תקציר סביר כרך נ"א חוברת 17

רע"א 803/98 - תמ"ז... בע"מ נגד מ.ד.ח.י... בע"מ (בפירוק)

חיוב "מחזיק" בכספים של חייב שלא העביר את הכסף המעוקל לנושה לפי הוראת יו"ר ההוצל"פ. ערעור על החלטת יו"ר ההוצל"פ בפני דן יחיד(הבקשה נדחתה).

א. המשיבה נקטה הליכי הוצל"פ נגד אחד חיים פחימה (להלן: החייב) לגביית חוב. במסגרת הליכי ההוצל"פ הוטלו עיקולים על כספי החייב המוחזקים בידי המבקשת שהעסיקה את החייב החל במרץ 91. העיקול הוטל בחודש מרץ 93. המבקשת לא המציאה כל הודעה בדבר הימצאות נכסים של החייב בידיה, כמצוות סעיף 44 לחוק ההוצל"פ ולא העבירה כספים ללשכת הוצל"פ. ראש ההוצל"פ חייב את המבקשת, על פי סעיף 48 לחוק, לשלם למשיבה את סכום החוב הפסוק בשיעור של כ-90,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממרץ 93 וכן הוצאות. ביהמ"ש המחוזי בהרכב של שלשה שופטים דחה את ערעורה של המבקשת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. לפי הוראות סעיף 37(ב)(2) לחוק בתי המשפט היה על ביהמ"ש המחוזי לדון בערעור המבקשת בדן יחיד ולא במותב תלתא כפי שעשה. עם זאת, סמכות דיונית הנתונה לשופט אחד, נתונה גם להרכב של שלשה שופטים של אותו בימ"ש, אלא אם קובע המחוקק אחרת ובמפורש. כך שהתקלה האמורה אין בה כדי לבטל את פסה"ד.
ג. ראש ההוצל"פ קבע, בין היתר, שלא עלה בידי המבקשת להוכיח "הצדק סביר" לפי סעיף 48(א) לחוק, לכך שלא מסרה את הכספים כמצוות סעיף 47 לחוק. ראש ההוצל"פ דחה גם את טענת המבקשת שמשכורתו של החייב לא היתה בת עיקול בשל הוראת סעיף 8 לחוק הגנת השכר, מן הטעם ש"בהיעדר נתונים אמיתיים אין כל אפשרות לטעון לסעיף 8 לחוק הגנת השכר או להחיל כלל את הוראותיו". במצב דברים זה, כאשר כל השאלות העולות מן הבקשה מעוגנות בעובדותיה המיוחדות של הפרשה ואין בהן חשיבות כללית, אין הצדקה לחזור ולדון בעניין בערכאה שלישית.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד גב' גאולה זלצמן למבקשת, עו"ד איתן יוגב למשיבה. 22.5.98).

רע"א 802/98 - ניר יהלום נגד כלל חברה לביטוח בע"מ

*הבאת ראיות לסתור בקביעת אחוזי נכות ע"י ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי. *מינוי מומחה רפואי ע"י בימ"ש ולא ע"י צד להליכים בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים(מחוזי ת"א - ת.א. 1401/95 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש נפגע בתאונת דרכים ובביהמ"ש המחוזי בתל אביב מתנהלת תביעתו נגד המשיבה לפי חוק נפגעי תאונות דרכים. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה וועדה רפואית של המוסד קבעה את נכותו הרפואית המשוקללת בשיעור של %60. קביעת נכות זו מהווה קביעה לפי סעיף 6ב' לחוק נפגעי תאונות דרכים. למשיבה יש טענות כנגד שיעור הנכות שנקבע ע"י הוועדה הרפואית ולטענתה אין התנהגותו ומעשיו של המבקש תואמים את דרגת הנכות כאמור. בעניין זה היא מסתמכת על עדותם של חוקרים מטעמה וטוענת שהמבקש מתפקד עצמאית, נוסע בתחבורה ציבורית, הוא היה בטיול באנגליה ועובד. על סמך טענות אלה עתרה המשיבה לביהמ"ש המחוזי "להבאת ראיות לסתור בדרך של העמדת התובע לבדיקה מטעם הנתבעת". ביהמ"ש המחוזי החליט כי "התובע יעמוד לבדיקה של רופא מטעם הנתבעת וב"כ הנתבעת תהא רשאית לעתור להגשת חוות הדעת לאחר קבלתה. למומחה מטעם הנתבעת יוגש כל החומר הרפואי. התובע יביא עימו לבדיקה כל חומר רפואי המצוי ברשותו". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. ראשית, לא הונחה ע"י המשיבה תשתית עובדתית שתצדיק הבאת ראיות לסתור כמובנן בסיפא לסעיף 6ב' לחוק. לא הוצגו מסמכים רפואיים שעל פיהם יש פגם בקביעת הוועדה הרפואית. העובדות עליהן הצביעו החוקרים מטעם המשיבה אינן ראיות רפואיות ואינן מתיימרות לערער ממצא רפואי כזה או אחר של הוועדה הרפואית. אכן,
יתכן ופעילותו ועיסוקיו של המבקש כפי שיוכחו ילמדו כי לא נגרע מכושר השתכרותו כשיעור הנכות הרפואית שנקבעה לו, אך דבר זה ייבחן ע"י ביהמ"ש וייקבע על ידו על פי כלל הראיות שתבואנה לפניו.
ג. שנית, גם אם היתה מוצדקת הבאת ראיות לסתור, הדרך בה בחר ביהמ"ש אינה תואמת את הדרך כפי שנקבעה לכך בפסיקה. אם קובע ביהמ"ש שראוי להביא ראיות לסתור את הקביעה על פי כל דין והקביעה נסתרה, הדרך הפתוחה בפניו היא למנות מומחה רפואי מטעמו. הכלל הוא, שאם במסגרת תובענה המוגשת לפי החוק יש צורך בחוות דעת בעניינים שברפואה או בשיקום, אלה תנתנה ע"י מומחים המתמנים ע"י ביהמ"ש. זאת, בשונה מסדרי הדין בתביעות בגין נזקי גוף שלא לפי החוק.
ד. שלישית, לא ברור על יסוד איזו הוראה בדין חייב ביהמ"ש המחוזי את המבקש להיבדק ע"י רופא מטעם המשיבה. תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) מקנות לביהמ"ש סמכות לצוות על בדיקות אותן על התובע לבצע על פי דרישת מומחה רפואי. אך אלה מכוונות למומחה שהתמנה ע"י ביהמ"ש, ולא למומחה שאחד מבעלי הדין בוחר בו כמומחה מטעמו.

(בפני: השופט אור. עו"ד גב' איריס וורמן למבקש, עו"ד גב' שושנה גלס למשיבה. 25.3.98).

=רע"א 5080/97 - אברהם כהן נגד עו"ד דוד רום בתפקידו ככונס נכסים ואח'

