תקציר סביר כרך נ"א חוברת 13

בש"פ 2090/98 - מדינת ישראל נגד אלון קורן

*ביטול שחרור בערובה (אונס)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. אשה עיוורת התראיינה ברדיו בתכנית היכרויות ומסרה את פרטיה. המשיב התקשר עמה, הציג עצמו בשם בדוי וקבע עמה פגישה בתחנה המרכזית בתל אביב. המשיב הוביל את המתלוננת לחצר נטושה ושם השכיבה על הרצפה. ככל הנראה הסכימה המתלוננת בתחילה למגע מיני עם המשיב, אלא שבתחילת המגע דרשה ממנו כי יחדל והוא סירב. באותו אירוע גנב המשיב מתוך תיקה של המשיבה שעון מדבר וארנק ובו 50 ש"ח. זמן מה לאחר מכן התקשר שוב למתלוננת, הציג עצמו בשם בדוי אחר וקבע להפגש עמה. משנפגשו הוליך אותה המשיב אל חצר ובהגיעם למקום החל למשש אותה. היא דרשה מן המשיב כי יניח אותה לנפשה אולם המשיב לא נענה למתלוננת הפשיל את מכנסיה והחדיר את אצבעותיו בכח לאבר מינה. עקב רכב שהופיע במקום ברח המשיב לאחר שגנב את ארנקה של המתלוננת. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין ראיות לכאורה לאישום באינוס, כי ניתן לתאר את המעשה כ"תחילתו בהסכמה וסופו באינוס", והורה לשחרר את המשיב בערובה ובתנאים שקבע. הערר נתקבל.
ב. אין צורך לדון בשאלת ההסכמה או היעדר הסכמה באישום האינוס הראשון ויש לייחד את הדיבור לאישום השני. על פי הראיות לכאורה עשה המשיב במקרה זה מעשה שלא יעשה, מעשה שהוא אינוס כהגדרתו בחוק. גם ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש ראיות לכאורה לאישום זה ואין להסכים עם טיעוניו של הסניגור כי יש ספק בגירסת המתלוננת באשר למעשה זה. כך שעלה בידי המדינה להצביע על ראיות לכאורה לאשמת המשיב באינוס השני ובשני מעשי גניבה.
ג. אשר לעילת המעצר - שאלה לעצמה היא אם מעשה אינוס בנסיבות שלנו, לאמור אינוסה של אשה עיוורת בדרך של מעין רמיה ניתן לסווגו כ"עבירה שנעשתה באלימות חמורה" כהוראת סעיף 21(א)(ג)(4) לחסד"פ. גם אם ענייננו אינו בא בגדרי עבירה מיוחדת זו המעלה חזקת מסוכנות, השאלה היא אם מתקיימת בענייננו אחת העילות המנויות בסעיף 21(א)(1)(א) או (ב) לאותו חוק, היינו אם קיים יסוד סביר לחשש ששחרורו של המשיב יסכן את בטחונו של אדם או את בטחון הציבור. התשובה לכך היא חיובית בהתחשב במעשים המיוחסים למשיב ועברו הפלילי. בנובמבר 96 סמוך לחצות תפס המשיב תיירת מארה"ב, הוליך אותה אל חצר בית ספר ואיים עליה כי אם לא תשתוק ירצח אותה. בהמשך למעשה זה הפיל את המתלוננת ההיא על הרצפה, היכה אותה גנב ממנה את מסמכיה ואת כספה. המשיב הודה בעובדות שבאותו אירוע והורשע בדינו. ביהמ"ש החליט באותו מקרה להשית על המשיב שירות למען הציבור בציינו את רקעו ומצוקותיו של המשיב וכן כי ניתן לשקם את המשיב. גזר הדין באותה פרשה ניתן ביולי 97 ולא עברו אלא כ-6 חודשים והמשיב ביצע את מעשיו הנדונים עתה. המשיב בוחר את קרבנותיו - נשים בודדות, חסרות הגנה ונעדרות אפשרות לעמוד כנגדו. הוא מסכן את בטחון הציבור במלוא מובן המלה וכנגד אדם כזה זכאי הציבור להגן על עצמו. על כן יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' נעמי גרנות לעוררת, עו"ד משה אלוני למשיב. 1.4.98).

בש"פ 2088/98 - מדינת ישראל נגד עלי חאמד

*ביטול שחרור בערובה (רצח)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. המשיב הואשם כי בצוותא חדא עם אחד בשם מוצטפא קבהא רצחו אדם שעבד כשומר בקופת חולים ביפו. המשיב ומוצטפא קשרו קשר לשדוד את המנוח ולגנוב ממנו
את אקדחו ותוך כדי מעשה השוד המיתו את המנוח. טענתו של המשיב היא להד"ם, אך כנגד הכחשתו עומדים דבריו של מוצטפא. להודעתו של מוצטפא ראיות חיזוק שונות. ביהמ"ש המחוזי הורה ביום 8.2.98 לעצור את המשיב עד תום ההליכים בציינו כי קיימות ראיות לכאורה לאשמה. טענתו של המשיב אותה עת היתה כי אינו זוכר מה עשה ביום הרצח וממילא לא העלה טענת אליבי. אין פלא בדבר שכן המשיב נחקר לראשונה כחודשיים לאחר מעשה הרצח וקשה לאדם לזכור מה עשה ביום פלוני ובשעה פלונית חודשיים לפני החקירה, אם לא היה מעורב במעשה מיוחד במינו. אילו העלה המשיב על אתר טענת אליבי, כי אז היה בעצם העלאת האליבי כדי להעלות חשד נגדו. לאחר כמה ימים פנה ב"כ של המשיב לפרקליט המחוז וביקש כי תיגבה עדותם של 3 אנשים אשר יש בהם כדי לספק אליבי למשיב ולאחר מכן הפכו אותם 3 עדים ל-6 עדים. לאחר שאלה נחקרו הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בטענה כי "לנאשם אליבי מוצק לעת האירוע". ביהמ"ש עיין בראיות החדשות והחליט לשחרר את המשיב ממעצרו. בהחלטתו נאמר "המשיב נעצר כחודשיים לאחר הרצח ומטבע הדברים גירסתו כי לא זכור לו היכן היה בזמן האירוע - מתקבלת על הדעת... כנגד העדות לכאורה... קיימים... עדי האליבי ואין להוציא מכלל אפשרות כי המבקש יצליח להוכיח את האליבי שלו". הערר נתקבל.
ב. נראה כי ביהמ"ש סבר כי הודעת עדי האליבי מתישות את כוחן של "הראיות לכאורה". אך הכלל המקובל הוא שראיות כנגד ראיות אין בהן - כשהן לעצמן - כדי לשלול כוחן של "ראיות לכאורה". העובדה שיש למשיב ששה עדי אליבי אין בה כדי לשמוט את הקרקע מתחת להודעתו החד משמעית של מוצטפא ולחיזוקים להודעה זו. יתר על כן, בעדויות האליבי יש סתירות ואי התאמות, ומכל מקום גם אם תתקבלנה ההודעות, ולו בחלקן, כי אז יכול היה המשיב לבצע את מעשה הרצח כהודעתו של מוצטפא. אם לא די באלה יש להוסיף ולומר כי ההודעות של עדי האליבי נגבו שלשה חודשים וארבעה חודשים לאחר האירוע. לכאורה, אדם מן הישוב לא יזכור כה בבירור מה עשה ביום פלוני בשעה פלונית שלשה או ארבעה חודשים קודם לכן, אם אותו אדם אינו מוזהר מראש מה עליו לומר. על כן יש להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים.

(בפני: השופט חשין. עו"ד אלון אינפלד לעוררת, עו"ד אורי רון למשיב. 1.4.98).

בש"פ 653/98 - רינה גרבי ואח' נגד מדינת ישראל

*חילוט ערבות כאשר הנאשם ששוחרר בערבות נעלם(הערר נתקבל בחלקו).

