בג"צ 4806/94 - ד.ש.א. איכות הסביבה בע"מ נגד שר האוצר ואח'
*ביטול זכות לקבלת תמריץ להעסקת עובדים בעקבות שינוי הגדרת הזכאים בצו של שר האוצר. *משמעות "זכות קניין" בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. *זכות לשוויון כחלק מ"זכות לכבוד" לפי חוק היסוד(העתירה נדחתה).
א. העותרת, הנותנת שירותים לפינוי פסולת ברחבי הארץ, טענה כי היא זכאית לקבל תמריץ כספי מאוצר המדינה לפי החוק לעידוד המגזר העסקי (קליטת עובדים) (להלן: חוק העידוד). חוק העידוד נועד לעודד קליטת עובדים נוספים במגזר העסקי כהוראת שעה, מיולי 91 ועד דצמבר 95. סעיף 1 לחוק קובע כי החוק לא יחול על "פעילויות המבוצעות ע"י... רשויות מקומיות... כל גוף שהמדינה או רשות מקומית... השתתפה בתקציבו בשנת המס הקודמת בשיעור של %30 או יותר...". העותרת החלה לקבל תמריץ כזה בחודש יולי 91. ביום 28.5.92 פירסם שר האוצר צו מתקן שלפיו לא יקבלו תמריץ גם אלה "שלמעלה מ-%30 מפעילותן במתן שירותים לרשות מקומית". ביולי 93 פירסם שר האוצר תיקון נוסף ולפיו לא יזכו בתמריץ "גופים שלמעלה משני שלישים מהכנסותיהם בשנת המס הקודמת מקורן ברשויות מקומיות". צו זה הוחל למפרע מיום 1.1.93. באשר לעותרת התעוררה השאלה לגבי הצו הראשון אם היא נתפסת ע"י החריג משום שלמעלה מ-%30 מהכנסותיה באים מ"רשויות מקומיות" ולא מרשות מקומית אחת. באשר לצו השני - התברר שלמעלה משני שלישים מהכנסותיה של העותרת מקורם ברשויות מקומיות. היא קיבלה הודעה כי לא תקבל את התמריץ החל בחודש יולי 92 על פי הצו הראשון מיום 28.5.92. העותרת הגישה ערר לוועדת עררים שהוקמה לפי החוק והערר נדחה ללא הנמקה. עתירת העותרת נדחתה.
ב. העותרת טוענת שהצווים סותרים את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, באשר "הם פוגעים בקניינו של אדם" בניגוד לאמור בסעיף 3 לחוק היסוד. אין יסוד לטענה זו. אמנם, זכות הקניין לפי חוק היסוד אינה מוגבלת לזכויות חפציות והיא יכולה לכלול גם זכויות אחרות בעלות ערך כלכלי, כגון חיובים למיניהם. אך יש גבול לזכות הקניין גם במשמעות הרחבה של חוק היסוד. מבחינה מושגית התמריץ לפי חוק העידוד, כמו תמריצים אחרים מאוצר המדינה, יכול להחשב קניין. אולם בענייננו השאלה מתייחסת לזכות הקניין לא מבחינה מושגית אלא מבחינה משפטית. התמריץ הוא במהותו סובסידיה שנועדה לשרת מדיניות כלכלית של הממשלה. מדיניות הממשלה משתנה עם שינוי הנסיבות. אין לאדם זכות שהסובסידיה תהיה כפי שהיתה: לא תשתנה ולא תתבטל. לעניין זה אין הבדל בין סובסידיה הנקבעת ע"י רשות מינהלית לבין סובסידיה הנקבעת ע"י המחוקק בחוק. על כן, הצו המתקן שצמצם את המעגל של מקבלי התמריץ מכאן ולהבא והוציא את העותרת ממעגל זה לא פגע בזכות של העותרת.
ג. עם זאת, ניתן להשאיר פתח לאפשרות שזכות לקבל תמריץ תחשב בנסיבות מיוחדות לזכות קניין כמשמעותה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אך בענייננו אין בכך כדי לשנות. שכן דבר אחד הוא שחוק או צו קובעים כי אדם זכאי לתמריץ בסכום מסויים ולאחר מכן בא חוק או צו ומקטין את השיעור או מבטל את התמריץ לגמרי, ודבר אחר הוא שחוק או צו קובעים כי אדם זכאי לתמריץ בסכום שייקבע מעת לעת ע"י רשות מוסמכת. במקרה כזה, כאשר אותה רשות מוסמכת קובעת את שיעור התמריץ היא אינה פוגעת בזכות.
ד. טענה אחרת בפי העותרת כי הצווים סותרים את חוק היסוד בשל כך שהם פוגעים בזכות לשוויון, אשר לטענת העותרת, נכללת בזכות לכבוד המוגנת ע"י חוק היסוד. גם טענה זו אין לה יסוד. אכן, בפסקי דין אחדים הובעה דעה כי הזכות לשוויון היא חלק מן הזכות לכבוד, אולם עדיין אין זו הלכה "וספק בעיני אם ראוי, בשלב זה, לקבוע הלכה כזאת". זאת ועוד, גם מי שגורס כי הזכות לשוויון היא חלק מהזכות לכבוד, לא בהכרח גורס שכל פגיעה בשוויון היא גם פגיעה בכבוד, כאשר הפגיעה מבוססת על שיקולים
ענייניים. העותרת לא הבהירה מדוע הבדל בין חברות, לעניין הזכות לתמריץ, המתבסס על שיעור ההכנסות של החברה שמקורן ברשויות מקומיות, פוגע בזכות לשוויון. כך שיש לדחות את הטענות כנגד תוקפם של הצווים.
ה. הצו המתקן הראשון שלל את הזכות לתמריץ מחברה שלמעלה מ-%30 מפעילותה "במתן שירותים לרשות המקומית". העותרת טוענת כי אינה נותנת לרשות מקומית אחת שירותים בהיקף שלמעלה מ-%30, אלא לרשויות מקומיות שונות ועל כן אין הצו חל עליה. טענה זו דינה להידחות. הכלל הפרשני הוא כי "האמור בלשון יחיד - אף לשון רבים במשמע, וכן להיפך" כאמור בחוק הפרשנות. התכלית של הצו היתה למנוע תמריץ כפול מחברה הנותנת שירותים בהיקף ניכר לרשות מקומית מכיוון שהרשות המקומית עצמה כבר קיבלה תמיכה מאוצר המדינה עבור שירותים אלה. כיוון שכך אין טעם להבדיל בין חברה שלמעלה מ-%30 מפעילותה מתרכזים ברשות מקומית אחת לבין חברה שלמעלה מ-%30 מפעילותה מתחלקים בין שתי רשויות מקומיות.
ו. העותרת טוענת כי הצו המתקן הראשון לוקה בחוסר סבירות באשר הוא חל "מהיום להיום". לשם הדיוק יש לומר כי צו זה לא הוחל על העותרת באופן מיידי שכן פורסם ברשומות ביום 28.5.92 והוחל על העותרת רק כחודש לאחר שנכנס לתוקפו. העותרת טוענת כי מכיוון שהתקשרה בחוזים שונים יש לתת לה תקופת מעבר של שנה מיום פרסום הצו. מצד העקרון יש מקום לטענה כי רשות מינהלית המקבלת החלטה פוגעת, צריכה לתת דעתה לשאלה אם להחיל את ההחלטה באופן מיידי או לקבוע לה תקופת מעבר, ובענייננו, היה מקום לקבוע תקופת מעבר. ברם, אם כי תקופת המעבר של חודש אחד קצרה מדי הרי תקופת מעבר של שנה ארוכה מדי. כיוון שהתמריצים שולמו אחת ל-3 חודשים צריך היה לתת לעותרת תקופת מעבר של 3 חודשים עד למועד התשלום השני שלאחר פרסום הצו. בנקודה זו בלבד יש לקבל את העתירה.
