תקציר סביר כרך נ"א חוברת 15

בש"פ 2204/98 - יעקב סבן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם ב-3 עבירות: שוד מזויין במלטשת יהלומים ברמת גן; שוד מזויין בחנות צילום בחולון; התפרצות לחנות וגניבה באשדוד. התביעה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש החליט כי יש ראיות לכאורה נגד העורר לגבי השוד בחולון ודי בראיות אלה כדי לבסס החלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. השוד תוכנן מראש ע"י חבורה, שהכינה לצורך זה משאית גנובה להובלת הסחורה וכן מכונית גנובה למילוט השודדים לאחר ביצוע השוד; בעת הביצוע נכנסו לחנות 3 מן השודדים רעולי פנים ובאיומי אקדחים כפתו באזיקים את האנשים שהיו בחנות וכשנתברר לשודדים כי מערכת האזעקה שבחנות הופעלה הם נמלטו במהירות מן החנות; המשטרה הגיעה תוך דקות ספורות ועצרה סמוך לחנות את העורר וכן אחד בשם גבאי. העורר נעצר כשהוא רץ לכיוון המשאית שהיתה אמורה להוביל את השלל ובה ישב גבאי; בהיות העורר במעצר הוכנס לתאו מדובב והשיחות הוקלטו ופוענחו ותומללו. בשיחות התוודה העורר בביצוע עבירות רבות ובהן גם השוד נשוא האישום. הסניגור מעלה טענות נגד אמינות המדובב, אך אלה הן טענות שמקומן בביהמ"ש שידון באישום נגד העורר ואין בהן כדי לשלול את משקל הדברים כראיות לכאורה. כך שקיימות די ראיות לכאורה.
ג. כיוון שמדובר בשוד אלים, שבוצע תוך שימוש באקדחים, נוצרה עילת מעצר נגד העורר וזו יוצרת חזקת מסוכנות. השאלה היא אם חזקה זאת הופרכה ואם ראוי בנסיבות המקרה להסתפק בחלופת מעצר והתשובה לכך היא שלילית. מדובר בשוד מזויין שתוכנן היטב בחבורה. לפי הראיות לכאורה היה לעורר תפקיד מרכזי בתכנון וביצוע השוד ורוב אנשי החבורה עדיין חופשיים לנפשם. בהקשר זה גם אין להתעלם משני האישומים האחרים התלויים נגד העורר. אמנם הראיות בדבר המעורבות של העורר בעבירות אלה חלשות, אך אין לבטל אותן לחלוטין, בהקשר לשאלת המסוכנות של העורר. כמו כן לעורר עבר פלילי.

(בפני: השופט זמיר. עוה"ד ציון אמיר ושי וולשטיין לעורר, עו"ד גב' דפנה בינוויל למשיבה. 9.4.98).

ע.א. 524/98 - מדינת ישראל משרד האוצר נגד ציון חברה לביטוח בע"מ ואח'

*עתירה מוקדמת" נגד החלטת המערערים לדון בשאלה אם מנהלי ברות ביטוח שהורשעו בהסדרים כובלים יכולים להמשיך בתפקידם(מחוזי ת"א - ה.פ. 640/97 - הערעור נתקבל).

א. המשיבים, חברת הביטוח ציון והמנהלים, היו מעורבים בקשירת הסדרים כובלים אסורים בכמה ענפי ביטוח. הם הואשמו בביהמ"ש המחוזי יחד עם 5 חברות ביטוח אחרות ונושאי משרה בכירים בהן במספר עבירות לפי חוק ההגבלים העסקיים. במסגרת הסדר טיעון הורשעו הנאשמים ובכללם המשיבים על פי הודאותיהם וביהמ"ש שגזר את דינם עמד בהרחבה על החומרה הרבה הכרוכה בכריתת הסדרים קובלים הפוגעים באינטרסים ממשיים של הצרכן הפרטי ושל הציבור בכללו. חברות הביטוח נקנסו בתשלומי קנסות ונושא המשרה ובכללם המנהלים נדונו לקנסות ולעונשי מאסר על תנאי.
ב. ביום 17.3.97 פנה המפקח על הביטוח אל יושבי ראש הדירקטוריונים של כל אחת מחברות הביטוח שהורשעו, ובכלל זה גם אל המשיב 2, יו"ר הדירקטוריון של ציון, בדרישה לכנס את הדירקטוריונים לדיון בהשלכות פסה"ד על המשך כהונתם בחברות
של נושאי המשרה המורשעים. הדירקטוריונים התכנסו כדרישת המפקח והחליטו כי ראוי שנושאי המשרה ימשיכו לכהן בתפקידיהם. בעקבות זאת הודיע המפקח לחברות הביטוח כי הוא שוקל להתנות את רשיון המבטח של החברות בכך כי מי שהורשע בעבירה שיש בה כדי לפגוע בהתאמתו לשמש כדירקטור או כנושא משרה אחר בחברת הביטוח לא יוסיף לכהן בתפקידו. המפקח הוסיף כי בכוונתו "לפנות לוועדה המייעצת לקיום התייעצות בנושא" והזמין את החברות להגיש את טענותיהן בכתב. המשיבים הגישו לביהמ"ש המחוזי תובענה בה עתרו למתן פס"ד המצהיר כי אין מניעה שהמשיבים 2 ו-3 (המנהלים) ימשיכו לכהן כנושאי משרה בחברת ציון.
ג. לקראת פתיחת הדיון הגישה המדינה לביהמ"ש בקשה לסילוק התובענה על הסף ונימקה זאת בשלשה נימוקים: הואיל והמפקח טרם החליט להתנות את רשיון המבטח של ציון בתנאי כלשהו הרי שהתובענה מוקדמת; הגשת התובענה נועדה למנוע מן המפקח לעשות פעולה שהיא במסגרת סמכותו על פי דין; ביהמ"ש התבקש להחליט על פי שיקול דעתו בנושא שעל פי חוק הפיקוח נתון לסמכות שבשיקול דעת המפקח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אמנם למפקח סמכות לפעול נגד נושאי המשרה המורשעים ושכוונת העתירה היא להשיג הכרעה המנוגדת לדעתו של המפקח, אך דחה את טענת המדינה כי התובענה הוגשה לפני זמנה. לגופו של עניין קבע ביהמ"ש כי יש לקבל גם את התובענה לגופה. הערעור נתקבל.
ד. ככלל, עתירה שהוגשה לפני שהרשות המוסמכת לכך קיבלה החלטה לגופו של העניין הנדון דינה להידחות על הסף מחמת היותה מוקדמת. כלל זה, שיסודו בעקרון הפרדת הרשויות מכתיב את גבולותיה של הביקורת השיפוטית על פעולות המינהל. מכאן הכלל שביהמ"ש מבקר את החלטת הרשות, באמות מידה של סמכות ושל סבירות, אך אינו ממיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו ואינו מחליט במקומה. מכאן גם הכלל, שבהיעדר החלטה לא יידרש ביהמ"ש לעתירה בהיותה "תיאורטית", ומכאן הכלל, כי לפני שיעתור נגד רשות מינהלית מוטל על היחיד לפנות אל הרשות עצמה ולתת לה שהות סבירה לעשות את מבוקשו.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, י. גולדברג. החלטה - השופט מצא, הוסיף השופט טירקל. עוה"ד עוזי פוגלמן, גב' אורית פודמסקי ושמאי בקר למערערת, עוה"ד עמיר אלמגור, דב וייסגלס, גב' מיכל זילברברג וצילי אולשן למשיבים. 21.4.98).

ע.א. 3587/95 ואח' - דן ליאור ואח' נגד טובה פרי ואח'

*פיצויים בגין רשלנות שגרמה לנפילת התובעת בפיר של בית כאשר לא נבנה מעקה לפי התכנית והפיר כוסה בזכוכית שקרסה(ערעורים וערעורים נגדיים - הערעורים נדחו כולם פרט לערעור נגדי של פרי שנתקבל בחלקו).

