ע.פ. 1971/98 - מדינת ישראל נגד יואב מירו
*עיכוב ביצוע גז"ד לבקשת המדינה כאשר הנאשם נדון לעבודת שירות והוגש ערעור על קולת העונש(בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נתקבלה).
א. באחד הימים ביקר שוטר המחזיק בנשק אישי, בבית הוריו של המשיב. המשיב והשוטר ישבו זה לצד זה וממולם עמד המנוח, קרובו וחברו הטוב של המשיב. המשיב שהבחין באקדח של השוטר המונח על הספה, נטל אותו ובעת שהחזיק באקדח נשמעה יריה והכדור פגע במנוח וגרם למותו. המשיב הורשע בהריגה וביהמ"ש דן אותו ל-6 חודשים מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות ו-15 חודשים מאסר על תנאי. המדינה ערערה על קולת העונש וביקשה לעכב את ביצוע גזר הדין בנימוק שהדיון בערעור צריך להתנהל באופן אפקטיבי, היינו כי לאור הסיכויים להתערבות ערכאת הערעור בגזר הדין, יש למנוע מצב בו תמנע ערכאת הערעור מלהחמיר בעונש בשל סיום ריצוי העונש הקל ע"י המשיב. הבקשה נתקבלה.
ב. אמת, כפי שציין הסניגור, בקשה מטעם המדינה לעיכוב ביצוע גזר דין אינה שכיחה, אך עם זאת ביהמ"ש העליון כבר נעתר לא פעם לבקשות מסוג זה. גם במקרה דנא יש לשקול, בין היתר, את הנימוקים עליהם מתבסס הערעור וסיכוייו, את מהות העבירה ונסיבותיה, ואת נסיבותיו האישיות של הנאשם. נוהג הוא בביהמ"ש העליון כי אם הנאשם כבר סיים את ריצוי עונש המאסר שהושת עליו, או אף אם הוא רק מתקרב לסיום, יש בכך כדי להשפיע, אם בהרבה ואם במעט, על שיקול דעתו של ביהמ"ש שלא להחמיר בעונש. מאחר שכך יכול ועניין יש למדינה, במקרים שנראים חמורים בעיניה במיוחד, המצדיקים הגשת ערעור על קולת העונש, שלא להביא לכלל ריצוי העונש בטרם יישמע הערעור. בענייננו, המשיב הורשע בהריגה. אכן, מדובר בנסיבות טראגיות וכן יש לציין את העובדה שהמשיב כבר החל בריצוי העונש, אך יש מקום להיעתר לבקשת המדינה. מן הראוי כי שיקול דעתו של ביהמ"ש שלערעור יהיה נקי מהשפעת העובדה המוגמרת של ריצוי העונש מצד המשיב. יתירה מזאת, המשיב הגיש גם הוא ערעור על הרשעתו כך שגם מבחינתו יש עניין שלא ישא בעונש לפני שמיעת הערעור, בשל הסיכוי כי יזוכה כליל.
(בפני: השופט אנגלרד. 9.4.98).
רע"א 886/98 - רחמים יונה נגד עוזי יונה ואח'
*קבלת ערעור בחירות(הבקשה נדחתה).
א. ביהמ"ש המחוזי קיבל ערעור בחירות במושב אשבל, לבחירת נציג המושב למועצה האיזורית מרחבים, והורה לבטלן. העילה לביטול היתה הפרשים בין ספירות שונות של הקולות, שפעלו לטובת המבקש, ושאלמלא אותם הפרשים, אף שהיו קטנים ביותר, קיימת הסתברות שתוצאות הבחירות היו שונות, אילו נעשתה הצבעה חוזרת. השופט קבע כי בספירה הראשונה היו 99 קולות למבקש ו-99 קולות למשיב ועוד 8 קולות פסולים. סה"כ 206 קולות ו-205 מעטפות כשרות. בספירה חוזרת וסופית שנעשתה ע"י ועדת הקלפי ואשר על בסיסה נקבעו תוצאות הבחירות נמצא כי היו 99 קולות למשיב, 101 קולות למבקש, ו-9 קולות פסולים. עוד נמצא כי מדוח"ות הספירה החוזרת של שניים מחברי ועדת הקלפי עלה כי המשיב השני, חבר הוועדה, מצא בספירה החוזרת, 100 קולות למבקש בעוד חברת הוועדה האחרת מצאה 101 קולות למבקש. ביהמ"ש העלה כי בספירה החוזרת נוספו 3 פתקים לעומת הספירה הראשונה ולא ברור מניין הופיעו פתקים אלה. לפיכך החליט לבטל את הבחירות. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אין תימה שביהמ"ש סבר שכל הליקויים שמנה מראים שהתוצאות הסופיות שנרשמו בוועדת הקלפי אינן משקפות את התוצאה האמיתית. כאשר הספירה הראשונית הראתה תוצאת תיקו בין המועמדים, ספירה חוזרת הראתה קול אחד עודף למבקש וספירה שלישית הראתה 2 קולות עודפים למבקש, מצביע מהלך הדברים על אי תקינות שיש בה כדי להשפיע על תוצאות הבחירות. היוצא מכך כי קיימת הסתברות גבוהה, או למצער אפשרות, כי תוצאות הבחירות הושפעו מן הסטייה ודי בכך כדי לבטלן.
ג. טוען המבקש כי מאחר ובהצבעה הראשונה היתה התוצאה תיקו בין המועמדים, יש להפעיל את הסעיף בצו המועצות המקומיות (מועצות איזוריות) שעניינו עריכת הגרלה ולערוך הגרלה ביניהם. לבד מכך שלא ברור כלל שסעיף זה חל על ענייננו, הרי שמבחינה עובדתית בחרו לעשות ספירות חוזרות ובהן לא היה תיקו בין הצדדים. גם משום כך אין מקום ליישום סעיף זה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 29.3.98).
בג"צ 6458+8160/96 - מוחמד אבו קרינאת ואח' נגד שר הפנים ואח'
*מינוי חברי מועצה שאינם תושבי המקום בו נתמנתה מועצה ע"י שר הפנים. *מינויים פוליטיים לחברי מועצה(העתירות נתקבלו בחלקן).
א. הישובים ערערה וחורה הם שניים מתוך חמשת הישובים הבדואיים שהוקמו בעשור הקודם בנגב. חמשת העיירות נוהלו בתחילה ע"י שתי מועצות אזוריות ובשנת 95 המליצה ועדה ציבורית לבטל את המועצות האזוריות ולהקים מועצות מקומיות בכל אחד מחמשת הישובים. שר הפנים חתם בשנת 96 על צווי כינון למועצות המקומיות ערערה וחורה ומינה בכל אחת מהן תשעה חברי מועצה, מהם חמישה שאינם מבני המקום. חברי המועצות שאינם נמנים על בני המקום הם המשיבים 2-6 בשתי העתירות. העותרים טוענים כי שר הפנים פעל בחוסר סמכות בהחליטו למנות לתפקיד חבר מועצה ממונה את מי שאינם מתושבי המקום וטענה שניה כי גם אם מוסמך היה למנותם הרי המשיבים 2 ו-3 בשתי העתירות פסולים מלכהן בתפקידם משום שמונו ע"י השר הממנה מתוך שיקולים פוליטיים. עמדת שר הפנים היתה כי המינויים נעשו כדין. העתירה נתקבלה ככל שמדובר במשיבים 2 ו-3 בבג"צ 6458 וביחס למשיב 3 בבג"צ 8160 בעוד שמינויו של המשיב 2 באותו בג"צ לא נפסל.