ז. אשר להוצאות המשפט - כיוון שרוב טענות העותרת נדחו, ספק אם ראוי היה, על פי המקובל בביהמ"ש, לזכות את העותרת בהוצאות המשפט. אעפ"כ הוחלט לזכות את העותרת בהוצאות המשפט, וזאת על שום שוועדת העררים, שדחתה את הערר המפורט שהעותרת הגישה על ההחלטה, לא נתנה כל נימוקים להחלטתה. נכון הדבר שהתקנות המסדירות את הקמתה ותיפקודה של ועדת העררים אינן מטילות על הוועדה חובה לנמק את החלטותיה. אך חובת ההנמקה מוטלת על כל בית דין, לרבות ועדת עררים, אף ללא הוראה מפורשת בחוק או בתקנות.
(בפני השופטים: זמיר, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר. עו"ד ישראל וינבוים לעותרת, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 4.5.98).
ע.א. 699/92 - נציב מס הכנסה ופקיד שומה תל אביב נגד רחמים מיכאל
*פירוש סעיף בחוק מיסוי בתנאי אינפלציה לעניין הכרה בהוצאות מימון(מחוזי ת"א - עמ"ה 301/88 - הערעור נתקבל).
א. המשיב (להלן: הנישום) היה בעל עסק של חומרי בנין. בשנים 82-83 ניהל ספרים בשיטה חד צידית והיה לפי החוק במעמד של "נישום לעניין חוק זה" (להלן: נלח"ז). בשנת 82 רכש הנישום משאית באמצעות הלוואה ובהיותו נלח"ז כאמור, חלה עליו הוראת אחד הסעיפים בחוק המיסוי שלפיו הותרו לו בניכוי בשנים הנ"ל רק %20 מהוצאות המימון (הריבית) בגין אותה הלוואה. בשנת 84 הפך המשיב מנלח"ז ל"נישום זכאי" (קטיגוריה של נישומים שעל פי חוק המיסוי בתנאי אינפלציה זכאים להגנה אינפלציונית רחבה). מבחינה טכנית מתבטא מעבר זה במעבר משיטה חשבונאית חד צידית, בה לא מופיעים נתונים לגבי ההון העצמי, לשיטה חשבונאית דו צידית המושתתת על מאזן, בו מופיע אלמנט ההון העצמי, החשוב לענייננו. בשלב מעבר זה
בוצעה אצל הנישום, בפעם הראשונה, קביעה של ההון העצמי. ההון העצמי זוכה בהגנה בפני שחיקה אינפלציונית ומטעם זה יש חשיבות רבה לקביעת היקפו.
ב. המשיב טען כי יש להוסיף להון העצמי בתחילת 84 את הוצאות המימון של השנים 82-83 שלא הותרו לו בניכוי (%80 מהוצאות המימון) וזאת בהתאם להוראות סעיף 2(4)(ב) לסייגים לקביעת ההון העצמי הכלולים בתוספת הראשונה לחוק המיסוי, ואילו פקיד השומה סירב להכיר בהוספת ההוצאות להון העצמי. שני הצדדים היו חלוקים בפרשנותו של סעיף 2(4)(ב) הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדתו של הנישום לעניין זה וקבע כי על פי לשונו של סעיף 2(4)(ב) יש להחיל את הסעיף על המקרה הנדון. הערעור נתקבל.
ג. לאחר בדיקת מטרת חוק המיסוי בתנאי אינפלציה, לשונו של הסעיף והמניעים שעמדו מאחורי החוק והחלתו עולה המסקנה כי הדין בפרשנות הסעיף הוא עם פקיד השומה ולא עם הנישום.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. 10.3.97).
רע"א 6553/97 - חגאי אפרים ואח' נגד חברת עבודי חיים בע"מ
*ביטול שיקים ע"י מנהלי חברה באשר השיקים סוחרו בניגוד להסכם כ"התנהגות שלא בתום לב" של המנהלים. *תמורה לשטרות בעיסקת היסוד. *טענת הגנה של כשלון תמורה. *החזקה של אחיזה כשורה(מחוזי ת"א - ע.א. 1001/93 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיבה קיבלה 4 שיקים שנמשכו ע"י שתי חברות (להלן: המושך) לפקודת פלוני (להלן: הנפרע) לתאריכים אוקטובר ונובמבר 91 (להלן: השיקים). המערערים, מנהלי החברות מושכות השיקים, חתמו במרץ 91 על הסכם עם הנפרע, לפיו, בתמורה לשיקים, ינכה הנפרע שיקים של לקוחותיו אצל החברות. בהסכם נאסר על הנפרע לסחר את השיקים לצד שאינו מוסד בנקאי והוא התחייב שלא לעשות כן. תנאי זה לא צויין על גבי השיקים עצמם. הנפרע סיחר את השיקים, בניגוד להסכם, והסב אותם למשיבה (להלן: הנסב). בתגובה, שלחו המערערים לבנק הודעת ביטול לשיקים. בימ"ש השלום קבע כי לא היה כשלון תמורה מלא בין הנפרע לבין המושך ולחילופין אף אם היה כשלון תמורה מלא, הרי כשלון התמורה קדם לסיחור ודי שהאוחז הינו אוחז בעד ערך כדי לגבור על טענת ההגנה של כשלון התמורה. על כן חייב את המושך בתשלום השיקים.
ב. אשר למערערים קבע ביהמ"ש כי מאחר ואחד המערערים ידע שהתנאי האוסר סיחור אינו תופס כלפי צד ג', והיה ידוע וברור להם כי השיקים בידי הנסב וצריך לכבדם במועד פרעונם, הרי שביטול השיקים נגוע בחוסר תום לב מצד המנהלים, ועל כן חייב את המושך במלוא סכום השיקים ואת המנהלים (המערערים) בתשלום הפרשי הצמדה וריבית. שני הצדדים ערעורו לביהמ"ש המחוזי וזה דחה את ערעור המערערים וקיבל את ערעור המשיבה, וחייב את המערערים בתשלום מלוא סכום השיקים. לדעת ביהמ"ש המחוזי, כאשר יודע מושך שיק כי השיק שנמשך על ידו סוחר לצד שלישי ואעפ"כ הוא מבטלו, הרי שהוא עוצם את עיניו לאפשרות שמדובר באוחז כשורה ולפיכך הינו חסר תום לב. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. המערערים טענו כי נושא תום הלב בפסקי הדין של שתי הערכאות הועלה מבלי שטענה זו נטענה ע"י המשיבים בכתב תביעתם ועל כן לא צריך היה לבסס עליה את חיובם. טענה זו אין לקבלה. במהלך הדיון הובאו כל העובדות שעל תשתיתן ניתן היה לבחון את נושא תום הלב ולפסוק בו. המשיבים העלו טענה זו בסיכומיהם בבימ"ש השלום ואף המערערים התייחסו אליה בסיכומיהם שם. כן הועלתה הטענה בביהמ"ש המחוזי בבקשה לרשות ערעור ומכאן שלא נגרם למערערים עוול ועיוות דין.
ד. חיוב המערערים - המנהלים - ע"י בתי המשפט דלמטה היה מבוסס על חוסר תום לב בביטול השיקים בידיעה כי הם סוחרו לצד ג'. לעניין זה יש לקבל את הערעור בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. במישור השטרי נטענו טענות ההגנה של המערערים בשני ראשים: האחד, כשלון תמורה מלא מצד הנפרע; השני, סיחור השיקים בניגוד להסכם בדבר איסור סיחורם. הטענה של כשלון תמורה נדחתה לאחר שבימ"ש השלום קבע כי במסגרת עיסקת היסוד מסר הנפרע למושך שיקים לבטחון למקרה ויפר את ההסכם ומשניתנו השיקים הללו שוב אין לטעון לכשלון התמורה. בנוסף סבר בימ"ש השלום כי אף לו היה כשלון תמורה, הרי כשלון התמורה קדם לסיחור ודי בכך שהאוחז בשטר יהיה אוחז בעד ערך ואין נדרש מצידו להוכיח אחיזה כשורה. ביהמ"ש הסתמך על פס"ד גויסקי (פד"י ט"ז(1) 595) שם נקבע כי "טענת ההגנה שעלתה לקונה עקב כשלון התמורה, רק לאחר הסיחור, אינה משמשת לו במקרה זה מענה לתביעת הנעבר". קביעות אלו של בימ"ש השלום אינן נקיות מספקות.