א. נשוא הערעור אירע לפני כ-20 שנה. הנפגעת (המערערת שכנגד) עלתה לגג בניין בו התגוררה לשם ניקוי חלון חדר שעל הגג, כשבוע לאחר ששכרה דירה בקומה שניה בבנין; היא דרכה על משטח זכוכית שכיסה פתח של ארובת אויר הממוקמת לאורך כל הבנין (להלן: הפיר) ונפלה לתוך חלל הפיר לעומק של 14 מטר. כתוצאה מהתאונה נפגעה הנפגעת בעמוד השדרה ונותרה נכה בשיעור של %100. המשפט נמשך שנים רבות, התחלפו בו שופטים והוא עבר גלגולים רבים ואף הגיע בעבר לביהמ"ש העליון. פסה"ד הראשון ניתן בינואר 85 ועל פס"ד זה הוגשו ערעורים ע"י כל הצדדים שהתייחסו לשאלת החבות ולשאלת הנזק. הערעורים בשאלת החבות נתקבלו והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שנתן את פסק דינו השני באפריל 95. עתה ניתן פסק דינו של ביהמ"ש העליון בשאלת החבות ושאלת הנזק. כל הערעורים בשאלת החבות נדחו ואילו בשאלת הנזק נדחו ערעורים של הנתבעים ונתקבל בחלקו ערעורם של התובעים, הנפגעת ובעלה.
ב. את החבות חילק ביהמ"ש המחוזי כך שעל בעלת הדירה שהושכרה הטיל %20; על מהנדס הבנין, שנפטר בינתיים, %10; על החברה הקבלנית של הבנין %30; על אחד מבעלי המניות של החברה הקבלנית שניהל את העבודה %15; על מנהל אחר של החברה %10 ועל הנפגעת רשלנות תורמת של %15.
ג. בעניין החבות נותרו לדיון הערעור של המהנדס מצד אחד והערעור שכנגד של הנפגעת על רשלנותה התורמת. שני הערעורים נדחו. באשר לחבות המהנדס - על פי קביעת ביהמ"ש המחוזי תכנן המהנדס מעקה ברזל שיקוף את הפיר אולם מעקה כזה לא נבנה מעולם ולא היה קיים במועד סיום בנייתו של הבנין. על הפיר הונח עם סיום הבניה מכסה זכוכית וזה המכסה שלא עמד תחת כובד משקלה של הנפגעת. ביהמ"ש קבע שכמהנדס היו מוטלים עליו חובות הן כמתכנן והן כמי שנמצא בפועל בשטח במהלך הבניה שאמור היה להיווכח ולהתריע על כך שהמעקה שהיה מתוכנן להיבנות לפי התכניות לא נבנה. חלוף הזמן בין סיום הבניה והתאונה, על אף שהוא ממושך, איננו רלבנטי לענייננו ואיננו מנתק את הקשר הסיבתי משום שמדובר במעקה שתוכנן להיבנות במקום ושלא נבנה והמהנדס שליווה את הפרוייקט החל בתכנון והמשך בנטילת חלק בפיקוח, חייב היה להתריע בצורה כלשהי על אי בנייתו.
ד. אשר לערעורה של הנפגעת שנקבעה לה רשלנות תורמת של %15 - ביהמ"ש תיאר את הנסיבות בהן דרכה המערערת על מכסה הפיר וקבע שגם עליה מוטל חלק מן האחריות לאסון שאירע ובכך צדק ביהמ"ש. הנפגעת ערערה גם על כך שאחת ממנהלות החברה לא חוייבה גם היא בחלק מן הנזק, ואולם נתבעת זו אמנם היתה רשומה כמנהלת החברה אצל רשם החברות, אך לא היתה מנהלת פעילה בחברה שנוהלה בפועל ע"י אחרים ולפיכך לא ניתן לחייב אותה אישית בטענה שבחרה לשלוח ידה במקצוע לא לה.
ה. באשר לגובה הנזק - התובעת היתה בת 22 בעת שנפגעה בתאונה, ימים ספורים לאחר נישואיה. כתוצאה מהתאונה נותרה נכה %100. היא אושפזה במשך 267 ימים. ביהמ"ש פסק לנתבעת פיצוי של 7.5 מליון שקלים ישנים מיום פסה"ד הראשון והנתבעת טוענת כי הסכום נמוך מדי ואילו הנתבעים סבורים כי השופט פסק סכום גבוה מדי. בעניין זה הדין עם הנפגעת. הסכום שנפסק נמוך בהרבה מן הפיצוי שהיה קבוע בעת מתן פסה"ד הראשון בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הפסיקה קבעה לא אחת כי הסכום הנפסק תחת ראש נזק זה למי שנפגע שלא בתאונת דרכים עולה במידה ניכרת על זה שנקבע בחוק האמור. גם לפי כל קנה מידה דאז, הפיצוי תחת ראש נזק זה, על פי תיאור מצב הנפגעת, נמוך במידה המצדיקה התערבות. לפיכך יש לפסוק לנפגעת בראש נזק זה תוספת של 100,000 ש"ח נכון ליום מתן פס"ד זה.
ו. רכיב נוסף שיש להתערב בו הוא עניין ניידות והוצאות נסיעה. התביעה בעניין ניידות נדחתה מכיוון שביהמ"ש לא שוכנע שיש צורך ברכב מיוחד עבור הנפגעת בעבר או בעתיד. ביהמ"ש פסק לה סכום גלובלי של 350,000 שקלים ישנים ליום פסה"ד בגין הוצאות בעבר, ולגבי העתיד לא פסק הוצאות ניידות כלל תוך שהוא הטיל ספק בטענה שיהיו הוצאות כאלה. אין להתערב באשר לסכום שנפסק בגין העבר אך יש להתערב בכך שלא נפסק דבר באשר לעתיד. בהיות הנפגעת פרפלגית בעקבות התאונה אין ספק כי היא נפגעה בניידותה והיא זכאית לפיצוי בכיסוי צרכי ניידותה. גם אם לא הוכח צורך ברכב הרי עולה מתיאור מצבה של הנפגעת בפסה"ד הראשון כי היא תזדקק להוצאות נסיעה מוגדלות מעבר להוצאות שאדם בריא זקוק להן. לפיכך יש לפסוק לה בראש נזק זה סכום גלובלי של 120,000 ש"ח נכון ליום פס"ד זה. מאידך אין לקבל את הערעורים באשר להפסד הכנסה בעבר או בעתיד, הפסד פנסיה ופיצוי בגין הפרש מחיר דירה.
ז. עוד סעיף שיש להתערב בו הוא עניין עזרת צד ג' ועוזרת בית. ביהמ"ש פסק פיצוי בגין הפסדי הבעל בעבר בגין נסיעות ואובדן השתכרות ודחה את התביעה לגבי העתיד בנימוק שלא הוכחו הפסדים סבירים כאלה, וכן פסק פיצוי בשל עזרת עוזרת בית בעבר לפי 10 שעות שבועות ולגבי העתיד פסק סכום גלובלי עד גיל 70. הפסיקה של עזרה שבועית של יום ורבע בעבר ופחות מזה בעתיד אינה עומדת בכל קריטריון של עזרה לאדם הסובל מפרפלגיה ומנכות של %100. בעלה של הנפגעת סעד אותה בחוליה וימשיך לשמש לה עוזר, סועד ומטפל ככל שיידרש. כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע עבודה ומאמץ מעבר למקובל בין בני משפחה, זכאי הנפגע לפיצוי בגין אותה עזרה גם אם אין הוא משלם עבורה. לפיכך יש לפסוק פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד תוספת של 150,000 ש"ח נכון ליום מתן פסה"ד. כל הערעורים האחרים הן של הנפגעת והן של הנתבעים באשר לגובה הנזק יש לדחות.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד מיטרני שי, שרון רפאל ומשולם שפרן לנתבעים השונים, עו"ד פנחס זלצר לנפגעת. 8.4.98).

רע"פ 1922/98 - שלמה ברמן נגד מדינת ישראל

*כאשר ביהמ"ש שלערעור קיבל את טענת המערער שלא הוזמן לדין ולכן יש לבטל את ההרשעה אין ביהמ"ש צריך לדון בטענות משפטיות אחרות שהועלו נגד ההרשעה(הבקשה נדחתה).

