תקציר סביר כרך נ"א חוברת 12

ע.א. 8001/95 - יאיר קורן נגד עו"ד אשר ויסברג ואח'

חיוב עו"ד בנזיקין כאשר חלפה תקופת התיישנות לפני שהגיש תביעה בתיק שטיפל. תרומת רשלנות של הלקוח(ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).

א. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עוה"ד (המשיבים) שטיפלו בתביעת נזיקין של המערער בשל תאונת דרכים התרשלו בכך שלא העמידו את המערער על סכנת התיישנות של תביעתו. כך שתביעת הנזיקין של המערער הוגשה באיחור ונדחתה בשל התיישנות. עם זאת מצא ביהמ"ש תרומת רשלנות מצד המערער, שניתק במשך מספר שנים את הקשר עם משרד עורכי הדין, הוא לא הביא במשך 3 שנים חוות דעת רפואית שנתבקשה ממנו, על אף מספר פניות אליו מצד עורכי הדין. בשל כך קבע ביהמ"ש אשם תורם מצידו של המשיב בשיעור של %40. באשר לגובה הנזק - ביהמ"ש קבע את הנכות וראשי הנזק שבאו למערער כתוצאה מתאונת הדרכים וכך נקבע שיעור הפיצויים שהוא זכאי לו. המערער מערער על מציאת אשם תורם מצידו ועל שיעור הפיצויים שנפסק לו והמשיבים חולקים על קיום רשלנות מקצועית ועל קביעת היקף הנזק. הערעור נתקבל בחלקו בעניין שיעור האשם התורם והערעור הנגדי נדחה.
ב. אין להתערב בפסה"ד בכל הקשור לשאלת האחריות ולקביעת היקף הנזק. צדק השופט כי על עורכי הדין היה להעמיד את הלקוח, שהשתהה בהמצאת חוות הדעת הרפואית, על סכנת ההתיישנות, וצדק בקביעתו כי מחדלו של הלקוח אינו בבחינת התנהגות סבירה של אדם הדואג לאינטרסים של עצמו.
ג. עם זאת, בנסיבות המקרה, שיעור האשם התורם שנקבע למערער (%40) גבוה מדי. עו"ד חב חובת נאמנות מיוחדת ללקוחו. אכן אינו חייב "לרוץ" אחרי קליינט, כלשונו של ביהמ"ש קמא, אולם עליו לפעול בצורה סבירה לשם העמדת הלקוח על כך שתקופת ההתיישנות עומדת לחלוף. על עורך הדין ליצור קשר עם לקוחו מדי פעם לפעם כדי לעדכנו ו"להזכיר" ללקוח כיצד מתנהל הטיפול בתיק בפרט לקראת תום תקופת ההתיישנות. אין עוה"ד רשאי להניח כי הלקוח זנח את התביעה, אך בשל העובדה שהוא נמנע מליצור עמו קשר ועליו לנסות לקבל את עמדת הלקוח בנושא. לפיכך יופחת שיעור אשם התורם מ-%40 ל-%20.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט אנגלרד. עו"ד אהרון ריבלין למערער, עו"ד ש. סירקיס למשיבים. 19.1.98).

ע.א. 7254/97 - אברהם פרידמן נגד רינה פרידמן ואח'

*קבלת ערעור על סירוב פסילה ע"י ראש ההוצל"פ(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).

א. המערער הינו חייב בתיק הוצל"פ המתברר בלשכת ההוצל"פ בירושלים. לבקשת הזוכה ציווה ראש ההוצל"פ, שהוא גם רשם בימ"ש השלום, על מאסרו של המערער. בעקבות צו מאסר זה, הגיש המערער תביעת נזיקין נגד ראש ההוצל"פ בטענה כי הלה התרשל בהוצאת הצו נגדו. לאחר מכן נדונה בפני הרשם טענת "פרעתי" של החייב, כאמור בסעיף 19 לחוק הוצל"פ, והמערער ביקש מהרשם כי יפסול עצמו, בציינו את דבר הגשת התביעה לבימ"ש השלום. הרשם דחה את הבקשה בציינו "לא ידוע לי על תביעות שהוגשו לביהמ"ש בקשר לתיק זה". המערער ציין בערעורו כי לא מצא בחוק הוראה בדבר הערכאה המתאימה להגשת ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ שלא לפסול עצמו, אולם מכח היותו של ראש ההוצל"פ במקרה דנא רשם ביהמ"ש, ומכח היותו דן בטענת "פרעתי", מן הדין כי יחול לגביו ההליך החל לגבי פסילת שופטים כאמור בסעיף 77א לחוק בתי המשפט. הערעור נתקבל.
ב. לעניין הסמכות לדון בערעור דנא - נכון הדבר כי אין בחוק הוצל"פ הוראה שעניינה טענת פסלות, אולם עצם העובדה שראש ההוצל"פ במקרה דנן הינו רשם בימ"ש השלום, והעובדה כי מדובר בהליך בטענת "פרעתי", מקימים סמכותו של ביהמ"ש העליון לדון בערעור (בזכות) על החלטת ראש ההוצל"פ שלא לפסול עצמו.
ג. בנסיבות העניין שלפנינו, יש בהגשת תביעת נזיקין נגד הרשם כדי לפסול אותו. אמת, לא כל מצב בו הוגשה תביעה נגד נושא משרה שיפוטית יהא בו כשלעצמו בכדי להביא לפסילתו מלישב בדין. יש לבחון בין יתר הנסיבות את מועד הגשת התביעה, את הבסיס להגשתה, את מעמדו של השופט בתביעה ואת מידת נגיעתה של התביעה למשפט המתנהל בפני השופט. במקרה דנן, התביעה הוגשה לאחר פתיחת ההליך והיא נוגעת במישרין לפעולה שבוצעה בתיקו של החייב שבמסגרתו מתבקשת פסילת ראש ההוצל"פ. ראש ההוצל"פ נתבע אישית בתביעה זו ובנסיבות אלה יש לקבל את הערעור.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יהושע ננר למערער, עו"ד אלי כץ למשיבה, עו"ד גב' אורית סון ליועץ המשפטי. 26.3.98).

ע.א. 1096/98 - תמר גרינשטיין ואח' נגד אברהם ע. מקליס, עו"ד ואח'

*קבלת ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).

א. המערערים הגישו נגד המשיבים תביעה לפסיקת דמי שכירות בבית עסק ביחס לנכס המוחזק ע"י המשיבים בדמי מפתח. במהלך הדיון הגישו המשיבים בקשה לשופט כי יפסול עצמו בטענה כי נוצר חשש ממשי למשוא פנים בכך שהשופט קבע עמדה סופית עוד לפני שמיעת הראיות כולן, וניהל את המשפט באופן הפוגע במשיבים ובבא-כוחם. ביהמ"ש קיבל את בקשת הפסילה, תוך שהוא מציין כי אינו חושב שקיים חשש ממשי למשוא פנים, אולם נוכח תחושת המשיבים, הוא מוצא לנכון לפסול עצמו. הערעור נתקבל.
ב. הלכה היא כי הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן, וכי אין שופט חופשי לפסול עצמו רק בשל תחושה סובייקטיבית של צד מן הצדדים, כי אין זה ראוי שיישב בדין. פסילת שופט בידי עצמו או בידי אחר, יכול שתיעשה רק אם קיימים נתונים אובייקטיביים המצביעים על חשש ממשי למשוא פנים מצד השופט. בטענות המשיבים אין כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים. הטענה כי ביהמ"ש גיבש עמדה טרם שמיעת כל העדים אינה נתמכת בעובדות שמביאים המשיבים ובוודאי שאין הם מצליחים להראות כי ביהמ"ש גיבש עמדה סופית ומוגמרת, אשר אינה ניתנת לשינוי. טרונייתם של המשיבים, כי המערערת לא תמכה את ערעורה בתצהיר, אינה במקומה. הערעור לא הסתמך על כל טענה עובדתית מעבר למופיע בפרוטוקול הדיון. דווקא המשיבים הם אלה שהיו צריכים לצרף לתשובתם תצהיר על מנת לתמוך בטענתם, לפיה דחה ביהמ"ש את בקשתם לרשום עניינים מסויימים בפרוטוקול.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' שלומית בק למערערים. 30.3.98).