ה. אשר להתייחסות לשיקים שניתנו כבטוחה ע"י הנפרע כאל תמורה בעיסקת היסוד - התמורה לפי עיסקת היסוד היא, שיקים של לקוחות של הנפרע במסגרת נכיון שטרות, אותם אמור היה הנפרע למסור למושך כנגד השיקים שנמסרו ע"י המושך לנפרע ותמורה זו לא ניתנה כלל. אשר ליישום הילכת גויסקי - אין להחילה בענייננו משני טעמים: ראשית, משום השוני העובדתי בין שני המקרים - שם לא היה פגם במסירה ואילו כאן היה כזה. שם, אספקת הסחורה היתה צריכה להיעשות לאחר מועד הסיחור ומכאן שבעת הסיחור עדיין לא נכשלה התמורה ואילו כאן, הן עקב הפרת התנאי האוסר סיחור והן עקב היות ההפרה צפוייה במידה ממשית בהקשר למסירת השיקים לנכיון, ניתן לגרוס כי אין מדובר בכשלון תמורה עתידי גרידא. שנית, לגופה של הלכת גויסקי, ראוי להעיר שהלכה זו בעייתית היא ומשכה אליה חיצי ביקורת.
ו. ברם, אין צורך להיזקק כאן כלל להילכת גויסקי משום שעומדת למושך הגנה אחרת, סיחור השיקים בניגוד לתנאי מפורש בהסכם בין המושך והנפרע. התנאי האוסר את הסיחור הינו תנאי במסירה על פי סעיף 20(ב)(2) לפקודת השטרות והוא הופר. לקביעה זו מספר השלכות: ראשית, עקב סיחורו של השטר בניגוד לתנאי נפגמת זכות הקנין של הנעבר באופן המעניק למושך טענת הגנה שטרית המהווה עילה לגיטימית לביטול השיקים; שנית, כדי להתגבר על טענת הגנה זו על אוחז השטר - המשיבה - להוכיח כי אחיזתו בשטר הינה במעמד של אוחז כשורה ולא די באחיזה בעד ערך.
ז. לאוחז בשיקים עומדת החזקה לכאורה כי הוא אוחז כשורה (סעיף 29(ב) לפקודת השטרות) ובאופן רגיל על המושך לסתור חזקה זו. לא כך כאשר זכות הקנין בשיקים לוקה בפגם קנייני מסוג אלו המנויים בסעיף 29(ב) שאז, נטל הראייה בדבר היות האוחז אוחז כשורה, הוא על האוחז. אין לגרוס כי על המושך, הטוען לפגם קנייני בשטר, להוכיח שהאוחז אינו אוחז כשורה.
ח. באשר להשלכת ביטולו של שיק - בענייננו עומדת לבדיקה השאלה אם בעת ביטול השיקים היה המושך זכאי - מכח הדין - לבטלם. לשם כך יש "להקפיא" את המצב בנקודת הזמן בה נעשה הביטול ובאותה נקודת זמן היה המושך זכאי, מכח הדין, לבטל את השיקים וזאת, גם אם יוכח בסופו של משפט כי הנסב היה אוחז כשורה.
ט. סעיף 39 לחוק החוזים מטיל את חובת תום הלב. נראה כי יש להחיל את עקרון תום הלב גם בדיני השטרות בכל מצב בו לאדם שליטה על קיום חיוב שטרי כלפי אוחז השטר. מכאן שמניעת פרעון החיוב השטרי צריכה להיעשות בתום לב. בענייננו, אין ספק שהמבטל ידע כי השיקים סוחרו לצד שלישי, ברם, עובדה זו אינה אומרת שידע בעת הביטול כי הצד השלישי הוא אוחז כשורה. אין לייחס למערערים חוסר תום לב
מחמת שבבטלם את השיקים לא שיוו לנגד עיניהם אפשרות שהנסב הינו אוחז כשורה. כך שלא היה בביטול השיקים הפרת חובת תום הלב ועל כן אין להטיל חיוב אישי על המערערים.
י. פסה"ד ניתן מפי השופטת שטרסברג-כהן. השופט טירקל הוסיף כי יש לבטל את חיובם של המערערים שכן במקרה הנדון סיחר הנפרע את השיקים לנסב בניגוד לתנאי מפורש ולפיכך נפגמה זכות הקניין של הנסב-הנעבר באופן שלא היה זכאי להיפרע עוד מהמושך אלא אם כן היה מוכיח שהוא בא בגדר אוחז כשורה. במצב דברים זה היו המערערים זכאים לבטל את השיקים. השאלה בדבר מידת התלות הרצויה בין תום הלב ה"חוזי" לבין תום הלב ה"שטרי" ראוייה לדיון מעמיק ומיוחד ואין צורך לדון בה כאן.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד יעקב נתנאל למבקשים, עו"ד רן עמרם למשיבה. 14.5.98).
בג"צ 2096/98 - היועץ המשפטי לממשלה נגד ועדת השחרורים ואח'
*ביטול החלטת ועדת השחרורים שהחליטה על שחרור מוקדם של אסיר בטחוני למרות התנגדות גורמי הבטחון(העתירה נתקבלה).
א. המשיב השני (להלן: המשיב) הורשע בנובמבר 92 בבימ"ש צבאי בעבירות של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, פגיעה בבטחון האיזור, הריגת חשוד בשיתוף פעולה, יידוי אבנים והסתה. בחלק מן העבירות הורשעו גם ארבעה אחרים שהיו שותפים למעשיו של המשיב. ביהמ"ש הצבאי גזר למשיב 10 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. באוקטובר 97 קיימה ועדת השחרורים דיון בבקשתו של המשיב לשחרור מוקדם. העותר התנגד לבקשה והציג חוות דעת של השב"כ שלפיה שחרורו של המשיב יסכן את שלום הציבור ובטחונו. ועדת השחרורים קבעה שיש לשחרר את המשיב שחרור מוקדם. היא ציינה כי 2 משותפיו של המשיב שוחררו ברשיון ע"י ועדת השחרורים, האחד תוך הבטחה שלא יחזור לארץ לצמיתות והשני ללא כל תנאי. שניים אחרים שוחררו מכח ההסכמים עם הרשות הפלסטינית. הוועדה ציינה בהחלטתה כי אמנם חוות דעת של גורמי הבטחון מייחסת למשיב התנהגות שלילית וסיכון בטחוני ואולם החומר שהוגש אינו שקול כנגד העקרון המקודש של שוויון בין אסירים שביצעו אותם מעשים ואותן עבירות. העתירה נתקבלה.
ב. בדברי החקיקה הקובעים שחרור מוקדם ע"י ועדת השחרורים לא קבע המחוקק במפורש את גדרי שיקול דעתה של הוועדה והשיקולים שעליה לשקול. בה בעת, הוועדה ככל רשות מינהלית כפופה לכללים הרגילים בדבר סמכות הרשות המינהלית ושיקול דעתה. השיקול המרכזי שעל ועדת השחרורים לשקול, הינו הסיכוי כי האסיר לא יחזור לפעילות עבריינית לאחר שחרורו. כדי לקבוע זאת יכולה הוועדה לבחון, בין היתר, את התנהגותו של האסיר בבית הסוהר, את תכנית שיקומו, את עברו הפלילי ואת מהות העבירה בה הורשע. על הוועדה לנקוט, בין היתר, באמת מידה יסודית של שוויון ולוודא כי אין בהחלטתה ובשיקוליה משום נקיטת אמת מידה שאינה שוויונית.
ג. בענייננו, נראה כי ועדת השחרורים לא נתנה משקל ראוי לשיקול המרכזי והוא השיקול בדבר מסוכנותו של המשיב והחשש כי יחזור לפעילות עבריינית. הוועדה קבעה כי על יסוד עקרון השוויון בלבד היא מחליטה על שחרור המשיב. מכאן כי לא ניתן כל משקל - ולמצער לא ניתן משקל מספיק - לתשתית העובדתית המצביעה לכאורה על הסכנה הכרוכה בשחרורו של המשיב והסיכון כי יחזור ויעסוק בפעילות עבריינית. די בטעם זה כדי לקבוע כי ועדת השחרורים לא איזנה כראוי בין השיקולים והחלטתה בטלה.
