תקציר סביר כרך נ"א חוברת 16

בש"פ 2177/98 - רוברט ארנביב נגד מדינת ישראל

*פסילה מינהלית מנהיגה(ערר על פסילה מינהלית מנהיגה - הערר נדחה).

א. בינואר 98 נהג העורר במשאית והוא פנה אל תוך כניסה למלון רמת אביב בתל אביב. לצורך כך חצה מדרכה ולשמע צעקות עצר את רכבו וגילה מתחת למשאית נערה בת 16 רוכבת אופניים שנהרגה. בחקירה הראשונית הסביר העורר כי לא ראה את רוכבת האופניים לפני שנמצאה מתחת לרכבו. בעוד החקירה מתנהלת נפסל העורר ע"י קצין משטרה מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 90 יום. העורר עתר לבימ"ש השלום וביקש ביטול הפסילה ובקשתו נדחתה וכך גם ערר שהגיש לביהמ"ש המחוזי. טענת העורר היא שלא נמצא בסיס ראייתי לכאורי להגיש כתב אישום נגדו, שהוא תנאי לפסילה מינהלית. הערר נדחה.
ב. העורר נפסל מלהחזיק ברשיון נהיגה מכח סעיף 47(ה)(1) לפקודת התעבורה. ההחלטה בדבר פסילה מינהלית נתונה לביקורת שיפוטית וביהמ"ש יבטל אותה אם שוכנע שביטול הפסילה לא יפגע בבטחון הציבור כאמור בפקודת התעבורה. אין החוק מכיר בעילת פסילה הנסמכת על יסוד הרתעתי. סמכות הפסילה המינהלית מיועדת בעיקרה להגן על בטחון הציבור, ואין לשלול את רשיון הנהיגה של מי שאין חשש כי יהיה בהמשך נהיגתו סיכון ממשי.
ג. אולם, רואים בתאונה קטלנית כשלעצמה ראייה למסוכנותו של הנהג, ובהתקיים הרכיבים הקבועים בהוראת סעיף 47(ה)(1) חייב קצין המשטרה לפסול את הנהג לתקופה של כ-90 ימים. זאת, להבדיל מפסילה מינהלית בשל מעורבות בתאונות אחרות ואי ציות לתמרורים שבהם ניתן שיקול דעת לקצין המשטרה אם להפעיל סמכותו. אמנם התוצאה הקטלנית אינה מצביעה, כשלעצמה, על רשלנות בדרגה המצדיקה פסילה, ובהליכים השיפוטיים אין מבחינים בין תאונה קטלנית לתאונות אחרות, ובכל מקרה יבחן ביהמ"ש את מסוכנות הנהג. ברם, בהליך המינהלי המופעל בסמוך לאחר אירוע התאונה הקטלנית, חזקת המסוכנות בצירוף תקופת הפסילה המינהלית הארוכה יותר מאשר בגין עילות אחרות שאינן קשורות לגרימת מוות, משקפות תפיסה מוסרית המכירה בקדושת חייו של אדם כערך יסוד. מכאן גם התכלית המשנית שביסוד הפסילה, היא תקופת הצינון, על פיה נמנע מנהג, שבנהיגתו קיפח חיי אדם, להמשיך לנהוג מיד לאחר מכן.
ד. השימוש בסמכות הפסילה המינהלית מותנה בקיומן של ראיות לכאורה, המלמדות כי הנהג יועמד לדין בעבירה של גרימת מוות. הראיות הנדרשות לעניין זה אינן בעוצמה זהה ל"ראיות לכאורה" הדרושות להגשת כתב אישום. לצורך פסילה מינהלית די בראיות המלמדות כי הנהג היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית, שכן, במקרים רגילים, בהיעדר ראיות סותרות, עצם הפגיעה באדם תוך נהיגה מלמדת על חוסר זהירות. בענייננו, הראיות אף עולות על המינימום הנדרש, שכן העורר הודה במפורש כי לא הבחין בהולכת הרגל לפני שמצא אותה מתחת למשאיתו.

(בפני: השופטת דורנר. עו"ד אשר ארבל לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 5.5.98).

ע.פ. 5174/96 - אורי ומשה אלזמי נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש (הריגה)(ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).

א. המערערים הורשעו על פי הודאתם בעבירה של הריגה, לאחר שכתב האישום שייחס להם במקורו עבירת רצח, תוקן בהתאם. אורי נדון ל-10 שנים מאסר ומשה נדון ל-15 שנים מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
ב. על פי כתב האישום המתוקן המתינו שני המערערים, ועימם שניים נוספים שנותרו אלמונים, לקרבנם, דורון בן הרוש ז"ל (להלן: המנוח) בשעות הלילה המקודמות בחדר המדרגות של הבנין שבו הוא מתגורר. כשהגיע המנוח הביתה והבחין בהם התחיל לברוח. משה רדף אחריו והשיגו ובין השניים התפתח "קרב סכינים" שבמהלכו נדקר המנוח 13 דקירות שגרמו למותו. גם משה נדקר 8 דקירות מסכין שהחזיק ברשותו המנוח. כשברח המנוח ומשה רדף אחריו ביצע אורי ברכב שבו הגיעו למקום תנועת איגוף, יצא מן הרכב וירה באקדח כדור שפגע בגבו של המנוח. מבחינה רפואית המנוח נפטר מדקירות הסכין ולא מן הכדור.
ג. הרקע לארוע נעוץ בעברו של משה שבזמנו הצטרף לחבורת פושעים. לאחר שנתפס וחשף זהותם של שני שותפיו נדון לתקופת מאסר קצרה יחסית. הוא חזר למוטב, נשא אשה והקים משפחה, אך שותפיו לשעבר החליטו לחסלו ואף נקטו צעדים בכיוון זה. מתחת למכוניתו של משה הוטמן מטען חבלה רב עוצמה ואחיו מישל נרצח ביריות על ידי רעולי פנים. על רקע זה התרחש האירוע דנא, כאשר המערערים יזמו מפגש אלים עם המנוח שצריך היה להרתיע את הקבוצה המתנכלת מלחזור ולפגוע בבני משפחת המערערים. ביהמ"ש המחוזי לא נתן משקל מספיק להתנכלות הרצחנית שגילו אנשי קבוצתו של המנוח כלפי משפחת המערערים שהגיעה לשיאה ברצח אחיהם מישל. בהתחשב בכך יועמד עונשו של משה על 12 שנים מאסר ועונשו של אורי יועמד על 8 שנים מאסר.

(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, י. גולדברג. עו"ד מ. זיו למערערים, עו"ד ח. ארצי למשיבה. 4.5.98).

