 5216/97 - מדינת ישראל נגד כהן מקסים
*שחרור בערובה (קשר לירות ולפצוע אדם) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
לפי גירסת המדינה ביקש המשיב לנקום באחד בשם פרדי ופנה לצורך זה לאחד בשם סויסה שהסכים לפצוע את פרדי באקדח שסיפק לו המשיב תמורת 35,000 ש"ח. המשיב נתן לסויסה מקדמה של 15,000 ש"ח והסדיר שימסר לו אקדח ע"י אחד בשם אבוטבול. "המשימה" לא יצאה לפועל עקב התערבות המשטרה. הוגשו שלשה כתבי אישום: נגד המשיב בשל שידולו של סויסה לירות בפרדי; נגד אבוטבול בשל מסירת האקדח לסויסה; ונגד סויסה בשל הסכמתו לירות בפרדי. ביהמ"ש הורה על שחרורו של סויסה בערובה לאחר שקיבל את גירסתו כי קיבל על עצמו את המשימה רק משום שפחד מהמשיב ולאחר מכן ניסה להתחמק מביצועה ובכלל לא התכוון לבצע את המשימה. גם בבקשות המעצר נגד המשיב ואבוטבול הורה ביהמ"ש על שחרורם בערבות. המדינה הגישה ערר על שחרורו של המשיב בטענה שהוא העבריין העיקרי, והסיכון והמסוכנות הכרוכים בשחרורו בערובה עולים על אלה המלווים את שחרורם של השניים האחרים. הערר נדחה.
מניתוח חומר הראיות עולה שיש די ראיות לכאורה נגד המשיב. באשר לחלופת מעצר - בעניין זה צדק ביהמ"ש המחוזי שלא הבחין הבחנה מהותית בין סויסה לבין המשיב ומששוחרר סויסה לא מצא טעם להבדיל ביניהם. כאשר אף אחד מן השניים - המשדל או המשודל - אינו נוקט בצעד גלוי של נסיגה מביצוע המשימה נושא השידול, אין הצדקה עניינית להבחנה ביניהם בכל הקשור למעצר עד תום ההליכים. על כן, מששוחרר
סויסה בתנאים מגבילים, אין לבוא בטרוניה אל ביהמ"ש המחוזי שהורה - בהרכב אחר - גם על שחרורו בערובה של המשיב ולעניין זה יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' פלמור-הרץ לעוררת, עו"ד ביתן למשיב. 3.9.97).
ע.פ. 8805/96 - יעקב רפי כספי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע בשני מקרים של קשירת קשר לביצוע שוד. במקרה האחד הקשר נכשל, והמערער הורשע בנסיון לשוד, ובמקרה השני הוא נתפס על ידי מארב משטרתי והורשע בשוד. המעשים בוצעו נגד סוכני לוטו ועוברי אורח. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר שנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה, פרט לכך שהמאסר על תנאי שהופעל יהיה מחציתו חופף ורק מחציתו מצטבר.
טענה אחת של המערער היא שהעונש שהוטל עליו חמור יותר מהעונש שהוטל על עבריינים אחרים שביצעו עבירות דומות באותו מקום באותה תקופה. אולם, ענשו של המערער אינו חמור יותר מענשו של שותפו לעבירה, אף שלגבי השותף נערכה עיסקת טיעון ולגבי המערער לא נערכה עיסקה כזאת. טענה אחרת בפי המערער כי היה מכור לסמים וביצע את העבירות לצורך רכישת סם ועתה עבר בבית הסוהר תוכנית גמילה מסמים והוא נקי מסם מזה 20 חודש. המערער הביע חרטה על מעשיו ואמר שהוא עלה על דרך חדשה של הכרה באחריותו לחיים נורמטיביים. הוחלט לקחת בחשבון עובדות אלה ולכן המאסר על תנאי שהופעל יהיה מחציתו מצטברת ומחציתו חופפת.
(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, גולדברג. עו"ד דוד זליכובסקי למערער, עו"ד אביה אלף למשיבה. 14.9.97).
בש"א 4073/97 - גלובל רוטו שקע בע"מ נגד ערטול גליל למשקאות בע"מ
*דחיית בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון (ערעור על ההחלטה הדוחה בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הערעור נדחה).
המערערת הגישה ערעור לביהמ"ש העליון על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בו חוייבה לשלם למשיבה פיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו לה. היא לא הפקידה את הערבון הנדרש במועד (19.4.97) למרות שנודע לה על הדרישה כבר ביום 20.3.97. ביום 5.6.97 שלחה את הערבות הבנקאית לביהמ"ש העליון, ללא בקשה להארכת מועד. רק ביום 9.6.97 הגיש ב"כ המערערת בקשה להארכת המועד להפקדת הערבון. טענתו היתה כי האיחור בהפקדה נגרם משום שחשבת החברה המערערת, שטיפלה בעניין, היתה בשלבי הריונה האחרונים, ובשל מצבה לא טיפלה בעניין אלא בראשית חודש יוני, עם שובה באופן חלקי לעבודה לאחר הלידה. בתקופת היעדרה לא מולא מקומה ע"י אחר. הרשמת דחתה את הבקשה להארכת מועד. הערעור נדחה.