*סמכות ראש ההוצל"פ לבטל הוראה סופית לרשום נכס מקרקעין על שם רוכש בהוצל"פ כאשר הועלתה טענת קנונייה(מחוזי ת"א - ע.א. 1418/97 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. נגד המבקש ניתן פס"ד המחייבו לשלם סכום כסף. במסגרת הליכי הוצל"פ בתיק שנפתח נגדו התקיימו הליכי מכירת נכס מקרקעין של המבקש באמצעות כונס נכסים, הוא המשיב הראשון. בסופו של דבר נחתם הסכם מכר בין כונס הנכסים לבין המשיב 2 (להלן: הקונה) וזה האחרון שילם את מלוא התמורה. ראש ההוצל"פ הורה לרשם המקרקעין לרשום את המקרקעין ע"ש הקונה. אישור זה ניתן במרץ 88 אך רק באפריל 97 הועבר הנכס על שם הקונה, וזאת לאחר שהמבקש פנה ללשכת הוצל"פ וביקש לבטל את אישור המכירה. הוא טען, בין היתר, כי בניגוד לנדרש על פי הוראות חוק ההוצל"פ והתקנות שהוצאו לפיו, הוא לא קיבל הודעות על המכירה לשלביה. כן טען כי היו העברות כספים ישירות מהמשיבים מס' 3 למשיב מס' 1, העברות המעלות חשד לקנוניה בין המשיבים, במסגרתה קיבל הכונס מהמשיבים 3 סכומי כסף ללא ידיעתו של ראש ההוצל"פ, סכומים אשר לא שימשו לכיסוי חובו של החייב. ראש ההוצל"פ לא קיים דיון בנושא אלא החליט על יסוד הבקשה ותגובת המשיב מס' 1 כי מתן האישור הסופי של ראש ההוצל"פ מונע את ביטולה של המכירה. ביהמ"ש המחוזי אישר החלטה זו והמשיבים מס' 3 העבירו את הנכס על שמם. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. שתי הערכאות דלמטה יצאו מתוך הנחה שמתן אישור סופי לרשם המקרקעין על פי תקנה 69 לתקנות ההוצל"פ מהווה נקודת אל-חזור שלאחריה ראש ההוצל"פ אינו מוסמך לבטל את חוזה המכר. תיזה זו אין לקבלה. קנוניה בין הקונה לבין הכונס, או ידיעה של הקונה על הפגמים המהותיים שנפלו בעיסקת המכר לפני קבלת האישור לרשם המקרקעין, כל אחת מהן בנפרד וודאי ששתיהן יחדיו, מהוות עילה לראש ההוצל"פ לבטל את אישור המכירה שנתן. על כן יש מקום לבחון במקרה דנא אם נתקיים אחד מאותם מקרים חריגים בהם ניתן להפעיל סמכות זו בקשר להחלטה על מתן אישור סופי לרשם המקרקעין. ראש ההוצל"פ לא קיים בענייננו דיון לליבון הטענות העובדתיות שהעלו הצדדים ועל כן יש להחזיר אליו את התיק כדי שיכריע במחלוקות העובדתיות הללו.
ג. במהלך הדיון עורר ביהמ"ש מיוזמתו את שאלת תחולתה של הוראת סעיף 34א' לחוק המכר על העיסקה. ביהמ"ש החליט שסעיף זה מתייחס רק להיבט הקנייני, וכל עוד לא היה רישום, לא הושלמה העיסקה מבחינה קניינית. בקשת הביטול הוגשה ע"י המבקש לראש ההוצל"פ לפני שנרשמו זכויות המשיבים 3 בנכס, ולכן הפתרון לסכסוך זה אינו יכול להימצא במסגרת סעיף 34א' לחוק המכר. ביהמ"ש לא חיווה כל דעה לגבי השאלה מה היה הדין אילו בוצע הרישום לפני שהוגשה בקשת הביטול.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד ערן פלס למבקש, עו"ד י. אלקס למשיב הראשון, עו"ד משה ברנדויין למשיבים 2-3. 18.5.98).

=בג"צ 8707/96 + 4711/97 - יגאל קרסיק ואביבה רוטנשטרייך נגד האוניברסיטה העברית

*סירוב להעניק הכרה של האוניברסיטה העברית בלימודי משפט בחו"ל שנתקיימו בהתכתבות(העתירה נדחתה).

א. העותר הוא בוגר בלימודי משפט של האוניברסיטה בעיר אודיסה שבמדינת אוקראינה והוא ביקש הכרה של האוניברסיטה העברית לפי סעיף 25(2) לחוק לשכת עוה"ד. האוניברסיטה סירבה בטענה שכל לימודיו של העותר נעשו בהתכתבות. העותרת סיימה את הלימודים בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה בבוקרסט שברומניה. אף היא ביקשה הכרה של האוניברסיטה לפי סעיף 25(2) לחוק לשכת עוה"ד ואף היא נתקלה בסירוב. העותרת טוענת כי השתתפה במקצת מן השעורים אך ההשתתפות היתה מועטת בלבד. העתירות נדחו.
ב. הסמכות להכיר במוסד בחו"ל, שהוענקה לאוניברסיטה העברית בסעיף 25(2) מאפשרת לאוניברסיטה לתת למוסד כזה גם הכרה חלקית או הכרה מסוייגת, לפי מסלול הלימודים, צורת הלימודים, וכיוצא בזה. תכלית החוק היא להפקיד את האוניברסיטה העברית על הרמה הנאותה של ההשכלה המשפטית המוענקת ע"י המוסד בחו"ל. תכלית זאת דורשת שהאוניברסיטה תוכל לתת הכרה למסלול לימודים עיקרי של מוסד בחו"ל ולמנוע הכרה ממסלול לימודים משני וכיוצא באלה הבחנות.
ג. השאלה היא אם השיקול של לימודי ההתכתבות, כלומר, לימודים שלא בדרך של נוכחות באולם הלימודים, הוא שיקול חוקי לצורך זה. כדי שבג"צ יפסול שיקול זה, עליו לומר כי זהו שיקול בלתי ענייני או בלתי סביר אך אין לומר לא זאת ולא זאת. האוניברסיטה לעניין זה היא הרשות המוסמכת, בידה הנסיון והמומחיות ועל פי שיקול דעתה היא רואה לנכון לייחס משקל רב ללימודים של תורת המשפט בדרך של הוראה פרונטלית. אין לומר כי עמדה זו שגוייה או מופרכת באופן או במידה המצדיקים ביטולה.

(בפני השופטים: חשין, זמיר, טירקל. עו"ד יצחק יעקב דוידסון לעותר, עו"ד דניאל גפנה לעותרת, עו"ד דורון קליר למשיבה. 4.5.98).

=בש"פ 2245/98 - פאיז שוויקי ומליחה סייאד נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (אינוס)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררו של העורר נדחה ועררה של העוררת נתקבל).

א. כתב אישום שהוגש נגד שני העוררים מאשים את שניהם באונס בנסיבות מחמירות. לפי כתב האישום, הכירה העוררת באקראי את המתלוננת, שהינה קטינה והפגישה אותה עם העורר. שלושתם הלכו לביתה של העוררת, שם אנס העורר את המתלוננת בכח כאשר העוררת מסייעת בידו להפשיט את המתלוננת מבגדיה. צעקותיה של המתלוננת הזעיקו את המשטרה וזו מצאה שם את המתלוננת ערומה בפלג גופה
התחתון, כשהיא טוענת שנאנסה ואת העורר כשהוא מזיע ונרגש. אין חולק שיש ראיות לכאורה התומכות באישום ובנסיבות המקרה קמה עילת מעצר נגד העוררים. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין מקום לחלופת מעצר והורה לעצור את השניים עד תום ההליכים. עררו של העורר נדחה ועררה של העוררת נתקבל.
ב. עבירת האינוס היא עבירה חמורה והמחוקק קבע לה עונש כבד. על פי חוק המעצרים, בכל מקרה, לרבות אישום בעבירה של אינוס, לא יינתן צו מעצר אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר, ובכלל זה מעצר בית. בענייננו לא נטען שקיים חשש כי שחרור העוררים יגרום לשיבוש הליכי משפט או להימלטות מן הדין והטענה היחידה נעוצה במסוכנות העוררים השוללת חלופת מעצר.
ג. העורר הוא כבן 45 שנה, מתגורר בירושלים המזרחית, נשוי ואב לחמישה ילדים, יש לו חנות לפירות וירקות בירושלים ומדובר בעסק מבוסס ומצליח. העוררת היא כבת 43 שנה, מתגוררת במערב ירושלים והיא עקרת בית. אין לה עבר פלילי. על רקע האמור קשה להעריך את מידת המסוכנות של כל אחד מן העוררים אם יהיה נתון במעצר בית מלא בתוספת תנאים מגבילים. לאחר התלבטות הוחלט שיש להבחין לעניין המסוכנות בין שני העוררים. העורר הוא זה אשר לפי כתב האישום אנס את המתלוננת באלימות ובאכזריות ויש לו עבר פלילי. לכן, ומתוך התחשבות במדיניות המקובלת לגבי מקרים דומים, חלופת מעצר אינה מספיקה כדי להתגבר על חזקת המסוכנות שלו ויש לדחות את עררו. שונה המצב לגבי העוררת. אכן, לפי כתב האישום היתה שותפה פעילה לביצוע האינוס אך חלקה היה משני. גם אין לה עבר פלילי. החשש שתקלע למצב דומה אינו גדול. בנסיבות המקרה גם אין יסוד מספיק לחשש של פגיעה אחרת בשלום הציבור. בעניינה, מעצר בית יספיק, ועל כן יש לשחררה בערובה ובתנאי מעצר בית.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד שמואל מצא לעוררים, עו"ד גדעון סער למשיבה. 4.5.98).