ע.א. 663/98 - זאב ויניק נגד לביבה אברהים (שיחא) לחאם ואח'

*דחיית ערעור על סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. ביום 29.10.97, בתיק אזרחי מסויים בו נטלה חלק חברת "ויניק" חברה לבנין בע"מ, חברה שהמערער הוא מנהל ובעל מניות בה, דחה ביהמ"ש בקשה שהוגשה כנגד החברה ובסוף החלטתו כתב "למרות שדחיתי את הבקשה אינני מזכה את המשיבה (החברה) בהוצאות, שכן, נוכח עמדתה כפי שבאה לידי ביטוי בתגובת בא כוחה להצעת ביהמ"ש... נראה לי כי המשיבה פעלה שלא בתום לב וזיכוייה בהוצאות יהיה בבחינת קבלת שכר כ'פנחס' על עשיית מעשי 'זמרי'". כעבור כ-3 חודשים, ביום 22.1.98, מועד שהיה קבוע לשמיעת הוכחות בתיק אחר שבו המערער הינו צד, הגיש המערער בקשה לפסילת השופט מהמשך הדיון בתיק, אותו שופט שישב בתיק הקודם שנתן את ההחלטה בתיק האחר. בבקשת הפסלות טען המערער כי התבטאויות השופט כלפי החברה בהחלטה מיום 29.10.97 יוצרות חשש ממשי למשוא פנים ולגיבוש דעה מוקדמת כלפי המערער, העומד בראש החברה, וכי חשש זה עלול לעלות כדי "אפשרות ממשית" לפגיעה בכללי הצדק וביישומו. את השיהוי בהגשת טענת הפסלות תירץ המערער בכך שהעובדה שאותו שופט דן בשני התיקים פרחה מזכרונו. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות בקבעו "אני דוחה את הבקשה, הן מפני שאין בה הצדקה לגופה והן מפני שהיא הוגשה רק היום ביום הקבוע לדיון כאשר אין כל הצדקה לשיהוי זה". הערעור נדחה.
ב. די בעובדה שהמערער השתהה בהעלאת טענת הפסלות והעלה אותה רק שלשה חודשים לאחר מתן ההחלטה היוצרת, לשיטתו, עילת פסלות, כדי להביא לדחיית ערעורו. הלכה היא כי מי שמבקש להעלות טענת פסלות חייב לעשות כן בהזדמנות הראשונה. בענייננו ידע המערער על ההחלטה ביום בו ניתנה או סמוך לאחר מכן. טענת המערער כי העובדה שאותו שופט יושב בשני התיקים "פרחה מזכרונו" אינה מצדיקה
שיהוי של שלשה חודשים, כאשר שוקלים מולה את העיכוב העשוי להיגרם בבירור ההליך נושא בקשת הפסלות.
ג. לגוף הדברים, לא הצביע המערער על קיום עילה של ממש לפסילתו של ביהמ"ש מהמשך הדיון בעניינו. עצם העובדה כי שופט ישב במשפטו של אדם בעבר, אין בה כשלעצמה להביא לפסילתו מלישב בדין. ההנחה המגולמת בכלל זה הינה כי שופט מקצועי יודע להבחין היטב בין הראיות שבתיק אחד לבין הראיות שבתיק אחר ויודע כי אין להשליך מן האחד על האחר. בכל מקרה יש לבחון באיזו מידה מתעורר חשש ממשי למשוא פנים בשל העובדה כי המערער היה צד לדיון בהליך קודם, ובאיזו מידה יכול ביהמ"ש להבחין בין הראיות והעובדות שבפניו לבין עניינים שאירעו בהליך או בהליכים קודמים. במקרה שבפנינו לא הצביע המערער על נסיבות המצדיקות חריגה מן הכלל, לפיו דיון בשני הליכים הנוגעים לאותו צד לא יביא, כשלעצמו, לפסלות שופט.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אריק קזז למערער, עו"ד וקים סלים למשיבים. 3.5.98).

ע.פ. 259/97 - בשתאווי סובחי נגד מדינת ישראל

*הרשעה בגרימת חבלה חמורה וחומרת העונש(מחוזי חיפה - ת.פ. 76/94 - הערעור נדחה).

א. המערער והמתלונן החלו רבים ביניהם, ומשנתלהטו הרוחות החל המערער תוקף את המתלונן בקרשים ובמוטות ברזל. תוך כדי הריב הצטרף בנו של המערער להתכתשות והשניים תקפו את המתלונן. באותה קטטה נדקר המתלונן מספר דקירות ונותח ואושפז. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. עיקר הדיון נסב על חבלות הסכין שהמתלונן נחבל בהן. הסניגורית טענה כי היה זה הבן שנעץ את הסכין בגופו של המתלונן ומכאן שהוא בלבד ולא המערער חייב במעשי חבלה אלה. ביהמ"ש המחוזי נתקשה לקבוע מי מבין השניים נעץ את הסכין בגופו של המתלונן, אך לדעתו השניים פגעו בו ביחד ובנסיבות כאלה אין זה חשוב מי ביצע את הדקירות באופן פיזי.
ג. הכל מסכימים כי השותפים לקטטה היו, בתחילת האירוע, המערער והמתלונן, והבן הצטרף לאחר מכן לקטטה. אולם, משהצטרף לקטטה עשה עצמו הבן שותף למעשי האב ומבצע בצוותא עמו. השותפות בין השניים היתה אמנם "שותפות ספונטנית", ואולם גם שותפות ספונטנית שותפות היא, ועושה את העבריינים למבצעים בצוותא. שותפות ספונטנית זו נוצרה כאשר השניים הפליאו חבלותיהם במתלונן, בנסיבות בהן כל אחד מן השניים היה מודע למעשי האחר.
ד. אשר לעונש - נוהגם של מקצת אנשים ליישב חילוקי דעות ביניהם במוטות ברזל, בקרשים ובסכינים, נוהג מגונה הוא. ראוי הוא לתגובה קשה של בתי המשפט. תת תרבות הסכין דינה כי תיעקר, והעושים ייענשו בכל חומרת הדין. ידעו הכל כי הנועץ סכין בגופו של הזולת ייסגר בבית האסורים לתקופות שנים. המערער הוא בן 52 ואין זה מקובל שאדם בגילו יעשה כמעשים שבגינם הורשע, ואולם משעשה - ייענש. לכך יש להוסיף את עברו של המערער שאינו קל.

(בפני השופטים: חשין, קדמי, אנגלרד. החלטה - השופט חשין. עו"ד וופא זועבי פאהום למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 28.4.98).

ע.פ. 558/97 - רבקה מלניק נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של גרימת מוות בתאונת דרכים במעבר חצייה(מחוזי חיפה - ע.פ. 87/96 - הערעור נדחה).

