בג"צ 1265/97 - מקור הנפקות וזכויות בע"מ נגד שר האוצר ואח'
*אישור תכנית הבניה להר חומה למרות התנגדויות העותרים שהקרקעות הופקעו מהם. *מינוי "חוקר" לפי חוק התכנון והבניה. *העברת סמכויות משר לשר כוללת העברת "סמכויות עזר"(העתירה נדחתה).
א. עניינה של העתירה הקמת שכונת מגורים בשטח הידוע כמתחם "הר חומה". שטח זה הופקע מבעלות העותרת לצרכי ציבור לפי סעיף 14 לפקודת הקרקעות. מספר עתירות של העותרת נגד ההפקעה נדחו. בנובמבר 95 פורסמה תכנית מתאר לבניית השכונה, העותרת הגישה התנגדות וזו נדונה, יחד עם 44 התנגדויות נוספות, בפני הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה. לאחר שהוועדה סיימה לדון בהתנגדויות, הגישה העותרת בקשה ליו"ר הוועדה ולשר הפנים דאז, למינוי חוקר כאמור בסעיף 107א' לחוק התכנון. הוועדה החליטה לאשר את התכנית תוך דחיית ההתנגדויות ודחיית בקשתה של העותרת למינוי חוקר. העותרת פנתה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את עתירת העותרת בקבעו כי בהצגת התנגדות ללא מינויו של חוקר הוא רואה משום "ויתור" על המינוי וערעור לביהמ"ש העליון נדחה.
ב. לאחר שהוועדה אישרה את התכנית היא העבירה אותה לשר הפנים בהתאם לסעיף 109 לחוק התכנון. לפי סעיף זה על שר הפנים להחליט תוך 60 יום אם התכנית טעונה אישור מצידו ואם לא החליט שהיא טעונה אישור אין היא טעונה אישור כלל והיא מתאשרת "מאליה". אם החליט השר שהתכנית טעונה אישורו, עליו לבדקה ולהחליט אם לאשרה אם לאו תוך 30 יום, ואם אין הוא מחליט בפרק הזמן האמור רואים את התכנית כמאושרת "אוטומטית". העותרת פנתה לשר הפנים וביקשה ממנו למנות חוקר. לאור הערת ביהמ"ש העליון, שראוי כי שר הפנים הנוכחי, שהיה מעורב בהליכי האישור בשלבים הקודמים בתפקידו הקודמים, לא ידון בתכנית, החליט ראש הממשלה להעביר את סמכות שר הפנים לעניין אישור תכנית המתאר הנדונה לשר העבודה. העותרת פנתה לשר וטענה כי אין לאשר את התכנית משום שלא הוענקה לשר העבודה סמכות למנות חוקר ובהיעדר סמכות למנות חוקר אין לעשות שימוש בסמכות האישור. משלא נענתה העותרת ע"י השר היא עתרה לבג"צ. העתירה נדחתה.
ג. השופט קדמי: הסמכות למנות חוקר הוקנתה לשר העבודה מכח היותה "סמכות עזר" לסמכות האישור שהועברה אליו על פי אישור הכנסת בעקבות החלטת ראש הממשלה. הסמכות למנות חוקר הינה סמכות עזר "דרושה" ליישום הסמכות העיקרית של אישור התכנית ובתור שכזאת "עברה" אל שר העבודה.
ד. אין לקבל את עמדת המשיבים שלפיה אין לשר סמכות למנות חוקר בשלב שלאחר שמיעת ההתנגדויות בוועדה. אכן, בקשה למינוי חוקר ראוי לה שתוגש לוועדה מוקדם ככל שניתן, אך אין בהשהיית הגשת הבקשה לוועדה או באי הגשת בקשה כזו בכלל, כדי לשלול מן השר את הסמכות למנות חוקר.
ה. לגופו של עניין - שר העבודה לא הודיע על "החלטה" שלא למנות חוקר וגם לא הודיע כי התכנית אינה טעונה אישור מצידו ולמעשה לא הודיע על "החלטה" כלשהי. ברם, סעיף 109 אינו מחייב את השר "להודיע" על החלטה שהתכנית אינה טעונה אישור מצידו ואין מניעה על כן שהחלטתו שלא להורות שהתכנית טעונה אישור מצידו, תעלה מן העובדה שלא הורה - פוזיטיבית - שהתכנית טעונה אישור. ב"שתיקתו" של השר יש לראות "החלטה" כפולת פנים: שלא למנות חוקר כפי שביקשה העותרת; שלא להורות שהתכנית טעונה את אישורו.
ו. הנשיא ברק: די בקביעה כי בנסיבות העניין "שתיקתו" של השר מבטאת בעת ובעונה אחת, גם דחיית הבקשה למינוי חוקר וגם החלטה שלא להורות שהתכנית טעונה אישורו, כדי לדחות את העתירה. הסמכות למנות חוקר היא סמכות רשות והעותרת לא הצליחה להראות כי במקרה זה נגועה ההחלטה שלא למנות חוקר בפגם המצדיק
התערבות בג"צ. על כן אין צורך להידרש לשאלת סמכותו של שר העבודה והרווחה למנות חוקר בעקבות העברת הנושא אליו. לעניין זה עומדת לשר העבודה חזקת הכשרות וחזקה עליו כי אילו סבר שיש מקום למנות חוקר היה פועל לנקיטת כל ההליכים הנדרשים לפי חוק לשם ביצוע מינוי כאמור. הוא הדין בשאלת העיתוי ההולם למינוי חוקר. די בקביעה כי בנסיבות העניין לא הצביעה העותרת על עילה עניינית המחייבת מינוי חוקר. לפיכך אין צורך להידרש לסוגיות הנוגעות למועד המינוי ולהבחנה בין סמכויות הוועדה וסמכויות השר לעניין זה.
ז. השופט גולדברג: הסכים לדחיית העתירה תוך צמצום היריעה ע"י הנשיא ברק.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. גולדברג, קדמי. עוה"ד א. שרגא, ע. שפירא וי. אייל לעותרת, עו"ד ע. פוגלמן למשיבים. 11.3.98).
ע.פ. 725/97 - קלקודה הרמן ואח' נגד הרשות לפיקוח חקלאי
*חסינות מפני הפללה עצמית הנסוגה מפני הוראת חוק השוללת את החסינות במפורש או מכללא. *דרישות להצגת מסמכים ע"י בעלי משקים חקלאיים החשודים בעבירות לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים(מחוזי ת"א - ת.פ. 367+365/96 - הערעור נדחה).
א. שלשה מתוך ארבעת המערערים הינם בעלי משקים חקלאיים וכל אחד מהם הינו "יצרן" חלב והמערער הרביעי הינו שותף במחלבה הקולטת חלב מיצרנים. על היצרנים נאסר לשווק חלב מעבר למכסה שנקבעה להם, ועל בעל המחלבה נאסר לקלוט עודפי חלב שלא על פי היתר. זאת מכח צו של שר החקלאות המבוסס על חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים. המשיבה הינה תאגיד סטטוטורי שכונן בחוק הרשות לפיקוח חקלאי ותפקידה פיקוח על קיומו של צו החלב. הרשות פנתה לבימ"ש השלום בבקשה כי יוציא צווים ולפיהם יחוייבו המערערים להמציא לרשות ספרי חשבונות, חשבוניות מס, ספרי תקבולים ותשלומים שיש בהם כדי להעיד על תנועות החלב במשקיהם ובמחלבה. בימ"ש השלום הוציא את הצווים כמבוקש, ערעורם של המערערים לביהמ"ש המחוזי נדחה ומכאן הערעור לאחר נטילת רשות. המערערים טוענים כי אינם חייבים להיעתר לדרישה הואיל ועומדת להם זכותם שלא להפליל את עצמם. הרשות מסכימה כי המצאת המסמכים עלולה להפליל את המערערים, אך היא טוענת כי חרף זאת היא זכאית לקבל את המסמכים, ואף מבטיחה כי המסמכים לא ישמשו לצורך הפללת מי שיגיש את המסמכים אלא כנגד אחרים. הערעור נדחה.
