תקציר סביר כרך נ' חוברת 9

בש"פ 5270/97 - מדינת ישראל נגד שבתאי בן שוהם

*ביטול שחרור בערובה בעבירה של נסיון לרצח(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. המשיב הואשם בנסיון לרצח. לפי הנטען הגיע לדירת כלתו לשעבר בבת ים, כשבידו אקדח טעון במטרה לרצוח את כלתו לשעבר ואת חברה. המשיב ניסה לחנוק את החבר, ירה פעמיים בבטנו ולאחר מכן ירה לעבר כלתו שלש יריות. השניים נפצעו קשה ואושפזו. ביהמ"ש המחוזי נתבקש לעצור את המשיב עד תום ההליכים, אך סירב לכך והורה לשחררו בתנאי מעצר בית מלא וערבויות אחרות. הערר נתקבל.
ב. בבוא ביהמ"ש להשיב על השאלה אם הנאשם מסוכן ואם ניתן ליטול את עוקצה של סכנתו ע"י חלופת מעצר, על ביהמ"ש לבדוק שתי מערכות של עובדות: הראשונה - המעשה; השניה - העושה. בדיקת נסיבותיו של המעשה בענייננו מראה כי המשיב תכנן את מעשיו מראש. היריות שירה בכלתו לשעבר ובחברה נורו תוך כדי מרדף אחריהם בתוך הדירה כשהוא יורה לסירוגין בכל אחד מהם. לטענת התביעה די בנסיבות אלה כדי להראות שהמשיב עלול לאבד את עשתונותיו ולפגוע שוב במתלוננים ומכאן שהוא מסוכן לציבור. כנגד אלה עומדות נסיבותיו האישיות של המשיב. הוא בן 67, מפרנס בכבוד את משפחתו, הוא אזרח מכובד בקהילתו ועד הפרשה הנדונה לא הסתבך בפלילים. לטענת הסניגור נסיבות אלה מצביעות שאין חשש שיחזור על מעשיו וכי די בחלופת מעצר.
ג. שקילתן של הנסיבות שפורטו אלה לעומת אלה אינה קלה. אין לדחות בקש את הטענה כי בהתחשב בגילו ועברו של המשיב ניתן להסתפק בחלופת מעצר המרחיקה אותו מרחק גדול ממקום מגורי כלתו. מאידך, עצם העובדה שאדם ישר דרך כמוהו איבד את בינתו ולא היה יכול לשלוט בעצמו, נוכח מסכת היחסים בין בנו לבין כלתו לשעבר, מעלה חשש חמור שיחזור על מעשיו. על כן יש לנקוט מידת זהירות ולמנוע כל חשש ואת זאת ניתן להשיג רק בדרך של מעצר. לפיכך יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד עמנואל לינדר לעוררת, עו"ד ששי גז למשיב. 25.9.97).

בג"צ 6870+6715/96 - שלמה לוי ואח' נגד שר התשתיות הלאומיות ואח'

*דחיית דרישה שהמינהל ימסור עבודות פיתוח שכונה ללא מכרז(העתירות נדחו).

א. ב"שכונת הארגזים" בתל-אביב מתגוררים כמאתיים בתי אב ובה עסקים, בתי כנסת ובצד אלה מבנים אטומים. השכונה משתרעת על שטח של כ-136 דונם. הקרקע היא בבעלות המדינה ועירית תל-אביב. במהלך השנים נכנסו להתגורר במקום - או לפתוח בו עסקים - אנשים שלא קנו זכויות כדין מאת הבעלים. נסיונות המינהל להתמודד עם הפלישות היו מוגבלות. לבסוף נתגבשה החלטה במינהל ובעירית תל-אביב שיש לשקם את השכונה על ידי הריסת המבנים הקיימים ובניה מחדש. יישומה של התכנית מצריכה פינוי המשפחות המתגוררות בשכונה ומתן פתרון נאות לצרכי האוכלוסיה המתגוררת שם. המינהל החליט להוציא מכרז פומבי אשר על פי תנאיו אמור הזוכה לפעול לפינוי השכונה ולבינויה, ובה בעת לשלם פיצויים ראויים לדיירים או ליתן להם מגורים אלטרנטיביים במקום. כיום תלויות ועומדות שתי עתירות. זו של לוי וזו של העותרים האחרים (ארגון נפגעי השכונות ושישה עותרים נוספים). העותרים בשתי העתירות, כל אחד לעצמו, טוענים נגד הוצאת המיכרז הפומבי וכל אחד טוען שראוי שיינתן לו ולא לכל אחר זולתו ביצוע הפרוייקט של הפינוי, הבינוי והשיקום. העתירות נדחו.
ב. תמוה הדבר כיצד זה יכול פלוני לדרוש כדבר שבזכות כי ביצועו של מיכרז יינתן דווקא לו. מיכרז פומבי הינו, לכאורה, הדרך הטובה ביותר להשיג את התוצאות המיטביות, ואין להבין כיצד יוכל בג"צ לחייב את המינהל להעסיק דווקא את העותרים בעתירה האחת או בעתירה האחרת כמי שיבצעו את הפרוייקט. לאחר הגשת העתירות המליץ בג"צ שהמינהל ישמע את נציגי העותרים ותוך דיון אכן שונו תנאי המינימום של המיכרז לטובת התושבים לעניין שטח הדירה שיקבלו או הפיצוי שיקבלו. אולם אחרי כל אלה השאלה היא מה זכות קנו העותרים בעתירות דנא - והם יריבים זה בזה - כי ביצוע המיכרז יינתן להם. כיצד ניתן לדעת אם הצעתם של עותרים אלה טובה ומטיבה מהצעתם של עותרים אלה או להיפך, וכיצד אפשר לדעת כי הצעות אלה טובות מהצעות צד שלישי. המינהל הולך בדרך הסלולה והטובה של מיכרז פומבי ואין כל הצדקה או טעם טוב לחסום אותו בדרכו.

(בפני השופטים: מצא, חשין, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עו"ד ג. חריש לעותרים לוי, העותרים ארגון נפגעי השכונות לעצמם, עוה"ד מלכיאל בלס וגבי פריאל למשיבים. 28.9.97).

בג"צ 1340/97 - ח"כ אברהם פורז ואח' נגד ראש הממשלה ואח'

*דחיית התנגדות מסיבות מדיניות לבנייה בהר חומה(העתירה נדחתה).

א. העתירה עוסקת בבניית שכונה בהר חומה. עניינה של שכונה זו הובא כבר בפני בג"צ כאשר הקרקעות עליהן עתידה השכונה לקום הופקעו למטרת הקמת שכונת מגורים. העתירות שהוגשו בשעתו נגד ההפקעה נדחו כאשר בג"צ קבע שקיים צורך ציבורי בהקמת שכונת מגורים על השטח המופקע במסגרת איכלוסה של ירושלים, ויש גם חשיבות לאומית וחשיבות אורבנית להקמת השכונה. העתירה דנא עוסקת בהיבטי מדיניות הנוגעים להקמת שכונת הר חומה. יחד עם ההחלטה להקמת השכונה בהר חומה נתקבלה בוועדת שרים לענייני ירושלים גם החלטה בדבר בנייה לאוכלוסיה הערבית בירושלים והקצאת משאבים לצורך זה. העותרים טוענים כי אין להתחיל בביצוע הבנייה במתחם הר חומה עד שיחלו בהקמת שכונה המיועדת לערביי מזרח ירושלים במתחם זה או בקרקע ציבורית במתחם סמוך אחר בירושלים. המשיבים אומרים כי אין לעותרים במסגרת עתירה זו מעמד שכן מי שרואים עצמם נפגעים ישירות מאישור התכנית הגישו עתירות משל עצמם ומכל מקום, העתירה עוסקת למעשה בנושאים כלליים שבמדיניות - נושאים שבג"צ אינו נוהג להיזקק להם. המשיבים מתייחסים לטענות בדבר אפליה של הציבור הערבי וטוענים כי אין לטענות אלו נגיעה להליכי אישור התכניות וכי את התכניות יש לבחון לגופן ולא בהקשר של מדיניות כוללת. העתירה נדחתה.
ב. העותרים אינם טוענים נגד פגם תכנוני כזה או אחר שנפל בתכניות. הטענה היחידה היא שהמשיבים אינם מקדישים משאבים מספיקים לפתרון צרכי הדיור של האוכלוסיה הערבית בירושלים. טענה זו אינה מצמצמת עצמה לשכונת הר חומה או למצב בהווה דווקא. הטענות מתייחסות לבניה ולאי בניה בירושלים רבתי במהלך 30 השנים האחרונות. אין ספק שתכנון ערים מעורר סוגיות כבדות משקל: בין תכנוניות, בין כלכליות, בין חברתיות, בין דמוגרפיות ובין פוליטיות. קל וחומר כשמדובר בתכנון ירושלים. העתירה מבקשת לדחוק סוגיות נכבדות אלה למיטת סדום שעניינה תכנונה של שכונה מסויימת באתר מסויים ובמועד מסויים. אין בג"צ מוצא לנכון לעשות כן.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, קדמי. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד רענן הר-זהב לעותרים, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 28.9.97).