א. המערערת נהגה בשעות הצהריים ברכב פרטי בקרית מוצקין ובנסיעתה התקרבה למעבר חצייה בו הלכה אותה עת הולכת רגל הלה קבידל (המנוחה). בהיות המנוחה במעבר החצייה נפגעה ע"י מכוניתה של המערערת ונהרגה. התביעה ייחסה למערערת עבירות של גרימת מוות ברשלנות אי האטה לפני מעבר חצייה ונהיגה במהירות בלתי סבירה. על פי קביעת ביהמ"ש לתעבורה הספיקה הולכת הרגל לעבור 1.80 מטר במעבר החציה מימין לשמאל ביחס לכיוון נסיעת המערערת. המכונית נסעה במהירות של 50 קמ"ש. המערערת הבחינה בהולכת הרגל במרחק של כשני מטר לפני מעבר החציה כך שהפגיעה ארעה לפני שננקטה פעולה כלשהי ע"י המערערת. על פי החישובים ירדה המערערת לכביש כאשר הרכב היה במרחק של כ-22 מטר ממעבר החציה. מרחק העצירה הנדרש במהירות של 40 קמ"ש בנתונים שבאותו מקום היה בסה"כ כ-22 מטר.
ב. ביהמ"ש לתעבורה זיכה את המערערת מהאשמות שיוחסו לה. על פי קביעתו, מהירות הנהיגה של 50 קמ"ש בהתקרב לצומת אמנם היתה בלתי סבירה, והמערערת התרשלה גם בכך שלא הבחינה בעוד מועד במנוחה, אלא שלדעתו לא הוכח קשר סיבתי בין פרטי התרשלות אלו לבין קרות התאונה. לדעת ביהמ"ש גם אילו נסעה המערערת במהירות של 40 קמ"ש לא היתה נמנעת התאונה ומכל מקום זיכה את המערערת מחמת הספק. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה. הוא הגיע למסקנה זו בהסתמכו על הודעת בנה של המערערת, שישב לצידה ברכב, כי ראה את המנוחה כשהיא עומדת על המדרכה לפני שירדה למעבר החצייה ולפי הערכתו המרחק שממנו ראה את המנוחה היה כ-7-10 מטר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אילו הבחינה המערערת במנוחה במרחק כזה אפשר היה למנוע את התאונה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ג. אכן, אין לתמוך בהנמקת ביהמ"ש המחוזי כי אילו היתה המערערת רואה את המנוחה בהיותה במרחק 7-10 מטר ממעבר החציה היה בידה למנוע את התאונה. עם זאת על אף שחלק מהנמקת ביהמ"ש המחוזי אין לקבלו הרי הרשעת המערערת בדין יסודה. על פי הנתונים שנקבעו ע"י ביהמ"ש לתעבורה, בהצטרפם ליתר נסיבות המקרה, הוכח הקשר הסיבתי בין התרשלות המערערת לבין קרות התאונה. על פי החישוב שערך ביהמ"ש לתעבורה, אם היתה המערערת נוהגת במהירות של 40 קמ"ש ומבחינה במנוחה עם ירידתה מהמדרכה לכביש, היה בידה למנוע את התאונה אילו הגיבה מיידית. ביהמ"ש לא היה מוכן לבסס על כך הרשעה, כשעל פי החישוב היה הרכב נעצר כ-5 ס"מ לפני המנוחה. אך אפילו לא ראה ביהמ"ש לסמוך על החישוב כחישוב מדוייק לצורך הרשעה, ברור שאילו היתה המערערת בולמת את רכבה עם תחילת ירידת המנוחה אל מעבר החציה, גם אם היתה פוגעת במנוחה, היתה זו פגיעה בעוצמה חלשה ביותר, בסוף תהליך הבלימה של הרכב ופגיעה בעוצמה כזו ודאי שלא היתה גוררת תוצאה קטלנית.
ד. לכך יש להוסיף - וזה עיקר - שהמערערת יכלה להבחין במנוחה עוד קודם רדתה למעבר החצייה כשעמדה על המדרכה. עובדה היא שבנה של המערערת ראה את המנוחה עומדת על המדרכה קודם רדתה אל הכביש. עובדה נוספת היא שעל פי ניסוי שנערך ע"י בוחן התנועה, ניתן היה לראות את המנוחה כשהיתה על המדרכה במרחק של 31 מטר מכיוון התקרבות רכבה של המערערת. אילו הבחינה המערערת במנוחה ממרחק זה, כשהיא על המדרכה, יכלה לבלום את רכבה לפני הגיעו למעבר החצייה.
ה. גם הקביעה שנהיגה במהירות של 40 קמ"ש היתה סבירה בנסיבות המקרה אין לקבלה. על פי תקנה 51 לתקנות התעבורה "לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך..." ועל פי תקנה 52 "חייב נוהג רכב להאיט את מהירות הנסיעה... ובמיוחד במקרים אלה... בהתקרבו למעבר חצייה". מהן הנסיבות להן
צריך נוהג רכב ליתן דעתו בהתקרבו למעבר חצייה? עליו ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החצייה; ואם כן - להתאים את מהירות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש. במסגרת זו, וכדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר חצייה, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש; שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב; אולי ייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב; אולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. על הנהג להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך רגל.
ו. בענייננו, אילו הסתכלה המערערת אל המדרכה שממנה עלולים לרדת אנשים היתה מבחינה במערערת שעמדה עליו קודם שהחלה לרדת אל מעבר החצייה. היא היתה מבחינה שמדובר באשה קשישה בת 81 ובנסיבות אלה בהיותה עם רכבה במרחק של 30 מטר היה על המערערת להאיט את מהירות נסיעתה עד כדי אפשרות עצירת רכבה קודם הגיעה למעבר החצייה, אלא אם היה מתברר לה שהמנוחה אינה מתכוונת לחצות את הכביש. בנסיבות המקרה היה על המערערת לנהוג לא במהירות של 50 קמ"ש ולא של 40 קמ"ש אלא במהירות שתבטיח עצירה בבטחון קודם הגיעה אל מעבר החצייה.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. החלטה - השופט אור. עו"ד משה יונאי למערערת, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 3.5.98).

ע.פ. 3136/96 - שהין עמרו נגד מדינת ישראל

*הקלה בעונש בעבירה של הריגת 10 אנשים בתאונת דרכים(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

א. המערער נרדם תוך נהיגה במשאית בכביש דו מסלולי, סטה אל המסלול הנגדי ופגע ב-6 מכוניות. עשרה אנשים נהרגו ואחד נפצע. המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות הריגה וגרימת חבלה חמורה ונדון ל-12 שנות מאסר בצירוף פסילה לנהיגה לצמיתות. הערעור על חומרת העונש ככל שעניינו תקופת המאסר נתקבל.
ב. טענת הסניגור היא כי העונש חורג במידה קיצונית מן העונשים שהוטלו בעת האחרונה בשל עבירות זהות, שנסיבותיהן היו אף חמורות יותר. גם באת כח המדינה התקשתה להגן על גזר הדין. היא הסכימה כי העונש החמור ביותר הרלבנטי למקרה שלפנינו, שאושר בע.פ. 7580/96 (שמריהו נגד מדינת ישראל - סביר מ"ט 282) שבו נדחו ערעוריהם של שני הצדדים - היה 6 שנות מאסר שמתוכן 4 שנים בפועל בצירוף פסילה לנהיגה. באותו מקרה נמצא אשם בעבירות הריגה וחבלה חמורה נהג אגד, שנהג אוטובוס בשעות הלילה, בתנאי מזג אויר קשים, במהירות מופרזת, בירידה תלולה המסתיימת בעקומה וגרם לתאונה בה נהרגו 8 מנוסעי האוטובוס ו-10 נפצעו קשה. ביהמ"ש המחוזי בגזרו את דינו של אותו נהג ציין שמדובר בעונש מאסר מן החמורים שהוטלו עד כה ומהווה העלאה של רמת הענישה המקובלת. ערעורה של התביעה כנגד קולת העונש של שמריהו נדחה. על רקע זה, על אף חומרת העבירות שעבר המערער ותוצאות הקשות שנגרמו, לא ניתן לאשר את גזר הדין בענייננו.
ג. עקרון השוויון מחייב כי המשפט הפלילי יופעל, ככל הניתן, באופן אחיד, וכי התגובה העונשית במקרים דומים תהא דומה. אכן, מדיניות הענישה יכולה להשתנות, ולענייננו ריבוי תאונות דרכים יכול להצדיק החמרה בעונשים. ברם, פסה"ד של שמריהו ניתן זה לא מכבר והוא מתייחס לתאונה שאירעה 4 ימים לאחר התאונה מושא הערעור. אין הבדל של ממש בין עניינו של המערער לבין עניינו של שמריהו. לפיכך יש להעמיד את ענשו של המערער על 9 שנות מאסר שמתוכן 7 שנים לריצוי בפועל.

(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד ארנון וקוטלוביץ למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 10.11.97).

