תקציר סביר כרך נ"א חוברת 20

בש"פ 2689/98 - מדינת ישראל נגד אשרף רביע

*שחרור בערובה (זיוף וגניבה)(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

א. המשיב הואשם בקשירת קשר עם אחרים לגנוב כספים מקופת הנהלת בתי המשפט. הוא זייף תעודות זהות של תושבים פלשתינאים ומאות שיקים הנחזים להיות נמשכים ע"י מינהל הכספים של מערכת בתי המשפט, והעביר את השיקים לאנשים שזהותם אינה ידועה, כדי לפדות באמצעותם את הסכומים שרשם על השיקים. בסך הכל נפרעו באמצעות שיקים מזוייפים כ-1.2 מליון ש"ח. באישומים נוספים מואשם המשיב בכניסה שלא כדין לישראל, זיוף תעודת זהות וכיוצא באלה עבירות. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את המשיב בערובה בקבעו כי הראיות נגד המשיב הן נסיבתיות וגם בהצטרפן יחד אינן מבססות סיכוי סביר להרשעה. לדעתו, הן בנויות נדבך על גבי נדבך כך שאם נדבך אחד יפול ספק אם ניתן יהיה להרשיע את המשיב בעבירות של זיוף השיקים. בעררה טוענת המדינה כי לפחות אחד האישומים מבוסס על ראיות חזקות שכן קיימת טביעת אצבע על אחד השיקים וכן נתפסה מכונת הדפסה של תעודות זהות מזוייפות ברשות המשיב. הערר נדחה.
ב. כידוע, עבירות שאינן עבירות גוף חמורות, אינן מקימות חזקת מסוכנות, והנאשם בהן ייעצר עד תום ההליכים רק אם קיים חשש שימשיך במעשיו הפליליים. כך הוא כאשר חומר הראיות מצביע כי העבריינות היא מקור פרנסתו של הנאשם. לעומת זאת, עבירות רכוש בודדות, במיוחד כאשר לנאשם אין עבר פלילי מכביד, כשלעצמן, אינן מעלות חשש לשלום הציבור. בענייננו ניתן להסיק רק מהאישום הראשון, המצביע כי המשיב הוא חבר בכנופייה העוסקת באופן שיטתי בקבלת כספים בדרכי מרמה ובזיוף בסכומים גבוהים - כי המשיב עלול לחזור לסורו אם ישוחרר ממעצרו. אישום זה מבוסס כולו על ראיות נסיבתיות. הראיה החזקה ביותר שבידי התביעה, היא טביעת האצבע על שיק בודד, אינה מוכיחה, כשהיא עומדת לעצמה, את כל רכיבי האישום הראשון. מדובר איפוא בשורה של ראיות נסיבתיות שהחללים ביניהן לא מועטים. אפשר כי הראיות הנסיבתיות יספיקו להעברת נטל הבאת הראיות על שכם המשיב, אלא שבראיות לכאורה במובן האחרון לא די כראיות לכאורה לעניין מעצר עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד אלון אינפלד ואיתן להמן לעוררת, עו"ד ראובן בר חיים למשיב. 6.5.98).

רע"א 1718/98 - שמואל ומרים רכטמן עורכי דין נגד מאיר אסטרייכר עו"ד - מנהל עזבון המנוח יעקב פנץ ז"ל

*קיום חיוב עפ"י הסכם(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב, מנהל עזבון, פרסם הזמנה להציע הצעות לרכישת נכס מקרקעין מסויים. ההצעה שהוצעה ע"י המבקשים היתה ההצעה הגבוהה ביותר וביהמ"ש נתן אישור עקרוני למכירה. אין הסכם בין הצדדים מחוץ להצעה האמורה. המבקשים ביקשו לרשום את המקרקעין על שמם אך אינם יכולים לעשות כן משום שעל המקרקעין רובץ חוב של היטל השבחה. בין הצדדים ניטשה מחלוקת על מי מוטלת חובת תשלום ההיטל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בהיעדר הסכמה אחרת, חלה חובת תשלום ההיטל על המוכר. אעפ"כ לא חייב ביהמ"ש את המוכר בתשלום ההיטל, משום שחובת התשלום מותנית במילוי החובות המוטלות על הוועדה המקומית, לבצע את כל הפעולות הנקובות בסעיף 6(ב) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, ולא ניתן לקבוע כי חובות אלה נתמלאו על ידה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. במסגרת היחסים החוזיים שבין הצדדים, התחייב המוכר להעביר את הזכויות במקרקעין לקונה ועליו לעשות את כל הדרוש לצורך זה, לרבות ביצוע התשלומים הכרוכים בכך, ככל שהם מוטלים על המוכר. אין הוא יכול לטעון כי טרם קמה חובתו לשלם את ההיטל. למוכר אפשרות לפנות לוועדה כדי להקדים את התשלום. בענייננו, כאמור, לא נערך בין הצדדים הסכם מפורט אלא הזמנה להציע הצעות וההצעה שהוצעה, ובנסיבות אלה יש להשלים את ההסכם על פי הוראות חוק החוזים (חלק כללי). כאשר לא נקבע בהסכם מועד לקיום חיוב יש לקיימו זמן סביר לאחר כריתת ההסכם וזמן סביר זה עבר, כאשר החלטת ביהמ"ש המאשרת את המכירה ניתנה ביום 5.1.97 ומלוא תמורת העסקה שולמה כבר ע"י הקונה. אין כל טעם המצדיק עיכוב ביצוע הרישום. על כן, במישור היחסים החוזיים בין הצדדים, היה על המוכר לפנות לוועדה המקומית לצורך קבלת השומה ולשלם את ההיטל כדי לאפשר את רישום הזכויות ע"ש הקונים. משלא עשה כן היה הקונה זכאי לעשות כן במקומו, כפי שאכן עשה, ועל המוכר לשלם את ההיטל ולהשיג את האישור להעברת המקרקעין.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 24.5.98).