א. יוסף סבן (להלן: הנאשם) הועמד לדין בביהמ"ש המחוזי בגין ביצוע עבירות סמים. הוא שוחרר בערבות ובתנאים שכללו פקדונות כספיים, ערבות אישית וכן ערבויות צד ג'. ההחלטה בדבר שחרור בערובה ניתנה ע"י ביהמ"ש העליון וקבעה כי ערבויות צד ג' יומצאו "להנחת דעת רשם ביהמ"ש המחוזי בתל אביב". בפועל חתמו 4 מבין הערבים בפני שופטת ביהמ"ש המחוזי ו-3 בפני מזכיר ביהמ"ש. הנאשם לא התייצב למשפטו ובכך הפר את תנאי מעצרו ונמלט למקום בלתי ידוע. לבקשת המדינה החליט ביהמ"ש המחוזי לחלט את ערבויותיהם של כל העוררים וזאת על פי הוראת סעיף 51 לחסד"פ (סמכויות אכיפה-מעצרים). הערר עוסק בשתי טענות עיקריות: כי חלק מכתבי הערבות בטלים משום שלא נחתמו בפני רשם ביהמ"ש כמצוות ביהמ"ש העליון ב"החלטת השחרור" או בפני אחד מנושאי המשרה הנזכרים בסעיף 49(א) לחסד"פ ומשום שבכתבי הערבות לא פורטו התנאים שלמילויים ערבים העוררים; וטענה נוספת כי לא ניתן המשקל הראוי למצבם הכלכלי החמור של הערבים. הערר נתקבל בחלקו.
ב. עיון בכתבי הערבות של העוררים מגלה כי בטפסי הערבות מתנוססת "חתימה" כלשהי במקום המיועד לחתימת "שופט/רשם/מזכיר בימ"ש". לא נסתרה הטענה כי
הערבויות הללו אכן נושאות לכאורה חתימת אחד מנושאי המשרה כחוק ועל כן עומדים כתבי הערבות בחזקת כשרותם. שאלה אחרת היא, ועיון היא צריכה, מה דינם של כתבי הערבות החסרים חתימת הנאשם כחותם "ערובה עצמית", שהרי ערבות ערב אינה יכולה לעמוד לעצמה אלא עליה להצטרף אל ערבותו העצמית של העצור. הטענה האחרת שלפיה אין בכתב הערבות פירוט של התנאים שלמילויים ערבים העוררים אין בה ממש. הערב, על פי כתב הערובה נשוא הבקשה, ערב למילוי "אחר תנאי הערובה המפורטים לעיל". משמע - התנאים המפורטים בחלק האחר של טופס הערבות שנועד לחתימת הנאשם, ובכללם התנאי "להתייצב למשפט".
ג. אשר למצבם הכלכלי הקשה של העוררים - ביהמ"ש המחוזי אמר בהחלטתו כי אכן נראה שכל הערבים הם אנשים קשי יום, אך היה בדעה שלא ניתן לעזור לעוררים "שכן אם מצאו לנכון לחתום על ערבות, הם צריכים להיות מוכנים לקיים אותם...". על פי החוק רשאי ביהמ"ש להורות על חילוט מקצת סכום הערובה לפי שיקול דעתו. לפיכך הוחלט להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי שיקבע את סכום החילוט הראוי במקרה זה, לאחר שמיעת ראיות על מצבם של הערבים.

(בפני: השופט י. גולדברג. עו"ד חנן גולד לעוררים, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 1.4.98).

ע.פ. 3243/95 - צאלח דניאל נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברצח ודחיית בקשה ל"עונש מופחת"(מחוזי י-ם - ת.פ. 333/93 - הערעור נדחה).

א. המערער, נשוי ואב לשלשה ילדים, הכיר נערה (להלן: המנוחה) ונרקמו ביניהם יחסי חברות שנמשכו כ-9 שנים. בכתב האישום נטען כי כשנה לאחר שנותקו יחסי החברות בין המערער והמנוחה ארב המערער למנוחה ליד בית הוריה וכשהגיעה לכניסת הבית קפץ עליה כשבידו בקבוק מלא בנזין שהכין מבעוד מועד, שפך את הבנזין על המנוחה ועל עצמו והצית את המנוחה ואת עצמו. המנוחה, שהיתה כבת 22, נפטרה. עיקר המחלוקת בעניין ההרשעה מתמקד בשאלת הוכחת קיומו של היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. לעניין זה שם הסניגור את הדגש על מצבו הנפשי של המערער בעת האירוע ולפניו, אשר מנע ממנו, לטענתו, לפתח את הכוונה הפלילית הנדרשת להרשעתו ברצח.
ב. המערער נפגע בשעתו בראשו בתאונת דרכים במהלך שירותו הצבאי ושוחרר עקב כך מהצבא בפרופיל 21. בעבר ביצע מספר נסיונות התאבדות וקיבל טיפולים נפשיים וכן אושפז בשנת 76 בבית חולים פסיכיאטרי לצורך גמילה מסמים. המומחה מטעם ההגנה קבע כי המערער הוא בעל אישיות המתפקדת ברמה גבולית עקב הפגיעה המוחית. יומיים לפני האירוע דנא, נפגש המערער עם העובד הסוציאלי והיה במצב של דיכאון. על אף כל אלה לא היתה מחלוקת בין המומחים כי המערער לא סבל ממחלת נפש בעת ביצוע המעשה. שונה היה המצב בימים שלאחר ההצתה. לפי קביעת ביהמ"ש החמיר מצבו הנפשי של המערער עד כדי מחלת נפש. המערער מסר אמרות שונות על החלטתו להמית את המנוחה, אך הסניגור טען כי אמרות אלה אין לייחס להן משקל של ממש משום מצבו הנפשי והגופני הירוד של המערער בעת מסירת הדברים. ביהמ"ש המחוזי דחה טענות אלה בציינו כי המערער היה במצב נפשי שפיר בעת שמסר את הודעותיו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של רצח וגזר לו מאסר עולם. הערעור על ההרשעה ועל גזר הדין נדחה.
ג. מן הראיות שבאו בפני ביהמ"ש הסיק שהמערער היה במצב נפשי שפיר כשמסר את הודעותיו, וכי מתוך הודעות אלה עולה כי הוכחו כל יסודות עבירת הרצח. את כוונת הקטילה למד ביהמ"ש בעיקר מביצוע המעשה עצמו. התקיימו שתי הדרישות של כוונת
הקטילה: חזות מראש של התוצאה הקטלנית והרצון לתוצאה זו. על הכוונה שקיננה בלב המערער בעת ביצוע המעשה ניתן ללמוד גם מהתנהגותו לאחר המעשה. מעבר לצריך, הוסיף ביהמ"ש המחוזי גם את חזקת הכוונה שלפיה מתכוון אדם לתוצאות הצומחות דרך הטבע ממעשיו. אשר ליסוד ההכנה שבעבירת הרצח - בעניין זה הציג ביהמ"ש המחוזי את גישת הפסיקה שלפיה מדובר ביסוד פיסי "טהור" אשר יכול ויוכח בפעולת הקטילה עצמה ואת הגישה החולקת שלפיה ההכנה הינה יסוד נפשי, שהמועד להתגבשותו הוא טרם ביצוע העבירה. אולם לדעת ביהמ"ש התקיימה במקרה דנן דרישת ההכנה לפי כל אחת משתי הגישות. אשר ליסוד היעדר הקינטור - ביהמ"ש קבע כי מהודעות המערער במשטרה עולה שלא היה כל קינטור. משהוכח קיומם של שלשת יסודות ה"כוונה תחילה" קבע ביהמ"ש כי המערער אשם ברצח המנוחה. בכל אלה אין להתערב.
ד. המערער העלה גם טענת שכרות לפי סעיף 34ט לפי תיקון מספר 39 לחוק העונשין. תיקון מספר 39 לחוק העונשין טרם נכנס לתוקפו בעת מתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי, אולם על פי סעיף 5(א) לחוק העונשין, זכאי המערער ליהנות מהגנת השכרות בניסוחה החדש אם נתקיימו תנאיה. מסעיף 34ט לחוק העונשין עולה כי אם נכנס המערער למצב שכרות "בהתנהגותו הנשלטת ומדעת", הרי שכל עוד לא נכנס למצב זה "כדי לעבור בו את העבירה" עדיין עומדת לו ההקלה שאין להרשיעו בעבירה הדורשת כוונה כלפי התוצאה, אלא בעבירה בה היסוד החפצי כלפי התוצאה האסורה הינה של אדישות בלבד. משמע, כי יש להמיר את ההרשעה לעבירת הריגה. אכן, ביהמ"ש קבע כי "יומיים לפני האירוע ובשעת האירוע עצמו היה הנאשם שרוי במצב של דיכאון קשה ותחת השפעה של סמים או תחליפי סמים", אולם, כדי שיזכה בהגנה בשל היותו ב"מצב של שכרות" עקב נטילת סם, צריך שיתקיים קשר סיבתי בין השפעת הסם לבין היותו "חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה...". צריך שיוכח כי נטילת הסמים שללה מהנאשם שלילה של ממש את יכולתו להבין את מעשהו או את הפסול שבו. אכן, די בקיומו של ספק סביר בדבר תחולת הסייג כדי להביא להחלתו והנטל להוכחת אי התקיימותו של הסייג הוא על התביעה. בענייננו הרימה התביעה את הנטל לשכנע מעל לכל ספק סביר כי המערער לא היה ב"מצב של שכרות" ולפיכך אין הוא יכול להבנות מהגנת השכרות.
ה. טענה אחרת בפי המערער שיש להפעיל לגביו את התיקון מס' 39 לחוק לעניין עונש מופחת, אם העבירה נעברה באחת מאלה "במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש... להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או... להימנע מעשיית המעשה". הקלה בעונש לפי סעיף זה מותנית בקיומם של שני תנאים מצטברים: "הפרעה נפשית חמורה" או "ליקוי בכושרו השכלי" של הנאשם; הגבלת יכולת הנאשם להבין את אשר הוא עושה מבחינה פיזית או את הפסול שבמעשהו מבחינה מוסרית, או הגבלת יכולתו הנפשית של הנאשם לבחור בהתנהגות אחרת. מבחינת מישורי הפגיעה, דומה הוראת סעיף 300א(א) להוראות בדבר הגנות אי שפיות הדעת ושכרות אך לא כן במידתה של הפגיעה. בעוד שבהגנות האמורות נדרש כי הנאשם "היה חסר יכולת של ממש" בשעת המעשה, להבין את אשר הוא עושה, הרי נדרש בסעיף 300א(א) כי הפגיעה בהלך הנפש של הנאשם בשל הפרעה שכלית תהא "במידה ניכרת".
ו. עם זאת, היסודות המאפשרים הפחתת העונש בעבירת רצח, דומים בעיקרם ליסודות סייג אי שפיות הדעת. להפחתת עונש ראוי רוצח רק כאשר מידת הפגיעה הנפשית, בה הוא לוקה, עקב מצבו הרפואי הפסיכיאטרי, חסרה אך במעט מזו של בעל
"חוסר יכולת של ממש". על הנאשם הטוען כי נתקיימו התנאים שבסעיף 300א להפחתה בעונשו, להביא את ראיותיו ולשכנע את ביהמ"ש בקיומם של התנאים, אם כי ברמת שכנוע של מאזן הסתברויות. המערער לא עמד בכך.