ב. על דרך העקרון עומדת לאדם בישראל זכותו שלא להפליל עצמו. כך קובעת מפורשות הוראת סעיף 47(א) לפקודת הראיות ומשלימה אותה הוראת סעיף 2(2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות). אולם יש שזכותו של אדם משיגה עצמה לפני הוראות חוק ספציפיות, הוראות המחייבות מסירת עדות או מסמכים. על פי הוראת סעיף 21 לחוק הרשות "חייב אדם למסור למפקח, לפי דרישתו, ידיעות, דוגמאות, פנקסים ושאר תעודות...". במקום בו חוק פלילי קובע מפורשות כי אדם אינו זכאי לחסינות מפני הפללה עצמית קביעתו תחייב ובאותם תחומים לא ייהנה אדם מחסינות. השאלה אינה אלא אם ניתן ללמוד מכללא - על דרך הפרשנות - כי בתחומיו של חוק פלוני לא תתפוש אותה חסינות. לעניין זה יש לעשות בכל עניין ועניין בחינה לגופם של דברים.
ג. לכאורה ניתן היה להבחין בין חסינות הפורשת עצמה על חקירה בעל פה לבין חסינות הפורשת עצמה על המצאת מסמכים בכתב. ברם, נפסק אצלנו כי אין להבחין בין שני אלה. אולם בענייננו הבחין והבדיל המחוקק בין ראיות בעל פה לבין מסירת מסמכים. לעניין חקירה על פה צויין בסעיף 20 לחוק הרשות כי מפקח "רשאי לחקור כל אדם בשל עבירה שלעניינה חל הפיקוח החקלאי; על החקירה יחולו הוראות סעיפים 2 ו-3 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות)", היינו הוראות החסינות מפני הפללה עצמית.
מאידך, בסעיף 21 לחוק הרשות הוסמך המפקח לדרוש מאדם מסמכים אלה ואחרים "כדי להבטיח את ביצועו של הפיקוח החקלאי" ואין כאן הפנייה להגבלה מפני הפללה עצמית.
ד. המסקנה האמורה מתחזקת גם בחקר תכליתו של חוק הרשות. ללא פיקוח הדוק וצמוד לא ניתן לקיים משטר של הסדרי מינהל בתחום החקלאות ובכלל, ובלא שהרשות תקנה סמכות לקבל מידע ככל הניתן, לא יקום ולא יהיה פיקוח. יתר על כן, רוב המסמכים שהרשות דורשת כי יוצגו לפניה הינם מסמכים שהנחקר חייב לערכם על פי דין, כך בעניין חשבוניות מס, תעודות משלוח וכיוצא באלה. מסמכים אלה אינם מסמכים פרטיים ואישיים שהמערער כתב לעצמו, משל היו יומנו האישי. לו היו המסמכים מסמכים מסוג זה, ניתן היה לדמותם לתשובות על שאלות בחקירה בעל פה. אלא שמסמכים אלה ערך המערער כחובתו על פי דין כדי שישמשו אסמכתא לבדיקה ולפיקוח.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עו"ד אורי עיטם למערערים, עו"ד מרדכי שחם למשיבה. 15.3.98).
רע"פ 2184/96 - חיים חרובי ואח' נגד מדינת ישראל
*עבירות תרמית בקשר לניירות ערך בבורסה(מחוזי ת"א - ע.פ. 1112/93 - הערעור נדחה).
א. המערער 1 (להלן: חרובי) הוא מנהל ובעל מניות עיקרי במערערת 3 היא חברת "אקויטי" (להלן: החברה). החברה עוסקת בהשקעות ובניהול תיקי השקעות. מערער 2 (להלן: דהן) הוא עובד החברה ובעל הרשאה לפעול בשמה. אנדין בע"מ (להלן: אנדין) היא חברה ציבורית שניירות הערך שלה רשומים למסחר בבורסה בת"א. ביום 19.11.87, לפני תחילת המסחר בבורסה, רכשו המערערים, מחוץ לבורסה, מניות אנדין בכמות של 158,000 ערך ש"ח נקוב. מתוך כמות זו, מניות בסכום של 10,000 ש"ח ניקנו עבור אדם אחר ושאר הכמות נרכשה עבור המערערים. באותו יום עצמו הגישו המערערים בבורסה ביקושים, עבור לקוחותיהם ונגרם עודף ביקוש. בשל עודף הביקוש הוחל בהעלאת שער המניה. מפעם לפעם הועלה השער במספר נקודות כאשר מנגד הוזרמו היצעים בעיקר על ידי המערערים עצמם. כך עלה השער באותו יום בשיעור מקסימלי של %10 מערך המניה ובשלב זה אוזן כל עודף הביקוש שנותר ושוב בעיקר בהיצעים מטעם המערערים עצמם.
ב. המערערים הואשמו בעבירות שונות ובכללן בתרמית בקשר לניירות ערך, עבירה של סעיף 54(א)(1) לחוק ניירות ערך, בתרמית בקשר לניירות ערך עבירה על סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך. על פי האמור בכתב האישום הניעו המערערים מספר משקיעים לרכוש מניות אנדין תוך הבטחה כי המניה צפויה לעלות בשיעור ממשי וכי המערערים עומדים לנקוט פעולות כדי לגרום לעליית השער. המערערים ידעו כי הבטחות אלה הינן הבטחות שווא. כן הואשמו המערערים בכך כי העלימו מן המשקיעים עובדות מהותיות, ובכללן כי הם רכשו מחוץ לבורסה מניות ובכוונתם למכור מניות אלה לאחר שהמשקיעים יקנו אותן תוך גרימה לעליית שערן. בימ"ש השלום זיכה את המערערים, ביהמ"ש המחוזי הרשיעם והערעור, לאחר מתן רשות, נדחה.
ג. סעיף 54(א) לחוק ניירות ערך קובע כי מי ש"הניע... אדם, לרכוש... ניירות ערך ועשה זאת באימרה, בהבטחה... שידע... שהן כוזבות... או בהעלמת עובדות מהותיות... השפיע בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות הערך" מהווה עבירה. באשר לשאלה אם פעולות המערערים ביום האמור יש בהן משום השפעה "בדרכי תרמית" על תנודות השער של ניירות אנדין - התשובה היא חיובית. המערערים יצרו עודף ביקוש מלאכותי
- עד פי 10 מההיקף הרגיל - ובכך גרמו לעלייה מלאכותית בשער המניה, זאת כדי שיוכלו למכור במחיר גבוה את המניות שרכשו מחוץ לבורסה ולגרוף את הרווח לכיסם. אין צורך לדון כאן בשאלה אם העבירה של השפעה בדרכי תרמית על תנודות השער היא עבירה התנהגותית או תוצאתית שכן בעניינו התקיים היסוד התוצאתי.
ד. סעיף 54 שעניינו ההנעה בתרמית של אדם לרכוש או למכור מניות מורכב מיסוד עובדתי ומיסוד נפשי. היסוד העובדתי - התנהגותי. "הניע" משמעותו השפעה על הליך קבלת ההחלטה של המשקיע. השפעה זו אינה חייבת להיות בלעדית או מכרעת. הדגש בסעיף אינו רק על השפעת המידע על הצד שכנגד, אלא על מהות המידע והיסוד הנפשי של העושה. מטעם זה אין גם חשיבות לשאלה אם אמנם הונע הצד השני אם לאו, ואם צמחה למניע תועלת מכך אם לאו. יסוד ההנעה התקיים בענייננו בכל הנוגע לאחד העדים שרכש את המניות לאחר שהומרץ על ידי המערערים. (דהן זוכה מהנעתו של אותו לקוח). לפי סעיף 54(א) צריך שהעבריין יעלים "עובדה מהותית". בענייננו, העובדה המהותית שהמערערים רכשו בבוקרו של אותו יום מניות אנדין מחוץ לבורסה ומבקשים למכור אותם בו ביום במהלך המסחר היא עובדה מהותית שאי גילויה מהווה עבירה.