ב. לגבי מועצה מקומית נבחרת קיימת מגבלה הקובעת כי מי שאינו מתגורר בתחומי המועצה פסול מלכהן כחבר המועצה. הוראות הפסלות האמורות אינן חלות על חברים שנתמנו ע"י השר. מינוי חברי מועצה ממונה שלא מבני המקום עומד גם במבחן הסבירות. מדובר בשיקול ענייני שנועד להיטיב עם התושבים באופן היותר מועיל, כך שעד לקיום הבחירות למועצה הנבחרת הראשונה יעסקו אנשי מקצוע חיצוניים ומנוסים במלאכת ההקמה של הממשל המקומי.
ג. באשר לטענה כי היו מינויים פוליטיים של פעילים במפלגתו של השר - אין החוק מגביל את סמכות המינוי של שר הפנים ומניח לשר למנות את מי שמתאים למשרה, לפי שיקול דעתו הבלעדי. מינוי שבוצע ע"י השר על פי שיקול דעתו הרחב, לא יבוטל אלא אם כן ימצא פסול בתקינות הפעלת שיקול הדעת, כגון שהיה משוא פנים מפלגתי, שדחה מפניו שיקולי כשירות של מועמד אחר. "מינוי פוליטי" הוא מינוי המתבצע "על יסוד שיקולים מפלגתיים". אין זאת אומרת שאסור למי שמתמנה להזדהות עם מפלגה פוליטית זו או אחרת או להשתייך אליה, אך השתייכות זו צריך שתשמש כגורם נייטרלי שאינו פועל לא לחובתו ולא לזכותו של המועמד. הטוען כי מינוי מסויים למשרה ציבורית פסול משום שנעשה על פי שיקולים זרים של אינטרסים פוליטיים-מפלגתיים,
נושא בנטל ההוכחה. מדובר בנטל כבד שבדרך כלל קשה להרימו. על רקע זה נקבע בפסיקה המבחן הראייתי הדורש הוכחת קיומו של "ספק מהותי בדבר תקינות ההליכים" ובעקבות יצירת ספק מהותי כזה עובר נטל הראייה על בעל המינוי להוכיח שאין מדובר במינוי פוליטי פסול.
ד. במקרה שלפנינו לא התעורר קושי ראייתי שכן במסיבת עיתונאים שקיים השר בבאר שבע הוא נשאל מדוע מינה אנשי מפלגתו למשרות בעיירות ערערה וחורה והשיב ללא היסוס "... את מי אתה רוצה שאמנה, את אנשי הליכוד?". מכאן עולה שהשר הודה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי היותם של המשיבים 2 ו-3 בשתי העתירות, חברי מפלגתו, היווה שיקול מרכזי בהחלטתו למנותם לחברי מועצה בשתי המועצות ערערה וחורה. די היה בדברים מפורשים אלה כדי לקבוע כי המשיבים 2 ו-3 בשתי העתירות (למעט משיב 2 בבג"צ 8160/96 כפי שיבואר להלן) מונו לתפקידם בשל השתייכותם המפלגתית ולא רק בשל כישוריהם.
ה. העותרים טוענים כי המשיבים 2 ו-3 בשתי העתירות הם פעילים ותיקים בש"ס, מפלגה ששר הפנים נמנה על ראשיה, ושלכן מונו. טענה זו לא הוכחה ככל שמדובר במשיב 2 בבג"צ 8160/96. כמסתבר לא רק שהאיש אינו פעיל בתנועת ש"ס, אלא אינו חבר במפלגה כלשהי. יותר מכך: האיש היה בשעתו מועמד לתפקיד ראש מועצת חורה מטעם שר הפנים הקודם אשר אף חתם על כתב המינוי אלא שהמינוי הוקפא בשעתו בשל הבחירות לכנסת הקרבות. אין איפוא פסול במינויו והעתירה נגדו צריכה להידחות. לא כן לגבי שלשת המשיבים האחרים. לגבי שלשתם הוכח מרכיב ההשפעה הפסולה של השתייכות מפלגתית שבעטייה זכו להתמנות. על כן יש לבטל את מינויים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, י. גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד רמי יובל לעותרים, עו"ד גב' דנה בריסקמן לשר הפנים, עו"ד יוסף כהן למשיבים 2-6 בבג"צ 6458, עו"ד גולדס למשיבים 2-6 בבג"צ 8160/96. 20.4.98).
ע.פ. 75/98 - יהודה עציון נגד מדינת ישראל
*ביטול החלטת שופט לפסול עצמו(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).
א. באפריל 95 הואשם המערער בכך ששהה בכניסה להר הבית תוך שהוא מפר צו של בימ"ש השלום בו נאסר עליו לשהות במקום זה ברדיוס הקטן מ-3 מטרים מן השער. כן צויין בכתב האישום כי המערער חסם בגופו את הכניסה לשער המערבי והתנגד למעצרו ע"י שוטר. בשל נסיבות אלה הואשם המערער בהפרת הוראה חוקית, התנהגות פסולה במקום ציבורי והפרעה לשוטר. בפסק דינו בפברואר 96 זיכה שופט השלום את המערער מן האישומים שיוחסו לו. ביהמ"ש קבע כי המגבלה שהוטלה על המערער איננה תקפה, שכן ניתנה בהליך של דיון במעצר לצרכי חקירה. בשולי פסה"ד הוסיף ביהמ"ש כי ישנן סתירות בין עדי התביעה לבין עצמם באשר לעובדות המקרה, קרי, היכן בדיוק שהה המערער, אם הפריע לעוברים ולשבים והאם התנגד למעצרו. ערעור המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל, ובהסכמת הצדדים הוחזר התיק לבימ"ש השלום שישמע טענות ויקבע ממצאים בשאלה עובדתית אם הפר המערער את הצו בכך שהתקרב לשער המערבי מעבר ל-3 מטר וכן ידון בשאלה המשפטית שביסוד פסה"ד.
ב. ביוני 97 נתן השופט פס"ד שני שבו שוב זיכה את המערער. ביהמ"ש הורה על שינוי פסק הדין המקורי תוך הוספת המשפט "אני קובע כי המקום בו ישב הנאשם (המערער) לא היה בתוך הרדיוס של שלשה מטר... שוכנעתי שביום... לא הפר הנאשם הוראה חוקית, לא התנגד התנהגות פסולה במקום ציבורי ולא הפריע לשוטר". המדינה חזרה וערערה לביהמ"ש המחוזי וטענה כי גם בפסק דינו השני אין הנמקה מצד השופט
לקביעה העובדתית בדבר מקום הימצאותו של המערער. ביהמ"ש המחוזי חזר וקיבל את הערעור והחזיר את התיק לשופט שיקבע ממצאים עובדתיים חד משמעיים באשר למקום בו ישב המערער ולמרחק המדוייק של מקום ישיבתו משער המוגרבים וכן באשר למידת ההפרעה לכניסת האנשים להר הבית והתנהגותו כשביקשו לעצרו.
ג. התיק הוחזר לשופט כאמור והשופט החליט, ללא בקשת בעל דין בעניין זה, לפסול עצמו מלישב בשלישית בדינו של המערער. בהחלטתו ציין "קביעת העובדות ומהימנות עדויות מסורה לביהמ"ש קמא, ומאחר והבעתי כבר דעתי בעניינים אלו בתיק זה... נראה לי כי לא יהא זה ראוי שאדון עוד בתיק זה". המערער טוען נגד פסילתו של השופט וגם באת כח המדינה מסכימה כי לא היתה עילה לפסילתו. הערעור נתקבל.