בש"פ 5338/97 - יוחנן לב נגד מדינת ישראל

*ביטול פסילה מינהלית מנהיגה כאשר הנהג הוזמן לדיון בפסילה וההחלטה נתקבלה יום לפני שהוא הופיע לדיון(ערר על פסילה מינהלית מנהיגה - הערר נתקבל).

א. ביום 2.8.97 היה העורר מעורב בתאונת דרכים בה נפגע אדם קשות. שוטר נטל את רשיונו של העורר והודיע לו שעליו להתייצב ביום 4.8.97 בפני קצין משטרה בהתאם להוראות סעיף 47 לפקודת התעבורה הקובע "היה לשוטר יסוד סביר להניח כי... בשל עבירה שעבר נהג אירעה תאונת דרכים שבה נהרג אדם או נחבל... רשאי השוטר... ליטול ממנו את רשיון הנהיגה שלו... יתן לנהג זימון להופיע, בתוך 30 ימים... בפני קצין משטרה לצורך החלטה בדבר פסילת רשיון הנהיגה שלו... לא הופיע הנהג בפני קצין המשטרה במועד שזומן אליו... רשאי קצין המשטרה לפסול אותו מלהחזיק ברשיון הנהיגה... גם בהיעדרו...". העורר התייצב ביום 4.8.97 במקום כפי שנדרש ואז הוברר לו שהקצין החליט לפסלו מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 60 ימים. את החלטתו קיבל הקצין כבר ביום 3.8.97 מבלי שהמתין להופעת העורר בפניו. מסתבר שביום 4.8.97 היה הקצין בחופשה, ונמנע מהעורר להביא דברו בפני הקצין, אף לאחר שחתם על החלטת הפסילה. הערר נתקבל.
ב. החלטת הקצין נגועה באי חוקיות, באשר לא נתקיימו דרישות הפקודה. על פי דרישות אלה, מוזמן נהג רכב, שרשיונו נלקח ממנו ע"י שוטר, להופיע בפני קצין במועד שייקבע. מנוסח הסעיף עולה שהנהג נדרש להופיע בפני קצין לפני ההחלטה ע"י הקצין. רק אם אין הנהג מופיע יכול הקצין להחליט בהיעדרו. הקצין, ככל רשות מינהלית, אינו יכול לשלול מאזרח את הזכות להופיע בפניו קודם שיחליט בעניינו, מה גם שזו דרישתו המפורשת של החוק. התוצאה היא שיש להחזיר לעורר את הרשיון שנלקח ממנו.

(בפני: השופט אור. עו"ד ניר למבקש, עו"ד גולן למשיבה. 29.9.97).

ע.פ. 5496/96 - אבי אביטן נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות מין. טענה שלא מונה סניגור לנאשם. *חומרת העונש בעבירות אינוס וסמים(הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בשני אישומים, בעבירות של אינוס ביחד עם אחר, מעשה סדום, הדחת קטין לסמים מסוכנים ובעילה אסורה של קטינה. בגין כל אלה גזר ביהמ"ש למערער 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. אשר להרשעה - הסניגור העלה נימוק עיקרי אחד, והוא, שהליכי המשפט נערכו בניגוד להוראת סעיף 15(א) לחסד"פ שלפיו אמור היה ביהמ"ש למנות סניגור לנאשם בעבירה שדינה מאסר של 10 שנים או יותר. הטענה היא כי הסניגור שמונה למערער לא היה אלא "סניגור לכאורה", הואיל ולמעשה לא עשה את שחובתו של סניגור לעשות ולא ניהל את ההגנה כפי שנאשם ראוי כי ינהלו את הגנתו. טענה זו יש לדחות. המערער עשה ככל יכולתו כדי להכשיל את ניהול המשפט, בעיקר, בכך שסירב לשתף פעולה עם הסניגור שהועמד לרשותו. כל סניגור שמונה למערער לא זכה לשיתוף פעולה עם המערער והמערער הודיע מפורשות לביהמ"ש כי אינו רוצה ייצוג בכלל. בפעם האחרונה מונה סניגור למערער, אך גם איתו סירב המערער לשתף פעולה והסניגור ביקש להשתחרר מן הייצוג. ביהמ"ש סירב לשחררו וקבע כי התנהגותו של המערער כלפי עוה"ד אינה אישית אלא כללית. ביהמ"ש החליט כי עוה"ד יסייע למערער בהגנתו.
ג. מה עוד יכול היה ביהמ"ש לעשות ולא עשה. המערער סירב בכל תוקף להיעזר בשירותיו של עוה"ד ומי שעושה כמעשה המערער אל יבוא בטענות אלא לעצמו בלבד. הסניגור ביקש כי הדיון יוחזר לביהמ"ש המחוזי שישמע אותו מתחילתו לאחר שהמערער יעמיד
לעצמו עו"ד. פירוש בקשתו של הסניגור היא כי המערער הוא שינהל את המשפט כרצונו, בזמן שיראה לו ובדרך כפי שתראה לו. טענה זו יש לדחות מכל וכל. לכך יש להוסיף כי עדי התביעה נחקרו חקירה נגדית בידי ב"כ של הנאשם השני ולא נגרם למערער עיוות דין במשפטו. על כן יש לדחות את הערעור על הרשעתו.
ד. אשר לגזר הדין - המערער וחברו התעללו בנערה בת פחות מ-16 שנים התעללות אכזרית וקשה. תחילה סיממו אותה בכח ולאחר מכן אנסו אותה חזור ואנוס, עשו בה מעשים מגונים חזור ועשה, ואין לדעת אם אותה נערה קטינה שהיתה חסרת כל נסיון מיני תחזור ותהיה ככל האדם לאחר המעשים הנוראים שבוצעו בגופה. לפי האישום השני בעל המערער קטינה אחרת תוך הדחתה לשימוש בסמים מסוכנים. עיקר הטיעון של הסניגור הוא בנושא אחידות העונשים. חברו של המערער שביצע יחד עמו את המעשים במקרה הראשון נדון ל-4 שנות מאסר ולטענת המערער עקרון אחידות העונשים מחייב להשוות את ענשו של המערער לענשו של החבר. ברם המערער היה הרוח החיה בפרשיות הנוראות שהורשע בהן, הוא שהביא את הסם והוא ביצע עבירות רבות מחברו. המערער היה בן 22 שנה בעת ביצוע העבירות והחבר היה רק בן 18 שנים בלבד ובגילים אלה הפרש של 4 שנים הוא הפרש משמעותי ביותר. כמו כן, החבר הודה באישום הראשון שהועלה נגדו, זוכה מן האישום השני והמערער הורשע גם באישום השני. חסד עשה ביהמ"ש בהטילו על המערער עונש כפי שהטיל.

(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עוה"ד דוד יפתח וחיים אוחנה למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 29.9.97).

