תקציר סביר כרך נ"א חוברת 2

ע.א. 5350/94 - האחים כדורי חברה קבלנית לבנין והשקעות בע"מ נגד יהושע ולנסי ואח'

דחיית טענה של מעשה בי"ד. הסכמת בעל המקרקעין למכור דירות בבנין ע"י קבלן שאתו התקשר בהסכם קומבינציה. רישום הערת אזהרה בעיסקת קומבינציה. טענת השתק(מחוזי ת"א - ת.א. 834/92 - הערעור נדחה).

א. המערערת, בעלת קרקע, התקשרה עם קבלן בעיסקת קומבינציה, של בניית בנין בן שני אגפים ובו 15 דירות, שמהן יקבל הקבלן 8 דירות. המשיבים 1-12 (הרוכשים) רכשו מן הקבלן 7 מתוך 8 הדירות שקיבל ולטובת הרוכשים נרשמו הערות אזהרה. הקבלן פשט את הרגל, והרוכשים נשאו בהוצאות שהיו דרושות להשלמת בניית הדירות והן היום בחזקת הרוכשים. המשיבים 13 הם עורכי דין הנאמנים בפשיטת רגל של הקבלן.
ב. המערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה נגד הקבלן ונגד הרוכשים בה ביקשה להצהיר שהערות האזהרה נרשמו לטובת הרוכשים שלא כדין ולצוות על מחיקתן. ביהמ"ש המחוזי (השופט אלוני), בפס"ד מספטמבר 88, קבע שהערות האזהרה ישארו בתוקפן ולא דן בשאלה אם המערערת הסכימה לרשום את הערות האזהרה משום שלדעתו לא היה צורך בהסכמתה. פסק דין זה בוטל בערעור. ביהמ"ש העליון קבע כי רישום הערות האזהרה היה מותנה בהסכמתה של המערערת, והחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי שיקבע אם עוה"ד שחתם על הערות האזהרה על פי יפוי כח היה מוסמך לחייב את המערערת בחתימתו היחידה ואם בנסיבות העניין יש מקום למסקנה שהמערערת אישררה את מעשיו בדיעבד או כי היא מנועה מלעורר כלפי הקונים את הטענה שעוה"ד פעל שלא בהסכמתה.
ג. ביהמ"ש המחוזי (השופט גורן) חזר ודן בפרשה ובפסק דינו קבע כי הערות האזהרה נרשמו שלא כדין. אשר לטענת הרוכשים שהם זכאים לרשום הערות אזהרה חדשות על פי ההסכמים סבר השופט גורן כי הדיון בטענה חורג מן המסגרת שהיתווה ביהמ"ש העליון, והעיר כי הרוכשים חופשיים להעלות טענה זו במסגרת תביעה חדשה אם תוגש. הרוכשים חזרו והגישו תובענה בה ביקשו להצהיר שהם הבעלים החוקיים ובעלי זכות החזקה בדירות וזכאים להירשם כבעלי הזכויות בדירות. כן ביקשו להצהיר שהם זכאים לרשום הערות אזהרה ולרשום בית משותף. ביהמ"ש המחוזי (השופטת פלפל) קבעה כי לדיירים זכות עקרונית לכך שהבעלות בדירות תרשם על שמם וכדי שתמומש הזכות העקרונית של הדיירים עליהם לשאת חצי בחצי עם המערערת בכל התשלומים הנחוצים לרישום הבעלות אשר היו מוטלים על הקבלן. כן קבע כי הרוכשים זכאים שתרשם לטובתם הערת אזהרה. הערעור נדחה.
ד. באשר לטענת המערערת כי בהליכים שקדמו לפסק הדין נוצר מעשה בית דין, הן מכח השתק עילה והן מכח השתק פלוגתא - טענה זו יש לדחות. הרוכשים ביקשו אמנם בהליכים הקודמים לרשום לטובתם הערות אזהרה חדשות אם ימחקו הערות אזהרה הרשומות, אולם בקשתם לא נדונה לגופה ולא הוכרעה. במצב דברים זה לא היו הרוכשים מושתקים מלטעון שהם זכאים לרישום הערות אזהרה חדשות וביהמ"ש רשאי היה לפסוק בעניין זה.
ה. אשר לטענת המערערת שלא הסכימה למכירת הדירות לרוכשים - ביהמ"ש קבע על פי עדויות שהיו נאמנות עליו שהמערערת הסכימה למכירת הדירות לרוכשים ובכך אין להתערב. עדותם של הדיירים, שהיתה מהימנה על ביהמ"ש, היתה כי פגשו את כדורי (מנהל המערערת) באתר ובמשרדו של עוה"ד שערך את הסכמי המכר וגם מנהל העבודה בשטח העיד כך. ניתן ללמוד מהתנהגותו של כדורי כי ההסכמה שנדרשה אכן ניתנה.
ו. טענה אחרת בפי המערערת כי היה צורך במסמך בכתב לתת תוקף להסכמתה של המערערת למכירת הדירות. גם טענה זו דינה להידחות. נעשתה כאן מערכת של הסכמים
בכתב בין כל הצדדים לזכות, הכרוכים זה בזה והמשקפים את העיסקות. בהסכם הקומבינציה נכללה התחייבות עקרונית להתיר רישום הערות אזהרה. ההתחייבות הותנתה אמנם בפירוש בהסכמת המערערת, אך לא נדרשה הסכמה נוספת ומיוחדת של המערערת למכירת הדירות לקונים. במצב דברים זה, אפילו היה צורך בהסכמת המערערת, אין לראות הסכמה זו כ"עיסקה" נפרדת המצריכה מסמך נוסף.
ז. המערערת משיגה גם על קביעת ביהמ"ש כי היא מנועה לטעון כנגד הסכמי המכר ובעלותם העקרונית של הרוכשים. גם השגה זו יש לדחות. כדורי הציג בהתנהגותו בפני הרוכשים מצג עובדתי, בנסיבות בהן ניתן היה לצפות כי הרוכשים יפעלו על פיו וישנו מצבם לרעה. כך שילמו התובעים תשלומים שנדרשו, ביצעו שינויים והשקיעו בדירות מרץ וממון. לפיכך מושתקת המערערת מלהעלות טענות נגד זכויות הרוכשים בדירות.
ח. כאמור קבע ביהמ"ש המחוזי כי המערערת והרוכשים ישאו בחלקים שווים בכל התשלומים הנחוצים כדי לאפשר את רישום הבעלות ולטענת המערערת עניין זה לא הועלה כלל בתביעת הרוכשים ולא היה מקום לחייבם לשלם את ההוצאות. ברם, מסקנת ביהמ"ש שיש לחלק את ההוצאות שווה בשווה בין המערערת לרוכשים היא תוצאה סבירה וצודקת. לאור העובדה שמדובר במספר שווה של דירות באגף של המערערת ושל דירות הרוכשים שבאגף השני יש לחייב את שניהם לשאת בהוצאות. מן הבחינה המשפטית יש לראות את התוצאה כהשלמה של ההסכמים לפי סעיף 25(א) לחוק החוזים המורה כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שמשתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". אומד דעתם של הצדדים בענייננו הוא שהעיסקה תושלם והדרך היחידה שבה ניתן ללכת היא חלוקת הנטל.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד משה קשת למערערת, עו"ד שלמה טיסונה למשיבים. 19.1.98).

ע.א. 1912/93 - שושנה שחם נגד רפאל מנס

דחיית תובענה לביטול הסכם בטענת כפייה ואילוץ. טענת אי חוקיות של הסכם שיש בו הבטחה לא לנקוט בהליכים פליליים(מחוזי ת"א - ה.פ. 495/90 - הערעור נדחה).