ד. אין חולק כי נסיבותיו של מקרה זה הן חריגות שכן לא נפוץ הוא המקרה בו מובא עניין לדיון בשלישית בפני אותו שופט לאחר שפעמיים בוטל פסק הדין. דא עקא, כי אין בנסיבות אלה כדי להקים עילה לפסלות שופט מלישב בדין. הזכות לשבת בדין היא גם חובה לשבת בדין. נכון כי לתחושה הסובייקטיבית של השופט יש ליתן משקל, אולם אין בתחושה זו כשלעצמה כדי להכריע בשאלה העיקרית שיש לבחון בסוגיית פסלות שופט, היא השאלה אם ישנו בנסיבות המקרה חשש ממשי למשוא פנים. במקרה דנן אין כל חשש ממשי למשוא פנים. השופט אומר בהחלטתו כי כבר קבע דעתו בסוגיות העובדתיות שהועברו בשלישית להכרעתו, ואולם אין טענה של מי מהצדדים כי דעתו של השופט "נעולה" וכי "המשחק מכור".
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד נתנאל ורצברגר למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 12.4.98).
ע.א. 4114/96 - אביגדור המאירי נגד הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ
*התיישנות בתביעת נזיקין. *התחלת מרוץ ההתיישנות כאשר הקשר הסיבתי בין האירוע לנזק לא היה ידוע לתובע(מחוזי י-ם - ת.א. 345/93 - הערעור נתקבל).
א. בינואר 80 היה המערער מעורב בתאונת דרכים. כ-13 שנים וחצי לאחר התאונה הגיש תביעה לפיצויים נגד המבטחת-המשיבה. בכתב תביעתו ציין כי כבר סמוך לתאונה החל סובל מתחושת נימול בכפות רגליו ובאצבעות יד ימין ובפנייתו לשני מומחים לאורטופדיה לא נתגלה אצלו כל ממצא. תחושת הנימול נעלמה כעבור מספר שבועות וחזרה רק כעבור שנתיים. גם אז פנה לרופאים ולא גילו אצלו דבר. תחושת הנימול חזרה והטרידה אותו עד סוף 86. ב-87 נערכה לו בדיקה, בעקבות צו לשירות מילואים, ואז הועלה לראשונה חשד כי הוא סובל ממחלה נוירולוגית הקשורה בתאונה אך לא היתה הבחנה ממשית. במאי 88, בבדיקות שנערכו באיטליה ובארה"ב, אובחן לראשונה כי הוא סובל כנראה ממחלת טרשת נפוצה שהיא תוצאה של התאונה. קביעה סופית בדבר הקשר בין התאונה לטרשת הנפוצה שהוא סובל ממנה באה בשנת 89 כאשר אושפז בבית חולים בישראל. התובע טען בכתב תביעתו כי המחלה פרצה באופן קליני רק בשנת 88 ועל כן לא עברה תקופת ההתיישנות עד להגשת התובענה. מנגד טענה המשיבה כי חלפה תקופת ההתיישנות.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע, על יסוד המסמכים שהוגשו, כי כבר בשנת 82 אובחנה המחלה אם כי לא היתה אבחנה מוחלטת של טרשת נפוצה. הסימפטומים היו קיימים, כך שהעובדות המהוות את עילת התביעה לא נעלמו מהתובע ועל כן יש לחשב את מרוץ ההתיישנות כבר מאז. ביהמ"ש המחוזי הוסיף ואמר כי ניתן אולי לומר "שהקשר הסיבתי בין התאונה לבין מחלת הטרשת" לא היה ידוע למערער, אולם החל בשנת 85, לאחר הוספת סעיף 6א לחוק הפיצויים והתקנת התקנות, גם לא היה צריך להוכיח קשר סיבתי זה, שכן את הקשר הסיבתי קובע מומחה רפואי שמתמנה ע"י ביהמ"ש ועל כן על התובע להגיש את התביעה בלי להוכיח קשר כזה. לבסוף אומר ביהמ"ש המחוזי שחוק הפיצויים
לנפגעי תאונות דרכים החיל מפורשות את סעיף 89 לפקודת הנזיקין על זכותו של נפגע לפיצוי על נזקי גוף ויש להפנייה מפורשת זו משמעות לעניין תקופת התיישנות, כאשר סף 10 השנים מיום אירוע הנזק מהווה את הסף הסופי והעליון להגשת תביעה בגין אותו נזק. מכאן שהתביעה התיישנה, לכל המאוחר בשנת 90, כעבור 10 שנים מיום תאונת הדרכים. הערעור נתקבל.
ג. ההסדר הכללי לעניין התיישנות מצוי בחוק ההתיישנות ואליו הצטרף ההסדר הספציפי לדיני הנזיקין המוצא את ביטויו בסעיף 89 לפקודת הנזיקין. סעיף 8 לחוק ההתיישנות מדבר על התיישנות מעת התגלות הנזק וכך גם סעיף 89(2) מבטא את כלל ההתגלות. השוני בין שני הסעיפים הוא בכך שסעיף 8 לחוק אינו קובע גבול עליון של זמן להגשת התביעה מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע ואילו סעיף 89(2) מטיל הגבלה של 10 שנים מיום אירוע הנזק גם אם לא עברו 7 שנים מיום התגלות העילה להגשת התובענה.
ד. שאלת היחס בין סעיף 89 לפקודה לסעיף 8 לחוק אינה שאלה קלה ונדונה בפסיקה. הועלו 3 אפשרויות לשאלת הזיקה: האחת כי הסדרו של סעיף 89(2) לפקודה מהווה דין מיוחד הגובר על הסדרו הכללי של סעיף 8 לחוק; כי הסדריהם של שני הסעיפים מתקיימים, זה לצד זה, והינם בעלי תחולה מצטברת; כי ביחס לעילות האמורות בסעיף 89(2) יש להוראת סעיף 8 תחולה חלקית. לשיטה זו, סעיף 8 לחוק חל על כלל רכיביה האחרים של עילת התובענה, אך אינו חל על רכיב הנזק, שלגביו מצוי הסדר מיוחד בסעיף 89(2). לפי התשובה השלישית (להלן: האפשרות האחרת) רק כאשר רכיב הנזק מתגלה מאוחר חלה הגבלה של 10 שנים מיום האירוע ואילו באשר לרכיבים האחרים של עילת התובענה חל סעיף 8 וההתיישנות היא 7 שנים מיום התגלות העילה בלי הגבלה לתקופה שמיום האירוע. קיימים קשיים שונים בהחלת "האפשרות האחרת" אולם על אף הקשיים יש להעדיפה, לא רק משום יציבות ההלכה לאור פסקי הדין שאימצו פרשנות זו, אלא שגם ב"כ המשיבה הסכים שאין שתי ההוראות סותרות זו את זו ויכולות לחול זו בצד זו.
ה. הגילוי המאוחר לפי סעיף 8 לחוק מתייחס גם לקשר הסיבתי שבין הנזק לבין המעשה או המחדל. גם גילוי מאוחר של יסוד הקשר הסיבתי מעכב את תחולת ההתיישנות לפי סעיף 8. המבחן לגילוי יסוד הזיקה הסיבתית הוא גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לבין האירוע. ככל שמדובר בנזק גוף שאינו מתגלה מיד, מתבטא גילוי הזיקה בגילוי רפואי מדעי לקשר שבין הנזק הגופני לבין המעשה או המחדל. כשם שניצני נזק מספקים על פי ההלכה את הדרישה לגילוי יסוד "הנזק" ובלבד שאינם בבחינת מה בכך, כך די לעניין הזיקה הסיבתית כי נתגלה לתובע "קצה חוט" הקושר מבחינה מדעית רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר. דרגת הוודאות לקשר הסיבתי הצריך להתגלות נמוכה מדרגת הוודאות להכרעה בתביעה שהיא הטיית מאזן ההסתברויות. מכאן שאת הדיבור "נודעו לתובע" יש לפרש כידיעה שאינה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מינימלית במציאות.