ה. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי הטיל על חרובי ועל דהן מאסר בפועל של 6 חודשים בעבודות שירות וכן מאסר על תנאי של שנה ובנוסף חוייב חרובי בקנס של 50,000 ש"ח ודהן 20,000 ש"ח. הערעור על חומרת העונש נדחה אף הוא. העונש אינו כבד כלל ועיקר ואין הוא מצדיק התערבות ערכאת הערעור. מעשיהם של המערערים הם חמורים ויש בהם פוטנציאל הרסני הפוגע באמינותו ובתקינותו של שוק ההון.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' בייניש. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד גיורא אדרת ונ. שמחוני למערערים, עו"ד שמעון דולן למשיבה. 23.3.98).
בש"פ 1400/98 - מדינת ישראל נגד קאיד אלבחנין
*ביטול הקלה בתנאי שחרור בערובה של בעל שהיכה את אשתו(ערר על הקלה בתנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב הואשם בכך שהיכה את אשתו בכל חלקי גופה, ואיים להורגה אם תמסור עדות בקשר לאותו אירוע. לאחר שהוגש כתב האישום ביקש המשיב עיכוב הליכים נגדו ואת בקשתו תמך במכתב שאשתו חתמה עליו. לאחר מספר חודשים כתבה האשה לביהמ"ש וליועץ המשפטי כי המשיב כפה עליה לכתוב את מכתבה. בסיום חקירת המשטרה הואשם המשיב בעבירות של הדחה בעדות והכאת אשתו. עם הגשת כתב האישום האחרון ביקשה התביעה לעצור את המשיב עד תום ההליכים אך ביהמ"ש קבע כי ימשיך להיות משוחרר בערובה ובתנאי שלא ייכנס לעיר רהט - מקום מגורי בני הזוג - עד לתום ההליכים. המשיב ערר לביהמ"ש המחוזי וזה החליט להקל בתנאי האיסור להכנס לרהט, כך שיוכל להכנס למקום בין ה-5 ל-15 לחודש 4 וחצי שעות ביום כדי שיוכל לעבוד במשרדו במקום. עררה של המדינה על ההקלה בתנאים נתקבל.
ב. שני סוגי אישומים הועלו נגד המשיב - האחד עניינו תקיפת אשתו והאחר הדחה בעדות. בעלי הדין ריכזו עצמם בעניין ההדחה בעדות, ואולם די בעבירות התקיפה הקשות שהמשיב הואשם בהן כדי להביא להרחקתו מרהט ושלא לאפשר לו להכנס אליה. מדובר בעבירה שהיא מן החמורות המקימות עילות מעצר. כך שניתן לקבל את הערר מבלי להכנס לשאלת ההדחה בעדות.
ג. באשר להדחה - בימ"ש השלום סבר שיש ראיות לכאורה אך שלא קמה עילת מעצר. בעניין זה נתפס ביהמ"ש לטעות בהלכה. לפי החוק, תנאי מוקדם לקיומה של עילת מעצר הוא שיש "ראיות לכאורה להוכחת האשמה". מדובר ב"ראיות לכאורה" ולא
בראיות ששכנוען הוא מעבר לספק סביר. מקריאת החלטת בימ"ש השלום עולה כי הוא סבר אחרת. הוא קובע כי "אין בעדויותיהם של... כדי להביא את ביהמ"ש להכריע... בשכנוע מעבר לכל ספק סביר, כנדרש על מנת להרשיע את המשיב... בנושא הדחת העדה... אין למבקשת ראיות לכאורה...". בימ"ש השלום הסתמך על הלכת זדה (בש"פ 8087/97 פד"י נ'(2) 133) והוא גילה פנים שלא כהלכה באותה הלכה. בעניין המעצר צריך "ראיות לכאורה" ולא ראיות "מעבר לספק סביר". אשר להכרעת ביהמ"ש המחוזי - ביהמ"ש אומר "גם אם אקבל עמדת התובע שבקביעה זו טעה ביהמ"ש קמא [בקביעה כי בעבירה של הדחה בעדות לא הצביעה התביעה על ראיות לכאורה כנדרש] ואכן קיימות ראיות לכאורה, הרי בכל מקרה עולה כי ראיות אלה אינן איתנות במיוחד... אפילו אם יש בהן לעבור את הסף שנקבע...". בדבריו אלה קבע ביהמ"ש דבר והיפוכו. קשה להלום שיש ראיות לכאורה אך אינן "איתנות במיוחד" שהרי אם אינן "איתנות במיוחד" ממילא אין ראיות לכאורה.
(בפני: השופט חשין. 12.3.97).
בש"פ 9022/96 - חאתם בן רידא שית נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (יבוא הירואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר, אזרח ותושב לבנוני, הואשם בעבירות של ייבוא סמים וסחר בהם כאשר לפי כתב האישום היה שותף לייבוא הירואין במשקל של כ-838 גרם מלבנון לישראל. העורר, יחד עם אחר, הואשמו כי שידלו לבנוני להעביר עבורם את הסם מלבנון לישראל והלה העביר את הסם לתחום ישראל. העורר נתפס בלבנון, הובא לישראל והושם במעצר. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
ב. אשר לטענה שאין קיימות ראיות לכאורה - ראיות כאלה קיימות. אשר לטענה כי אין סמכות לביהמ"ש בישראל לשפוט את העורר - סמכות זו קבועה בסעיף 38(ב) לפקודת הסמים. גם התנאי של סעיף 38(ג) מתקיים, באשר אין מחלוקת שסחר בסם מסוכן הוא מעשה אסור גם על פי החוק בלבנון. ביהמ"ש קבע כי העבירה המיוחסת לעורר היא עבירת פנים שעליה חלים דיני העונשין של ישראל והסניגור טוען כי מאחר ועבירת השידול נעשתה בלבנון אין מדובר בעבירת פנים. טענה זו אין לקבלה. בסעיף 12 לחוק העונשין נקבע כי "עבירת פנים" היא, בין היתר, מעשה הכנה לעבור עבירה או קשירת קשר לעבור עבירה "שנעשו מחוץ לשטח ישראל ובלבד שהעבירה... היתה אמורה להיעשות בתוך שטח ישראל". כך שהעבירות והמעשים המיוחסים לעורר מהווים עבירת פנים שבימ"ש בישראל מוסמך לדון בה.
ג. נותרה טענת הסניגור כי העורר הובא בעל כרחו ארצה שלא כדין ומשום כך לא ניתן לקיים הליכים פליליים נגדו בארץ. גם טענה זו יש לדחות. הדיון המהותי המקיף בטענה אמור להיערך במשפט הפלילי עצמו, ובשלב זה די בפסיקה הן זו שבאנגליה, והן זו שבארה"ב וכן המצב הפסיקתי בארץ בסוגייה זו, כי מתקיימים לכאורה המרכיבים המאפשרים לעצור את העורר בישראל עד תום ההליכים נגדו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 12.1.97).
בש"פ 7679/97 - מדינת ישראל נגד אחמד נבואני
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים (יבוא חשיש) (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בקשירת קשר, החזקה וייבוא של למעלה מ-8.5 ק"ג חשיש מלבנון. הסם יובא בעקבות הזמנת המשיב. הסם נתפס בידי המשטרה לפני שהועבר
למשיב. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים ומשעברו 9 חדשים מאז המעצר מבקשת המדינה את הארכת המעצר. הבקשה נתקבלה.