בג"צ 3403/97 - אנקין ורה ואח' נגד משרד הפנים

*דחיית בקשה להעניק רשיון לישיבת קבע לבן בגיר של אם רוסיה הנשואה ליהודי שעלה לישראל לפי חוק השבות(העתירה נדחתה).

א. העותר 2, אזרח ותושב בילורוסיה, בן הדת הנוצרית, הינו בנה של העותרת מנישואיה הראשונים. זה לא מכבר מלאו לו 18 שנים. העותר ואמו הם ילידי ברית המועצות לשעבר שם נישאה האם בשנית לאזרח רוסי שחוק השבות חל עליו. בעלה של העותרת עלה לישראל ב-1990 והעותרת הצטרפה אליו בשנת 93. העותר שהיה קטין בעת שהגיעה אמו לישראל, לא הצטרף אליה ונשאר אצל הוריה כדי להמשיך וללמוד בעיר הולדתו. כעבור 3 שנים, עם תום לימודיו בבית ספר תיכון, הגיע העותר ארצה באשרת תייר כדי לבקר את אמו. בהיותו בישראל פנו אמו ובן זוגה בבקשה כי ינתן לעותר רשיון לישיבת קבע בישראל. המשיב דחה את הבקשה בנימוק שאין היא נכללת בגדר הקריטריונים שנקבעו כחריגים למדיניות הכללית של סירוב למתן רשיון לישיבת קבע לזרים. ככלל אין נותנים רשיון לישיבת קבע לזרים ואין רצונו של תושב זר להימצא בקירבת בני משפחתו שהוא אזרח או תושב ישראל משמש טעם מספיק ליתן רשיון ישיבת קבע בישראל. העתירה נדחתה.
ב. מדיניותם רבת השנים של שרי הפנים שלפיה אין מוענקת לזרים אשרה לישיבת קבע אלא במקרים חריגים בהם מתקיימים שיקולים מיוחדים, עמדה פעמים רבות במבחנו של בג"צ. אין צורך להרחיב את היריעה בשאלת טיבו של שיקול הדעת המסור לשר הפנים לפי חוק הכניסה לישראל והיקף הביקורת השיפוטית על שיקול דעת זה, אך ברור כי שיקול דעתו של שר הפנים לעניין זה נתון לביקורתו של בג"צ כשיקול דעתה של כל רשות אחרת. השיקולים הכלליים הפוסלים כל שיקול דעת מינהלי, פוסלים גם את שיקול דעתו של שר הפנים לעניין גירושו של אדם מישראל.
ג. בהתאם לגישה האמורה בחן בג"צ גם את עניינו של העותר. בגדר תשובת המשיב הוגשו לעיונו של בג"צ הקריטריונים המנחים לקביעת החריגים. עניינו של העותר
אינו נתפס בגדר הקריטריונים. אין פגם במדיניות הכללית המסורה בידיו של שר הפנים ואף לא ביישומה תוך הפעלת שיקול דעת פרטני בהתאם להנחיות שקבע השר לעצמו. כעולה מן ההנחיות לא רק בגירותו היתה לעותר למכשול, אלא גם מכלול נסיבותיו האישיות, שכן עובר לבגרותו לא חי העותר במחיצת אמו ולא נלווה אליה בבואה לישראל. יש לו משפחה תומכת במינסק שבבילורוסיה, סב וסבתא שחי עמם 3 שנים, ואביו מולידו מתגורר אף הוא עם משפחתו במינסק.
ד. המדינה טענה עוד כי עניינו של העותר אינו שונה מעניינם של זרים רבים שיש להם הורה שעלה לישראל והם מבקשים להצטרף אליו. ביניהם עשרות אלפי מקרים של אנשים הנשואים בשנית, שחוק השבות אינו חל על ילדיהם מנישואין קודמים. מוגשות בקשות רבות כאלה לילדים הבגירים של עובדים זרים שנישאו לישראלים, וכך קרוב מבקש למען קרוב, הוגדלה השרשרת של המבקשים לבוא בשערי הארץ ולהשתקע בה. ההחלטה להתיר חריגים כאלה עלולה ליצור סחף וכרסום שאינו תואם את המדיניות הכללית בעניין זה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד גב' יקטרינה דונאיביץ' לעותרים, עו"ד גב' אורית קורן למשיב. 29.9.97).

בש"פ 5460/97 - דוד דנגור נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים (סחיטה ואיומים) בהיעדר ראיות מספיקות(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

א. העורר הואשם בעבירות של חטיפה לשם סחיטה ואיום, חבלה חמורה, סחיטה בכח והדחה בחקירה. על פי כתב האישום הלווה המתלונן לאחיו של העורר סכום כסף. האח לא עמד בתשלומי החזר ההלוואה וביקש את עזרת העורר בעניין חובו למתלונן. על רקע זה, כך לפי כתב האישום, התקשר העורר עם המתלונן למשרדו בחולון, כדי לוודא שהמתלונן נמצא במשרד. בעוד השניים משוחחים נכנסו למשרדו של המתלונן שני אלמונים שנשלחו אליו מטעם העורר ודרשו שיתלווה עמם אל העורר ושם יקבל את כספו. עם כניסתו של המתלונן לביתו של העורר דקר העורר את המתלונן, היכהו כשחבריו מסייעים בידו. למתלונן נגרמו חבלות חמורות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
ב. המעשים המיוחסים לעורר הם חמורים, לעורר גם הרשעות קודמות ואת העבירות ביצע, אם ביצע, בעת שהיה נתון ב"מעצר בית" בגין עבירות אחרות. אעפ"כ דין הערר להתקבל. זאת בהתחשב בטיב הראיות העומדות נגד העורר ובהתחשב בנסיבות הקשורות במהלך החקירה ע"י המשטרה. עיון במכלול הראיות מלמד על חולשות לא מעטות בראיות העומדות נגד העורר. מסתבר שהמתלונן לא היה עקבי בגירסתו וכמוהו אחיו ואמו של המתלונן. מסתבר עוד שמשום מה נמנעה המשטרה מלגבות הודעות מהמתלונן, מהאח ומהאם. אפילו סברו החוקרים שבעת גביית הודעות כאלה יסרבו המתלונן, האח והאם לשתף פעולה עם המשטרה, לא היתה הצדקה שלא לנסות ולגבות מהם הודעה, יהיה תוכנה אשר יהיה. גירסת הסניגור כי הודעות כאמור לא נגבו בשל חשש החוקרים מתוכנן, אינה נעדרת סבירות.
ג. ביהמ"ש המחוזי היה ער לקשיים שבראיות התביעה אך הגיע למסקנה "שבכל טיעוני ההגנה אין לקעקע את התשתית הראייתית שהניחה התביעה" וכן ש"אין הדברים (שנטענו ע"י ההגנה) בשלב זה גורעים עד כדי שלילת התביעה מהיסוד". התבטאויות אלה של ביהמ"ש מלמדות על סברתו, שרק אם בידי העורר לשלול כליל את גירסת התביעה - "לקעקע", "לשלול התביעה מהיסוד" - יהיה מוצדק שלא לעצרו. בהצבת אמת מידה
זו הרחיק ביהמ"ש המחוזי לכת. מכל מקום, עיון בראיות מביא למסקנה שאין זה מן הראוי להורות על מעצר העורר וניתן להסתפק בחלופת מעצר.

(בפני: השופט אור. עו"ד ש. בן אריה לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 29.9.97).