בש"פ 1353+1334/98+1337 - פלונים נגד מדינת ישראל

*ואח' - מעצר עד תום ההליכים (אונס והתעללות ע"י קטינים בקטינה)(עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נדחו).

א. הפרשה שנחשפה בכתב האישום מתארת מסכת רצופה של התעללות בקטינה בת 13, שורה של מעשים שבוצעו בצוותא ובהם אונס, מעשי סדום ושורה של השפלות מיניות קשות שביצעו העוררים בקטינה המתלוננת בזה אחר זה וביחד, כשכל אחד מהם מעודד את רעהו. מזעזעת במיוחד העובדה שהעוררים עצמם הם קטינים בגילים שבין 14
ל-16 שנים. שופטת ביהמ"ש המחוזי הורתה על מעצר העוררים עד תום ההליכים בציינה כי אמנם לא נשקפת עוד סכנה שמא יחזרו העוררים לסורם ויבצעו עבירות, שכן מדובר בצעירים ללא עבר פלילי, אך עם זאת סברה כי שחרורם בשלב זה, לפני שהעידו המתלוננת ושני חבריה הקטינים שנחקרו ע"י חוקרת הילדים, מעורר חשש שהמתלוננת או מי משני הקטינים שאמורים להעיד יושפעו, ולו מעצם השחרור עצמו. הערר נדחה.
ב. אכן, המקרה הוא קשה בשל גילם הצעיר של העוררים, אך עם זאת קשה להתעלם מכך שהחשש מפני האפשרות שהמתלוננת לא תוכל להעיד אם ישוחררו העוררים, הינו חשש ממשי ומבוסס. המעשים שביצעו לוו באיומים, המתלוננת בכתה והתחננה על נפשה והעוררים איימו ולחצו עליה עד שביקשה "שיהרגו אותה" במקום להמשיך במעשיהם. לפני ששחררו את המתלוננת הורו לה שלא לספר דבר למשטרה. המתלוננת הגיעה למשטרה רק לאחר כחודש ימים, לאחר שחבר בן גילה, שהמעשה נודע לו, תמך בה ועודד אותה למסור את התלונה. בנסיבות אלה, אין לומר שחששה של המתלוננת מפני מתן העדות הוא עניין סובייקטיבי שאינו תלוי בהתנהגות העוררים. בעבירות אינוס מהסוג המיוחס לעוררים קיים סיכון טבוע כי אם ישתחרר ממעצרו מי שעולל את המעשים, תהיה המתלוננת נתונה ללחץ נפשי קשה ולחרדות, ותחוש כי נותרה ללא הגנה. העבירות המיוחסות לעוררים הן מהסוג שרק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק בהטלת מגבלות בחלופת מעצר. רק לאחר שתסיים המתלוננת את עדותה יוכל ביהמ"ש לשוב ולדון בשאלת מעצרם של העוררים עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד א. לויט, שקלאר, ג. קורזינר וח. מקלר לעוררים, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 9.3.98).

בש"פ 1327/98 - לרי גלדסון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (רצח בחו"ל)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם ברצח אשתו בעיר ברלין. הוא נמלט מגרמניה לרוסיה ומשם הובא לישראל עפ"י בחירתו - נוכח סרובו לחזור לגרמניה - וכאן הועמד לדין. על פי כתב האישום נהג העורר להכות את אשתו ולהתאכזר אליה. במועד כלשהו בשנת 92 נפרדו בני הזוג אך לטענת האשה המשיך העורר להתאנות לה והוא הועמד לדין. האשה אמורה היתה להיות עדת תביעה מרכזית במשפט שהיה קבוע ליום 9.5.96. ביום 3.5.96 הגיע העורר למשרדי החברה בה עבד העד מרקולוביץ שאותו הכיר העורר כסוכן ביטוח. על פי בקשתו קיבל העורר מהעד את מפתח המשרד וכן זימן העד את המנוחה בתואנת שווא למשרדו באותו ערב. לדברי העד האמין לעורר כי הוא מסייע לו לקיים פגישת פיוס עם אשתו. המנוחה יצאה למפגש במשרדו של העד ומאז נעלמו עקבותיה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. צודק הסניגור כי על פני הדברים יש להתייחס בזהירות לעדותו של מרקולוביץ', אך לעדות זו יש ראיות נסיבתיות התומכות בה. בשלב זה של ההליך אין בוחנים את מהימנות העד, אלא אם מדובר בסתירות שבהודעתו היורדות לשורש הגירסה המפלילה. אין זה המקרה שלפנינו. בידי התביעה ראיות כי כשנראתה המנוחה לאחרונה לפני לכתה לפגישה האמורה, היא מסרה שהיא הולכת למשרדו של העד על פי הזמנתו, ועד תביעה נוסף מסר כי העורר סיפר לו שנפגש עם המנוחה במשרד של מרקולוביץ' בגרמניה על מנת להתפייס עימה. בבדיקת AND נקבע כי סימני דם שנמצאו במשרד האמור התאימו ברמה גבוהה מאוד של הסתברות לדמה של המנוחה. כמו כן, בסמוך לאחר היעלמה של המנוחה ולאחר תחילת החקירה המשטרתית בברלין ברח העורר מגרמניה לרוסיה. הוא ניסה לשבש את מהלך החקירה המשטרתית באמצעות זיוף מסמכים וכך הציג מסמכים
שזייף שלפיהם עוכבה המנוחה על ידי משטרת פטרסבורג במועד שלאחר מועד שבו על פי הנטען נרצחה. אכן, התנהגות מחשידה כשלעצמה אין בה למלא את החסר של ראייה פוזיטיבית, אך הנסיבות הן יוצאות דופן במיוחד והתנהגות העורר יש בה לכאורה ראיות נסיבתיות המחזקות את יתר הראיות הלכאוריות הקיימות נגדו.

(בפני: השופטת בינייש. עו"ד א. פלדמן לעורר, עו"ד ר. שיבר למשיבה. 8.3.98).