(בפני השופטים: א. גולדברג, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ר. בר חיים למערער, עו"ד ח. ארצי למשיבה. 19.3.98).

דנ"פ 64/98 - עופר הלדשטיין ואח' נגד מדינת ישראל ואח'

*שוחד(בקשה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).

א. המבקשים 1-3 וכן המשיבים 2 ו-3 היו נושאי תפקידים בבנק דיסקונט והמשיב 4 היה משקיע פרטי שהחזיק ניירות ערך וניהל תיקי השקעות (להלן: יקראו כולם "המבקשים", לאור הצטרפותם של המשיבים 2-4 לבקשה דנן). המבקשים הואשמו בעבירות הנוגעות למניפולציה ותרמית בניירות ערך ובאגרות חוב וכן במתן שוחד ובלקיחת שוחד. המבקשים ערערו הן על הרשעתם והן על חומרת העונש ובין היתר טענו נגד הרשעתם בעבירת השוחד וערעורם נדחה. לאחר ניתוח מרכיבי העבירה וכן הטעמים המונחים ביסודה עמד ביהמ"ש על המצבים האפשריים של ניגוד עניינים של עובד הציבור והיכללותם של מצבים אלה תחת כנפיה של עבירת השוחד. צויין, כי אין עבירת השוחד חלה מקום בו ישנו ניגוד עניינים "עצמי", שעיקרו ביצוע לא נאות של התפקיד ע"י עובד הציבור, בשל אינטרס עצמי שלו - וללא מעורבותו של צד שלישי. כן צויין, כי עבירת השוחד חלה במצב בו צד שלישי הוא ש"יוצר" את ניגוד העניינים של עובד הציבור במובן זה, שבלעדיו לא יכול להיווצר כלל מצב כזה. כן נקבע כי במצב בו צד שלישי אינו "יוצר" את ניגוד העניינים אך רק "מסייע" או תורם למימושו "העצמי" בעובד הציבור, גם אז תחול עבירת השוחד. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. אכן, בפסה"ד נשוא הבקשה, נקבעו גדרי פרשנות לעבירת השוחד וחלק מן הקביעות שבפסה"ד נקבעו לראשונה במקרה דנן. אולם, אין בכך כדי לבסס עילה לקיומו של דיון נוסף כאמור בסעיף 30 לחוק בתי המשפט. עצם העובדה כי נקבעה הלכה חדשה, המרחיבה במידת מה את גדריהן הפרשניים של ההלכות הקודמות, אינה מקימה כשלעצמה עילה לקיומו של דיון נוסף.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד אייל רוזובסקי, יהושע שטיין, יגאל דורון, דוד ליבאי ודן שינמן למבקשים, עוה"ד גב' אילנה מודעי וגב' אפרת ברזילי למשיבה. 1.4.98).

רע"א 1045/98 - חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) ואח' נגד מועין ח'ורי, עו"ד

*סעד זמני(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

א. בין המבקשת לבין הפטריארכיה היוונית האורתודוקסית נחתם הסכם קומבינציה ביחס לחלקת מקרקעין בנצרת. נגד הסכם זה הוגשה לביהמ"ש המחוזי בנצרת תביעה של כמה מבני העדה היוונית אורתודוקסית ובהחלטת ביניים נקבע כי הפטריארכיה מחזיקה בקרקע בנאמנות עבור כל בני העדה בישראל. לאחר החלטה זו פנה המשיב, עורך דינם של התובעים שהתנגדו להסכם הקומבינציה, בשורה של מכתבים אל בנקים וגורמים עסקיים שונים בהם הפנה אל החלטת הביניים, והדגיש, כי הפטריארך הינו נאמן של החלקה האמורה ופעולותיו אינן נעשות על דעתם של הנהנים ואינן לטובתם. בעקבות מכתבים אלו הגישו המבקשים תביעה נגד המשיב והתובעים בתיק המקורי בטענה כי המכתבים מהווים עוולות רשלנות, תרמית ושקר ויש בהן משום הוצאת לשון
הרע. התביעה הסתיימה בהסכם פשרה בו נקבע כי המשיב ישלח מכתבים לכל אלה שפנה אליהם בעבר ויודיע על ביטול מכתביו הקודמים. הסכם זה קיבל תוקף של פס"ד.
ב. כשנתיים לאחר הסכם הפשרה חזר המשיב ושלח מכתב לבנק בו ציין כי הפטריארכיה מחזיקה בקרקע בנאמנות וכי קיים סכסוך משפטי בנוגע לחלקה, לבעלות עליה וליכולת הפטריארכיה להתחייב ביחס אליה. בעקבות מכתב זה הגישו המבקשים תביעה נוספת לביהמ"ש בטענה שהמשיב הפר את ההסכם הקודם וביצע עוולת תרמית, שקר והוצאת לשון הרע. במסגרת התביעה ביקשו המבקשים צו מניעה, זמני וקבוע, שיאסור על המשיב לשלוח מכתבים דוגמת המכתב האמור. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בהסתמכו על הלכה שנפסקה בביהמ"ש העליון בעניין צו מניעה נגד פרסום (ע.א. 214/89 - פד"י מ"ג(3) 840). ביהמ"ש קבע כי ההלכה שלפיה לא ינתן בדרך כלל צו מניעה זמני כאשר הנתבע טוען שיש באפשרותו להצדיק את הפרסום שבמחלוקת, חלה גם ביחס לעוולות נוספות, הקשורות לאותה מסכת עובדתית, לא רק לעוולת לשון הרע. לגופה של הבקשה קבע השופט כי מכתביו של המשיב נכללים בזכותו לחופש ביטוי. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. הלכה פסוקה היא שאין ביהמ"ש העליון מתערב בהחלטות על מתן סעד זמני אלא במקרים בהם קיים צידוק מיוחד להתערבותו וצידוק כזה אינו מתקיים כאן. זאת ועוד, בענייננו מדובר בבקשה לצו מניעה, המבוססת ברובה על עוולת לשון הרע, במצב בו טרם הוכרעה אחריותו של המשיב. ביחס למצב זה קובעת ההלכה כי יש ליתן את מלוא המשקל לערך בדבר חופש הביטוי ולהעדיפו על פני הערך של השם הטוב.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד יאיר גרין וניצן שמואלי למבקשים, עוה"ד מועין ח'ורי ועסאם סארג'י למשיב. 1.4.98).