בש"פ 2395/98 - מרדכי מרקוביץ נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים-קאנבוס)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בעשיית עיסקה בסם מסוג קאנבוס במשקל של 20 ק"ג ואחזקת הסם. לפי כתב האישום שכר העורר רכב מסוג מזדה והשתמש באדם בשם זגורי כבלדר להעברת הסם מתל אביב לטבריה. בתמורה הבטיח לזגורי 4,000 ש"ח. זגורי נתפס ובחקירתו במשטרה סיבך את העורר כמי ששכר אותו להיות בלדר. מאוחר יותר מסר זגורי הודעות חדשות בהן טען שכל מה שאמר נגד העורר נבע מלחץ שהופעל ע"י החוקרים. העורר נעצר עד תום ההליכים והגיש בקשה לעיון חוזר שנדחתה. טענת העורר היא שאין ראיות לכאורה נגדו. הערר נדחה.
ב. ביהמ"ש העליון כבר קבע מספר פעמים כי ניתן לקבל אמרת עד שנאמרה מחוץ לכתלי ביהמ"ש, לפי סעיף 10 לפקודת הראיות, תוך העדפתה על גירסה מאוחרת בה חוזר בו העד. ביהמ"ש המחוזי הוא זה שיצטרך להחליט איזה מבין הגירסאות שמסר זגורי מהימנה עליו יותר ובשלב זה די בכך שהודעת זגורי הקושרת את העורר לעבירה נראית משכנעת. לכך קיימות ראיות חיזוק ובכללן שרכב המזדה שבו בוצעה העבירה נשכרה באותו יום ע"י העורר והסברו כיצד הגיע הרכב לזגורי אינו מתקבל על הדעת; בליל האירוע קרוב לשעה 4 לפנות בוקר נרשמה שיחת טלפון מביתו של הנאשם למכשיר סלקום שנתפס ברכב המזדה; העורר הגיע לביתו של זגורי תוך 12 דקות מעת שהודיעו לרעייתו של זגורי כי הלה נעצר.
ג. לחילופין מבקש הסניגור לשחרר את העורר בדרך של חלופת מעצר. גם בקשה זו יש לדחות. חזקת המסוכנות בעבירה המיוחסת לעורר חזקה מאוד ורק נסיבות יוצאות דופן עשויות להצדיק חלופת מעצר. כאן מדובר באדם שיש לו יד ורגל בעולם העבריינות בעיר מגוריו. זגורי תיאר את העורר כספק סמים ידוע, הביע חשש שמשפחתו תפגע אם יסגיר את שולחו, וציין שלעורר קשרים חזקים "מלמעלה". לעורר גם עבר פלילי עשיר. בהתחשב בכל אלה אין לסטות ממדיניות המעצר בעבירות סמים חמורות.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד ד. זילברמן לעורר, עו"ד א. פטר למשיבה. 3.5.98).

בג"צ 816+1213/98 - הרב ישראל רווח ואח' נגד השר לענייני דתות - מרדכי וירושבסקי ואח' נגד השר לענייני דתות

*מינוי רב עיר אשכנזי בתל אביב(העתירות נדחו).

א. בתחילת שנת 1993 התפנתה משרת רב עיר אשכנזי של תל אביב ובמאי 93 פירסם שר הדתות הודעה ברשומות בדבר הצורך בבחירת רב עיר אשכנזי כאמור בתקנות בחירות רבני עיר. במהלך חודש נובמבר 95 הוקמה ועדת בחירות לבחירת רב עיר. באותו חודש התכנסה הוועדה לישיבתה הראשונה ומאז לא ננקטו צעדים ממשיים כלשהם לקידום בחירת רב העיר האשכנזי. בספטמבר 96 הוגשה עתירה לבג"צ והפרקליטות הודיעה כי השר יפעל בהתאם לסמכותו כדי לקדם את הליך הבחירה. בינואר 97 פנה השר דאז לראש עירית תל אביב ולראש המועצה הדתית כי יזרזו את הליכי בחירת נציגיהם לאסיפה הבוחרת, שהיא הגוף המוסמך לבחור את הרב. השר ציין כי אם הרשויות לא יפעלו בנדון הוא יפעל על פי סמכותו למנות את האסיפה הבוחרת. דבר לא התקדם מאז ובדצמבר 97 הודיע שר הדתות על החלטתו למנות בעצמו את חברי האסיפה הבוחרת. העתירות דנן נסבות שתיהן על ההליכים לבחירת רב העיר, אך הן נבדלות בעילותיהן העיקריות. העתירות נדחו.
ב. העותר וירשובסקי הוא יו"ר סיעת מר"צ במועצת העיריה ולטענתו המשיבים אינם רשאים לקיים את הליכי בחירת רב העיר כל עוד לא הסתיימו ההליכים לחידוש הרכב המועצה הדתית בעיר. עתירה זו נדחתה מחמת שיהוי באשר הוגשה רק בפברואר 98 כאשר ההליכים לבחירת הרב הגיעו לסף הסיום. מדובר בנושא שהוא מסוג העניינים בהם יש לתת לחלוף הזמן משקל מכריע. העותרים לא הצביעו על טעם מספיק שיש בו כדי להצדיק דיון בעתירה לגופה למרות השיהוי שנפל בהגשתה.
ג. העותרים בבג"צ השני טוענים כי משהחליט השר להפעיל את סמכותו למנות את האסיפה הבוחרת, היה עליו לעשות כן בשני שלבים נפרדים - תחילה לקבוע את מספר חברי האסיפה הבוחרת ולהודיע על כך לגופים הבוחרים, ורק אם לא יבחרו הגופים הבוחרים את נציגיהם יכול השר למנות בעצמו את האסיפה הבוחרת. דין הטענה להידחות. לשר סמכות לקבוע את מספר חברי האסיפה הבוחרת וכן סמכות למנות את חברי האסיפה הבוחרת. אין התקנות קובעות דבר לעניין היחס בין שתי הסמכויות, ואין הן כוללות קביעה כלשהי בדבר הפעלה דו שלבית של סמכויות השר. השר הודיע לגופים הרלבנטיים כי אם הם לא ימנו את האסיפה הבוחרת הוא ימנה אותה ומסמכותו לעשות כן.
ד. אכן, נטילת הסמכות ע"י השר מידי הגופים שהוסמכו לכך בתקנות, הינה ללא ספק צעד מרחיק לכת. ועדת הבחירות והאסיפה הבוחרת הם גופים המורכבים על פי מפתח ייצוגי דמוקרטי ובעלי תפקיד מרכזי בהכנת הליך הבחירה של הרב. נטילת הסמכות היא בוודאי אמצעי שראוי לנקוט בו רק כאשר הגוף המופקד על המינוי אינו מסוגל או אינו מוכן לפעול. עם זאת, מחוקק המשנה שהפקיד את הסמכויות בידי הגופים הללו, הוא גם שקבע את כוחו של השר ליטול מהם את סמכותם במצב של מחדל בו נמנעו מלפעול. הכוונה היתה למנוע מאותם גופים את האפשרות לשתק את ההליכים הנדרשים לבחירת רב עיר, על דרך של המנעות מפעולה.
ה. אך גם אילו היה ממש בטענה כי יש לקיים תחילה את השלב של קביעת מספר חברי האסיפה הבוחרת בנפרד משלב מינוי האסיפה, דבר שלא נעשה, הרי בנסיבות העניין פגם כזה אינו מסוג הפגמים שיש בהם כדי לבטל את ההליך שהתקיים. לא כל פגם בהליך המינהלי גורר אחריו פסלות ההליך. נסיבותיו של כל עניין ייבחנו לגופן וכאשר הנסיבות מצביעות שהפגם אינו יורד לשורש העניין ואינו חמור עד כדי הצדקת ביטול ההליך כולו, אין לראות בהכרח את ההליך כבטל. בענייננו מצטרפים מספר גורמים למסקנה כי גם אם היה פגם בהליך, הרי איננו מהותי ואין בו כדי להצדיק את ביטולו של ההליך כולו.
ו. אין גם ממש בטענה כי הליך בחירת נציגי בתי הכנסת לא היה תקין. התקנות לא קבעו כי נציגי בתי הכנסת ייבחרו על ידי ציבור המתפללים במישרין, ומסיבות מעשיות ספק אם ניתן הדבר. העותרים לא הצביעו על פגם שנפל באופן בחירת נציגי בתי הכנסת, שיש בו כדי להצביע על כך שאין הם מייצגים באופן סביר את בתי הכנסת השונים בעיר על ציבור המתפללים בהם, או על פגם משפטי אחר.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד גלס דוד לעותרים בבג"צ של הרב ישראל רווח ואח', עו"ד גב' ענת בן דור לעותרים בבג"צ של מרדכי וירשובסקי ואח', עו"ד יהודה שפר לשר הדתות, עו"ד שמואל אלטלף לוועדת הבחירות ולמועצה הדתית, עו"ד פנחס מעוז לאסיפה הבוחרת עו"ד גב' רחל אביד למועצת עירית תל אביב, עוה"ד דוד ליבאי, איתן מעוז וחיים משגב למשיבים האחרים. 28.4.98).