א. המבקש הורשע בהיעדרו בביהמ"ש לתעבורה בעבירה של נהיגת רכב תוך שימוש במכשיר טלפון שלא באמצעות מיקרופון ומבלי להחזיק את שתי הידיים על ההגה. הוא ערער על הרשעתו לביהמ"ש המחוזי בשלשה נימוקים: כתב האישום לא הומצא לו; כתב האישום הוא רגיל בעוד שהעבירה היא עבירת קנס ולא נתקיימו התנאים להגשתו של כתב אישום רגיל; כתב האישום אינו מגלה עילה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה שכתב האישום לא הומצא למבקש ומכאן כי "כל ההליכים שנתקיימו בביהמ"ש קמא, כאילו לא היו". לפיכך קיבל את הערעור, ביטל את פסה"ד והחזיר את התיק לבימ"ש השלום לדיון מחודש. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקש להעלות את יתר טענותיו בערעור בנימוק כי "מאחר שהגעתי למסקנה שלא היתה מסירה, והדיון שהתקיים איננו דיון, ראוי להחזיר את התיק לביהמ"ש קמא... ואין מקום לעשות קפנדריה ולהעלות את הטענות האלה בביהמ"ש שלערעור מבלי שהועלו בערכאה שצריכה לשמוע את הטענות". בבקשתו לרשות ערעור טוען הסניגור כי טעה ביהמ"ש המחוזי בסרבו לדון בטענות המשפטיות שביקש להעלות וכן בכך שלא הפעיל את שיקול דעתו ולא זיכה את המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אילו טען הסניגור בערעורו לביהמ"ש המחוזי את הטענות המשפטיות בלבד, היה על ביהמ"ש לדון בהן, על אף שהועלו לראשונה בערכאת הערעור. אולם טענתו הראשונה היתה כי כתב האישום לא הומצא למבקש. משקיבל ביהמ"ש את טענתו הראשונה, שמשמעותה כי הליך ההרשעה בבימ"ש השלום כאילו לא נתקיים, והתוצאה המתחייבת היא ביטול פסה"ד, לא היה על ביהמ"ש המחוזי להמשיך ולדון בטענות המשפטיות. אין ביהמ"ש שלערעור יכול לדון בטענות מהותיות על פס"ד שאינו קיים, ואין ביהמ"ש יכול לתת שני סעדים סותרים בנשימה אחת. התקלה היחידה שאירעה היתה שלא הומצא כתב אישום למבקש ובשל תקלה זו לא ראה ביהמ"ש המחוזי לזכות את המבקש כי אם להחזיר את התיק לבימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי לא סטה מההלכה כפי שנקבעה ע"י ביהמ"ש העליון בעבר.

(בפני: השופט א. גולדברג. 23.4.98).

בש"א 1802/98 - מוסדות אבן חיים ואח' נגד דוד דהן ואח'

*עיכוב ביצוע(בקשה לעיכוב ביצוע - הבקשה נדחתה).

א. המבקשים הינם מוסד לחינוך תורני בפרדס חנה ומנהלו. המוסד מונה כ-20 תלמידים, מחציתם תלמידי גן. עד לחודש אוגוסט 97 התקיימו הלימודים במוסד בבית פרטי ובסמוך לאותו חודש עברו תלמידי המוסד ללמוד בשלשה קרוואנים שהוקמו על מגרש בבעלות מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) בסמיכות קרובה לשכונת מגורים חילונית חדשה של בתים צמודי קרקע - נווה רותם. הקרוואנים הוקמו על סמך רשות שניתנה ע"י מזכיר המועצה המקומית פרדס חנה, בהסתמך על החלטת המועצה להקצות למוסד שטח כלשהו בתחום המועצה. החלטת המועצה בוטלה כעבור ששה חודשים אך המבקשים לא פינו את המגרש. 92 מתושבי נוה רותם פנו לביהמ"ש המחוזי בשבתו כבימ"ש לעניינים מנהליים, בעתירה נגד המינהל, המועצה והמבקשים, בגידרה תבעו להוציא צו לסילוק יד המבקשים מן המגרש. בתשובה לעתירה תמכו המועצה והמינהל בעותרים. המינהל טען כי לדידו המבקשים הם פולשים ואילו המועצה הסתמכה על ההחלטה השניה. ביהמ"ש המחוזי הורה למבקשים לפנות את המגרש ולהוציא את הקרוואנים שהציבו בו ולבקשת המבקשים הורה על עיכוב ביצוע פסה"ד למשך 90 יום. המבקשים הגישו ערעור לביהמ"ש העליון והם מבקשים עיכוב ביצועו של פסה"ד בטענה כי סיכויי הערעור טובים וכי עיכוב הביצוע מתחייב ממאזן הנוחות בינם לבין המשיבים. הבקשה נדחתה.
ב. בהתנגשות בין האינטרס של הזוכה להגשמת זכויותיו כפי שנקבעו בפסה"ד, לבין האינטרס של המפסיד להגשמת זכויותיו אם יזכה בערעור, שמור מעמד בכורה לאינטרס של הזוכה. על כן, הכלל הוא כי פס"ד מחייב מיום שימועו, וכי הזוכה זכאי לתבוע את ביצועו המיידי גם אם הוגש ערעור. הסמכות המסורה לביהמ"ש לעכב ביצועו של פסה"ד תופעל, ככלל, אך כדי למנוע מצב דברים שבו לא ניתן להשיב את המצב לקדמתו אם פסה"ד מושא הערעור יבוצע ולאחר מכן המערער יזכה בערעורו. מתשובת המדינה עולה כי לא זו בלבד שניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמתו אם יזכו המבקשים בערעורם, אלא גם כי מאזן הנוחות אינו מצדיק עיכוב הביצוע, שכן עיכוב ביצועו של פסה"ד עלול לגרום למשיבים נזק העולה על הנזק שיהיה למבקשים כתוצאה מביצוע פסה"ד.
ג. האמור לעיל הוא מעל הדרוש. שכן, ככלל, במקרה שבו ניתן להחזיר את המצב לקדמותו מאזן הנוחות אינו רלבנטי. אם יצליח המערער בערעורו יבוצע פסה"ד של ביהמ"ש לערעורים. קשיי המערער בתקופת הביניים הם תוצאה המתחייבת מפסה"ד מושא הערעור, שכל עוד לא בוטל עומדת החזקה כי הוא נכון, וההכבדה על המערער אינה כשלעצמה עילה לעיכוב ביצועו של פסה"ד.

(בפני: השופטת דורנר. 26.4.98).