ו. אין לקבל את עמדת ביהמ"ש המחוזי כי בתובענה כתוצאה מתאונת דרכים לא חל סעיף 8 לחוק על רכיב הזיקה הסיבתית, מאחר שממילא זו נקבעת ע"י מומחה שממנה ביהמ"ש. "כלל ההתגלות" נועד להשעות את מירוץ ההתיישנות עד שיהא בידי הניזוק לעמוד על כח התביעה שבידו. העובדה שבמשפט נעזר ביהמ"ש במומחה רפואי, אינה מייתרת את הצורך בגילוי העובדות ע"י התובע המקימות בידו עילת תביעה. המסר החבוי בעמדת ביהמ"ש המחוזי כי מרכיב הזיקה הסיבתית מתיישן בלי להתחשב במועד גילויו, הוא כי על הניזוק להגיש את תביעתו גם אם אין בידיו ולו "קצה חוט" לקשר
הסיבתי שבין התאונה לבין הנזק. גישה זו מהווה תמריץ לתובע פוטנציאלי להגיש תביעה גם כשבסיסה העובדתי רעועה. על כן אין לקבל גישה זו.
ז. בתביעתו טען המערער כי הזיקה הסיבתית בין הנזק ובין תאונת הדרכים נתגלתה לו רק כשאובחנה אצלו המחלה של טרשת נפוצה. השאלה מתי אובחנה המחלה ומתי נתגלה למערער בסיס רפואי מדעי לקיומה של זיקה בין התאונה לבין המחלה אינה יכולה להחתך רק מתוך פרשנות לנספחי כתב התביעה, אלא בדרך של הבאת ראיות, כפי שביקש ב"כ המערער בביהמ"ש המחוזי. על כן יש לקבל את הערעור, להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שידון בנושא על פי הנחיות אלה.
(בפני השופטים: א. גולדברג, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד יוסף זאגא למערער, עו"ד שמואל אהרנסון למשיבה. 19.4.98).
ע.א. 4869/96 - מליליין בע"מ נגד GROUP HARPER THE ואח'
*פירוש סעיף בהסכם על מועד מתן הודעה מוקדמת להפסקת ההתקשרות(מחוזי ת"א - ת.א. 929/92 - הערעור נתקבל ברוב דעות).
א. במאי 89 חתמו המערערת והמשיבות 2 ו-3, שתי חברות אמריקאיות של חברת האם המשיבה 1, על הסכם סוכנות בלעדית לשירותי שילוח בין ישראל לארה"ב. לאחר כ-3 שנים של שיתוף פעולה החליטו המשיבות להפסיק את הקשר עם המערערת והתקשרו בחוזה עם המשיבה 4. המערערת הגישה תביעה נגד המשיבות 1-3 על הפרת חוזה ונגד המשיבה 4 על גרם הפרת חוזה. התביעה נגד המשיבה 1 נדחתה משום שלא היתה חתומה על ההסכם והתביעה נגד המשיבה 4 נדחתה באשר לא הוכח גרם הפרת חוזה גם אילו היתה כאן הפרת חוזה. הערעור נגד המשיבות 2 ו-3 נתקבל ברוב דעות השופטים אנגלרד והנשיא ברק, נגד דעתו החולקת של השופט טירקל.
ב. השופט אנגלרד: השאלה המרכזית השנוייה במחלוקת בין בעלי הדין נוגעת להוראה בהסכם העוסקת בזכות המתקשרים להביאו לידי סיום. שתי פרשנויות מתחרות על הבנת הכתוב. ההנחה המשותפת היא כי תחילת החוזה היא ביום 1.5.89. לפי הפירוש האחד, החוזה מתחדש - בהיעדר הודעה מוקדמת אשר חייבת להינתן לפחות ששה חודשים לפני תום השנה הראשונה - לתקופה של שנה אחת נוספת והחוזה יתחדש בתום השנה השניה לשנה אחת נוספת בלתי אם הודיע אחד הצדדים על סיומו בהודעה החייבת להינתן שוב לפחות ששה חודשים לפני תום השנה השניה וכך הלאה. הפירוש האחר אומר כי ההוראה החוזית בדבר סיום החוזה באמצעות הודעה של צד אחד, ששה חודשים לפני תום תקופת החוזה, חלה רק בשנה הראשונה של החוזה. עם החידוש האוטומטי של החוזה בתום השנה הראשונה, תקופתו אינה מוגבלת לשנה נוספת אחת, אלא לתקופה בלתי קצובה, ומעתה ואילך כל צד יכול להביא לידי סיום את ההסכם שאינו מוגבל בזמן ע"י מתן הודעה זמן סביר מראש.
ג. בענייננו ניתנה הודעה מטעם המשיבות למערערת בתאריך 13.5.92 כי בכוונתן לסיים את היחסים החוזיים ביניהן. כוונת המשיבות היתה שהחוזה יסתיים ביום 31.7.92. לפי הפירוש הראשון של סעיף ההארכה, בו דוגלת המערערת, ההודעה היתה צריכה להינתן ששה חודשים לפני סיום ההסכם השנתי, דהיינו עד התאריך 31.10.91, כדי שהחוזה יסתיים ביום 30.4.92, ומאחר שהמשיבות הודיעו על כוונתן רק ביום 13.5.92, הרי ההסכם חייב להמשיך עד ליום 30.4.93. לפי הפירוש האחר בו דוגלות המשיבות, היו רשאיות הן להודיע בכל עת על הפסקת היחסים החוזיים תוך מתן הודעה של זמן סביר מראש וזמן של חודשיים וחצי מהווה זמן סביר.
ד. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין בלשון ההסכם תמיכה בפירוש הראשון. לדעתו, פרשנות המביאה לידי התוצאה כי צד, החפץ לסיים את ההסכם, למשל, בחודש דצמבר, חייב לחכות עד לחודש מאי של השנה השניה, מהווה פרשנות שאינה הגיונית. בכך טעה ביהמ"ש. נהפוך הוא, קשה מאוד - אם לא בלתי אפשרי - ליישב את נוסח ההוראה עם הפירוש השני דווקא. אין לקבל פירוש היוצר, עבור ההודעה המוקדמת לאחר שנה, תקופה של זמן סביר במקום תקופה של 6 חודשים לצורך הבאת ההסכם לידי סיום. לו זו היתה כוונת הצדדים, היה עליהם לומר זאת בפירוש ובפשטות: תוקף ההסכם לאחר ההארכה הראשונה הוא לתקופה בלתי מוגבלת, בכפוף למתן הודעה זמן סביר מראש. אין שום חוסר הגיון עסקי או ענייני בהוראה המחייבת צד לחוזה לשקול ששה חודשים לפני תום ההסכם את המשך היחסים החוזיים ולהודיע במועד זה על הכוונה לסיימו. המסקנה היא איפוא שמתן ההודעה מצד המשיבות על סיום ההסכם בתאריך הנקוב הוא בבחינת הפרה של ההסכם.
ה. המשיבות הודיעו למערערת כי היא הפרה את ההסכם בכך שלא העבירה לידיהן תשלומים שהיתה מחוייבת על פי החוזה להעביר להן ונתנו לה ארכה של 30 יום להעברתם. הטענה של המשיבות היא כי בתום 30 הימים התבטל החוזה בשל ההפרה. ביהמ"ש המחוזי קיבל גם טענה זו. המערערת הודתה כי היא חייבת סכומים מסויימים למשיבות, אך לא הודתה בכך כי הפרה בכך את החוזה. לנוכח המסקנה כי ההפרה הראשונה היתה מצד המשיבות בהודעתן על סיום החוזה, אי תשלום סכומים בשל התחייבויות שוטפות במסגרת ההסכם מצד המערערת אינו בהכרח בבחינת הפרת חוזה. על כן יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי שימשיך בדיון תוך הנחה כי בהודעת המשיבות על סיום ההסכם הן הפרו את ההסכם עם המערערת.