ע.פ. 7147/96 - מוריס אזואלוס נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הצטברות העונשים בגין 2 מעשי הריגה)(מחוזי חיפה - ת.פ. 195/91 - ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בנצרת ברצח בכוונה תחילה של אשתו ושל ידידה, לאחר שהשניים תינו אהבים בנוכחותו בכוונה להוכיח לו שאשתו בוגדת בו. נגזרו לו בגין הרצח שני מאסרי עולם בחופף. ערעורו לביהמ"ש העליון נתקבל וביהמ"ש קבע כי המדינה לא הוכיחה היעדר קינטור, הרשיע את המערער בהריגה והחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לגזירת הדין. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער מאסר בפועל של 15 שנה בשל כל אחת משתי הרשעותיו בהריגה והוסיף כי "תוך שימת לב לכך שמדובר ברצף של אירועים... חלק מתקופת המאסר השניה... תהיה חופפת... 10 שנים יהיו מצטברות למאסר של 15 שנה... הנאשם ירצה מאסר בפועל של 25 שנה...". בערעורו טוען המערער מספר טענות: עניין לנו במעשה של הריגה שהוא מקשה אחת ועל כן יש להטיל עונש אחד בלבד; העונש על מעשה ההריגה זהה לעונש שהושת קודם בגין עבירת הרצח שכן בדרך כלל קוצבים את העונש של מאסר עולם; כשהרשיע ביהמ"ש את המערער בשני מעשי רצח מצא שיש להשית עליו עונשים חופפים ועל כן צריך היה לחפוף גם את העונשים שהשית בגין ההריגה. הערעור נדחה.
ב. עצם הקביעה שהמעשים בוצעו כמקשה אחת וברצף אינה מגלמת קביעה שיש לראות בהם מעשה אחד. לשאלת היותה של עבירה שבוצעה בגדר מעשה אחד או מספר מעשים, נקבעו בפסיקה שני מבחנים: מבחן עובדתי ומבחן מהותי. המבחן העובדתי עונה על השאלה אם מדובר בפעולות נפרדות עוקבות שניתן לפצל ביניהן למרות שבוצעו ברצף; המבחן המהותי מתייחס למהות האינטרס הנפגע של קורבן העבירה עליו באה החברה להגן. המבחן העובדתי מתבטא בכך שאם יורה המערער באנשים תוך שהוא מסיט ומכוון את נשקו מצד לצד במטרה לפגוע בכל אחד מהם ויכול הוא להפסיק בכל עת את לחיצתו ולמנוע קורבנות נוספים הרי מדובר בשני מעשי רצח; מבחינה מהותית לכל אחד מן הנפגעים אינטרס אישי עצמאי לשלמות גופו ותכלית ההוראה הפלילית היא להגן על אינטרס זה של כל אחד מהנפגעים. בענייננו, בוצעו שני מעשי הריגה נפרדים, כאשר המערער כיוון את הנשק לכיוון האשה וירה במצחה ולאחר מכן לכיוון ידידה וירה בחזהו. הוא פעל מתוך כוונה להרוג את השניים ויכול היה להימנע מהריגת השני לאחר שפגע בראשון.
ג. אשר לטענה כי העונש זהה לעונש של מאסר עולם שהושת בגין הרצח - גם טענה זו אין לקבלה. עונש של מאסר עולם הוא לפי פשוטו ומשמעותו עונש מאסר לצמיתות. העובדה שהתקופה נקצבת ע"י הנשיא אינה משנה את מהותו של העונש. עונש מירבי בשל הריגה הוא על פי החוק - 20 שנות מאסר וכשמדובר בהריגת שני בני אדם הרי העונש המצטבר הוא 40 שנות מאסר. בענייננו, כפסע היה בין עבירות הרצח לעבירות ההריגה בהן הורשע המערער ועל כן מן הראוי היה שענשו יתקרב לעונש המירבי.
ד. אשר לטענה שעל ביהמ"ש היה לחפוף את העונשים בגין עבירות ההריגה כפי שחפף בגין עבירות הרצח - אכן, ניתן היה לעשות כן, אבל לא בהכרח. משחפף ביהמ"ש את עונש מאסר העולם, עשה כן משום טיבו של העונש שהוא כאמור עונש לצמיתות. ואילו מששקל את העונש בגין עבירות ההריגה, סבר שיש ליתן ביטוי מוחשי מלא לכך שהמערער הרג שני אנשים בנפרד ואין להתיר את דמו של אף אחד מהם.
ה. לגופו של עניין, משהעונש המירבי המצטבר הוא 40 שנה ובהתחשב בנסיבות אין עונש מאסר בפועל של 25 שנה חמור מדי. הסניגור המציא מספר פסקי דין בהם הושתו עונשים קלים יותר, אך לא כל מקרה דומה למקרה האחר. על כל פנים, גם אם היו מקרים בהם השיתו עונשים קלים יותר, הרי כיום, כשהאלימות במשפחה פשתה במקומותינו באופן המעורר חלחלה ונשים מותקפות עד כדי קיפוח חייהן, אין מקום למסר סלחני כלפי המערער. ידע הציבור, ידעו עבריינים פוטנציאליים וידע המערער כי נטילת חיי אדם היא החמורה שבעבירות ובנסיבות כמו דא יש למצות את הדין עם הנאשם.