בש"פ 1769/98 - מדינת ישראל נגד מחמוד אסמאעיל

*ביטול שחרור בערובה (יידוי אבנים על כלי רכב)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. המשיב הואשם בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה כשהתביעה מייחסת לו יידוי אבנים על גי'פ משמר הגבול. התעוררה השאלה אם יש ראיות לכאורה לכך שהמשיב יידה אבנים על הגי'פ ואם כן הדבר האם יש לעוצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש ראיות לכאורה, אך החליט לשחרר את המשיב בערבות וחייב אותו להתייצב בתחנת המשטרה כל יום שני. עררה של המדינה נתקבל וביהמ"ש העליון הורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
ב. באשר לשאלה אם קיימות ראיות לכאורה - קיימת הודעה של שוטר סמוי שראה את המשיב מיידה אבנים על הגי'פ ורדף אחריו והספיק לעצור אותו. המשיב טוען כי לא יידה אבנים אלא הרים אבנים ובסוף התחרט. הודעת השוטר די בה כדי לספק את הצורך בקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה.
ג. באשר לעילת המעצר - העבירה פוקדת את עצמה עם העבירות המנויות בסעיף 21 א לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים) כ"עבירה שנעשתה... תוך שימוש בנשק... קר" והיא מקימה חזקה של יסוד סביר לחשש כי העובר אותה מסכן את בטחונו של הציבור ומשקמה החזקה הנטל הוא על המשיב להפריכה. המשיב לא הצליח להפריך חזקה זו. הרקע למעשה הוא רקע לאומני - אידאולוגי ויש חשש כי המשיב ימשיך ויסכן בטחונם של העוברים ושבים על הכביש.
ד. אשר לחלופת מעצר - בכל עניין ועניין יש לבחון אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה וביהמ"ש סבר כי זה דינו של המשיב. קשה לרדת לסוף דעתו של ביהמ"ש. הוא הורה על שחרור המשיב בערובה ולא הטיל עליו אף תנאי הגבלה. על פי התנאים שקבע ביהמ"ש יכול המשיב לצאת לרגע ממחנה הפליטים, ליידות שוב אבנים בנוסעים על הכביש ולהיעלם אל ביתו. רק שוטרים סמויים, כמו השוטר שתפס אותו הפעם, יכולים לשים ידם על המשיב אותו רגע שהוא מיידה את האבנים, אך לא תמיד יש שוטרים סמויים במקום. מדובר בבחור כבן 20 ואדם בגילו יודע את אשר הוא עושה. ממילא מהווה הוא סיכון לציבור בהתהלכו חופשי. אין גם יסוד לטענת ההפלייה. המשיב היה בחברת נערים צעירים ואחד מהם נער כבן 14.5 שאף הוא יידה אבנים שוחרר בערבות. אין להשוות בין ילד בן 14.5 לבין בחור בן 20.

(בפני: השופט חשין. עו"ד אורי כרמל למערערת, עו"ד עבד עסלי למשיב. 19.3.98).

בה"נ 6867/97 - דודרו מושל מרתה נגד מושל אברהם והיועץ המשפטי לממשלה

*סמכות דיון בקביעת מקום שיפוט בין בני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים כאשר אחד מבני הזוג - אזרח ישראל - מתגורר בחו"ל(בקשה למחיקת בקשה לקביעת שיפוט ובדבר המצאה מחוץ לתחום השיפוט - הבקשה נדחתה).

א. המשיב והמבקשת - יהודי ונוצריה אזרחי ישראל - נישאו בנישואין אזרחיים בארגנטינה בשנת 90 ולאחר נישואיהם ניהלו חיים משותפים בישראל. בתחילת 96 עזבה
המבקשת את המשיב וחזרה לארגנטינה. המשיב הגיש בקשה לקביעת שיפוט מכח חוק השיפוט בענייני התרת נישואין. למשיב ניתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט לפי תקנות סדרי הדין בעניין התרת נישואין. המבקשת פנתה לביהמ"ש וביקשה שהבקשה לקביעת שיפוט תימחק מחוסר סמכות וכי תבוטל ההחלטה בדבר מתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט. בבקשה נטען כי הסמכות הבלעדית לדון בתביעת הגירושין של הצדדים הינה של ביהמ"ש במקום עריכת הטקס ומקום רישומן של הנישואין; כי בתוקף בחירת מקום הנישואין נבחר גם הדין החל עליהם ולכן צריך הדיון להיערך בארגנטינה; כי הדיון בישראל יגרום לה טירחה רבה והוצאות רבות. הבקשה נדחתה.
ב. באשר לטענה בדבר חוסר סמכות עניינית ומקומית לדון בבקשה - לביהמ"ש היתה סמכות ליתן היתר המצאה על פי תקנות התרת הנישואין. ביהמ"ש רוכש את סמכותו מכוח ההמצאה. חוק התרת נישואין אינו מטיל כל הגבלה טריטוריאלית, ולעניין הסמכות, יכולים אפילו שני בני הזוג לשהות מחוץ לתחום השיפוט וגם אז קיימת סמכות.
ג. באשר לטענה כי בהתחשב במקום הנישואין וכוונת הצדדים, צריכים לחול על הנישואין חוקי ארגנטינה - מבלי להביע עמדה בשאלת הדין שיש להחיל על המקרה, הרי החלופה לעניין הדין, הקבועה בחוק התרת נישואין, הינה דין מקום עריכת הטקס. מכאן שלדין זה מעמד גם אם הדיון יתקיים בישראל ולכן אין בטענה האמורה להביא למחיקת הבקשה לקביעת השיפוט או לביטול היתה ההמצאה.
ד. הטענה האחרונה של המבקשת היא טענת "פורום לא נאות". אכן, גם במקום שבו קיימת סמכות בינלאומית, ניתן תמיד לביהמ"ש שיקול דעת אם להפעיל את סמכותו. הכלל הנקוט בדרך כלל הוא, כי משיושב עניין הסמכות של ביהמ"ש בישראל, יפעיל ביהמ"ש את שיקול דעתו ויימנע מהפעלת סמכות זו, רק אם יוכיח הנתבע קיומם של תנאים אלה: בניהול ההליך בישראל יש משום גרימת עוול לנתבע, בהיותו הטרדה או הצקה; מחיקת התובענה לא תגרום עוול. המבקשת לא הוכיחה את הנדרש על מנת שביהמ"ש יימנע מהפעלת סמכותו הבין לאומית. מקום המגורים המשותף האחרון של בני הזוג הוא בישראל בה חיו כ-6 שנים ולשניהם אזרחות ישראלית. קיום ההליכים בישראל לא ימנע מהמבקשת להעלות את טענותיה, לרבות טענתה כי היא רוצה לטעון על פי החוק הארגנטינאי. כמו כן, המשיב טוען - וטענתו לא נסתרה - שהוא חולה במחלה קשה וההתדיינות הרחק ממקום מושבו תגרום לו, לכאורה, עוול. לפיכך יש לדחות את הבקשה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד טרז גורביץ למבקשת, עו"ד אלפרדו איימצ'ט למשיב, עו"ד גב' שמחה זיוה ליועץ המשפטי. 24.3.98).

בש"פ 1744/98 - בשארה חנה סיידי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (מגע עם סוכן זר)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר, אזרח ארה"ב ולבנון כאחד, הואשם בעבירה של מגע עם סוכן זר ומתן שירות להתאחדות בלתי מותרת, וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. הסניגור מבקש להורות על חלופת מעצר אך זו לא תהא ראויה ונאותה בעניינה של העבירה דנא. מדובר באזרח ארה"ב ואזרח לבנון כאחד, ואין צורך בדמיון מופלג כדי להבין כי שחרורו, ולו גם בתנאי "מעצר בית", לא תהא בו ערובה ראוייה להתייצבותו
לדין. העורר עשה עצמו, לכאורה, שותף לארגון טרור השולל קיומה של המדינה והסכנות הנשקפות מאדם כזה שוללות אפשרות של חלופת מעצר.
ג. הסניגור ביקש להורות על הגשת תסקיר מעצר כהוראת סעיף 21א לחסד"פ. על פי הוראות סעיף זה מוסמך ביהמ"ש - בהליכי בקשת מעצר - להורות על הגשת תסקיר מעצר, והתסקיר אמור לכלול את נסיבותיו האישיות של הנאשם, משמעות המעצר, חלופות למעצר ולשחרור, או המלצה בדבר תנאים מיוחדים לשחרור בערובה והפיקוח עליהם. סמכות זו להורות על הגשת תסקיר היא סמכות חדשה שנקבעה בחוק. לתסקיר זה אותן מטרות שתסקיר מבחן נועד לשמש לצורך קביעת העונש. עד אשר יורה ביהמ"ש על הגשת תסקיר מעצר חייב הוא להשתכנע כי יש מקום ולוא לכאורה, בהגשת תסקיר. כך, למשל, כשמדובר בנאשם צעיר לימים ובנסיבות מיוחדות של מעשה העבירה. בעניינו אין כל הצדקה להורות על עריכת תסקיר מעצר. העורר הוא בוגר כבן 35, העבירה בה הוא מואשם הינה עבירה חמורה והחשש להימלטות מן הדין או להמשך פעילות עויינת הינו חשש ממשי. בנסיבות אלה אין טעם להורות על הגשת תסקיר מעצר.