ו. השופט טירקל (דעת מיעוט): יש לפרש את המונח "הודעה מוקדמת" בסעיף האמור בשני מופעיו באופן אחיד, לאמור, כוונת הצדדים היתה שבכל מקרה של ביטול - בין בתקופת השנה הראשונה ובין לאחר מכן - תהיה תקופת ההודעה המוקדמת בת 6 חודשים. זאת ועוד, גם אם לא היו קובעים הצדדים תקופה של 6 חודשים היה מקום לנקוט בפרשנות המחייבת "זמן סביר" להעמיד את התקופה על 6 חודשים, לפי אמת המידה שקבעו הצדדים ברישא של הסעיף. אשר לשאלה אם בהיעדר הודעה מוקדמת מתחדש ההסכם מאליו מדי שנה למשך שנה נוספת אחת או שהוא מתחדש בתום השנה הראשונה לתקופה בלתי קצובה ודי בהודעה של ששה חודשים מראש כדי להביא את ההסכם לידי סיום - שתי הפרשנויות שהעלו הצדדים הן אפשריות ועל כן יש להתחקות אחרי כוונת הצדדים לפי נסיבותיה של ההתקשרות. אין הפרשנות הראשונה, הנטענת ע"י המערערת, הולמת את ההסכם ויש לנקוט את הפרשנות השניה. התוצאה היא שמיום 1.5.90 התחדש ההסכם לתקופה בלתי קצובה ותקופת ההודעה המוקדמת שקצבו המשיבות, כחודשיים ומחצה, היתה קצרה ובכך הפרו את ההסכם. על כן יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי שיקבע את הפיצוי לפי התקופה של 6 חודשים לסיום החוזה ולא לפי התקופה העולה מפסק דינו של השופט אנגלרד.
ז. הנשיא ברק: מצטרף לדעתו של השופט אנגלרד ומטעמיו. השליפה של המשמעות המשפטית ממגוון האפשרויות הלשוניות תעשה לפי תכלית החוזה. תכלית זו היא בראש ובראשונה התכלית הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים. זהו "אומד דעת הצדדים" כאמור בחוק החוזים. אין נתונים של ממש על אומד דעת זה ואין מנוס מפניה לתכלית האובייקטיבית של החוזה. השאלה אינה מה היתה כוונת הצדדים לחוזה הספציפי, אלא מהי "כוונתם" של צדדים סבירים. תכלית זו נקבעת בהתחשב באופי החוזה ובטיפוסו
תוך התחשבות בערכים כגון צדק, סבירות וכדומה. התכלית האובייקטיבית של החוזה בענייננו מובילה למסקנה של הפרשנות כאמור בפסק דינו של השופט אנגלרד.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, אנגלרד. עו"ד שלמה זינגר למערערת, עו"ד גב' יעל בן פורת-ניב למשיבות 1-3, עו"ד ראובן וולף למשיבה 4. 9.4.98).
בש"פ 2402/98 - בבאז אולג נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אונס אשה ע"י בעלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם באינוס אשתו ובתקיפתה בדרך קבע ונעצר ביום 30.3.98 עד תום ההליכים. כעבור מספר ימים הוגש נגדו כתב אישום מתוקן בשל מעשים נוספים שביצע לאחר הגשת כתב האישום הראשון. בתום הדיון שבו הוחלט על הארכת מעצרו לצורך חקירה, איים העורר על אשתו כי יהרוג אותה כשישתחרר ולאחר מכן הפעיל עליה לחצים שתבטל את תלונתה נגדו. הסניגורית טוענת כי מדובר בשתי תקיפות בודדות שאינן מצביעות על מסוכנותו של העורר, שעלה עם משפחתו לישראל לפני 4 חודשים בלבד ואינו מצוי בדרכי החיים בארץ. היא מבקשת לשחרר את העורר בתנאי שישב ב"מעצר בית" כאשר האשה עם בתה הקטינה נמצאות במעון לנשים מוכות מאז הגשת התלונה. הערר נדחה.
לאישומים נגד העורר יש תשתית ראייתית לכאורית המספקת למעצר. העבירות גם מצביעות על מסוכנותו הרבה של העורר לאשתו. בארץ מוצאו כבר ריצה מאסר ממושך בגין אינוס אשה אחרת. מובן כי בעבירות מהסוג הנ"ל, מעצר בית המושתת על אמון, אינו מסיר את החשש כי העורר ימשיך לפגוע באשתו. בנסיבות אלה אין אפשרות לשחרר את העורר.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' אורנה סבן-ארועטי לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 27.4.98).
מ"ח 1966/98 - גדעון הררי ואח' נגד מדינת ישראל
*משפט חוזר כאשר חוקר משטרתי הודה בראיון עתונאי כי הודאות הנאשמים שוכתבו והשוטרים העידו עדויות שקר (בקשה למשפט חוזר - הבקשה נתקבלה).
בנובמבר 79 הורשעו ארבעת המבקשים במעשי עבירה שונים במה שהוגדר כ"פרשת מע"צ" ונדונו לתקופות מאסר שבין 3 ו-10 שנים. מטעם המבקשים הוגשה בקשה למשפט חוזר. בחוות דעתו תומך היועץ המשפטי בקיום משפט חוזר בציינו כי המבקשים הורשעו כולם על יסוד הודאותיהם במשטרה, כאשר ביהמ"ש דחה טענות קשות שהוטחו במשטרה ע"י המבקשים על מעשים אפלים שנעשו בהם ע"י השוטרים, על מכות וחבלות, עינויים וחקירות ממושכות. והנה מתברר כי פקד (בדימוס) שהיה אחד מקציני המשטרה שחקרו בפרשה, מסר בסדרה של ראיונות בתקשורת כי במהלך החקירה הושפלו החשודים והוכו והודאותיהם הוכתבו ושוכתבו וכי חוקרי משטרה וקצינים, לרבות הוא עצמו, העידו שקר בביהמ"ש המחוזי. על יסוד אלה קבע היועץ המשפטי בחוות דעתו כי מבחינה משפטית מתקיימות במקרה שלפנינו הנסיבות האמורות בסעיף 31 לקיום משפט חוזר. הבקשה נתקבלה. עמדת היועץ המשפטי מביאה למסקנה שיש להורות על משפט חוזר שיתקיים בפני ביהמ"ש המחוזי בתל אביב.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד שרעבי למבקשים, היועץ המשפטי לממשלה למשיבה. 5.4.98).
ע.פ. 1201/98 - חליפה כליפה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה בדקירות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה בכך שדקר בסכין שני מתלוננים ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הגנת המערער היתה
כי שני המתלוננים רדפו אחריו כשאחד מהם מחזיק בבקבוק שבור והשני בסכין וכי הצליח להוציא את הסכין מידי אחד מהם ודקר אותם כ"הגנה עצמית" מפניהם. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת "ההגנה העצמית" כשהוא מעדיף עליה את גירסת התקיפה שמסרו שני עדי ראייה בהודעותיהם במשטרה, שנתקבלו כראייה על פי הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות שלפיהן דקר המערער את המתלוננים לאחר שרדף אחריהם והשיגם. הערעור נדחה.
הסניגור משיג על החלטת ביהמ"ש המחוזי לדחות את גירסת "ההגנה העצמית". אולם, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות ובעובדות שקובעת הערכאה הדיונית על פיהם, אלא בנסיבות מיוחדות ואין זה המקרה שלפנינו. אשר למידת העונש - מגמת הפסיקה בשנים האחרונות היא להחמיר עם אלה המבקשים לקבוע את תת תרבות הסכין בשיגרת חיינו. קביעת הסלידה הציבורית מהתנהגות זו בהכרת כל הנוגעים בדבר מחייבת הטלת עונשים מתאימים ואין לומר שהעונש חורג מן החומרה המתחייבת. אשר לטענה שביהמ"ש שגה בכך שלא הפחית מתקופת המאסר בפועל, תקופה של למעלה משנתיים שבה היה המערער נתון במעצר בית מלא - "מעצר בית" אינו "מעצר" שיש לקזזו מתקופת ריצוי עונש מאסר שעל נאשם לרצות בפועל.