ד. גם אם תתקבל טענת המשיב כי ועדת השחרורים בחנה את מסוכנותו לגופו של עניין ונתנה משקל ראוי לשיקול מרכזי זה, עדיין אין בנסיבות המקרה אותה תשתית עובדתית, שיש בה כדי להקים יסוד לטענת ההפליה, שעליה סמכה יתדותיה. נכון כי שותפיו של המשיב שוחררו ממעצרם, אך שניים מהם שוחררו במסגרת ההסכמים המדיניים עם הרשות הפלסטינית ואין יסוד להשוות את נסיבות שחרורם לנסיבות שחרורו של המשיב. שותף שלישי שוחרר אמנם ע"י ועדת השחרורים, אך שחרורו הותנה בעזיבתו את הארץ והאיזור לחו"ל ואילו המשיב אמור להישאר באיזור. באשר לשותף הרביעי ששוחרר - לגביו לא הצטבר כל מידע שלילי מה שאין כן לגבי המשיב. מכאן כי דין החלטת ועדת השחרורים להתבטל.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עו"ד ענר הלמן לעותר, עו"ד ג'ואד בולוס למשיב. 12.5.98).
בש"פ 2484/98 - מדינת ישראל נגד פלוני
*שחרור בערובה של קטין ערבי ע"י שליחתו להסתכלות למעון פתוח כאשר מעונות סגורים קיימים רק לקטינים יהודים(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
א. המשיב, קטין יליד 1981, עומד לדין פלילי בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבימ"ש לנוער. כתב האישום, שהוגש נגד המשיב עם שלשה נאשמים נוספים, מייחס למשיב 12 עבירות של גניבת רכב, פירוק רכב, שינוי זהות רכב וכן נהיגה בפסילה וללא ביטוח. המשיב נעצר בינואר 98 וביהמ"ש המחוזי נתבקש לעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש קבע כי קיימות ראיות לכאורה ויש בהן ובעברו הפלילי של המשיב כדי להצביע על מסוכנותו לציבור והשאלה היא רק אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. לביהמ"ש המחוזי התברר כי אותו זמן היה תלוי ועומד נגד המשיב משפט פלילי אחר בפני בימ"ש השלום לנוער, שבו הואשם המשיב יחד עם אחר בפריצה לרכב ונהיגה בפסילה וללא ביטוח. בימ"ש השלום החליט, לפני שהוא גוזר את דינו של המשיב, לשלוח אותו להסתכלות במעון "אחווה" שהוא מעון פתוח לנערים לתקופה של 3 חודשים. בהתאם להחלטה שהה המשיב במעון במשך חודש ימים והשתלב בחיי המעון באופן תקין. לאחר חודש נעצר ע"י המשטרה לצורך חקירה בחשדות המיוחסים לו בתיק נשוא ערר זה.
ב. לביהמ"ש המחוזי הוגש תסקיר מעצר שהמליץ להחזיר את המשיב למעון אחווה להשלמת ההסתכלות. שירות המבחן בחן אפשרות של שליחת המשיב להסתכלות למעון נעול "גילעם" הקולט נערים יהודיים, אך התברר שאין אפשרות לכך. לפיכך הוחלט להמליץ להחזירו למעון הפתוח אחווה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ההמלצה וקבע כי ההסתכלות במעון "אחווה" תשמש חלופת מעצר נאותה. יחד עם זאת קבע שיש להפקיד סכום כספי של 15,000 ש"ח וערבות צד ג' של 50,000 ש"ח להבטחת שהייתו הרצופה של המשיב במעון.
ג. בערר טוענת באת כח המדינה כי קיים חשש שהמשיב ימשיך בפעילותו העבריינית גם אם יימצא במעון "אחווה" ועל כן יש להחזיקו במעצר. היא מסכימה שהעבירות אינן מסוג העבירות שבדרך כלל מצדיקות מעצר עד תום ההליכים, וכן כי במהלך דברים רגיל היה המשיב נשלח לצורך הסתכלות במעון נעול ולא במעון פתוח, ואילו היה נשלח להסתכלות במעון נעול היתה זו לכל הדעות חלופת מעצר נאותה. אולם הוא נשלח למעון פתוח משום שכיום אין מעון נעול אלא לקטינים יהודיים ובשל שיקולים שונים אין שולחים קטין ערבי למעון הקיים. הערר נדחה.
ד. אכן, קיימת מסוכנות במשיב והשהות במעון "אחווה" לצורך הסתכלות אינה מסלקת את המסוכנות. אך אין בכך כדי להכריע את הכף, שהרי לעיתים קרובות חלופת מעצר ואפילו "מעצר בית" אינה מסלקת את המסוכנות לחלוטין. העובדה שנשארת
מידה של מסוכנות אינה שוללת, כשהיא לעצמה, את האפשרות של חלופת מעצר. מדובר בקטין שעשה צעדים ראשונים בדרך של חיי עבריינות ועדיין לא ננעלו שערי תקווה שאפשר להחזירו לדרך של חיים תקינים. הסכנה הצפוייה מן השהות של המשיב במעון הפתוח לצורך הסתכלות אינה גדולה עד כדי כך שתמנע את המשך ההסתכלות. ראשית, אף כי המעון אינו נעול, הוא נתון בפיקוח שוטף; שנית, העבירות המיוחסות למשיב הן בעיקר עבירות רכוש; שלישית, העבירות המיוחסות למשיב בוצעו כשהוא היה בסביבתו הטבעית בחברת עבריינים והחשש לביצוע עבירות כאלה יקטן כשיימצא במעון שבצפון הארץ בעוד שהוא מאיזור באר שבע; רביעית, המשיב לא ישוחרר לצורך הסתכלות אלא לאחר שיופקדו ערבויות וגם זה יהיה שיקול לנגד עיני המשיב שימנע בעדו לעבור עבירות.
ה. זאת ועוד, מוסכם גם על המדינה כי מן הראוי היה לשלוח את המשיב להסתכלות אלא שזו צריכה להיות במעון נעול. אולם המדינה לא יצאה ידי חובתה בעניין זה כלפי החוק, כלפי עקרון השוויון ואף כלפי המשיב, שעד כה לא הקימה מעון נעול לנערים ערביים. גם אם יש לכך הסבר וסיבה, אין בכך הצדק שהמשיב ישלם את מלוא המחיר ויהיה נתון במעצר במקום בהסתכלות. במצב זה, אפילו נותרה מידה של מסוכנות מן המשיב, יש הצדקה לכך שהציבור יטול על עצמו מידה זו של מסוכנות שהיא מצומצמת כדי לקיים את צו ההסתכלות.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' נעמי גרנות לעוררת, עו"ד יונס אלקרינאוי למשיב. 5.5.98).
ע.א. 2144/98 ואח' - א.ש. רהט הנדסה בע"מ ואח' נגד כונס הנכסים לנכסי הר-סיך לבנין בע"מ
*החלטה אחרת" לעניין הצורך בקבלת רשות ערעור על החלטה של בימ"ש בתיק כינוס נכסים שבקשה מסויימת אין עניינה לתיק הכינוס(הערעור נמחק באשר היה צריך להגיש בקשה לרשות ערעור וכן נדחתה בקשה להארכת מועד).
א. בתביעה של בנק הפועלים נגד נכסי הר-סיך לבנין בע"מ ניתן פס"ד לטובת בנק הפועלים ומונה כונס נכסים לחברה. בין המערערות לבין הר-סיך נכרת בשעתו חוזה שעניינו ביצוע עבודות בנייה קבלניות. המערערות נתנו להר-סיך שיקים והר-סיך נתנה למערערות ערבויות בנקאיות. הכונס הגיש את השיקים של המערערות לביצוע בלשכת הוצל"פ וכן ביקש עיקול הכספים שהבנק צריך לשלם למערערות על פי הערבויות הבנקאיות. המערערות פנו לביהמ"ש המחוזי, במסגרת תיק הכינוס, בבקשה למתן הוראות וביקשו כי ביהמ"ש יורה למשיב להפסיק את גביית השיקים ולבטל את העיקול שהטילה לשכת ההוצל"פ. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למתן הוראות בקבעו כי בין המערערות לבין המשיב מתנהלים בבימ"ש השלום הליכים בנוגע לביצוע השיקים ובמסגרת זו אמור ביהמ"ש לדון גם בשאלת העיקול על כספי הערבויות הבנקאיות. על החלטה זו הוגש ערעור והמשיב טוען כי נדרשה רשות לערער מאחר שמדובר ב"החלטה אחרת". המערערות טוענות כי מדובר בפס"ד ולחילופין אם מדובר ב"החלטה אחרת" הן מבקשות הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור. הוחלט כי מדובר בהחלטה אחרת הטעונה קבלת רשות ערעור וכי אין הצדקה להארכת המועד.