א. המערערת היא עורכת דין, אשתו של עו"ד אריה שחם. המשיב התגורר משך שנים בחו"ל ומאז שנת 83 טיפל אריה בנכסיו ובכספיו בישראל. המשיב בטח באריה ולא ביקש דו"ח על מצב נכסיו וכספיו. רק כשהגיע לארץ במרץ 90 סוכם בינו לבין אריה כי ביום מסויים יפגשו עם רואה החשבון שהיה אמור לערוך דו"ח מבוקר. כשהגיע המשיב למשרדו של אריה, איבד אריה את עשתונותיו, פרץ בבכי ותוך בקשות סליחה סיפר שלמעשה מעל ואין הוא יכול להחזיר למשיב את הכספים שנטל ממנו. המשיב דרש כי דירתם של המערערת ושל אריה תמכר והחוב יוחזר מכספי התמורה. אריה הסכים ובאותו מעמד כתב מכתב בכתב יד המשקף סיכום זה ועל המסמך חתמו הוא והמערערת. למחרת היום כתב אריה מכתב חדש שגם עליו חתמה המערערת ולפיו הופקדו בידי נאמן שטרי מכר ומכתב לצורך מכירת הדירה. בשעות הערב של אותו יום הוסכם לשנות הסדר זה ותחתיו בא זכרון דברים בין אריה והמערערת לבין המשיב שלפיו תעבור הדירה לבעלותו של המשיב ונקבע כי "מחיר הדירה המוסכם 750,000 דולר שיהווה החזר החוב". למחרת היום נעשה בין אריה לבין המשיב הסכם למכירת הדירה למשיב במתכונת המקובלת של הסכמי מכר כאלה.
ב. כעבור כששה שבועות שלח ב"כ המערערת מכתב למשיב בו הוא מודיע על ביטול ההסכמים והמסמכים שעליהם חתמה המערערת. כן הגישה המערערת תביעה לביהמ"ש המחוזי בה ביקשה להצהיר על בטלות ההסכמים מחמת היותם נגועים בכפייה, עושק
ו/או אי חוקיות. ביהמ"ש בחן את הטענות בדבר כפייה לפי סעיף 17 לחוק החוזים ועושק לפי סעיף 18 לחוק. כן בחן את טענת המערערת כי מכירת הדירה נועדה לחפות על עבירותיו של אריה שחם, לאור הצהרתו של המשיב בזכרון הדברים שלא ינקוט נגד אריה "בתלונה פלילית ו/או בתביעה פלילית" אם תועבר הדירה כמוסכם. ביהמ"ש דחה כבלתי מהימנה את עדותה של המערערת באשר לכפייה ועושק מכיוון שדבריה אינם ראויים לאמון באף אחד מהעניינים בעלי משמעות להכרעה בבקשתה. אשר לטענת אי החוקיות סבר ביהמ"ש שמשמעות הדברים שנכתבו בזכרון הדברים היא שאם תועבר הדירה על שמו של המשיב ויאומתו נתונים מסויימים שאריה הצהיר עליהם, לא ינקוט הליכים פליליים, אך אין בכך כדי לחייב את המשיב להימנע מהגשת תלונה. עוד ציין ביהמ"ש כי בהסכמים שנעשו אחרי זכרון הדברים נשמט עניין זה כליל ועל כן אין הם נגועים באי חוקיות. לפיכך נדחתה תביעת המערערת. הערעור נדחה.
ג. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי שלא ליתן אמון בעדותה של המערערת. העובדה שאימץ דברים מסויימים בעדותה, אין בה כדי להעלות או להוריד לעניין מהימנותה. ביהמ"ש בדק את גירסתה של המערער מזוויות ראיה שונות וסמך גם על העובדה שהיא עורכת דין, שבעבר עבדה בפרקליטות המחוז, וניתן להניח שהבינה היטב מה היא עושה ועל מה היא חותמת. על פי כל אלה ועל פי התרשמותו הגיע למסקנה שהיא שיקרה בעדותה ועל כן העדיף את גירסת המשיב. בקביעה כזו אין מקום להתערב. כך נותרו טענות הכפייה והעושק של המערערת ללא תשתית עובדתית ובדין דחה אותן ביהמ"ש.
ד. אשר להשגת המערערת בעניין אי החוקיות - עניין ההליכים הפליליים נזכר רק בזכרון הדברים וזכרו לא בא במסמכים שנעשו לאחריו לרבות ההסכם המודפס למכירת הדירה. מכך משתמע שהצדדים להסכם זנחו עניין זה, או ויתרו עליו, וכך עבר מן העולם. זאת ועוד, לפי פשט לשונו של סעיף 253 לחוק העונשין האומר "המקבל או מנסה לקבל טובת הנאה לעצמו - בעד אי גילוי או כיסוי של מעשה עוון או פשע..." אין העיסקה דנא באה בגדר הסעיף. מזכרון הדברים ומתיאור האירוע עולה בבירור כי העברת הדירה למשיב לא באה תמורת חיפוי על עבירה, אלא תמורת חובו של אריה למשיב. הצהרת המשיב שלא ינקוט בהליכים פליליים היתה כמין "סרח עודף" להסדר ולא חלק אינטגרלי ממנו.
ה. ניתן היה להגיע לתוצאה שאליה הגיע ביהמ"ש לעניין הכפייה והעושק גם מתוך בחינת התמונה הכללית של מהלך האירועים, שאין לגביה מחלוקת ממשית. הפרשה התחילה בפגישת אריה והמשיב שכבר בראשיתה איבד אריה את עשתונותיו, פרץ בבכי והתוודה שגנב את כספו של המשיב. נסיבות אלה מדברות בעד עצמן ומעידות על חרטה ועל כוונה לתקן את המעוות. לתחושות אלה היתה שותפת גם המערערת שהעידה כי "אני חשך עלי עולמי כי לא העליתי בדעתי שבעלי יהיה חייב למישהו כסף... הייתי בהלם...". התחייבות להשיב גניבה בנסיבות כאלה קשורה ודאי לתחושה של לחץ ומצוקה אצל המתחייב, אך זו תחושה פנימית הנובעת מיסורי מצפון, שאינה נובעת מגורם חיצוני שהפעיל לחץ או ניצל את מצוקתו של האיש. לא זאת בלבד, אפילו אם ההסכמה הראשונית של אריה והמערערת להחזיר את הכסף מתוך כספי התמורה הושגה עקב איומים או תוך ניצול מצוקתם, מעידים השינויים שנעשו בתוכנם של ההסכמים למחרת ולמחרתיים על כך שנעשו בשיקול דעת ומתוך יישוב הדעת. לאור כל אלה ולאור העובדה שעניין לנו בשני עורכי דין בעלי נסיון בתחום המשפט האזרחי, היה על המערערת להביא ראיות כבדות משקל כדי לבסס את טענותיה ואת זאת היא לא עשתה.
ו. טעם נוסף שעל פיו בלבד ניתן היה להגיע לתוצאה האמורה הוא האיחור במתן הודעת הביטול מצד המערערת. לפי סעיף 20 לחוק החוזים "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפייה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה". בענייננו, האירוע הסוער שבמהלכו נולד המסמך הראשון אירע ביום 20.3.90 ואילו הודעת הביטול ניתנה כעבור 43 ימים. כך שהמערערת לא יצאה ידי חובת מתן ההודעה תוך זמן סביר ונשללה ממנה זכות הביטול.
ז. במהלך המשפט בביהמ"ש המחוזי ביקשה המערערת להגיש ראיות נוספות ובקשותיה נדחו וכן ביקשה להגיש ראיות נוספות בביהמ"ש העליון וכן את הראיות שביהמ"ש המחוזי סירב לקבל. בקשות אלו נדחו לאחר שביהמ"ש העליון ניתח את המקרים שבהם ניתן להגיש ראיות נוספות וקבע כי אין הנסיבות דנן נכנסות לגדר אותם מקרים.

(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד מ. גלוסקא למערערת, עו"ד מ. כספי למשיב. 28.1.98).

ע.פ. 3243+1635/97 - רמירז גונזלו וגיל עצמון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (יבוא סמים)(ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).