=ע.א. 2962/97 - ועד אמנים... ביפו העתיקה ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א ואח'

שיהוי בעתירה לבימ"ש לעניינים מינהליים. מעמד עותר לבימ"ש בעניין אישור בנייה במסגרת "תכנית בינוי" ביפו. *קיומו
של סעד חילופי(מחוזי ת"א - תיק ע"מ 6/97 - הערעור נתקבל).

א. תכנית מתאר 479 שנתקבלה בשנת 58 הקפיאה כל בניה בתחום יפו העתיקה, למעט עבודות שיפוץ מסויימות, אלא בהתאם לתכניות מפורטות ותכניות בינוי שיוכנו בעתיד. בשנת 64 נתקבלה תכנית מפורטת הקובעת כי לא יוצאו רשיונות בנין ולא יוקמו בנינים בשטח התכנית אשר לא יתאימו לתכנית בינוי כללית שתאושר תחילה ע"י הוועדה המקומית לבניה ותכנון של תל אביב. במקרה שלפנינו אישרה הוועדה המקומית, במסגרת של תכניות בינוי, את הקמתם של שני פרוייקטים רחבי היקף של עשרות דירות השוכנים במרחק של כמה עשרות מטרים משפת הים ומבתי העותרים. העותרים פנו לביהמ"ש המחוזי, בשבתו כביהמ"ש לעניינים מינהליים בהתאם לחוק התכנון והבניה, בבקשה להצהיר כי החלטות הוועדה המקומית חסרות תוקף. טענות העותרים היו שתיים: כי לא ניתן לאשר פרוייקטים מן הסוג נשוא העתירה במסגרת של תכניות בינוי; כי תכנית מתאר ארצית לחופים אוסרת בניה במרחק של פחות 100 מטרים מקו המים והתוכניות נשוא העתירה אינן עומדות בצווי זה. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה על הסף בקבלו 4 טענות מקדמיות שהעלו המשיבים, והן: אי צירוף כל הצדדים הנחוצים לעתירה; היעדר זכות עמידה של העותרים; שיהוי; קיומו של סעד חילופי לעותרים לפנות לרשויות התכנון בהצעה לשינוי התכניות הקיימות. הערעור נתקבל.
ב. באשר לנימוק של שיהוי בהגשת העתירה - אין הנימוק מתבסס על המועדים הקבועים בתקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים אלא בטענת שיהוי כללית. בסוגייה זו יש לדון על פי אמות המידה של דיני השיהוי כפי שאלה פותחו בבג"צ. המערערים אינם תוקפים את התכניות שנתקבלו לפני שנים, אלא את שיקול דעתה של הרשות התכנונית ביישום תכניות אלה. כך שאת הדיון בשאלת השיהוי יש למקד בטענות העותרים כנגד אישורן של התכניות הספציפיות העומדות על הפרק כתכניות בינוי. ביהמ"ש לא קבע ממצאים בשאלה מתי נודע לעותרים על הפעולה המינהלית שאותה הם תוקפים. המסקנה היא כי בשקלול הכולל של ההשתהות המסויימת של העותרים, של הנזק הלא ברור הנטען ע"י המשיבים, של האינטרס בהשלטת החוק אם אכן ההחלטות נוגדות את החוק, אין לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי.
ג. אשר לנימוק של היעדר מעמד למערערים - המערערים הם בעלי נכסים המתגוררים ביפו העתיקה והמדובר בפרוייקטים מאסיביים שאמורים להיות מוקמים סמוך לבתיהם ולשנות לחלוטין את אופי הסביבה ולפגוע בערך רכושם ואיכות חייהם. על רקע כל אלה טוענים המערערים כי אם היתה רשות התכנון פועלת כחוק, ומקדמת את הפרוייקטים במסגרת של תכנית מפורטת, היה בידם להגיש התנגדות לפי סעיף 100 לחוק התכנון והבניה ולזכות ביומם בפני רשות התכנון המוסמכת, כאשר פעולת הרשות שללה מהם זכות זו ומכאן זכות עמידתם. בכך הם צודקים.
ד. גם הנימוק שיש לעותרים סעד חילופי של פניה לרשויות התכנון וליזום שינוי בתכניות אינו נימוק, שכן העותרים אינם מבקשים לחולל שינוי בתכניות אלא שינוי באופן בו פועלת הרשות במסגרת של תכנית נתונה, ואין בהפניית העותרים למסלול של שינוי בתכנית כדי להשיג את מטרת העתירה. אשר לאי צירוף צדדים מתאימים - פגם זה ניתן היה לתקן ע"י צירוף המשיבים הראויים ע"י מתן הוראה ע"י ביהמ"ש לצירוף משיבים ראויים נוספים. לפיכך דין הערעור להתקבל ויש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי על מנת שידון בעתירה לגופה.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עוה"ד א. וירניק וג. וירניק למערערים, עוה"ד שרי אורן, פרוכטמן, מ. ליפקה וא. רחמני למשיבים השונים. 19.5.98).

=רע"א 6449+2672/96 - מדינת ישראל נגד קיבוץ נירים וקיבוץ חפץ חיים

שיעורי פיצוי נפגעי אסון טבע. החזרת המצב לקדמותו. *ניכוי פחת(מחוזי ת"א - ע"ש 162/95 - בקשות לרשות ערעור שנדונו כערעורים - הערעור נגד קיבוץ נירים נתקבל והערעור נגד קיבוץ חפץ חיים נדחה).