בש"פ 2126/98 - יצחק דהן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (החזקת קוקאין ונשק)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בהחזקת 150 גרם קוקאין, שני אקדחים גנובים ומחסניות טעונות כדורים בארון שבחדר השינה בביתו. יחד עם אלה נתפסה כמות גדולה של כסף בדולרים ובשקלים. העורר הודה מיד בביצוע העבירות המיוחסות לו והסניגור הודיע כי הוא מתכוון להודות בביהמ"ש כי החזיק בסמים ובנשק ביודעין. העורר לא היה מוכן למסור גירסה שתסביר מי מסר לידיו את הסמים והנשק, לאיזו מטרה, באיזו תמורה ומה התכוון לעשות בסמים או בנשק. הסניגור ביקש ליצור רושם, כשהוא מסתמך בלשון
רמזים על אמירה של אשת העורר, כי הסמים והנשק נמסרו לעורר ע"י אחיו, שהוא עבריין מוכר והמשטרה מחפשת אותו. מצד שני, בניגוד לאמירה של אשתו, אמר העורר במשטרה כי הסמים והנשק הם שלו. על רקע זה החליט ביהמ"ש המחוזי שקיימת עילה לעצור את העורר עד תום ההליכים ודחה את בקשת העורר להסתפק בחלופת מעצר. הערר נדחה.
ב. העבירה של החזקת סם מסוכן בכמות מסחרית היא עבירה חמורה ביותר ועונשה כבד. המלחמה בסמים קשה ומורכבת ולכן, בדרך כלל, נאשמים שיש נגדם ראיות לכאורה בעבירות סמים מוחזקים במעצר עד תום ההליכים. כך גם, בדרך כלל, לגבי נאשם שאין לו עבר פלילי קודם כמו העורר דנא. הנאשם בביצוע עבירה כזו צריך להביא טעמים מיוחדים שיצדיקו סטייה מן המדיניות הנוהגת ובטעמים שהעלה הסניגור אין כדי להצדיק סטייה כזו.
ג. על פי החוק, ראיות לכאורה בדבר ביצוע עבירה לפי פקודת הסמים יוצרת חזקה שהנאשם יסכן את בטחון הציבור, "אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת" כאמור בחסד"פ. במקרה דנא, לא זו בלבד שקיימות ראיות לכאורה, אלא שהסניגור הודיע וחזר והודיע כי העורר מודה ויודה באישום. במקרה כזה חזקת המסוכנות מתחזקת. אכן, עדיין פתוחה בפני הנאשם הדרך להביא הוכחה שתסתור חזקה זאת, אך בדרך כלל אין אפשרות לסתור חזקה זאת אלא אם הנאשם מציג גירסה שתסביר כיצד ומדוע החזיק בסם. אין הנאשם חייב להציג גירסה כזו, אך בהיעדר גירסה נשארת חזקת המסוכנות בעינה. חזקת המסוכנות יוצרת גם חזקה כי שחרור הנאשם מן המעצר כרוך בסכנה וחזקה כזאת פועלת נגד האפשרות של חלופת מעצר. זה המצב בענייננו.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד דוד יפתח לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 6.4.98).

בש"פ 1907/98 - מדינת ישראל נגד ג'מיל כיאל ואח'

*סמכותו של בימ"ש מחוזי להורות על שחרור בערבות ובתנאי מעצר בית כאשר עומדת להסתיים תקופת 9 החדשים למעצר עד תום ההליכים(הערר נתקבל באשר למצב המשפטי ונדחה לגוף החלטת ביהמ"ש המחוזי).

א. ביום 20.6.97 הוגש נגד המשיבים כתב אישום המייחס להם עבירות סמים ועם הגשת כתב האישום נעצרו המשיבים עד תום ההליכים. בסמוך לתום 9 חודשי המעצר פנתה המדינה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לשחרר את המשיבים בתנאי "מעצר בית" מלא ובפיקוח הולם עד לתום הדיון בעניינם. המדינה הבהירה כי במהלך תשעת חודשי המעצר התקיימה רק ישיבת הוכחות אחת שבה נשמעו שני עדי תביעה בלבד. בפנייתה לביהמ"ש המחוזי ציינה המדינה כי היא פונה אליו מכח סעיף 61(א) לחוק המעצרים. המשיבים התנגדו לבקשת המדינה וביקשו שחרור מוחלט ואחד הסניגורים טען שעל פי נוסחו של סעיף 61 לחוק המעצרים, אין ביהמ"ש מוסמך להורות על "מעצר בית" אלא על תנאי ערובה בלבד.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי סעיף 61 מחייב שחרור של נאשם שהיה נתון במעצר תקופה מצטברת כדי תשעה חודשים והעמיד את השאלה האם הביטוי "ערובה" שבסעיף כולל גם הגבלת תנועה. ביהמ"ש מפנה אל הגדרת הביטוי "ערובה" בסעיף 41 לחוק המעצרים המורה כי משמעות הביטוי הינה "ערבון כספי או ערבות עצמית... הכל כפי שיורה ביהמ"ש...". ביהמ"ש הוסיף, באשר לסמכויותיו ביחס לשחרור בערובה של נאשם, אשר נקבעו בסעיף 44(ב) לחוק המעצרים, שאין מקום להטיל על המשיבים כל מגבלה שאינה מיועדת למטרה המפורשת בהוראת סעיף 44(ב), דהיינו, הבטחת התייצבותם של המשיבים במשפטם שטרם הסתיים. מכאן החליט ביהמ"ש שאין לקבל את בקשת המדינה המכוונת להטיל על המשיבים תנאים מגבילים שמקורם בחשש מפני
"מסוכנותם" של אלה האחרונים. הערר נתקבל באשר למצב המשפטי ונדחה באשר לעניין הטלת "מעצר בית" על המשיבים.
ג. חוק המעצרים מבדיל בין שני מסלולים של שחרור בערובה: האחד מתבסס על הנחה שקיימת עילת מעצר ביחס לנאשם, לפי הוראות סעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים והשיקולים לקביעת הערובה ותנאי השחרור מפורטים בסעיפים 46 ו-48 לחוק. במסלול זה של שחרור בערובה, רשאי ביהמ"ש, ואף חייב, לשקול את החשש מפני "מסוכנות" הנאשם בבואו לקבוע את תנאי השחרור בערובה. בשקילת מעצרו של נאשם במסלול זה אין הגיון כי ביהמ"ש יהיה מנוע משחרור הנאשם ל"מעצר בית" אלא יחוייב להטיל עליו מעצר. המסלול האחר הוא על פי סעיף 44(ב) לחוק המעצרים בו מדובר על מצב שאין ביהמ"ש מוסמך להורות על מעצרו של נאשם לפי סעיף 21 לחוק. במסלול זה שיקוליו של ביהמ"ש מצומצמים להבטחת התייצבותו של הנאשם למשפט. תנאי השחרור בערובה במסלול זה חייבים להיות מוגבלים למטרה זו בלבד.
ד. השאלה מהו המסלול שאליו מפנה סעיף 61(א) לחוק המעצרים. לדעת ביהמ"ש המחוזי, בתום תשעת החודשים המסלול הרלבנטי הוא על פי סעיף 44(ב) ובתום תקופת תשעת החודשים אין לביהמ"ש עוד סמכות על פי סעיף 21 לחוק. גישה זו אין לקבל. לביהמ"ש שלמטה נתונה סמכות לעצור נאשם עד לתום 9 חודשים מהגשת כתב האישום ולכן עד לתום 9 חודשים מוסמך ביהמ"ש שלמטה לצוות על שחרור בערובה על פי המסלול של סעיף 44(א). צו זה, גם אם עניינו "מעצר בית" יעמוד בתוקף גם לאחר תום 9 החודשים, ללא צורך בהארכתו ע"י שופט ביהמ"ש העליון במסגרת סעיף 62 לחוק. 9 החודשים משתרעים עד ליום האחרון. מכאן שביהמ"ש מוסמך היה לשחרר את המשיבים בערובה על פי המסלול של סעיף 44(א) בעת הדיון ביום האחרון של 9 חודשי המעצר ולהורות על מעצר בית.
ה. בהנחה שהנאשם שוחרר ממעצר בתום 9 חודשים, האפשרות להטיל עליו תנאים מגבילים מתפצלת לשני מסלולים. על המסלול האחד, על פי סעיף 44(ב) מופקד ביהמ"ש דלמטה והמסלול האחר על פי סעיף 44(א) בשילוב עם סעיף 62 לחוק, מסור לשופט ביהמ"ש העליון.
ו. אי לכך הערר מתקבל בנקודה המשפטית הנוגעת לסמכות ביהמ"ש לשקול את מלוא השיקולים בקביעת תנאי השחרור בערובה. ההתלבטות נשארה בשאלה כיצד לנהוג במקרה הנדון שבו כבר עברה תקופת 9 החודשים. אפשרות אחת היא להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי שידון בעניין כאילו מצוי הוא ביום האחרון של תשעת החודשים והאפשרות האחרת היא לקבל את העובדה כי תקופת 9 החודשים חלפה. יש להעדיף את האפשרות השניה בשל רוח הסעיפים 61 ו-62 לחוק המעצרים, שמטרתם היא להגן על הנאשם. על כן, החלטת ביהמ"ש המחוזי תעמוד בתוקף ואם ברצון המדינה להטיל "מעצר בית" מלא על המשיבים, עליה לפנות לשופט ביהמ"ש העליון במסגרת סעיף 62 לחסד"פ.