א. שני המערערים הורשעו בפרשה של יבוא מתוכנן של סם קוקאין מקולומביה לישראל בשני משלוחים ובתכנון לייבוא משלוח שלישי. הסם שיובא במשלוח הראשון הופץ באמצעות אחד שרון לוי שהועמד לדין בהליך נפרד ובמסגרת הסדר טיעון עם התביעה גזר לו ביהמ"ש 3 שנים וחצי מאסר בפועל. בענייננו נעשה הסדר טיעון שלפיו הסניגורים רשאים היו לטעון כרצונם בעוד שהתביעה הגבילה עצמה לבקש עונש של 5 שנות מאסר לגבי המערער עצמון ושל 8 שנים מאסר לגבי המערער רמירז. ביהמ"ש המחוזי גזר לעצמון 4 שנים וחצי מאסר בפועל ולרמירז 7 שנים מאסר בפועל. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
ב. טענתו של רמירז היתה שביהמ"ש לא נתן משקל מספיק לשיתוף הפעולה שלו עם המשטרה וכן עמד על פער הענישה בינו לבין שרון לוי ואילו עצמון הסתמך בטענתו בעיקר על הפער שבין העונש שנגזר לו לבין זה שנגזר לשרון לוי. אכן, רמירז שיתף פעולה עם המשטרה ובכך תרם תרומה מועילה ביותר לפעולת המשטרה, אך שיקול זה כבר הובא בחשבון ע"י התביעה בהסכמתה להסדר הטיעון וע"י ביהמ"ש שהפחית בשל נסיבה זו מן העונש שביקשה התביעה. השאלה היחידה נוגעת לפער הענישה בין עונשיהם של המערערים לבין העונש שנגזר לשרון לוי. גם בטענה זו אין כדי להקל עם המערערים. פער הענישה לא נוצר אלא בשל הסכמת המדינה להסתפק לגבי שרון לוי בעונש שבינו ובין העונש הראוי קיים מרחק רב.

(בפני השופטים: א. גולדברג, מצא, אנגלרד. עוה"ד דלוד ויניצקי, גב' רותי רוזנברג וציון אמיר למערערים, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 22.1.98).

ע.א. 5689/94 - ורגוס בע"מ נגד נגה הנדסה בע"מ

דחיית תביעה לאיסור ייצור מוצר בטענה של גניבת עין. רכישת מוניטין במוצר(מחוזי חיפה - ת.א. 1199/92 - הערעור נדחה).

א. המערערת והמשיבה מייצרות מזה שנים כלי עבודה ידניים, שגודלם כגודלו של מברג בינוני, המשמשים אנשי מקצוע, ושמם המקצועי הוא GNIRRUBED SLOOT (להלן: "D.T."). הכלים מורכבים משלשה חלקים עיקריים: ידית אחיזה פלסטית (להלן: הידית), שהיא נשוא המחלוקת שבתהליך זה; קנה מתכתי המותקן בתוך הידית; כלי
חיתוך המותקן על גבי הקנה. בקצה העליון של הידית מותקן תפס קפיצי שבאמצעותו ניתן לחבר לידית את הקנה. המערערת ייצרה ושווקה החל בשנת 70 סדרת כלי D.T. לפי פטנטים שתקפם פג בשנים 90-91. המשיבה מייצרת אף היא כלי D.T. בעיצובים שונים מראשית שנות ה-80. באוגוסט 92 התחילה לייצר ידיות בעלות עיצוב חדש. והמערערת טוענת כי הידיות שמייצרת המשיבה דומות בכל פרטיהן לידיות שהיא מייצרת ועל כן ביקשה צו מניעה שיאסור על המשיבה לייצר ולמכור את הידיות הדומות לידיות שמייצרת המערערת.
ב. העילה שעליה השתיתה המערערת את התובענה היא גניבת עין לפי סעיף 59 לפקודת הנזיקין. על התובע על פי עילה זאת להוכיח שנתקיימו שני יסודות מצטברים: כי התובע רכש לעצמו מוניטין לגבי המוצר המסויים בקרב ציבור הלקוחות; כי קיים חשש שציבור הלקוחות של המוצר יוטעה לחשוב כי המוצר של הנתבע הוא מוצר של התובע. ביהמ"ש המחוזי בחן את חומר הראיות על פי העקרונות שהותוו בפסיקה וקבע כי המערערת הוכיחה כי רכשה מוניטין בידית. זאת הסיק ממספר עובדות: התקופה הממושכת - למעלה מ-20 שנים - שבמהלכה מכרה המערערת ידית כזו בלי שנעשה שינוי בצורתה של הידית; החיקוי שחיקתה המשיבה את הידית שהוא כשלעצמו אינדיקציה לקיומו של המוניטין; מכך שהמשיבה המתינה ולא ייצרה את הידית מתוצרתה עד שפג תוקפו של הפטנט; מכך שמאחורי ייצור הידית הדומה לא עמד צורך פונקציונלי כלשהו אלא רצונה של הנתבעת ליהנות מהמוניטין שרכשה התובעת בכלים הנושאים ידית זו.
ג. אעפ"כ דחה ביהמ"ש את תביעת המערערת בקבעו כי לא הוכח שקיימת סכנה שציבור הלקוחות יוטעה ע"י הדמיון בין המוצרים. את מסקנתו סמך ביהמ"ש על מספר עובדות: על אף הדמיון הרב בין הידיות אין הן זהות לחלוטין; ציבור הלקוחות הרוכש כלי D.T. מיומן ומקצועי ואין חשש כי דמיון חיצוני יטעה אותו; על פי ההוכחות שהובאו בתיק זה סכנה ההטעיה למעשה אינה קיימת ו"כדי להגיע למסקנה הפוכה היה על התובעת להביא עדות ישירה בדבר הטעייה בפועל של קונים רגילים...". הערעור נדחה.
ד. המשיבה טוענת כי טעה ביהמ"ש בקבעו כי הוכח יסוד המוניטין של המערערת וכי הידיות שהיא, המשיבה, מייצרת הן חיקוי של הידיות שמייצרת המערערת. טענה זו יש לדחות. ההכרעה בשאלה אם יש דמיון בין המוצרים לעניין עוולת גניבת עין היא עניין עובדתי המסור לערכאה הקובעת את העובדות. גם לגופם של דברים, לפי מראה עיניים ניתן בהחלט לקבוע שבפנינו חיקוי. אין לחיקוי זה תכלית פונקציונלית, היינו אין הוא משרת צורך שימושי כלשהו אלא חיקוי של צורה בלבד. כבר נפסק כי העובדה שקיים חיקוי וכי אין לחיקוי תכלית פונקציונלית יכולה לשמש אחד מן השיקולים שעל פיהם קובע ביהמ"ש כי לתובע מוניטין במוצר.
ה. אשר לטענת המערערת כי טעה ביהמ"ש בקבעו שאין חשש להטעיית ציבור הלקוחות ושעליה להוכיח הטעייה בפועל - אכן, אין צורך בהוכחה שקיימת כוונה להטעות כדי להוכיח שקיים חשש להטעייה, אך מאידך, הוכחת הכוונה להטעות, כשלעצמה, לא די בה כדי להוכיח את החשש להטעייה, שאותה מתאר סעיף 59 לפקודת הנזיקין במילים "עד שקונה רגיל עשוי להניח שהוא קונה טובין של אותו אדם". עם זאת, העובדה שהוכח חיקוי שמטרתו ליהנות ממוניטין של אחר, מטה את הכף לחובתו של המחקה, היינו, שקיים חשש להטעייה של ציבור הלקוחות ועליו, על הנתבע, להוכיח שאין יסוד לחשש זה. אולם, לא כל חיקוי מעיד על כוונה להטעות כמשמעות הדברים בסעיף 59 הנ"ל. יכול שמטרת החיקוי להראות שהמוצר המחקה הוא בעל תכונות כמו
המוצר שאותו הוא מחקה. החיקוי יכול להעיד על כוונה למשוך לקוחות לרכוש את המוצר בשל תכונותיו, ולאו דווקא בתור מוצר הנחזה להיות מוצר של המתחרה. בענייננו נקבע שהמשיבה חיקתה את הידיות במתכוון, אך לא הובאה ראייה להוכחת הכוונה להטעות את הלקוחות שיטעו לחשוב שהמוצר של המשיבה הוא מוצר של המערערת.
ו. ביהמ"ש המחוזי סבר שאין "זהות" בין הידיות וכי למרות שקיימים חיקוי ודמיון בצורה אין הן זהות ועל כן קבע שאין "סכנת הטעייה". הנמקה זאת אין לקבל. אין צורך בחיקוי עד כדי זהות - לאמור, העתקה מלאה ומדוייקת של כל פרט ופרט - כדי להקים חשש להטעייה ודי בדמיון העשוי להטעות. ניתן לשער כי לקוח שאין לו התמצאות והבנה מיוחדת במוצר שבו מדובר עלול להיות מוטעה ע"י דמיון קל בין המוצרים; לעומתו, לקוח בעל התמצאות והבנה לא יוטעה, אלא אם כן הדמיון בין המוצרים רב עד כדי זהות. בענייננו, ציבור הלקוחות הרוכש כלים D.T. הוא מיומן ומקצועי ואין חשש שדמיון חיצוני יטעה אותו.