(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. עו"ד טנדלר למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 28.4.98).
ע.פ. 6839/97 - מרדכי עזרן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת 72 גרם הירואין שלא לצריכה עצמית וכן בהחזקת מאזנים לשקילת סמים מסוכנים ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל. בערעור על מידת העונש טוען המערער כי שגה ביהמ"ש בקבעו כי החזיק את ההירואין שלא לשימושו העצמי וכי על אף הכמות המשמעותית שנתפסה ברשותו לא היה מקום לבסס את המסקנה האמורה על "חזקת הכמות" הקבועה בסעיף 31(3) לפקודת הסמים המסוכנים. לטענת הסניגורית נסתרה החזקה באמצעות עדותו של העובד הסוציאלי שהעיד כי המערער צורך כ-4-5 גרם הירואין ליום. על כן אין בכמות של כ-72 גרם הירואין כדי להצביע על כך שהחזקת הסם נעשתה שלא לצרכי שימוש עצמי בלבד. ביהמ"ש המחוזי היה ער לעובדות אלה, אך קבע שאין די בהוכחת צריכה משמעותית כדי להיחלץ מאחיזתה של "חזקת הכמות" וכי על הנאשם להראות שהיה בידו לממן את רכישתה של כמות הסם הגדולה מבלי להיזקק לסחר בחלקה לפחות. המערער טען שהוא בעל חנות בשוק תלפיות המכניסה לו כ-1,000 ש"ח לשבוע וכי הכנסה זו היא מקור המימון של כמות הסם. ביהמ"ש לא קיבל טיעון זה באשר לא הובאה ראייה לאימות הטענה, ומאידך מסתבר מדברי העובד הסוציאלי כי המערער ובני משפחתו מתקיימים מקצבת הביטוח הלאומי. הערעור נדחה.
אם מחייתו של המערער על קצבת הביטוח הלאומי, כי אז החזקת כמות כה גדולה של הירואין ברשותו מלמדת, שאין היא משמשת לצריכתו האישית בלבד. העונש שנגזר על המערער - 4 שנים מאסר - אינו חורג מרמת העונשים הנוהגת בעבירות מסוג זה.
(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. עו"ד זועבי פאהום למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 28.4.98).
רע"ב 6545/97 - מדינת ישראל נגד יוסף אחמד מחאג'נה
*ביטול החלטת בימ"ש לאפשר חופשה לאסיר למרות ששירות בתי הסהר החליט שלא לאפשר את החופשה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
החלטת שירות בתי הסוהר שלא לאפשר חופשה למשיב היתה סבירה. היא בגדר שיקול דעת השירות בניהול בית הסוהר ולא היה מקום להתערבות שיפוטית בהחלטה זו. בהתחשב בעבירות שבהן הורשע המשיב, והסיכון שבמתן חופשה למשיב, לא נפל כל פגם בעמדת שירות בתי הסוהר שהצדיק התערבות שיפוטית. ניהול בתי הסוהר הוא בסמכותו של נציב שירות בתי הסוהר. ביהמ"ש מפעיל ביקורת שיפוטית ואין הוא שואל את עצמו כיצד הוא היה מנהל את בית הסוהר אילו היה הוא הנציב. מה שעל ביהמ"ש לקבוע הוא אם נפל פגם באופן ניהול בתי הסוהר ע"י הנציב ושתי שאלות אלה נפרדות הן. על כן לא היה מקום להתערבות ביהמ"ש המחוזי בהחלטת שירות בתי הסהר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' בייניש, י. גולדברג. עו"ד גב' אודית קורינלדי-סירקיס למבקשת, עו"ד ירום הלוי למשיב. 6.11.97).
ע.פ. 6431/97 - שאכר כנעאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחר בסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בהסכמת ב"כ התביעה).
המערער הורשע בעבירה של סחר בסמים והדחת קטין לסמים מסוכנים וזאת בשל רכישת סם מסוג גרס והזמנתם של שני קטינים ובגירה כבת 18 שהתגוררו בסמוך לו, לעשן את הסם יחד עמו ועם חבר נוסף שמכר לו את הסם. בעקבות הרשעתו בעבירות אלו נדון המערער ל-38 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל בהסכמת התביעה.
למערער הרשעות קודמות הקשורות באלימות ואין לו הרשעות בעבירות סמים ולכאורה נעוצה פנייתו לסמים בשני משברים משפחתיים. עונש המאסר שנגזר על המערער אינו קל, אך יחד עם זאת, בהתחשב במגמת ההחמרה הכללית עם עברייני הסמים, ובמיוחד אלה התורמים להגדלת מעגל צרכני הסם - אין לומר שהעונש מופרז במידה המצדיקה התערבות. אלא שב"כ המדינה הסב את תשומת לבו של ביהמ"ש שבינתיים הסתיים משפטו של מי שסיפק את הסם למערער וזה נדון בעקבות עיסקת טיעון ל-18 חודשי מאסר בלבד. לשיטתו של ב"כ המדינה מצדיקות הנסיבות הטלת עונש קל יותר על המערער מזה שהוטל על ספק הסמים. במצב דברים זה הוחלט להעמיד את תקופת המאסר שהוטלה על המערער על 15 חודשים בפועל ו-15 חודשים על תנאי.
(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. עו"ד אבי תגר למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 28.4.98).
ע.פ. 3086/97 + 1752+162/98 - שיבלי מופלח ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
שלשת המערערים הורשעו בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות, תקיפה ושימוש ברכב ללא רשות. השלשה התנפלו על המתלונן שירד בשעה 9 בערב מבית אחיו בכפר דבוריה, שדדו מהמתלונן 20 ש"ח וכן את המפתחות של מכוניתו ונסעו במכונית. קודם לכן היכה אחד המערערים בפטיש את המתלונן. במהלך נסיעתם עצר הרכב ליד חנות מכולת ואחד המערערים לקח מבעל החנות סיגריות מבלי לשלם. המערערים נדונו ל-5 שנים מאסר בפועל וכן למאסרים על תנאי. הערעורים על חומרת העונש נתקבלו.
לשניים מבין המערערים אין הרשעות קודמות והם צעירים מהשלישי. בעת המעשה היה אחד המערערים בן פחות מ-18 שנים. לאחר שקילת כלל הנסיבות, לרבות הנסיבות האישיות של המערערים, נתן ביהמ"ש העליון דעתו למידת המעורבות של כל אחד מהשלשה בפרשה והגיע למסקנה שיש להקל בעונשם של המערערים, תוך מתן ביטוי לפער הענישה הראוי בין השלשה. המסקנה היא שהמערער שיבלי ירצה עונש מאסר בפועל של שנתיים, המערער באסם ירצה מאסר של 30 חודשים והמערער סירחאן מאסר של 3 שנים.
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' דורנר. עו"ד חביב אללה טארק לשיבלי, עו"ד עוזי בכר לבאסם, עו"ד יוסף עאוני לסרחאן, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 9.4.98).