(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד חובב ארצי למבקשת, עוה"ד גיל קרזבום, גב' חנא בולוס ופארס מטאנס למשיבים. 19.4.98).

ע.א. 486/98 - מפעלי ספרים לייצוא בע"מ ואח' נגד עמותת אורייתא ואח'

*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. בין הצדדים מתנהלים מזה זמן סכסוכים ומקצת הועברו בשעתו להכרעת בורר. הבורר נתן את פסקו והצדדים מפרשים את פסק הבורר באופן שונה ופנו לערכאות
שונות. במסגרת הדיון באחד התיקים הסכימו הצדדים על משלוח שאלות הבהרה לבורר וביום 5.1.98, לאחר שהבורר השיב בכתב על השאלות, נתן ביהמ"ש החלטה בה אמר "לפחות בנושא... נראה, לכאורה, כי הבורר קבע דברים נחרצים כנגד התובע (המערערים). מומלץ, כי כבר בשלב זה ימחק התובע את כל החלק מהתביעה... המתייחס לנושא זה וזאת כדי לחסוך בזמן ובהוצאות... אם התובע לא יעשה כן... עלולה להיות לנושא זה השפעה משמעותית בפסיקת הוצאות בהמשך". כעבור שלשה ימים הגישו המערערים בקשת פסלות בה הסתמכו על ההחלטה הנ"ל והוסיפו וטענו כי באותו דיון הגביל ביהמ"ש את החקירה שניהלה ב"כ המערערים באופן המלמד על כך שקבע דעה מוגמרת באשר לתוצאת ההליך. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות בציינו כי האזהרה בדבר חיוב בהוצאות בסכום גבוה הופנתה לשני הצדדים, נוכח המהלכים הדיוניים הרבים שנקטו הצדדים, ושאזהרה כזו היא במקומה שעה שקיים חשש לבזבוז זמנו של ביהמ"ש. אשר לטענות בדבר החלטתו הדיונית קבע השופט כי נגד החלטה זו ניתן להתמודד במסגרת ערעור ולא במסגרת בקשת פסלות. הערעור נדחה.
ב. המערערים לא הצביעו על החלטה כלשהי של ביהמ"ש המעידה על קיומה של אפשרות ממשית למשוא פנים כלפיהם. ביהמ"ש רשאי להתרות בצדדים, המאריכים, לפי דעתו, את הדיון שלא לצורך, ולהבהיר כי הוא עשוי לחייבם בהוצאות עקב זאת. ביהמ"ש רשאי להתוות את אופן הדיון שבפניו, כדי שלא לגרום לטרחת סרק לצדדים ולביהמ"ש. בענייננו סייג ביהמ"ש את דבריו, ציין כי מסקנתו היא לכאורית וכי ההליך עלול להסתיים בפסיקת הוצאות. אין בדברים אלה כדי להצביע על אותה "דעה נעולה" שבהתקיימה יכול ותתחייב פסילתו של ביהמ"ש מלהמשיך ולדון בעניין.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' מיכל הירשפלד למערערים, עו"ד גב' רויטל ליפמן-שמר למשיבים. 29.4.98).

בג"צ 2370/97 - טייב אלי נגד שר הבטחון ואח'

מדיניות אגף השיקום שלא לשקם עיוורים ע"י הפעלת תחנת דלק. טענת אפלייה(העתירה נדחתה).

א. העותר הינו נכה צה"ל משנת 82, עיוור בשני עיניו וקטוע יד אחת. בעתירתו מבקש העותר שאגף השיקום במשרד הבטחון יקנה לו זכות לשיקום באמצעות הפעלה של תחנת תדלוק למכוניות. אולם, המדיניות הנקוטה בידיו אגף השיקום מאז ומתמיד היא שהפעלת תחנת תדלוק אינה דרך נכונה לשיקום עיוורים. כנגד טענה זאת מציג העותר מקרה אחר של נכה צה"ל שאגף השיקום החליט לאחרונה לאפשר לו שיקום באמצעות הפעלה של תחנת תדלוק. תשובת אגף השיקום הינה כי אותו מקרה הינו יחיד ומיוחד במינו בהתחשב במצבו של העיוור ובנוסף לכך אומר אגף השיקום אין הוא מתכוון עוד לאפשר בעתיד שיקום באמצעות הפעלה של תחנת תדלוק יהיה מצבו אשר יהיה. העתירה נדחתה.
ב. אם העותר יקבל זכות לשיקום באמצעות תחנת תדלוק, תקום טענה כזו לכל נכה עיוור לקבל זכות כזו, ולא יהיה קל לאבחן בין אחד למשנהו. פירושו של דבר כי מדיניות אגף השיקום צפוייה להתכרסם ואולי אף להתבטל. לא עלו בפני ביהמ"ש טעמים משפטיים הנותנים יסוד לומר כי המדיניות פגומה ופסולה מבחינה משפטית.
ג. לכן, בהנחה שהמדיניות של אגף השיקום תקפה וראויה, נותרה השאלה אם העובדה שבמקרה אחד החליט אגף השיקום לתת לעיוור אחר זכות להפעלת תחנת תדלוק, די בה כדי לחייב לתת גם לעותר זכות כזו. התשובה היא שלילית. ראשית, יש הבדל בין שני המקרים, שדי בו כדי להוציא את העוקץ מטענת ההפלייה; שנית, מקרה
חריג אחד, אפילו מקרה דומה, עדיין אין בו בהכרח כדי לחייב חריגות נוספות, עד כדי סיכון המדיניות.

(בפני השופטים: חשין, זמיר, טירקל. עו"ד מ. פסקל לעותר, עו"ד ד. בריסקמן למשיבים. 5.4.98).

על"ע 613/97 - הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נגד עו"ד יעקב גולדשטיין

*קולת עונש השעייה של עו"ד שהורשע בעבירות מרמה(ערעור על קולת עונש השעייה - הערעור נתקבל).

א. המשיב הורשע בביהמ"ש המחוזי בחיפה, על פי הודאתו, בעבירות מירמה. העבירות בוצעו על ידו בשנת 84 כאשר בשני מקרים ערך חוזים בהם נקב מחירי רכישה של דירות בסכומים גבוהים מהמחיר האמיתי, על מנת לאפשר הלוואות מוגדלות ממשרד השיכון באמצעות בנק למשכנתאות. לחברת "עמידר", מוכרת הדירות, נמסרו סכומים נמוכים מאלה שהתקבלו מהבנק למשכנתאות, ויתרת הסכומים נשארו מופקדים בחשבונו של המשיב. ביהמ"ש המחוזי שהרשיע את המשיב גזר לו מאסר על תנאי של 20 חודשים וקנס של 50,000 ש"ח בעקבות עיסקת טיעון. לאחר ההרשעה הגיש הוועד המחוזי לביה"ד המחוזי של הלשכה בקשה להטיל על המשיב את העונשים הקבועים בסעיף 68 לחוק לשכת עורכי הדין בהתחשב בהרשעה בעבירות שיש בהן קלון. ביה"ד המחוזי גזר למשיב עונש השעייה של שנה בפועל ושנתיים על תנאי וערעורים שהוגשו על החלטה זו לביה"ד הארצי נדחו. ערעורו של הוועד המחוזי על קולת עונש ההשעייה נתקבל.
ב. העבירות בהן נכשל המשיב חמורות הן. מדובר במעשי מרמה מתוכננים והתנהגות כזו לא רק שיש עמה קלון למי שנכשל בה, אלא יש בה גם כדי לפגוע בשמו הטוב של מקצוע עריכת הדין. נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המשיב משקלן מועט לעניין העונש, שעה שהתנהגות עורך הדין נגועה בקלון, ויש בה כדי לחתור תחת רמתו ושמו הטוב של מקצוע עריכת הדין. העונש שהוטל על המשיב אינו הולם את נסיבות העניין. הנימוק העיקרי לקולא של בתי הדין דלמטה היה פרק הזמן הארוך של 12 שנה שחלף מעת ביצוע העבירות ועד גזירת הדין, אך שיקול זה, שיש לתת לו משקל, אין בו כדי להצדיק הקלה כה ניכרת בעונש שהמשיב ראוי לו.
ג. בינתיים הורשע המשיב בשני תיקים אחרים בעבירות נוספות של אי דיווח ואי העברת כספים ללקוח. בתיק אחד נדון ל-8 שנות השעייה, מהן 5 שנים בפועל, ובתיק אחר נדון לנזיפה. שני פסקי דין אלה אינם סופיים ויש עליהם ערעורים. בינתיים גם סיים המשיב לרצות את עונש ההשעייה בתיק שבפנינו. עם כל זאת ובהתחשב בכל הנסיבות יש לקבל את הערעור ובמקום עונש השעייה של שנה אחת בפועל יבוא עונש השעייה לתקופה של 5 שנים.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. החלטה - השופט אור. עו"ד עמוס ויצמן למערער, עו"ד חיים משגב למשיב. 28.4.98).