(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד דניאל פריימן למערערת, עו"ד גב' ארנה פדהצור-לדר למשיבה. 4.2.98).

רע"א 5937+5935/97 - רוני סיני ואח' נגד יעקב גלנץ ואח'

*דחיית בקשה לעיקול זמני של רכוש מנהלי חברה בתביעה נגזרת של בעלי מניות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקשים הינם בעלי מניות ומנהלים בחברת "רוני סיני מוצרי חשמל בע"מ" (להלן: החברה). המשיבים, אף הם בעלי מניות בחברה, טוענים כי המבקשים, המשמשים גם כמנהלי החברה, ניהלו אותה תוך מרמה והפרת אמונים, קיפוח ועושק של יתר בעלי המניות. המשיבים הגישו תביעה נגזרת ובמסגרתה ביקשו הטלת עיקול זמני על נכסי המבקשים. המצהיר מטעם המשיבים (להלן: גלנץ) טען בתצהיר שנלווה לבקשת העיקול, כי החברה קיימה במשך שנים רבות פעילות עניפה וכי לאחר שמייסד החברה נפטר והוריש את מניותיו לבני משפחתו, ובתוכם המבקשים, רוקנו המבקשים את החברה מנכסיה והעבירו את רכושה לחברות אחרות שבשליטתם. המבקשים לא הגישו תצהיר נגדי והסתפקו בחקירה נגדית של המצהיר ובהעלאת טענות משפטיות.
ב. ביהמ"ש המחוזי נענה לבקשת המשיבים והטיל עיקול זמני על כספים וכל נכס אחר של המבקשים המוחזקים בבנקים. השופט סבר כי באי הגשת תגובה של המבקשים לגופן של הטענות ואי הגשת תצהיר מטעמם יש כדי לעורר חשד כי ראיות מטעמם היה בהן לחזק את הטענות המועלות נגדם. השופט גם סבר כי "אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסה"ד" כאמור בתקנה 360(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. אין הכרח בתצהיר בבקשה לביטול צו עיקול לפי תקנה 364(ב), קל וחומר כאשר אין מדובר בבקשה לבטל עיקול שכבר הוטל, אלא בבקשה בדיון לפני שניתן צו העיקול. גם המסקנות שגזר השופט מהיעדר תצהיר אין לקבלה. עיקול זמני אינו ניתן "על דרך השגרה". עם חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהכיר בזכות הקנין כזכות חוקתית, על ביהמ"ש לייחס חשיבות רבה יותר מבעבר לאיכותן של הראיות הבאות לתמוך בבקשת העיקול ובכמותן. גם בהיעדר תצהיר נגדי אין בנסיבות שלפנינו כדי ללמד על חשש כי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסה"ד במובן תקנה 360 לתקנות. הנטל להוכיח חשש זה מוטל על מבקש העיקול ונטל זה לא הורם. להיפך, גלנץ טוען בתצהירו כי הנתבעים בנו וילות מפוארות, פנטהאוזים יוקרתיים ונוסעים במכוניות מותג סלוניות
והדורות. אם אכן זהו המצב, ולמבקשים רכוש ונכסים רבים, אין לראות כיצד זה יתקשו המשיבים לגבות את חובם, אם יזכו בתביעתם.

(בפני: השופט אור. עו"ד רוני חייט למבקשים, עו"ד אילן אשד למשיבים. 2.2.98).

ע.פ. 3490/97 - אליהו יצחק נגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא

*צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון של מבנה שנבנה ללא היתר כאשר הבעלים זוכה מאשמה פלילית(מחוזי ת"א - ע.פ. 863/95 - ערעור לאחר קבלת רשות - הערעור נדחה).

א. העורר הואשם בבימ"ש השלום בכפר סבא בהקמת מחסן ללא היתר וביהמ"ש נתבקש ליתן צו הריסה על המחסן. במהלך הדיון ציין הסניגור שמדובר בעבירה ישנה ויש לשקול אפשרות של הפעלת סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. ב"כ התביעה הצהירה בתשובה לכך כי "המבנה כנראה אכן ישן. הבקשה באמת צריכה להיות לפי סעיף 212 לגבי צו הריסה". בשלב זה נדחה הדיון להוכחות לגבי "הצדקת מתן צו הריסה או מועדו" ובישיבה נוספת שוב נדחה הדיון להוכחות לגבי הצדקת מתן צו ההריסה. לאחר שמיעת עדותו של המפקח על הבניה בכפר סבא נתן ביהמ"ש, ב"החלטה", צו הריסה ודחה את ביצוע הצו למשך שנתיים וחצי בהתחשב בכך שהצדדים לא טענו בפניו שהמחסן מהווה מטרד. ביהמ"ש המחוזי הורה על זיכויו של המערער מן העבירות שהועלו נגדו בכתב האישום, אך מצא כי בימ"ש השלום היה רשאי להורות על הריסה ללא הרשעה כאמור בסעיף 212(5) ודחה את הערעור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. טענה מרכזית אחת בפי המערער כי עניינו אינו בא בגדר חלופה כלשהי מחלופות הסעיף 212 לחוק התכנון המאפשר הריסת מבנה שאין לגביו הרשעה. אין אחיזה לטענה זו. בימ"ש השלום החיל את הוראותיו של סעיף 212(5) המדבר על הריסה כאשר מי שהקים את המבנה "אינו בר עונשין". למושג "שאינו בר עונשין" הנ"ל יש משמעות מרחיבה, הכוללת כל מקרה שבו לא ניתן להעמיד את הנוגע בדבר לדין פלילי מכל סיבה שהיא. במקרה דנן לא ניתן היה להעמיד את המערער לדין בקשר לבניית המחסן ללא היתר, בשל אי ידיעת המועד שבו הוקם המחסן, ובהתחשב בכך שבפרק הזמן הממושך שחלף מאז הקמתו לא נקטה הרשות סעדים להריסתו והשלימה עם קיומו ע"י גביית מיסים בגינו.
ג. לצד הטענה האמורה הוסיף המערער כי זיכויו מן העבירה שיוחסה לו בכתב האישום על ידי ביהמ"ש המחוזי, חוסמת את הדרך בפני החלתו של סעיף 212(5) לחוק התכנון. המערער סומך עמדה זו על כך שהוראות סעיף 212 מדברות במצב שבו "נעברה עבירה" "מי שביצע את העבירה" ואילו המערער "זוכה" מן העבירה. גם בטענה זו אין ממש. "זיכויו" של המערער אינו אומר שהמחסן לא נבנה בעבירה, ואין מניעה להחיל את סעיף 212(5) גם לגבי מי שזוכה בדינו, כאשר הזיכוי אינו שולל את העובדה הבסיסית שמדובר במבנה שהוקם בעבירה.
ד. טענה אחרת של המערער מתייחסת למשמעותו של "שיקול הדעת" שמעניק סעיף 212 לביהמ"ש ולדרך הנאותה ליישומו הלכה למעשה. את ההחלטה פותח בימ"ש השלום בקביעה כי "בדרך כלל בנין שנבנה ללא היתר דינו להיהרס" ומשלא מצא שהובאו נסיבות המצדיקות הימנעות מצו ההריסה נעתר לתביעה. המסקנה הנגזרת מגישה זו היא כי על המתנגד למתן צו הריסה רובץ הנטל לשכנע את ביהמ"ש שאין מקום ליתן צו כזה. אין בלשון הסעיף ובתכלית חקיקתו אחיזה למסקנה כזו.
ה. יש להבחין בין סמכותו של ביהמ"ש להורות על הריסה לפי סעיף 205 לחוק התכנון בעקבות הרשעה, לבין הסמכות הנתונה לביהמ"ש בסעיף 212 להורות על הריסת מבנה שהוקם ללא היתר ללא קשר להרשעה. כאשר מדובר בהריסה מכח הסמכות
שבסעיף 205 די בקיומה של הרשעה בהקמת מבנה ללא היתר, ואילו כשמדובר במתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212, אין די למדינה בהוכחה שנתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על הריסה, ועליה להוכיח כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של "עניין ציבורי" חשוב. בפני מתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו וצו ההריסה ינתן רק במקום ששיקולי "העניין הציבורי" גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד.
ו. אלא שבענייננו, למרות שלשון ההחלטה אומרת על פניה שביהמ"ש שקל היענות לבקשת המדינה כאילו מדובר בצו לפי 205 ולא מכח הוראה שבסעיף 212, הרי עיון בפרוטוקול הדיון ובחינת החלטת בימ"ש השלום מלמדים כי בפועל לא כך הם פני הדברים. בשתי ההחלטות שבהן דחה ביהמ"ש את הדיון עד שניתנה ההחלטה נאמר כי הדחיות ניתנות לצורך הוכחות לגבי הצדקת מתן צו ההריסה או לשם בחינת השאלה אם יש הצדקה למתן צו הריסה. התבטאות זו מלמדת כי ביהמ"ש היה ער לחובתו למצוא "הצדקה" למתן צו הריסה. גם ב"החלטה" על ההריסה לא הסתפק ביהמ"ש בציון נקודת המוצא של הקמת המבנה ללא היתר, אלא הוסיף וציין את העובדה שהצריף היה קיים שנים רבים ורשויות שונות שנתחלפו לא נקטו נגדו באמצעים ועימת כנגד שיקול זה את הצורך להכניס סדר בעניין זה. לכך יש להוסיף כי המערער לא ניצל שתי דחיות הדיון שעליהן הורה ביהמ"ש לשם הצגת שיקולים נוספים, ולא טרח להתייצב בביהמ"ש ביום שבו נדונה והוכרעה בקשת המדינה. לפיכך דין הערעור להידחות.

