בג"צ 5686/97 - רוביק דנילוביץ ואח' נגד ראש עירית באר שבע ואח'
*מינוי סגן חמישי לראש עירית באר שבע בניגוד לחוק(העתירה נתקבלה).
א. בעירית באר שבע מכהנים 4 סגנים לראש העיר והמשיב הביא לדיון במועצת העיריה החלטה בדבר מינוי המשיב השני כסגן חמישי. העותרים טוענים כי אין העיריה רשאית למנות סגן חמישי ובעמדה זו תומך המשיב 3 - שר הפנים. מנגד סוברים ראש העיריה והחבר המיועד לסגן חמישי כי ניתן למנות סגן חמישי. העתירה נתקבלה.
ב. הסעיפים 14 ו-15 לחוק הרשויות המקומיות קובעים כי ברשות מקומית שמספר תושביה עולה על 150,000 אך אינו עולה על 250,000 יכולים להיבחר 4 סגנים. בעיר באר שבע מספר התושבים אינו עולה על 250,000 כך שניתן לבחור רק 4 סגנים. באי כח המשיבים טוענים כי על אף לשונו המפורשת של החוק, רשאית המועצה לבחור בסגן חמישי ולעניין זה העלו שתי טענות עיקריות. האחת היא שנוהג פשה ברשויות המקומיות, שאין הן משגיחות בדבר החוק וכי זה מכבר בוחרות מועצות של רשויות מקומיות בארץ בסגן אחד מעבר לאמור בחוק. טענה זו אינה מובנת. דבר החוק פשוט וברור ובמקום שהחוק מדבר בלשון בני אדם ובאורח ברור, אין לו לנוהג כל מקום שהוא.
ג. מוסיפים באי כח המשיבים וטוענים כי יש להבדיל ולהבחין בין סגן ראש עיריה בתואר לבין סגן ראש עיריה בשכר ולטענתם הסעיפים 14 ו-15 לחוק עניינם רק בסגן ראש עיר בשכר. טענה זו אין בה ממש. הוראות הסעיפים אינן מבדילות בין סגן ראש עיריה בתואר לבין סגן ראש עיריה בשכר והמסקנה היא כי מועצת עירית באר שבע לא היתה רשאית ולא מוסמכת למנות אלא ארבעה סגנים בלבד לראש העיריה. בחירתו של המשיב 2 כסגן חמישי לראש העיריה בטל ומבוטל מעיקרו וכמוהו כלא היה.
ד. המשיבים ידעו היטב על עמדת משרד הפנים והטעמים לאותה עמדה שאין למנות סגן חמישי ובכל זאת הביאו את דבר הבחירה בפני מועצת העיריה. בנסיבות אלו יש לחייב את שני המשיבים באופן אישי לשלם לעותרים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ש"ח.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"ד עדי הדר לעותרים, עו"ד מאיר שטרית למשיבים, עו"ד גב' דנה בריסקמן לשר הפנים. 23.3.98).
בג"צ 6249/96 - התאחדות הקבלנים והבונים בישראל ואח' נגד ראש עירית חולון ואח'
*ביטול חוק עזר של עירית חולון המטיל היטל מבני ציבור על הקבלנים(העתירה נתקבלה).
א. בגדר השירותים המוניציפליים שעל רשות מקומית לספק לתושביה נכללת החובה להקים מבני ציבור - כגון בתי ספר, גני ילדים, גנים ציבוריים וכיוצא באלה. מילוי החובה מכביד על תקציב הרשות כאשר מוקמים מתחמי מגורים חדשים, ובמהלך השנים גלגלו רשויות מקומיות הוצאות אלה בדרכים שונות על שכמם של בעלי הזכויות במקרקעין שעליהם נבנו המתחמים ואלה גלגלו אותן על רוכשי הדירות. זאת בניגוד למדיניות עקיבה של הממשלה ששללה הטלה של עלות הקמת תשתית ציבורית על בעלי הדירות. עירית חולון דרשה במשך שנים רבות כתנאי לקבלת היתרי בניה במתחמי מגורים חדשים ע"י קבלנים, כי אלה ישאו באגרה ששיקפה עלות הקמתם של מבני ציבור וגנים ציבוריים.
ב. בדצמבר 94 קיבלה מועצת עירית חולון שני חוקי עזר: האחד: היטל מבני ציבור; והאחר: היטל גנים ציבוריים. שר הפנים פעל בהתאם למדיניות הממשלה וסירב לאשר
את חוקי העזר. בפברואר 96 קיבל בג"צ עתירת חברה קבלנית נגד עירית חולון ופסק כי דרישת העיריה לתשלום אגרת מבני ציבור אינה חוקית. כ-6 חודשים לאחר מתן פס"ד זה, על אף התנגדות שר האוצר, אישר שר הפנים את חוק העזר בדבר גביית היטל מבני ציבור, אך צימצם את תחולתו לשני מתחמי מגורים חדשים. התנגדות השר לחוק העזר הנוגע להיטל גנים ציבוריים נשארה בעינה והחוק לא פורסם עד היום. השר הדגיש במכתב שכתב לראש עירית חולון כי האישור ניתן באופן מיוחד להקמת המתחמים האמורים. עתירת העותרים נתקבלה.
ג. חוק העזר היטל מבני ציבור שאושר ע"י שר הפנים מטיל היטל על מחזיקי מקרקעין בשני מתחמים בודדים בחולון וזאת בניגוד למדיניות הכללית של הממשלה ומבלי שנקבעו אמות מידה לסטייה מן המדיניות. בכך נפגע עקרון השוויון. מובן שאין משמעות עקרון השוויון כי יש להחיל באופן מכני את המדיניות הכללית של הרשות על כל המקרים הבאים בגדרה, ולרשות שמור שיקול דעת להבחין ולהבדיל בין מקרים שונים. הרשות יכולה לחרוג מהמדיניות על בסיס שוויוני ועל יסוד אמות מידה ברורות במידת האפשר.
ד. במקרה שלפנינו סירב שר הפנים לאשר את החלת ההיטל על כלל העיר ואישרו לשני מתחמים מסויימים בעיר. ההיטל סותר את המדיניות של הממשלה. הוא פוגע איפוא בעקרון השוויון ומביא לאפלייה אסורה בשני מישורים: לאפלייה בין בעלי הזכויות במקרקעין במתחמים עליהם הוא חל לבין שאר בעלי הזכויות בעיר חולון ואף ברחבי המדינה כולה שאינם נדרשים לעשות כן; הוא מפלה בין העיר חולון לבין שאר הרשויות המקומיות בארץ המנועות מלהשיג מימון בדרך זו ונאלצות להסתפק במימון הממשלתי ובתקציבן שלהן. המסקנה היא שחוק העזר פוגע בעקרון השוויון ועל כן אינו כדין.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד גב' מלכה אנגלסמן ובני אנג'ל לעותרים, עו"ד צבי אגמון לעירית חולון, עו"ד גב' אסנת מנדל לשרי הפנים והאוצר. 29.3.98).
ע.א. 3296/97 - ענבר - איתי החזקות (1986) בע"מ נגד עירית חיפה
*דחיית טענה של הפרת הסכם בינוי עם עירית חיפה כאשר לבקשת העיריה הציבה הוועדה לתכנון ולבניה למתן היתר הבניה תנאי שלא נזכר בהסכם(מחוזי חיפה - ת.א. 1351/91 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. המערערת (להלן: החברה) זכתה במכרז ונחתם חוזה בינה לבין העיריה בדבר בינוי שטח של מקרקעין מסויימים. משפנתה החברה לוועדה לתכנון ולבניה העלתה העיריה בקשה כי מתן היתר הבניה יותנה בהקמת טיילת ותחזוקתה ע"י החברה. החברה ראתה בכך הפרת הסכם והגישה תביעה נגד העיריה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין בדרישה של העיריה לוועדת התכנון משום הפרת הסכם ע"י העיריה ועל כן דחה את טענת ההפרה מצד העיריה, אך חייב את העיריה בתשלום סכום מסויים לחברה. שני הצדדים ערערו לביהמ"ש העליון וביהמ"ש קיבל את ערעור החברה, ביטל את פסה"ד והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי עם הנחיות. ביהמ"ש המחוזי חזר וקבע כי העיריה לא הפרה אתההסכם ובאשר לחיובה של העיריה חזר ביהמ"ש וחייב את העיריה לתשלום הסכום בו חוייבה כלפי החברה "בפיסקאות 9 ו-10 לפסה"ד הראשון". הערעור דנא עניינו התשלום שעל העיריה לשלם וכן הקביעה שהעיריה לא הפרה את ההסכם. הערעור נדחה בעיקרו.