בש"פ 2597/98 - מדינת ישראל נגד יוסף מלכה ולוי אביגזר

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים (סחיטה וחטיפה)(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).

א. שני המשיבים עומדים לדין פלילי, יחד עם נאשמת אחרת, בעבירות של סחיטה, חטיפה ותקיפה בצוותא. העבירות נעברו, לפי כתב האישום, על רקע ניהול בית בושת ע"י הנאשמת בשותפות עם המתלוננים. לבקשת הנאשמת, תקפו המשיבים את המתלוננים פעמים אחדות ופגעו בהם. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים ובתום 9 חודשים מתבקשת הארכת המעצר בשלשה חודשים. הבקשה נתקבלה.
ב. לפי התקדמות המשפט עד כה וימי הדיונים הקבועים לא יסתיים המשפט גם בתקופת ההארכה. מכל מקום, התמשכות המשפט מעבר לתשעה חודשים, אף שהיא שיקול חשוב, אינה שיקול יחיד ולא שיקול מכריע לעניין שחרור בערובה, במיוחד כאשר האחריות להתמשכות אינה מוטלת על התביעה. במהלך המשפט ביקשו שני המשיבים דחיות בניהול המשפט והצהירו כי יסכימו להארכת מעצרם. אעפ"כ מתנגדים הם עכשיו להארכת המעצר. הסכמת המשיבים שניתנה בשעתו אין בה כשלעצמה כדי לחייב אותם כיום ואין בה כדי להצדיק, היא לבדה, את הארכת המעצר. עם זאת יש לה משקל בהליכים להארכת מעצר, במיוחד כאשר הטעם העיקרי להתנגדות המשיבים להארכת המעצר הוא התמשכות ההליכים בפני ביהמ"ש המחוזי.
ג. לגוף העניין, השאלה העיקרית היא שאלת המסוכנות של המשיבים. בעניין זה קבע ביהמ"ש המחוזי כי חזקת המסוכנות שלהם לא נסתרה אלא להיפך. מדובר בעבריינים בעלי עבר פלילי שהפשע הוא להם דרך חיים. גם אם יהיו ב"מעצר בית" מוחלט אין לסמוך עליהם שיעמדו בתנאים מגבילים. בנסיבות אלה יש להאריך את המעצר כמבוקש.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד אינפלד למבקשת, עוה"ד סוחמי ורוטנברג למשיבים. 5.5.98).

ע.פ. 1028/98 - רפי טויזר נגד מדינת ישראל

*פריצת רכב וגניבה מתוכו כהפרת תנאי המביאה להפעלת מאסר על תנאי להימנעות מהתפרצות וגניבה(ערעור לאחר מתן רשות - הערעור נדחה).

א. בשל עבירות התפרצות למקום מגורים וגניבה מתוכו נדון המערער לשנה מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים. בהגדרת התנאי נאמר שהמערער ירצה את העונש אם בתוך תקופת התנאי יעבור "עבירה על סעיף 406 ו-384 לחוק העונשין". בתוך תקופת התנאי עבר המערער עבירות התפרצות לרכב לשם גניבה וגניבה מן הרכב. בימ"ש השלום פסק כי בכך הפר המערער את התנאי שנקבע בגזר הדין הראשון והפעיל את העונש המותנה. ערעורו של המערער כנגד הפעלת המאסר על תנאי נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי וניתנה רשות ערעור בשאלה אם הפעלת המאסר על תנאי היתה כדין. הערעור נדחה.
ב. אין צורך לעסוק בשאלה בה התמקדו הערכאות דלמטה אם בביצוע עבירה של התפרצות לרכב לפי סעיף 413ו' לחוק העונשין יש משום הפרת התנאי שלא לבצע התפרצות כמשמעה בסעיף 406 לחוק, עבירה שהותנתה בגזר הדין הראשון. די בכך כי בבצעו עבירה של גניבה מרכב, בניגוד לסעיף 413ד' לחוק העונשין, הפר המערער את התנאי השני שלא לבצע עבירת גניבה לפי סעיף 384 לחוק, ודי בכך כדי להפעיל את המאסר המותנה.
ג. הסניגור ביקש לקבוע כי ביהמ"ש שגזר על המערער את המאסר המותנה התכוון להגביל את אפשרות הפעלתו רק למקרה שבו יחזור המערער ויבצע עבירות על שני
הסעיפים גם יחד, היינו התפרצות למקום מגורים וגניבה מתוכו. טענה זו יש לדחות. פרשנותו של גזר הדין הראשון על פי תכליתו מובילה למסקנה, כי התנאי ייחשב כמופר גם אם יבצע המערער רק אחת משתי העבירות שהוזכרו בגזר הדין.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. עו"ד לי און בן אדווה למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 7.5.98).

בש"פ 2154/98 - נאסר אגברייה נגד מדינת ישראל

*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים (פריצת כלי רכב והצתתם)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

א. העורר עומד לדין פלילי יחד עם אחד בשם שביטה באישומים אחדים. לפי האישומים המיוחסים לעורר, הוא ואדם אחר (העומד לדין פלילי בנפרד - להלן: עלא) פרצו למכונית פרטית בטירה כדי לגנוב ממנה רדיו ולאחר שלא הצליחו בכך הציתו את המכונית. אותו יום הציתו שניהם מכונית פרטית נוספת השייכת לאדם אחר ולאחר שבועות אחדים העורר ושביטה הציתו שוב מכונית אחרת של אותו אדם. בהצתה הראשונה, לאחר שנתברר לעורר ולעלא כי אדם אחר ראה אותם בביצוע המעשה, איימו עליו שיפגעו בו אם ימסור הודעה על כך למשטרה. כל העבירות בוצעו בפרק זמן של חודש וחצי כשהעורר מרוחק מביתו באופקים ושוהה באופן זמני אצל קרובי משפחה בטירה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר ואת שביטה עד תום ההליכים בקבעו שקיימות ראיות לכאורה וכי אין להסתפק בחלופת מעצר. עררו של העורר נתקבל.
ב. הטענה העיקרית של העורר היא שטעה ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי לעורר, כמו לשביטה, יש עבר פלילי. כפי שמתברר אין לעורר עבר פלילי ויש בכך כדי לשנות את תדמית המסוכנות של העורר. אמנם, כתב האישום מייחס לעורר שלשה אישומים, אך כולם מתרכזים במעשים דומים באופיים שבוצעו בתקופה קצרה אחת וקודם לכן לא הוגשו נגדו כל אישומים. טעם אחר להחלטת ביהמ"ש המחוזי היה החשש לשיבוש הליכי משפט כאשר חשש זה התבסס על כך שהעורר, לפי כתב האישום, איים על עד ראייה לאחר מעשה ההצתה כי יפגע בו אם ימסור הודעה למשטרה. אכן, עצם האיום, אם אירע, הוא עבירה, ועבירה כזו עשוייה להצדיק מעצר עד תום ההליכים, אך לא בהכרח כך. הדבר תלוי בנסיבות ובענייננו החשש מפני שיבוש הליכי המשפט אינו גדול וניתן לצמצמו ע"י הטלת תנאים מגבילים על העורר. עוד טעם להחלטת ביהמ"ש המחוזי היה חשש שמא העורר יפגע במתלונן אם ישוחרר, אך גם חשש זה אינו גדול בנסיבות המקרה אם העורר יורחק ממקום ביצוע העבירות ויהיה נתון ב"מעצר בית" מלא. לפיכך, ובהתחשב בעיקר בעובדה שלעורר אין עבר פלילי, הוחלט לשחררו בערובה בתנאי "מעצר בית" מלא בבית אביו שבאופקים.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד מאיר מורגנשטרן לעורר, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה. 21.4.98).