ב. בתיק התקיימו עד היום שתי ישיבות הוכחות שבהן העידו רוב עדי התביעה ועדותם של עדים נוספים התייתרה לאחר שמסמכים הנוגעים אליהם הוגשו בהסכמה. נקבע מועד נוסף בו מתכוונת המבקשת להעיד את העד האחרון שלא הועד עד כה בשל הצורך לסיים את משפטו שלו. הסניגור טוען כי חקירת עד התביעה האחרון עשוייה להתמשך מעבר לישיבה אחת שכבר נקבעה וכן שבכוונתו לזמן מספר עדים להגנת המשיב והוא חושש שהמשפט לא יסתיים גם בתקופת ההארכה. מסתבר כי אין לתלות את האשם בהתמשכות ההליך במי מהצדדים. הקושי בניהול יעיל של משפטים מסוג זה, בהם מעורבים מספר שותפים לעבירה, נעוץ בצורך לסיים תחילה את משפטם של השותפים האמורים להעיד בו מטעם התביעה. עתה הוסרה המניעה להעדת עד התביעה האחרון. אם ייעשה מאמץ לקבוע תאריכים לשמיעת פרשת ההגנה, על אף יומנו העמוס של ביהמ"ש, נראה כי ניתן יהיה לסיים את השמיעה תוך תקופת ההארכה המבוקשת.
ג. בגדר השיקולים להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים יש לתת את הדעת לתקופה הממושכת שהעצור נתון במעצר, לאופן ניהול המשפט ומאידך לסכנה הצפוייה משחרורו של הנאשם שהוא שיקול נכבד וראוי. העבירה של סחר בסמים היא בגדר העבירות שפגיעתן בציבור רבה והסכנה הנשקפת ממנה חמורה. אמנם, לא בכל מקרה של אישום בסחר בסמים יוארך המעצר של הנאשם מעבר ל-9 חודשים אף אם היה מוצדק מלכתחילה, אך במקרים בהם עבירות הסמים הן יוצאות דופן בחומרתן בשל כמות הסם שנסחרה, היקף הסחר ונסיבות ביצוע העבירה, הסכנה הנשקפת לציבור כתוצאה משחרורו של הנאשם ממעצר היא רבה, וביהמ"ש ייתן משקל רב לסיכון זה לצורך הכרעה בשאלת הארכת המעצר מעבר לתקופה של תשעה חודשים. זה המקרה שבפנינו.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד אביה אלף למבקשת, עו"ד עאמר יוסף למשיב. 6.1.98).
רע"א 84/98 - צעד בריא... בע"מ ואח' נגד HPARGOSNES MUIGLEB VN חברה רשומה בבלגיה
*ביטול תובענה למתן סעד הצהרתי כאשר מטרתה לאפשר תביעה כספית בתובענה אחרת(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבה הגישה תובענה בדרך המרצה למתן פס"ד הצהרתי שלפיו "המבקשת זכאית לאכיפת ההסכם שבינה לבין (המערערים)... וכן לפיצויים על הפסדיה ונזקיה של (המשיבה) המוערכים לצרכי אגרה בלבד בסכום של... וזאת עקב הפרת התחייבותם של... (המערערים)...". בביהמ"ש התעוררו שתי שאלות: האם יש לאפשר למשיבה לבקש סעד הצהרתי למרות שהיא יכולה לתבוע את הסעד בהליך אחר בתובענה אחת עם תביעת הפיצוי; והשניה אם הדרך הנאותה לדיון בתובענה היא המרצת פתיחה. השאלה השניה טרם נדונה ואילו על השאלה הראשונה השיב ביהמ"ש בחיוב. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. על אף שאין זה מדרכו של ביהמ"ש שלערעור להתערב בהחלטה דיונית מהסוג הנדון, הנתונה לשיקול דעת הערכאה הראשונה, יש מקום להתערב בהחלטה דנא. המדיניות הראוייה הנקוטה בנושא של תביעות לפס"ד הצהרתי, אמורה להבטיח הליך מהיר ויעיל שיסיים את הסכסוך בין הצדדים ולא פתיח למשפט נוסף לשם קבלת הסעד האופרטיבי. כמו כן אמורה היא להבטיח לבל יבואו בשערו של הליך זה מי שמבקשים לעקוף את דרך המלך ולהבטיח לעצמם יתרון של דיון מוקדם, כאשר הלכה למעשה
מבקשים הם לאכוף הסכם שלטענתם איננו מקויים. תביעות לאכיפת הסכם ופיצויים עקב הפרתו, יש להגיש בדרך הרגילה של תביעה לאכיפה ו/או לפיצויים.
ג. בענייננו מדובר בתביעה ברורה לאכיפת הסכם ותשלום פיצויים ותמוה הוא במה זכתה התביעה להכנס בשערי התובענה למתן פס"ד הצהרתי. אין מדובר בפרשנות של סעיפי הסכם, אלא במחלוקת עובדתית ומשפטית שיישובה דרוש על מנת לקבוע אם הפרו המבקשים את ההסכם עם המשיבה ואם כן האם זכאית היא לאכיפת ההסכם. זאת ועוד, המבקשים מעלים טענות בדבר הפרות מצד המשיבה באופן שנגד תביעתה של המשיבה מועלית טענה בדבר הפרה מצידה. בין אם יש באלה ממש ובין אם לאו, יש לברר את הדרוש בירור בתביעה רגילה. אין באמור לעיל כדי להכריע בשאלה אם התביעה תתנהל בדרך של המרצה פתיחה או בדרך של תובענה רגילה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 11.3.98).
בג"צ 453/98 - עיריית באר שבע ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*סילוק הפסולת מאיזורי המרכז לאתר דודאים ליד באר שבע(העתירה נדחתה).
א. עניינה של העתירה הפיכת אתר סילוק הפסולת דודאים, שבגבולה הצפוני של באר-שבע, מאתר סילוק מקומי - איזורי לאתר סילוק ארצי-מרכזי. העותרים הביעו התנגדות להפיכת אתר דודאים לאתר סילוק ארצי מרכזי והעלו שורה של טענות משפטיות באשר לסמכות המשיבים לפעול כפי שפעלו בהתחשב בהוראות חוק התכנון והבניה ובהחלטות השונות בדבר תכנית המתאר הארצית והאזורית וכן תכנית מפורטת והקלות בה וכן העלו טענות נגד סבירות ההחלטה. העתירה נדחתה.
ב. בג"צ בדק את ההחלטות השונות של המועצה הארצית לתכנון ולבניה, השינויים בתכנית המתאר, הצורך הדחוף בהפסקת שימוש אתר חיריה ונסיבות שונות אחרות והגיע למסקנה כי הפעולות שנעשו היו בהתאם לחוק וכי גם מבחינת סבירות ההחלטה אין להתערב בה. צויין כי מדובר בהפעלת אתר דודאים א' לתקופה קצרה ולאחר מכן יופעל אתר דודאים ב' ובבוא העת יופעל אתר מישור רותם כאתר סילוק פסולת מרכזי. בינתיים הגביל בג"צ את הכמות שמותר להעביר ממרכז הארץ לאתר דודאים א' וכן הותנה כי עבודות שונות שנדרשות לתשתיתו של האתר יושלמו תוך התקופה שבג"צ קבע.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, י. גולדברג. החלטה - השופט מצא. עוה"ד א. בן טובים וש. שטרית לעותרים, עוה"ד גב' אסנת מנדל, ד. גולדמן, צ. גבר, נ. דגן, אסף הדסי ואיתן שמואלי למשיבים השונים. 19.3.98).