א. שני הערעורים עניינם נזקי שטפונות ופרשנותם של חוק פיצוי נפגעי אסון טבע ותקנות פיצוי נפגעי אסון טבע (קביעת זכאות לפיצויים ושיעורם). בקיבוץ נירים נהרס כליל סכר בנזקי שטפונות וועדת הזכאות החליטה לקזז %20 מסכום עלות הקמת הסכר מחדש בגין פחת. הטעם לדבר: הסכר נהרס 8 שנים לאחר הקמתו שהם %20 "מתוחלת חייו" של הסכר שהוערכה בכ-40 שנה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררו של קיבוץ נירים וקבע כי יש לשלם את העלות של הקמת הסכר מחדש ללא התחשבות בפחת.
ב. בקיבוץ חפץ חיים פגעו שטפונות בתשתית מאגר המים שלו ולפי חוות דעת של שמאי ערכו של המאגר כולו, בניכוי פחת, הוא כ-1,5 מליון ש"ח. המאגר תוקן ועלות התיקון בניכוי פחת היתה כ-137,000 ש"ח, לאמור נזקו של המשיב הגיע לכדי %8,75 בלבד שהוא פחות מ-%15 שנקבעו כסף לתביעת נזק בגין שטפונות. לפיכך דחתה ועדת הזכאות את תביעת קיבוץ חפץ חיים. ערעורו לוועדת הערר נתקבל וזו קבעה שאת ערך התיקון יש לחשב בעלותו המלאה ללא פחת ולאמתו כנגד שווי המאגר בניכוי פחת.
ערעורה של המדינה לביהמ"ש המחוזי נדחה. בקשות לרשות ערעור נדונו כערעורים והערעור של המדינה נגד קיבוץ נירים נתקבל ונגד קיבוץ חפץ חיים נדחה.
ג. תקנה 6 לתקנות הפיצויים הנדונה דנה בקביעת שיעור הפיצויים. בפיסקה 2 לתקנה נקבע כי הפיצויים בשל אסון טבע יחושבו, לגבי הנכסים מן הסוג נשוא הערעורים "הנזק הממשי לנכס, לפי הערכת שמאי". המכנה המשותף לדיון בשני הערעורים הוא הפרשנות שיש לתת לדיבור "נזק ממשי" האם ובאיזו מידה יש לנכות פחת משוויו של הנכס והאם יש לנכות פחת מהסכומים שהושקעו בתיקוני התשתית בתיקונים.
ד. אין להסכים עם מסקנת בתי המשפט המחוזיים שהדיבור "הנזק הממשי" אוצר בחובו קביעה שאין לנכות פחת מן הפיצויים שיש לשלמם לפי החוק, כפי שאין גם להסיק מן הנוסח המילולי את ההיפך מכך. השאלה כיצד יש לפצות את הניזק שאינו יכול להמיר נכסו, נשוא הפגיעה, בדיוק בנכס אחר זהה, ניתנת לפרשנות לכאן ולכאן על יסוד מערכת של שיקולים היכולה להשתנות מעניין לעניין. כך שהנוסח המילולי של תקנה 6(2) אינו יכול לקדם לקראת פתרון השאלות שהוצגו. אשר לפרשנות התכליתית - בחוקקו את החוק התכוון המחוקק לסייע לחקלאים שניזוקו ע"י אסון טבע, אך לא תמיד לפצותם על מלוא נזקם. מדובר בחוק שלהפעלתו יש היבט תקציבי מובהק ומודגש ואין הוא מקנה לניזוקים מפגעי מזג האויר זכות מוחלטת לקבלת פיצויים מאוצר המדינה בגין מלוא נזקיהם. כנגד האינטרס של הניזוקים מפגעי טבע לקבל פיצויים ללא ניכוי פחת, עומד האינטרס של הציבור שלא להרחיב יתר על המידה את יריעת הפיצויים ולתת לניזוק יתרון שלא היה לו לפני שאירע אסון הטבע ע"י הימנעות מניכוי פחת.
ה. באשר לכלל של השבת המצב לקדמתו - כרגיל די בתיקונו של הנכס הנפגע שיעמיד את הניזוק באותו מצב שנמצא בו לפני אירוע הנזק. קיימים מקרים בהם לא יהיה די בתיקונו של הנזק כדי להשיב את המצב לקדמתו, בין משום שהנכס אינו ניתן לתיקון ובין משום שבתיקונו לא יהיה די לחדש את השימוש בו כמו מלכתחילה. ניתן להניח, מבלי לפסוק, שאילו היה מדובר בתביעת נזיקין בענייננו, היו הקיבוצים זוכים בנזק שנגרם להם ללא ניכוי הפחת, אם כי המצב המשפטי בעניין זה אינו ברור לחלוטין. אך מערכת האיזונים בסוגייה שלנו היא שונה. בהיעדר שיקולים של אשם או של צרכנות, יש לתת משקל ממשי להיבטים התקציביים. בהיבט העקרוני, מקום שבו לא ניתן להחליף נכס שנהרס בנכס שווה ערך, יהא הניזוק זכאי לפיצויים בגובה שוויו של הנכס במועד שבו נהרס וכך יווצר האיזון הדרוש בין השיקולים השונים הנוגעים לענייננו. פיצויו של הניזוק לפי עלותו של נכס חדש יהווה פיצוי יתר ויעמיד את הניזוק במצב טוב יותר מאשר בו היה לפני קרות הנזק. הנזק הממשי, כמשמעות דיבור זה בתקנה 6(2) הוא איפוא הנזק הממשי בניכוי הפחת.
ו. המסקנות לגבי הערעור של קיבוץ נירים - הקיבוץ זכה בהקמת סכר חדש שתוחלת חייו 40 שנה בעוד שעובר לקרות הנזק היה בבעלותו סכר בעל תוכלת חיים של 32 שנים בלבד. על כן יש מקום לנכות מסכום הפיצוי את ערך הפחת שסבל הנכס עובר לקרות הנזק.
ז. באשר לקיבוץ חפץ חיים - נסיבות המקרה דכאן שונות הן שוני משמעותי לעומת קיבוץ נירים, שכן בפסיקה יש הבחנה בין נזק שאירע לנכס כולו לבין נזק שנגרם למקצתו. כאשר אין מדובר בנזק טוטלי, אלא בנזק חלקי הניתן לתיקון במחיר סביר, אזי אם לא ניתן לבצע תיקון אלא ע"י החלפת חלקים מסויימים שניזוקו בחדשים, זכאי הניזוק לפיצוי כדי השיעור של מלוא עלות התיקון. בנסיבות כאלה קל יותר ללמוד לענייננו מן ההסדר הנזיקי. אמנם גם כאן העקרון של השבת המצב לקדמתו מסוייג ע"י
העקרון של סיוע לחקלאי תוך שמירה על המסגרת התקציבית, אולם מקום בו הנזק נגרם למקצת מן הנכס, אין בהכרח, בהחלפת החלקים הניזוקים בחלקים חדשים, כדי לשנות ממהותו של הנכס ואין בכך כדי לחדשו. המסקנה היא שהנזק הממשי או הפגיעה שנגרמו לקיבוץ חפץ חיים מתבטאים בעלות מלאה של התיקון הנדרש, ללא ניכוי הפחת.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, א. גולדברג, גב' בייניש. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד גב' שרון מן-אוריין למבקשת, עוה"ד אהוד סול ואמיר שריה לקיבוץ נירים, עוה"ד איתן מימוני ושרון ניר לקיבוץ חפץ חיים. 10.5.98).

=ע.א. 4127/95 - יעל זלקינד ושרה זלקינד נגד בית זית... בע"מ ומינהל מקרקעי ישראל

*הגדרת מגורי קבע ביישוב כדי להכיר בבני המתיישב כ"בן מקום" לצורך הקצאת שטח למגורים(מחוזי י-ם - ת.א. 83/95 - הערעור נתקבל).