ע.פ. 2303/98 - רפיק אגרונוב ורומן אדמוב נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (סחיטה וגרימת חבלה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הראשון נדבר עם המתלונן להיפגש במסעדה לבירור עניין שביניהם. המתלונן הגיע לפגישה כשהוא מלווה בשני שומרי ראש ובבואו קידמו את פניו שני המערערים ושני אנשים נוספים. בפגישה דרשו המערערים מן המתלונן לשלם להם 20,000 דולר וכשדחה את הדרישה הותקף ע"י חלק מן הנוכחים שהיכו אותו וגרמו לו לחבלות ממשיות בשיניים ובפנים. משהסכים למסור להם סכום כסף שיש עמו בבית, ליוו התוקפים את המתלונן לביתו לנטילת הכסף ושם מסר למערערים 15,000 ש"ח.
המערערים תבעו ממנו עוד 16,000 דולר ולשם כך נקבעה פגישה נוספת בין הצדדים אך המתלונן פנה למשטרה שסיכלה את המשך ביצוע העבירות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים על פי הודאותיהם בעבירות של סחיטה, כליאת שווא ותקיפה הגורמת חבלה של ממש ודן אותם ל-3 שנים בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. המערערים הודו בעובדות כתב האישום לאחר שביהמ"ש הספיק לשמוע חלק מהראיות ובכלל זה את עדות המתלונן. במסגרת הסדר הטיעון לא התנגדה התביעה לכך שהסניגורים יכללו בטיעונם לעונש גם נסיבות הנוגעות לרקע ביצוע העבירות, מבלי שהיה בידיה לאשר את דבריהם. בטיעונם העלו הסניגורים גירסה שלפיה סברו המערערים כי המתלונן עומד לסחוט אותם והם הקדימו ועוללו לו את מה שלפי סברתם עמד הוא לעולל להם. השופט היה מוכן להניח שיש קורטוב של אמת בתיאור האמור, אך לא שוכנע באמיתותו ולא ראה לייחס לו משקל רב בקביעת העונש.
ג. הסניגורים טוענים כי משהסכימה התביעה לכך שיוכלו להעלות במסגרת הטיעון לעונש נסיבות עובדתיות נוספות, היה על ביהמ"ש לקבל גירסה זו כמות שהיא ולייחס לה את מלוא המשקל. ברם, מה שטענו המערערים במסגרת הדיון לגזר הדין, אודות נסיבות העבירות, ולו גם בהסכמת התביעה, לא גרע מכוחו של ביהמ"ש לקבוע את העונש על פי שיקול דעתו, תוך בחינת כל הנסיבות הראויות וייחוס משקל נכון לכל אחת מהן. העבירות שביצעו המערערים חמורות לפי טיבן וכן על פי נסיבות ביצוען. ביהמ"ש המחוזי כבר הביא בחשבון את כל הנסיבות לקולא ובכלל זאת העובדה שהמערערים החזירו למתלונן את כספו, ובעיקר היותם עולים חדשים העושים צעדים ראשונים של התאקלמות בארץ, ואשר טרם התרגלו לנורמות ההתנהגות המצופות מהם בארצם החדשה.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. עוה"ד זאב גורדון וציון אמיר למערערים, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 14.5.98).

ע.א. 3248/97 - שאול - סמי לוי נגד אקוסר שירותים כלכליים בע"מ

טענת הגנה של היעדר זכות קניין לאוחז בשטרות כאשר אינו אוחז כשורה. טענת "פרעתי" נגד "אוחז" שאינו אוחז כשורה(מחוזי ת"א - ת.א. 257/87 - הערעור נתקבל).

א. המשיבה אוחזת בששה שטרות. שלשה הם שטרי חוב שבהם המשיבה היא הנפרעת והם נעשו לפקודתה בלבד. עושה השטרות הוא המערער. שני שטרות נוספים שנעשו ע"י המערער, הנפרע בהם הוא אחד אביבי והם הוסבו על ידו למשיבה. השטר הששי הוא שיק שנמשך ע"י המערער לפקודת מאיר יחזקאל. גם שיק זה הוסב למשיבה. המערער נתבע ע"י המשיבה לפרעון כל ששת השטרות. להגנתו טען כי בעבר קיבל הלוואה ממאיר יחזקאל ונתן את כל השטרות לבטחון ההלוואה. לימים - כך טוען המערער - הגיע לידי הסדר כספי עם מאיר יחזקאל, באופן שהחוב הוסדר. מכיוון שכך אין הוא חב על פי השטרות. לטענתו, עם פרעון ההלוואה זכות הקניין בשטרות היא של מאיר יחזקאל. מכיוון שכך עומדת למערער ההגנה של "זכות צד שלישי" (ius tertii) כלפי תביעת המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הגנת המערער וקבע כי גם אם גירסתו נכונה - ובעניין זה לא קבע כל ממצא - אין בה כדי לבסס הגנה בפני חבות שטרית. הטענה כי לצד שלישי (מאיר יחזקאל) זכות בשטר, אינה משמשת הגנה טובה לחבות העושה (בשטרי החוב) והמושך (בשיק) כלפי האוחז. הערעור נתקבל.
ב. גישתו של ביהמ"ש המחוזי היתה נכונה אילו נהנתה המשיבה ממעמד של אוחז כשורה. אין כל קביעה של ביהמ"ש בעניין זה ופסק דינו מבוסס על ההנחה כי המשיבה היא אוחזת "סתם". אמת, חזקה היא כי אוחז הוא אוחז כשורה, אך התשתית העובדתית
שהניח המערער בביהמ"ש כללה נתונים, שאם יימצאו אמינים, עשויים לשלול מהמשיבה מעמד של אוחז כשורה. בהיעדר ממצא אין להניח כי זכותה של המשיבה היא כזכות אוחזת כשורה.
ג. אם אמנם המשיבה היא אוחזת "סתם" כי אז עומדת נגדה למערער כל הגנה העומדת לו בפני נושה חוזי רגיל ובכלל זה טענת פרעתי. אם החוב של המערער כלפי מאיר יחזקאל נפרע, כי אז יש בכך הגנה טובה כלפי תביעתה השטרית של המשיבה. הדין הוא פשוט: ראובן עושה שטר חוב לפקודת שמעון להבטחת הלוואה שראובן קיבל מלוי. בהגיע מועד פרעונה נפרעת ההלוואה ללוי. פרעון ההלוואה ללוי מהווה הגנה טובה כלפי תביעתו השטרית של שמעון - או של כל אוחז אחר אליו הוסב השטר, ובלבד שאינם אוחזים בשטר כשורה.
ד. לאור המסקנה האמורה אין צורך לנקוט עמדה באשר להגנה של "זכות צד שלישי" (ius tertii). יש לציין רק זאת כי פרט לשם אין קשר של ממש בין הגנה זו בדיני השטרות והגנה זו בדיני הנזיקין. יהא מעמדה של זו בדיני הנזיקין אשר יהא, הרי היא מוכרת בדיני השטרות. ראובן עשה שטר לפקודת שמעון. שמעון הסב השטר ללוי תוך מעשה תרמית של לוי כלפי שמעון. לוי תובע את ראובן. עומדת לראובן הגנה כלפי לוי (שאינו אוחז כשורה). הגנתו של ראובן אינה שחיובו שלו פגום הוא, שהרי בחיובו לא נפל כל פגם. הגנתו של ראובן הינה כי קניינו של לוי פגום הוא.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד משה דרורי למערער, עו"ד נמרוד תבור למשיבה. 11.5.98).