ע.פ. 7399/95 - נחושתן תעשיות מעליות בע"מ, אלי נעמן ויואב מגן נגד מדינת ישראל

הסכמים כובלים. אחריות בפלילים של אורגן של חברה(מחוזי י-ם - ת.פ. 238/94 - הערעור של נחושתן נתקבל בחלקו והערעורים של נאמן ומגן נדחו).

א. המערערים הורשעו בעבירות שעניינן "הסכמים כובלים". במסגרת האישום הראשון הורשע כל אחד מהמערערים 1 ו- 2 בעבירה לפי הסעיפים 4 ו- 47(א)(1) לחוק ההגבלים העסקיים ובמסגרת האישום השני הורשעו כל אחד משלושת המערערים בעבירה לפי הסעיפים 4 ו- 47(א)(1) הנ"ל, יחד עם סעיף 32(4) לחוק העונשין. ביהמ"ש גזר על המערערת קנס של 250,000 ש"ח, למערער 2 מאסר על תנאי של 6 חודשים וקנס 15,000 ש"ח, ולמערער 3 קנס של 5,000 ש"ח.
ב. האישום הראשון מתייחס להסכם מיום 10.10.88 הנושא את הכותרת "הסכם אי תחרות" בין נחושתן וחברה בשם הכוח מעליות. בשמה של נחושתן חתם המערער נעמן ששימש מנהל סניפי נחושתן בירושלים ובת"א. מעת חתימת ההסכם ועד שנת 90 נהגו הצדדים על פי האמור בו, הן נמנעו מתחרות ביניהן בשוק השרות למעליות. חתימת ההסכם שימשה בסיס לאישום ולהרשעה של נחושתן בעבירה של "צד להסדר כובל" כאשר נעמן מורשע באותה עבירה כשותף לעבירה.
ג. האישום השני מתייחס לתחרות שהיתה באיזור ירושלים בין נחושתן לבין חברה בשם ג.י.מ.א. בשנים 1990-1994. נחושתן הציעה למנהלה ולבעליה של "גימא" מרדכי אמאר לספק לה עבודות בקבלנות משנה, בתמורה להפסקת התחרות עימה, אך ההצעה לא התגבשה להסכם. הפנייה לנחושתן נעשתה באמצעות המערער 3 יובל מגן, ששימש
כמנהל השירות בסניף נחושתן בירושלים. אמאר פנה לממונה על ההגבלים העסקיים בתלונה בקשר להצעות אלו והוצע לאמאר להקליט את השיחות עם מגן. אמאר הקליט 3 שיחות: אחת - שיחת טלפון עם נעמן, השניה - שיחה עם מגן והשלישית שיחה שנערכה בפגישה שהתקיימה במשרדו של נעמן בנוכחותו של מגן, כאשר במסגרתה דיבר נעמן במפורש על עריכת הסדר קובל. בסופו של דבר, בפגישה שנערכה 5 ימים לאחר מכן בהשתתפות מנכ"ל נחושתן באותו מועד עמיקם בן צבי, דחה עמיקם מכל וכל את האשפרות בדבר הסדר כובל והעלה הצעה לרכישת תיק השרות של גימא. על אף עמדתו האמורה של עמיקם מצא ביהמ"ש בעמדה שהציגו נעמן ומגן מעמד של "ניסיון" מצד נחושתן, באמצעות נעמן ומגן, להגיע להסדר כובל. על יסוד אלה הרשיע את המערערים כאמור. הערעורים של נעמן ומגן נדחו והערעור של נחושתן נתקבל באשר לאישום השני.
ד. ימים ספורים לאחר חתימת ההסכם בדבר "הסדר כובל", נושא האישום הראשון, הוחלף חוק ההגבלים העיסקיים. האישומים בכתב האישום מייחסים למערערים הפרת האיסור להיות "צד להסדר כובל" לפי סעיף 4 לחוק החדש. לכאורה, האישום הראשון צריך היה להתייחס להפרת הוראותיו של החוק הישן, ברם, לשיטת התביעה העבירה הקובעת את האיסור "להיות צד להסדר כובל" הינה "עבירת סטאטוס" נמשכת ופרט האישום הראשון מתייחס להפרת האיסור בתקופה שלאחר כניסתו לתוקף של החוק החדש. בעניין זה הדין עם התביעה. סעיף 4 לחוק החדש קובע "לא יהיה אדם צד להסדר כובל... אלא אם כן קיבל מבית הדין אישור...". בענייננו, ההסכם קובע "הסדר כובל" כמשמעותו בסעיף 2 לחוק החדש. לשונו של סעיף 4 החדש מבטאת הוראה אחרת מזו שבאה לכלל ביטוי בסעיף המקביל לו בחוק לפני תיקונו. לפי החוק החדש, אדם עובר עבירה לפי סעיף 4 שבו, בעצם עשייתו של "הסדר כובל" ומי שמבקש שלא להכשל בעבירה, יביא את ההסדר "הכובל" "המיועד" בפני הרשות לפני שכלולו להסדר מחייב וינהג על פי החלטתה.
ה. הסניגור מבקש להפריד בין אחריות נחושתן ובין אחריותו האישית של נעמן, כאשר לשיטתו, הואיל ורק נחושתן היתה "צד" להסדר כובל לא ניתן היה להרשיע את נעמן בעבירה זו. טענה זו אין לקבל. נעמן נושא באחריות אישית להתנהגותו כאורגן של נחושתן, על אף העובדה שבסופו של דבר לא הוא אלא נחושתן הופכת לצד להסדר כובל. אורגן של תאגיד אחראי למעשיו בפלילים, גם כשהוא פועל כ"אדם - תאגיד". כך הם פני הדברים לא רק כשעשיית המעשה עונה על כל יסודות העבירה, אלא גם, כבמקרה דנא, כאשר שכלול העבירה מותנה ב "מעורבות רקע" לכאורית בעלת אופי פורמלי של התאגיד, היינו שהתאגיד הופך כ "צד להסדר כובל" ולא האורגן.
ו. הסניגור העלה גם טענת התיישנות של העבירה. אולם, כאמור, נתקבלה עמדת המדינה כי העבירה לפי סעיף 4 לחוק החדש מהווה "עבירת סטטוס" והיא "נמשכת" כל עוד ההסכם קיים. כך שאין למנות את מועד ההתיישנות מיום עשיית המעשה האחרון על פי ההסכם אלא מיום שההסכם חדל להתקיים. במצב דברים זה נחושתן היתה "צד להסדר כובל" מאז כניסתו לתוקף של החוק החדש מכח ההסכם ומעמדה זה "נמשך" עד לחשיפת ההסדר ובטלות ההסכם.
ז. באשר לאחריותה של נחושתן טען הסניגור כי חתימתו של נעמן נעשתה ללא סמכות כך שההסכם אינו מחייב את נחושתן. גם טענה זו אין לקבל. אחריותה של נחושתן לעבירות שבהן הורשעה, הינה אחריות פלילית "אישית" של תאגיד ולא אחריות פלילית "שילוחית" למעשי המנהלים, והיא נעוצה בתורת האורגנים, המזהה את האורגן עם התאגיד ורואה את מעשיו כמעשי התאגיד.
ח. באשר לאישום השני טוען הסניגור כי מדובר בשידול על ידי "סוכן מדיח", ועל כן, על פי כלל "המילכוד" הנוהג בארה"ב אין המערערים נושאים באחריות לעבירה זו. טענה זו יש לדחות, שכן אמאר לא "שידל" את נעמן ומגן לנסות להגיע עימו להסדר כובל, אלא הם שפנו אליו מיוזמתם ועשו מאמץ מצידם לשכנעו להגיע עימם להסדר כובל. "איסוף ראיות" לבקשת הרשות, על ידי הקלטת השיחות, אינו הופך את אמאר ל"סוכן מדיח" במשמעות האמורה.
ט. עוד טוען הסניגור כי הצעות נעמן ומגן לאמאר לא יצאו מגדר מעשי "הכנה" ועל כן אין להרשיע את המערערים בהקשר זה בעבירה של "ניסיון". גם טענה זו אין לקבל. נעמן ומגן לא הסתפקו בהעלאת הצעות בעניין זה - מעשה שגם בו יש משום נסיון - אלא שהוסיפו דברי שידול, פיתוי ואיום מוסווה ולבסוף העמידו בפני אמאר בחירה בין שתי אפשריות, שאחת מהן היתה עריכת הסדר כובל. אכן, ללא הסכמת אמאר, לא היה מתגבש הסדר כובל ואמאר גילה את דעתו שלא להסכים בכך שפנה לרשות, אך אין בכך כדי ליטול מן המאמצים שעשו השניים להשפיע על אמאר את אופיים כמעשה של נסיון.
י. בפגישה האחרונה שהתקיימה עם אמאר במסגרת הפרשה נושא האישום השני, שלל מנכ"ל נחושתן - עמיקם - את ההסכמה לעריכת הסכם כובל. לשיטת הסניגור שקולים דברי עמיקם כנגד "חרטה" כמשמעותה בסעיף 28 לחוק העונשין ומצדיקים מתן פטור מאחריות לנסיון לעבור עבירה. הסניגור טוען כי "חרטה" בהקשר זה אינה חייבת להיות חרטה "מוסרית" ודי בכך שהמנסה חוזר בו מכוונתו לבצע את העבירה גם אם הטעם לכך נעוץ בסיבות כלכליות חברתיות. טענה זו יש לקבל בכל הקשור לנחושתן אך לא בקשר לנאמן ומגן.
יא. חזרתו של עמיקם מן הנסיונות שעשו נאמן ומגן לגבש הסדר כובל שקול כנגד "חרטה" מצד נחושתן ומן הדין שנחושתן תיהנה מכך. שאלה קשה יותר היא אם חרטת נחושתן פועלת גם לזכותם של המנהלים. אחריותם של השניים היא, כאמור, אחריות אישית ועצמאית ואינה נגזרת מאחריותה של נחושתן ובהתחשב בכך שהחרטה אינה על פי טיבה "אישית" רשאי ליהנות ממנה רק מי שהתחרט "אישית". אין בחומר הראיות כדי לקבוע שגם נעמן ומגן חזרו בהם מכוונתם. על יסוד זיכויה של נחושתן מעבירת הנסיון הועמד הקנס על 175,000 ש"ח בלבד.