רע"א 4004/97 - v.p.m. מכרזים בע"מ ואח' נגד מוסף המכרז של המדינה בע"מ

*ביטול צו מניעה זמני בשל אי גילוי עובדות לביהמ"ש, שיהוי וטעמים לגופו של עניין(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. ביהמ"ש המחוזי נתן צו מניעה זמני המונע מן המבקשים "...להפעיל מכרז, אשר יהיה מבוסס על פרסום חוברת בה יוצגו המוצרים המוצעים למכירה, כשכל יתר תנאי ההשתתפות בתכנית המכרז הם זהים לתכנית המכרז של המבקשת" (כאן המשיבה), הנקרא "המכרז של המדינה". במכרז של המשיבה מוצעת למכירה, בחוברת, כמות מוגדרת של מוצרים, למחזיקי ישראכרט. החוברת מתפרסמת אחת לחודש כירחון. ליד כל מוצר נקבע מחיר מינימום ולידו מחיר המוצר. מתקבלות הצעות טלפוניות והזוכה הוא המרבה במחיר. המבקשת שיצאה אף היא במכרז למכירת מוצרים, עשתה זאת בתכנית טלויזיה שם הוצגו המוצרים לפי כללים דומים לאלה של "המכרז של המדינה".
ב. ביהמ"ש המחוזי סבר שבשיטת "המכרז של המדינה" קיימים שינויים לעומת מכרזים אחרים ועל אף היות מרכיביו של המכרז ידועים ומוכרים זכאית המשיבה להגנה לגבי אותו חלק מהתכנית המופעלת על ידה בו "השילוב, המצג והאופן בו הוא מופעל" הם בבחינת חידוש שיש בו מן המקוריות. לפיכך, ככל שהדבר נוגע למניעת הוצאת חוברת זהה, ולא ככל שהדבר מתייחס למכירת מוצרים בשידורי טלויזיה, הוציא ביהמ"ש צו מניעה זמני. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבה העלימה מביהמ"ש עובדות חשובות בדבר התדיינות קודמת שלה באותו נושא על אותה תכנית עם גורם אחר ודחיית בקשתה לצו מניעה שם. ביהמ"ש ציין כי עיין באותה בקשה ונוכח לדעת שהיא רלבנטית לעניין שהובא בפניו, ושעל כל פנים לא המשיבה היא זו הצריכה לקבוע את הרלבנטיות אלא על ביהמ"ש כאשר החומר גלוי בפניו. חשובה במיוחד היא קביעת ביהמ"ש כי הוא תוהה אם סברה המשיבה שהחומר אינו רלבנטי. מכאן משתמע שמיוחס למשיבה חוסר תום לב. עוד קבע השופט כי היה שיהוי בלתי מוצדק מצד המשיבה בהגשת בקשתה. בסופו של דבר קבע השופט כי למרות שני המחדלים שבהם חטאה המבקשת, החליט לבחון את הבקשה ולהכריע בה לגופה. ביהמ"ש לא נתן כל נימוק מדוע לא הסיק את המסקנות הראויות מן המחדלים לעניין הבקשה לצו מניעה זמני ומדוע זנח אותם ביהמ"ש כשיקול לדחיית הבקשה.
ד. די בשני מחדלים אלה כדי לדחות בקשה לצו מניעה זמני. אם לא די בהם כשלעצמם באים נימוקים נוספים לגופו של עניין ומצדדים בעמדת המבקשים, והם: קיימים מכרזים אחרים המתבססים על עקרונות וכללים דומים; השופט איפשר עריכת המכרז בשידורי טלויזיה כששידורים אלה מעבירים אותם תכנים המצויים בחוברת של המשיבה; הצו הוא כללי וגורף; הסעד שניתן כסעד ארעי הוא למעשה הסעד הסופי המבוקש. כל אלה מצטרפים למערכת נימוקים המוליכים למסקנה בדבר ביטול הצו הזמני.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד ג. ארדינסט ות. אברהמי למבקשים, עו"ד ד. ויסגלס למשיבה. 29.9.97).

בג"צ 1715/97 - לשכת מנהלי ההשקעות בישראל ואח' נגד שר האוצר ואח'

*ביטול חלקי של חוק של הכנסת הנוגד חוק יסוד: חופש העיסוק(העתירה נתקבלה בחלקה).

א. חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה-1995, (להלן: חוק ההשקעות), נכנס לתקפו ביום 10.8.95. אין הוא חוסה תחת המטריה של שמירת הדינים (סעיף 10 לחוק היסוד: חופש העיסוק). נטען כי מספר הוראות שבו סותרות את הוראותיו של חוק יסוד: חופש העיסוק, ודינן להתבטל. הוראות החוק עמדו להיכנס לתוקפן ביום 1.7.97, לאחר מספר דחיות, ובהסדר בין הצדדים, כדי למנוע את הצורך בדיון אם להוציא צו ביניים, הוחלט שהמשיבים ישתמשו בסמכויותיהם על פי החוק ויעניקו רשיונות זמניים לעותרים עד לסוף דצמבר 97.
ב. החוק מטיל על מנהלי תיקי השקעות חובות שונות וקובע משטר של רישוי לעניין העיסוק בניהול תיקי השקעות. בין היתר נקבע בחוק כי יחיד בעל רשיון לא יוכל לנהל את תיקי ההשקעות אלא אם כן הוא עובד בחברה שהיא בעלת רשיון לניהול תיקי השקעות. כן נקבע כי חברה המבקשת רשיון לנהל תיקים צריכה להיות בעלת הון עצמי בסכום שייקבע בתקנות, ונקבע שיעור של 300,000 ש"ח. על מנהל תיקי השקעות הוטל איסור לנהל תיק השקעות עבור בני משפחתו או עבור תאגיד שהוא ובני משפחתו הינם בעלי שליטה בו. לעניין הרישוי נקבע שכל מי שמבקש לנהל תיק צריך לקבל רשיון וכדי לקבל רשיון צריך לעמוד בבחינות מקצועיות. החוק משחרר מן הבחינות מי שיש לו ותק של ניהול תיקים לפחות 7 שנים וכן מאפשר לרשות המוסמכת ליתן רשיון מנימוקים מיוחדים למי שעסק בניהול תיקים תקופה קצרה מ-7 שנים.
ג. העותרים עוסקים בניהול תיקי השקעות מן התקופה שבטרם כניסת החוק לתקפו. טענתם היא, כי הסדרים מסויימים בחוק נוגדים את חוק יסוד: חופש העיסוק. המדובר בהסדרים אלה: חיוב מנהלי תיקים לפעול אך ורק באמצעות חברה; התניית הפעולה באמצעות חברה בקיומו של הון עצמי ניכר; הטלת איסור על מנהלי תיקי השקעות לנהל תיקי השקעות של עצמם, או של בני משפחתם; חיוב המבקשים לעסוק בניהול תיקי השקעות לעמוד בבחינות רישוי רבות וקשות; היעדר הוראות מעבר לפיהן הסדרי הרישוי ותנאיו לא יוחלו על מי שניהלו תיקי השקעות בטרם נכנס החוק לתוקפו תוך שלילת זכותם של אלה להמשיך ולעסוק במקצועם. העתירה נדחתה ככל שהיא נוגעת לארבעת הדרישות הראשונות ונתקבלה לעניין הסדרי רישוי ותנאיו למי שכבר ניהלו תיקי השקעות ככל שהדבר נוגע לענייני הבחינות.
ד. העתירה הוגשה תחילה גם נגד הכנסת וועדת הכספים, אך בג"צ החליט למחוק שני אלה מהעתירה. משהוחק החוק הוא מנתק עצמו ממחוקקו. בצאתו של חוק מביתו של מחוקק, אין הוא עוד ברשותו של המחוקק. הטענות מכוונות נגד החוק ולא נגד הכנסת. על כן אין לצרף את הכנסת כצד בהליכים בהם נדונה חוקיותו של חוק שחוקק ע"י הכנסת. כמובן, לכל דיון שכזה יש להזמין את היועץ המשפטי לממשלה.
ה. עם הגשת העתירה ויום לפני כניסתן לתוקף של ההוראות קיים הרכב מורחב של בג"צ לדיון בצו ביניים שנתבקש ע"י העותרים. נקודת המוצא של בג"צ בדיון היתה כי הוצאת צו ביניים לעיכוב הפעלתו של הסדר המעוגן בחוק הינה בסמכותו של ביהמ"ש ונתונה לשיקול דעתו. שיקול דעת זה יש להפעיל בזהירות רבה. יש לאזן בין הנזק הבלתי הפיך לפרט אם צו העיכוב לא יינתן, לבין הנזק לפרטים אחרים, ולציבור כולו, אם צו העיכוב יינתן. לפיכך העדיף ביהמ"ש לעשות מאמץ להשגת הבנה בין הצדדים בכל הנוגע להסדרי הביניים והושגה הבנה כזו כאמור לעיל.
ו. מאז חקיקתו של חוק יסוד: חופש העיסוק, צומצם כוחה של הכנסת לפגוע בחופש העיסוק. פגיעה זו אפשרית רק בדרך של שינוי חוק היסוד עצמו; בחקיקתו של חוק
חורג; או בחקיקתו של חוק רגיל, המקיים את דרישותיה של פיסקת ההגבלה (סעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק). חוק "רגיל" של הכנסת יכול לפגוע בחופש העיסוק רק אם תנאיה של פיסקת ההגבלה מתקיימים בו. חופש העיסוק אינו זכות מוחלטת, אלא מעניק לאדם זכות יחסית שיש לאזן בינה לבין זכויות האדם האחרות ובינה לבין שיקולים ראויים של טובת הציבור. האיזון עם טובת הציבור מעוגן בפיסקת ההגבלה. היקפו הראוי של האיזון הוא העומד לבחינה בעתירה זו.
ז. פיסקת ההגבלה מתנה את תקפה של פגיעה בחופש העיסוק בקיומם המצטבר של ארבעת התנאים הבאים: הפגיעה בחופש העיסוק נעשית בחוק או לפי חוק מכח הסמכה מפורשת שבו; החוק הפוגע הולם את ערכיה של מדינת ישראל; החוק הפוגע נועד לתכלית ראוייה; הפגיעה בחופש העיסוק אינה במידה העולה על הנדרש. המחלוקת בין הצדדים עניינה הדרישה בתנאי הרביעי כי הפגיעה בחופש העיסוק לא תהא במידה העולה על הנדרש. תנאי רביעי זה עניינו "מבחן המינון" היינו מבחן המידתיות.
ח. מבחן המידתיות מתחלק ל-3 מבחני משנה: מבחן האמצעי המתאים ורציונלי; מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה; מבחן האמצעי המידתי. המבחן הראשון הוא מבחן ההתאמה או הקשר הרציונלי, היינו אם הפגיעה ראוייה ואם היא מתאימה להשגת המטרה; מבחן המשנה השני הוא מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה, היינו, האמצעי הפוגע בחופש העיסוק ראוי רק אם לא ניתן להשיג את המטרה החקיקתית ע"י אמצעי אחר, אשר פגיעתו בזכות האדם תהא קטנה יותר; מבחן המשנה השלישי, הוא מבחן האמצעי המידתי (במובן הצר). האמצעי הנבחר - אפילו מתאים הוא (רציונלית) להשגת המטרה, ואפילו אין אמצעי מתון ממנו - צריך לקיים יחס ראוי בין התועלת שתצמח ממנו לבין היקף פגיעתו בזכות אדם חוקתית.
ט. לאחר שהנשיא ברק מנתח בהרחבה את מידת ההתערבות של ביהמ"ש בחוק של הכנסת, הוא מגיע למסקנה כי בכל הנושאים שבהם טענו העותרים לפגיעה מעבר למידתיות יש לדחות את העתירה, מאחר שהפגיעה עומדת בתנאים הנדרשים לפי המבחנים האמורים. פרט לעניין הבחינות אשר אינן עומדות במבחן המידתיות, ככל שמדובר במנהלי תיקי השקעות שהם כבר עוסקים בנושא ולא לגבי מנהלי השקעות שהצטרפו לאחר חקיקת החוק. לעניין אלה הראשונים יש להשהות את הוראות המעבר שבחוק ולהתאים את עניין הבחינות לוותק של העוסקים וכיוצא באלה התאמות כפי שהמחוקק ימצא לנכון.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גולדברג, אור, מצא, חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל וגב' בייניש. החלטה - הנשיא ברק, הוסיפה השופטת דורנר. עוה"ד חנן מלצר, דניאל פדר, ישגב נקדימון וגב' נאוה אילן לעותרים, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 24.9.97).