(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ליכט למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 19.5.98).

ע.א. 2730/98 - תנופה שרותי כח אדם בע"מ ואח' נגד גיאורגיצאנו אורגניה ואח'

*ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו(ערעור על החלטת ביהמ"ש לפסול עצמו - הערעור נתקבל).

א. המשיבה 1, אלמנת פועל שנספה בתאונה (להלן: המנוח) וילדיה הקטינים (להלן: התובעים) תבעו את המערערים ואת המשיבים 2-9 (להלן: המשיבים) בדרישה לפיצויים. במהלך הבאת הראיות ביקש ב"כ התובעים כי ביהמ"ש יפסול עצמו מן הטעם שביהמ"ש ציין כי במשך 30 שנות כהונתו לא נתקל בעו"ד טרדן וטרחן כב"כ התובעים, וכן חיווה ביהמ"ש דעתו כי ראוי לייחס למנוח רשלנות תורמת של %50 והוא מנהל כל העת את התיק באופן המצביע על משוא פנים. ביהמ"ש אישר כי ציין שבכל תקופת כהונתו כשופט לא נתקל בעו"ד טרחן וטרדן כב"כ התובעים, והוסיף כי אמר זאת משום שמחדליו ורשלנותו של עוה"ד, כמו גם אי מילוי הוראות וצווים שניתנו ע"י ביהמ"ש, גרמו לעיכובים ולשיהוי בדיון. ביהמ"ש הוסיף וציין כי אם וככל שהתייחס לאשם תורם של המנוח, הרי שהדברים נאמרו במסגרת נסיון להביא את הצדדים לפשרה. ביהמ"ש סיכם ואמר כי אין יסוד לטענה בדבר משוא פנים, ואעפ"כ, כיוון שיש לעו"ד הרגשה כזו ולצורך מראית פני הצדק, הוא החליט לפסול עצמו. הערעור נתקבל.
ב. כפי שכבר נפסק בעבר, הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן. השתחררות בלתי ראוייה של שופט מדיון במשפט פוגעת בהגינות המשפט, באמון הציבור וגוררת אחריה עיוות דין באותה מידה כמו המשך דיון בעניין שמן הראוי לשופט לפסול עצמו ממנו. גם ביהמ"ש לא סבר שהטענות שהועלו יוצרות עילת פסלות והחלטתו התבססה על תחושתו הסובייקטיבית של ב"כ התובעים ומראית פני הצדק. טענות המערערים אינן מעוררות "חשש ממשי למשוא פנים" שיש בו כדי להצדיק פסלות שופט. אפשר
שביהמ"ש חיווה דעתו בעניין זה, באופן שאינו מחמיא לב"כ התובעים, אך בעובדה זו כשלעצמה אין בכדי להראות שביהמ"ש גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט.
ג. האמירה של ביהמ"ש שיש לייחס למנוח אשם תורם של %50, נאמרה במהלך נסיון פישור ואין יסוד לראייתה כקביעת עמדה. מכל מקום, אם ביקשו התובעים להסתמך על אמירה זו כעל עילת פסלות, היה עליהם לעשות כן סמוך למועד אמירת הדברים ואת זאת הם לא עשו. על כן יש לקבל את ערעור המערערים כך שביהמ"ש ימשיך לדון בתיק.