א. בשנת 89 גובשה במינהל מדיניות להרחבת ישובים חקלאיים לצורך מגורים כדי לאפשר לבני המקום לבנות את ביתם לצד הוריהם בישוב. החלטה בעניין זה נתקבלה במועצת מקרקעי ישראל באוקטובר 93. סעיף 13 להחלטה מגדיר "בן מקום" לאמור "צאצא... של מתיישב בישוב שהינו בעל זכות חכירה של נחלה... בתנאי שהמתיישב גר במקום בקביעות ב-5 השנים האחרונות...". הכללים שונו בינתיים אך ההחלטה המקורית חלה בענייננו. המערערת 2, יעל, הגישה ל"ועדת הקבלה" שהוקמה לצורך כך במושב בית זית בקשה להיכלל ברשימת "בני המקום" הזכאים לעדיפות בהקצאת המגרשים, אך היא נענתה בשלילה בנימוק כי "... ביום הקובע להרשמה... לא התגוררו ה"ה זלקינד יוחנן ושרה (המערערת 2) המתיישבים שמכח זכותם נרשמת כמועמד, בקביעות במשך 5 השנים האחרונות שלפני היום הקובע ביישוב...".
ב. יעל זלקינד ואמה שרה הגישו לביהמ"ש המחוזי תובענה לפס"ד הצהרתי שיעל זכאית להיכלל ברשימת המועמדים. טענתן העיקרית של המערערות היתה כי הוריה של יעל הם בעלי נחלה במושב מזה כ-30 שנה ובהתחשב בנסיבות המיוחדות של היעדרותם מהמושב במהלך השנים האחרונות היא זכאית להרשם כ"בן מקום". ההורים התיישבו במושב בית זית בשנת 65, בנו בו את ביתם והקימו בו את משפחתם. האב הינו ניצול שואה, שעלה לבדו ארצה בהיותו בן 9 שנים. בשנת 88, לאחר יציאתו לגימלאות ולאחר שהתברר לו כי שמו של אביו איננו מופיע ברשימות שמות קורבנות הנאצים בשואה, החל בנסיונות מאומצים לאתר את אביו, ולצורך כך הרבה לשהות בחו"ל. ביולי 90 הצטרפה האם לאב בחיפושים בחו"ל. בשנת 92 עלה בידיהם לאתר את אביו של זלקינד ומאז שוהים בני הזוג עם אביו הקשיש בגרמניה, סועדים אותו בערוב ימיו ומקדישים את כל זמנם לחידוש הקשר המשפחתי שנותק באופן כה טרגי לפני שנים רבות.
ג. במשך כל תקופת שהותם מחוץ לישראל, נותר מעמדם של בני הזוג זלקינד בחו"ל מעמד של תיירים בלבד, הם מתגוררים בגרמניה בדירה שכורה, במשך כל התקופה המשיכו לשאת בכל התשלומים בהם הם חייבים בארץ כגון דמי חכירה במושב, תשלומי מסים, ביטוח לאומי, קופת חולים וכדומה. בני הזוג פרשו שניהם לגימלאות, אינם עובדים או מנהלים עסקים בגרמניה ואת קצבאות הפנסיה מקבלים לחשבון הבנק שלהם בארץ. בביתם במושב מתגוררים ילדיהם, והם לא מימשו רכוש כלשהו שצברו בישראל. על פי הצהרתה של האם בביהמ"ש המחוזי בכוונתה לחזור עם בעלה לביתם במושב מיד כשיתאפשר הדבר. בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי נאמר באשר לנסיבות ההיעדרות של בני הזוג זלקינד כי "הרקע להעתקת מגוריהם לחו"ל אכן נוגע ללב, אך אין בו כדי לענות על דרישת מגורי קבע במושב, שאותה יש לפרש כלשונה. זו דרישה שלא נותרה מעורפלת ועמומה אלא נקצבה בזמן של 5 שנים ברציפות". הערעור נתקבל.
ד. דרישת המגורים בסעיף 13 הנ"ל אינה ברורה על פניה. לשון הסעיף מותירה תחום של עמימות, וכשלעצמה אינה מגדירה את תוכנו של תנאי המגורים בקביעות ואת היקף התפרשותו. פסיקתו של ביהמ"ש העליון דנה לא אחת בשאלת פרשנותן של הוראות חקוקות הכוללות תנאים בדבר זיקת מגורים של הפרט למקום מסויים, בנוסח דומה לזה שבסעיף 13 שבכללים. בכל אחד מהעניינים בהם נבחנה "זיקת מגורים" היא נבחנה ביחס להוראה חקיקתית מסויימת, ופורשה בהתאם לרקעה ולתכליתה של אותה הוראה. אולם בהקשרים שונים כבר נאמר כי אין ליתן לתנאי של "מגורים במקום" פירוש מצמצם של שהייה פיזית דווקא, והמושג מגורים נתפרש כזיקה "מהותית" למקום מגורים שביטוייה אינו פיזי בלבד. כיוון שכך יש לפנות, במסגרת מלאכת הפרשנות, לתכלית ולמטרות העומדות ביסוד הסעיף וההחלטה כולה.
ה. תכליתה של דרישת "המגורים בקביעות" של המתיישבים במושב במסגרת הגדרת "בן מקום" היתה להבטיח את הגשמת היעד של שיבת הבנים הבוגרים למושב ומתן אפשרות למתיישבים ולצאצאיהם להתגורר זה לצד זה במושב. נוכח המדיניות שעמדה ביסוד ההחלטה, מתבקשת המסקנה שאין לפרש את סעיף 13 באופן שהתנאי של "מגורים בקביעות" מבטא בהכרח נוכחות פיזית המתמשכת ברצף על פני כל התקופה. יש לבחון התקיימותם של סממנים נוספים של זיקה לבית המגורים. שילוב של מבחנים אובייקטיביים, המצביעים על ארעיות הניתוק, ומבחנים סובייקטיביים המלמדים על הכוונה להמשיך לחיות במושב, יסייע לקבוע אם התקיים התנאי של מגורים בקביעות.
ו. בענייננו, מדובר במקרה שהוא קרוב לקו הגבול התוחם את דרישת המגורים בקביעות. אעפ"כ, בנסיבות המיוחדות מאוד של המקרה שלפנינו, המסקנה היא כי אין לומר שבני הזוג זלקינד חרגו מקו גבול זה והעתיקו את מקום מגוריהם אל מחוץ למושב, תוך התנתקות ממקום מגוריהם הקבוע בו מזה שנים רבות. בנסיבות אלה יש לראות את בתם כ"בת המקום".

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עוה"ד

י. גלאור וחגי שלו למערערות, עו"ד מ. בן ארי לבית זית, עו"ד א. סון למינהל. 12.5.98).

=ע.א. 6408+7882/96 - רפאל אלבז ואח' נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח'

פיצויים בתאונת דרכים. ביטול חיוב בהוצאות רפואיות המכוסות ע"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי(הערעורים נדחו בעיקרם).

א. המערער, יליד אוגוסט 42, נפגע בתאונת דרכים בנובמבר 93. פגיעתו היתה קשה ונקבעה לו נכות אורטופדית ונוירולוגית מצטברת בשיעור של %71, שעיקרה הגבלות מוטוריות וכאבים עצביים. כתוצאה מהתאונה הוא נזקק ועוד יזדקק לטיפולים רפואיים ולתרופות. ביהמ"ש המחוזי קבע את גובה הפיצויים שיקבל המערער ובכללם הוצאות רפואיות בגין טיפולים, תרופות וניתוח שעתיד המערער לעבור בשיעור של 82,000 ש"ח. באשר להפסד השתכרות בעבר נקבע סכום של 65,000 ש"ח והפסד כושר השתכרות בעתיד סכום של 172,000 ש"ח. הערעורים הם על שיעורי הנזק שנפסקו. הערעורים נדחו בעיקרם.
ב. בהתחשב בהוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי אין המערער זכאי לפיצוי מהמשיבים בגין כל טיפולים וסעד רפואיים להם הוא זכאי לפי חוק הבריאות. את כל התרופות והטיפולים להם יזדקק המשיב בעתיד, כולל הניתוח שעליו לעבור, הוא זכאי לקבל ללא כל תשלום מכח חוק הבריאות. על כן יש לבטל את החיוב של המשיבות בסכומים אלה. לעומת זאת אין להתערב בסכום הפיצוי שנקבע בגין הוצאות ניידות ועזרת הזולת כפי שנפסקו למערער ודרישת המשיבות להקטנת סכומים אלה אין לקבל.
יתכן שנפסקו למערער סכומים על הצד הגבוה במידה מסויימת, אך לא עד כדי הצדקה להתערב בהם.
ג. גם ערעור המערער על גובה הפסד ההשתכרות וכושר ההשתכרות דינו להידחות. הסכום שנפסק כהפסד כושר השתכרות בעתיד נפסק על בסיס הפסד כושר של %55. אכן, נוכח הנכות בשיעור של %71 וטיבה של הנכות, ולנוכח הצורך של המערער למצוא, בגילו המבוגר, מקום עבודה חדש, יתכן ששיעור הפסד כאמור נפסק על הצד הנמוך, אך גם כאן הסכום שנפסק אינו מצדיק התערבות של ערכאת הערעור. את שכר טרחת עוה"ד כפי שנפסק ע"י ביהמ"ש המחוזי, בשיעור של %13, יש לחשב מהסכום שנפסק למערער לאחר ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי שהמערער זכאי להם על פי החוק הדן בנכות כללית.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ע. גבעון למערער, עו"ד ח. מנדלבאום למשיבות. 18.5.98).

=ע.א. 1734/96 - עודד כהן נגד זאב וגאולה כהן

פירוש סעיף "אופציה" בחוזה מכר מקרקעין. טענת "היעדר מסויימות בחוזה"(מחוזי ת"א - ה.פ. 437/94 - הערעור נדחה).