בש"פ 5547/97 - אברהם מזרחי ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (חטיפה וחבלה)(הערר נדחה).

א. העוררים הואשמו בעבירות של חטיפה וחבלה בכוונה מחמירה. לפי כתב האישום פגש המתלונן שי מודיעים את המשיב 1 (מזרחי) בגן הציבורי שבקרית טבעון. מזרחי אמר לשי כי הוא מעוניין לשוחח עמו ובעודם מדברים התנפל עליו מזרחי ואליו הצטרפו שני המשיבים האחרים שהיו עטויים מסכה. השלשה כבלו את שי באזיקים, הכניסו אותו לטנדר ונסעו לקיבוץ אלונים. אחד המשיבים החזיק אקדח והיכה בו את שי בראשו ואיים עליו שיירה בו אם ינסה לברוח. כאשר הגיעו למקווה המים של קיבוץ אלונים הושיבו את שי על שפת המקווה והורו לו להתקשר לחברו רז דקל כדי שיגיע למקום. שי סירב ואז זרקו המשיבים את שי למקווה המים בעוד אחד המשיבים
מכה בו באלה. שי לא יכול היה עוד לעמוד במכות והאיומים והסכים להתקשר לדקל ולהזמינו למקום באמתלה כי אופנועו שנגנב לפני זמן מה נמצא. דקל הגיע למקום החשוך והחל לקרוא לשי ובתגובה צעק שי לדקל "תברח יש להם אקדח". המשיבים הצליחו לתפוס את דקל ולהתנפל עליו ואילו דקל שהיה מצוייד בסכין דקר את מזרחי בבטנו והצליח להימלט. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העוררים עד תום ההליכים ועררם נדחה.
ב. אין העוררים חולקים שקיים חומר ראיות לכאורה נגדם וכי קיימת עילת מעצר, אך לטענתם קיימת חלופת מעצר ע"י "מעצר בית" במקום מרוחק מקרית טבעון מקום מגורי המתלוננים. אין לקבל הצעה זו. חומרת התנהגותם של העוררים, שכללה חטיפה, שימוש באלימות, באיומים תוך תכנון מעשיהם, כשהם פועלים באכזריות בפרק זמן לא קצר, מצביעים על כך שיש סיכון לציבור אם ישוחררו מן המעצר. כמו כן, לעוררים הרשעות קודמות ולכל אחד מהם לפחות עבירת אלימות אחת. אכן, מזרחי היה משוחרר משך כשבועיים במהלך החקירה ועד הגשת כתב האישום, אך גם אם התעכב ניסוח כתב האישום, הסיכון לציבור שעורר זה מהווה מצדיק את מעצרו.

(בפני: השופט אור. עוה"ד שקד וברעוז לעוררים, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 29.9.97).

ע.א. 6056/93 - ציפורה עדן נגד יואב עדן + בג"צ 6860/93 - יואב עדן נגד ציפורה עדן וביה"ד הרבני האיזורי בירושלים

בג"צ 6860/93 - החזרת ילד חטוף לארה"ב לפי חוק אמנת האג. כפיפות ביה"ד בפסיקתו לחוק אמנת האג(הערעור נדחה והעתירה נתקבלה).