(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד א. דראל ועזרא בריק למערערות, עו"ד אברהם קלמנוביץ לתובעים, עוה"ד אבירם רחימי, שלמה ברקוביץ ופסה מרקוביץ למשיבים האחרים. 24.5.98).

בש"פ 433/98 - מדינת ישראל נגד ינון איבדיוב

*הארכת מעצר שניה מעבר ל-6 חדשים (שוד).

*דיני הארכת מעצר כאשר ניתנת הכרעת דין בתוך 9 חדשי המעצר הראשונים או בחדשי ההארכה(בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בעבירת שוד ונעצר עד תום ההליכים. בתום השנה למעצר הורה ביהמ"ש העליון, בהסכמת המשיב, על הארכת המעצר ב-3 חודשים נוספים ובתקופה זו הורשע המשיב על פי הודייתו אך גזר הדין טרם ניתן. זאת בשל רצונו של המשיב "להוכיח את עצמו תחילה בין כותלי בית הסוהר" ע"י טיפול גמילה מסמים תוך ריצוי תקופת מאסר שהוא חייב בה בשל הפקעת רשיון אסיר. עתה מבקשת המדינה הארכת מעצר המשיב ב-90 ימים נוספים וגם לבקשה זו מסכים המשיב וביהמ"ש נעתר לבקשה.
ב. אלא שהוחלט לדון בבקשה בהרכב של שלשה מחמת חילוקי דעות שנתגלעו לאחרונה באשר לפירוש החוק החל על הארכת המעצר לאחר 9 חודשים. הקשיים נועצים עצמם בשינויי החוק. לפי סעיף 53 לחסד"פ (להלן: החוק הישן) "נאשם שלאחר הגשת כתב אישום... היה נתון במעצר... תקופה המצטרפת כדי שנה אחת ומשפטו... לא נגמר בפסק דין - ישוחרר מן המעצר" אלא אם כן שופט ביהמ"ש העליון הורה על הארכת המעצר. לפי סעיף 61 לחוק המעצרים (לאחר שתוקן) "נאשם, (ש) היה נתון במעצר... תקופה המצטרפת כדי 9 חודשים, ומשפטו... לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר..." אלא אם שופט ביהמ"ש העליון יורה על הארכת המעצר. לפי החוק הישן יש צורך להורות על הארכת המעצר במקרה שבשנה הראשונה המשפט לא נגמר "בפסק דין" ואילו לפי החוק לאחר תיקונו ישוחרר נאשם אם המשפט לא נגמר "בהכרעת דין". השאלה היא אם יום הכרעת הדין הוא יום מכריע לעניין המעצר, ולאחר הכרעת הדין אין עוד צורך לבקש הארכת מעצרו של נאשם שהורשע בדינו, או שהפירוש הוא שאם תנתן הכרעת דין במהלך תשעת חודשי המעצר הראשונים לא יהיה עוד צורך בהארכת מעצר על פי צווי מעצר פרטניים והמעצר של הנאשם ימשך עד לאחר גזר הדין, ואילו אם לא ניתנה הכרעת הדין במהלך תשעת חודשי המעצר הראשונים והמעצר הוארך ורק אז ניתנה הכרעת הדין יהיה צורך בהארכת מעצר לאחר תום 3 חודשי ההארכה. הוחלט שיש לפרש את החוק בהתאם לאפשרות השניה.

(בפני השופטים: חשין, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופט חשין. עו"ד גב' נאוה בן אור למבקשת, עו"ד יוסף לילוף למשיב. 5.3.98).

בג"צ 5580/94 - מירוז יהודה ואח' נגד ביה"ד לעבודה ומדינת ישראל

*התוספות הקבועות" לחישוב שיעורי גימלה של גימלאים שפרשו לפני שנוספו התוספות למשכורות(העתירה נדחתה).