(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד ג. אדרת ונ. שמחוני למערערים, עו"ד משה כהן למשיבה. 19.4.98).

בש"פ 2070/98 - אלי דאדשב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (אונס)(הערר נדחה).

א. העורר הואשם בעבירות של מעשה סדום בצוותא, אינוס בנסיבות מחמירות והדחת קטין לשימוש בסם וביהמ"ש העליון (השופט א. גולדברג) הורה על מעצרו עד תום ההליכים. מדובר במעשי זוועה שהעורר וחבריו ביצעו בנערות קטינות - ילדות בנות כ-12 וכ-16 שנים - שהנייר יוכל לשאת בקושי את תיאורי המעשים. הם עשו מעשי סדום ועמורה, מעשים שלא שמענו עליהם ולא ידענו אותם בשנים עברו. מסוכנותם של העורר וחבריו הינה כה רבה, עד שהחזקתו במעצר הינה הכרח המציאות ממש. לא כך סובר העורר. מאז שהשופט גולדברג הורה על מעצרו, בנובמבר 97, חוזר העורר ומטריד את ביהמ"ש בבקשות חוזרות ונשנות לשחרורו ממעצר. הוא טוען כי התפתחויות שהיו במשפטו מאז החלטת המעצר, יש בהן כדי להצדיק עיון חוזר בהחלטת המעצר ושחרורו. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו של העורר להשתחרר והערר נדחה.
ב. משהחליט ביהמ"ש על מעצר עד תום ההליכים, רשאי הנאשם לבקש עיון חוזר המבוסס על אירועים שאירעו במהלך המשפט, אך אותם אירועים חייבים שיהיו אירועים כבדי משקל ביותר, הקרובים במאוד לאירועים דרמטיים שמשקיף מן הצד ידע ויבין מעצמו כי הם משמיטים את הקרקע מתחת לגירסת התביעה. הליכי מעצר לא נועדו להערכת עדויות במשפט ולשחרורו של נאשם על יסוד הערכה זו. מעצר הנאשם עד תום ההליכים נעשה על פי הראיות לכאורה ורק לעת קריסה בעליל של גירסת התביעה, ניתן יהיה להורות על שחרורו של הנאשם ממעצרו.

(בפני: השופט חשין. עו"ד א. שקלאר לעורר, עו"ד ר. דוד למשיבה. 2.4.98).

ע.פ. 2388/97 - מאיר כהן נגד מדינת ישראל

המשך עיסוק בנגרייה למרות ביטול רשיון העסק. פקיעת רשיון עסק כאשר היתר לשימוש חורג בוטל (מחוזי ת"א - ע.פ. 526/95 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים זמיר וגב' בייניש נגד דעתו החולקת של השופט קדמי).