בג"צ 2513/98 - יעקב שעשוע נגד האפוטרופוס על נכסי נפקדים ואח'

*דחיית עתירה ל"צו ביניים" כאשר כל העתירה אינה אלא עתירה לצו ביניים (עתירה לצו ביניים - העתירה נדחתה).

בעקבות הליכים משפטיים שנפתחו נגד העותר ע"י האפוטרופוס לנכסי נפקדים ומינהל מקרקעי ישראל נתן ביהמ"ש, בשנת 1990, צו פינוי נגד העותר מנכס שהוא מתגורר בו. בשנת 97, כאשר נתברר לעותר שקיימת כוונה לפנותו מן הבית על יסוד צו הפינוי, הוא הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב בה ביקש הצהרה שהוא הבעלים של החלקות האמורות ובמסגרת תיק זה ביקש צו מניעה זמני שימנע את פינויו מן הבית. ביהמ"ש מחק את הבקשה לצו מניעה זמני בקבעו כי הסעד המבוקש הוא סעד שלא ניתן לקבל, נוכח האמור בסעיף 5 לחוק לתיקון סדר הדין האזרחי (המדינה כבעל דין). אי לכך הגיש העותר לבג"צ עתירה למתן צו ביניים למנוע פינויו עד להכרעה בתביעה. העתירה נדחתה.
כל העתירה אינה אלא עתירה לצו ביניים ואין זה מקובל לתת סעד של צו ביניים כסעד עיקרי, אלא רק כסעד נלווה לסעד העיקרי המתבקש בעתירה. בפני העותר פתוחות דרכים אחרות וראוי לו ללכת באחת מהן. קודם כל, גם אם אין ביהמ"ש מחוזי מוסמך להוציא צו מניעה נגד המינהל, הוא מוסמך להוציא נגד המינהל ונגד האפוטרופוס צו הצהרתי, לרבות צו הצהרתי זמני. אין ספק שאם יוצא צו הצהרתי זמני הוא יכובד ע"י מינהל מקרקעי ישראל והאפוטרופוס לנכסי נפקדים ללא צורך בצו מניעה. מכל מקום, אין זה נכון או ראוי שבג"צ, שאינו מעורה בעניין התלוי ועומד בפני ביהמ"ש המחוזי ובפני ראש ההוצל"פ ייענה לעתירה זאת, כאילו הוא ערכאת ערעור על החלטת ביניים של ביהמ"ש המחוזי או על צווים של לשכת ההוצל"פ.

(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' דורנר. 24.4.98).

בש"פ 2999/98 - עדנן נטשה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (נסיון להצתת רכב על רקע לאומני) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי הכין יחד עם אדם נוסף בקבוק תבערה שאותו עמד להשליך על מכונית שחנתה בתוך חצר ביתו של בעליה. מן הראיות עולה כי כחודשיים לפני המעשה גוייסו העורר ושותפו לארגון הבטחון המסכל הפלשתיני והשניים השתתפו בקורס של ארגון זה ביריחו. את המעשה עשו לפי הוראות הממונה עליהם מטעם הארגון, שמקום מושבו באבו דיס שליד ירושלים. לטענת הסניגור מדובר בקורס לאימון גופני שבו השתתף העורר והמעשה לא היה אלא מעין "מבחן". העורר אף הודרך להצית את המכונית רק אחרי שבעליה ייצא ממנה ולא יהיה איש בסביבתה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
בשורה של החלטות של ביהמ"ש העליון הודגשה חומרה יתירה של עבירות הצתה ונסיון להצתה, חומרה שיש בה כשלעצמה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים ולשלול חלופה למעצר, אפילו כאשר הנאשמים הם קטינים. מניע אידיאולוגי שיש למעשים משמש גורם המגביר את החשש שהנאשם יחזור על מעשיו ועל כך שיש דרכי התנהגות המעידות על הנאשם שמורא המשטרה אינו מוטל עליו. כל אלה נתקיימו בעורר וביתר שאת. הוא השתייך לארגון הבטחון המסכל הפלשתיני, השתתף בקורס של הארגון ופעל לפי הוראות האחראי עליו בארגון. הצתת מכונית שאיננה גרוטאה אלא משמשת לנסיעה, עלולה לגרום להתלקחות הדלק שבמיכלה ולהתפשטות הדליקה אל הבית שלידו היא חונה. בנסיבות אלה אין גם מקום לנקוט חלופת מעצר.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' לאה צמל לעורר, עו"ד גדעון סער למשיבה. 21.5.98).

בש"פ 2312/98 - צבי גרנות נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (תקיפת אשה וילדים ע"י הבעל-האב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר עומד לדין באישומים הנובעים ממערכת יחסים עכורה עם אשתו וילדיו. ברקע האישומים, או לפחות בחלקם, מצוייה העובדה כי העורר שותה לשוכרה. לפי כתב האישום איים העורר על אשתו ובנו שיהרוג אותם, חיבל במכונית של בנו, תקף את אשתו ופעמיים הפר צו הגנה שניתן ע"י ביהמ"ש למשפחה שאסר עליו להיכנס לדירת המגורים של אשתו וילדיו. בימ"ש השלום קבע שקיימת עילת מעצר הנובעת מן המסוכנות של העורר וכי לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. במיוחד כאשר עומד בפני ביהמ"ש נאשם המפגין זלזול בחוק או נאשם שהתקשה למלא את התחייבויותיו בשל התמכרותו לטיפה המרה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר בהתחשב בכך שמדובר במי ששותה לשוכרה והאיומים עלולים להיגמר בצורה טרגית. הערר נדחה. בהתחשב בכל האמור אין מקום להתערב בהחלטות הערכאות דלמטה שסירבו להסתפק בחלופת מעצר.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד דן קרמזין לעורר, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה. 20.4.98).

בג"צ 2137/98 - אליאס יעקב, רכז העמותה לקידום זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית נגד יו"ר הועד המנהל של רשות השידור ואח'

*דחיית עתירה נגד הקרנת הסדרה "תקומה" בטלביזיה (העתירה נדחתה).

העותר ביקש לאסור על רשות השידור להמשיך בהקרנת הסדרה "תקומה" המציגה את תולדות המדינה בשנת היובל. העילה לבקשה היא שהסדרה, אף שאמורה להיות סדרה תעודית, אינה מתעדת את העובדות כפי שהיו, אינה נאמנה לאמת ההיסטורית ואינה נאמנה למדינת ישראל. העתירה נדחתה.
הרבה פנים והרבה פרשנים יש לאמת ההיסטורית. העותר לא מונה אפוטרופוס לאמת זאת. גם רשות השידור אינה מופקדת על קביעת האמת ואף לא ביהמ"ש. תהיה האמת ההיסטורית אשר תהיה, ביהמ"ש אינו צנזור על רשות השידור לפסול תכניות אשר לדעת עותר זה או אחר, או לדעת ביהמ"ש, אינן משקפות את האמת לאמיתה. כך מחייב חופש הביטוי הכולל גם חופש להציג עובדות ולפרש עובדות, גם אם הן שנויות במחלוקת, ואף אם רבים בטוחים שההצגה מוטעית והפרשנות מסולפת. רק אם ביטוי מסויים מקים ודאות קרובה של סכנה מוחשית לשלום הציבור, עשוי ביהמ"ש להתערב בחופש זה. כך לגבי חופש הביטוי בדרך כלל, וכך גם לגבי חופש הביטוי של רשות השידור.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' דורנר. 5.4.98).