(בפני: השופט חשין. עוה"ד אדם פיש ואיהאב חסן לעורר, עו"ד גב' דפנה יבין למשיבה. 19.3.98).

ע.א. 1385/98 - אליאס ורינה סינאי נגד רבקה דרור ומושב משמר השבעה

*בקשר לעיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).

בין המבקשים למשיבה נכרת הסכם מכר והמבקשים הגישו בקשה לביהמ"ש כי יצהיר שהסכם המכר שלפיו מכרה המשיבה למבקשים זכויותיה בדירה שריר ותקף ויש לאכוף את ביצועו. תביעת המבקשים נדחתה והם הגישו ערעור לביהמ"ש העליון. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה.
פסה"ד נושא הערעור בנוי היטב ומיוסד, לכאורה, כראוי על הראיות שבאו בפני ביהמ"ש. יחד עם זאת, אפשר לצאת מתוך הנחה כי ניתן להעלות טרוניות משפטיות על פסה"ד. עיקר הקושי הוא לעניין מאזן הנוחות. אין מדובר כאן בחיוב לתשלום כסף, שאומרים לו לנתבע לך אל השוק, לווה כספים ושלם לנושה, אלא ענייננו בנכס שיכול להיות בה בעת רק בידי אדם אחד - המבקשים או המשיבה - ומכאן הקושי בהכרעה. עם זאת יש לדחות את הבקשה. אין מדובר בעיכוב ביצוע פס"ד במשמעותה הרגילה של התיבה "עיכוב". תביעת המבקשים היתה זו שביהמ"ש יצהיר שהסכם המכר תקף וביהמ"ש דחה את הבקשה וממילא לא ניתן "לעכב" ביצועו של פסה"ד. אכן ביהמ"ש מוסמך לנקוט באמצעים כדי למנוע סיכול של הערעור, אך אם נותנים את הדעה לפסה"ד נושא הערעור - שקבע שאין למבקשים זכויות כלפי המשיבה - לא ימהר ביהמ"ש שלערעור לנקוט אמצעים שמשמעותם היא, למעשה, צו עשה. לפיכך יש לדחות את הבקשה.

(בפני: השופט חשין. עוה"ד מ. זינגל וש. מנצור למבקשים, עו"ד ע. מצקין למשיבה, עו"ד א. מלכא למושב משמר השבעה. 29.3.98).

ע.א. 4553+4663/97 - א.צ.מ.ה. ומים ברוכים בע"מ נגד החברה לתשתיות... בע"מ ואח'

*ביטול זכייה במכרז כאשר המציעים לא עמדו בסיווגים שבתנאי המכר ואלה בוטלו למפרע (הערעור נתקבל).

במועצה המקומית פרדס חנה-כרכור פורסם מכרז להפרטת מערכת המים. המכרז פורסם ע"י המשיבה שהיא תאגיד בשליטתה של המועצה. עם פתיחת תיבת המכרזים נתברר שהצעת המערערת מים ברוכים היתה גבוהה במידה ניכרת מהצעות המשיבה קרדן השקעות בע"מ (להלן: המשיבה) ומהצעות אחרות, אך עם זאת הצעתה נפסלה באשר לא הצביעה על קיום נסיון מוכח בביצוע העבודות נשוא
המכרז. הצעת א.צ.מ.ה. נפסלה באשר לא עמדה בתנאי הסיווג הענייני שנדרש בתנאי המכרז. לפי קביעת השופט אף אחד מהמציעים לא עמד בתנאי הסיווג ובתנאי המכרז. כשנתברר למשיבות שאף אחד מהמציעים אינו עומד בתנאי הסיווג הוחלט (בדיעבד) לבטל את הסיווג. כך זכתה המשיבה קרדן במכרז. בקשת המבקשות לבטל את המכרז נדחתה והערעור על כך נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי אילו הוגשה הבקשה לביטול המכרז ע"י צד ג' שלא השתתף במכרז היה נעתר לתובענה, מה שאין כן כשמדובר במציעים הטוענים שהזוכה לא עמדה במכרז, כאשר הם עצמם לא עמדו בתנאי המכרז. בכך שגה ביהמ"ש. ועדת המכרזים חייבת להקפיד על קיום כללי המכרז גם כשאף אחד מהמציעים אינו יכול לזכות בו לפי תנאיו. הטעם לדבר הוא שייתכן ומציעים פוטנציאליים נמנעו מלהשתתף בתנאי המכרז כפי שפורסמו, והיו משתתפים בו אילו התנאים המוקדמים בדבר הסיווג לא היו קיימים. אמת נכון הדבר שהמבקשות אינן יכולות הן עצמן לזכות במכרז, אך זכותן היא לקבל את הסעד של ביטול המכרז.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, גב' בייניש. עוה"ד שמואל הרצוג והדסי אסף לא.צ.מ.ה., עוה"ד ארז טידולסטר ועוז בן עמרם למים ברוכים, עו"ד ראובן לסטר לחברה לתשתיות, עו"ד יורם בר סלע לקרדן. 25.3.98).

רע"א 200/98 - רוחמה כלפוס נגד יפה ברעם

*הזמנת מנהלת בחברה לחקירה בגדר חקירת יכולת של החייב העובד בחברה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשת וגדעון רונן (להלן: החייב) היו בני זוג והתגרשו. במהלך הליכי הוצל"פ שנקטה המבקשת נגד החייב לצורך גביית חוב המגיע לה, נחקר החייב על יכולתו ובין היתר נחקר גם על עסקיה של חברה פלונית שלטענתו הוא עובד בה כשכיר. מחקירתו של החייב עלה שהמשיבה היא מנהלת החברה. בהחלטתה מיום 24.6.97 הורתה ראש הוצל"פ להזמין את המשיבה לחקירה במסגרת חקירתו של החייב וכן ציוותה עליה להביא לחקירה "את כל המסמכים המעידים על יכולתה הכלכלית". הרשמת ציינה שהמשיבה היא "הידועה בציבור של החייב ומתגוררת עמו". ביום 29.6.97 , לפני שנפתחה חקירתה של המשיבה, דחתה ראש ההוצל"פ את טענתו של בא כוחה כי אין להעיד אותה. בהחלטה נוספת שניתנה באותו יום נעתרה הרשמת לבקשתו של ב"כ המשיבה להפסיק את החקירה כדי לאפשר לו לבקש רשות ערעור על החלטתה להעיד את המשיבה "על מנת שתשפוך אור על יכולתו האמיתית של החייב". ביהמ"ש המחוזי ביטל את החלטת הרשמת והורה שאין לערוך למשיבה חקירת יכולת במסגרת תיק ההוצל"פ. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
לא היה יסוד לבקשה להרשות לערער על עצם הזמנת המשיבה להעיד לפי ההחלטה מיום 24.6.97. מהחלטת הרשמת עולה כי מטרת החקירה של המשיבה היא "על מנת שתשפוך אור על יכולתו האמיתית של החייב" ועל כן רשאית היתה לצוות, כאמור בסעיף 67(ב) לחוק ההוצל"פ לחקור עדים בנוסף לחקירת החייב. אכן, המשיבה נצטוותה להביא לחקירה מסמכים המעידים "על יכולתה הכלכלית", אך אין ללמוד מכך על כוונה לחקור אותה על יכולתה שלה כשלעצמה, ללא קשר לחקירת היכולת של החייב. מכל מקום, שעתו של הדיון בעניין מהות החקירה תגיע רק אם וכאשר הרשמת תדחה התנגדות ב"כ המשיבה לשאלה שתוצג לה ובמסגרת בקשה לרשות ערעור שיגיש.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד אליהו חג'ג' למבקשת, עו"ד מאיר גולן למשיבה. 26.3.98).