א. המערער קיבל מעירית תל אביב רשיון עסק למסגריה בשנת 74 לתקופה של שנה אחת. לאחר מכן, בשנת 75, לתקופה שאינה קצובה בזמן. מכח רשיון זה מנהל המערער מסגריה ברציפות מאז ועד עתה. העיריה טוענת כי הרשיון פקע מעצמו ביום 31.12.92. זאת משום שבאותו יום פג תוקפו של היתר לשימוש חורג שניתן למערער, לצורך ניהול המסגריה, ע"י הוועדה המקומית לתכנון ולבניה. המערער טוען כי הרשיון לא פקע מעצמו והוא קיים ותקף עד שיבוטל בהליך ראוי, לאחר שתינתן לו זכות טיעון בפני הרשות המוסמכת לבטל את הרשיון. המערער הועמד לדין פלילי באישום של ניהול עסק ללא רשיון וביהמ"ש לעניינים מקומיים זיכה אותו מן האישום. בערעור החליט ביהמ"ש המחוזי להרשיע את המערער, גזר עליו קנס וציווה עליו לסגור את המסגריה ביום 1.3.98. המערער ביקש וקיבל רשות לערער על פסה"ד. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים זמיר וגב' בייניש, בפס"ד מפי השופט זמיר, נגד דעתו החולקת של השופט קדמי.
ב. השופט זמיר: בשלש דרכים יכול רשיון לבוא לידי גמר: ע"י ויתור של בעל הרשיון; פקיעת רשיון כאשר ניתן לעשיית מעשה מסויים או לצורך אירוע מסויים והמעשה נעשה או האירוע התרחש, או כאשר הרשיון הינו אישי ובעל הרשיון נפטר לבית עולמו; ע"י ביטול. בדרך כלל רשות שהוסמכה לתת רשיון מוסמכת גם לבטל את הרשיון, אך במקרה כזה על הרשות לעשות מעשה כדי לבטל את הרשיון. צריכה להיות עילה טובה כדי לבטל רשיון ויש להקדים שימוע לביטול.
ג. האם רשיון העסק של המערער פקע מעצמו? - מדובר ברשיון שניתן לפי חוק רישוי עסקים. הכלל הרחב לפי סעיף 7(א) לחוק רישוי עסקים הוא כי רשיון עסק ניתן לתקופה בלתי מסויימת, וכדי להביא אותו לידי גמר צריכה רשות הרישוי לבטלו בדרך שנקבעה לכך בחוק. אולם סעיף 7א קובע חריג - שלפיו ניתן לקבוע תקופה קצובה לתוקף של רשיון. שר הפנים התקין את תקנות רישוי עסקים ובהן קבע שלשה סוגי רשיונות: רשיון לצמיתות שהוא בתוקף כל עוד לא ביטלה אותו רשות הרישוי; רשיון תקופתי בתוקף לשנה אחת; רשיון זמני. התקנות קובעות הוראות מיוחדות לכל אחד משלשת הסוגים ועסק של מסגריה נכנס למסגרת של "רשיון לצמיתות", שאינו פוקע אלא אם בוטל ע"י רשות הרישוי. בענייננו לא עשתה רשות הרישוי דבר כדי לבטל את רשיון המסגריה ולכאורה הוא עדיין בתוקף.
ד. ברשיון שניתן ללא הגבלת זמן, בשנת 75, נאמר כי "השימוש במקום הנ"ל לצרכי ניהול העסק אושר... 'כשימוש חורג' לתקופה של שנה מיום ההחלטה. תשומת לבך מופנית לכך שבתום תקופה זו יבוטל הרשיון לעסקך במידה ולא יוארך האישור לשימוש
חורג". ברם, משנת 75 המשיך המערער במשך שנים רבות לנהל את עסקו בלי שעשה דבר לחדש את ההיתר לשימוש חורג או להאריך את תוקף הרשיון. אעפ"כ לא התבקש לחדש את ההיתר או להאריך את הרשיון, או לסגור את העסק. כלפי חוץ נראה היה כי הרשיון הוא רשיון לצמיתות אך כלפי פנים פעלה העיריה ביוזמתה, ללא ידיעת המערער, לחידוש ההיתר לשימוש חורג מדי שנה בשנה. בשנת 90 החליטה העיריה לשקם את האיזור בו נמצא העסק והפעם החליטה להאריך את ההיתר בפעם האחרונה עד דצמבר 92. רק שמונה חודשים אחרי ההחלטה האמורה הודע למערער על ההחלטה שלא להאריך את ההיתר לשימוש חורג.
ה. על רקע העובדות האמורות עולה השאלה אם הרשיון שבידי המערער הוא רשיון לצמיתות שעדיין לא בוטל או שהוא רשיון זמני שתוקפו פג. התשובה היא שהרשיון הוא רשיון לצמיתות. הטעם הראשון הוא תכלית החוק. בעל הרשיון משקיע מהונו ואונו בעת הקמת העסק, הוא עמל לבסס אותו ולהקנות לו מוניטין, ואלה מחייבים יציבות ובטחון. כך שבדרך כלל אדם יוכל לסמוך על הרשיון שיישאר בידו אלא אם יבוטל על יסוד שיקולים חזקים ובדרך ראוייה. הטעם השני הוא לשון החוק. לפי לשון חוק רישוי עסקים והתקנות, מסגריה היא מסוג העסקים הטעונים רשיון לצמיתות. משמע, הכלל הוא שרשיון למסגריה הוא רשיון לצמיתות ומי שבא להוציא מן הכלל עליו הראיה. המערער החזיק ברשיון למסגריה במשך 19 שנים. מה הראיה לכך שהוא לא היה רשיון לצמיתות אלא רק רשיון זמני? טעם נוסף הוא נוסח הרשיון. נאמר בו, בתנאים המודפסים, כי תוקפו הוא בהתאם להוראות חוק רישוי עסקים "כל עוד לא ביטלה אותו רשות הרישוי" כלומר, לפי ההגדרה שבתקנות רישוי עסקים זהו "רשיון לצמיתות".
ו. גם רשיון לצמיתות ניתן לביטול ע"י רשות הרישוי. היא מוסמכת גם להוסיף תנאים לרשיון שיבוטל, וכך עשתה כאן כשהוסיפה ברשיון כי הוא "יבוטל... במידה ולא יוארך האישור לשימוש חורג". יש להבחין בין תנאים מפקיעים ובין תנאים רגילים. בענייננו נקבע כי הרשיון יבוטל אם לא יוארך ההיתר לשימוש חורג. בנסיבות מסויימות יהיה התנאי תנאי מפקיע, היינו כשההיתר לשימוש חורג ניתן לתקופה קצובה וקצרה וכשברור כי ההיתר לא יוארך, אך לא אלה הנסיבות במקרה שלפנינו. כאן נראה שההיתר לשימוש חורג ניתן, למעשה גם אם לא להלכה, לתקופה בלתי מסויימת. הוא הוארך מעשה שיגרה, ביוזמת רשות הרישוי, בלי להודיע למערער במשך שנים רבות, ויכול היה המערער להתייחס לתנאי זה, אם עדיין היה מודע לתנאי, כאילו היה תנאי פורמלי בלבד.
ז. כעניין שבמדיניות, במקרה של ספק בשאלה אם תנאי ברשיון הוא תנאי מפקיע או תנאי רגיל, עדיף בדרך כלל לנהוג בתנאי כתנאי רגיל, שהפרתו אינה מפקיעה את הרשיון אלא מחייבת הליכים לביטול הרשיון ע"י הרשות המינהלית, ובהם זכות הטיעון לבעל הרשיון. לא כך נהגו הרשויות במקרה דנן. במצב זה, ההחלטה לבטל את הרשיון ללא שנשמע טיעון מצד המערער אינה יכולה לעמוד. כיוון שהחלטת רשות הרישוי שלפיה פג תוקף הרשיון בטלה אין יסוד להרשיע את המערער בעבירה של ניהול עסק ללא רשיון. אין בפס"ד זה כדי למנוע בעד רשות הרישוי לפעול לביטול הרשיון בדרך שנקבעה בחוק רישוי עסקים.
ח. השופט קדמי (דעת מיעוט): הרשיון שבו מדובר הינו רשיון עסק לפי חוק הרישוי. התנאי הקבוע בו שתקפו כל עוד עומדת תקפה של החלטת הוועדה המקומית לאפשר שימוש חורג, אף שנקבע להבטיח את קיום מטרותיו של חוק הרישוי - אינו נימנה בין אלה הנתונים לשיקול דעתה של הרשות הפועלת מכח חוק הרישוי. הוא נתון לשיקול דעתה של רשות הפועלת על פי חוק התכנון והבניה. לרשות נותנת הרשיון אין כל שליטה על מתן ההיתר לשימוש חורג שבו הותנה הרשיון ומשהחליטה הרשות האחרת,
הוועדה המקומית, שלא לחזור וליתן את ההיתר התממש התנאי המפקיע את הרשיון. במצב דברים זה היה על המערער לנקוט בצעדים לביטול רוע הגזירה הנעוצה בהחלטת רשות התכנון. המערער לא נקט צעדים להשגת "היתר" ומיקד את מאמציו בהשגת "רשיון" על אף אי חידוש ההיתר. בכך טעה המערער. לפיכך יש מקום לאפשר למערער לתקן את טעותו בדיעבד ע"י פנייה אל הוועדה המקומית לתכנון ולבניה במגמה להשיג הארכה - למפרע - של ההיתר לשימוש חורג. על כן יש להתלות את הדיון בערעור למשך 6 חודשים למטרה האמורה.

(בפני השופטים: קדמי, זמיר, גב' בייניש. עו"ד מ. ורשבסקי למערער, עו"ד ע. גולדברג למשיבה. 26.3.98).