ב. אין מדובר כאן בהחלטה שניתנה במסגרת מתן הוראות, שמביאה את המחלוקת בין הצדדים לכלל סיום אף כי הליכי הפירוק ימשכו, שאז מדובר בפס"ד שהערעור עליו בזכות. אין בהחלטת ביהמ"ש המחוזי משום "פס"ד" הפותר את הסכסוך בין המערערות לבין המשיב. זכויותיהם המהותיות של אלה יוכרעו בהליכים למימוש השיקים המתנהלים בבימ"ש השלום. כל שקבע ביהמ"ש של הכינוס שהעניין צריך להיות נדון בבימ"ש השלום ולא בפניו. כך שמדובר ב"החלטה אחרת" שהערעור עליה ברשות. אשר
להארכת המועד - האיחור נעוץ בסיווגו המוטעה של הליך הערעור הנדרש וטעות מעין זו אינה מהווה "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד ע. פלג למערערות, עוה"ד יצחק מירון ודרור אפרת למשיב. 18.5.98).
ע.פ. 7598/95 ואח' - צ'רלי בן שטרית, ערן גרבי וצ'רלי דהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים (הרואין) וחומרת העונש. *חילוט כספי סוחרי סמים(ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על אי חילוט כספי סוחרי סמים - הערעורים נדחו והערעור הנגדי נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון בחילוט).
א. בעקבות מידע מודיעני הציבה המשטרה מעקב אחר תנועותיהם של בן שטרית וגרבי כחשודים ביבוא כמות גדולה של סמים. ביום 9.2.94 נצפו השניים כשהם נוסעים במכונית הונדה סיביק שהיתה בשימושו של בן שטרית מביתו של גרבי אל פרדס ונכנסים לתוכו. הם שהוא שם כמחצית השעה ולאחר מכאן חזרו לבן שמן מקום מגוריו של גרבי. יומיים לאחר מכאן נצפו השניים כשהם נוסעים בסיביק לכיוון הפרדס. כשהגיעו לפרדס ירד גרבי מהסיביק כשהוא מחזיק בידיו באת חפירה ונושא שקיות שחורות. לאחר שהסיביק עזבה את המקום עלו מן הפרדס קולות חבטה בחפץ מתכתי וכעבור כשעה חזר בן שטרית לפרדס, אסף את גרבי ויחד נסעו לכיוון ביתו של בן שטרית בבן שמן. בבדיקה שערכה המשטרה במקום נתברר כי נחפרה מחפורת שבה הונחו 3 דליים.
ב. אור לבוקר 17.2.94 נבדקה המחפורת, לאחר שמאן דהוא נצפה כשהוא ניגש למחפורת וחוזר ממנה. כעבור כארבעים דקות הגיעה לפרדס מכונית מסוג סיביק ואספה את הדמות שיצאה מן המחפורת ודקות מספר לאחר מכאן ניצפה בן שיטרית נוסע באיזור הסמוך בסיביק כשלידו יושב גרבי. במחפורת נתגלו חבילות הרואין בתוך 3 דליים במשקל כולל של 16.5 ק"ג. 12 חבילות בכל דלי. 36 חבילות הסם הוחלפו על ידי המשטרה ב-36 חבילות של "חומר דמי" ועל החבילות המחליפות פוזר חומר זוהר, הנצמד לגופים הבאים עימו במגע.
ג. על המקום קויימה תצפית על ליום 14.3.94. אותו יום סמוך לשעה 7 בערב נצפתה דמות היוצאת מן הפרדס עם שקית ביד, ניגשת לרכב ונוסעת בו לכיוון צומת אל על הסמוך. האחראי על המבצע הורה על איתור הרכב ומעצרו. דקות ספורות לאחר שהרכב עזב את הפרדס נצפה באיזור רכב שרייד של אשתו של בן שטרית כשהוא נוהג בו ולידו אדם נוסף. השרייד באה לכיוון צומת על אל, עצרה ליד רכב מסוג טויוטא שנשא עליו סימון של רכב שכור ומכאן חזרה השרייד על עקבותיה ונעצרה על ידי המשטרה. באותה שעה היו בה שיטרית וגרבי. על בגדיהם של השניים נתגלו סימנים של החומר הזוהר שפיזרה המשטרה על השקיות.
ד. המשטרה בדקה על פי מספר הרישוי את הרכב השכור והתברר כי המערער השלישי, דהן, שכר אותו יום את הרכב והשתמש בו. דהן נעצר וגם על ידיו נתגלה החומר הזוהר. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את בן שיטרית וגרבי בעבירות של קשירת קשר להחזקת סם, החזקתו של הסם וניסיון להחזקתו ודן את בן שיטרית ל-18 שנות מאסר ותשלום קנס של 450,000 ש"ח ואת גרבי ל-15 שנות מאסר ו-200,000 ש"ח קנס. דהן הורשע בקשירת קשר וניסיון להחזקת סם ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המדינה ביקשה לחלט סכומי כסף שנמצאו בחשבונותיהם של בן שטרית וגרבי אך ביהמ"ש המחוזי לא נענה לכך כאמור להלן. ערעוריהם של המערערים על הרשעתם ועל חומרת העונש נדחו ואילו ערעור המדינה בעניין חילוט הכספים נתקבל.
ה. באשר להרשעה - ביהמ"ש יכול היה לסמוך על העדויות בדבר זיהויים של השניים בחפירת המחפורת וכל הקשור בכך ולבסס על כך את הרשעתם. ניתן היה להרשיעם גם ללא גילוי החומר הזוהר על ידיהם ומה גם שנתגלה חומר זה. גם לגבי דהן מספיק בראיות שבאו לפני ביהמ"ש כדי לאשר את הרשעתו.
ו. אשר לעונשים שנגזרו על בן שטרית וגרבי - תרומתה של הרשות השופטת למלחמת החורמה בנגע הסמים, ובמיוחד כשמדובר בסמים קשים וקטלניים, היא בהטלת עונשים שיהיה בכוחם להרתיע את אלה המשלבים עצמם בשרשרת ההפצה מלהמשיך ולעסוק בפעילות זו. על פי כמות הסם שנתפסה נמנים בן שטרית וגרבי על הרובד העליון של העוסקים בהפצת ההרואין ובתור שכאלה ראויים השניים לעונשים שחומרתם תבטא במלואו את הסיכון שכרוך בפעילותם ואת הענין שבהרתעת אחרים מללכת בעקבותיהם. הסניגורים ביקשו ליתן משקל של ממש לקולא להשלכות הקשות שיש למעצר ממושך של הנאשמים על בני משפחותיהם, ואולם, תכלית הענישה בעבירות סמים שוללת התחשבות בנסיבות אישיות, ובין היתר בהשלכת העונש על בני המשפחה. הסניגורים ביקשו את "רחמי בית המשפט" על ילדיהם של שולחיהם, ואולם תכלית הענישה של ספקי סמים מחייבת את ביהמ"ש "להקשיח את לבו" עמם. ספקים אלה אינם מגלים רחמים כלפי בני משפחותיהם של צרכני הסמים ואל להם לצפות לכך שהציבור במאבקו נגד נגע הסמים יגלה רחמים כלפי בני משפחותיהם. גם העונש שהוטל על דהן אינו חמור מדי.