(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד אביגדור קנטי למערער, עו"ד גב' פנינה הר-ניב למשיבה. 3.2.98).

רע"א 6298+6297/97 - יוסף רכאח ואברהם נוימן נגד חברת טבע... בע"מ ואח'

*החלטות דיוניות בעניין גילוי מסמכים ותשובות
לשאלונים(בקשות רשות ערעור מצד המבקשים ומצד המשיבים - הבקשות נדחו).

א. במסגרת הליכים מקדמיים לבירור שתי תובענות ייצוגיות שהוגשו נגד חברת טבע, בעלי מניותיה וחברת הבת שלה חברת למון (כולם, להלן: טבע), החליט ביהמ"ש המחוזי לצמצם את התחומים שבהם חלה על הצדדים חובת גילוי מסמכים, העיון בהם והחובה להשיב על שאלונים. על החלטה זו הוגשו שתי בקשות רשות ערעור. האחת ע"י חלק מן התובעים, כאשר לבקשה זו לא הצטרפו חלק מן התובעים המתנגדים לה מאחר והיא תגרום לדעתם להתארכות המשפט, והשניה הוגשה ע"י טבע. התובענות הייצוגיות הוגשו ע"י התובעים בשתי התובענות שהחזיקו באופציות לרכישת מניות של טבע אשר עמדו למסחר עד ליום 29.12.91 ופקעו כליל ביום 31.12.91. לפי הטענה ידעה טבע כבר ביום 27.12.91 עובדות שהיו אמורות להעלות את שווי מניות טבע במידה ניכרת, אך טבע דיווחה לבורסה על קבלת האישור רק ביום 31.12.91 ובכך נגרמו להם נזקים. הבקשות נדחו.
ב. באשר לבקשת רשות הערעור של חלק מן התובעים - התובענות מעלות שאלות עובדתיות ומשפטיות רבות וחשובות. אך המקום לדון בכל השאלות הוא במהלך התובענות עצמן. אין מקום להיזקק לשאלות אלה במסגרת ההליך הקדם משפטי ובוודאי לא בצורה הרחבה כפי שביקשו התובעים לעשות. החלטת ביהמ"ש עולה בקנה אחד עם הכללים הדיוניים הנוגעים לגילוי מסמכים ולתשובות לשאלונים שבתקנות סדר הדין האזרחי, החלות גם על תובענות ייצוגיות. יש לנהוג בתובענה ייצוגית כפי שמתחייב ממהותה של התובענה ומתכליתו של הליך קדם המשפט והליכי הגילוי בסדר דין אזרחי.
ג. תחימת הצו למסירת שאלון ולגילוי מסמכים היא בשיקול דעת ביהמ"ש המנהל את ההליך. ביהמ"ש שלערעור לא יתערב בשיקול דעתו אלא אם הגיע למסקנה שגוייה בעליל או שנעלמו מעיניו נסיבות שצריך היה להתחשב בהן. אפילו המקרה הוא מקרה גבול - ואין הדבר כך בענייננו - אין להתערב בהחלטתו של השופט היושב בדין. קדם המשפט נועד לקדם את הדיון בתובענה לגופה ולייעלו, ע"י צמצום שמיעת המשפט גופו. אין הוא מטרה בפני עצמה ואין ליתן יד להפיכתו למכשול בפני בירורה של התביעה. כשמדובר בתובענה ייצוגית, מנהל התובע לא רק את עניינו הפרטי ועל ביהמ"ש לשקול את טובתם של כלל התובעים. צדק השופט במנעו עתירות ובקשות סרק בהליכי ביניים. ביהמ"ש מצא כי חיובה של טבע לפרוש כמות עצומה של מידע יסרבל את ההליכים ויהווה אמצעי מכביד במיוחד על היריב ואין להתערב בקביעה זו. התובעים הגישו שאלון ובו 342 שאלות. אין ליתן לצדדים יד חופשית להפליג למחוזות רחוקים מבחינת הזמן והעניין. חלק מן התובעים אכן מתנגדים לבקשת חבריהם מטעם זה בלבד אף שלגופו של עניין היו רוצים בצו רחב יותר.
ד. אשר לבקשה לרשות ערעור של טבע - צדק ביהמ"ש כי בקשתה היא כוללנית ושיש לחייב את התובעים להשיב רק על שאלות לעניין עסקותיהם באופציות של טבע בלבד. השלב בו עשוייה השאלה לעלות מחדש, אם בכלל, הוא שלב הוכחת הנזק האינדיבידואלי. מקומו של שלב זה, לאחר שלב הוכחת עילות התובענה לעניין החבות.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד גב' רונית אלדור ודב לרר למבקשים, עו"ד ש. הורביץ ושות' לטבע, עו"ד ח. אינדיג לתובעים שלא הצטרפו לבקשה לרשות ערעור. 26.1.98).

בש"פ 7635/97 - מדינת ישראל נגד הלל קורנפלד, שמעון בן זינו ויצחק לוי

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ בעבירות של יבוא קוקאין(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה לגבי קורנפלד ובן זינו וההחלטה בעניין לוי הושהתה שכן הוא נתון ממילא במאסר).