א. המערערת והמשיב הם יהודים אזרחי ישראל הנשואים לפי דיני ישראל ולהם ארבעה ילדים. הם חיו בישראל עד שנת 1988 ומאותה שנה הם תושבי ארה"ב. למשיב אזרחות אמריקאית. ביום 19.8.92 נטלה המערערת את הילדים ונסעה עמם לישראל. היא מתגוררת בגוש קטיף שבחבל עזה. המשיב פנה ביום 22.8.92 לבימ"ש לענייני משפחה במדינת ניו יורק לקבלת המשמורת על הילדים ותביעתו נדחתה בשל חוסר סמכות שיפוט. המערערת פנתה ביום 31.8.92 לביה"ד הרבני האיזורי בירושלים בתביעה לגירושין, מזונות והחזקת הילדים וכן ביקשה צו עיכוב יציאה מהארץ נגד המשיב והילדים. הצו ניתן לבקשתה וביה"ד הורה במעמד צד אחד על מסירת הילדים לרשותה של המערערת. המשיב פנה ביום 25.2.93 לביהמ"ש המחוזי בירושלים, על פי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), ותבע את החזרת הילדים לארה"ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעת המשיב בקבעו שהמערערת הרחיקה את הילדים שלא כדין מארה"ב, וכי יש להפעיל את הוראות חוק אמנת האג. על פסה"ד הוגש ערעור ע"י המערערת לביהמ"ש העליון והערעור נדחה.
ב. במקביל לערעורה של המערערת הוגשה לבג"צ עתירת המשיב נגד ביה"ד הרבני האיזורי לביטול ההחלטה שלפיה הילדים ישארו ברשותה ובהחזקתה של המערערת. העתירה נתקבלה וביום 20.1.94 החליט בג"צ על החזרת הילדים לארה"ב. עתה ניתנו הנימוקים.
ג. אין חולקין כי לביהמ"ש המחוזי סמכות לדון בתביעת המשיב אלא שהמערערת, המתגוררת עם ילדיה בגוש קטיף שבחבל עזה, שהוא חלק מהשטחים המוחזקים, טוענת כי חוק אמנת האג אינו חל בשטחים המוחזקים. טענה זו אין לקבל. מטרתו של חוק אמנת האג היתה ליצור מערכת נורמות ומוסדות, שיביאו לידי כך שילד חטוף במדינה מתקשרת, המצוי במקום הנתון לשליטת מדינה מתקשרת אחרת, יוחזר למדינה ממנה נחטף. חוק אמנת האג מלווה את הילד החטוף המתגורר במדינה המתקשרת ואת החוטף, באשר ילכו, ואם הם מצויים במקום הנתון לשליטתה של מדינה מתקשרת אחרת, הוא
חל על מעשה החטיפה ותוצאותיו. אין להפוך את האיזור, עד כמה שהוא נתון לשליטת ישראל, למקום מקלט לחוטפי ילדים.
ד. לגופו של עניין - עובר להעברת הילדים לישראל היה מקום מגורם הרגיל בארה"ב. זכות המשמורת על הילדים היתה משותפת לשני ההורים. אין נפקא מינה לפסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה בניו יורק שאין לו סמכות מאחר והאם והילדים נמצאים בישראל. ביהמ"ש לא קבע דבר לגוף שאלת המשמורת. מכיוון שזכות המשמורת בילדים היתה משותפת לשני ההורים, יש בהרחקתם ע"י הורה אחד (המערערת) משום הרחקה שלא כדין לפי חוק אמנת האג. במצב דברים זה מוטלת חובה על בימ"ש בישראל להורות על החזרת הקטינים לאלתר למדינה ממנה נחטפו. אכן, חובת ההחזרה אינה חלה אם מתקיימות הנסיבות הקבועות בחוק אמנת האג (הסכמה או השלמה לנטילת הילדים או חשש חמור לנזק) אך נסיבות אלה אינן מתקיימות בעניין שלפנינו.
ה. חוק אמנת האג קובע סייג נוסף לחובת ההחזרה ולפיו רשאי ביהמ"ש לסרב להורות על החזרת ילדים אם שוכנע "כי הילד מתנגד להחזרתו וכי הוא הגיע לגיל ולרמת בגרות שבהם מן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו". השאלה אם הגיע הילד לגיל ולרמת בגרות מספיקים נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש, על פי התרשמותו מהילד. במקרה שלפנינו שוחחה השופטת עם הילדים (בני 9,5,3 -10). לגבי שני הילדים הקטנים קבעה כי לא ניתן לומר שהם בוגרים באישיותם וכי נראה שאין להם רצון ממשי ביחס למקום הימצאם. לגבי שתי הילדות הגדולות קבעה השופטת שבשל גילן אין ביכולתן לשקול נכון את כלל הנסיבות. הן רוצות להישאר בישראל אך אין להן רתיעה מאביהן. בממצאים אלה אין מקום להתערב ועל פיהם אין תחולה בענייננו לסייג הנדון.
ו. אשר להחלטת ביה"ד הרבני האיזורי בתביעת הגירושין שהוגשה לעניין החזרת הילדים - משנקבע כי על פי חוק אמנת האג יש להחזיר את הילדים לארה"ב, גוברות הוראות חוק אמנת האג על כל דין אחר כולל הדין שלפיו דן ביה"ד. לפי חוק אמנת האג, משנתקבלה הודעה על הרחקה שלא כדין של ילד, מוטלת חובה על רשויות שיפוטיות במדינה אליה הורחק הילד, להימנע מלהחליט לגוף שאלת המשמורת עד אשר ייקבע אם יש להחזיר את הילד על פי אמנת האג. על כן, יש לעשות את הצו על תנאי החלטי במובן זה שיש להעביר את הילדים לארה"ב.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גולדברג, מצא. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד שלום אטלי למערערת, עוה"ד משה דרורי ודב פרימר למשיב. 5.8.97).

בש"פ 5451/97 - ליהאם אג'א נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים (אלימות)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

א. העורר הואשם בשני מעשי שוד כאשר לפי כתב האישום קיים יחסי מין במכוניתו עם שתי יצאניות, בהבדל זמנים של כחצי שעה, ולאחר מכן איים על כל אחת מהן בסכין ונטל מהן את כספן. מן הראשונה נטל כ-250 ש"ח ומן השניה כ-500 ש"ח. העורר הודה במעשים אך טען שהיה שיכור אחרי שחזר ממסיבת חתונה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הסניגור טוען כי יש לראות את שני מעשי העבירה כמעשה אחד וככשלון חד פעמי שאינו מצדיק מעצר. כמו כן התייחס לגילו הצעיר של העורר - 22 שנים - עברו הנקי, שירות ללא דופי בצה"ל ודברי שבח של מפקדיו, מוריו ומכריו שכתבו מכתבים בזכותו. ב"כ המשיבה הסכים שהעורר הוא "אדם נורמטיבי ממשפחה נורמטיבית" אולם סבר כי התנהגותו במקרים הנדונים "משקפת פוטנציאל של סיכון" ועל כן יש לעצרו. הערר נתקבל.
ב. מעשיו של העורר הם בגדר "עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם" כאמור בסעיף 21(א) לחסד"פ ולפיכך עומדת נגדו החזקה שהוא מסוכן. במקרים אחרים צויין ע"י ביהמ"ש כי החומרה היתירה שבמעשי אלימות כאלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, תוך שימוש בסכין, מחייבת את בתי המשפט לדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות מסוג אחר. בהיעדר נסיבות יוצאות דופן דינם של עוברי עבירה כאלה להיעצר עד תום ההליכים. ההחלטות האמורות ניתנו לפני תחילת תקפו של חוק המעצרים שביסודו גישה שונה מבעבר. גם נסיבותיהם של המעשים הנדונים, למרות חומרתם, קלות מאלה שנדונו בתיקים האחרים. בנסיבותיו של המעשה ובנסיבותיו של העושה נראה, לא בלי היסוסים, כי ניתן לנקוט כאן בדרך של חלופה למעצר ובכלל תנאי השחרור בערובה גם "מעצר בית".

(בפני: השופט טירקל. עוה"ד אורי וששון בר עוז לעורר, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 30.9.97).

רע"ב 2018/97 - בנימין שטרית נגד ועדת השחרורים (לפי פקודת בתי הסוהר)

*ביטול החלטת ועדת שחרורים לבטל רשיון להתהלך חפשי(ערעור ברשות - הערעור נתקבל).