ב. לעניין חיובה של העיריה - משבוטל פסה"ד הראשון והדיון הוחזר בהקשר לנושא שהועלה בערעור החברה, בוטל גם החיוב שחוייבה בו העיריה כלפי החברה, אלא שלא היה בביטול זה משום קבלת ערעור העיריה על חיובה, ערעור שלא היה בו ממש. מכאן שפסה"ד השני שחזר וקבע את החיוב של העיריה כלפי החברה, מחייב את העיריה
לשלם לחברה את הסכום שנקבע בפסה"ד הראשון בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כאמור שם.
ג. באשר לערעורה של החברה על דחיית תביעתה לפיצויים - השאלה הינה אם מעמידה התנהגות העיריה עילה לתביעת פיצויים ע"י החברה עקב הפרת הסכם או עקב התנהגות בלתי תקינה ושלא בתום לב, שהביאה לדרישת הוועדה המקומית להקים טיילת, דרישה שלא הופיעה במכרז ובהסכם. תשובת ביהמ"ש המחוזי היתה בשלילה ואין לומר כי ביהמ"ש שגה בכך. היה ברור לחברה שהשגת רשיון בניה הוא תנאי למימוש ההסכם והיא התחייבה למלא אחר התנאים שיקבעו ע"י רשויות הרישוי כתנאי בהיתר. אחד התנאים של הרשות היה הקמת הטיילת. הגשת המלצות והצעות מטעם מחלקת מהנדס העיר לוועדה, איננה הפרת התחייבות מצד העיריה. המלצות אלה נעשו ע"י האדריכלית של העיריה בהסתמך על שיקוליה המקצועיים בתום לב ובמסגרת תפקידה. לא ניתן לקבוע כי העיריה פעלה בחוסר תום לב ובאי תקינות במישור המינהלי במידה המעמידה עילת תביעה לחברה.
ד. אשר לעצם השאלה אם צדקה ועדת המשנה כאשר התנתה את מתן ההיתר בהקמת טיילת - אין החברה תוקפת את חוקיותה של דרישה זו. אם לדעת החברה היתה זו דרישה בלתי לגיטימית, היתה הדרך פתוחה בפניה לפנות למליאת הוועדה המקומית ולבקש שינוי ההחלטה ובהמשך לכך לערור לוועדה המחוזית.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, י. גולדברג. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד א. שביט ור. ברעם למערערת, עו"ד ת. איתי למשיבה. 26.3.98).
בש"פ 2022/98 - סידוניה רידר נגד הרב דוד אוחיון (ביה"ד הרבני) ואח'
*ביטול מאסר שהוטל ע"י בי"ד רבני בגין הפרעה לדיונים(בקשה לביטול מאסר שהוטל עקב הפרעה לביה"ד - הערר נתקבל).
א. המבקשת ובעלה (המשיב 2) מתדיינים שנים רבות בפני ביה"ד הרבני וביה"ד קבע בפס"ד סופי כי האשה חייבת לקבל גט מבעלה. השניים זומנו לביה"ד ביום 25.3.98 ובאותו יום היה דו שיח בין האשה לבין הבעל באולם ביה"ד כאשר האשה התנתה את הסכמתה להתגרש בהסכם גירושין שיבטיח את מצבה. לאחר תיאור שיגרתי של הפרוטוקול בדבר הדו שיח כתוב בפרוטוקול ביה"ד לאמור "ביה"ד מזהיר את האשה שלא תתחצף לביה"ד. האשה לא מפסיקה וביה"ד שוב מזהיר אותה. ביה"ד מורה לשוטר לעצור את האשה. האשה יוצאת. החלטה: ניתן בזה צו לעצור את האשה... למשך שבועיים על הפרעה ואי ציות לביה"ד". הערר נתקבל. לאחר שהאשה היתה כלואה כיומיים, הוחלט לשחרר את המבקשת לאלתר מן המעצר בו היא נתונה ללא מתן נימוקים. עתה ניתנו הנימוקים לקבלת הערר.
ב. ניתן היה להסתפק בהחלטה ללא מתן נימוקים, שכן בראשות הדיון הודיע ב"כ המדינה כי בשים לב למכתב התנצלות שכתבה המבקשת לביה"ד, מסכים הוא וראוי שיש לשחרר את האשה ממעצרה לאלתר. ברם, אין די בשחרור ללא הנמקה ויש צורך להתייחס לגופם של דברים.
ג. לפי חוק בתי דין דתיים (מניעת הפרעה) "אדם העושה אחד המעשים שלהלן בעת דיון ביה"ד... רשאי ביה"ד... לאחר שהתרה באדם להימנע מהפרעה והוא לא שעה להתראה, להענישו על אתר... במאסר עד 3 חודשים: מתנהג בדרך של אלימות או איומים או בדרך פרועה או מבישה... מפריע בדרך אחרת לדיוני ביה"ד". בהמשך נאמר כי על העונש שהוטל כאמור "יתן ביה"ד מיד הודעה בכתב לנשיא ביהמ"ש העליון, הנשיא... רשאי, לאחר שזימן את הנדון אם ביקש זאת, לבטל את העונש או לשנותו לקולא...".
ההוראה שביה"ד יכול על אתר להעניש את מי שמפריע לדיונים מהווה למעשה "האחדת רשויות". ביהמ"ש או ביה"ד בענייננו שלנו משמש בה בעת, גם מאשים, גם עד, גם בימ"ש, ובמובן מסויים גם מוציא לפועל. במגבלות אלו של "האחדת רשויות" שומה עלינו לעשות כמיטבנו כדי לשמור על זכויותיו של הנאשם.
ד. מקצת מן הסייגים העולים מתוך החוק ומפירושו הם אלה: אין ביה"ד קונה סמכות לענוש אדם בקנס או במאסר אלא אם היתרה בו תחילה להימנע מהפרעה. אין ספק כי המושג "התראה" משמיע מאליו אזהרה לנאשם כי יימנע מהפרעה והיא לשון החוק, ואולם נראה כי התראה כהילכתה כוללת בחובה אף אזהרה לאדם, כי אם לא יימנע מהמשך הפרעה כי אז ייענש. ערובה נוספת לזכותו של אדם היא בחובה המוטלת על ביה"ד לרשום בפרוטוקול את דבר ההתראה וכן על ביה"ד לפרש בפרוטוקול את מהותה של ההפרעה אשר נעשתה נוכח פניו. ערובה נוספת היא החובה ליתן מיד "הודעה בכתב לנשיא ביהמ"ש העליון". בימים קודמים לא ניתן היה להעביר "הודעה בכתב", אלא בידיו של רץ שליח ובימינו שקיים מכשיר הפקסימיליה יש לפרש את המושג "מיד" כהעברה בשגר פקסימיליה בנוסף להודעה בדרכים המקובלות.
ה. בפרוטוקול ביה"ד נאמר כי "ביה"ד מזהיר את האשה שלא תתחצף...". התראה יש בדברים אלה, אך השאלה היא אם מדובר בהתראה כהילכתה. מהפרוטוקול אין יודעים אם ביה"ד הזהיר את המבקשת כי הוא עומד להענישה ואחד מן העיקרים חסר על כן מן הספר. גם אם הזהיר ביה"ד את המבקשת כי הוא עומד לעונשה, הרי בלא שאזהרה זו בא זיכרה בפרוטוקול, לא יועיל תיקון שיבוא לאחר מעשה.