ענמ"ש 3118/97 - מיכל הלוי נגד אביעד קמארה - הממונה על תשלום גימלאות לחברי הכנסת

*גמלאות נושאי משרה, לאלמנת שופט שהיה גם ח"כ(ערעור על החלטת גימלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון - הערעור נדחה).

א. המערערת נישאה לד"ר בנימין הלוי בשנת 1992 והלה נפטר בשנת 96. המנוח כיהן כשופט ביהמ"ש העליון ולאחר מכן כחבר כנסת. סמוך לפטירתו היה זכאי לשתי קיצבאות: האחת - מכח החלטת הגימלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון לחברי כנסת ולשאיריהם (להלן: החלטת חברי כנסת); והאחרת - מכח החלטת גימלאות
לנושאי משרה ברשויות השלטון (נושאי משרה שיפוטית ושאיריהם - להלן: החלטת השופטים), המתייחסת לשופטים ולשאיריהם. מכח ההחלטות האמורות היה המנוח זכאי לקיצבה בשיעור %70 ממשכורתו הקובעת של שופט ולקצבה בשיעור %70 ממשכורתו הקובעת של חבר כנסת, אך עם זאת נקבע בהחלטת חברי הכנסת ובהחלטת השופטים שבמקרה כזה זכאותו של הזכאי תהיה רק עד לגובה המשכורת הקובעת הגבוהה מבין השתיים. נמצא שהמנוח היה זכאי ערב פטירתו לקיצבה בשיעור %100 ממשכורתו הקובעת של שופט ביהמ"ש העליון, הגבוהה מבין שתי המשכורות. עם פטירתו של ד"ר הלוי טענה המערערת שיש להגדיל את הקיצבה המשתלמת לה שכן עם פטירתו היא זכאית לצירופן של שתי הקצבות במלוא השיעור של %70 לכל אחת מהן. המשיב דחה טענה זו וקבע כי אין המערערת זכאית ליותר ממה שהיה זכאי המנוח לפני פטירתו. הערעור נדחה.
ב. המחלוקת העיקרית עניינה פירוש סעיפים שונים בהחלטת חברי הכנסת באשר לזכאותם של שאירים של חברי כנסת שנפטרו ואולם אם בודקים את הסעיפים הרי הפירוש שלהם מחייב כי השאיר של זכאי שנפטר לא יזכה ליותר ממה שהנפטר עצמו קיבל לפני מותו.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד אורן פרסקי למבקשת, עו"ד גב' נורית אלשטיין למשיב. 10.5.98).

ע.פ. 6236/97 - חג'אזי יאסר מטמרה נגד מדינת ישראל

*הרשעה בהריגה בתאונת דרכים וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 136/96 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער נהג במשאית מכיוון יגור לחיפה. באותו זמן חצתה את הכביש המנוחה, גב' וקנין, במעבר חצייה משמאל לימין בכיוון נסיעת המשאית. המשאית פגעה במנוחה וגרמה למותה. שדה הראייה במקום התאונה איפשר הבחנה במעבר החצייה ובמנוחה מטווח של 70 מטר בכיוון שממנו הגיעה המשאית. כאשר ירדה המנוחה מן המדרכה אל הכביש היתה המשאית במרחק של לפחות כ-39 מטר ממעבר החצייה ובמהירות שבה נעה המשאית מרחק העצירה שלה היה כ-15 מטר בלבד. בשל תקלה מיכנית כשלה מערכת הבלימה של המשאית והמערער שהבחין בכך רק לאחר שהבלם לא נענה לו, עצר בעזרת בלם ה"מקסי" שהוא בלם חילופי לשעת מצוקה - במרחק של 50-60 מטר ממקום התאונה.
ב. המערער טען בעדותו כי הבחין במנוחה כשהיא הולכת על המדרכה שמימין לכיוון נסיעתו בהיותו במרחק של 10-15 מטר בלבד ומשכשלה מערכת הבלימה לא יכול היה לעשות דבר. ביהמ"ש המחוזי העדיף את עדותו של עד ראייה כי המנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין כך שגם נדחתה גירסת המערער בדבר השלב שבו הבחין במנוחה. ביהמ"ש קבע כי אילו נתן המערער דעתו על המתרחש בדרך שלפניו היה מבחין במנוחה עם רידתה לכביש בהיותו במרחק של כ-39 מטר ואז עמד לרשותו זמן מספיק כדי להבחין בכשל הבלם ולעצור את המשאית בבלמי החירום. על יסוד אלה הגיע ביהמ"ש למסקנה כי המערער לא נתן דעתו לנעשה בתוך מעבר החצייה ויש בכך משום רשלנות רבתי, הרשיע את המערער בעבירת הריגה בנהיגה פזיזה לפי סעיף 298 לחוק העונשין וגזר לו שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן פסילה מלהחזיק ברשיון נהיגה למשך 12 שנים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ג. באשר לשאלה מאיזה כיוון הלכה המנוחה - מדובר בממצאי מהימנות שקובעת הערכאה הדיונית וערכאת הערעור אינה מתערבת בכך אלא במקרים נדירים וחריגים ואין זה המקרה שלפנינו. באשר לטענה כי התאונה היתה בלתי נמנעת בהתחשב בכשל
המפתיע של מערכת הבלימה הרגילה - נתוני המקום והזמן מלמדים כי אובייקטיבית היה בידי המערער לעצור את המשאית מבלי לפגוע במנוחה, אילו הבחין בה כאשר ירדה אל הכביש בהיותו במרחק של כ-39 מטר ממנה. אשר לטענת המערער כי לא הוכחו יסודותיה של עבירת ההריגה אלא של גרימת מוות ברשלנות בלבד - המערער לא הבחין כלל בהולכת הרגל במשך השניות הארוכות שבהן צעדה במעבר החצייה. נהג שאינו ממקד את תשומת לבו למתרחש בכביש שלפניו ומרשה לעצמו להתקדם בכביש - המצוי במקום ישוב מאוכלס - כשתשומת ליבו נתונה כולה למתרחש במקום "אחר", נוהג ב"פזיזות" כמשמעותה בסעיף 20(א)(2)(א) לחוק העונשין, לאמור: בשוויון נפש לאפשרות שיפגע באדם שיבקש לחצות את הכביש במעבר החציה. משהוכחה "פזיזות" לענין התוצאה של פגיעה בגופו של אדם - נתמלאה דרישת היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת ההריגה בה הורשע המערער.
ד. אשר לעונש - המערער נוהג ברכב שנים ארוכות, מפרנס את עצמו ומשפחתו כאשר הנהיגה היא מקצועו. ברם, אין להתעלם מחומרת המעשה ומחובתו של ביהמ"ש לתרום בעונשים שהוא גוזר למאבק שמנהל הציבור בתאונות הדרכים. בשים לב לתכלית הענישה בעבירות מסוג זה, אין לומר כי העונש שנגזר על המערער - לרבות הפסילה מלהחזיק ברשיון נהיגה - מופרז לחומרה במידה המצדיקה התערבות.