א. שלשת המשיבים הואשמו בייבוא 13 ק"ג קוקאין מארה"ב כשהם מוחבאים במכולה בתוך רהיטים. יחד עמם הואשמו שניים אחרים. כתב האישום נגדם הוגש ביום 11.3.97. הבקשה היא להאריך את מעצרם של המשיבים ב-90 יום. הסניגורים טענו כי אין ראיות לכאורה שכן הראיות כורסמו במהלך ההוכחות וכן הצביעו על האופן הלקוי של ניהול המשפט ועל החשש שהמשפט לא יסתיים גם בתקופת ההארכה. הבקשה נתקבלה לגבי קורנפלד ובן זינו ואילו לגבי יצחק לוי הנתון במאסר הוחלט להשהות את ההחלטה כדי לברר אם ניתן לשלול לו חופשותיו כאסיר בהסכמתו ולהשיג ע"י כך את תכלית המעצר.
ב. באשר לטענה שאין קיימות ראיות לכאורה - הטענה מתבססת בעיקרה על העובדה שעד תביעה מרכזי השותף לעבירה נמלט ולא ניתן יהיה להעידו. ברם, הימלטותו אינה סותמת את הגולל על אפשרות הוכחת אמרותיו, אותן ניתן להציג גם מבלי להעידו (סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות). זאת ועוד, את טענת הכרסום בראיות לכאורה, על העצור להעלות בבקשה לעיון חוזר המוגשת לביהמ"ש המחוזי.
ג. אשר לאופן ניהול המשפט והתמשכותו - אכן, נראה שהמשפט התנהל בעצלתיים. ביהמ"ש עשה מאמץ של ממש להקצות מועדים לא מועטים לשמיעת המשפט על מנת שניתן יהיה להתחיל בו ולסיימו בזמן סביר, אך היו תקלות בהופעת עדים ובמיוחד לאחר שאחד מעדי התביעה נמלט והיה צריך להיערך להוכחת האשמות בדרכים אחרות. לכאורה נראה כי חלק מהמשפט לא נוהל כפי שצריך היה להתנהל ואעפ"כ יש לאזן בין האינטרסים הנוגדים, כאשר מצד אחד מדובר בעבירות סמים מן החמורות ביותר ומסוכנותם של המשיבים עולה מסוג העבירות, נועזותם ועברם הפלילי העשיר, ומצד
שני זכותם של המשיבים ליהנות מחזקת החפות כל עוד לא הורשעו ולא להיות נתונים במעצר בתום התקופה הקבועה בחוק. באיזון זה נוטה הכף לחובת המשיבים ולא לזכותם.
ד. שאלה אחרת שהועלתה היתה ממתי יש למנות את תקופת 90 הימים של הארכת המעצר. סעיף 53 לחסד"פ קובע כי נאשם שהיה נתון במעצר בשל כתב אישום שהוגש נגדו ישוחרר בתום השנה אלא אם כן מעצרו יוארך. התיקון בחסד"פ (סעיף 62) קבע תקופת מעצר של 9 חודשים במקום שנה. תיקון זה נכנס לתוקף ביום 1.1.98. התיקון מכיל הוראת מעבר שלפיה עצור שהיה נתון ביום 1 בינואר במעצר לאחר הגשת כתב אישום תקופה שבין 9 חודשים לשנה "ישוחרר מן המעצר בתום חודש מתחילתו של חוק זה, אלא אם כן האריך שופט של ביהמ"ש העליון את מעצרו". המדינה טוענת כי 90 ימי ההארכה מתחילים ביום מתן החלטת ההארכה ע"י ביהמ"ש, וזאת מאחר והוראת המעבר האריכה הארכה סטטוטורית את המעצר בחודש ימים החל ביום 1.1.98 וכל החלטה הניתנת במהלך חודש זה מתחילה את מניין 90 הימים. פרשנות זו אין לקבלה. המדינה אינה עומדת עוד על פרשנות זו והיא נכונה לקבל פרשנות לפיה בכל מקרה מתחיל מניין 90 הימים מיום 1.1.98. הסניגורים טוענים שאת מניין תקופת ההארכה יש להתחיל מיום תום 9 חודשים מעת מעצרו של כל עצור באופן אינדיבידואלי. גם פרשנות זו אין לקבלה. הפרשנות הראוייה להוראת המעבר היא שמניין 90 ימי ההארכה יחל ביום 1.1.98.
ה. התוצאה היא שככל שהדבר נוגע לקורנפלד ולבן זינו יוארך מעצרם מיום 1.1.98. באשר ללוי הנתון במאסר בגין עבירה אחרת, ביקשה הסניגורית שלו שלא יהיה נתון בתנאי מעצר היותר קשים מאשר תנאי אסיר והסכימה כי לא יצא לחופשות. לפיכך התבקשה המדינה להודיע תוך 7 ימים אם ניתן לשלול את חופשותיו כאסיר, בהסכמתו, ולהשיג ע"י כך את תכלית המעצר, על אף השוני שייווצר בינו לבין המשיבים האחרים.

(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד גב' נאוה בן אור וא. כרמל למבקשת, עו"ד ע. מבורך לקורנפלד, עו"ד ש. בן אריה לבן זינו, עו"ד גב' נ. דהאן ללוי. 12.1.98).

רע"א 7270/97 - זיאד סיף וציון חברה לביטוח בע"מ נגד קאסם עלי

*הבאת ראיות לסתור בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים כאשר קיימת קביעה של המוסד לביטוח לאומי בעניין הנכות(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

א. המשיב נפגע בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה והמוסד לביטוח לאומי קבע לו דרגת נכות. ביהמ"ש המחוזי התיר למשיב, בתביעתו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד בנושא מצבו הנפשי ושאלת קיומו האפשרי של קשר סיבתי בין המצב הנפשי לבין התאונה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. כאשר נקבעת לנפגע נכות ע"י המוסד בשל פגיעה שנגרמה לו בתאונת דרכים, מחייבת קביעת נכות זו גם בתביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. החוק מאפשר לביהמ"ש להרשות להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד, ויש להשתמש באפשרות זו במשורה ובמקרים חריגים, כדי שלא לסכל את תכלית הוראת החוק למנוע הבאת "חוות דעת מטעם" שיחזירו את הגלגל לאחור ויביאו להתדיינות ממושכת ובלתי יעילה בין הצדדים, כפי שהיה קודם לקביעת החוק.
ג. עם זאת, יש וביהמ"ש מוצא טעם במתן רשות להבאת ראיות לסתור, בין השאר, כשהוא סבור כי קביעת המוסד אינה מכסה את מלוא תחומי הנכות הרפואית או לוקה
בפגם מהותי כלשהו. בענייננו קבע המוסד לנפגע נכות בתחום הגופני. אין הנכות משקפת נזק נפשי. הוועדה הרפואית של המוסד קבעה שנגרם למשיב נזק נפשי, אך לא נקטה עמדה לגבי הנכות - אם בכלל - המשקפת אותו נזק, באשר מצאה כי הנזק הוא משני לפגיעה הגופנית. קביעה זו איננה מהווה תשובה לשאלה אם נזק זה, כשלעצמו, מצדיק קביעת נכות ובאיזה שיעור. אילו קבעה הוועדה שלא נותרה לנפגע נכות בתחום הנפשי, לא היה מקום להרשות הבאת ראיות לסתור. לא כך הוא כשהיא לא קבעה דבר בעניין הנכות בתחום הנפשי.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 2.2.98).