א. העותרים הם גימלאי המדינה אשר עובר לפרישתם מילאו תפקידים שונים בשירות המדינה ביו"ש ובחבל עזה. עתירתם מכוונת נגד החלטת ביה"ד הארצי לעבודה בדבר
שיעור הגימלה שהם זכאים לה. סעיף 8 לחוק שירות המדינה (גימלאות) מגדיר "משכורת קובעת" שהיא הבסיס לחישוב שיעור הגימלה לאמור "שיעור המשכורת, לרבות התוספות הקבועות, המגיע... לעובד שדרגתו בדרגה שהיתה לפלוני ערב פרישתו מהשירות...". "תוספת קבועה" מוגדרת בסעיף 8 לחוק כ"תוספת משתלמת... ושהוכרה ע"י הממשלה כתוספת קבועה...". המשכורת הקובעת של העותרים כללה "תוספת שטחים" ששיעורה המקורי היה 100 ש"ח. ביום 9.6.88 החליטה "ועדת המעקב" הממונה על כך כי "עובדי המדינה, המועסקים בתקן המינהל האזרחי, ואשר זכאים לתוספת [תוספת שטחים]... יקבלו תוספת שטחים בסך 275 ש"ח החל מיום 1.6.88". השאלה היתה אם "תוספת שטחים" זו, כפי שהוגדלה, תובא בחשבון במשכורת הגימלאים אשר פרשו לפני 1.6.88. ביה"ד האיזורי סבר כעמדת העותרים כי התוספת האמורה מהווה חלק מן המשכורת ויש לראותה כך לצורך הגימלה ואילו ביה"ד הארצי לעבודה, ברוב דעות, קבע כי אין לראות את התוספת האמורה כשכר לעניין הגימלה למי שפרשו לפני התווסף התוספת. העתירה נדחתה.
ב. התוספת האמורה לעובדי השטחים נבעה מפרוס האינתיפאדה והשאלה היתה אם בהתחשב בעובדה זו יש לראות את התוספת לא כחלק מן השכר. בג"צ סוקר בהרחבה את השיקולים שמאחורי הקביעה שיש לצרף לשכר לצורך גימלה תוספות שונות שמקבלים העובדים. בג"צ דן בשאלה מהן התוספות המהוות חלק מהשכר ומהן התוספות שלמעשה הן אכן תוספות בגין תפקיד מסויים שממלא העובד ושאין להוסיפה לגימלה של אלה שפרשו לפני שנכנס לתוקף תשלום התוספת.
ג. בענייננו ניתנה התוספת לעובדים "פעילים" בשטחים בעקבות פרוץ האינתיפאדה והיא הוכרה כתוספת קבועה רק לגבי מי שקיבל אותה ערב פרישתו. התוספת ניתנה בגין הרעה בתנאים הסביבתיים ואכן יש לראות את עוצמת השינוי בתנאי העבודה עקב פרוץ האינתיפאדה כמופלג וניכר. המהומות היו מלוות באלימות פיזית שכוונה נגד אזרחים ישראליים. על כן בדין לא נלקחה התוספת בחשבון תשלום הגימלה.
ד. התעוררה גם השאלה אם לממשלה סמכות לסייג תחולתה של תוספת קבועה רק למי שזכה בה בעת עבודתו ונקבע כי הממשלה מוסמכת לכך.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. גולדברג, מצא. החלטות - הנשיא ברק והשופט גולדברג. עו"ד גב' אסתר נחליאלי-חיאט לעותרים, עו"ד גב' נורית אלשטיין למשיבים. 11.2.98).

רע"א 286/98 - אברהם רפאל ואח' נגד אגודה שיתופית נס הרים בע"מ ואח'

*עיכוב הליכים עקב סעיף בוררות נגד חלק מהנתבעים בלבד(הבקשה נדחתה).

א. המבקשים והמשיבים מס' 2-28 הם חברי המשיבה 1 (להלן: המושב). בעקבות החלטה שהתקבלה באסיפה הכללית של המושב להקצות חלקות קרקע ולהקנות בהן זכויות למשיבים 2-28 (להלן: המשיבים) עתרו המבקשים לביהמ"ש המחוזי נגד המושב, המשיבים, המינהל והסוכנות וביקשו להצהיר כי המושב, המינהל והסוכנות מנועים מלהקנות למשיבים זכויות כלשהן בקרקעות נשוא המחלוקת. עם פתיחת הדיון בביהמ"ש המחוזי ביקשו המושב והמשיבים לעכב את ההליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות מכח הסכם בוררות הכלול בתקנון המושב. ביהמ"ש המחוזי החליט לעכב את ההליכים בין המבקשים לבין המושב והמשיבים ולהעביר את הסכסוך להכרעת בורר. את ההליכים נגד המינהל והסוכנות - שאינם צד להסכם הבוררות - השאיר תלויים ועומדים.
ב. טענתם של המבקשים, בבקשתם לרשות ערעור, היא שהפיצול בין הליכי הבוררות לבין ההליכים שיימשכו בביהמ"ש המחוזי נגד המינהל והסוכנות עלול לפגוע בהם מבחינה דיונית ומבחינה מהותית. על כך השיבו המושב והמשיבים, כי הסכסוך בעיקרו הוא סכסוך פנימי בין חברים במושב לבין המושב וחברים אחרים, וכי טענותיהם של המבקשים אינן מכוונות כלפי המינהל והסוכנות ואלה צורפו תוך שימוש לרעה בהליכים כדי לאפשר למבקשים להגיש את התובענה לביהמ"ש ולהתחמק מהסכם הבוררות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. לפי סעיף 5(ג) לחוק הבוררות רשאי ביהמ"ש שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות. מידת התערבותה של ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית שהחליטה לעכב הליכים או שדחתה בקשה לעכבם, היא מצומצמת ביותר. כך, בדרך כלל, גם במקרה שבו מעכב ביהמ"ש את ההליכים בין התובע לבין חלק מן הנתבעים מכח הסכם הבוררות וע"י כך מפצל הליכים אלה. פיצול הדיון כשלעצמו אינו סיבה מספקת שלא לכבד את הסכם הבוררות ורק בנסיבות מיוחדות יימנע ביהמ"ש מלעכב את ההליכים במקרה כזה. בענייננו, מדובר בסכסוך שהוא בעיקרו סכסוך פנימי בין חברים במושב. זיקת המינהל והסוכנות לסכסוך מתבטאת בכך שהמועמדים לקבלת זכות לנחלה במושב, שאותם קובע המושב, נבחנים ע"י הסוכנות ומאושרים ע"י המינהל. מעורבותם של אלה חיצונית והמחלוקת איתם טפלה למחלוקת העיקרית. הבירור הנפרד גם לא יגרום להכבדה על הדיונים.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד ר. שפירא למבקשים, עו"ד ש. ששון למושב ולמשיבים, עו"ד נ. שטראוס למינהל, עו"ד ד. שלו לסוכנות. 5.4.98).