ז. אשר לערעורה של המדינה - לבקשת התביעה הכריז ביהמ"ש על בן שטרית וגרבי כ"סוחרי סמים" כאמור בסעיף 36א(ב) לפקודת הסמים והורה על חילוט מכונית השרייד של אשתו של בן שטרית ואופנועו של גרבי ככלי רכב ששימשו "כדי לאפשר" את ביצוע העבירות. עם זאת דחה ביהמ"ש את בקשת התביעה לחלט סכומי כסף שנתפסו ברשותם של השנים: בחשבונות הבנק של בן שטרית נתפסו 450,000 ש"ח בחשבון פקדון ו-19,000 ש"ח בחשבון עו"ש ובביתו של גרבי נתפסו במזומנים 153,000 ש"ח ו-15,000 דולר ובנוסף לכך 27,000 ש"ח בחשבון חסכון בבנק. את החלטתו שלא לחלט את הכספים נימק ביהמ"ש בקביעה ש"אין לאל ידי לקבוע בצורה נחרצת וחד משמעית את מקורם של הכספים הללו" ובהתחשב בכך שלשיטתו של ביהמ"ש "ניתן להשית על הנאשמים סנקציה כספית הולמת גם בדרך אחרת, שהיא דרך המלך בעיני במקרה דנן...", גזר על השניים ענשי קנס כבדים שסכומיהם קרובים לסכומי הכסף שנתפסו ברשותו של כל אחד מהם. בעניין זה יש לקבל את הערעור.
ח. בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 31(6) לפקודה רואים את סכומי הכסף האמורים כרכוש של שני המערערים "שהושג בעבירה של עיסקת סמים" וזאת כל עוד לא הוכיחו השניים את העובדות "המחלצות" מן החזקה. נטל הוכחתן של "העובדות המחלצות" מוטל על הנאשמים. קביעתו של ביהמ"ש שאין בידו לקבוע "בצורה נחרצת וחד משמעית" את מקורם של הכספים בביצוע עבירת הסמים אינה מספיקה להפרכת החזקה הקבועה בסעיף 31(6) לפקודה. מדובר ב"חזקה שבחוק" שנטל הפרכתה על "הנאשם" ואין הוא יוצא ידי חובתו ע"י הקמת ספק בלבד, אלא עליו להוכיח את גירסתו ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות לזכותו. משקמה לביהמ"ש המחוזי סמכות החילוט חייב הוא - מכח הנקיטה בלשון "יצווה" - להורות על חילוטו של "כל רכוש של הנידון שהושג בעבירה של עיסקת סמים" אלא אם כן סבר שאין לעשות כן "מנימוקים מיוחדים שיפרט". נימוקים כאלה לא פורטו בפסה"ד.
ט. עמדת התביעה שחילוט וקנס אינם אמצעים עונשים חילופיים נכונה היא. קנס מהווה עונש ותכלית הטלתו הינה "עונשית" ואילו חילוט אינו עונש ותכליתו אינה
"עונשית" אלא "הוצאת בלעו של גזלן מפיו". מן ההיבט הציבורי יש חשיבות ראשונה במעלה להבחנה בין השניים. זאת ועוד, קנס אפשר לא לשלם ולשאת תמורתו במאסר ואילו חילוט אינו "משתלם", אין מאסר תמורתו ובפועל הוא מקנה את הרכוש לציבור. לפיכך דין ערעור המדינה בעניין החילוט להתקבל. התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שידון בשאלת החילוט. יחד עם זאת הוחלט לבטל את הקנסות שהוטלו על שני הנאשמים.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד ששי גז וגיל דחוח לבן שטרית, עוה"ד אביגדור פלדמן וגב' סמדר בן נתן לגרבי, עו"ד אלי כהן לדהן, עו"ד גב' זמירה גולדנר למדינה. 18.5.98).
רע"א 230/98 - הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נגד אחמד נסרה
*ביטול חיוב חברת ביטוח בכיסוי חלק מתביעה בגין פריצה וגניבה כאשר המבוטח תבע בכוונת מרמה דמי ביטוח גם עבור סחורה שהוציא מהמקום לפני שאירעה הפריצה(מחוזי חיפה - ע.א. 4593/97 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש תובענה לבימ"ש השלום בעכו נגד המבקשת, לשיפוי בגין נזקי רכוש שנגרמו בפריצה לחנותו שבכפר אבו-סנאן. ביהמ"ש קבע שאמנם בוצעה פריצה לחנותו של המשיב, אך דחה את התביעה על יסוד הנימוק שהמשיב מסר למבקשת "עובדות כוזבות בנוגע לחבות המבטח בכוונת מרמה", ולפיכך פטורה המבקשת מאחריות. זאת באשר המשיב תבע מן המבקשת, על יסוד רשומות שהגיש, סכום העולה על 40,000 ש"ח כמשקף את נזקי הפריצה, בעוד שכמה ימים לפני הפריצה הוציא המשיב כמות רבה של סחורה מחנותו והעבירה למקום אחר, והסחורה שנותרה בחנות היתה בשווי הנופל בהרבה מסכום התביעה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב וחייב את המבקשת לשלם למשיב 10,000 ש"ח שהוא כרבע מסכום התביעה. ביהמ"ש לא התערב בקביעות העובדתיות של ביהמ"ש השלום, אך קבע כי העובדות "אין בהן כדי להוליך למסקנה הכרחית שאמנם היתה לו למערער (המשיב דנא) כוונה במובן המלא של המלה (חזות התוצאה של הטעיית הצד השני וחפץ בתוצאה זו)...". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח קובע "הופרה חובה... או שנעשה דבר... או שהמבוטח והמוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו". סעיף זה נועד, בין השאר, להרתיע את המבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות, בכוונת מרמה, כשהסנקציה היא פטור מוחלט מהחבות. אכן, צדק ביהמ"ש המחוזי שיש לפרש את תוכנו של הסעיף על דרך הצמצום. עם זאת, הפרשנות חייבת להיות כזאת שלא תכשיל את המטרה להרתיע את המבוטח מלבצע את המעשים הכלולים בו בכוונת מרמה.
ג. סעיף 25 לחוק אינו כולל הגדרה של הדיבור "בכוונת מרמה". צודק פרקליט המבקשת בטענתו כי דיבור זה כולל שלשה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. ממצאיו של בימ"ש השלום באים בגידרה של "כוונת המרמה" על שלושת יסודותיה האמורים. העובדות שנמסרו למבקשת לא היו נכונות, המשיב היה מודע לאי הנכונות של העובדות והוא ניצל את הפריצה כדי לנסות להוציא סכומי כסף שלא הגיעו לו. לפיכך בדין קבע בימ"ש השלום שאין לחייב את המבטחת לשלם למבוטח נזק כלשהו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. עו"ד יצחק גורי למערערת, עו"ד חזי כהן למשיב. 19.5.98).
רע"א 7669/96 - עירית נהריה נגד נתן קזס
*החזרת ארנונה שנגבתה ביתר ע"י עירית נהריה. *דחיית בקשה לרשות ערעור(מחוזי חיפה - ע.א. 128/94 - בקשה לרשות ערעור נדחתה וגם לגופו של עניין נפסק שהדין עם פסיקת ביהמ"ש המחוזי).
א. המשיב, תושב נהריה, מחזיק ומפעיל מאז 81 עסק של פאב. המבקשת סיווגה את העסק כחנות לצורך תשלום ארנונה עירונית ועד ליום 1.4.90 שילם המשיב את שיעורי הארנונה לפי סיווג זה. בתחילת שנת 91, התברר למשיב כי העיריה גבתה עד ליום 1.4.90 ארנונה ביתר, בסווגה את העסק כחנות במקום פאב. תשלומי היתר ששילם עד ליום 1.4.90 מסתכמים בלמעלה מ-9,000 ש"ח. כנגד תביעת המשיב להשיב לו את סכומי היתר, התגוננה המבקשת בטענה שהמשיב צריך היה להשיג על חיובי הארנונה, תוך 90 ימים מיום קבלת הודעת התשלום, כאמור בהוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) ולא עשה כן. בימ"ש השלום דחה את הגנת המבקשת בהסתמך על פסיקת ביהמ"ש העליון שלפיה קיימת אפשרות להשיג על חיוב הארנונה בדרך של תובענה רגילה כאשר הדיון בפני ביהמ"ש הרגיל כולל בין היתר את הטענה של התרשלות הרשות המקומית. ביהמ"ש קבע כי בענייננו הרשות המקומית התרשלה במובן זה שסווגה את הנכס כפי שסווגה. עם זאת הגיע ביהמ"ש למסקנה כי גם המשיב התרשל ועל כן חייב את המשיב בתרומת רשלנות של %50. שני הצדדים ערערו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי אמנם שני הצדדים התרשלו בנסיבות העניין, ואולם לא קמה עילה לשלול מהמשיב מחצית הסכום שהמבקשת גבתה ממנו ביתר. ביהמ"ש הסתמך על ההלכה שרשלנות - ואפילו רשלנות ניכרת - איננה מכשילה את זכות ההשבה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה וגם לגוף העניין נפסק כי צדק ביהמ"ש המחוזי בפסיקתו.