רע"א 1863/98 - י. מזרחי קבלנות כללית בע"מ ואח' נגד רמי סלנט עו"ד
*דחיית טענה לחסיון של קשרים בין לקוח לעו"ד כאשר הטוען זאת העיד על אותם קשרים (הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש תובענה נגד עורך דינו (המשיב) בעילה של רשלנות מקצועית. המשיב ביקש להגיש להגנתו תצהיר של עו"ד מינקוביץ', שסייע לו בייצוג המבקש והמבקש התנגד להגשת התצהיר בטענה לקיום חסיון. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ההתנגדות בחלקה בלבד, באשר מצא כי המבקש ויתר מכללא על החסיון הנוגע לנושאים שהעיד עליהם, שכן בעדותו חשף את תוכן שיחותיו עם המשיב, שהתקיימו בחלקן במעמד עוה"ד מינקוביץ'. לפיכך החזיר למשיב את תצהירו של עוה"ד מינקוביץ' מבלי לעיין בו כדי שהצדדים יגיעו להסכמה על נוסח התצהיר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. בבקשה לרשות ערעור טוען המבקש כי גילוי תוכן ההתייעצויות עם המשיב בעדותו אינו מלמד על ויתור על חסיון. ברם, תכלית החסיון היא לאפשר ללקוח להתייעץ באופן חופשי עם עורך דינו, ללא חשש שתוכן השיחות יתגלה. החסיון קיים רק כל עוד הלקוח עצמו שומר על סודיות השיחות, ואין החסיון משמש ללקוח מגן, המאפשר לו למסור את גירסתו על תוכן ההתייעצות תוך מניעת יריבו לעשות כן.
(בפני: השופטת דורנר. 20.4.98).
רע"פ 1538/98 - שלום לנקרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד (הבקשה נדחתה).
המבקש שימש כמפקח בניה במועצה המקומית קרית מלאכי. הוא קיבל טיפול שיניים במרפאה של רופאת שיניים ולאחר קבלת הטיפול פנה למתלוננת בבקשה לקבל הנחה. משנדחתה בקשתו הוא "הסב את תשומת לבה" כי היא זקוקה לרשיון לעסק ולאישור לבניית גלריה במרפאה, והוא הוסיף כי מתוקף תפקידו ביכולתו לעזור לה להסדיר עניינים אלה. בימ"ש השלום קבע, כממצא עובדתי, כי התקיים קשר ברור בין בקשת ההנחה ובין הצעת העזרה של המבקש. עוד קבע כי מתקיימים יסודות עבירת השוחד והרשיע את המבקש בעבירה זו. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש וציין גם הוא שהצעת העזרה של המבקש "היתה תלויה, שלובה וכרוכה בבקשתו להנחה בתשלום שהוא חייב למתלוננת". בקשה לרשות ערעור נדחתה.
בהתאם להלכת חניון חיפה (בר"ע 103/88 פד"י לו(3) 123) רשות ערעור שני תנתן רק במקרים המעוררים שאלות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם האישי של הצדדים. בענייננו מתייחסות מרבית טענותיו של המבקש להכרעות עובדתיות, והשגות כגון אלה אינן יכולות להוות בסיס למתן רשות ערעור. המבקש העלה גם טענה בדבר פרשנות המעשה שעשה בניגוד לסעיף 34 כ"א לחוק העונשין האומר כי "ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". אולם גם התייחסות
זו לא תוכל לעזור למבקש. הסעיף מתייחס "לפרשנות הדין" ואילו טענותיו של המבקש מלנסות להחילו על הליך הסקת המסקנות העובדתיות של ביהמ"ש קמא.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד י. דוד למבקש. 20.4.98).
רע"א 1868/98 - רחל ואורי סייג נגד המועצה לייצור ולשיווק צמחי נוי
*סעד זמני (בקשה למתן סעד זמני ורשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי ביטל צו מניעה זמני, שמנע, בין היתר, פרסום הודעה מטעם המשיבה בדבר כוונתה לשלול מהמבקשים את זכויות רשיון המשנה לגידול ורדים. כמו כן נמנע ביהמ"ש מליתן צו מניעה זמני בדבר ביטול זה או אי חידוש רשיון המשנה. מכאן הבקשה לרשות ערעור ובמסגרתה בקשה לסעד זמני עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה וממילא גם הבקשה לסעד זמני.
תכלית הסעד שהמבקשים עותרים לו היא לגרום לכך שהמשיבה תמשיך בעל כורחה בקשריה העסקיים עם המבקשת ותמנע מלפרסם ברבים כוונתה להפסיק קשרים אלה. אין זה ראוי לחייב את המשיבה להמשיך בעל כורחה בקשרים עסקיים עם המבקשת ע"י צו זמני. הצו הזמני הוא בעל אופי מנדטורי וכמוהו כסעד המלא הנדרש. נזקם האפשרי של המבקשים יכול ויבוא על תיקונו בסעד כספי. ביהמ"ש אינו ממהר ליתן צו זמני שהוא בעל אופי מנדטורי ואשר כמוהו כסעד המלא שנדרש בתובענה. זאת ועוד, מתן צו זמני או הימנעות מלתיתו הוא בשיקול דעת הערכאה הראשונה הבודקת את הראיות הלכאוריות ושוקלת את השיקולים הרלבנטיים ואת מאזן הנוחות. בעניין זה קבע ביהמ"ש המחוזי כי שיקולים של שיהוי ושל מאזן הנוחות מובילים למסקנה בדבר היעדר זכות לכאורה למבקשים למתן הסעד המבוקש ובכך אין להתערב.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 6.4.98).
ע.פ. 2088/97 - מועטי ניסים נגד מדינת ישראל
*הרשעה באונס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המתלוננת, גרושה ואם לילד, גרה ברמלה ועל פי גירסתה, לאחר שהמערער ביקש להפגש עמה והיא סירבה לו, הופיע בשעת ערב בדירתה, דחף אותה למיטה, קרע את בגדיה ואנס אותה תוך שהוא מאיים עליה לבל תספר לאיש ושאם תספר הוא יהרוג אותה וגם יפגע בבנה הקטין. קודם שעזב את הדירה אמר המערער למתלוננת "עכשיו תדעי לך שאת השפוטה שלי, מתי שארצה אני אשכב איתך". יומיים לאחר מכן שוב הגיע לדירת המתלוננת, הוציא מארון בדירה מספר חגורות וקשר את ידיה ורגליה של המתלוננת למיטה, השתמש נגדה בכח ושוב אנס אותה. המתלוננת לא מסרה את גירסתה בסמוך לאחר אירוע המעשים ובמשך כ-8 ימים לאחר מעשה האונס השני אף המשיכה להתרועע עם המערער וביהמ"ש קיבל את גירסתה כי בשל פחדה הרב ממנו ומהחשש שיפגע בילדה המשיכה להיפגש איתו ולא התלוננה במשטרה. המערער הפיץ בין אחרים שהמתלוננת נהנית ממעשי מין סדו-מאזוכיסטיים, והביא לכך שאחרים יתקשרו אליה ויטרידוה טלפונית לשם קיום יחסי מין עמה. בשלב זה היא הגישה תלונה. ביהמ"ש המחוזי קיבל כמהימנה את גירסת המתלוננת, הרשיע את המערער בעבירות של אינוס, איומים ומעשי סדום וגזר לו 10 שנים מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אין יסוד להתערב בממצאי המהימנות של ביהמ"ש המחוזי. אשר לעונש - אמנם העונש הוא חמור, אך גם מעשיו של המערער במתלוננת חמורים הם. מעשיו הבזויים והפוגעים הצדיקו את העונש שהוטל עליו, על אף כל טענות הסניגור לנסיבות האישיות
של המערער. למערער גם הרשעות קודמות בעבירות רכוש, לפי פקודת הסמים ועבירה של סחיטה באיומים.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. עו"ד משה מרוז למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 21.4.98).
רע"פ 1364/98 - זייד שלום נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בבנייה בלתי חוקית (הבקשה נדחתה).