בש"א 7548/97 - משה יעקובוביץ ואח' נגד יצחק יעקובוביץ ואח'

*דחיית בקשה להארכת מועד להגיש בקשה לרשות ערעור כאשר פסה"ד ניתן לפני המועד שנקבע לשימוע והומצא לצדדים(בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

א. ביהמ"ש המחוזי קבע מועד לשימוע פס"ד בין הצדדים ליום 25.11.97. למעשה נתן ביהמ"ש את פסק דינו ביום 9.11.97 וקבע בגוף פסה"ד כי העתק ממנו יישלח לבאי כח הצדדים ע"י המזכירות והם יהיו לכן "פטורים מהתייצבות לשימוע פסה"ד ביום 25.11.97". המבקשים הגישו בקשה לרשות ערעור ביום 23.12.97, היינו לאחר עבור 30 הימים הקבועים בתקנות. טוען ב"כ המבקשים כי אמנם קיבל את פסה"ד ביום 13.11.97, אך לדעתו מתחיל מרוץ הזמן מתאריך השימוע שנקבע מלכתחילה, היינו מיום 25.11.97, ועל כן הוגשה הבקשה במועד. לחילופין מבקש הוא להאריך את המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור. הוחלט כי הבקשה לרשות ערעור לא הוגשה במועד וכן שאין להאריך את המועד.
ב. בגוף פסה"ד שב"כ המבקשים קיבל כבר ביום 13.11.97 קובעים השופטים במפורש כי מועד השימוע מתבטל. על כן מירוץ הזמן מתחיל ביום 13.11.97, הוא המועד שנתקבל פסה"ד ע"י ב"כ המבקשים. אמנם באי כח הצדדים קיבלו זימון ליום 25.11.97, אך תקנה 399 לתקנות קובעת כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור הוא תוך 30 יום מיום שניתנה ההחלטה, ועל כן היה צריך להגיש את הבקשה תוך 30 יום מיום 13.11.97. אשר לבקשה החילופית להארכת המועד - נימוקו האחד של ב"כ המבקשים היה כי טעותו מהווה טעם המצדיק הארכת המועד. ברם, טעות בחישוב מניין הימים אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. גם טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד, מה גם שטעות זו אינה סבירה שכן החלטת ביהמ"ש המחוזי ביטלה במפורש את תאריך השימוע. באשר לנימוק של חשיבות ההלכה שבבסיס ההחלטה נשוא הבקשה - כבר נפסק כי זו אינה משמשת כשלעצמה טעם מיוחד.

(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד מ. צוקר למבקשים, עו"ד גב' לאה ויזר למשיבים. 27.1.98).

בש"פ 7648/97 - מדינת ישראל נגד חגי זגורי ואח'

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ בעבירה של קשר לאלימות(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

א. המשיבים הואשמו במרץ 97 בעבירות של קשירת קשר לפגוע במשפחתו של אדם בשם בני מורדו על רקע שליטה בעסקי סמים ובתי שעשועים בבאר שבע. על פי הנחיות המשיב 1 הצטיידו המשיבים 2,3 ו-4 באקדחים, בכובעי גרב ובכפפות ונסעו במכונית גנובה לכיוון ביתם של בני משפחת מורדו. המשטרה הצליחה לעצור את המשיבים 3 ו-4 ומנעו השלמת ביצוע זממם ואילו המשיב 2 הצליח לברוח אך נעצר מאוחר יותר. במאי 97 נעצרו המשיבים עד תום ההליכים. הבקשה היא להאריך את מעצר המשיבים בשלשה חודשים נוספים החל ביום 1.1.98 לפי סעיף 62 לחסד"פ. הבקשה נתקבלה.
ב. שמיעת המשפט לא התנהלה בקצב משביע רצון בחודשים שחלפו. אין לתלות את האשם בהתמשכות ההליך במי מהצדדים. כיום מתנהלת שמיעת המשפט בקצב מהיר יותר, אף כי לא משביע רצון לחלוטין, וככל הנראה לא יסתיים המשפט גם בתקופת ההארכה המבוקשת. התמשכותו של המשפט שלא באשמת הסניגוריה מהווה שיקול נכבד בעד שחרורו של הנאשם ממעצר, ואולם התמשכות המשפט אינה השיקול המכריע ויש לשקול נסיבות אחרות הקשורות לשמירה על בטחון הציבור. בענייננו מדובר בתכנית אלימה של נאשמים לבצע פשע תוך שימוש בנשק חם ומכאן סכנתם לציבור אם ישוחררו ממעצרם. למשיבים גם הרשעות קודמות מרובות ובהן הרשעות בעבירות סמים ואלימות המעידות על דפוסי התנהגות עבריינית תוך זלזול בשלטון החוק ותוך שימוש באלימות על מנת לפגוע בחיי אדם וברכושו.

(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד א. פטר למבקשת, עוה"ד יוסי זילברברג, סויד רוויטל, שאול עמית וחיים קאזיס למשיבים. 20.1.98).

ע.פ. 2972/97 - עמיר כהן נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות של זיוף שיקים וגניבה ומידת העונש(מחוזי י-ם - ת.פ. 31/96 - הערעור נדחה).

א. המערער, נכה צה"ל ובעל סוכנות ביטוח בירושלים, הואשם כי יחד עם עובדת משרד האוצר (להלן: מדונה) נושא באחריות לזיוף שיקים ולגניבת סכומי כסף נכבדים ממשרד האוצר. למדונה יוחסה גניבת סכום של למעלה ממליון ש"ח, ולמערער יוחסה גניבת סכום של למעלה מ-550,000 ש"ח. מדונה שימשה במשרד האוצר כמנהלת ענף הספקים במחלקת התגמולים ואת סכום הכסף נטלה בדרך מתוחכמת של הפקת שיקים כוזבים. את השיקים הפקידה לחשבונות בנק שונות כתשלומים ששילם, כביכול, משרד האוצר ל"ספקים" עבור שירותי רווחה לנכי רדיפות הנאצים. בתחילה הופקדו השיקים ע"י מדונה בחשבונות בנק שלה ושל בני משפחתה ומאוחר יותר גם בחשבון הבנק של המערער. בחשבון זה הופקדו 5 שיקים בסכום כולל של 565,000 ש"ח בתקופה של חודשיים. מדונה טענה שהמערער שידל אותה לבצע את גניבת הכסף. לעומתה טען המערער כי מעורבותו בפרשה נעוצה בקשר רומנטי שבינו לבין מדונה, וזו ביקשה ממנו להחזיק עבורה בחשבון הבנק שלו סכומי כסף שונים, שנאלצה להסתיר מבעלה שעמו היתה נתונה בסכסוך שהגיע לערכאות. ביהמ"ש המחוזי האמין לעדותה של מדונה, וגזר למערער, בהתחשב במצב בריאותו הקשה ובנסיבותיו האישיות, 6 חודשים מאסר על תנאי ומבחן למשך שנה אחת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. באשר להרשעה - אין לבוא בטרונייה אל ביהמ"ש שמצא שיש בראיות תשתית מספקת להרשעת המערער. הראיות חייבו את המערער ליתן הסבר, שיהיה בכוחו להקים ספק לפחות, שמא לא ידע שמקור הכספים שהפקידה מדונה בחשבונו הוא בעבירה. המערער לא הרים נטל זה. משנדחה ההסבר התמים שהציע המערער למעורבותו כבלתי סביר ובלתי אמין - נותרה על כנה המסקנה המרשיעה שמכוחה נדרש ההסבר. לא למיותר יהיה להדגיש כי בנסיבות העניין די בהוכחת "עצימת עיניים" מצד המערער כלפי אופיו הבלתי חוקי של מקור הכספים שהופקדו בחשבונו, כדי לבסס את הרשעתו. "עצימת עיניים" שקולה בנסיבות כגון דא כנגד "ידיעה" כאמור בחוק העונשין.
ג. לחילופין ביקש הסניגור להמנע מהרשעת המערער בהתחשב בהשלכות הקשות שיש להרשעה לעתידו כסוכן ביטוח, לנוכח הוראות חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, וזאת ע"י ביטול ההרשעה, בהתאם להוראות סעיף 192א לחסד"פ והעמדת המערער במבחן ללא הרשעה. בקשה זו סמך הסניגור על מצב בריאותו הקשה של המערער - מצב בריאות המביא לכך שאם תשלל מהמערער סוכנות הביטוח יאבד את מטה לחמו. גם
בקשה זו נדחתה. הימנעות מהרשעה הינה בבחינת חריג לכלל ומן הראוי להפעיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. הקריטריונים לעשיית שימוש בסמכות החריגה של העמדה למבחן ללא הרשעה מתמצים בשניים אלה: על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; סוג העבירה מאפשר לוותר על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. עניינו של המערער אינו בא בגדר אותם מקרים נדירים, בהם מתקיימות שתי הדרישות הללו גם יחד.