ע.א. 7987/96 - אביבה לוי נגד טובה אסיאו ואח'

*תחולת סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר בפירוק שיתוף בין יורשים. *דיון בתחולת הגנת מגורים לפי סעיף 115 לחוק הירושה כאשר הנושא לא הועלה בדיונים הקודמים(הערעור נדחה ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין והשופטת שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של השופט טירקל).
א. המשנה לנשיא ש. לוין: הפרשנות המקובלת של סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר היא שסעיף זה מקנה זכויות של דייר מוגן, בתובענה של פירוק שיתוף בין בעלים משותפים, לאחד הבעלים שהחזיק בנכס, רק עם פקיעת בעלותו וכלפי קונה. כל עיקרו של סעיף זה הוא להגן על הבעל המשותף שבעלותו פקעה כלפי הקונה במקרה של מכירת הרכוש המשותף או חלק ממנו. הדברים הם כיום כך ביתר שאת לאור המגמה שבאה לכלל ביטוי בפסיקה ליתן לסעיף 33 האמור פרשנות מצמצמת. במקרה שלפנינו אין מעמדה של המערערת, כאחת הבעלים המשותפים בדירה, רב לה ממעמדם של שאר הבעלים המשותפים והתנאים המצדיקים הענקתה של דיירות מוגנת לא התמלאו בה. על כן יש לדחות את הערעור.
ב. השאלה אם אפשר להחיל על המערערת את הוראותיו של סעיף 115 לחוק הירושה, לא נזכרה ולא נתלבנה בערכאות דלמטה ואין מקום להתייחס אליה. זאת כבר מן הטעם שנוכח התקופה הממושכת שחלפה מאז פטירת אחרון המורישים של המערערת (16 שנים) ממילא סיכויי יישומה מועטים וקבלתה היתה מחייבת פתיחת מסכת הראיות והטענות מחדש, לאחר שכל טענותיהם של בעלי הדין כבר מוצו.
ג. השופט טירקל (דעת מיעוט): באי כח בעלי הדין בערכאות הקודמות דנו בפרשנות סעיף 33 וביישומו על הפרשה הנדונה. סעיף זה יוצר הסדר כללי ורחב שמצודתו פרושה על סוגי מקרים שונים של פקיעת הבעלות ואין הוא בא להסדיר מצב מיוחד, כגון זה שלפנינו דווקא. בצד ההסדר שיצר סעיף 33 הנ"ל, יצר המחוקק בסעיף 115 לחוק הירושה הסדר נוסף שלפיו "דירה שהמוריש היה ערב מותו בעלה וגר בה, רשאים בן זוגו, ילדיו והוריו שהיו גרים בה אותה שעה עם המוריש, להוסיף ולגור בה כשוכרי היורשים שבחלקם נפלה הדירה...". ביהמ"ש רשאי לקבוע תנאים שונים לעניין תחולת הדיירות המוגנת האמורה. מדובר כאן בהסדר מיוחד, שמצודתו פרושה על סוג מקרים מסויים, שבא לעולם במטרה להסדיר מצבים כגון זה שלפנינו. משום מה לא טענו באי כח בעלי הדין לפני הערכאות הקודמות לעניין סעיף 115, כך שהדיונים הקודמים וכן פסה"ד שניתנו לקו בכך שלא התבססו על תשתית משפטית שלימה וראוייה ולא התלבנו כל השאלות שראוי היה ללבנן. העובדה שעברה תקופה ממושכת מאז אין בה כדי למנוע דיון בשאלה זו. לפיכך יש לבטל את פסקי הדין ולהחזיר את הדיון לבימ"ש השלום כדי שישמע טענות הצדדים לעניין סעיף 115.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עוה"ד גלעד חריש ואבי אביטל למערער, עו"ד א. בלייר למשיבים. 31.3.98).

ע.פ. 1390+1358/98 - מדינת ישראל נגד יעקב אורן ושלום שלמה

*החמרה בעונש (גניבת רכב) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיבים הורשעו בשתי עבירות של גניבת רכב וסחר ברכב גנוב. נאשם שלישי הועמד לדין בנפרד ונדון ל-32 חודשים מאסר בפועל והופעלו נגדו 10 חודשי מאסר על תנאי. השניים ניסו לערב בעניין את דודו של שלמה, שהיה שוטר אותה עת, וכך נתגלו מעשי העבירה והשניים נתפסו בכף עקב דיווח השוטר על מעשיהם. ביהמ"ש המחוזי גזר לשניים מאסר בפועל של 6 חודשים ומאסר על תנאי של 18 חודשים וכן הטיל עליהם קנס של 50,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
העונש אינו עומד בשום יחס לחומרת העבירה, להשלכות הקשות שיש לה על תקינות חיי בעלי הרכב שרכבם נגנב חדשות לבקרים בידי אנשים כמשיבים ועל רווחת הציבור בכללותו. אף שזו לשניהם עבירה ראשונה - הרי בוצעה לא באקראי, לא ברגע של חולשה, אלא כפרי תכנון ותוך כוונה להפוך את גניבת הרכב ל"עסק" של סחר ששכרו בצידו. אלמלא ניסו לערב את השוטר במעשה לא היו הדברים מתגלים. גם אם לא הספיקו הנאשמים "ליהנות" מפרי העבירה אין בכך כדי להפחית מחומרתה. העונש אינו הולם את חומרת המעשה ואינו הולם את נורמות הענישה שנקבעו בביהמ"ש העליון לעבירות מהסוג הנדון. בהתחשב בכל הנסיבות ובהבדלים בין הנאשם האחר שנדון בנפרד ובין 2 המשיבים, ובינם לבין עצמם, הוחלט להטיל על אורן מאסר בפועל של שנה וחצי ועל שלמה מאסר בפועל של שנה. יחד עם זאת יבוטל הקנס שהושת על השניים.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' תמר בורנשטיין למערערת, עו"ד יוסף לילוף לאורן, עו"ד גב' סוזי שליו לשלמה. 30.3.98).

רע"א 7396/97 - חן המקום בע"מ נגד חברת החשמל בע"מ ואח'

*סמכות דיון לבימ"ש שלום או מחוזי בתביעה שעניינה זכיה במכרז (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המערערת הגישה תובענה בסכום העולה על מליון ש"ח שעניינה אי זכייה במכרז. ביהמ"ש המחוזי סבר כי בענייני מכרזים יש לקבוע את "סכום התביעה" או "שווי הנושא" כמשמעות דיבור זה בסעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט וכנגזרת מכך את סמכותו השיורית של ביהמ"ש המחוזי לפי סעיף 40(1) לאותו חוק, לפי האמדן ששימש כבסיס למכרז ולחילופין לפי שווי ההצעה שזכתה במכרז. כיוון שאלה לא הגיעו לסכום של מליון ש"ח סבר שהסמכות לדון בתובענה היא לבימ"ש השלום. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
עתירתו של המבקש או התובע היא התובענה, והשאלה שיש להציג היא אם "סכום התביעה" או "שווי הנושא" בתובענה עולה על מליון ש"ח אם לאו. במקרה דנן עולה הסכום או השווי על הסכום האמור, והאמדן או סכום ההצעה הזוכה אינם משקפים את הסעד שהמבקש תבע. במקרה שלפנינו עתרה המבקשת בצד הסעד המבקש את זכייתה במכרז גם לבטל את הצעת הזוכה במכרז ולבטל את החלטת ועדת המכרזים, אך אין אלה אלא כמה היבטים למבוקשה של המבקשת שעניינה זכייתה במכרז. יכול והדין היה אחר אילו עתרה המבקשת רק לביטול המכרז ולביטול זכייתו של פלוני במכרז אך אין זה המצב שלפנינו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עו"ד אורי ברימר למערער, עו"ד אהוד ארצי לחברת החשמל, עוה"ד גב' רות ברק וח. הרצוג למשיבה השניה (הזוכה במכרז). 31.3.98).