המבקש בנה בחצר ביתו מבנה בלתי חוקי, הורשע בינואר 93 על פי הודאתו וביהמ"ש הוציא צו הריסה ודן את המבקש לתשלום קנס של 3,500 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי הפחית את הקנס ל-1,500 ש"ח וקבע כי צו ההריסה יכנס לתוקף בסוף ינואר 94. בסוף מאי 96 הוגש נגד המבקש כתב אישום חדש לאחר שלא הרס את המבנה החוקי והוא הואשם גם בעבירה של אי קיום צו של בימ"ש. ביהמ"ש גזר לו, לאחר שהציע ארכה לצורך הריסת המבנה והמבקש סירב לה, קנס של 40,000 ש"ח תוך אישור תקפו של צו ההריסה. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש הבהיר כי הוא מוכן להקל בעונש באופן משמעותי אם המבקש יודיע שבכוונתו להרוס את המבנה. בעקבות זאת הודיע הסניגור כי המבקש מוכן להרוס את החלק הבלתי חוקי שנבנה וניתנה לו ארכה של חודש ימים לבצע את ההריסה. משלא עמד בהתחייבותו דחה ביהמ"ש את ערעורו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה פסוקה היא שביהמ"ש העליון אינו מתערב בעונש שפסקו הערכאות הקודמות, למעט במקרים חריגים, שמקרה זה אינו נמנה עליהם. הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית, חוקתית או ציבורית, המצדיקה מתן רשות ערעור שניה, כאמור בר"ע 103/82 (חניון חיפה). גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. למבקש היו למעלה מ-5 שנים לקבל היתר בניה או להרוס את המבנה הבלתי חוקי אך הוא לא עשה כן, וחזר ונמנע מלעשות כן גם כשקיבל ארכה מיוחדת מביהמ"ש המחוזי. בנסיבות אלה אין להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 24.4.98).
ע.פ. 2378/98 - סאלח אבו חלא נגד מדינת ישראל
*גרימת חבלה חמורה ע"י יריות של אב בבנו (הערעור נדחה).
בעקבות סכסוך בין המערער לבין בנו ירה המערער בבנו שני כדורים שפצעוהו בצווארו ובחזהו. המערער הורשע בעבירה של גרם חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ונדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. בערעור על מידת העונש התמקד הסניגור בעברו החיובי של המערער שהיה מראשוני המתגייסים הדרוזים לצה"ל, בכך שהמעשה נעשה בעידנא דריתחא ובכך שנעשתה סולחה. עוד טען הסניגור כי ביהמ"ש לא נתן משקל ראוי לעובדה שהמערער היה נתון במשך שנה ב"מעצר בית" וגם לא הפחית תקופה של חודש מעצר שבו היה נתון המערער. הערעור על חומרת העונש נדחה.
העובדה שבבסיס המעשה עומדת תחושה קשה של אב, שנפגע עמוקות מיחס מזלזל ומתגרה של בנו, אינה נוטלת כהוא זה ממידת החומרה שיש ביריות שירה המערער כלפי בנו ופציעתו הקשה. מדובר בשתי יריות, כאשר הירייה הראשונה לא הספיקה כדי להעמיד את המערער על חומרת תגובתו. התביעה הלכה כברת דרך לא מבוטלת לקראת המערער בכך שתיקנה את כתב האישום מעבירה של נסיון לרצח לעבירה של גרם חבלה חמורה. העונש שנגזר שהוא מתון כשלעצמו, כבר הביא בחשבון את כל הנסיבות המקילות וכן את העובדה שהמערער היה כחודש במעצר בפועל
ולמעלה משנה ב"מעצר בית" עד למתן גזר הדין.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, י. גולדברג. עו"ד ס. יראוד למערער, עו"ד ח. ארצי למשיבה. 4.5.98).
ע.פ. 6052/97 - בנימינוב ואדיסלב נגד מדינת ישראל
*זיכוי מעבירה של נסיון למעשה סדום (הערעור נתקבל).
לפי גירסת המתלוננת היא הכירה את המערער בנסיבות חברתיות והמערער הציע לעזור לה למצוא עבודה. הוא הסיע אותה למקום העבודה ולאחר מכן המשיך בנסיעה ובמקום להביא את המתלוננת אל ביתה ביצע בה שני מעשי סדום ומעשי אינוס. המערער כפר בגירסתה של המתלוננת וטען כי אסף אותה בתחנת אוטובוס כשעמדה במקום וסימנה לו לעצור, וכי היא הציעה לו לקיים עימה יחסי מין תמורת תשלום וכך היה. במשפט לא היה שנוי במחלוקת כי לאחר קיום מגע מיני במכונית, נמלטה המתלוננת מן המקום כאשר פלג גופה התחתון ערום, רצה למפעל סמוך והתלוננה שנאנסה. לדברי הפועלים ששמעו את התלונה דיברה היא על נסיון לאונס. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסת המערער לגבי הנסיבות שבהן אסף את המתלוננת למכוניתו, אך הצביע על כמה סימני שאלה שהתייחסו לגירסת המתלוננת ובכללם שלא נותרו סימני אלימות בגופה של המתלוננת או בגופו של המערער, וכי לאחר "בריחתה" של המתלוננת ממכוניתו, היתה התנהגות המערער שקטה, הוא לא ברח אלא נשאר במקום כשהוא מחכה, לכאורה, למתלוננת כאילו לא היתה לו סיבה לברוח. ביהמ"ש היה מוכן להניח לזכות המערער שלפחות חלק מהיחסים שקויימו היו בהסכמה אך בשלב כלשהו החלה המתלוננת להתנגד ואירע מעשה מיני שלא בהסכמת המתלוננת וזה עלה כדי נסיון למעשה סדום, ובכך הרשיע את המערער. הערעור נתקבל.
לא היתה בפני ביהמ"ש ראייה שמשקלה מספיק לקבוע על פיה שבוצע במערערת נסיון למעשה סדום. העובדה שבמהלך האירועים במכונית אירע מעשה שהניע את המתלוננת לברוח מן המכונית, אינה מהווה ראייה מספקת לכך שבוצע בה נסיון למעשה סדום דווקא. הדברים ניתנים לפרשנויות שונות. אכן, רובץ על המערער חשד כבד שביצע במתלוננת מעשה מיני אסור, אך כדי הוכחה, במידה שלמעלה מספק סביר, הדברים לא הגיעו. על כן יש לזכות את המערער מחמת הספק.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, קדמי, י. גולדברג. החלטה - השופט קדמי. עו"ד טומי נדשי למערער, עו"ד משה שילה למשיבה. 6.4.98).
ע.א. 7222/97 - פרידה הנדלר נגד קיבוץ משמרות... בע"מ
*עיכוב ביצוע פס"ד (הבקשה נדחתה).
באוקטובר 97 ניתן פס"ד הצהרתי שלפיו רכש המשיב כדין זכויות בחלקת מקרקעין מהמבקשת ורשאי להירשם במרשם המקרקעין כבעלים של אותה חלקה. נתמנה כונס נכסים לביצוע הרישום האמור. בקשה לעיכוב ביצוע עד לערעור נדחתה. הכלל הוא כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו ללא עיכוב. כלל זה מצא את ביטויו בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי. הטעם לכך הוא שבפס"ד הקובע חיוב כספי, לרוב, אין מדובר במצב בלתי הפיך. משום כך אין הצדקה לסטות מהעיקרון שלפיו יש לקיים פס"ד עם הנתנו, אלא אם קיים נימוק משכנע לסטות מכלל זה. גם ביצוע פס"ד לגבי העברת מקרקעין, אינו יוצר מצב בלתי הפיך. המקרקעין הם נכס בעל ערך כספי, ואף אם תזכה המבקשת בערעור, קיימת אפשרות שתפרע מהמשיב בגובה שווי הנכס.
(בפני: השופט י. גולדברג. 2.4.98).