(בפני השופטים: קדמי, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט קדמי. עו"ד יאיר גולן למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 3.2.98).

בש"פ 63/98 - ראובן אדזיאשווילי (בנג'ו) נגד מדינת ישראל

*ביטול "מעצר בית" בשחרור בערובה כאשר לא היתה עילת מעצר (ערר על הטלת "מעצר בית" בין תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).

העורר הואשם יחד עם אחרים בחטיפה לשם סחיטה ולשם חבלה וביהמ"ש נתבקש להורות על מעצר שלשת הנאשמים עד תום ההליכים. שני הנאשמים האחרים לא התנגדו לבקשה וביחס למשיב קבע ביהמ"ש כי אין ראיות לכאורה ו"אותן ראיות הקיימות גורמות לי לשחרר את המשיב בדרך של חלופת מעצר אולם אין מקום לעצור אותו". לפיכך הורה לשחרר את העורר בתנאי "מעצר בית". הסניגור טוען כי משקבע ביהמ"ש שבידי התביעה אין ראיות לכאורה, היה צריך לשחרר את העורר בערובה ולקבוע תנאים לשחרורו, אך לא להשית עליו חלופת מעצר שעניינה כאשר יש יסוד למעצר של נאשם. ב"כ המדינה לא חלק על עמדת הסניגור במישור העקרוני, אך לדעתו קיימות ראיות לכאורה ועל כן יש להשאיר את החלטת ביהמ"ש המחוזי על כנה. הערר נתקבל.
עיון בחומר הראיות מעלה כי אין ראיות לכאורה נגד העורר. כיוון שכך הרי שני הפרקליטים היו תמימי דעים כי בהיעדר בסיס ראייתי למעצר, אין מקום לחלופת מעצר - "מעצר בית", ולפיכך יש לבטל את מעצר הבית שהושת על העורר.

(בפני: השופט מצא. עו"ד מרדכי כץ לעורר, עו"ד שלמה ניסים למשיבה. 1.2.98).

רע"א 5984/97 - סנפרוסט בע"מ וכלל חברה לביטוח בע"מ נגד משה פרס

*הכרה בתאונה במלגזה כ"תאונת דרכים" (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

המשיב הגיש תביעה נגד המשיבים לפיצויו בגין נזקין בתאונה שאירעה לו במהלך עבודתו בעת שנהג במלגזה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מדובר בתאונת עבודה שלא היוותה תאונת דרכים בשל כך שהמלגזה הנדונה אינה כלי רכב כמובנו בחוק. על פי הרישא של הגדרת "רכב מנועי" בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ייחשב לרכב מנועי "רכב הנע בכח מכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית". המחלוקת בין בעלי הדין היא אם מתקיים במלגזה התנאי שעיקר ייעודה לשמש תחבורה יבשתית. ביהמ"ש המחוזי ענה על כך בשלילה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
החלטת ביהמ"ש המחוזי ניתנה לפני שניתן ע"י ביהמ"ש העליון פסה"ד ברע"א 613/95 (סביר נ-117). בפס"ד זה נקבע ע"י ביהמ"ש העליון לגבי מלגזה שנדונה באותו עניין, שהיא מהווה "כלי רכב" באשר מתקיימים בה התנאים של הגדרת רכב מנועי שבחוק, לרבות התנאי שעיקר ייעודה הוא לשמש תחבורה יבשתית. ביהמ"ש המחוזי קבע כאן במפורש כי עיקר ייעודו של הרכב העברת מטען ממקום אחד למשנהו ועוד קבע כי המלגזה היא בעלת כושר נשיאה של 2.5 טון לערך. על יסוד נתונים אלה ועל פי מבנה המלגזה עונה המלגזה על תנאי הרישא של הגדרת "רכב מנועי" בחוק. התיק הוחזר
לביהמ"ש המחוזי שימשיך לדון ביתר נסיבות המקרה תוך כדי יציאה מההנחה שמדובר ברכב מנועי כהגדרתו בחוק.

(בפני: השופט אור. עו"ד יעקב רהט למבקשות, עו"ד יורם ורון למשיב. 15.12.97).

רע"פ 7000/97 - מיכל רוטנברג נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לערעור נוסף על הרשעה בגרימת מוות בתאונת דרכים בתוך מעצר חצייה (הבקשה נדחתה).

בני זוג קשישים נפגעו בתוך מעבר חצייה בחיפה ממכוניתה של המבקשת. הבעל נהרג והאשה נחבלה חבלות של ממש. בימ"ש השלום לתעבורה הרשיע את המבקשת בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, אי מתן זכות קדימה להולכי רגל במעבר חצייה ואי האטה לפני מעבר חצייה, וגזר לה 4 חודשים מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, שנה מאסר על תנאי וקנס של 3,000 ש"ח וכן פסילה לתקופה של 6 שנים. ביהמ"ש קבע כי המבקשת יכולה וחייבת היתה להבחין במועד בהולכי הרגל ולמנוע את הפגיעה, אפילו אם נהגה במהירות של 40 קמ"ש. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור וקבע שההרשעה בדין היתה וכן שאין הצדקה להתערב בעונש הפסילה. המבקשת ביקשה שלא לראות במעבר החצייה כאילו מדובר במדרכה שיוחדה להולכי רגל ואילו המשיבה טוענת כי מעבר חצייה הוא "מקום המבטחים" ו"קודש הקודשים" של הולך הרגל, וכי כאשר נפגע אדם בתוכו, קיימת חזקה שלפיה נפגע באשמת נהג הרכב הדורס. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין מתעוררת בבקשה סוגייה בעלת חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית מיוחדת המצדיקה מתן רשות ערעור בערכאה השלישית. יתירה מזאת, לנוכח הכרעותיו העובדתיות של בימ"ש השלום אין ספק שהמבקשת יכולה היתה לעצור בבטחה לפני מעבר החצייה, ומשלא עשתה כן התרשלה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אילון אורון למבקשת, עו"ד אריה פטר למשיבה. 8.1.98).

בש"א 6717/97 - עמותת שכונת קוטג'ים בשועפט נגד ר.א.מ. קבלנים מהנדסים בע"מ ואח'

*דחיית בקשה להארכת מועד לערעור על החלטת שופט לפסול עצמו (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).

ביום 8.10.97 החליטה השופטת הכט לפסול עצמה מלדון בתיק שבו מתדיינים הצדדים. המבקשת פנתה לנשיא ביהמ"ש המחוזי בהליך של בקשה לביטול ההחלטה ביום 30.10.97, היינו לאחר שחלף המועד להגשת ערעור על ההחלטה בעניין הפסילה. נשיא ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לביטול ההחלטה. בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הפסילה הוגשה לביהמ"ש העליון רק ביום 13.11.97. הבקשה להארכת מועד נדחתה.
המבקשת השתהתה בנקיטת הליכי ההשגה על החלטת השופטת הכט וב"כ הבהיר כי התלבט בדבר הליך ההשגה המתאים. בנסיבות אלה היה עליו להגיש לפחות בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטה מיום 8.10.97 בתוך מניין הימים. באופן זה היה ב"כ המבקשת מבטיח לעצמו מסלול חילופי במקרה שההליך של בקשה לביטול החלטה ייכשל כפי שאירע. אילו נעשה כך היו המשיבים יודעים לפני עבור המועד על כוונת המבקשת לערער על החלטת השופטת הכט בעניין הפסילה. אולם המבקשת לא ביקשה ארכה כאמור כך שבמועד האחרון להגשת הערעור על ההחלטה מיום 8.10.97 לא היה תלוי ועומד כל הליך השגה. בנסיבות אלה רשאיות היו המשיבות לסבור כי המבקשת הסכינה עם החלטת השופטת הכט לפסול עצמה ועל אינטרס זה יש להגן. לפיכך יש לדחות את הבקשה להארכת מועד.