א. על פי זכרון דברים שנחתם בין הצדדים התחייב המערער למכור למשיבים את זכויותיו בנכס מקרקעין. בזכרון הדברים פורטו שמות הצדדים, נתונים המזהים את המקרקעין וגובה המחיר. על גבי המסמך נרשמו המלים "אופציה לשבוע". בגוף המסמך הותנה כי האופציה ניתנת למשיבים לחזור בהם מן ההתקשרות בתוך שבוע אם יתברר שהמקרקעין צפויים להפקעה לצרכי ציבור. הותנה שהפרת ההסכם בחלוף תקופת האופציה תזכה את הנפגע בפיצויים. במעמד ההתקשרות לא שילמו המשיבים למערער דבר על חשבון המחיר וכאשר הציעו לו תשלום במועד יותר מאוחר, סירב המערער לקבלו, בטענה שזכרון הדברים אינו יוצר קשר חוזי מחייב.
ב. המשיבים ביקשו פסק דין הצהרתי בדבר תוקפו המחייב של זכרון הדברים וכן סעד של אכיפה. המערער העלה שתי טענות עיקריות להגנתו. טענתו הראשונה והעיקרית היתה כי ההתניה "אופציה לשבוע" נועדה לעכב את תחילת תוקפה של ההתקשרות, באופן שלכל אחד מן הצדדים תעמוד הזכות שלא להתקשר. טענה אחרת היתה כי זכרון הדברים לא יצר התקשרות מחייבת שכן לא כלל כל התנייה לגבי תשלום המחיר. המשיבה 2 העידה כי בין הצדדים הוסכם שתנאי התשלום לפרטיהם יסוכמו ביניהם בעת עריכת ההסכם הסופי ומכאן שזכרון הדברים לקה מבחינת המסויימות. ביהמ"ש המחוזי דחה את שתי הטענות וקיבל את התביעה. הערעור נדחה.
ג. באשר לטענה שהאופציה ניתנה לשני הצדדים - האופציה ניתנה למשיבים בלבד כדי לאפשר להם לבדוק את הטעון בדיקה לעניין מעמד המקרקעין. האופציה כניסוחה וכרוחה, לא היוותה אלא תנאי מפסיק שהברירה להכניסו לתוקף ניתנה בידי המשיבים לבדם, לצורך שהוגדר בגוף ההתקשרות.
ד. אשר לטענה שזכרון הדברים לקה מבחינת המסויימות ובהיעדר מסויימות מתחייבת המסקנה שהצדדים לא הגיעו לכלל גמירות דעת ליצור קשר מחייב - זכרון הדברים מעיד על קיומה של גמירות דעת ליצירת קשר מחייב. מסקנה זו עולה הן מגופו של זכרון הדברים, לרבות התנייה בנושא הפיצויים המוסכמים במקרה של הפרה, והן משורה של נסיבות אחרות שנמנו בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי. על חסרונו של תנאי מוסכם בנושא מועדי ושיעורי התשלום ניתן להתגבר בעזרת המנגנון הנורמטיבי הקבוע בסעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי). אף העובדה שהצדדים נדברו לסכם את תנאי
התשלום בשלב עריכת ההסכם הסופי, אינה שוללת את ההיזקקות למנגנון ההשלמה הנורמטיבי.
ה. יש שביהמ"ש מסיק מחסרונו של תנאי חיוני להתקשרות, כי ההתקשרות לא קמה, היינו שהיעדר המסויימות מעיד על אי גמירות דעת להתקשר. אבל תהליך זה אינו מכני או אוטומטי וביהמ"ש נזקק לו רק כאשר שאלת קיומה של גמירות דעת מעוררת כשלעצמה ספק. לא כך הדבר כאשר גמירות דעתם של הצדדים להתקשר נלמדת מן המצוי בחוזה ובנסיבות כריתתו ברמת הסתברות מספקת. במקרה כגון זה, היעדר התנייה ביחס לאחד מרכיבי העיסקה ניתן להשלמה ממקור חיצוני ואינו פוגם בשלימות ההתקשרות.

(בפני השופטים: מצא, אנגלרד, י. גולדברג. עו"ד עמי סביר למערער, עו"ד משה הרצוג למשיבים. 23.4.98).

=בג"צ 5935/96 - פלונית נגד שר הפנים

*סירוב להעניק זכות ישיבת קבע לתושב איזור עזה שנישא לאזרחית ישראליות(העתירה נדחתה).

א. העותרת, אזרחית ותושבת ישראל, נישאה לפלוני שהוא תושב איזור עזה. לבני הזוג נולדו ילדים. עתירת העותרת היא למתן צו שיורה לשר הפנים ליתן לבעלה אשרה לישיבת קבע בישראל, בטענה כי הבעל סייע לשירותי הבטחון הישראליים ואם ייאלץ לשוב לעזה חייו יהיו נתונים בסכנה וכן כי זכותה וזכות ילדיהם המשותפים היא כי אבי המשפחה יוכל להיות יחד עמם בישראל. העתירה נדחתה.
ב. הבעל מסר בהזדמנויות שונות ובמהלך תקופה קצרה ידיעות אחדות לשירות הבטחון אך מעולם לא גוייס כסייען ומעולם לא הופעל בדרך ממוסדת. גם טענת הבעל כי בהיותו בכלא תרם בעקיפין לסיכול כוונת בריחה של כלואים פלשתינאים אינה משנה את פני הדברים. הבעל גם לא הוגדר בקרב הרשויות והתושבים בעזה כמשתף פעולה או כסייען לישראל, כך שלטענת העותרת כי הרחקתו של הבעל לעזה עלולה לסכן את חייו לא הונחה תשתית.
ג. אשר לטענה כי משנשא הבעל ישראלית והוליד ילדים ישראליים זכאי הוא וזכאים הם שמשפחתם תוכל לקיים חיים בצוותא בישראל - ביהמ"ש נוטה היה לייחס לטענה זו משקל נכבד אלמלא העובדה שהבעל מעורב ומעורה בביצוע עבירות פליליות רבות. הוא ידוע כמתמכר לסמים מסוכנים ובשל חלק מאישומיו הוא נתון עתה במעצר עד תום ההליכים. על רקע זה הגיע המשיב לכלל מסקנה כי היענות לבקשתו למתן אשרה לישיבת קבע בישראל עלולה לסכן את בטחון הציבור. במסגרת שיקול הדעת הנתון לו רשאי המשיב להחליט על פי נסיבותיו של כל מקרה נתון אם ראוי להיענות לבקשה מעין זו משיקולים הומניטריים, ובענייננו הנסיבות שהכריעו את הכף נגד היענות לבקשה מצדיקות את ההחלטה האמורה.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, גב' בייניש. עו"ד צבי ששון לעותרת, עו"ד שי ניצן למשיב. 1.4.98).

=ע.א. 7106/96 - קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח' נגד מישל ביתן

*התערבות ביהמ"ש שלערעור בשיעורי הפסד כושר השתכרות בגין רשלנות רפואית(מחוזי ת"א - ת.א. 65/90 - הערעור נתקבל).

א. המשיב, יליד פברואר 67, תבע את המערערים בגין רשלנות רפואית של המשיב השלישי. בעת האירוע היה המשיב כבן 17 שנים ועבד כמציל בבריכת שחיה. הוא עבר ניתוח אצל המשיב השלישי וביהמ"ש המחוזי קבע שעקב האירוע נגרמה למשיב נכות בשיעור של %15 בגין נזק שנגרם לאפו. נזק זה גרם להגבלה קלה בנשימה וכן לפגיעה
אסטטית וכן נגרמה לו נכות נפשית בשיעור של %5. את הפגיעה בתפקודו של המשיב קבע ביהמ"ש בשיעור של %10. לדעת ביהמ"ש, בשל הנכות שנגרמה למשיב לא יימנע ממנו לעבוד כמציל גם בבריכות סגורות, אך בשל הנכות צומצמה קשת המקצועות שבהם יוכל המשיב למצוא את מחייתו ועל כן יש לחשב את הפסד כושר ההשתכרות בשיעור של %10. את כושר ההשתכרות של המשיב לולא האירוע קבע ביהמ"ש המחוזי בשיעור של 8,800 ש"ח לחודש, בהסתמך על תלושי משכורת שהוצגו בפניו לגבי השתכרות המשיב בשלשה חודשים שקדמו לאירוע, דהיינו החודשים מאי, יוני ואוגוסט 84. ביהמ"ש הורה שמסכום הפיצויים ינוכה מס הכנסה כדין. הערעור נתקבל.
ב. לא היה מקום לקבוע את כושר השתכרותו של המשיב לולא האירוע בסכום שנקבע ע"י ביהמ"ש אך ורק בהסתמך על 3 תלושי משכורת בתקופה של 4 חודשים. בחודשי הקיץ הכנסתו של המשיב היתה גבוהה יותר, בשל כך שבתקופה זו עבד עבודה מלאה, מה שאין כן בחודשי החורף. כך שהחודשים שלפני האירוע שיקפו הכנסה חודשית גבוהה בצורה משמעותית מממוצע ההשתכרות של המשיב במשך השנה כולה. כמו כן, ביהמ"ש קבע שהמשיב יכול לחזור לעבודתו כמציל וכולל בבריכות סגורות ובנסיבות אלה הנכות התפקודית בשיעור של %10 אינה משקפת את הפסד כושר ההשתכרות שנגרם למשיב. בהתחשב בכלול הנסיבות ראוי לפסוק למשיב פיצויים בדרך של פיצוי גלובלי הן ביחס לעבר והן ביחס לעתיד. בדרך של אומדן נראה שהסכומים ההולמים הם 40,000 ש"ח בגין העבר, במקום כ-90,000 ש"ח כפי שנפסקו, ובעתיד הפסד של 120,000 ש"ח במקום הפסד של 880 ש"ח לחודש כפול מקדם ההיוון המתאים עד גיל 65. ביהמ"ש הורה על ניכוי מס הכנסה מסכומי הפיצויים ובכך טעה. זאת משום שתביעת המשיב לא היתה תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד יקותיאלי למערערים, עו"ד אלסטר למשיב. 13.5.98).