(בפני השופטים: חשין, קדמי, אנגלרד. החלטה - השופט קדמי. עו"ד חוסן גרבוני למערער, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה. 12.5.98).

דנג"צ 3865/97 - ח"כ יונה יהב ואח' נגד פרקליטת המדינה עדנה ארבל ואח'

*ההחלטה של היועהמ"ש שלא להגיש כתבי אישום נגד ראש הממשלה ושר המשפטים ב"פרשת בר-און"(העתירה נדחתה).

א. העתירה המקורית הופנתה נגד החלטת היועץ המשפטי לממשלה לאמץ את החלטת פרקליטת המדינה בפרשה שנודעה כ"פרשת בר און" שלא להגיש כתבי אישום נגד ראש הממשלה ונגד שר המשפטים. ביהמ"ש דן בעתירה במותב חמישה ובהחלטת רוב של ארבעה משופטי ההרכב נקבע כי אין להוציא צו על תנאי. העותרים מודעים לכלל כי בעניין שנפסק בהרכב של חמישה שופטים, רשות לדיון נוסף תינתן "רק בנסיבות ייחודיות ויוצאות דופן, היינו במקרים חריגים שבחריגים" כאמור בהחלטה לאפשר דיון נוסף בפרשת נחמני, אך לדעתם המקרה נופל בגדרם של אותם "מקרים חריגים שבחריגים". לטענת העותרים פס"ד שופטי הרוב בעתירה המקורית קובע הלכה חדשה בשאלת דיות הראיות הנדרשות להעמדה לדין, וכי ההלכה שנקבעה עתידה להשפיע באורח מרחיק לכת, על אפקטיביות מערכת הענישה בישראל. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
ב. ביהמ"ש אכן נזקק בפסה"ד הקודם לכלל "האפשרות הסבירה להרשעה" אך לא כמבחן תחליפי ל"מבחן הראיות לכאורה", כמשתמע מטענות העותרים, אלא כאל אמת מידה לגיבוש החלטה בשאלה, אם התשתית הראייתית הקיימת - אף שיש בה משום ראייה לכאורה לביצוע עבירה - אכן מצדיקה הגשת כתב אישום. אך גם אם בסיווג זה יש מידה של חידוש, הרי שבעצם ההיזקקות לסיכויי ההרשעה, כאל שיקול לגיטימי ורלבאנטי בגיבוש ההחלטה התביעתית בשאלת הגשתו של כתב אישום, אין כל חידוש.
ג. גם בהנחה שבסיווג של כלל "האפשרות הסבירה להרשעה" של ביהמ"ש ככלל של פרשנות למושג "ראיות מספיקות לאישום", יש משום העלאת הרף הראייתי הנדרש להגשת כתב אישום, אין בזה כדי להועיל לעותרים. שכן, בחינת הנמקת שופטי הרוב מעלה כי דיון נוסף בשאלת דיות הראיות לצורך העמדה לדין, גם אם יתקיים, לא יוכל לשנות את התוצאה אליה הגיע ההרכב אלא יהיה בעל אופי אקדמי גרידא, והלכה היא
שבחשיבות הסוגיה ההלכתית אין כדי להצדיק קיום דיון נוסף, כאשר להכרעה המבוקשת לא תהיה נפקות מעשית ביחס לבעלי הדין. בהקשר זה יש לציין כי הכרעת שופטי הרוב התבססה לא על ההנמקה האמורה בעניין דיות הראיות, אלא גם על נימוקים אחרים שעניינם היקף מתחם הסבירות של החלטה מינהלית והתערבות בהחלטה מינהלית של גוף מינהלי שיש לשייכו למדרגה גבוהה ביותר.
ד. בפרשת נחמני, נפסק ברוב דעות שיש סמכות לביהמ"ש העליון להחליט על קיום דיון נוסף גם כאשר פסק הדין המקורי ניתן בהרכב מורחב. אולם, הפתח שנפרץ בתפיסה שהיתה מקובלת כי אין לקיים דיון נוסף אלא לגבי עניין שנפסק בו בשלושה, ראוי שיישאר סדק צר. קיומה של הסמכות לחוד, ושאלת אופן ותדירות הפעלתה לחוד. הסמכות להורות על דיון נוסף בהחלטה שנתקבלה בהרכב של חמישה טוב לה שלא תופעל, ולמצער אין להפעילה אלא לעיתים נדירות ובנסיבות יוצאות דופן ואין זה המקרה שלפנינו.

(בפני: השופט מצא. עו"ד רשף חן לעותרים, עו"ד שי ניצן למשיבים. 8.5.98).

רע"א 1785/98 - חנה אמסיס נגד הפטריאך הארמני ויורשיו בתפקיד

*טענת חזקה נוגדת בטענת התיישנות בהחזקת מקרקעין (הבקשה נדחתה).

המבקשים מתגוררים ברמלה, זה 40 שנה, על מקרקעין שבבעלות המשיב. זה האחרון תבע את סילוק ידם של המבקשים מהנכס ובימ"ש השלום קיבל את תביעתם. ערעור המבקשים לביהמ"ש המחוזי נדחה. על פס"ד זה מבקשים המבקשים רשות ערעור כאשר בפיהם שלש טענות מרכזיות: החזקתם בנכס הינה "חזקה נוגדת" ובחלוף תקופת ההתיישנות התיישנה התביעה; הרשות שניתנה להם היתה רשות בלתי הדירה; הם זכאים לפיצוי כספי בגין השקעותיהם בנכס לאורך השנים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
באשר לטענה בדבר "חזקה נוגדת" - השאלה אם פלוני המחזיק בקרקע עושה כן מתוך התרסה בזכויות הבעלים ושלא מכוחם, או שהוא מחזיק בה בהסכמה בשתיקה של הבעלים ומכוחם לא תמיד קלה. ההכרעה בסוגיית ההסכמה, אשר הינה הבסיס לטענת ה"חזקה הנוגדת" הינה הכרעה עובדתית. לגביה קבע בימ"ש השלום במקרה דנן כי אינו יכול לקבל את גירסת המבקשים שהתגוררו בנכס ללא הסכמת המשיב ובכך אין להתערב. גם הטענה כי הרשות שניתנה להם ע"י המשיב הינה בלתי הדירה צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל עניין ועניין ויש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן אם זו המסקנה המתבקשת. בענייננו מדובר במסקנה עובדתית של ביהמ"ש דלמטה שאין מדובר ברשיון בלתי הדיר וממילא אין להתערב בכך. גם התביעה לפיצוי בשל השקעה בנכס נדחתה על יסוד ממצא עובדתי שהמבקשים לא עמדו בנטל הוכחת ההוצאות. אם לא די בכל אלה הרי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות משום שאינה מעוררת שאלה בעלת השלכות חוקתיות, ציבוריות או משפטיות, החורגות מתחומה של הבקשה הספציפית, המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

(בפני: השופט א. גולדברג. 4.5.98).