ו. כמו כן, עיון בפרוטוקול אינו מאפשר לדעת מה אמרה המבקשת לביה"ד ומה טעם סבר ביה"ד כי דיברה דברי חוצפה. אם אין בפרוטוקול מה היתה ההתחצפות של האשה כיצד יוכל נשיא ביהמ"ש העליון להעביר תחת שבט ביקורתו את החלטת ביה"ד. דבר אחרון - אחרון במניין אך לא בחשיבות - המבקשת נאסרה ביום 25.3 והועברה לכלא ולמחרת היום פנתה באמצעות באת כוחה למנהל בתי הדין הרבניים ואל ביה"ד עצמו והביעה את נכונותה להתנצל על הדברים שאמרה בביה"ד. בתגובה אומר מזכיר ביה"ד כי אב ביה"ד אינו מוכן להיעתר לבקשה. מכתבה של המבקשת על מצבה הנפשי והרוחני נוגע ללב וחובה היתה על ביה"ד לזמן את המבקשת, לקרוא את אשר כתבה ולשמוע את אשר בפיה. אכן הוא לא חייב היה לשנות מהחלטתו, אך כיצד ידע ביה"ד אם לשנות מהחלטתו ולהקל בעונש אם אינו שומע את המבקשת.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' עפרה פרידמן למבקשת, עו"ד אריה פטר ליועץ המשפטי. 29.3.98).
דנג"צ 1913/97 - אידריס מואסי ואח' נגד שר הפנים ואח'
*הארכת מועד כהונתה של מועצה מקומית נבחרת מעבר ל-5 שנים כדי לקיים בה את הבחירות יחד עם כל הרשויות המקומיות(העתירה נתקבלה ברוב דעות הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין והשופטים אור וחשין נגד דעתם החולקת של השופטים זמיר, גב' שטרסברג-כהן וטירקל).
א. בבג"צ 8833+8906/96 (סביר נ'-228) הועלה נושא קביעת הבחירות הקרובות למועצה המקומית באקה אל-גרבייה. במועצה זו היתה ועדה ממונה והבחירות למועצה המקומית התקיימו לפני הבחירות לכלל הרשויות המקומיות. העותרים ביקשו להורות לשר הפנים לקיים את הבחירות במועד תום 5 שנות כהונתה של המועצה ולא לדחות את הבחירות עד לבחירות הכלליות. שר הפנים סבר שאין מניעה לכך שהמועצה תכהן יותר מ-5 שנים ושהבחירות למועצה יתקיימו יחד עם הבחירות לכלל העיריות והמועצות המקומיות. עתירת העותרים לבג"צ נגד החלטת שר הפנים נדחתה ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן וטירקל נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין שסבר כי יש להורות על קיום הבחירות בתום 5 שנים לכהונת המועצה. בדיון נוסף
הוחלט ברוב דעות הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין והשופטים אור וחשין, נגד דעתם החולקת של השופטים זמיר, גב' שטרסברג-כהן וטירקל, לקבל את עתירת העותרים, לבטל את פסק דינו של בג"צ בדיון הקודם את החלטת שר הפנים ולהורות לשר הפנים לקיים את הבחירות למועצה המקומית באקה אל-גרבייה במועד המוקדם ביותר שניתן לערכן על פי חוק. ההחלטה ניתנה ביום 31.12.97 וצויין כי הנימוקים ינתנו בנפרד. עתה ניתנו הנימוקים. (ראה סביר נ' 365).
ב. בפסה"ד המנומק ניתנו שני פסקי דין עיקריים אחד מפי השופט חשין התומך בדעת המיעוט בעתירה הקודמת, והשני של השופט זמיר התומך בעמדת הרוב בפסה"ד הקודם. השניים מנתחים בהרחבה את סמכויות השר, את הפרשנות הנכונה של החוק ומשמעות סעיפיו וכן את האיזון שבין הצורך לקיים בחירות במועדן לבין הצורך לקיים את הבחירות במועד אחד בכל הרשויות המקומיות.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור, חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עו"ד אמיר טובי לעותרים, עו"ד גב' דנה בריסקמן לשר הפנים, עו"ד רנאטו יאראק למשיבים האחרים. 24.3.98).
ע.פ. 2801/95 - יעקב קורקין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בייבוא סמים מקולומביה לבלגיה והולנד. *הרשעה בזיוף דרכון כאשר הדרכון הוצא על יסוד מסירת פרטים כוזבים. *קבילות תמלילי שיחות כאשר סרטי ההקלטה הושמדו. *התנהגות העולה כדי "מבצע בצוותא" של עבירה(מחוזי ת"א - ת.פ. 428/93 - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בשלשה אישומים של סחר בקוקאין שיובא מקולומביה להולנד ובלגיה ועבירה של שימוש בדרכון מזוייף ונדון ל-20 שנים מאסר בפועל. האישום וההרשעה מבוססים על עדותו של שותף לעבירה שהיה לעד מדינה (להלן: שמש). על פי גירסתו של שמש עמד המערער בין השנים 89-92 בראש קבוצה שקיימה רשת לייבוא קוקאין מקולומביה לבלגיה ולהולנד. בין חברי הקבוצה היו גבי קניגסברג, אליאס כהן, יובל שמש (עד המדינה) ומקורב נוסף עמוס סולמי. כל אחד מארבעת האישומים מדבר בפרשייה נפרדת.
ב. אישום אחד (להלן: פרשיית המזוודות) מתייחס לשיגור מזוודות בדרך אויר לבלגיה באמצעות בלדרים מזדמנים. מרביתה של התקופה שבה שוגרו המזוודות בילה המערער בכלא בהולנד, ובאותה תקופה שמר שמש על קשר הדוק עמו, דיווח לו על פרטי הברחת הקוקאין והעביר לו סכומי כסף להוצאות בכלא ומבחינתו של שמש ראה במערער "שותף" מלא. כאשר שוחרר מן הכלא, נמסרו למערער כל הכספים שהצטברו בעקבות פעילות הייבוא במזוודות.
ג. אישום שני (להלן: פרשיית 300 הק"ג ומשלוחי הבננות) מתייחס למשלוח 300 ק"ג קוקאין ע"י שמש, בהתאם להנחיית המערער, בדרך הים מקולומביה לבלגיה. הסמים הוסתרו במכולה שהכילה מכשירים חשמליים ועל פי הניירת נשלחה לתל אביב. ברם, נתיב השיט שנבחר עבר דרך בלגיה ושם המתינו למכולה המערער וגבי, שדאגו לפריקתה והעברתה "למוביל" אחר לצרכי שיגורה, כביכול, לתל אביב אך המכולה נשארה בבלגיה, והסמים הגיעו לשליטת המערער. האישום השלישי (להלן: פרשיית 650 הק"ג). אישום זה מתייחס למשלוח של 650 ק"ג קוקאין במכולה מקולומביה באותה שיטה וכאשר הגיעה האניה לבלגיה נתפסו הסמים ע"י משטרת בלגיה.
ד. האישום הרביעי (להלן: פרשיית הדרכון המזוייף) מתייחס לגילוי דפים מתוך דרכון בריטי במשרדי חברה שהיתה מעורבת בפרשיות הסמים באנטוורפן. מדובר בדרכון ע"ש פוסטר אנדרסון כשהתמונה של נושא הדרכון היא תמונתו של המערער. המערער הסביר כי הוא קיבל את הדרכון במשרד הפנים באנגליה, אגב התחזות לבעליו האמיתי
באמצעות תעודת לידה מזוייפת, והחזיק בו לצורך פתיחתם וניהולם של חשבונות בנקאיים.