ע.א. 1313/92 - זאב צוקר נגד אינקומר בע"מ וגיורא לוין
*אכיפת הסכם לשותפות בחברת יחידים. *מתן חשבונות(מחוזי ת"א - ה.פ. 995/89 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. בראשית שנת 85 הסכימו המערער (להלן: צוקר) והמשיב השני (להלן: לוין) לייסד חברה (המשיבה 1) ולנהל במסגרתה עסק משותף כנציגי חברות עסקיות זרות. אותה עת עבד צוקר בחברה ציבורית פלונית ולא יכול היה להופיע כבעל מניות ומנהל בחברה שתרשם. על כן הסכימו כי עם רישום החברה תוקצינה כל המניות הרגילות ללוין ועם פרישת צוקר ממשרתו הציבורית תועבר לבעלותו מחצית מהון המניות של לוין. ביחס למועד שבו יפרוש צוקר ממשרתו לא הגיעו הצדדים להסכמה. לוין מונה כמנהל יחיד בחברה והוסכם בין הצדדים כי עד לצירופו של צוקר יהיה לוין זכאי לקבל משכורת מקופת החברה. הצדדים לא הגיעו לבסוף להסכמה בדבר מועד הצטרפותו של צוקר
לניהול החברה ועל רקע זה עתר לוין בשעתו לביהמ"ש המחוזי למתן פס"ד הצהרתי כי לא נכרת חוזה בינו לבין צוקר בכל הקשור לזכויות הצדדים בחברה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תובענתו של לוין.
ב. בעקבות מתן פסה"ד בהליך הראשון הודיע לוין לצוקר על ביטול ההסכם. צוקר דחה את הודעת הביטול והגיש תובענה למימוש זכויותיו בחברה, על דרך של אכיפה ומתן חשבונות. ביהמ"ש המחוזי דחה את רוב טענותיו של לוין אך קיבל את טענתו כי ההסכם אינו ניתן לאכיפה. לוין טען כי משמעות פסה"ד הראשון היא שבין הצדדים נקשר הסכם שותפות, ובהיעדר הסכם הקוצב את תקופת השותפות חלה על יחסיהם הוראת פקודת השותפויות ולפיה תפורק השותפות כשאחד השותפים מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות. השופט דחה את טענת לוין בדבר תחולת פקודת השותפויות וקבע כי אין מדובר ביחסי שותפות אלא ביחסים שבין בעלי שליטה ב"חברת מעטים". עם זאת, קבע, כי כאשר היחסים הפנימיים בין בעלי המניות של חברה כזאת עומדים לדיון, מוצדק להתייחס לשיקולים שהם יותר אופייניים לדיני השותפויות מאשר לדיני החברות.
ג. לדעת השופט, קבלת העתירה של צוקר תהיה בעלת תוצאה הרסנית לחברה לאור אופייה כחברת מעטים לאחר שהיחסים בין לוין וצוקר התערערו עד היסוד. אשר לנזק שנגרם לצוקר הוסיף השופט כי תרופתו היא בתביעה לקבלת שווי מניותיו או בתביעה לפיצויים ונענה לבקשת צוקר לפיצול סעדים. צוקר מערער על צדקת החלטתו של ביהמ"ש שאין להעניק לו סעד של אכיפה ולחילופין טוען כי מכל מקום לא היה טעם מוצדק שלא להעניק לו את הסעד של מתן חשבונות שביקש. הערעור נדחה ככל שמדובר בהענקת סעד של אכיפה ונתקבל בעניין הסעד של מתן חשבונות.
ד. אילו היה מדובר רק על העברת חלק מן השליטה בחברה לידי צוקר בתמורה להשקעת כספים בחברה או בתמורה לפעילותו למען החברה בעבר, לא היתה מניעה לאכוף על לוין את מימוש ההתחייבות. אלא שהסכמת הצדדים היתה לא רק להעברת חלק בשליטה, אלא גם, ובעיקר, לפעילות משותפת בעסקי החברה. לנוכח היחסים העכורים בין הצדדים, קיומו של הסכם זה לא היה אפשרי. במאמר מוסגר יש לציין כי אין זה בטוח שאמנם יחסי הצדדים יצאו מגדרה של שותפות והפכו ליחסים שבין בעלי שליטה בחברה. אך לגוף העניין הבחנה זו אינה דרושה שכן אם צדק השופט בקביעתו שיחסי הצדדים אינם יחסי שותפות אלא יחסים שבין בעלי שליטה בחברה, הרי הוא צדק גם בקביעה הנוספת כי בהתחשב באופייה של החברה כ"חברת מעטים" הרי שביחסים שבין חבריה יש לדון על פי אמות המידה המקובלות ביחסים שבין שותפים בשותפות.
ה. הדין עם צוקר בטענתו השניה. גם כשנמצאו טעמים שלא להעניק לו סעד של אכיפה, הרי אין למנוע ממנו את הסעד של מתן חשבונות. התקופה שבגינה יש לזכות את צוקר בסעד של מתן חשבונות היא למיום ייסוד החברה ועד ליום מתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בהליך הנוכחי. ענייננו במי שנמצא זכאי, לפי פסה"ד בהליך הראשון, ליטול חלק שווה בשליטה על החברה ובניהולה. בדחיית עתירתו לאכיפת זכאותו חדלה זכאות זו להתקיים. מן הבחינה הזאת, פועל פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי כפועלו של צו פירוק. מכאן ואילך שוב אין צוקר זכאי לחלק בשליטה או להתערב בניהול, אך זכותו לקבל חשבונות בגין התקופה שעד למועד זו שרירה וקיימת.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט מצא. עו"ד אביר בראל למערער, עו"ד גיורא לנדאו למשיבים. 9.3.98).
בש"פ 7471/97 - חילמי אלעביד נגד מדינת ישראל
*התערבות ביהמ"ש המחוזי בהחלטת בימ"ש שלום לשחרר בערבות נאשם שהורשע בהחזקת סם קנבוס וממתין לתסקיר שירות המבחן לעניין העונש (הערר נתקבל).
בימ"ש השלום הרשיע את העורר בהחזקת סם מסוג קנבוס והורה לשחררו בערובה ולהגיש תסקיר שירות המבחן לקראת קיום הדיון במידת העונש. את הדיון במידת העונש דחה לארבעה חודשים. המדינה הגישה ערר על ההחלטה לשחרר את העורר בערבות וביהמ"ש המחוזי קיבל את הערר. הערר על כך נתקבל.
החלטת ביהמ"ש המחוזי להורות על המעצר, יש בה משום התערבות בלתי רצוייה בהליך הפלילי העיקרי, בעוד זה מתנהל והולך בפני בימ"ש השלום. אמנם, בהחלטת ביהמ"ש המחוזי צויין כי אין בה "משום אינדיקציה כלשהי לעונש הראוי" אולם לאמיתו של דבר, קשה להניח שבהחלטה מעין זו אין כדי להשפיע על שיקולי הענישה של הערכאה הראשונה. אמנם, לא בכל מקרה תהא ערכאת הערעור מנועה מלהתערב בעניין מעצרו של אדם, עליו החליטה הערכאה הדיונית בשלב שבין הכרעת הדין לגזירת הדין. אבל, ככלל, מצווה ערכאת הערר על דרגת איפוק מיוחדת בסוג זה של מקרים. העבירה שיוחסה לעורר איפשרה הן את ההחלטה הראשונה והן את ההחלטה בערר, והשאלה אם בנסיבות העניין יש להותיר את העורר במעצר או לשחררו היוותה נושא לשיקול דעת שמותר לערכאה הדיונית להפעילו על פי כלל נסיבות המקרה. יכול שופט הערר לסבור, שאילו הוא ישב בערכאה הראשונה היה מחליט אחרת, אך בכך בלבד אין כדי להכשיר התערבות בהחלטת הערכאה הראשונה.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ארי קדרי למבקש, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 28.12.97).