רע"פ 2324/98 - אהוד תירוש נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

המבקש הואשם בכך שנהג ברכבו בכביש ירושלים תל אביב בנתיב השמאלי תוך כדי עיון בחבילת דפים אותם הניח על הגה המכונית. המבקש העיד בביהמ"ש "עיינתי בניירות לא בצורה רציפה. התנועה התקדמה ועמדה, התקדמה ועמדה, ומתי שהתנועה עמדה הסתכלתי בניירות". ביהמ"ש הרשיע את המבקש בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי
בטענה כי התנהגותו לא חרגה מהתנהגותם של נהגים אחרים, המסיטים את מבטם מן הכביש לשברירי שניות, במהלך נהיגה רציפה או עמידה בפקקים. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו בקבעו כי התנהגות המערער יש בה משום חוסר זהירות "גם אם 'ההצצה' בניירות נעשתה לשבריר שניה. בעניין זה לא ברור... מה פירוש המונח 'שבריר שניה' שהרי גם המערער עצמו לא מדד את זמן ההצצה בשעון עצר". בבקשה לרשות ערעור טוען המבקש כי פסיקת הערכאות דלמטה מציבה סטנדרט נהיגה בלתי סביר, בהתייחסה לכל הסטת מבט מן הדרך, לכל פרק זמן, כחוסר זהירות. המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור וטוענת כי אין מקרהו של המבקש מעורר מקרה גבול המצריך את ההדרשות לאימרות האגב של הערכאות התחתונות בדבר הסטת תשומת לבו של נהג מן הדרך לשניות ספורות או לשבריר שניה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביסוד הרשעתו של המבקש עומדת קביעה עובדתית, לפיה נהג בכביש בין עירוני, במסלול השמאלי, תוך עיון בערימת דפים, ונסע במהירות איטית, ביחס למהירות התנועה סביבו. בנסיבות אלו, קביעתן של הערכאות דלמטה, כי המבקש נהג בחוסר זהירות, היא קביעה המעוגנת כדבעי בעובדות המקרה ואין היא מצריכה דיון בשאלות היפותטיות מדוקדקות וסבוכות שמעורר המבקש, או באמרות אגב של הערכאות התחתונות. כך שהמבקש לא הוכיח קיומה של עילה לקיום ערעור שני בהתאם לכללים הנקוטים בעניין זה. (חניון חיפה בר"ע 103/82 פד"י ל"ו(3) 123).

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שמחה ניר למבקש, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 5.5.98).

בג"צ 6028/97 - מתי רגב גרינבום נגד יו"ר הועד המנהל של רשות השידור ואח'

*מעשה בית דין בעתירה שעניינה אי נקיטת צעדים ע"י רשות השידור נגד עובד הרשות המנהל גם עסקים פרטיים שיש בהם, לטענת העותר, ניגוד עניינים (העתירה נדחתה).

העותר מבקש שביהמ"ש יורה לפטר את המשיב השלישי, אהוד מנור, מתפקידו ברשות השידור, או להפסיק העסקתו כעובד מן השורה או לאסור עליו להפיק תקליטים באמצעות חברות תקליטים הבאות עמו בקשרים במסגרת עבודתו ברשות השידור וכיוצא באלה דרישות. טענתו העיקרית של העותר היא כי עבודתו של מנור ברשות השידור לוקה בניגוד עניינים בין עבודה זאת לבין עבודה פרטית שלו, בעיקר כמחבר תמלילים לשירים. המשיבים טוענים כי יש לדחות על הסף את העתירה, בעיקר על יסוד הטענה של מעשה בית דין. זאת העתירה הרביעית שהעותר מגיש נגד רשות השידור בעניינו של אהוד מנור ובעתירות הקודמות העלה אותן טענות מהותיות בדבר ניגוד עניינים. העתירה נדחתה.
לעניין מעשה בית דין טוען העותר כי בעתירה הנוכחית קיימות שתי עתירות נוספות (למעשה טענות) שלא הופיעו בעתירות הקודמות. בג"צ אינו מוכן בדרך כלל לחזור ולדון בטענה שהועלתה בפניו בעתירה קודמת, בין אותם צדדים, והוכרעה לגופו של עניין, שכן אחרת לא יהיה סוף להתדיינות. שתי הטענות החדשות שהעלה העותר, אשר לדעתו לא חל עליהן מעשה בית דין, גם הן עוסקות בעיקר בניגוד העניינים וגם הן קשורות מבחינה מהותית לאותה טענה. לכך יש להוסיף כי גם לגופו של עניין יש לדחות את שתי הטענות הנוספות שהעלה העותר שאינן חלות בענייננו.

(בפני השופטים: זמיר, גב' דורנר, י. גולדברג. החלטה - השופט זמיר. העותר לעצמו, עו"ד שי ניצן למשיבים. 1.4.98).

רע"פ 685/98 - יעקב אהרונוב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בתקיפת ערבים במזרח ירושלים ע"י שוטר (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

המבקש שימש בפברואר 96 כשוטר במשמר הגבול ובהיותו בתפקידו ליד שער האשפות שבעיר העתיקה בירושלים, לאחר ויכוח עם המתלונן, סטר לו המבקש והחל להכותו עם נשק שבידו. למתלונן נגרמה
חבלה של ממש. בהמשך, כשהתערב אחיו של המתלונן כדי להרגיע את הרוחות, איים עליו המבקש ותוך פעולה עם הנשק שבידו פגע באחר שביקש להפריד ביניהם. כשהגיע למקום אביו של המתלונן כדי לברר מה קרה, הוכה אף הוא ע"י המבקש ונגרמה לו חבלה של ממש. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש בעבירות של תקיפה חבלנית ועל אף שציין את חומרת המעשים של המבקש הסתפק בעונש של מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים וכן בפיצוי כספי של המתלונן. ערעורה של המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל והוחלט להשית על המבקש עונש של 6 חודשים ויום אחד מאסר בפועל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
נוכח נסיבות המקרה, בהן תקף המבקש שלשה אנשים בזה אחר זה ללא הצדקה, תוך שהוא משתמש לצורך זה בנשקו, אם גם כנשק קר, העונש שהוטל עליו אינו מצדיק מתן רשות ערעור לערכאה שלישית. תפקידן של רשויות הבטחון בהשלטת החוק והסדר הינו קשה וחיוני, יש ליתן להן את מלוא הגיבוי, כשהן פועלות במסגרת החוק. אך יש גם להקפיד שיפעלו כדין. מעשים כגון אלה של המבקש יש לגנות. הם מוציאים דיבתם רעה של כאלה העמלים בנחישות, אך בתום לב, לביצוע המשימות הבטחוניות המוטלות עליהם.

(בפני השופטים: אור, קדמי, גב' דורנר. עו"ד חובב למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 19.4.98).

רע"ב 1318/98 - ערן לביא נגד שירות בתי הסוהר

*החלטת שירות בתי הסהר שלא לאפשר יציאה לחופש של אסיר שהורשע בעבירות אינוס ולא הודה במעשה (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע בביצוע מעשים מגונים בקטינה בת 3 ונדון ל-4 שנות מאסר בפועל. בקשתו לצאת לחופשה לאחר ריצוי רבע מענשו נדחתה כשהדחייה נעוצה במדיניות שירות בתי הסוהר, שלפיה מותנה מתן חופשה לעברייני מין בהמלצה של מחלקת בריאות הנפש (להלן: מב"ן) הקובעת כי האסיר אינו מסכן את שלום הציבור. במקרה דנן נמנעו אנשי מב"ן ממתן המלצה, נוכח העובדה שהמבקש מכחיש את ביצוע המעשים שבגינם הורשע ולשיטת מב"ן לא ניתן במצב זה לבסס קביעה לעניין מסוכנותו של המבקש. המבקש עתר לביהמ"ש המחוזי נגד החלטה זו וביהמ"ש דחה את העתירה בהסתמכו על החלטות שניתנו בעבר במקרים דומים כך שהחלטת המשיב היתה סבירה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש העליון חזר ופסק כי מדיניותו של המשיב, שבסיסה העדפה של אינטרס ההגנה על הציבור על פני האינטרס של האסיר לצאת לחופשה, היא סבירה ואינה מצדיקה התערבות שיפוטית. ביהמ"ש המחוזי התייחס הן למדיניות בכללותה, והן למקרה שבו מתבססת ההחלטה על היעדר המלצה של מב"ן בשל היעדר הודאה מצד האסיר, ולעניין זה קיימת פסיקה של ביהמ"ש העליון שהנימוק אינו פסול. בחלק מן המקרים שבאו לפני ביהמ"ש העליון הוגשו חוות דעת מטעם האסיר, הן לעניין מסוכנות האסירים והן לעניין עמדתה העקרונית של מב"ן, וביהמ"ש קבע כי המשיב רשאי להעדיף את עמדתה המקצועית של מב"ן על פני חוות דעת אלה. ביהמ"ש המחוזי הכריע בעתירה דנא על סמך ההלכות האמורות והבקשה לרשות ערעור אינה מגלה טעם לבחון את הסוגייה פעם נוספת בפני ערכאת ערעור.