ה. המשטרה קיימה בארץ בשנים 89-93 מעקב סמוי אחר פעילות חברי הקבוצה וקיימה הקלטות סתר של שיחות טלפוניות שקיימו שמש, סולמי והמערער. ביהמ"ש מצא בתמלילים של מספר שיחות סיוע לעדותו של שמש. בשעתו לא הובנה חשיבות השיחות המפלילות וסלילי ההקלטה הושמדו אגב שימור התמלילים בלבד. השיחות התנהלו בשפת "רמזים" ואנשים שאליהם התייחסו כונו ב"כינויים" סודיים, אך שמש חשף בעדותו את משמעות הרמזים והכינויים ופענח את תוכנן של השיחות. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון מלא ומוחלט בגירסתו של שמש ומצא לה סיוע. הערעור נדחה.
ו. לעניין הדרכון המזוייף - הסניגור טוען כי המערער לא "זייף" את הדרכון אלא, אולי, השיגו שלא כדין. אין לקבל טיעון זה. הדרכון מהווה "מסמך הנחזה להיות את אשר איננו והוא עשוי להטעות" כאמור בפיסקה (1) להגדרת "זיוף" בסעיף 414 לחוק העונשין. בתור שכזה הדרכון הינו מסמך "מזוייף" והמערער עשה בו שימוש ביודעו שהוא מזוייף. הטענה שהדרכון אינו "מזוייף" משום שהוצא ע"י פקיד הרשות באנגליה - לאו טענה היא. פקיד הרשות הוטעה ע"י המערער ושימש כזרועו הארוכה להוצאת דרכון האומר שקר על עצמו ודי בכך כדי להפוך את הדרכון לדרכון "מזוייף". אשר לשימוש בדרכון המזוייף - המערער אמר שהשתמש בו לפתיחת חשבונות בנק, וחזקה על פקידי הבנק שמילאו חובתם וביקשו הצגת דרכון בעת פתיחת החשבון.
ז. באשר להשגות של המערער על האמון שנתן ביהמ"ש בעדותו של שמש - ביהמ"ש המחוזי ראה את שמש על דוכן העדים והתרשם ישירות מעדותו. לא נעלמו מעיניו הפגמים, הסתירות והתמיהות שעליהם מצביע הסניגור, אך הערכת המהימנות נעשתה ביסודיות ואין עילה להתערב במסקנה שאליה הגיע ביהמ"ש. שמש הוא "עד מדינה" ודבריו טעונים סיוע - ביהמ"ש מצא סיוע בתמלילי השיחות. תוכנן של השיחות מאמת את גירסתו של שמש בדבר מעורבותו של המערער בשיגור הסמים מקולומביה ע"י הטמנתם במכולה "תמימה" הממוענת בדרך הים לתל אביב אך נפרקת בנמל בבלגיה.
ח. אשר לטענת המערער כי ה"התנהגות" שלו אינה מביאה אותו לגדר "מבצע בצוותא" - אכן אדם אינו הופך "מבצע בצוותא" של עבירה, אלא אם כן מביאה אותו "התנהגותו" בגדרו של זה. לפי גירסת שמש עמד המערער בראש הקבוצה וניהל את פעילותה. התנהגות זו, אף שאינה כוללת מגע עם הסמים נושאי האישום וההרשעה, או נטילת חלק פיסי ברכישתם, העברתם לאירופה ומכירתם, מבטאת "השתתפות" בביצוע העבירה העושה את המשתתף ל"מבצע בצוותא". מקום שמספר בני אדם חוברים יחדיו לביצוע עבירה, כשלכל אחד מהם "תפקיד" בביצוע - נושא כל אחד מהם באחריות לביצוע כ"מבצע בצוותא".
ט. באשר לקבילות תמלילי השיחות המפלילות - תנאי הקבילות הטכנית שנקבעו בפסיקה נועדו להבטיח את אמינותו של סרט ההקלטה מפני "עיוות" השיחה המוקלטת ומפני התערבות פסולה בתוכן המוקלט בסרט. בענייננו, על יסוד הראיות שבאו מפי העדים שטיפלו בסרטי ההקלטה ובתמלילם, עולה כי החשש שמא חוקרים התערבו התערבות פסולה בסרט שבו הוקלטה השיחה האמורה נשלל הגיונית. להוכחת עמידתו של סרט ההקלטה שממנו נעשו תמלילים במבחן ה"קבילות הטכנית" ניתן למצוא בסיס ראייתי מספיק בראיות נסיבתיות ובמסקנה ההגיונית המתחייבת מהן. סרט ההקלטה הינו "מסמך" ולעניין הצגתו חלים כללי הראייה הטובה ביותר וחריגיו. במקרה דנא הושמדו הסרטים וניתן להוכיח את תכנם ב"ראיה משנית" היינו, התמלילים שהם הראיה המשנית הטובה ביותר בנסיבות אלה.
י. טענה אחרת של הסניגור כנגד קבילות התמלילים סומכת על "שימור" התמלילים על אף השמדת הסרטים בניגוד להוראות תקנות האזנת סתר. לדעת הסניגור הופכת הפרת התקנות את התמלילים ל"דברים שנקלטו בדרך האזנת סתר בניגוד לחוק". אין בטענה זו על מה שתסמוך. החוק מדבר בפסלותם של דברים ש"נקלטו" בדרך האזנת סתר ואילו כאן אין טענה נגד חוקיות "ההקלטה" אלא על כך שלא הושמדו התמלילים יחד עם הסרטים. אין בלשון התקנות שעליהן סומך הסניגור דבר התומך בטענתו, כי אי מילויין יביא לפסילת קבילותם של סלילי ההקלטה ותמליליהם.
יא. התביעה נמנעה מלהעיד מטעמה את ה"מעורבים" בעבירה שהזכיר שמש בעדותו וביניהם גבי, אליאס וסולמי. לכאורה יש בכך כדי לעורר תמיהה הפוגעת במשקל עדותו של שמש. ברם, עדים אלה לא היו יכולים להרשות לעצמם לאמת את דברי שמש, שהרי אימות דבריו משמעו הפללה עצמית מצידם. על כן אין לזקוף את אי ההעדה לחובת מהימנותו של עד התביעה, שהוא עד מדינה. מאידך, רשאי היה הסניגור להעיד עדים אלה מטעמו ובחר לא לעשות כן. ניתן להניח שנהג כך משום שסבר כי הותרת עמדתם של עדים אלה ב"אפילת הניחוש" תיטיב עם המערער יותר מאשר דברי ההכחשה של גירסת שמש בעדותם.
יב. אשר לאישום בפרשיית המזוודות - בחלק נכבד מן התקופה שבה התבצעה פרשיית המזוודות היה המערער כלוא בבית סוהר בהולנד ולכאורה לא יכול היה לקחת חלק "פעיל" בביצוע העבירה. ברם, מעדותו של שמש מתחייבת "מעורבות" מצידו של המערער גם בפרשיה זו על אף היותו כלוא, והמערער לא העלה הסבר המשמיט את הבסיס מתחת למסקנה זו. שהייה בכלא אינה שוללת אחריות לעבירה המתבצעת מחוץ לכתליו.
(בפני השופטים: אור, קדמי, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד ירום הלוי למערער, עו"ד רות דוד למשיבה. 24.3.98).