ע.פ. 1077/97 - טאהא הייב ויאסר הייב נגד מדינת ישראל

דחיית בקשה לחזור מהודייה. חומרת העונש ביבוא סמים (הרואין)(הערעור של המערער הראשון נדחה וערעורו של המערער השני נתקבל ביחס לחומרת העונש).

א. המערערים הורשעו בייבוא כ-950 גרם הירואין. ביהמ"ש גזר למערער הראשון 78 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי ולמערער השני 66 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה והערעור על חומרת העונש של המערער הראשון נדחה ושל המערער השני נתקבל.
ב. שני המערערים הודו והורשעו על פי הודייתם כאשר ניצב לצידם עו"ד שנתמנה לייצגם ע"י המדינה בו ביום. טענת ב"כ המערערים בערעור, שלא ייצג אותם בעת הדיון, היא כי הסניגור שמונה למערערים בשעתו לא עיין בחומר החקירה והיעוץ שנתן להם היה בלתי שקול ובלתי אחראי. לשיטתו, אילו בחן הסניגור הממונה את חומר הראיות כדבעי לא היה מייעץ למערערים להודות. טענה זו אין לקבלה. בהתאם לפרוטוקול אמר הסניגור כי שוחח עם כל אחד מהנאשמים לפני תחילת ישיבת ביהמ"ש והסביר להם את תוכן כתב האישום ואת משמעות ההודאה אם יודו, ובעקבות פניית ביהמ"ש למערערים הם ענו "הבנו ואנחנו מסכימים". בנסיבות העניין לא יתכן שהמערערים לא היו ערים לכך שהסניגור הממונה לא קיבל העתק מחומר החקירה, שהרי מונה לייצגם בו במקום ודי היה להם ולו בכך, שהצעתו נעוצה בעובדות שהם עצמם מסרו לו בשיחה שקיים עמם לפני שפנה לביהמ"ש והצהיר שהם מודים. הסניגור הממונה טען גם במסגרת הדיון לגזר הדין, ועולה מדבריו שהכיר את התשתית העובדתית שעמדה בבסיס כתב האישום. זאת ועוד, בין מועד סיום הסיכומים לבין מועד מתן גזר הדין חלפו יומיים והמערערים לא נקטו בצעד כלשהו כדי לחזור בהם מדבריהם. אין זאת אלא שהמערערים
"הופתעו" מחומרת העונשים שנגזרו עליהם ומנסים את מזלם בבקשה לדיון חוזר. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה.
ג. אשר לעונשים - אלה הולמים את חומרת המעשה. המערערים נטלו חלק בהברחת כמות לא מבוטלת של הירואין מלבנון לישראל והעובדה ששימשו "בלדרים" בלבד, כטענתם, אינה גורעת מחומרת המעשה. מדובר ב"סם המוות הלבן" ומטרת ענישתם של המעורבים בהברחתו ארצה היא לתרום תרומה של ממש למאבק הכולל את צמצום השימוש בסם זה. עם זאת, בהתחשב בכך שזו הרשעתו הראשונה של המערער השני ניתן להסתפק לגביו בעונש של 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: קדמי, טירקל, י. גולדברג. עו"ד מסאלחה ראפי למערערים, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה. 27.5.98).