רע"פ 5113/97 - עטיה אהרון נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה של נער במתן עדויות סותרות והפיכתה ל"מבחן טהור" (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בחודש פברואר 87, בהיות המערער כבן 16 שנים, מסר הודעה במשטרה על תקיפה שהיה עד לה בריב בין חניכים בפנימיה. כ-5 שנים לאחר מכן, באפריל 92, נתן בביהמ"ש עדות הסותרת את עדותו במשטרה. הוא הואשם בעבירה של עדויות סותרות וביהמ"ש הרשיעו ודן אותו לשלשה חודשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס. הערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
מדובר בהודעה שמסר נער בן 16 כאשר הזמן שעבר בין ההודעה לבין העדות - למעלה מ-5 שנים - עשה את שלו. הנער בגר והיה לאיש וקיומה של ההרשעה בעברו עומד למכשול בדרכו ובנסיונו לחפש מקור פרנסה. נוכח כל אלה, ובשים לב לעמדת המדינה שהשאירה את הנושא לשיקול דעת ביהמ"ש, ולא בלי היסוסים, הוחלט לבטלאת פסקי ההרשעה ולהטיל על המערער מבחן "טהור" למשך שנה.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, גב' בייניש. עו"ד מדי לוי למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 10.3.98).
בש"פ 7023/97 - שלמה חולי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לביטול מעצר עד תום ההליכים בטענה שהעד המרכזי נעלם ולא יוכל להעיד (הערר נדחה).
העורר הואשם בקשירת קשר עם שניים אחרים (סבן ודוידסקו) לייבא 5 ק"ג קוקאין מקולומביה. במסגרת הקשר נתן הנאשם לשניים האחרים 60,000 דולר כדי שיטוסו לקולומביה ויקנו את הסם ויביאו אותו ארצה. השניים טסו לקולומביה ודוידסקו הביא את הסם ארצה ונתפס כשהסם ברשותו בנמל התעופה. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה. הוא ציין כי גם אם אין לסמוך הכרעה לגבי העורר על כל אחת מן העדויות של השניים, הרי יש בצירופן יחדיו כדי להעמיד בסיס ממשי לאשמת העורר. 9 חודשים
לאחר ההחלטה האמורה הגיש העורר בקשה לעיון חוזר והנימוק הוא כי סבן, שעדותו מהווה את הראייה העיקרית, נעלם ואין יודעים היכן הוא ובמצב דברים זה לא יהא בידי המדינה להוכיח את אשמתו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בציינו כי עובדת העלמו של סבן אינה מוציאה מכלל אפשרות שהעדות תוגש במסגרת סעיף 10א' לפקודת הראיות וממילא קיימות ראיות לכאורה. הערר נדחה.
כדי שתתקבל בקשתו של העורר לשחרור עליו להראות שניים אלה: כי יש יסוד של ממש לחשש שהעד לא יופיע לביהמ"ש; כי יש יסוד של ממש למסקנה כי אמרותיו של העד לא יהיו קבילות כראייה לפי סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות. בענייננו הוגשו תרשומות שעשה קצין משטרה על שיחות שקיים איתו סבן ממקום מחבואו ועולה מהן כי יש יסוד של ממש לחשש כי העד לא יופיע למסור עדות. אולם, לא התמלא התנאי השני שהוצב לעיל. בשיחות הנזכרות עם קצין המשטרה מעלה סבן את הטענה כי התקשר אליו אדם ובמשך כ-10 דקות עד רבע שעה איים על חייו ואמר שיפגע בילדים שלו אם הוא (סבן) יעיד. כך שלא ניתן לומר כבר בשלב זה כי שביהמ"ש לא יוכל להשתכנע שמן הנסיבות עולה כי אמצעי פסול שימש להניא את נותן האמרה מלתת עדות ועל כן ניתן לקבל את ההודעה לפי סעיף 10א'.
(בפני: השופט א. גולדברג. עוה"ד שי נודל וירון בן יוסף לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 14.12.97).
בש"פ 1280/98 - מיכאל ויניצקי נגד מדינת ישראל
*הפרת תנאי שחרור בערובה (הערר נתקבל).
על פי כתב אישום שהוגש נגדו הסתכסך העורר עם המנוח בשל מקום חניה, תקף את המנוח והפילו, וכתוצאה ממכה בראשו נפטר המנוח לאחר כשבועיים. עם הגשת כתב האישום שוחרר העורר בערובה ובתנאים מגבילים ובכללם ב"מעצר בית" מלא בביתו על פי הכתובת שנמסרה על ידו. לאחר זמן התברר כי העורר הפר את תנאי מעצר הבית ונראה ברחוב וכן התברר שהעתיק את מקום מגוריו מבלי לדווח ומסר לאחר מכן כתובת לא נכונה. עקב הפרת התנאים נתבקש מעצרו של העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. הערר נתקבל.
בדרך כלל הפרת תנאי שחרור מצביעה על כך שאין החלופה יכולה להבטיח באופן רציני ואמין את מטרת המעצר ולשמש לה תחליף. מטעם זה יש בהפרת תנאי השחרור כדי להוות עילה למעצר, ובדרך כלל יצווה ביהמ"ש על מעצר בעקבות ההפרה כאמור. עם זאת, לא כל הפרה מחייבת אוטומטית ביטול השחרור בערובה וההחלטה מסורה לשיקול ביהמ"ש שיבחן את נסיבות העבירה, נסיבות העבריין וכיוצא באלה. העורר הפר אמנם את תנאי המעצר, אולם בהתחשב במכלול הנסיבות האישיות של העורר יש לתת לו הזדמנות נוספת, אלא שהפעם יהיה עליו להמציא בטוחות נוספות להבטחת התייצבותו למשפט ולהקפיד על תנאי השחרור שהושתו עליו.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד א. חיון וי. שקלאר לעורר, עו"ד ש. טובבין למשיבה. 5.3.98).
בש"פ 7636/97 - מדינת ישראל נגד עומר מסרי
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים (גניבת רכב) (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הוא עבריין רצידיבסט ש"התמחותו" היא גניבת כלי רכב ובמיוחד משאיות. תלויים ועומדים נגדו 3 מאסרים על תנאי המצטברים לכדי 40 חודשי מאסר בני הפעלה. העבירות בהן הורשע בעבר קשורות מרביתן לכלי רכב, התפרצות אליהם וגניבתם. גזר הדין המרשיע האחרון הוא מיום 5.1.97 והאישום האחרון נשוא הבקשה
דנא מתייחס לעבירה שבוצעה למחרת היום וכן עוד 3 עבירות במשך כשבועיים לאחר מכן. העבירות שביצע בעבר והמיוחסות לו בכתב האישום מוליכות לתחום הרשות הפלסטינאית, והעברת כלי הרכב לשם. עם תום 9 חודשי המעצר ביקשה המדינה הארכת המעצר בשלשה חודשים. הבקשה נתקבלה.
אכן, יש לנהוג בזהירות רבה כשבאים להאריך מעצרו של נאשם בטרם הורשע בדין. ביהמ"ש מצווה על כך מכח החוק ומתוך שמירה על כבוד האדם וחירותו. אולם התפרצות לכלי רכב וגניבתם באופן סיטונאי על ידי מי שחשוד בכך שהפך עבירות אלה למקור פרנסה, פוגעת קשות בסדר החברתי, וברכושם ושלוותם של אזרחים תמימים שכלי רכבם החונים בחוצות העיר חשופים לחבלות ולגניבה ע"י פורעי חוק וסדר. קניינם של אותם בעלי רכב גם הוא מזכויות היסוד וגם עליו על החברה לשמור. עברו הפלילי של המשיב, השיטתיות בה ביצע את עבירותיו בעבר ואי הרתעות מלהמשיך לילך בדרך זו למרות שמאסרים על תנאי תלויים ועומדים נגדו, מעידים על מסוכנותו לציבור וליחידיו. על כן יש להאריך את המעצר כמבוקש.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עו"ד חג'יג' למשיב. 31.12.97).