ע.א. 7017/95 + 8556/96 - רוני לוביאניקר ואח' נגד משרד האוצר ואח'
*פיצויים עקב הפרת הסכם להענקת קרקע חליפית עבור קרקע שהופקעה. *המועד הקובע לעניין גובה הפיצויים בהפרת הסכם מכר(מחוזי י-ם - ת.א. 154/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
א. בשנת 1980 הופקעו קרקעות בצפון ירושלים ובמסגרת זו הופקעה קרקע בשטח של כ-70 דונם שהיתה בבעלות המערערים. עתירתם לבג"צ נגד ההפקעה נדחתה בשעתו. בשנת 87, לאחר מו"מ, הסכים המינהל להקצות למערערים קרקע חליפית תמורת הקרקע שהופקעה. זאת, בכפיפות לאישור ועדת הפטור ממכרז פומבי שליד המינהל. המינהל הגיש לוועדת הפטור מסמך ובו הסביר את המניעים לבקשת הפטור ממכרז. ועדת הפטור דחתה את הבקשה לאחר שבדיון בפני הוועדה התנגד נציג המינהל לקבלתה. בעקבות זאת הגישו המערערים תובענה לביהמ"ש המחוזי נגד שר האוצר והמינהל וטענו לקיומו של הסכם מחייב בעניין הקצאת המגרש החליף. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההסכם היה כפוף לאישור ועדת הפטור ומשלא התקבל האישור ההסכם בטל. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורם של המערערים וקבע שהמינהל הוא זה שהכשיל את מילוי התנאי ועל כן הוא מנוע מלהסתמך על אי מילויו של התנאי כהצדקה לביטול ההסכם. על כן הוחזר הדיון לביהמ"ש המחוזי לשם קביעת הסעד המגיע למערערים.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערים לקבלת קרקע חליפית וקבע כי הפיצויים ייפסקו על בסיס שווי המגרש החליף. לעניין זה הוגשו חוות דעת של שני הצדדים באשר לשומת ערך המקרקעין ביום 1.1.89, היום בו הסכימו המערערים לקבל פיצויים בסכום של למעלה מ-416,000 ש"ח שאף לדעת המינהל היו זכאים להם. בפסק
הדין הסופי, שניתן באוקטובר 96, קבע ביהמ"ש כי העלייה החדה בשווי המגרש החליף בין השנים 89 ל-95 לא היתה בתחום צפייתה של הרשות. לדעת ביהמ"ש סביר היה להניח כי המערערים היו מוכרים את המגרש מיד לאחר שהיה מוקצה להם בינואר 89 ועל כן קבע את סכום הפיצויים על יסוד שווי המגרש החליף בינואר 89 בסכום של כ-2,4 מליון ש"ח. מסכום זה ניכה את סכום הפיצויים ששולם למערערים וסכום הפיצויים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית נכון ליום פסה"ד הגיע לכ-7 מליון ש"ח. המערערים טענו כי ביהמ"ש צריך היה לפסוק להם פיצויים על יסוד שווי המגרש החליף באוקטובר 95 ומנגד חזרו המשיבים והעלו טענות הנוגעות לתוכן ההסכם. ערעורם של המשיבים נדחה וערעור המערערים נתקבל.
ג. בשיטתנו המשפטית הסעד הראשוני על הפרת חוזה הינו אכיפה. הזכות לקבלת פיצויים מהווה תחליף לסעד האכיפה. הפיצויים נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה אילו החוזה קויים. זאת, בין אם הנזק מתבטא בהפסד ישיר ובין אם הוא מתבטא בהפסד רווח. מפר חוזה פטור מתשלום פיצויים עבור נזק שלא ניתן היה לצפותו, וחייב הוא בתשלום פיצויים בגין נזק שאותו צפה כתוצאה מסתברת של הפרתו או שהיה עליו לצפותו. הזכות לפיצויים בגין נזק שנגרם עקב הפרה ותיחומה של זכות זו לנזק צפוי בלבד, מעוגנים היום בסעיף 10 לחוק התרופות. במבחן הציפיות על פי סעיף 10, צירף המחוקק למבחן סובייקטיבי מבחן אובייקטיבי שעניינו בציפיות האדם הסביר. הציפיות על פי המבחן האובייקטיבי היא שאלה שבדין ואינה טעונה הוכחה, אלא היא נקבעת על פי נסיון החיים והשכל הישר. מוכר שקיבל את התמורה עבור הממכר, לרבות מקרקעין, אך לא סיפק אותו, יחוייב בדרך כלל לשלם לקונה פיצויים בגובה ערכו של הממכר בעת התשלום. שכן אילו המוכר היה ממלא אחר התחייבותו היה בידי הקונה רכוש בשווי זה. לעומת זאת, בדרך כלל, אין מחייבים את המפר בתשלום פיצויים בגין מניעת רווח שהיה צומח לנפגע מעסקות עתידיות בממכר, שאותן היה עשוי לבצע אילו קיים המפר את התחייבותו הבסיסית, אלא אם המפר צפה בפועל נזק זה כתוצאה מסתברת של ההפרה.
ד. בענייננו, צימצם ביהמ"ש את הנזק הצפוי על יסוד עיסקה שעל פי הערכתו היו המערערים עושים במגרש החליף לו קיימה הרשות את ההסכם עמם. ברם, צמצום הנזק על יסוד עסקות עתידיות הינו ספקולטיבי לא פחות מאשר הגדלתו כך. הדעת אף נותנת כי מבחן הציפיות אינו משתנה על פי תוצאות יישומו. יתירה מזאת, התחשבות בעיסקות עתידיות היתה עשוייה להביא במקרה דנא להגדלת הפיצויים, שכן המערערים ביקשו לפתח את האיזור ולבנות על המגרש החליף וההנחה היא שלא היו מוכרים את המגרש ב-89 אלא בונים מבנים ורווחיהם היו עולים על עליית שווי החלקה.
ה. מאידך, לצורך חישוב הפיצויים, סביר להניח כי סכום הפיצויים שכבר שולם למערערים הושקע ברכישת מקרקעין פנויים אחרים באותו איזור. מכל מקום, המערערים היו חייבים לעשות כן בגדר החובה המוטלת על הנפגע להקטין את הנזק מכח סעיף 14(א) לחוק התרופות. אכן, הוכחת הטענה כי הנפגע לא עשה מספיק להקטנת הנזק מוטלת על המפר, ברם, בענייננו, השקעת כספי הפיצויים שכבר התקבלו במקרקעין מתחייבת מן הנסיבות, והמערערים אף לא טענו כי לא עשו כן. המסקנה היא שיש לחשב את הפיצויים למערערים, לרבות הסכום ששולם בינואר 89, על פי ערכם הקרקעי באוקטובר 95. כך שהפיצויים המגיעים למערערים הם למעלה מ-11 מליון ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסה"ד.
ו. פסה"ד ניתן מפי השופטת דורנר. השופט גולדברג התייחס בפס"ד נפרד לדבריה של השופטת דורנר שלפיהם "מוכר שקיבל את התמורה עבור הממכר (לרבות מקרקעין),
אך לא סיפק אותו, יחוייב בדרך כלל לשלם לקונה פיצויים בגובה ערכו של הממכר בעת התשלום". השופט גולדברג העיר כי הכלל הקובע את המועד להערכת הפיצויים הינו ביסודו כלל גמיש, המותאם לנסיבות העניין והמוכתב ע"י השיקולים הכלליים העומדים ביסוד דיני הפיצויים. כן התייחס השופט גולדברג לעניין הנטל לרכישת נכס חילופי ע"י הניזוק.
(בפני השופטים: א. גולדברג, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופטת דורנר, הוסיף השופט גולדברג. עו"ד שלמה ליבליך למערערים, עו"ד שחר ולר למשיבים. 17.3.98).