ב. לעניין הבקשה לרשות ערעור - מדובר במחלוקת עובדתית שגדריה נתחמו לנסיבותיו המיוחדות של המקרה והנושא לא חרג מן העניין שהיה לצדדים הישירים לתיק. מדובר בסכסוך כספי שאינו מעלה שאלה בעלת חשיבות חוקתית או ציבורית ומשום בחינה אינו עומד בקריטריונים שנקבעו בהחלטה המנחה לעניין שיקולי ביהמ"ש בדונו בבקשה לרשות ערעור (חניון חיפה בר"ע 103/82 פד"י ל"ו(3) 123).
ג. למרות המסקנה האמורה דן ביהמ"ש העליון גם לגופו של עניין "כדי להעמיד דברים על מכונם".
ד. המבקשת טוענת כי לא היה מקום להיזקק לטענת הרשלנות משזו לא הועלתה בתביעתו של המשיב. טענה זו דינה להידחות. בכתב התביעה טען המשיב כי "נפלה טעות ביד הנתבעת (המבקשת) בכל הנוגע לסיווג החנויות והמחסנים". שתי הערכאות דלמטה פירשו וקבעו כי לא בטעות גרידא מדבר כתב התביעה כי אם בטעות שהיתה פרי רשלנותה של המבקשת, שגם המשיב תרם לה את תרומתו. מכל מקום, גם אם נאמר שטענת התרשלות, טענה משפטית חדשה היתה, גם אז לא היתה מניעה להזדקק לה. לא עילת תביעה חדשה העלה כאן המשיב כי אם טענה משפטית חדשה ובכך לא היה שום פסול. מסקנה משפטית אין חובה לטעון אותה בכתב התביעה.
ה. אשר לשאלה אם הוכחה טענת ההתרשלות - גובה תשלום הארנונה נקבע על פי מהות העסק ולשם קביעת מהות העסק הוסמכה המבקשת לנקוט בפעולות שונות ובכללן להכנס בכל עת סבירה לנכסים ולערוך בהם בדיקות ומדידות. הארנונה לגבי בתי עסק מסוג פאב נקבעה לראשונה בתחומי העיר נהריה בתחילת שנת המס 84. דא עקא שגם אחרי תאריך זה המשיכה המבקשת לגבות מהמשיב ארנונה לפי סיווג של חנות, למרות שמאותו יום היה עליה לגבות ארנונה לפי סיווג של פאב. משהמשיכה לגבות את
שיעור הארנונה הקודם התרשלה. אפילו היה למשיב חלק במעשי הרשלנות כפי שקבעו הערכאות דלמטה לא היה בכך כדי לשלול את זכות המשיב להשבת מלוא הכספים ששילם ביתר. אדם המשלם בחשבו שהוראה חוקית מחייבת אותו לשלם סכום כסף שעה שההוראה אינה חלה עליו, טועה טעות יסודית ולכאורה הוא זכאי להשבה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד א. גולדהמר ות. אלתר למבקשת, עו"ד י. אהרוני למשיב. 5.5.98).
רע"פ 5174/97 - משה קרן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של שימוש במידע פנים ומסירת מידע פנים על ניירות ערך(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המערער שימש כממלא מקום מזכיר "פז חברת נפט בע"מ" ובתוקף כך גם מזכיר של חברת חיפושי נפט של פז בע"מ. חברה זו היתה שותפה בשותפות של כמה תאגידים שחברו יחד לבצע קידוחים ימיים. בין החברות בשותפות היתה חברת "י.ו.א.ל" (להלן: יואל) שמניותיה, כמניותיהן של חברות נוספות בשותפות, נסחרו בבורסה. באחד הימים הודיעה השותפות לבורסה כי נתגלו סימני גז בעומק מסויים וכן סימני נפט נוזלי קל ביותר. לאחר שהגיע לידיעת המערער המידע, ולפני שנמסרה ההודעה לבורסה, התקשר המערער טלפונית לאחד אבי כוכבא, יועץ ומנהל תיקי השקעות, אשר ניהל תיק השקעות פרטי של המערער. המערער מסר לכוכבא את המידע שבהודעה וביקש ממנו לקנות עבורו מניות נפט. כוכבא מסר לבורסה פקודת קניה למניות "יואל" עבור המערער וכן רכש מניות של חברות נפט גם בתיקים אחרים שהוא מנהל. רכישת המניות שנועדו למערער לא יצא בסופו של דבר לפועל משום שהוראותו של המערער היתה בהגבלת שער. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בשתי עבירות של שימוש במידע פנים בידי איש פנים לפי סעיף 52ג' לחוק ניירות ערך. העבירה האחת - כי עשה עיסקה בנייר ערך של חברה כאשר מידע פנים מצוי בידו כאמור בסעיף 52ב(א)(1) לחוק, והעבירה השניה כי מסר לאדם אחר מידע פנים על נייר ערך של חברה כאשר מידע פנים מצוי בידו כאמור בסעיף 52ב(א)(2) לחוק. ערעורו של המערער לביהמ"ש המחוזי נדחה ברוב דעות. הבקשה לרשות ערעור בביהמ"ש העליון נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. יש לראות את המערער כ"איש פנים" גם בחברת "יואל". פז חיפושי נפט, "יואל" ותאגידים נוספים, היו שותפים בקידוחי נפט ולמטרה זו הוקמה השותפות. שותפות זו היא שהקנתה למערער, בהיותו בעל תפקיד בכיר בפז חיפושי נפט, גישה שאינה נחלת כלל הציבור ולמידע, אשר לו משמעות בשוק ההון לגבי כל אחת מן השותפות ובכללן "יואל". עיקרו של "מידע פנים", אינו ביחס שבין המידע לחברה, אלא ביחס שבין המידע לשוק ההון. לפיכך, אין לקבל את גישתו של שופט המיעוט בביהמ"ש המחוזי, כי לא די שקשריו של אדם חיצוני לחברה יקנו לו גישה למידע מהותי אודותיה, ונדרש גם כי לאותו אדם תהיה יכולת להעריך את משמעות המידע ביחס לאותה חברה. הדרישה ש"איש הפנים" יוכל להעריך את חשיבות המידע עבור החברה, מצמצמת מדי את תחולתה של הנורמה, שלא לעשות שימוש במידע וחוטאת לתכליתה.
ג. תנאי לכך שמידע יחשב ל"מידע פנים" הוא שהמידע הוא כזה אשר אינו ידוע לציבור ואשר אילו נודע לציבור היה בו כדי לגרום שינוי משמעותי במחיר נייר ערך של החברה. די בכך שהנאשם העריך כי קיימת אפשרות שהמידע הוא כזה שאילו נודע בציבור היה משפיע באופן משמעותי על מחיר נייר ערך, כדי שיתקיים היסוד הנפשי.
ד. המערער עשה שימוש במידע הפנים לפני שנודע לציבור, אך המידע כבר התפרסם בעתונות קודם לכן. פירסום זה היה בגדר שמועה, ואין דין שמועות כדין כדי הודעה רשמית מטעם השותפות.