דנג"צ 7635/96 - לשכת עורכי הדין בישראל ואח' נגד פריד גאנם, עו"ד ואח'
*בטלותו של כלל לשכת עוה"ד בדבר הצורך בהסכמת עו"ד להעברת תיק של לקוח לעו"ד אחר (בקשה לקיום דיון נוסף - הבקשה נדחתה).
בג"צ קבע את בטלותו של כלל 27 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) הקובע כי "לא יקבל עורך דין... עניין שהוא בטיפולו של עורך דין אחר אלא אם כן עורך הדין האחר הסכים לכך בכתב..." וכו'. העותרים טוענים כי פסק הדין משנה מן היסוד את המצב המשפטי ששרר במשך עשרות שנים בישראל והוא עומד בסתירה להכרעות משפטיות שנפסקו בעבר בהתאם לכלל האמור. הטענה היא כי מדובר בקביעה חדשנית שיש לה השפעה אפשרית גם על קבוצה שלמה של מקצועות חופשיים אחרים זולת עורכי הדין. לפיכך מבקשים העותרים לקיים דיון נוסף. הבקשה נדחתה.
מכח סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט ניתן להיענות לבקשה לדיון נוסף אם ההלכה שנפסקה "עומדת בסתירה להלכה קודמת של ביהמ"ש העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה... יש... מקום לדיון נוסף". אין לקבל את הטענה כי ההלכה דנא עומדת בסתירה להלכה קודמת. מעולם לא עמדה להכרעה שאלת חוקיותו של כלל 27 בפסיקת ביהמ"ש העליון. אשר לטענה כי ההחלטה יכולה לפגוע בתקפם של כללים דומים במקצועות חפשיים אחרים - ביהמ"ש העליון בפסק דינו קבע במפורש שאין בהלכה זו כדי להכריע במישרין בתקפם של כללים דומים במקצועות אחרים. עם זאת נכון שמדובר בהלכה חשובה וחדשה אך חשיבות ההלכה וחידושה שהן תנאי הכרחי להיענות לבקשה לדיון נוסף אינן תנאי מספיק. כשמתקיים אחד מתנאים אלה או שניהם, יש לשקול גם מה הסיכוי שההלכה תהפך על פיה בדיון הנוסף. בענייננו סיכוי זה הוא מבוטל.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד יהודה רסלר למבקשים, עוה"ד דן יקיר ועוזי פוגלמן למשיבים. 18.11.97).
ע.פ. 948/97 - צדוק צוברי נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
המתלוננת, אשה בת 59, עולה חדשה מברית המועצות, ביקשה לשכור חנות ופנתה למערער שעמד בסמוך למקום ושאלה היכן ניתן למצוא את בעל החנות. המערער הזמין את המתלוננת להכנס
למשרדו כדי למסור לה את מספר הטלפון של בעל הבית ומשנכנסה השכיבה על מיטה ולמרות התנגדותה העיקשת וצעקותיה "אני סבתא, יש לי נכדים" פשט את בגדיה ואנסה. המערער כפר באישום שהועלה נגדו וטען כי היה מגע אישות בינו לבין המתלוננת בהסכמתה, אך ביהמ"ש האמין למתלוננת ועל יסוד הראיות שבאו בפניו החליט להרשיע את המערער. ביהמ"ש גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי ופיצוי המתלוננת בסכום של 5,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
בעניין ההרשעה - ביהמ"ש ניתח את הראיות שבאו לפניו והגיע למסקנה שיש לתת אמון מלא בדברי המתלוננת ולא לתת אמון בדברי המערער כשביהמ"ש מבסס את מסקנתו על ראיות סיוע. בכך אין להתערב. אשר לגזר הדין - העונש הקבוע לעבירת אינוס הוא 16 שנות מאסר. הסניגור הצביע על עברו הנקי של המערער, על תרומתו לחברה כזמר ועבודות התנדבות למיניהן וכן עברו הנקי. אולם, ביהמ"ש המחוזי הביא את כל אלה במניין לעת גזר הדין. המערער ניצל את מעמדה העלוב של המתלוננת, עולה חדשה שזה מקרוב באה המנסה לפלס דרכה במערכת חברתית שלא ידעה ולא הכירה.
(בפני השופטים: חשין, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עו"ד מנחם רובינשטיין למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 10.3.98).
בש"פ 1454/98 - שי אלביליה נגד מדינת ישראל
*חילוט ערבות בגין הפרת תנאי שחרור בערובה (הערר נתקבל).
העורר הפר תנאי שחרור בערובה והוחלט לחלט סכום של 7,500 ש"ח, היינו 2,500 ש"ח מן העורר ו-2,500 ש"ח מכל אחד מהוריו. הערר נתקבל. אכן, בענייני חילוט אין בדרך כלל מקום להתערב בהחלטת בימ"ש קמא, אך בנסיבות המיוחדות של העניין קשתה היד על העורר ועל הוריו שהם אנשים חסרי כל. לא יחלוק איש על הצורך להרתיע את היחיד ואת הרבים ויידעו הכל שיש שכר ויש עונש. אולם, לעורר ולהוריו אין אותם 7,500 ש"ח שעליהם לשלם, ואם נדרשים אנו לראייה, תמצא לנו הראייה בכך שהעורר יושב בעת הדיון בתא העצורים. על כן יש להסתפק זו הפעם בחילוט 2,500 ש"ח במקום 7,500 ש"ח שהעורר והוריו חייבים בתשלומם. סכום זה ייגבה בהליכים אזרחיים ותשלומו לא יהיה תנאי מוקדם לשחרורו של העורר ממעצר.
(בפני: השופט חשין. עו"ד שלומציון גבאי לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 9.3.98).
בש"פ 5963/97 - דלאל אלעזיז נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (רצח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת הואשמה ברצח המנוחה ברטה קליין, שהתגוררה בבית האבות "משען" ברמת אפעל. באחד הימים, בשעות אחר הצהריים, נמצאה גופתה על רצפת חדר האמבטיה כשהיא חבולה ועל הקירות נתגלו נתזים של דם. מוטות התלייה של וילון המקלחת נמצאו מוטלים על הרצפה, אחד מהם היה מגואל בדם והנסיבות העידו כי המנוחה הומתה בחבטות באמצעות מוט זה. העוררת הועסקה בבית האבות כעובדת נקיון ובאותו בוקר הוטל עליה לנקות את דירת המנוחה. על חולצתה של העוררת שנמצאה במחסן נתגלו כתמי דם. העוררת לא ידעה להסביר את מקור כתמי הדם על חולצתה. ביהמ"ש קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העוררת, אם כי מדובר בראיות נסיבתיות, והורה לעצור אותה עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הראיות כללו שני ממצאים אובייקטיביים. אחד הוא חולצתה המוכתמת בדם של העוררת, אשר נבדקו ואיפיוני הAND- שהושוו לאיפיונים שהופקו מדמה של המנוחה
נמצאו זהים, ובהיעדר הסבר מפי העוררת יש לראייה זו משקל לכאורי נכבד. כמו כן, בבדיקת טביעות אצבע שנמצאו בזירת העבירה, שבוצעה בשיטת "אמידו שחור", זוהו שתי טביעות של העוררת. האחת על גבי מוט הוילון באיזור המוכתם בדם וטביעת כף יד על גבי כתם דם על פני אריח חרסינה בחדר האמבטיה. אכן, מעצם הימצאות טביעות העוררת אי אפשר היה להסיק מאומה לחובתה, שכן היתה במקום בעבודות נקיון, אך ייחודן של הטביעות שאותרו היה בכך שנתגלו בתוך כתמי דמה של המנוחה. כך שקיימות ראיות לכאורה. אשר לבקשה להסתפק בחלופת מעצר - מדובר ברצח אכזרי ומכיוון שקיימות ראיות לכאורה הונח יסוד סביר לחשש כי שחרור העוררת יסכן את בטחונם של קשישים וחסרי ישע.