בש"פ 1849/98 - מדינת ישראל נגד חגי זגורי ואח'
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים (חבלה במלחמת כנופיות)(בקשה לארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חודשים - לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. ארבעת המשיבים עומדים לדין בשורה של אישומים ובכללם חבלה בכוונה מחמירה, עבירה בנשק, גניבת רכב וכיוצ"ב עבירות. מדובר במלחמת כנופיות בבאר שבע והראיות לכאורה מעידות על המשיבים שהם אנשים קשוחים וקשים. על פי האישום קשרו ביניהם המשיבים לפגוע במשפחתו של בן כנופיה יריבה על רקע מאבקי שליטה בעיסקי סמים ובתי שעשועים. כך נסעו חלק מן המשיבים ברכב גנוב לעבר ביתו של היריב שביקשו לפגוע במשפחתו ובידיהם אקדחים גנובים. משהגיעו למקום נעצרו בידי השוטרים. המשיבים נעצרו עד תום ההליכים ומעצרם הוארך בינואר 98 לשלושה חודשים. בסיום ההחלטה של הארכת המעצר הבהיר השופט כי המשפט התנהל בעצלתיים ופנה לביהמ"ש לעשות מאמץ מיוחד כדי לסיים את המשפט בהקדם האפשרי. עתה טוענים הסניגורים כי ביהמ"ש לא קיים דברים אלה וכי בתקופת ההארכה לא ישב ביהמ"ש אלא 5 פעמים בלבד ואם כך ימשכו הדברים לא יסתיים המשפט גם בתקופת ההארכה השניה ולא בתקופת הארכה נוספת שהמדינה בוודאי תבקש. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. שני גורמים עיקריים הם המביאים להתמשכות המשפט: האחד נעוץ בסניגוריהם של המשיבים ואחר נעוץ ביומנו של ביהמ"ש. באשר לגורם הראשון - ההחלטה הראשונה להארכת המעצר ניתנה ביום 20.1.98 ובישיבה שנתקיימה שבוע ימים לאחר מכן הציע ביהמ"ש 8 מועדים נוספים והסניגורים הודיעו כי מבין 8 המועדים יכולים הם להופיע בשני מועדים בלבד. בישיבת ביהמ"ש בתחילת מרץ החליט ביהמ"ש להוסיף 10 מועדים נוספים לישיבות ומתוכם ארבעה ימי הוכחות שלמים. באותה ישיבה בוטלה, לבקשת הסניגורים, אחת משתי הישיבות שנקבעו לפני כן. כיום קבוע המשפט ל-15 מועדים נוספים ומתוכם 5 ימים שלמים. כך שהגורם הראשון להתמשכות ההליכים נעוץ בסניגורים. אכן, יש לשבח את הנוהג המקובל שקובעים מועדי שמיעה בתיאום עם הסניגורים ואולם קשה לקבל, שביהמ"ש יציע 8 מועדים להמשך שמיעת משפט, ומתוכם לא יישמע המשפט אלא במועד אחד. משעומדים אנו על התקלה הגדולה ש"תיאום יומנים" מביא בעקבותיו, יש לחשב דרכינו מתחילתן באשר לחשיבות שיש ליתן לעיסוקיהם של סניגורים במשפטים אחרים. יתר על כן, קשה לקבל כי סניגורים יסרבו לקבוע מועדי משפט באשר הם עסוקים במשפטים אחרים, ובבוא היום הם עומדים וטוענים נגד התמשכות המשפט.
ג. אשר לגורם השני - משפטם של המשיבים נשמע לפני שופט היושב בהרכב פלילי קבוע 4 ימים בשבוע והוא נאלץ להציע דיונים בשעות של אחרי הצהריים. מערכת זו אינה תקינה ויש צורך להביא בהקדם לתיקונה. קשה לקבל כי שופט חייב לשאת במעמסה כה כבדה, שיושב הוא לדין פלילי "מן המניין" ארבע פעמים בשבוע, ואחרי
דיונים מתישים של בוקר אמור הוא להוסיף ולשבת בשעות אחרי הצהריים במשפטים אחרים. לא זו בלבד שלא כהרי ריכוזו של שופט בשעות הבוקר כהרי ריכוזו בשעות של אחרי הצהריים, אלא שבעיקרם של דברים לא כך יש ונכון לנהל את משפטם של המשיבים.
ד. לגופם של דברים יש הצדק לבקשת המדינה להארכת מעצר המשיבים. העבירה בה הם מואשמים חמורה עד למאוד, המשיבים הם אנשים קשוחים, ועברם הפלילי הוא מכביד. בנסיבות אלה ראוי להעתר לבקשת המדינה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למבקשת, עוה"ד יוסי זילברברג, גב' רויטל סוייד, שאול עמית וחיים קאזיס למשיבים. 26.3.98).
ע.פ. 7110/97 - דוד רונן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער, צעיר כבן 23, עבד כמאבטח בחברת שמירה והחזיק לצורך עבודתו באקדח. הוא הביא לבית חברתו את האקדח ומחסנית טעונה בתחמושת. הוא נענה לבקשת אחיה של החברה, נער כבן 16 והדריך אותו בתיפעול האקדח. לאחר מעשה טען את האקדח במחסנית, ואיפשר למנוח לשחק בו. לאחר שנטל את הנשק מידי הנער הבחין המערער שפטיש האקדח משוך לאחור כך שקיימת אפשרות שהנשק דרוך וטעון. במצב זה לחץ על ההדק וכתוצאה מכך נורה כדור שפגע בראשו של המנוח וגרם למותו. המערער הורשע בעבירה של הריגה ונדון ל-6 שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
נסיבות העבירה חמורות כאשר המערער קיפח בפזיזותו הרבה חייו של נער צעיר והעונש ההולם את מעשהו הוא מאסר בפועל לתקופה משמעותית. ברם כנגד חומרת המעשה עומדות נסיבות מקילות כבדות משקל. המערער התגייס למשמר הגבול בשנת 93, שירת ביחידת מסתערבים במסירות רבה, סיכל פיגועים והציל חיי אדם. המעשה שעשה קטע את תוכניותיו, הוא איבד את חברתו, אינו יכול לשרת בשירות קבע כפי שרצה, נקלע למשבר נפשי קשה וסובל מיסורי מצפון. בנסיבות אלה יועמד המאסר בפועל על 40 חודשים ו-20 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד שמואל סעדיה ודוד פולג למערער, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 24.3.98).
רע"א 3959/97 - יהודה ברק ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין נתניה
*ערעור על החלטת ביניים של ועדת ערר לפי חוק מס שבח מקרקעין (הבקשה נדחתה).
ועדת הערר לפי חוק מס שבח מקרקעין החליטה במהלך דיוניה לדחות את מועד הדיון שלפניה, תוך שהיא קובעת שבצד הגשת תעודה של עובד ציבור שומה היה על המבקשים להזמין את מי שערך אותה כדי להיחקר עליה וחייב את המבקשים בהוצאות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 90 לחוק מס שבח קובע לאמור "על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לביהמ"ש העליון...". סתם המחוקק ולא פירש באיזו "החלטה" מדובר והאם ניתן לערער גם על החלטות ביניים של הוועדה. לא נקבע בחוק סדר דין של הגשת בקשת רשות לערער על החלטות ביניים ונמצא שהברירה היא בין הגבלת זכות הערעור להחלטה הסופית לבין מתן זכות ערעור לביהמ"ש העליון על כל החלטת ביניים מבלי צורך לרשות ערעור. יש לקבל את הברירה שלפיה זכות הערעור תהיה על ההחלטה הסופית בלבד. שאלת הפרשנות של הדיבור "החלטה" אינה חייבת להיות אחידה לעניין כל חיקוק, ומקום שבו יכול והחלטת ביניים שתינתן לעניין חיקוק פלוני עשוייה לפגוע
פגיעה שאין לה תקנה באחד מבעלי הדין, יעדיף ביהמ"ש את הפרשנות המעניקה לבעל דין זכות ערעור גם על החלטת ביניים. אך בנסיבות רגילות, שבהן פגיעה כאמור אינה קיימת, אין סיבה לפרש את הדין באופן המקנה לכל בעל דין זכות ערעור על כל החלטה טריויאלית של ביהמ"ש, שתחייב את ביהמ"ש העליון לדון בה ללא כל שיקול דעת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד עוזי שוחט למבקשים, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 30.11.97).
בג"צ 149/97 - ג' ש' תעשיות קרמיקה בע"מ ואח' נגד מכון התקנים הישראלי
*טענה של הפרת תקן ישראלי לאסלות (העתירה נדחתה).