א. המבקש נדון למאסרים שהסתכמו ב-3 שנים ו-10 חודשים וועדת השחרורים החליטה על שחרורו ברשיון. הוא שוחרר ממאסרו ביום 17.1.95 כאשר תוקף הרשיון היה עד ליום 26.6.96. בתוך תקופת הרשיון ביצע המבקש עבירה חדשה, הוא הועמד לדין בגינה והורשע ביום 29.6.95. גזר הדין ניתן ביום 16.11.95. בגזר הדין הטיל ביהמ"ש על המבקש פיקוח והארכת מאסר על תנאי. המדינה ערערה על קולת העונש לביהמ"ש המחוזי וערעורה נתקבל. ביהמ"ש פסק ביום 30.6.96 (לאחר תום תקופת הרשיון), בין השאר, על הפעלת מאסר על תנאי בן שנה שהיה תלוי ועומד נגד המבקש. כן הטיל עליו מאסר בפועל של 6 חודשים בחופף. המבקש החל לרצות את מאסרו ביום 8.7.96 - לאחר תום תקופת הרשיון.
ב. היועץ המשפטי הגיש ביום 9.1.96 בקשה לוועדת השחרורים להפקיע את רשיונו של המבקש. הבקשה הוגשה לאחר פסק דינו של בימ"ש השלום כאשר ערעורה של המדינה היה תלוי ועומד בפני ביהמ"ש המחוזי. ועדת השחרורים החליטה ביום 20.11.96, בחלוף למעלה מששה חודשים מיום שנגזר דינו של המבקש בבימ"ש השלום, ולאחר תום תקופת הרשיון, אך בטרם חלפו ששה חודשים מיום פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, להפקיע את רשיונו של המבקש. ערעורו של המבקש על החלטת ועדת השחרורים נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הוגש ערעור לאחר נטילת רשות והערעור נתקבל.
ג. ועדת השחרורים מוסמכת לבטל "רשיון חופש" שניתן לאסיר אם הלה עבר עבירה בתקופת הרשיון. סמכות זו עומדת לוועדה גם לאחר תום תקופת הרשיון. עם זאת נקבע בסעיף 29א(ב) לפקודת בתי הסוהר, כי רשיון החופש לא יבוטל לאחר תום תקופת הרשיון "אם עברו ששה חודשים מיום שבעל הרשיון הורשע סופית". בערעור שלפנינו בוטל הרשיון לאחר שחלפו 6 חודשים מיום גזר הדין, אך בטרם חלפו ששה חודשים מיום מתן פסה"ד בערעור. השאלה היא מה מובנו של הדיבור "הורשע סופית"? האם הוא מפנה להכרעת הדין המרשיעה? או לגזר הדין הבא בעקבות הכרעת הדין? או שמא עניינו הוא הרגע שבו אין עוד ערעור על פסה"ד - בין משום שמועד הערעור חלף ובין משום שערכאת הערעור נתנה את פסק דינה?.
ד. הדיבור "סופית" לעניין הרשעה הוא רב משמעי. מובנו נקבע על פי הקשרו, כלומר, על פי התכלית המונחת ביסודו. השאלה היא מה משמעות יש ליתן לדיבור "הרשעה סופית" בהקשרו של סעיף 29א(ב) לפקודה. נראה כי התשובה הינה כי ההרשעה היא סופית לאחר שנאשם הורשע ונגזר דינו בערכאה שהרשיעה אותו. היינו, אין ההרשעה
סופית לאחר שניתנה הכרעת הדין ולפני גזר הדין אלא לאחר מתן גזר הדין, ואין לומר כי היא סופית רק לאחר הכרעה בערעור או כשלא הוגש ערעור. ההרשעה היא סופית בכל הנוגע לביטול רשיון חופש בגין עבירה שבוצעה במהלכו של החופש, גם אם ניתן לערער על פסה"ד, ואף עם ערעור תלוי ועומד, ואפילו הערעור על ההרשעה וגזר הדין נסתיים. כיוון שכך ומכיוון שבענייננו ניתנה החלטת ועדת השחרורים לאחר תקופת הרשיון לאחר שכבר עברו 6 חודשים מיום מתן גזר הדין בבימ"ש השלום, אם כי בתוך ששה חודשים מיום מתן פסק דינו של ביהמ"ש בערעור, דין החלטת ועדת השחרורים להתבטל כך שרשיון החופש נשאר בעינו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, חשין. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד גב' תמר אולמן (גרינשפון) לעותר, עו"ד ענר הלמן למשיבה. 23.7.97).

ע.א. 3250/97 - אמקול חברה להנדסה ותעשיה בע"מ נגד צוקית בע"מ

*החלטת שופט לפסול עצמו מחשש למשוא פנים(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נדחה).

א. המערערת הגישה לבימ"ש השלום בחיפה תביעה לחייב את המשיבה בתשלום מסויים והמשיבה הגישה כתב הגנה ותביעה נגדית. ביום 28.3.96, לאחר שמיעת עדויות בתיק, הסכימו הצדדים למתן פס"ד בהיעדר סיכומים. השופט רקם נתן פס"ד בו דחה הדדית את התביעה והתביעה שכנגד וחייב את המערערת בהוצאות משפט. לאחר מתן פסה"ד, ביום 7.7.96, הגישה המערערת בקשה לתיקון פרוטוקול כדי שיווסף בפסה"ד כי ניתן בהסכמת הצדדים, לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. המשיבה סירבה לתיקון בטענה כי סעיף 79 לחוק לא אוזכר כלל ולא דובר שפסה"ד ינתן על דרך של פשרה.
ב. השופט רקם דחה את הבקשה לתיקון הפרוטוקול וציין בהחלטתו כי כדבר שבשיגרה, בפסקי דין הניתנים על ידו בהליך רגיל, הוא נותן נימוקים ולעומת זאת "בפסקי דין הניתנים על ידי לאחר הסכמה להליך פשרה על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, אני נוהג לציין בדרך כלל את הנושא שבמחלוקת, החומר שהוגש, נשקל ושימש בסיס לפסיקה. בנסיבות אלה עלי להניח כי ההליך עליו הוסכם היה על פי סעיף 79א'... לנוכח המחלוקת בין הצדדים בעניין עובדתי זה, איני סבור שראוי בשלב הזה של הדיון... להיעתר לתיקון הפרוטוקול, לבד מההבהרה שקיבלה את ביטוייה בהחלטה זאת. עוד אציין כי במידה שערכאת הערעור תחליט להתערב בפסה"ד, מן הראוי יהיה בנסיבות שנזכרו כי תיק זה לא יוחזר לשמיעה בפני". ביהמ"ש המחוזי קיבל בסופו של דבר, בהסכמה, את ערעורה של המשיבה. הצדדים נדרשו להגיש סיכומים בכתב ושופט הערכאה הראשונה נתבקש ליתן פס"ד מנומק. התיק הוחזר לעיונו של השופט רקם והוא החליט לאמור "נוכח האמור בהחלטתי... לא אוכל בנסיבות שפורטו לתת פס"ד נוסף ואני פוסל את עצמי מלדון בתיק שנית". הערעור נדחה.
ג. בערעור נתבקשה תגובתו של השופט רקם והוא הבהיר כי נסיבותיו המיוחדות של המקרה יוצרים בקירבו חשש למשוא פנים וגיבוש דעה, שיקשה עליו להשתחרר מהם בדונו שוב בעניין הנדון. בייחוד ציין השופט את העובדה, כי במהלך הדיון בבקשה לתיקון הפרוטוקול נתגבשה בקרבו התרשמות בקשר למהימנותו של אחד הצדדים, וכי התרשמות זו, שהיא חיצונית לסכסוך, תשפיע באופן לא ראוי על ההליך השיפוטי בפניו אם התיק יוחזר אליו. יש בתגובה זו כדי לשפוך אור על נימוקי הפסלות. אכן, יש חשש ממשי למשוא פנים במקרה מיוחד זה, ובצדק פסל עצמו השופט רקם מלישב בעניין זה בדין משהוחזר אליו התיק. השאלה העיקרית שעמדה לדיון בבקשה לתיקון הפרוטוקול היתה שאלת מהימנות של אחד מן הצדדים להליך והמסקנה העולה מן הדיון בעניין מהימנות מי מהצדדים, בטרם החל הדיון לגופו של עניין, מבסס את קיומו
של חשש ממשי למשוא פנים שיש בו כדי להביא לפסילת השופט.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גד פרנקל למערערת, עו"ד דוד כהנא למשיבה. 1.9.97).