רע"א 4228/97 - ...LINEAS EMPRESA נגד קונטיננטל חברה לביטוח ימי בע"מ

*סעיף שיפוט בשטר מטען(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המבקשת היא חברת הספנות הלאומית של ארגנטינה. היא הובילה מטען כותנה מבואנוס איירס לאשדוד לפי שטר מטען שהוצא על ידה לפקודת הבנק הבינלאומי לישראל. המשיבה היתה מבטחת המטען. המטען ניזק בדרכו ארצה והמשיבה שילמה את הנזק ותבעה מהמבקשת בתביעת שיבוב את השבת מה ששילמה. המבקשת עתרה לעיכוב ההליכים על יסוד תניית שיפוט בשטר המטען שלפיה הסמכות תהיה לביהמ"ש בבואנוס איירס. בימ"ש השלום קיבל את הבקשה ועיכב את ההליכים ואילו ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה. ביהמ"ש המחוזי הגדיר את ההתנייה כבלתי קריאה "כמעט לחלוטין" כי "הדפוס זערורי ממש, עובי האותיות מקשה על הקריאה, המסמך כתוב בספרדית, שולי השורות מעומעמים ובלתי ניתנים לקריאה...". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. תניית השיפוט מופיעה על פני המסמך ולא על גבו. ניתן לקרוא בעין בלתי מזויינת את כותרת תניית השיפוט "NOITDICIRUJ" המופיעה באותיות מעט גדולות יותר ובמאמץ נוסף אפשר להבחין במלים בואנוס אייריס בהמשך הסעיף. לא הונחה תשתית לטענה שמדובר בתנייה מקפחת בחוזה אחיד, או שהתנייה פסולה לפי תקנות הגנת הצרכן (גודל האותיות בחוזה אחיד). הכללת תניות שיפוט בלתי קריאות בשטרי מטען היא מן המפורסמות ובתי המשפט לא מיהרו לפסול תניות שיפוט בלתי קריאות בשטרי מטען.
ג. בבוא ביהמ"ש לדון בטענת פסלות של תניית שיפוט בלתי קריאה, עליו לתת דעתו, בין השאר, על שני השיקולים הבאים: השיקול הראשון הוא מידת הצפייה הסבירה שתניית שיפוט יחודית תמצא בשטר המטען. בעבר נפסק כי טבעי הוא כי בשטר מטען המנוסח ומודפס ע"י חברת שיט, השולחת אניותיה לרחבי תבל, תבקש החברה להגן על האינטרסים שלה ולא תרצה להתדיין בכל נמל אפשרי בו תעגונה אניותיה, אלא במקום הנוח לה. הדברים הם כך ביתר שאת, כאשר אין ראייה שהבנק או היבואן לא ידעו על קיומה של תניית השיפוט או שהתעניינו בכך, לא כל שכן שאפשר היה במאמץ סביר לגלות ששטר המטען כולל תניית שיפוט.
ד. השיקול האחר הוא אם מדובר בהתקשרות בין צדדים שווים אם לאו. יש להבחין בין התקשרויות בין צדדים שווים, כגון חברות כלכליות גדולות וגופים עסקיים המכלכלים צעדיהם על יסוד מידע ושיקולים רציונליים, לבין הסכמים הנערכים בין
צרכנים פרטיים מול חברות בינלאומיות. במקרה שלפנינו מדובר בהתקשרות בין חברת ספנות גדולה לבין בנק ישראלי שדרכו לעסוק במסמכים מהסוג הנדון, ואין שמץ של ראייה שבמקבילית הכוחות שבין השניים קופח הבנק (שהמשיבה באה בנעליו).

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד דן מרויץ למבקשת, עו"ד שלמה זינגר למשיבה. 10.5.98).

ע.פ. 3109+3114/97+3107 - יעקב פחאם, עבד אעמס ואלי אסרף נגד מדינת ישראל

הרשעה בסחר ברכב גנוב. סיוע לעדותו של עד מדינה(מחוזי י-ם - ת.פ. 118/95 - ערעור על ההרשעה של שניים מן הנאשמים נתקבל בחלקו וערעורים של המערערים ושל המדינה על מידת העונש נדחו).