העותרת מייצרת מוצרי סניטציה ובין היתר גם אסלות. היא מבקשת להורות למשיב שלא לאשר לרשות המכס לשחרר אסלות שאינן ממלאות אחר כל דרישות תקן ישראלי 146. על פי תקן זה, בהורדת מים לשטיפת האסלה "התזה אל מחוץ לשולי האסלה אסורה". העותרים טוענים כי באסלות ייבוא שונות מותזים מים בניגוד לתקן. עמדת המשיב היא כי המים הניגרים אל האסלה ממיכל ההדחה נכנסים אל האסלה בעוצמה ובלתי נמנע שמספר טיפות יותזו אל מחוץ לאסלה. לדעתו, אם נתזות עד 10 טיפות אין הדבר נחשב להתזה; ואם יתקבל הפירוש של העותרים הרי תהיה זו גזירה שאין ציבור יצרני ומייבאי אסלות יכול לעמוד בה. העתירה נדחתה. הפירוש שנותן המשיב לאיסור ההתזה הינו פירוש אפשרי, בהיותו הפירוש המקיים את תכליתו של תהליך השטיפה של האסלות ועל כן אין להתערב בעמדתו.
(בפני השופטים: אור, טירקל, גב' בייניש. עו"ד רפאל פרקש לעותרים, עו"ד יורם סמואל למשיב. 11.3.98).
ע.פ. 1016/98 - מחמד רחאל נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גזר דין עד לערעור (סמים-הרואין) (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בסחר ובהחזקה של 7 וחצי ק"ג הרואין ונדון ל-5 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 3 שנים שהוטל עליו בתיק קודם. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש העליון ובקשתו היא כי ביצוע העונש יעוכב עד לערעור. הסניגור טוען כי מדובר במקרה יוצא דופן המצדיק סטייה מהכלל הרגיל, שלאחר הרשעה אין בהגשת הערעור כדי להוות עילה לדחיית ביצוע העונש. טענותיו סמך הסניגור על כך שהמבקש היה משוחרר בערובה במהלך משפטו משך שנתיים, התייצב לכל ישיבות ביהמ"ש ולא ביצע עבירות נוספות בתקופה זו, וכן על הסיכויים הגבוהים, לטענתו, שערעורו של המבקש יתקבל. הבקשה נדחתה.
אין הצדקה לסטות מן הכלל שלפיו אין בהגשת הערעור נימוק מספיק לעיכוב ביצוע עונש מאסר. הכרעת הדין אינה מגלה על פניה טעות בולטת או פרכות מן הסוג שיש בהן כדי להצדיק היעתרות לבקשה. העובדה שהמבקש שוחרר בערובה לאחר שנה ו-3 חודשים של מעצר והיה משוחרר מאז ועד למתן גזר דינו, אין בה כדי להכריע את הכף. המבקש ביצע את העבירה בה הורשע מספר חודשים לאחר ששוחרר ממעצר בגין עבירה דומה, בשעה שהיה אסיר ברשיון ומאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגדו. על רקע עברו הפלילי של המבקש ניתן לקבוע כי מדובר באדם המסוכן לציבור בגין עיסוקו בסחר בסמים. בהתחשב באורך תקופת המאסר שנגזרה אף יש יסוד לחשש מפני הימלטותו של המבקש מן הדין על אף התייצבותו לדיונים במהלך המשפט.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד דוד יפתח למבקש, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 19.3.98).
רע"א 5840/95 - אלי רון נגד אביבה אלעזרי ואח'
*סמכותו של בימ"ש שלום לדון בפירוק שותפות בדירה בין בני זוג שהתגרשו כאשר בהסכם הגירושין נותרה זכות המגורים בדירה בידי האשה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
המבקש והמשיבה התגרשו בשנת 89 וערכו הסכם גירושין שכלל נושאים רכושיים. בין השאר ניתנה למשיבה זכות מגורים בדירת בני הזוג לכל ימי חייה, בכפוף לכך שלא יוכנס לדירה אדם זר ובכלל זה גבר שאינה נשואה לו. המשיבה נישאה בינתיים והיא ובעלה גרים בדירה. המבקש הגיש תביעות אחדות לבימ"ש השלום, ביניהן תביעה לפירוק השיתוף בדירה. בימ"ש השלום דחה את התביעה על הסף וביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בהביעו דעתו לגופו של עניין. בבקשה לרשות הערעור הוחלט להעביר את הבקשה להרכב שידון בשאלה "אם הסכם הגירושין מונע פירוק השיתוף בכפוף לתנאיו". בנושא זה נדונה בקשה לרשות ערעור כערעור והערעור נתקבל.
ההליכים בביה"ד הרבני הסתיימו עם הגירושין וסכסוכי הרכוש הנובעים מהסכם הגירושין נתונים לסמכות בתי המשפט הכלליים. לפיכך מוסמך בימ"ש השלום לדון בתביעה לפירוק שיתוף. המבקש לא ויתר בהסכם הגירושין על זכויותיו הקנייניות בדירה והוא זכאי לדרוש פירוק שיתוף. מובן כי זכויותיו הקנייניות כפופות להתחייבויותיו בהסכם הגירושין, דהיינו, לזכויות האשה בדירה על פי ההסכם. על כן יוחזר התיק לבימ"ש השלום שידון בנושא פירוק השיתוף בדירה, בכפוף לתנאי הסכם הגירושין.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל. המבקש לעצמו, עו"ד ז. גרובר למשיבים. 28.1.97).
בש"פ 1775/98 - שושנה חיים נגד מדינת ישראל
*בקשה להעברת דיון בבימ"ש לתעבורה מאילת לצפון הארץ כאשר הנאשמת אינה מודה באשמה (בקשה להעברת מקום דיון מביהמ"ש לתעבורה באילת - הבקשה נדחתה).
המבקשת, תושבת קרנית שבצפון, היתה מעורבת בתאונת דרכים בכביש הערבה. הוגש נגדה כתב אישום בביהמ"ש לתעבורה באילת, והיא מבקשת להעביר את הדיון לבימ"ש באיזור מגוריה. היא תומכת בקשתה במספר טעמים ובכללם כי בתאונה נפגעה ברגלה הימנית ופציעה זו גורמת לה סבל וכאבים בנסיעה ארוכה, כאשר לתמיכה בטענה זו הוגש אישור רפואי. המדינה מתנגדת להעברת הדיון, באשר המבקשת אינה מודה באחריותה לתאונה, ויידרש ניהול משפט הוכחות. במסגרת זו יהיה צורך בהעדת שניים משוטרי משטרת אילת, וזימונם לביהמ"ש בצפון יחייבם להיעדר ממקום עבודתם. כמו כן, האישור הרפואי שצורף הינו לקוני, ואינו מסביר מדוע המבקשת אינה יכולה לעמוד בקשיי הדרך. הבקשה נדחתה.
אכן, למבקשת תיגרם טרחה עקב קיום הדיון באילת. אולם, ככלל, לא ייענה ביהמ"ש לבקשה להעברת מקום הדיון, כאשר קו הגנתו של המבקש יחייב את הטרדת שוטרי משטרת ישראל ממקום שירותם למקום מגוריו של המבקש על מנת להעיד במשפטו. לכך יש להוסיף כי האישור הרפואי שצירפה המבקשת סובל מלקוניות ואין בו כל הסבר מדוע אין המבקשת יכולה לעמוד בקשיי הדרך.
(בפני: הנשיא ברק. המבקשת לעצמה, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 26.3.98).
בג"צ 1933/98 - ח"כ צבי הנדל נגד שר החינוך התרבות והספורט ועמוס עוז
*הענקת פרס ישראל לסופר עמוס עוז (העתירה נדחתה).
העתירה מכוונת נגד המשיבים על החלטתם להעניק לעמוס עוז את פרס ישראל לספרות. העתירה מתבססת על מאמר שכתב עוז ואשר יש בו, לטענת העותר, משום פגיעה קשה בציבור הרחב. העותר מסתמך על בג"צ 2205/97 שבו הוחלט לבטל את החלטת השר, שאישר מתן פרס ישראל בתחום העיתונות לעיתונאי
שניצר, ולהחזיר את הדיון בהענקת הפרס לוועדת השופטים לדיון חוזר בענין. העתירה נדחתה.