=רע"א 460/98 - מפעלי תחנות בע"מ נגד משה גדניאן ואח'

*עיכוב ביצוע פס"ד (הבקשה נדחתה).

המשיבים רכשו חנות בתחנת אגד בנהריה בחכירה לדורות לפני כ-10 שנים. בסמוך לאחר מכן עשו שינויים בחנות לרבות פתיחת כניסה לחנות לכיוון מזרח, מקום שם נמצא שטח נרחב השייך למבקשת. בשנת 89 החלה התדיינות בבימ"ש השלום בין המבקשת למשיבים בעניין השינויים, וביהמ"ש פסק כי על המשיבים להחזיר את המצב לקדמותו. המשיבים ביקשו לעכב את ביצוע פס"ד עד להכרעה בערעור ומשנדחתה בקשתם פנו בבקשה דומה לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש הורה על עיכוב ביצוע בכפיפות להפקדת ערבות בנקאית של 150,000 ש"ח, ואם יינתן למבקשת היתר בניה, יהא על המשיב להפקיד ערבות בנקאית נוספת של 200,000 ש"ח להבטיח את כל הנזקים שייגרמו עקב עיכוב הבניה. השופט התייחס בהחלטתו לכך כי ביצוע פסה"ד משנה מצב השורר במקום מזה 10 שנים וכן כי למבקשת לא ניתן עדיין היתר בניה ועל כן הפגיעה במשיבים חמורה יותר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בנסיבות המקרה מובן הוא כי ביצוע פסה"ד יותיר את הערעור חסר כל משמעות, ועל כן אין כל ממש בטענות המבקשים, כי איזון האינטרסים תוך התחשבות בסיכויי המשיבים לזכות בערעור לא נשקלו כהלכה. יתירה מכך, בהוראת השופט על הפקדת ערבות בנקאית נוספת במקרה שיינתן היתר בניה יש כדי לשמור על האינטרסים של המבקשת.
(בפני: השופטת דורנר. 25.2.98).

=ע.א. 704/96 - בן ציון לוי נגד כרטיסי אשראי לישראל בע"מ

*ביטול הסכם כרטיסי אשראי ע"י ויזה כאשר העסק מפעיל שיחות אירוטיות (הערעור נדחה).

בין המערער והמשיבה נחתם "הסכם הצטרפות" שלפיו הצטרף המערער, כלקוח, לעסק כרטיס האשראי "ויזה" המופעל ע"י המשיבה. בהתאם להסכם רשאית היתה המשיבה לבטלו וכך אמנם עשתה. לטענת המערער, הנימוק לביטול ההסכם היה זה שעסקו של המערער כולל, לטענת המשיבה, שירות של שיחות אירוטיות, ולדעת המערער, נימוק זה של שמירת המוסר, כביכול, מצד המשיבה אינו נימוק המצדיק ביטול ההסכם. המערער טוען עוד כי השירות של "ויזה" הינו שירות חשוב וחיוני ובשל מהותו יש להחיל על התנהגות המשיבה, כצד לחוזה, עקרונות מתחום המשפט הציבורי. המשיבה העלתה טענות בעלות אופי מקדמי לדחיית התובענה ובכלל זה שהמערער נהג במרמה כלפי המשיבה כשהתחייב שלא לקיים שירות של שיחות אירוטיות וכן נטענה טענת שיהוי. הערעור נדחה.
אין צורך להכריע במסגרת הערעור לא בטענה העקרונית שהעלה המערער ולא בטענות המקדמיות של המשיבה. זאת משום שביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו כי בבטלה את ההסכם לא ביקשה המשיבה לכפות את השקפת עולמה המוסרית על המבקש, אלא שהביטול נבע ממניעים כלכליים. ביהמ"ש הסתמך על עדות מטעם המשיבה בדבר נסיונה הכללי הגרוע עם גורמים העוסקים בתחום השיחות הארוטיות, כולל הטרדות של לקוחות המשיבה, בעלי כרטיס אשראי. די בנימוק זה לביטול ההסכם על פי תנאיו.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. עו"ד אביגדור פלדמן למערער, עוה"ד בנימין לוינבוק וגב' ליאת נצר למשיבה. 11.5.98).

=בש"פ 2563/98 - אנדריי שאולוב נגד מדינת ישראל

*סירוב לשחרר "ממעצר בית" לצורך השתתפות בחגיגות העצמאות (ערר על סירוב לאפשר שחרור מ"מעצר בית" להשתתפות בחגיגות יום העצמאות - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות וביהמ"ש הורה לשחררו בתנאי "מעצר בית" מלא. לקראת יום העצמאות הגיש העורר בקשה לביהמ"ש המחוזי להשתחרר מ"מעצר הבית" למשך שעות אחדות כדי שיוכל להשתתף בחגיגות יום העצמאות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין מקום להיעתר לבקשה והערר נדחה. הטעם היחיד לבקשה הוא הרצון לחגוג בציבור ביום החג הלאומי. אולם, בהנחה שיש טעם להחלטה בדבר החזקת העורר "במעצר בית" הרי הרצון להשתתף ביום חג, היום חג לאומי ואולי מחר חג דתי, אינו טעם טוב לשינוי ההחלטה של ביהמ"ש. טעם זה הוא בגדר שיקול זר לשאלה אם העורר חייב להימצא במעצר או במעצר בית. אם השתתפות ביום חג היא טעם טוב לשחרור ממעצר בית, ראוי היה לשחרר היום את כל הנאשמים הנתונים במעצר בית, כדי שיחגגו את יום העצמאות, ויהיה ראוי לעשות כן גם בעתיד לגבי נאשמים שונים, כל נאשם לפי החג היקר לליבו.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד דניאל כפיר לעורר, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 27.4.98).