בג"צ 1233/97 - א.ה.ב.ה. ארגון הספורט במועצות האיזוריות ואח' נגד המועצה להסדר הימורים והתאגדויות הפועל ואליצור

*דחיית עתירה נגד המועצה להסדר הימורים שעניינה סכסוך בין אגודות ספורט לבין עצמן (העתירה נדחתה).

השאלה העיקרית שבמחלוקת היא אם זכאיות העותרות לדרוש מאת המועצה להסדר הימורים בספורט, כי תעביר אליהן במישרין, ושלא באמצעות ההתאגדויות הפועל ואליצור סכומי תמיכה שהמועצה מחלקת למוסדות ספורט. מסתבר כי נתגלעה מחלוקת בין הפועל ואליצור לבין העותרות באשר לשאלה למי הזכות לקבל כספים מן המועצה. טענת הפועל היא כי העותרות מהוות איבר בלתי נפרד מגופו ואין להן קיום עצמאי אלא במסגרתו. מאידך טוענות העותרות כי קיומן הוא קיום לעצמן. העתירה נדחתה.
המועצה להסדר הימורים בספורט אינה צד לחילוקי דעות אלה, ועניינה הוא להעביר כספים לזכאי ובלבד שלא תתחייב פעמיים בהעברת אותם סכומי כסף. טיעונה של המועצה הוא בבחינת טען-ביניים, והוויכוח האמיתי נטוש בין הפועל ואליצור מזה לבין העותרות מזה. משכך הדבר, סעדן של העותרות הוא בביהמ"ש האזרחי, האמור לפתור חילוקי דעות שעיקרם הוא אזרחי.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, אנגלרד. עו"ד יוסף גייר לעותרות, עו"ד אסף פוזנר למועצה, עוה"ד דב קיבלוביץ וא. שריק להפועל. 30.3.98).

ע.א. 1395/96 - ויקטוריה עובדיה נגד עזבון המנוח יעקב עובדיה ז"ל ואח'

*פירוש תנאי הסכם מתנה (הערעור נדחה).

ביהמ"ש המחוזי קבע כממצא כי המתנה או מה שנטען כמתנה ניתנה ע"י המערערת לבנה המנוח ולכלתה בנסיבות שיש בהן משום טעות, אולם ראה לקיים את העיסקה בתיקון הטעות כאמור בסעיף 14(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), ע"י מתן הוראה למשיבים ליתן למערערת התחייבות בכתב, לפיה תשאר בדירה כל ימי חייה, ואם תצטרך ביום מן הימים לעזוב את הדירה למעון אחר - תושכר הדירה וכל ההכנסות תועברנה אליה. בכך, קבע ביהמ"ש המחוזי, שיקפה המתנה המסוייגת את רצונה האמיתי של המערערת. עוד קבעה השופטת המחוזית שלא נטענו נסיבות שיש בהן משום הטעיית המערערת, ואם כי יתכן שכוונת המערערת היתה כי הבעלות בדירה תעבור למשיבים רק לאחר מותה, הרי מאחר שמתנה לאחר המוות אינה תופסת, יש להניח כי כוונתה היתה ליתן לבנה המנוח ולכלתה את הדירה במתנה באופן מיידי. הערעור נדחה.
אין עילה להתערב לא בהנמקה של השופטת לקיים את המתנה ולא בדרך המשפטית שבה נקטה כדי לקיים את רצונה האמיתי של המערערת. גם אין מקום להתערב בעניין ההטעייה. לעניין הטענה שהמערערת התכוונה לתת את הדירה במתנה רק לאחר מותה - מעדותה של המערערת אין עולים דברים ברורים ובנסיבות אלה יש להעמיד את המערערת בחזקה שהתכוונה לעשות עיסקה בת תוקף.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד מ. כהן למערערת, עו"ד בלאס למשיבים. 25.3.98).

ע.פ. 945/97 - מאהר דנדן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד נהג מונית) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

המערער, יליד 69, תושב השטחים, יחד עם אחר, שכרו מונית והובילו את נהגה לאיזור נידח. שם תקפו אותו כשהנאשם השני שבר על ראשו של הנהג בקבוק והמערער נתן לו מכת אגרוף במפתח הלב ואיים עליו בסכין. הם גנבו מהנהג סכום כסף והמערער גנב אקדח ומכרו לאחר.
במהלך האירוע פגע המערער ברגלו הפגועה של המתלונן וסובבה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 9 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
למערער עבר פלילי על רקע האינתיפאדה ושוחרר בגדר הסכמי אוסלו. התנכלות לנהגי מוניות ושדידתם מחייבת תגובה ענשית חמורה ביותר, ואולי גם העלאת רף הענישה מכפי שהיה מקובל בעבר. לא היה מקום להתערב בעונש אלמלא סבר השופט המחוזי כי סיבוב רגלו של המתלונן גרם לו לשבר מרוסק שעשוי להביא לכריתת הרגל. עיון במוצגים שבתיק מעלה כי השבר נגרם לנהג לפני המקרה וייתכן שאילו היה השופט ער לעניין זה היה מקל במידת מה על המערער. בנסיבות אלו, ומחמת הספק, הוחלט להקל בענשו של המערער ולהעמיד את המאסר בפועל על 8 שנים בלבד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, גב' דורנר. עו"ד בן יהודה בן למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 29.3.98).

ע.פ. 3651/94 - מוג'דר בן אברהים סלאח נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).

המערער פרץ לבית מלון בנתניה ומצא את המנוח ישראל טננבאום שעבד כשומר לילה כשהוא ישן על מיטתו. הוא היכה בו במוט ברזל בראשו וגרם למותו. ביהמ"ש המחוזי קבע שנתקיימו במערער כל יסודות עבירת הרצח כאמור בסעיפים 300 ו-301 לחוק העונשין וגזר לו מאסר עולם. המערער לא כפר בעובדה שגרם למותו של המנוח, אך טען שלא נתמלאו יסודות עבירת הרצח וניתן להרשיעו בעבירת הריגה בלבד. הערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי יכול היה לתמוך את ההרשעה בהודיותיו של המערער שלפיהן החליטו הוא ואדם אחר שהיה עמו להכות את המנוח כשהוא ישן ושההחלטה להרוג את המנוח היתה במחאה על הכיבוש. אף בשיחות המוקלטות מספר המערער לגבי השומר כי "שחטנו אותו והכנסנו את ראשו בשק". נתקיימו איפוא במקרה דנא כל יסודות עבירת הרצח: הכנה, החלטה והיעדר קינטור ומותו של המנוח נגרם בכוונת תחילה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, חשין, גב' דורנר. עו"ד עזרא חורי למערער, עו"ד גב' דלית גילה למשיבה. 29.3.98).