(בפני: השופט מצא. עו"ד חיים שוורצברג לעוררת, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 17.12.97).
ע.א. 6473/96 - מאיר זורע (זרקא) נגד עמיקם כפר שיתופי להתיישבות... בע"מ
*הארכת מועד להגשת סיכומים (בקשת המשיב להארכת מועד להגשת סיכומים - הבקשה נתקבלה).
ביום 28.12.97 הורה ביהמ"ש העליון על הגשת סיכומים בכתב בתיק ועל פי הצו היה על המערער להגיש את טענותיו בתוך 30 יום ועל המשיב להגיב בתוך 30 ימים מהיום בו הומצאו לו סיכומי המערער. ביום 5.3.98 הגיש המשיב בקשה להארכת המועד להגיש את סיכומיו שאמור היה להגישם עד ליום 2.3.98. לפי הטענה, אירעה פריצה למשרדי ב"כ המשיב וכתוצאה מכך נאלץ המשיב להתארגן במשך 10 ימים והדבר גרם לאיחור. המערער התנגד לבקשת המשיב בטענה שהיה צריך להגיש את בקשתו לפני תום המועד להגשת הסיכומים. הבקשה להארכת מועד נתקבלה.
הפריצה שאירעה במשרדו של ב"כ המשיב מהווה אירוע חריג ומיוחד המהווה טעם סביר לצורך הארכת מועד להגשת סיכומים. יתירה מזאת, מסתבר שגם המערער לא הגיש את סיכומיו בזמן ואיחר בשלשה ימים ואף לא הגיש בקשה להארכת מועד. בנסיבות אלה, מאיין הפגם שבהתנהגותו של המערער את הפגם שבהתנהגותו של המשיב, בכך שהגיש את הבקשה להארכת מועד באיחור.
(בפני: הרשמת אגמון. המערער לעצמו, עו"ד ירון אילן למשיב. 15.3.98).
רע"פ 6772/97 - פלוני נגד מדינת ישראל
*רשות ערעור על חומרת העונש בעבירות אינוס (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הואשם בבימ"ש השלום לנוער בעבירות אינוס בנסיבות מחמירות ובמעשה סדום בנסיבות מחמירות וביהמ"ש זיכה אותו משתי האשמות. ערעור המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל והמבקש הורשע ונדון ל-30 חודשים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. המבקש הוא יליד אוקטובר 76 והמעשה שבעטיו הואשם התרחש באוקטובר 93 בהיותו כבן 17. המבקש ושני נערים נוספים שידלו נערה כבת 16 וחצי לבוא עמם במגע מיני ומשסירבה בעל המבקש את הקטינה. בהליך בפני ביהמ"ש המחוזי אמר ב"כ המדינה שאת עניין העונש הוא משאיר לשיקול דעת ביהמ"ש וכי המדינה תיאות להסתפק בהטלת 6 חודשים מאסר בעבודות שירות. משקיבל ביהמ"ש את הערעור כנגד הזיכוי גזר את העונש, ברוב דעות, כאמור. בקשה לרשות ערעור ניתנה לגבי מידת העונש והערעור נתקבל.
המעשים שבהם הורשע המבקש הם חמורים והעונש שהושת עליו הולם את חומרתם. אין זה ברור מה הניע את התביעה להודיע לביהמ"ש המחוזי שהיא תסתפק
בהטלת מאסר בעבודות שירות. עם זאת, בהתחשב בגילו הצעיר של המבקש בזמן ביצוע המעשים, בעובדה שמאז המעשה חלפו 5 שנים וכן בעמדה שנקטה התביעה בביהמ"ש המחוזי, המסקנה היא שיש להקל בתקופת המאסר. לפיכך יועמד המאסר בפועל על שנה וחצי.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, י. גולדברג. עו"ד ניל גלרון למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 5.2.98).
בג"צ 7172/97 - כרמקס בע"מ ואח' נגד ביהמ"ש העליון ואח'
*דחיית בקשה שבג"צ יבטל חלק מפסק דינו של ביהמ"ש העליון (העתירה נדחתה).
העותרים 2-6 היו עובדיה של המשיבה 5 (להלן: ורגוס) עד שפרשו ממנה והקימו את העותרת 1. משהחלה העותרת מתחרה בורגוס בייצור אותם כלים שורגוס מייצרת, תבעה ורגוס את העותרת בעילות של עשיית שימוש שלא כדין בסודות מסחריים, בהפרת אמון וכדומה. ביהמ"ש המחוזי נענה לתביעה בחלקה בקבעו כי המערערת הפרה סוד מסחרי מסויים של ורגוס. על פס"ד זה ערעורו שני הצדדים. ביהמ"ש העליון קיבל בחלקו את הערעור של ורגוס. העותרים מבקשים כי בג"צ יבטל אותו חלק מפסה"ד בו נקבע כי העותרים הפרו חובת אמון שחבו לורגוס. העתירה נדחתה.
הוראת סעיף 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה, מורה כי בג"צ לא יידרש לעתירות המופנות נגד בתי המשפט שחוק היסוד דן בהם, ובכללם, כמובן, ביהמ"ש העליון. אכן, בג"צ מוסמך להוציא צווים גם נגד אותם בתי המשפט, ואולם כך יעשה רק במקרים חריגים ונדירים ומחמת עילות מצומצמות ביותר. עיקרן של אותן עילות: חריגה מסמכות או פגיעה בולטת בעיקרי הצדק הטבעי. העילות שהעותרים נשענים עליהן הן גם חריגה מסמכות וגם פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. אך אין יסוד לא לטענה של חריגה מסמכות ולא לטענה של פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, זמיר. החלטה - השופט חשין. .7.1.98).
ע.א. 5764/95 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד עו"ד זוטא יצחק
*דירת מגורים" לצורך פטור ממס שבח (הערעור נדחה).
למשיב דירה במבנה באילת שבו נמצאות 144 יחידות דיור דומות. עם רכישת הדירה ערך המשיב הסכם שלפיו נמסרה לחברה פלונית הזכות להשכיר את הדירה משך רוב ימות השנה לצדדים שלישיים, ולמשיב נשמרה זכות השימוש בדירה למשך 60 ימים בשנה בלבד. כן הוסכם על הדרך בה תתחלק התמורה של דמי השכירות שישולמו. המשיב מכר את הדירה והמחלוקת בין הצדדים היא אם הדירה מהווה "דירת מגורים" כהגדרתה בחוק מס שבח מקרקעין לצורך פטור מתשלום מס שבח. לטענת המערער, הדירה הינה דירת נופש של המשיב, בהתחשב בשימוש שנעשה בה כאמור, ודירת נופש אינה דירת מגורים. ועדת הערר דחתה טענה זו, לאחר שקבעה כי מדובר בדירה שמתקיימים בה כל האלמנטים של דירה המיועדת למגורים. הערעור נדחה. נימוקיה של ועדת הערר נכונים הם ויש לאמץ אותם.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. עו"ד יהודה ליבליין למערער, המשיב לעצמו ועו"ד צבי לשם. 26.2.98).