הטענה היא שמדובר בטעות אנוש שאירעה בתום לב וכי למשיבה לא נגרם כל נזק בשל העיכוב בעוד שלמערערת יגרם נזק כבד שאינו ניתן לריפוי אם תדחה הבקשה להארכת מועד. ברם, המערערת היא חברה בע"מ המנהלת פעילות עיסקית. היעדרו של ממלא תפקיד בחברה, בין מחמת מחלה, בין מחמת לידה או כל סיבה אחרת, אינו מפסיק את פעילות החברה. יש להניח שגם בזמן שהחשבת נעדרה מעבודתה, בוצעו פעולות כספיות ובמסגרת זו ניתן היה להסדיר את נושא הערבות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מ.ו. סטרנס למערערת, עו"ד ה. שחאדה למשיבה. 7.9.97).
בש"פ 5634/97 - מדינת ישראל נגד דוד בן דוד ואח'
*הארכת מעצר שניה מעבר לשנה (שוד) (בקשה להארכת מעצר שניה מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו בעבירת שוד שנעשה תוך שימוש בכלי נשק, בו נשדדו תכשיטים מחנות בשווי של קרוב למליון ש"ח. המשיבים נעצרו עד תום ההליכים ובתום השנה למעצרם הוארך מעצרם בשלשה חודשים. עתה מבקשת המדינה להאריך את המעצר בשלשה חודשים נוספים. הבקשה נתקבלה.
חלק ניכר של העיכוב בשמיעת המשפט נבע לאחרונה מבקשות של המשיבים לפסילת השופט היושב בדין. בקשר לכך הוגשו גם עררים על דחיית הבקשה לנשיא ביהמ"ש העליון. על פי בקשת המשיבים לא ניתן היה להמשיך בדיון לפני ההחלטה בעררים. ביהמ"ש גם לא יכול היה לשריין ימי דיון להמשך הדיון בתיק, בשל האפשרות שהערר התקבל. אין מדובר כאן בביקורת כלפי המשיבים או פרקליטיהם. אין ספק שרשאים היו לבקש את פסילת השופט אם סברו שיש לכך עילה. אך העובדה היא, שבשל נימוקים התלויים, בעיקרו של דבר, בהם, התעכבה שמיעת המשפט. משהוברר שהעררים בעניין הפסילה נדחו זימן ביהמ"ש את באי כח הצדדים וקבע תשעה מועדים לדיון ו-3 מהם יימשכו עד שעות הערב. על פי הערכת התביעה די בישיבות אלה להבטיח את גמר שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים. נוכח האמור לעיל ובהתחשב במסוכנותם של המשיבים ועברם הפלילי המכביד יש להאריך את מעצרם.
(בפני: השופט אור. עו"ד אריה פטר למבקשת, עוה"ד גב' וופא זועבי פהום, גב' פזית פרלמוטר-וולף וגב' כרמלה רוטפלד-האפט למשיבים. 29.9.97).
ע.א. 8212/96 - חיים אלבז נגד טוביה לוסקין ואח'
*בקשה להפחת סכום ערבון והארכת מועד
(בקשה להפחתת סכום הערבון ולהארכת מועד להפקדתו - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש ערעור ונשלחה לו הודעה ביום 9.11.96 על קביעת גובה הערבון. ביום 14.1.97 קיבל המבקש, לפנים משורת הדין, ארכה של 15 יום להפקדת הערבון, אך גם במועד זה לא הופקד הערבון ולא הוגשה בקשה כלשהי בקשר לכך. ביום 15.4.97 נשלחה למבקש התראה על אפשרות דחיית הערעור מחמת אי הפקדת ערבון ובתגובה הוגשה בקשה להקטנת סכום הערבון ל-8,000 ש"ח במקום 20,000 ש"ח. הנימוק היה כי המבקש מטופל ב-5 ילדים ומתגורר בדירה שכורה. הבקשה נדחתה.
לא הובא כל נתון אודות מקורות הכנסתם של המבקש ואשתו, השתכרותם, נכסיהם, יכולתם לגייס הלוואות וכיוצא באלה נתונים מבוררים בדבר מצבם הכלכלי. כמו כן לא הובא גם כל הסבר מדוע לא נתבקשה ארכה להפקדת הערבון לפני שחלף המועד להפקדתו. הבקשה הוגשה רק כמענה להחלטה המתריאה על אפשרות דחיית הערעור מחמת אי הפקדת ערבון. מדובר בערעור שהוגש בנובמבר 96 ועד היום טרם הופקד בו הערבון. המבקש אינו מקיים את צווי ביהמ"ש ואינו טורח לבקש ארכה במועד. בנסיבות אלה הוחלט לדחות את הבקשה ובעקבות זאת ידחה הערעור על פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד יהושע בטיט למבקש, עו"ד אלי לוינזון-סלע למשיבים. 29.9.97).