בש"פ 1936/98 - מדינת ישראל נגד עמירם הוכברג

*הארכה שניה של מעצר מעבר ל-9 חדשים (רצח) (בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בשתי עבירות של רצח בכוונה תחילה ובתום 9 חודשים למעצרו הורה ביהמ"ש העליון על הארכת המעצר ב-3 חודשים. זו בקשה שניה להארכת המעצר והבקשה נתקבלה.
אין מחלוקת כי המשפט מתנהל בקצב סביר וטענת הסניגור הינה עקרונית. לטענתו, המחוקק רצה כי המשפטים הפליליים יסתיימו תוך הזמן הקצוב של תשעה חודשים, מתוך שיקולים שבהגנה על זכויות הנאשם, וכתוצאה מכך מצטמצם שיקול דעתו של ביהמ"ש למקרים חריגים ביותר. טענה דומה הועלתה ע"י הסניגור בבקשה הראשונה להארכת המעצר ונדחתה מן הטעם שהשופט שדן בה לא מצא לטיעון מעין זה כל ראייה בכתובים. אמת, מגמת המחוקק היא לקצר מעצרו של אדם בטרם מתן פסה"ד וזאת באמצעות זירוז הליכי המשפט. אחד השיקולים העומדים לעיני ביהמ"ש בבקשה להארכת המעצר לפי סעיף 62 הוא ניהול המשפט בקצב סביר. אולם שיקול זה אינוהשיקול היחידי בסוגייה זו. בבסיס המעצר עומדים השיקולים הקבועים בסעיף 21 לחוק
הנוגעים לטובת הציבור וכאשר קיים יסוד סביר לחששות המנויים בהוראת סעיף 21 יש לתת להם את המשקל הראוי בעת ההחלטה על הארכת מעצרו של הנאשם. לגבי עבירת רצח קיימת חזקה שלפיה יש יסוד לחשש כי הנאשם יסכן את בטחונו של אדם ואת בטחון הציבור.

(בפני: השופט אנגלרד. עוה"ד גב' רבקה לוי גולדברג וגב' מירי דיסקין למבקשת, עו"ד אביגדור פלדמן למשיב. 26.3.98).

בש"פ 2089/98 - מדינת ישראל נגד סיני בלולו

*ביטול שחרור בערובה (התפרצויות וגניבות) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בבימ"ש השלום בנתניה ב-15 אישומים שעניינם התפרצות וגניבה והסגת גבול. על פי כתב האישום פרץ המשיב, בצוותא עם אחרים, חלקם קטינים, למפעלים ולמשרדים באיזור נתניה וגנב מכל הבא ליד. מעשים אלה נעשו בין חודש ינואר 97 לבין פברואר 98. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרו של המשיב עד תום ההליכים ובימ"ש השלום הורה על שחרורו. עררה של המדינה לביהמ"ש המחוזי נדחה ומכאן הערר דנא. הערר נתקבל.
המשיב אינו כופר בראיות לכאורה המצויות בתיקי המשטרה ומכאן כי המשיב וחבורתו הילכו, במשך שנה תמימה, אימים על העיר נתניה וסביבתה, שעה שהפריצות תכפו והלכו מדי חודש בחודשו. אם מעשים כאלה אינם מקיימים יסוד סביר לחשש כי הנאשם ימשיך ויסכן את בטחון הציבור - אימתי יתקיים יסוד סביר לחשש מעין זה? מסתבר עוד כי המשיב כבר הורשע בשנת 92 בעבירה של קבלת רכוש גנוב ונדון למאסר על תנאי, ולאחר שעבר המשיב עבירה נוספת של קבלת רכוש גנוב הוארך המאסר על תנאי מבלי שהמשיב הורשע והוטל עליו מבחן "טהור". ביהמ"ש עשה למען המשיב כל שיכול היה לעשות אך הלה המשיך במעשיו ולא חלפו אלא מספר ימים מאז נדון למבחן "טהור" והתפרץ למפעל באיזור נתניה. המשיב העסיק בשירותו אנשים אחרים - חלקם קטינים - ושילם להם עבור עבודות שביצעו לפי הזמנתו - לעיתים בתשלום מראש ולעיתים לאחר מכירת הרכוש הגנוב. בנסיבות אלה לא היה מקום לשחרר את המשיבבערובה ויש לעצרו עד תום ההליכים.

(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' א. פלמור-הרץ לעותרת, עו"ד ה. יוספי למשיב. 31.3.98).

רע"א 2820/97 - גד ויסקינד עו"ד נגד א. עזרא יוזמים ובונים בע"מ

*עיקול נכס המוחזק בידי צד ג' בטענה שהוא שייך לחייב (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

המבקש עתר לעקל אצל המחזיק נכסים של המחזיק שעיקולם בא להבטיח, לטענתו של המבקש, את העיקול המקורי על החוב נשוא צו העיקול. אין מדובר בנכס או חוב נשוא העיקול אלא בנכסים אחרים. הערכאות דלמטה דחו את הבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
בניגוד להחלטות הערכאות הקודמות יש לומר כי גם בגדר בקשה לאישור עיקול שהוגשה נגד המחזיק רשאי התובע לבקש שינתן לו צו עיקול על הנכס נשוא צו העיקול של הנתבע שנמצא בידי המחזיק או על כספים שהמחזיק חב לנתבע. מטבע הדברים שברוב המקרים אין מבקש העיקול יכול לפרט את עילת הנתבע לקבל את הנכס או הכספים מן המחזיק ומדובר אך בטענה על קיום הזכויות בנכס. אולם בטענה גרידא, שאינה נסמכת במסמך או בראיות מהימנות המקימות זכות לכאורה, לא סגי כדי לעקל בעין נכס שבידי המחזיק. על המבקש להוכיח כי במערכת היחסים עם המחזיק עשוי אי מתן הצו להכביד על ביצוע פסה"ד, כגון כשמוכח שהמחזיק מתכוון להבריח את הנכס.
בענייננו צריך היה המבקש לתמוך את בקשתו במסמך או בראייה מהימנה המקימה זכות לכאורה כנגד המחזיק, שהרי אין המחזיק יכול להמצא כלפי המבקש במצב גרוע יותר מכפי שהיה נמצא אילו הוגשה נגדו תובענה על ידי הנתבע. המבקש לא סמך את בקשת העיקול כנגד המחזיק על ראיות מהימנות לכאורה ולכן דין הערעור להדחות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, אנגלרד. המבקש לעצמו, עו"ד גנזיה רוני למשיב. 14.1.98).

רע"א 1359/97 - זיסלנדר יעקב נגד לשם אלישבע ואח'

*עיקול "חוזר" של מכונית שהחייב "פדה" אותה אחרי עיקול קודם (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

מכוניתו של המבקש עוקלה ונמכרה בלשכת ההוצאה לפועל לחייב עצמו. לכאורה אין מניעה שהנושה יעקל את המכונית כדי לממש את יתרת החוב. המבקש התנגד לעיקול וביהמ"ש דחה את התנגדותו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור, על אף התנגדות המשיבים. הערעור נתקבל והעניין יוחזר לערכאה דלמטה.
המקרה שלפנינו אינו מקרה "נקי" כפי שתואר לעיל. טענת החייב היא כי במגעים שבינו לבין המשיב 2 (עו"ד יוסף סגל) הושא להאמין שהמכונית "תיפדה" עם קנייתה, היינו כי תישאר ברשות המבקש. עוד טוען המבקש - החייב - שיכול היה להסיק מסקנה זו מהחלטת ראש ההוצאה לפועל שיש למבקש "זכות ראשונים" לפדות את המכונית. הטענות האמורות לא הובהרו בפני ראש ההוצאה לפועל שהתייחס לנושא כעניין שבדין. לפיכך יש לבטל את פסה"ד ולהחזיר את התיק לראש ההוצאה לפועל שיתיר חקירה על התצהירים. בתום הדיון יחליט אם הוכחו לפניו נסיבות שבדין או בעובדה המונעות בעד המשיב 2 מלממש את החוב הנותר על ידי עיקול חוזר של המכונית.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עו"ד אהוד כספי למבקש, עו"ד גב' איילה סגל למשיבים. 23.2.98).