בש"פ 5308/97 - יוסף שגב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (חטיפה וחבלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

במסגרת הסדר טיעון הודה העורר כי בגין תביעה כספית שהיתה לו נגד המתלונן נסעו הוא והמתלונן לאיזור בית העלמין שביער בן-שמן שם הוריד העורר את המתלונן מן המכונית, היכה אותו בצינור גומי ובמוט ברזל, בעט בו, כרך חבל סביב צווארו ותלה אותו על עץ פעמים מספר. בסופה של מסכת ההתעללויות הסיר העורר את המתלונן מן התליה, גרר אותו אל חלקת קבר שהיתה מוכנה לקבורה, השכיבו בתוך הקבר, כיסה אותו בלוח שיש שעליו הניח שלוש אבנים כבדות ונסע מן המקום. המשיב הואשם בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, כליאת שווא וסחיטה בכח ובית המשפט ציווה לעצור אותו עד תום ההליכים. בינתיים הודה העורר, כאמור, בעבירות שיוחסו לו והוחלט על קבלת תסקיר שירות מבחן עד ליום 5.11.97 ובאותו יום יישמע גם הטיעון לעונש. הערר על המעצר עד תום ההליכים נדחה.
הסניגור טוען כי העורר והמתלונן היו ידידים טובים לפני האירועים האמורים והם ידידים טובים גם היום. העורר הוא אב לשישה ילדים, בתקופת מעצרו הממושכת מתדרדר מצב בריאותו והוא עומד לעבור ניתוח. לדעתו ניתן להסתפק בתנאי מעצר בית. ברם, מתיאור פרשת המעשים כאמור עולה רשעותו ואכזריותו הרבה של העורר. נסיבות אלה, כשלעצמן, מניחות יסוד איתן לחשש כי העורר עלול לסכן את בטחון הציבור אם ישוחרר. לעורר גם ארבע עשרה הרשעות קודמות רובן בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש וכן איומים. במצב דברים זה אין לייחס משקל לעובדה כי לעורר שישה ילדים וכי מצב בריאותו אינו שפיר.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד גלאון קפלנסקי לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 28.9.97).

ע.פ. 7861/96 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (אלימות במשפחה) (הערעור נדחה).

המערער הורשע בהתעללות בקטין חסר ישע ובעינויים. הוא נהג לכנס את ילדיו בסלון ביחד, להשפיל ולהעליב את האם בנוכחותם, ולאיים כי אם האם תתלונן ירצח אותה. המערער נהג לנעול את הילדים בחדרם למשך יום שלם, פעם ירק על בתו ופעם אחרת גזר את פאות בנו בניגוד לרצונו וכן הקניט את הבן בנוכחות ילדים אחרים ובעט בו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 30 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של 15 חודשים. ערעור על חומרת העונש נדחה. התנהגותו של המערער היא חמורה. הוא עבר את העבירות כאשר המאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. מאסר על תנאי זה הושת עליו בגין עבירות דומות כנגד בני משפחתו. בנסיבות אלה העונש שהוטל אינו מצדיק התערבות בו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' בייניש. עו"ד עובדיה אבוש למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 27.7.97).

בש"פ 5307/97 - מדינת ישראל נגד אליהו וילגה

*שחרור בערובה (הצתת כלי רכב בשכונה ערבית) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

על פי כתב אישום שהוגש נגד המשיב באו המשיב ואדם נוסף כשהם רעולי פנים, באישון לילה, לשכונה ערבית בירושלים, הציתו
כלי רכב אחד וניסו להצית כלי רכב נוסף וגרמו להם נזקים. המדינה ביקשה מעצר המשיב עד תום ההליכים אך ביהמ"ש הורה לשחררו בערובה ובתנאי שיגור בבית הוריו במושב אביעזר. העוררת טוענת כי ביהמ"ש לא אמד נכונה את מידת מסוכנותו של המשיב, בהתחשב בעובדה שהעבירות המיוחסות לו נעברו על רקע אידיאולוגי ובתקופה שתלויים ועומדים נגדו מספר כתבי אישום. מנגד טוען הסניגור כי המשיב הוא צעיר עול ימים, יליד 78, שאין לו עבר פלילי וזאת הפעם הראשונה שהוא נתון במעצר ממושך. אשר לכתבי האישום שהוגשו נגד המשיב טעון הסניגור שהם בתחום האפור שבין חופש הביטוי לעבירות פליליות קלות. הערעור נתקבל.
בכתבי האישום שהוגשו נגד המשיב לפני הפרשה הנדונה מיוחסות לו עבירות של התנהגות פסולה במקום ציבורי, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ותקיפתו וכן התפרעות שנסיבותיהן קשורות לתפילה בהר הבית. המשיב שוחרר בערבויות שהוטלו עליו במשטרה אך הוא לא נרתע מלחזור ולהסתבך בעבירות הנדונות. כל אלה, בצירוף העובדה שמדובר במניע אידיאלוגי, מקימים יסוד סביר לחשש שהמשיב יחזור על מעשיו אם ישוחרר מן המעצר ויסכן את בטחון הציבור. מושב אביעזר נמצא במרחק קצר מירושלים, ומעשיו של המשיב מעידים עליו שמורא המשטרה אינו מוטל עליו. אם ישוחרר לבית הוריו, יוכל בנקל להתגנב בלילה מבית הוריו, לנסוע לירושלים ולחזור על מעשיו. על כן יש לעצרו עד תום ההליכים.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' דפנה ביינוול לעוררת, עו"ד נפתלי ורצברגר למשיב. 18.9.97).

רע"א 19/97 - האפוטרופוס לנכסי נפקדים נגד שאול כהן ואח'

*דרישה להפקדת ערובה ע"י האפוטרופוס הכללי כתנאי למתן צו מניעה זמני נגד עיסקה במקרקעין (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

האפוטרופוס לנכסי נפקדים הגיש תביעה להצהיר על בעלותו במחצית הזכויות במקרקעין הרשומים ע"ש המשיבים 2-6. הוא ביקש צו מניעה זמני האוסר טרנסקציות במקרקעין. ביהמ"ש חייב את האפוטרופוס בהפקדת "ערובה בת מימוש" להבטחת נזקי המשיבים עקב צו מניעה זמני. האפוטרופוס התחייב לכבד כל פס"ד של ביהמ"ש שיקבע כי עליו לשלם למשיבים הוצאות או לשפות את המשיבים על נזקיהם אם יגרמו להם כאלה ע"י צו המניעה. למרות התחייבויות אלה חייב ביהמ"ש את האפוטרופוס בהפקדת הערובה כאמור. לפיכך הפקיד האפוטרופוס בביהמ"ש מסמך הנושא כותרת כתב ערובה בו הוא חוזר על התחייבותו לפצות את המשיבים על כל נזק שייגרם להם. על אף שהופקדה ערובה זו נענה ביהמ"ש לבקשת המשיבים במעמד צד אחד וביטל את צו המניעה עקב אי המצאת "ערובה בת מימוש". טענת המשיבים היא שהערובה שהופקדה אינה בת מימוש, משום שלפי הוראת סעיף 20 לחוק נכסי נפקדים, לא יסלק האפוטרופוס חוב הקשור לנכס נפקד אלא על פי פס"ד של בימ"ש מוסמך ובמידה שנכסי הנפקד מספיקים לכך. האפוטרופוס טוען כי לא הוזמן לדיון בבקשה לבטל את צו המניעה הזמני וכבר מטעם זה לא היה דיון תקין. טענה נוספת בפיו שהערובה הומצאה על ידו אף שלא היה מקום לחייבו להמציאה, שכן דינו כדין המדינה שאינה חייבת בהמצאת הערובה. הערר נתקבל.
יש לקבל את עמדתו של האפוטרופוס. מבלי להיכנס לשאלה אם דינו כדין המדינה אם לאו, הרי ההתחייבות שנמסרה על ידו לשפות את המשיבים בגין הוצאותיהם ונזקיהם ככל שייקבעו מספיקה ואין צורך בערובה נוספת. על כן יעמוד צו המניעה על כנו עד לסיום ההתדיינות או עד שישונה ע"י ביהמ"ש.