בש"א 1819/98 - יוסף חדד נגד אברהם פויסטרו

*מחיקת ערעור בשל אי הפקדת ערבות (ערעור על החלטת הרשמת למחוק ערעור שהוגש - הערעור נדחה).

ביום 26.4.96 הגיש המערער ערעור לביהמ"ש העליון. בסמוך למועד זה קיבל הודעה על קביעת ערבות בגובה של 20,000 ש"ח. ביום 12.5.96 שלח המערער ערבות בנקאית אך כעבור מספר ימים קיבל הודעה כי הערבות אינה תקינה. המערער טוען כי שלח ערבות מתוקנת ביום 30.7.96 אך אין בתיק ביהמ"ש אישור כלשהו על הפקדת הערבות או על שליחתה בדואר כפי שטוען המערער. ביום 11.2.98 קיבל המערער הודעה שלפיה לא הפקיד ערובה כנדרש ולטענת המערער שלח עותק הערבות בצירוף תגובה להודעה הנ"ל. ביום 4.3.98 נתנה הרשמת פס"ד שלפיו נדחה הערעור בשל אי הפקדת הערובה בהתאם לאמור בתקנה 431 לתקנות סדר הדין. הערעור נדחה.
תקנה 431 לתקנות סדר הדין קובעת לאמור "לא קיים המערער הוראה בדבר הערבון או הערובה, יירשם הערעור לדחייה...". השאלה היא אם קיים המערער את ההוראה בדבר הפקדת הערובה. מפסק דינה של הרשמת עולה כי היא שקלה את הראיות לעניין הפקדת הערבות וכי היא הגיעה למסקנה שלא הוגשה ראייה של ממש להפקדת הערובה והמערער לא הצליח לספק טעם למחדלו. בערעור טוען המערער כי שלח את הערבות בדואר אך טענתו אינה נתמכת באישור כלשהו מטעם רשות הדואר המוכיח כי כך עשה. הפקדת כתבי בית דין בידי גורם שלישי לשם שליחתם ליעדם אינה פוטרת את בעל הדין מן האחריות המוטלת עליו להמציא את הכתב במועד. המערער לא הראה כל אישור על מסירת דואר רשום או אישור מסירה מסוג אחר, ואף אם נשלחה הערבות בדואר רגיל, הרי שהסתמכות המערער בנסיבות המקרה על שירותי הדואר לא היתה סבירה ולא היתה אחראית.

(בפני: השופט א. גולדברג. 7.4.98).

בש"פ 3021/98 - מדינת ישראל נגד דמיטרי רוזנברג

*ביטול שחרור בערובה (תקיפת אשה ע"י בעלה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

המשיב הואשם כי בא לדירה בה מתגוררת אשתו בנפרד, נעל את דלת הכניסה, תפס את אשתו בצווארה והפילה על הרצפה, חנק אותה והיכה אותה מכה עזה בפניה באגרופו. כתוצאה מכך נגרמו לה שני שברים בלסתותיה שהצריכו ניתוח ואשפוז וכן נגרמו לה סימני חניקה בצווארה. כן איים המשיב על ידיד של אשתו שהגיע למקום שיתפוס אותו ויירה בו. ביהמ"ש המחוזי סבר שניתן לנקוט דרך של חלופה למעצר והורה לשחרר את המשיב בערובה ובתנאים ובכללם "מעצר בית" מלא. הערר נתקבל.
מעשיו של המשיב נעשו "באלימות חמורה", "באכזריות" והם בגדר עבירת אלימות בבן משפחה. לפיכך, לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) ו-(5) לחוק המעצרים, חזקה שמתקיים כאן יסוד סביר לחשש שהמשיב יסכן את בטחונה של אשתו ואולי גם את בטחונם של אחרים. מעשי העבירה נעשו ע"י המשיב בשעה שהיה תלוי ועומד נגדו כתב אישום בשל תקיפה קודמת של אשתו. נסיבותיה של הפרשה על רקע היחסים בין בני הזוג לפני הפרשה מצביעות על סכנה שאותה אי אפשר למנוע אלא ע"י מאסר בפועל.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' תמר בורנשטיין לעוררת, עו"ד אבי תגר למשיב. 15.5.98).

ע.פ. 3764/97 - גדי בן שטרית נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (יבוא סמים - אקסטאזי ול.ס.ד.) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

על פי העובדות בהן הודה, סיפק המערער בשתי הזדמנויות לבלדרים שנשלחו מישראל להולנד, כמויות ניכרות של סמים מסוג אקסטזי ול.ס.די. ואלה יובאו לישראל. המערער הוסגר לישראל. במסגרת הסדר טיעון ביקשה התביעה לגזור על המערער 69 חודשי מאסר בפועל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי עונש זה אינו חמור מדי, אך ייחס יותר משקל להודאת המערער באשמה ולסיכויי שיקומו והסתפק בגזירת 60 חודשים מאסר בפועל מיום המעצר של המערער בהולנד ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. בהתחשב בחומרת המעשים של המערער אין לומר כי ביהמ"ש המחוזי החמיר עמו יתר על המידה. גם טענות הסניגור על היעדר יחס נאות בין ענשו של המערער לבין ענשיהם של עבריינים אחרים שהיו קשורים באותה פרשה דינה להידחות. היחיד מבין האחרים, שענשו הוא בר השוואה, נדון ל-42 חודשי מאסר בפועל, אלא שבאותו מקרה התחשב ביהמ"ש בעברו הנקי של הנאשם בעוד שלחובת המערער הרשעות קודמות בעבירות לא מעטות.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. עו"ד יוסי זילברברג למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 14.5.98).

בש"פ 2854/98 - חסן אלפיניש נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (קבלת נשק גנוב) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות של קבלת רכוש בידיעה שהוא גנוב וכן החזקת והובלת נשק שלא כדין. לפי הנטען קיבל העורר מידי אדם בשם סבג 8 רובי 16M בידיעה שנגנבו בבסיסי צה"ל והוביל אותם למקום בלתי ידוע. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
הראייה העיקרית נגד העורר מצוייה בדברים שאמר סבג בהזדמנויות שונות אלא שלטענת הסניגור אין דברים אלה ראויים לאמון. ברם, המכלול של הראיות שבידי המשיבה הוא בגדר ראיות לכאורה להוכחת האשמה ובכך יצאה המדינה ידי חובתה לעניין זה. מדובר ב"עבירת בטחון" המקימה, על פי סעיף 35 לחוק המעצרים, חזקה כי קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה. חזקה זו לא נסתרה ואף קיימות ראיות בידי המשיבה שכלי הנשק שנגנבו עשויים לשמש לצורך מאבקים שבטיים. מדובר בנאשם שהוא בן 21 שנים ושאין לו הרשעות קודמות והוא עובד למחייתו. אולם טיבן של העבירות שבהן מדובר, והעובדה שכלי הנשק לא נמצאו והחשש שישמשו למטרות האמורות מכריעים את הכף לחובת העורר.