בש"פ 1796/98 - מאיר דרעי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (זיוף כרטיסי אשראי) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות רבות מספור של זיופי כרטיסי אשראי באמצעות מכונות מיוחדות ועשיית שימוש בכרטיסי אשראי מזוייפים באורח נרחב ביותר של סחר בכרטיסי אשראי. העורר היה, על פי האישום, ראש רשת גדולה שעסקה בזיוף ובהפצה של כרטיסי אשראי מזוייפים, ובמהלך השנים הוציא במרמה בארץ ובחו"ל סכומי עתק. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
העבירות המיוחסות לעורר אינן מקיימות, כשהן לעצמן, עילה למעצר, והשאלה אינה אלא אם "קיים יסוד סביר לחשש כי שחרורו יביא לשיבוש הליכי משפט או להשפעה על עדים" וכיוצא באלה. אין ספק כי 22 האישומים הכבדים המוטחים בעורר "זועקים בקול רם נגדו". קשה להימנע מהתרשמות כי העורר הפך את הזיופים ואת מעשי המירמה לדרך חיים, וכפי שאמר בשיחה עם עד מדינה, רואה הוא את עצמו כמי שעוסק במעשי זיוף ומירמה משל עסק בעבודה מן המניין; ובלשונו: "גנב זה עבודה, זה מקצוע, זה לא מקצוע? רמאי זה לא מקצוע?... פחח זה לא מקצוע?... שודד זה לא מקצוע?". יכול מי שיסכים עם העורר כי כל אלה כולם מקצועות הם, אלא שמיקצתם של אותם מקצועות ראוי להרחיק את העוסקים בהם מחיי החברה, שבעיסוקם במקצועם הופכים הם את חייהם של בני החברה האחרים למרור.

(בפני: השופט חשין. עו"ד בני נהרי לעורר, עו"ד בני קורצברג למשיבה. 25.3.98).

ע.פ. 1020/98 - מדינת ישראל נגד שרון שאשא

*קבלת ערעור על קולת העונש (דקירות סכין) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב דקר בסכין את המתלונן בחלקי גוף שונים כשהוא נמצא בקבוצת אנשים נוספים שאחד מהם דקר אף הוא את המתלונן. למשיב הרשעות קודמות - אחת מהן שוד בנסיבות מחמירות והוא ביצע את העבירה דנא כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו בגין עבירה חמורה ביותר. ביהמ"ש המחוזי גזר על המשיב 18 חודשים מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של 18 חודשים - 9 מהם באופן חופף. הערעור על קולת העונש נתקבל.
התנהגות המשיב מבטאת את תרבות הסכין שפשתה במקומותינו. העובדה שהמשיב הרגיש מאויים על ידי המתלונן אינה יכולה לשמש הצדקה לתקיפה חבלנית תוך שימוש בסכין. אם התנכל המתלונן למשיב בדרך כלשהי, היה עליו לפנות למשטרה ולא לקחת את הדין לידיו ולתקוף את המתלונן בסכין, גם אם המותקף הוא עבריין. העונש שהושת על המשיב אינו מבטא את חומרת מעשהו ואינו מתאים לנורמת הענישה שנקבעה. לפיכך יושת על המשיב מאסר בפועל של 30 חודשים כאשר הפעלת המאסר על תנאי תישאר בעינה.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, י. גולדברג. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למערערת, עו"ד אריאל עטרי למשיב. 24.3.98).

ע.פ. 51+299/98+190 - רפאל דבוש ואח' נגד מדינת ישראל

*ואח' - חומרת העונש (גניבה בתעשייה האוירית ע"י המאבטחים) (הערעורים נדחו).

המערערים שימשו כמאבטחים בתעשייה האוירית. מתפקידם היה למנוע התפרצויות וגניבות במקום ולקיים סיורים. המערערים ביצעו שורה ארוכה של התפרצויות במשרדים שעליהם היו ממונים, פרצו דלתות וכספות וגנבו סכומי כסף ניכרים ומכשירי וידיאו. את העבירות ביצעו במשך תקופה משמעותית ובדרך מתוחכמת. רק מקצת משלל הגניבות הוחזר. ביהמ"ש המחוזי גזר לאחד המערערים 4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי, לשני 3 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ולשלישי, הצעיר שבחבורה, שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. כן חוייבו בתשלום פיצוי למתלוננים. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
המקרים שלפנינו חמורים ביותר והשופט נתן משקל רב לחומרתם, לאינטרס הציבורי ולמעילה באמון ע"י המערערים. אין לומר שהשופט שגה בגזרי הדין. זאת על אף הנסיבות האישיות של המערערים, הקשיים הכלכליים שלהם והשפעת העונש על מצבם האישי. מדובר באנשים נורמטיביים שמכל בחינה אחרת לא נמצא בהם דופי והתדרדרותם היא אכן מצערת. אך גם בהתחשב באלה, העונשים שהוטלו אינם מצדיקים התערבות.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, גב' בייניש. עו"ד משה מרוז למערערים, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 26.3.98).

רע"א 324/98 - סעיד איבראהים חוסיני נגד רי'צד קליב ואח'

*איחור בהפקדת ערבון בשל טעות משרדית (בקשה של המשיבים לדחיית ערעור עפ"י תקנה 431 - הבקשה נדחתה).

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים, והמזכיר הראשי קבע את סכום הערבון שעל המבקשים להפקיד להבטחת הוצאות המשיבים. ההודעה על קביעת הערבון נשלחה למשרדי באי כח הצדדים. משלא הופקד הערבון, הגישו המשיבים בקשה למחיקת בקשת רשות הערעור בשל אי הפקדת ערבון. בתגובתו
לבקשה זו מסביר המבקש כי ההודעה על קביעת הערבון לא הובאה לידיעת בא כוחו כיוון שמזכירתו טעתה ותייקה את ההודעה מבלי שהעבירה את טופס ההפקדה לעוה"ד. בתצהירה טוענת המזכירה כי לא הבינה שמדובר בהחלטה, כיוון שההחלטות המתקבלות מבימ"ש השלום ומבית המשפט המחוזי שונות במראן. הבקשה לדחיית הערעור נדחתה והוארך המועד להפקדת ערבון.
המועד להפקדת ערבון נקבע בהחלטת מזכירות ביהמ"ש, ולהארכתו אין צורך בטעם מיוחד דווקא, אלא בהסבר מתקבל על הדעת, שיש בו משום צידוק להארכת המועד והוא מפורט דיו. טעות של בעל דין או בא כוחו לא תהווה בדרך כלל צידוק להארכת המועד. יחד עם זאת, יש מצבים בהם מקור התקלה בטעות אנוש גרידא, שאינה מגעת לכלל רשלנות או הזנחה. המקרה דנא קרוב לקטגוריה זו ונראה כי אין לייחס רשלנות לב"כ המבקש. לפיכך הוארך המועד להפקדת הערבון אך יחד עם זאת חוייב המבקש בהוצאות המשיבים.