רע"א 982/98 - חסן עיסא חסן נגד רמי אלחות והסנה חברה לביטוח בע"מ

*תיקון כתב תביעה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקש הגיש תביעה נגד המשיבים לתשלום נזקיו בתאונת דרכים. בכתב התביעה צויין שהמבקש עבד קודם התאונה כפועל בניין שכיר. סמוך למועד שמיעת הראיות עתר המבקש לתיקון כתב התביעה, כך שיצויין שעיסוקו קודם התאונה היה כקבלן שלד ולא כפועל בניין. ביהמ"ש דחה את בקשתו, נוכח השיהוי בהגשת הבקשה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
נוכח חשיבות התיקון של כתב התביעה לצורך בירור השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים, יש לבוא לקראת המבקש ולהתיר לו את התיקון המבוקש. לפי העולה מטענות פרקליטו, הקושי לתקשר עם המבקש בשל מצבו עקב התאונה, גרם לכך שהעובדות הנוגעות לטיב עיסוקו לא הובררו בעוד מועד. עם זאת, עקב השיהוי נגרמה טרדה מיותרת למשיבים ויש לחייב את המבקש בהוצאות המשיבים.

(בפני: השופט אור. עו"ד י. ענבר למבקש, עו"ד ר. ניר-ענבי למשיבים. 5.4.98).

ע.א. 901/96 - מנשה ח. אלישר בע"מ נגד עירית תל אביב יפו

*שיעור חיוב אגרה על שלטים ופרסומות (הערעור נדחה בעיקרו).

המערערת עוסקת בשיווק סיגריות בבתי עסק שונים בתחום השיפוט העירוני של המשיבה. על בתי העסק הללו מופיעות כרזות פרסומת לסיגריות מטעם המערערת וההליך בביהמ"ש המחוזי סב על מספר שאלות הנוגעות לגובה החיוב באגרה שעל המערערת לשלם בגין כרזות הפרסומת בהתאם לחוק עזר לתל אביב. ביהמ"ש המחוזי קיבל בחלקה את עמדת המערערת ביחס לאחת הסוגיות הפרשניות ודחה את יתר טענותיה. הערעור נדחה בעיקרו.
אין להתערב בהכרעת ביהמ"ש המחוזי לא ביחס לשאלת תוקפו של חוק העזר, לא ביחס לשיטת החישוב של שטח הכרזות ואף לא ביחס לשאלת סיווגן של הכרזות כ"מודעות" ולא כ"שלטים" במשמעות ההגדרות שבחוק העזר. עניין אחד בו הכריע ביהמ"ש המחוזי לזכות המשיבה נכון להתערב בו. כרזות מספר מוצגות על גבי סוככי שמש שבחזיתות בתי העסק. על פי סעיף 1 לחוק העזר, "שטח שילוט" - לצורך חישוב אגרה - "כולל המסגרת". ביהמ"ש המחוזי סבר כי שטח הכרזות שעל גבי הסוככים כולל את כל שטח הסוכך ולא רק את שטח הכיתוב. פרשנות זו מחמירה יתר על המידה עם בעל השלט. אכן, ככלל, מקום בו הכיתוב שבכרזה מוקף מסגרת, אף שטח המסגרת יובא בחשבון, ואולם כאשר הכיתוב מופיע ללא מסגרת על גבי רקע רחב מידות, באופן שהוא תופס רק חלק קטן מן השטח, אין הצדקה לחיוב בגין מלוא שטחו של הרקע, אלא רק בגין השטח המקיף את הכיתוב ומהווה מעין "מסגרת רעיונית" לשלט או למודעה.

(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, י. גולדברג. עו"ד אסף פוזנר למערערת, עוה"ד גב' פלאית אורנשטיין ועודד פסקל למשיבה. 9.4.98).

בש"פ 2141+2140/98 - מדינת ישראל נגד אברהם גבאי

*ביטול שחרור בערובה (שוד) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

באחד הימים נשדדה חנות ע"י שודדים רעולי פנים, חמושים באקדחים ומצויידים באזיקונים, בהם כבלו את עובדי החנות. ניידת משטרה שהגיעה לאיזור השוד לכדה את אחד יעקב סבן בעודו רץ לעבר המכונית שחנתה סמוך לחנות שנשדדה כשמנועה מותנע ובמושב הנהג ישב העורר. במכונית נמצאו כפפות ובסמוך אליה אזיקונים. השניים נעצרו ובמהלך חקירתו הודה סבן בפני מדובב משטרתי כי השתתף בשוד וכי נסע למקום השוד יחד עם העורר. בחקירה גם
התברר שהמכונית גנובה והלוחיות שעליה מזוייפות. העורר טען שנקלע בדרך מקרה לאיזור השוד והתבקש ע"י אלמוני לשבת במכונית. החוקרים מצאו על יסוד פלטי מכשירי טלפון ניידים כי סבן והעורר שוחחו ביניהם סמוך לשעת ביצוע השוד. השניים הואשמו בעבירה של שוד וגניבת מכונית והמדינה ביקשה לעצרם עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של סבן ומאידך הורה על שחרור העורר בתנאים מגבילים באשר לדעתו התשתית הראייתית האמורה אינה מספיקה. הערר נתקבל.
מערכת הראיות עליה הושתת כתב האישום - דברי סבן למדובב וראיות נסיבתיות, ובכללן ישיבת העורר במכונית גנובה שמנועה מותנע במקום הסמוך לשוד דקות ספורות לאחריו, כאשר במכונית כפפות ובסמוך לה אזיקונים, מוכיחה לכאורה את האשמות המיוחסות למשיב. העבירות מקימות חזקת מסוכנות שלא נסתרה ולעורר אף עבר פלילי חמור. בנסיבות אלה יש עילה למעצר ואין מקום לחלופת מעצר.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' דפנה ברינוול לעוררת, עו"ד ליטן למשיב. 2.4.98).

בש"פ 2077/98 - מדינת ישראל נגד יעקב בן שלוש

*הארכת מעצר שלישית מעבר ל-9 חודשים (רצח) (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה ועם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרו עד תום ההליכים. לאחר שנה האריך ביהמ"ש העליון את המעצר פעמיים וזו בקשה שלישית להארכה של 90 יום. הבקשה נתקבלה. העבירה בה מואשם המשיב היא החמורה שבעבירות ומסוכנותו של המשיב עולה מתוכה של העבירה ובה. מצד שני, גם מי שעומד לדין באשמת רצח אין זה ראוי כי ייעצר ללא גבול. השאלה אינה אלא האם משך המעצר עבר את אותו הגבול הראוי והתשובה היא שלילית. מסתבר כי קצב הדיון ל-90 הימים הבאים הינו קצב משביע רצון ויש להניח שהמשפט יסתיים בתוך תקופת ההארכה. לפיכך יש להיעתר לבקשה.

(בפני: השופט חשין. עו"ד גב' שרית טובבין למבקשת, עו"ד דוד זילברמן למשיב. 2.4.98).

רע"א 6766/97 - יעקב אפנג'ר ואח' נגד מרים מויאל ועמידר בע"מ

*ביטול בערעור החלטה שניתנה בהרכב של דן יחיד כשצריך היה לדון בהרכב של שלשה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המבקשים והמשיבה הינם דיירים בבית משותף באילת. עמידר הינה חברה משכנת בבית. המבקש הגיש נגד המשיבות תביעה למפקח על רישום המקרקעין בגין בניית מחסן בכניסה לחדר המדרגות ליד דירת המבקשים. עמידר הגישה תביעה שכנגד והמפקח הורה למבקשים לסלק ידם ולפנות את החצר האחורית בבית. המבקשים ערערו על החלטת המפקח בפני ביהמ"ש המחוזי וערעורם נדחה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
אין צורך להידרש לטענות השונות שהעלה המבקש, שכן די בטענתו כי ההחלטה בערעור ניתנה בחוסר סמכות, משום שביהמ"ש המחוזי החליט בה בדן יחיד ולא בהרכב של שלשה. על פי סעיף 77(א) לחוק המקרקעין יכול צד שנפגע מהחלטת המפקח לערער לביהמ"ש המחוזי. על פי סעיף 77(ג) לחוק ידון ביהמ"ש המחוזי בשלשה שופטים בערעור על החלטת המפקח לפי סעיף 72(ב). סעיף 72(ב) דן בסכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר הסגת גבול מצד בעל דירה לגבי דירה אחרת או לגבי הרכוש המשותף. הסכסוך שבפנינו נוגע לטענה בדבר הסגת גבול ולכן היה צריך לידון בביהמ"ש המחוזי בשלשה.