=ע.פ. 1205/97 - האיל אבו סאלח נגד מדינת ישראל

*הרשעה ביבוא סמים (הירואין) מלבנון וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הורשע, יחד עם אחר, בקשירת קשר לביצוע פשע בעשיית עיסקה בסם וכן החזקת סם. על פי פסה"ד סיכמו המערער והנאשם השני עם פלוני, תושב לבנון, כי יקנו ממנו הירואין ובהתאם לסיכום שילמו 5,000 דולר וקיבלו שתי אריזות שהכילו הירואין בריכוז נמוך במשקל של קרוב ל-4 ק"ג. השניים נדונו ל-6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
טענתו הראשונה של המערער היא שאותו תושב לבנון שעמו נעשתה העיסקה היה סוכן משטרתי שהדיח את הנאשמים לדבר עבירה. אין לטענה זו סימוכין בחומר הראיות. הסניגור סמך טענה זו על העובדה שהלבנוני הציע לנאשמים את הסם במחיר מגוחך, אך אין בכך בלבד כדי לומר שהלבנוני היה סוכן מדיח. טענה אחרת בפי המערער שלפני השלמת העבירה הוא התחרט. הוא מבסס טענה זו על כך שלאחר השלמת העיסקה כששני הנאשמים היו אמורים לנסוע לחורשה בה הוטמן הסם ולקחת אותו, נראתה בסביבת מקום מכונית צבאית וכתוצאה מכך נתקף המערער פחד וסירב לנסוע לחורשה ורק הנאשם השני נסע לשם והביא את הסם. על כך יש להשיב כי לפחות העבירות של קשירת קשר לעשיית עיסקה הושלמו כבר קודם לכן בהשתתפותו המלאה של המערער. כמו כן, העובדה שהמערער נתקף פחד כשראה את המכונית הצבאית וסירב לנסוע לחורשה כדי ליטול את הסם אינה אומרת שהוא התחרט וחזר בו מביצוע העבירה. באשר לעונש - אין לקבל את הטענה כי מן הדין היה להטיל על המערער עונש נמוך מאשר על הנאשם השני שנטל את הסם ובידו נתפס הסם. כנגד זאת לנאשם השני אין עבר פלילי מכביד כמו שיש למערער ואין בעברו עבירות סמים כאשר המערער כבר נדון בגין עבירות סמים לתקופת מאסר ארוכה.
(בפני השופטים: קדמי, זמיר, טירקל. החלטה - השופט זמיר. עו"ד שפיגל למערער, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 6.5.98).

=בש"א 1854/97 - צוק אור בע"מ נגד קמור רכב בע"מ ואח'

*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור (הערעור נדחה).

המערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי תביעה נגד המשיבים שעניינה הפרת פטנט ישראלי הרשום ע"ש המערערת, ונושאו מתקן למניעת גניבות רכב. תוקפו של הפטנט עד ליום 2.7.98. בין הנתבעים, המשיבה היא יבואנית ומפיצה ראשית של מכוניות המיוצרות ע"י הנתבעת 6, החברה הגרמנית WMB. המערערת ביקשה להורות על המצאת כתבי בי-דין לחברת WMB ע"י המצאתם למשיבה שהיא מורשה בהנהלת העסקים של חברת WMB. ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי אין מעמדה של המשיבה עולה כדי "מורשה" של WMB. נגד החלטה זו הגישה המערערת בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון בתוך המועד הקבוע בחוק וכן הגישה בקשה לביהמ"ש המחוזי להיתר המצאה אל מחוץ לתחום. בקשה אחרונה זו נתקבלה ואז ביקשה המערערת את מחיקת הבקשה לרשות ערעור. משנתקלה המערערת בקשיים בהמצאת כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום, ביקשה לחזור ולבקש רשות ערעור על ההחלטה שאין המשיבה מורשה של WMB, אך בינתיים עבר המועד והוגשה בקשה להארכת מועד. רשמת ביהמ"ש העליון דחתה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
המועד להגשת בקשת רשות ערעור קבוע בתקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי והינו תוך 30 יום מהחלטת ביהמ"ש המחוזי. לפיכך, הארכת המועד תנתן רק "מטעמים מיוחדים שיירשמו". כאן בחרה המערערת למחוק את הבקשה לרשות ערעור שהוגשה במועד ובמקומה בחרה לפנות בבקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום. משמצאה כי מסלול זה ארוך הוא, מבקשת היא "להחיות" את הבקשה המקורית לרשות ערעור. אין היא מעלה כל טעם מיוחד המצדיק היענות לבקשה. לפיכך יש לדחות את ערעורה על החלטת הרשמת.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד יעקב קלדרון ורקפת פלד למערערת, עו"ד יהודה טלמון למשיבים. 29.3.98).

=בש"פ 2298/98 - אריה אבוחצירה נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר עומד לדין יחד עם נהג מונית בשם דואניס באשמה של שוד בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום, מי שיזם את המעשה הוא נהג המונית דואניס ובמעשה השוד גופו היה דואניס פעיל יותר מן העורר. אף כי ברור שחלקו של דואניס בביצוע השוד גדול יותר מחלקו של העורר, שוחרר דואניס, בהליך נפרד, בערובה ובתנאים. ביהמ"ש הגיע למסקנה שניתן להסתפק לגבי דואניס בחלופת מעצר בהתחשב בכך שאין לו עבר פלילי. כשבוע לאחר שניתנה החלטה זו לגבי דואניס ניתנה החלטה לגבי העורר ע"י שופט אחר שהורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש הסכים עם טענת הסניגור כי העילה של הסכנה לשלום הציבור מתקיימת בעורר פחות משהתקיימה בדואניס, אלא שלדעתו קיימות נסיבות אחרות שיש בהן כדי לאבחן את דואניס מן העורר. ביהמ"ש סבר כי הסיכוי של הימלטות העורר מהדין גדול יותר מזה של דואניס ודי בכך כדי לאזן את העובדה שהמסוכנות של העורר לאור חלקו בביצוע השוד קטנה יותר. הסניגור טוען כי יש בכך פגיעה בלתי מוצדקת בעקרון השוויון שבין הנאשמים ועררו נתקבל.
אכן העורר ברח ורק לאחר כשבועיים נעצר, אך ההימלטות היתה ככל הנראה ביטוי לבהלה ודיבוריו של העורר על אפשרות של בריחה לחו"ל לא היו אלא ביטוי למצוקה. העורר לא עשה דבר לממש בריחה לחו"ל. העובדה שהעורר נשוי ואב לילדה קטנה וכן שהוא חסר אמצעים מקטינה את החשש כי יימלט מן הארץ. בנסיבות המקרה חשש זה אין בו כדי להצדיק את החזקתו של העורר במעצר עד תום ההליכים. במיוחד כך נוכח שחרורו של דואניס מן המעצר. לעורר יש עבר פלילי והוא שיקול חשוב בהכרעת המסוכנות של נאשם, אך חשיבות השיקול בכל מקרה תלויה במהות העבר הפלילי ועברו של העורר אינו מכביד במיוחד. לפיכך ניתן לשחררו בערובה ובתנאים ובכלל זה "מעצר בית" מוחלט.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד יאיר גולן לעורר, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה. 21.4.98).

=ע.פ. 6509/97 - רחמים חדד נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לקבלת הוצאות עקב זיכוי חלקי במשפט פלילי (הערעור נדחה).

המערער הורשע באחת משתי עבירות שיוחסו לו, שהיא תקיפה הגורמת חבלה של ממש כלפי בן זוג והדחה בחקירה באיומים, וזוכה מחמת הספק מעבירה של מעשה סדום, אינוס והדחה בחקירה. עקב זיכויו ביקש המערער לפסוק לו הוצאות במסגרת סעיף 80(א) לחוק העונשין ובקשתו נדחתה ברוב דעות. הטענה המרכזית של הסניגור מתמקדת בביקורת חריפה שהטיח ביהמ"ש בהכרעת הדין בכל הנוגע לבדיקת האליבי של המערער. בהחלטתו נשוא הערעור התייחס ביהמ"ש (דעת הרוב) לנושא זה אך קבע כי בידי התביעה הכללית היה די והותר ראיות לכאורה נגד הנאשם להוכחת אשמתו לפי שני האישומים וזיכויו מהאישום השני נעשה "מחמת הספק ומחמת הספק בלבד" והחקירה בנושא האליבי לא הביאה לקיפוח הגנתו של המערער ולא היה בכך כדי למנוע הגשת כתב אישום נגדו. הערעור נדחה. המערער הורשע בתקיפה חבלנית של אשתו והדחה בחקירה והרשעה זו איננה אישום משני או שולי. הוא נדון ל-6 חודשי מאסר שממנו 50 ימים לריצוי בפועל. אין לומר כי שגגה יצאה מלפני ביהמ"ש כשלא זיכה את המערער בהוצאות לפי אף אחת מן החלופות של סעיף 80(א) לחוק העונשין.