בבסיס ההחלטה בעניינו של שניצר עמדו העובדות הבאות: מקבל הפרס פירסם מאמר שכלל האשמות בלתי מבוססות על רקע קבוצתי ועדתי; הוגשה תלונה למוסדות האתיקה של מועצת העיתונות ובית הדין לערעורים החליט במסגרת ההליכים המשפטיים שננקטו כי יש במאמר משום הפרת חובה של האתיקה העיתונאית והרשיע את שניצר בעבירה אתית. בפסק הדין בפרשת שניצר הדגיש ביהמ"ש כי אינו מתערב בשיקולי גופים העוסקים במתן פרסים וציונים, אך מצא כי בעת שוועדת השופטים החליטה ובעת שהשר אישר את ההמלצה להעניק את הפרס לשניצר לא עמדו בפניהם עניין המאמר וההחלטה המרשיעה של ביה"ד. בענייננו לא טען העותר כי ועדת השופטים והשר לא היו מודעים למאמרו של עוז. בהיעדר תשתית עובדתית מעין זו אין יסוד להתערבות בג"צ.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. 25.3.98).
ע.פ. 6786/97 - מדינת ישראל נגד אשארף סמאר
*קבלת ערעור על קולת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב נהג במשאית כשהוא יודע כי מערכת הבלמים פגומה. כך נהג מספר ימים קודם ליום המקרה, על אף שמדי פעם "איבד את הבלמים". כשאלה חדלו לפעול נהג לעצור את הרכב ולמלא אויר במערכת הבלמים ולהמשיך לנהוג ברכב. כך קרה גם ביום התאונה, כשבמשך פחות משעה נאלץ פעמיים לעצור את הרכב ולמלא אויר וכך כשבע דקות לפני קרות התאונה. בעת התאונה נהג המערער במשאית בכביש תלול. בשלב מסויים חדלה מערכת הבלמים לפעול והמשאית החלה מתדרדרת אחורנית. במהלך ההתדרדרות פגעה בדופן הר הסתובבה והתהפכה לכיוון מרכז הכביש על גגה של מכונית פרטית וגרמה למותה של הנהגת שושנה בוכניק ז"ל שנמחצה למוות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התנהגותו המופקרת של הנאשם היתה כמעשה התאבדות וכי הנאשם פשוטו כמשמעו הוליך את המשאית אלי האירוע הקטלני, מתוך שוויון נפש להתרחשות אסון כבד. בשל חומרת הנסיבות והתוצאה הקטלנית, החליט השופט לגזור למשיב מאסר בפועל של 15 חודשים, פסילה מנהיגה במשאית לצמיתות ובכל סוג אחר של רכב במשך 7 שנים. הערעור על קולת העונש נתקבל. בנוסף לחומרת הנסיבות כאמור יש לציין כי למשיב הרשעות קודמות בעבירות תנועה לא מעטות, על אף הזמן הקצר שהוא מחזיק ברשיון הנהיגה. ביהמ"ש המחוזי לא נתן משקל הולם לנסיבות החמורות שעליהן הצביע בגזר הדין ואין מנוס מלהתערב בעונש שנגזר. מתוך התחשבות בכך שאין ממצים את הדין בערעור וכן בהתחשב בגילו ובנסיבותיו האישיות של המשיב יש להכפיל את המאסר בפועל ולהעמידו על 30 חודשי מאסר והפסילה מנהיגה תהיה לצמיתות לכל סוגי כלי הרכב.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' אתי כהנא למערערת, עו"ד אילן גרטנר למשיב. 17.3.98).
בג"צ 9051/96 - אברהם פריד-פריצי נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*כהונת חבר כנסת כחבר הנהלה של עמותה המתוקצבת מתקציב המדינה (העתירה נדחתה).
העותר מבקש להורות לממשלה "לנקוט את האמצעים הנדרשים על מנת להפסיק מיידית את כהונתו של חבר הכנסת פרופ' אמנון רובינשטיין כיו"ר חבר הנאמנים של המכללה למינהל, בהיותה נגועה בניגוד עניינים", וכן הוא מבקש לחייב את היועץ המשפטי "להורות ולהנחות את חברי הכנסת להימנע מלכהן כחברי
הנהלה או כראשי עמותות המתוקצבות ונתמכות מכספי תקציב המדינה". העתירה נדחתה.
שאלת כהונתם של חברי כנסת במוסדות ובגופים ציבוריים נדונה בוועדת האתיקה של הכנסת וזו פירסמה החלטה בה פורטו המגבלות המוטלות על חברי הכנסת, על פי חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם. בהחלטה נקבע כי אין מניעה לכך שחברי כנסת יכהנו בתפקידי ניהול במוסדות ובגופים ציבוריים, בהתנדבות וללא תמורה, גם אם אלה מקבלים תמיכה מתקציב המדינה או מתקציבה של רשות ממשל כלשהי, ובלבד שיפעלו במסגת המגבלות הקבועות בחוק החסינות. עוד נקבע, שכדי שלא תיווצר מראית עין של אפשרות לניגוד עניינים לא יעסוק חבר כנסת במסגרת פעולתו ההתנדבותית בגוף או במוסד ציבורי, בהופעה, ייצוג, ניהול משא ומתן או פעילות שתדלנית בפני רשות ממשל. אין טעמים המצדיקים לאסור על חברי הכנסת, מכל וכל, לכהן כראשי או כחברי הנהלה בעמותות מתוקצבות או נתמכות.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, טירקל. העותר לעצמו, עו"ד גב' אוסנת מנדל ליועץ המשפטי, עו"ד ל. כץ לח"כ אמנון רובינשטיין. 9.2.98).
בש"א 873/98 - רלה וינשטיין נגד ברוך ליברמן עו"ד ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור וחיוב בהוצאות (ערעור על חלטת הרשמת - הערעור נתקבל בחלקו).
הרשמת אגמון דחתה את בקשת המבקשת להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הרשמת אפעל-גבאי באשר לחיובה להפקיד ערבון. בד בד חייבה הרשמת אגמון את המערערת לשלם לכל אחד מארבעת המשיבים סכום של 2,500 ש"ח הוצאות. הערעור באשר לגוף החלטה נדחה והערעור באשר לחיוב בהוצאות נתקבל לגבי שלושה מן המשיבים. בהחלטה בדבר דחיית הבקשה להארכת מועד אין להתערב. לעומת זאת, מתוך ארבעת המשיבים, המשיבים 1,2,4 לא הגיבו על הבקשה נשוא הערעור ולא היה מקום לזכותם בתשלום הוצאות. לפיכך יש לבטל את החיוב בתשלום הוצאות למשיבים 1,2,4.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אבי בן מאיר למערערת, עוה"ד ח. גלזר, יצחק שפרבר וארז נחתומי למשיבים. 26.3.98).
בש"פ 1742/98 - יהונתן וואנה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים-קאנאביס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת 23 ק"ג סם קאנאביס וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. טענת הסניגור הינה כי העורר הופלה לרעה לעומת נאשם אחר באותו כתב אישום שביהמ"ש הורה על שיחרורו בערובה. הערר נדחה. הנאשם האחר שיתף פעולה עם המשטרה, ושיתוף הפעולה שקם בינו לבין המשטרה הביא, בין השאר, ללכידת העורר ונאשם שלישי באותו כתב אישום. העורר ממלא פיו מים ועד כה לא מסר שום גירסה באשר למעורבותו - לכאורה - בעיסוק בסם בו מדובר. לא כל מי שהיה מעורב בעיסקת סמים דינו כדין הסוחר בסמים, ולעניינם של מעורבים יש להבחין בעומק מעורבותם. על פי הראיות מעורבותו של העורר בעיסוק בסמים רבה ועמוקה ממידת מעורבותו של אותו נאשם ששוחרר בערובה, אשר למעשה היה שליח - נהג מונית - שהיה אמור להעביר את הסם ממקום למקום. כך שהיה מקום להבחין בין השניים.
(בפני: השופט חשין. עו"ד ירום הלוי לעורר, עו"ד גב' דפנה יבין למשיבה. 19.3.98).