(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד מ. דחלה למבקש, עו"ד חביב חזאן למשיבים. 25.3.98).

דנ"פ 1908/98 - פלוני נגד מדינת ישראל

*בקשה לדיון נוסף על החלטת שופט ביהמ"ש העליון כדן יחיד (העתירה נדחתה).

בבקשה לגילוי ראייה חסויה כאמור בסעיף 44 לפקודת הראיות ניתנה החלטה על ידי שופט ביהמ"ש העליון שדחתה את הבקשה. על החלטה זו הוגשה העתירה לקיומו של דיון נוסף כאשר הטיעון הוא כי אמנם ביהמ"ש העליון החליט כבר בעבר כי לא ניתן לקיים דיון נוסף על החלטה או על פסק דין שניתנו בפני דן יחיד, אך לטענת המבקש, בהתחשב בכך שאין קיימת זכות ערעור (לטענתו) על החלטה בעניין גילוי ראייה חסויה ובהתחשב בעובדה כי הדיון בהחלטה מעין זו נדון בביהמ"ש העליון כערכאה ראשונה, הרי שתכליתו של הדיון הנוסף כאמור בסעיף 30 לחוק בתי המשפט חובקת בתוכה גם דיון נוסף בהחלטת שופט - דן יחיד - בהליך מן הסוג הנדון. העתירה נדחתה.
גם אם יוצאים מנקודת המוצא שהציב המבקש כי לא ניתן לערער, גם לא במסגרת פסה"ד, על החלטה במסגרת סעיף 44 לפקודת הראיות (ומבלי להביע עמדה בעניין זה לגופו), הרי שלא קיומו של דיון נוסף הוא הפתרון לשם כך, שהרי הלכה היא שאין דיון נוסף מהווה ערעור על החלטה או פסק דין העומדים ביסוד הבקשה לעריכתו. על כן אין בטעם זה כדי להצדיק סטיה מן ההלכה האמורה.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד אמנון זכרוני ודרור ארד-אילון למבקש. 25.3.98).

בש"פ 1329/98 - מדינת ישראל נגד עלא בן עבדלקאדר הייב

*שחרור בערובה (שוד מזויין ותקיפה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם בארבעה פרטי אישום. האחד מתייחס לשוד מזויין כאשר באיומי סכין דרש מהמתלונן ליתן לו שטר של 100 ש"ח שהמתלונן החזיק בידו. באישום אחר הואשם בכך שבאותו יום שבו נעצר היתה בידו מנת הרואין. אישום נוסף מייחס למשיב תקיפת אחותו, קטינה שטרם מלאו לה 13 שנה, שבעט בה והפילה לארץ וכתוצאה מכך נגרמו לה חבלות. כן מיוחס למשיב אישום של תקיפת אמו תוך איומי סכין ופציעה בסכין עקב סירובה לתת לו סכומי כסף. המדינה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים אך ביהמ"ש המחוזי קבע כי בנסיבות העניין ניתן להסתפק בחלופת מעצר, כיוון שכל עבירותיו של המשיב מבוצעות עקב שימוש בסמים. בין היתר הורה ביהמ"ש על מעצר בית מלא של המשיב בבית אחיו. עררה של המדינה נתקבל.
המשיב הודה, במסגרת ישיבת ההקראה בביהמ"ש, בחלק מן המעשים המיוחסים לו, ובהם תקיפת אחותו הקטינה ותקיפת אמו. אין ספק כי כאשר המשיב זקוק לסם הוא מבצע מעשי אלימות ובשתי הזדמנויות גם לא היסס להשתמש באיומי סכין. למשיב הרשעות קודמות של חבלה, התנהגות פרועה, גניבה, איומים ותקיפות. אדם שאינו יכול לשלוט בדחפיו על רקע היותו נרקומן, הוא אדם מסוכן לציבור. אין לראות בחלופה של מעצר בית, בהשגחת גיסתו, פתרון שיש בו כדי למנוע את הסיכון הנשקף ממנו. חלופה כזו עלולה לסכן את בני המשפחה שישהו במחיצתו.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' אורלי מור-אל לעוררת, עו"ד מישל עון למשיב. 27.2.98).

ע.א. 6824/97 - יעקב בן שחר נגד גיל סוחה ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).

המבקש חוייב לשלם למשיב, בעקבות סכסוך שעניינו מכירת יהלומים, סכום של 338,000 דולר. מכיוון שהמשיב הינו תושב ואזרח חוץ התנה ביהמ"ש את התשלום בכך שהמשיב ימציא ערבות צד ג' של תושב ישראל בעל נכסים בארץ עד להכרעה בערעור. המבקש ערער לביהמ"ש העליון ובקשתו היא כי הכסף ישולם לפרקליטו של המשיב ויוחזק בידיו הנאמנות עד להכרעה בערעור. לטענת המבקש קיים חשש שאם יזכה בערעור לא יעלה בידו לקבל בחזרה את הכספים ואין להסתפק בהתחייבות צד ג' שסיפק המשיב. הבקשה נדחתה.
הכלל הוא כי משזכה בדינו זכאי בעל דין לממש את פרי זכייתו ללא עיכוב. מי שמבקש לעכב את ביצוע פסק הדין צריך לשכנע את ביהמ"ש בקיום נימוק המצדיק סטייה מן הכלל האמור. סטייה כזו עשויה להיות מוצדקת בהתקיים שני תנאים מצטברים: כי טובים סיכויי ההצלחה בערעור וכי ביצועו המיידי של פסה"ד יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון. בנטל זה לא עמד המבקש. נראה לכאורה כי אף אחד משני התנאים אינו מתקיים.

(בפני: השופט י. גולדברג. 26.3.98).

בש"פ 7033/97 - מדינת ישראל נגד ישי אישתו

*ביטול שחרור בערובה (תקיפת אשה ע"י בעלה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

ביולי 96 הואשם המשיב בתקיפת אשתו ונדון לקנס, בספטמבר 97 הורשע בתקיפת אשתו ונדון לקנס, באוקטובר 97 הורשע בשני תיקים - האחד תקיפת אשתו והשמעת איומים כלפיה והשני איומים שירצח אותה וכן הורשע בהפרת צו שניתן ושאסר עליו להכנס לבית בני הזוג. הפעם נדון למאסר על תנאי של שנה ולערבות כספית, וכן ניתן צו האוסר על המשיב להכנס לביתו ולהמצא ברדיוס של 500 מטר מהבית. לא עברו אלא 5 ימים והמשיב הפר, על פי הראיות לכאורה, את הצו שאוסר עליו להכנס לביתו ולאחר שנכנס לביתו תקף את אשתו. הוגש נגדו כתב אישום על עבירות אלה ונתבקש מעצרו עד תום ההליכים. בימ"ש השלום הורה על מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררו של המשיב וקבע כי אם ישהה הרחק מביתו בעיר אחרת ניתן להשיג בכך את מטרת המעצר. הערר נתקבל.
מן הנסיבות שפורטו עולה כי המשיב תוקף וחוזר ותוקף את אשתו. הסכנה האורבת לאשה מוחשית ביותר אף אם יהיה על המשיב להתגורר הרחק ממנה. מי שהפר את צוי ביהמ"ש יותר מפעם אחת, אינו ראוי עוד לאמונו של ביהמ"ש ואין להשיג את מטרת המעצר בחלופת מעצר אלא במעצר.