ה. הפקודה שנתן כוכבה לרכישת מניות "יואל" עבור המערער לא התבצע, כאמור, אולם הגדרת "עיסקה" בסעיף 52 לחוק ניירות ערך, כוללת גם "התחייבות לביצוע" של מכירה, קניה וכדומה. כך שנעשתה כאן עיסקה. טענת המערער שלא ידע או לא היה לו יסוד סביר להניח כי כוכבא יעשה שימוש במידע הפנים דינה להדחות.
(בפני השופטים: א. גולדברג, חשין, גב' בייניש. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד ג. אדרת ונ. שמחוני למערער, עו"ד צ. קלנג למשיבה. 28.4.98).
בש"פ 2403/98 - דוד חג'ג נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חטיפת תיק כסף מתדלקן בתחנת דלק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות תקיפה לשם גניבה וגניבה. על פי כתב האישום חטף מידו של תדלקן בתחנת דלק, תיק שהכיל את כספי הפדיון בשווי 100,000 ש"ח. התיק היה כרוך ברצועה סביב פרק ידו של התדלקן, והעורר הוציא אותו מידיו על ידי שמשך את התיק בחוזקה. בימ"ש השלום הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים באשר עברו הפלילי מעורר חשש שימשיך בפעילותו הפלילית. ערר לביהמ"ש המחוזי נדחה וכך גם הערר לביהמ"ש העליון.
העורר מיקד את עררו בטענה כי העבירות המיוחסות לו הן עבירות רכוש, אשר ככלל, אינן מבססות חשש למסוכנות שלא ניתן להסירו בחלופת מעצר. אכן, טענה זו נכונה היא. דא עקא, שעברו הפלילי החמור של העורר מלמד כי העבריינות הפכה לו לדרך חיים. גליון הרשעותיו הקודמות כולל עשרות עבירות, ברובן עבירות רכוש. גם העבירה דנא, על אף הלבוש שהולבש לה, איננה עבירת רכוש מן המניין. היא בוצעה ע"י תקיפה, וגניבה שבוצעה תוך שימוש בכח מהווה עבירה של שוד. המדינה אמנם בחרה להאשים את העורר בעבירות קלות יותר, אולם לצורך בחינת השאלה אם מסכן העורר את הציבור יש להתחשב בנסיבות ביצוע העבירות.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד קליין לעורר, עו"ד שילה למשיבה. 20.4.98).
בג"צ 1261/98 - חברת החשמל לישראל בע"מ נגד רשות לשירותים ציבוריים - חשמל ואח'
*קביעת תעריפי חשמל (העתירה נדחתה).
המשיבה קובעת את תעריפי החשמל על בסיס מסויים והעותרת מבקשת לבטל או לשנות רכיבים שונים שנקבעו ע"י המשיבה בדבר קביעת בסיס חדש לתעריפי החשמל - "המחיר המוכר" וכן כי תבוטל החלטת המשיבה בדבר עדכון תעריפי החשמל. העותרת טוענת כי השאלות העומדות לדיון הן שאלות הנוגעות לפרשנותו של חוק משק החשמל. העתירה נדחתה.
לא הועלתה שאלת פרשנות המעוררת שאלה כלשהי בדבר סמכות המשיבה או שאלת פרשנות אחרת המצריכה ליבון בבג"צ. למעשה מושתתת העתירה על תקיפת שיטת החישוב בה נקטה המשיבה לצורך קביעת "המחיר המוכר", אך לא עלה בידי העותרת להצביע על עילה שתצדיק התערבות בג"צ בהחלטות המשיבה. מדובר בגוף סטטוטורי מקצועי אשר קביעת תעריפי החשמל הופקדה בידיו על פי החוק. במסגרת פעולתה בחנה המשיבה את טענות העותרת ולעותרת ניתנה הזדמנות מלאה להציג בפניה את טיעוניה. יתכן שקיימת מחלוקת כנה בין המומחים לעניין רכיב זה או אחר בקביעת "המחיר המוכר", אולם מחלוקת כזו כשלעצמה אינה מצדיקה התערבות שיפוטית בשיקול דעת מקצועי וענייני של רשות מוסמכת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, גב' בייניש. עוה"ד י. חורש, א. כספי וש. לנקר לעותרת, עו"ד מ. בלס למשיבים. 19.3.98).
ע.א. 4163+4201/91 - מינהל מקרקעי ישראל נגד קדוש בראשי
*פירוש הסכם פשרה בדבר פינוי בר רשות והחזר השקעות (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
בספטמבר 86 הגיש המערער תביעה נגד המשיב לסילוק יד משטחי קרקע שלמעלה מ-1,000 דונם המצויים מצפון למושב עין העמק ומדרום לו. כן תבע לחייב את המשיב לשלם לו דמי שימוש ראויים עבור השימוש שעשה בקרקע במשך התקופה של 7 שנים. התביעה עברה גלגולים רבים עד שניתן פסה"ד. מהלכו של המשפט נותב לפי הסכם פשרה שנעשה בין בעלי הדין בשלב מוקדם של הבירור (להלן: הסכם הפשרה). על פי הסכם הפשרה נקבע שהמשיב הוא בר רשות במקרקעין וזכות זו היא הדירה; כי ימונה שמאי שיתן חוות דעת באשר לסכום ההחזר של ההשקעות וההשבחות שיגיע למשיב בגין ההשבחות בכל המקרקעין ומנגד דמי השימוש הראויים המגיעים למערער; כי המשיב יפנה חלק מן השטח וחלק מן השטח ימליץ המערער כי יוחכר למשיב לדורות. המומחה נתן חוות דעתו ועל יסודה קבע ביהמ"ש את הסכומים ההדדיים שהצדדים צריכים לשלם אחד לרעהו. שני הצדדים ערערו והערעורים נתקבלו בחלקם. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנתו לאחר שבחן את סעיפי הסכם הפשרה, עקרונותיו והנסיבות שעמדו מאחורי עריכתו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, אנגלרד. החלטה - השופט טירקל. עו"ד משה גולן למערער, עו"ד גדיאל דונר למשיב. 28.4.98).
רע"ב 1663/98 - בנימין יאיר נגד נציב שירות בתי הסוהר
*הפסקת "עבודות שירות" כאשר האסיר נעדר מעבודתו במשך תקופה ארוכה (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירות של זיוף ומרמה ונדון ל-6 חודשים מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות. לאחר כחודש של ריצוי עונשו לא התייצב לביצוע העבודות ובמשך זמן רב התקיים עימו קשר חלקי ומקוטע, כאשר נציגי השב"ס מתקשים לאתרו באמצעות הפרטים שמסר. בפעמים הספורות שנוצר עמו קשר מסר כי הוא סובל מגידול בגבו והבטיח להמציא אישורים רפואיים על כך. כעבור מספר חודשים זומן לשימוע ולאחר השימוע הוחלט על הפסקת עבודות השירות של המבקש והמשך ריצוי עונשו בדרך של מאסר בפועל. נגד ההחלטה עתר המבקש לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש דחה את העתירה בקבעו כי נימוקי המבקש להיעדרותו אינם יכולים להצדיק היעדרות רצופה בת 3 חודשים. כמו כן נדחתה טענתו כי היה מקום להזהירו לפני שהופסקו עבודות השירות, מאחר שנעשו נסיונות רבים ליצור עימו קשר אשר נכשלו, ובנסיבות אלה, היעדר האזהרה, שאינה מחוייבת על פי החוק, ודאי אינו פוגע בסבירות ההחלטה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
החלטת שירות בתי הסוהר על הפסקת עבודות השירות של המבקש נעשתה לאחר שהמבקש נעדר מעבודתו במשך תקופה ארוכה ביותר ולא שמר על קשר עם הממונים עליו. ביהמ"ש המעביר תחת שבט הביקורת השיפוטית החלטה מינהלית של שירות בתי הסוהר, אינו שם עצמו תחת בעל הסמכות ואינו מחליף את שיקול דעתו. ביהמ"ש בודק רק את סבירות ההחלטה המינהלית. במקרה דנן קבע ביהמ"ש כי החלטתו של המשיב היתה סבירה ואין המבקש מצביע על טעם המצדיק בחינה מחדש של שאלה זו בערכאת ערעור.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד ענר הלמן למשיב. 8.4.98).