א. המערערים אעמס ואסרף ניהלו בשותפות מגרש לחלקי חילוף באיזור תלפיות בירושלים. פחאם עבד אצלם כשכיר. במגרש זה סחרו המערערים בחלקי מכוניות גנובות. הראייה העיקרית נגדם היתה עדותו של אחד עיסא מנצור, מי שהיה בעל "משחטה" לפירוק כלי רכב גנובים ועסק בסחר בחלקי רכב גנובים. מנצור זכה למעמד של עד מדינה ושיתף פעולה עם המשטרה בהשגת ראיות נגד המערערים. ביהמ"ש האמין לעדותו של מנצור וכעד מדינה שעדותו טעונה סיוע קבע ביהמ"ש כי יש ראיות סיוע מספיקות. על יסוד עדות זו הרשיע ביהמ"ש את שלשת המערערים בקשירת קשר לביצוע פשע, במסחר ברכב ובחלקי רכב גנובים ובפירוק כלי רכב גנובים. אעמס ואסרף הורשעו גם בשתי עבירות של גניבת רכב, שעניינן שתי פרשיות ספציפיות של גניבת מכונית סובארו ומכונית מיצובישי. הרשעתם של השניים בגניבת שתי המכוניות מבוססת על עדותו של אחד אחמד שולי שהעיד כי גנב את המכוניות בשיתופו הפעיל של אסרף. פרשה ספציפית נוספת היתה פרשה של משאית חלפים שנתפסה ע"י המשטרה ויוחסה לשני המערערים אעמס ואסרף. גם בפרשה זו הם הורשעו. הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו וערעורים של המדינה ושל המערערים על מידת העונש נדחו.
ב. באשר לסיוע הדרוש לעדותו של עד המדינה מנצור - קיימות בראיות עדויות סיוע מספיקות. הוצגו קלטות של שיחות אחדות בין אעמס לבין מנצור המצביעות על ידיעתו כי מדובר ברכב גנוב אשר הובא ע"י מנצור. אסרף גם התוודה בחקירתו כי לאחר שהתקשר בשותפות עם אעמס נתחוור לו שמדובר בעסקים מפוקפקים, אך לא יכול היה לעזוב את השותפות. די בהמשך עיסוקו בסחר בחלקי רכב, למרות הבנתו שמדובר בסחר בחלקי רכב החשודים כגנובים, כדי להביא להרשעתו בעבירות הסחר שיוחסו לו.
ג. אשר לאשמת השניים בגניבת 2 מכוניות הסובארו והמיצובישי - הרשעה זו מבוססת כאמור על עדותו של שולי אך גם שולי, הוא עד מדינה שעדותו טעונה סיוע וסיוע כזה אינו מצוי בחומר הראיות. אכן, באשר לעצם העובדה שהמכוניות נגנבו מבעליהן ושפורקו במוסך של המערערים, מצויות ראיות המסייעות לעדותו של שולי. אך אין ראיית סיוע לגירסה כי אסרף השתתף במעשה הגניבה עצמו. אשר למעורבותו של אעמס במעשה הגניבה הראיות קלושות עוד יותר. כך שלא היה מקום להרשיע את השניים בגניבת המכוניות. עם זאת, יש ראיות מספיקות לכך כי בסמוך לאחר גניבת המכוניות, שהיו חדשות יחסית, הובאו למקום עיסקם של המערערים כשהם במצב שלם ושם פורקו. די בראיות אלה לביסוס אשמת המערערים בקבלת כלי רכב גנובים בידיעה שהם גנובים, ויש להמיר את ההרשעה בגניבת המכוניות לעבירות של פירוק כלי רכב גנובים גם ביחס למכוניות אלה.
ד. מאידך, הרשעת אעמס ואסרף בפרשת משאית החלפים אינה יכולה לעמוד. האשמה התבססה בעיקרו של דבר על גירסתו של הנאשם השלישי פחאם בחקירתו במשטרה. דא
עקא שבמשפט נמנע פחאם מלהעיד להגנתו. אעפ"כ ראה ביהמ"ש להסתמך על דבריו במשטרה כראייה ובכך נתפס ביהמ"ש לטעות. את צדקת ההרשעה בעבירות בפרשת המשאית יש לבחון על פי הראיות האחרות שהיו בפני ביהמ"ש ואלה אינן מספיקות להרשעת המערערים בפרשה זו.
ה. אשר לערעורים, מזה ומזה, כנגד גזר הדין - על חומרתן היתירה של העבירות אין צורך להכביר מילים. כמי שיסדו עסק, בו סחרו בחלקי רכב גנובים ובפירוק מכוניות גנובות, ראויים היו אעמס ואסרף להיענש בחומרה רבה מזו שבה נענשו. אילו נשארה על כנה ההרשעה המקורית היה מקום להחמיר בעונשיהם. אולם, בקבלת מקצת הערעורים על ההרשעה יש כדי לאזן את הפער בעניין העונש. אשר לפחאם - העונש שנגזר עליו אמנם נוטה לקולא, אך כדי שלא להפר את היחס בין עונשו לבין העונשים שנגזרו על מעבידיו, אין מקום להתערב גם בעונשו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, חשין. החלטה - השופט מצא. עו"ד אריאל עטרי למערערים, עו"ד אריה פטר למשיבה. 28.5.98).

בש"פ 1522/98 - דמיאן (חיים) פקוביץ' נגד מדינת ישראל

*עיון חוזר במעצר עד תום ההליכים (תכנית ליידות ראש חזיר להר הבית)(ערר על דחיית בקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בשלשה פרטי אישום ובכללם כי ניסה להכנס ללא רשות למקום פולחן וקבורה והתקהלות אסורה; קשירת קשר לביצוע פשע והצתה; המרדה וקשירת קשר לחילול מקום קדוש ולפגיעה ברגשות כלפי אותו מקום. האישום השלישי מתייחס לתכנית שנרקמה לבנות משגר ובאמצעותו ליידות ראש חזיר ובפיו קוראן לרחבת הר הבית בירושלים בעת תפילה באחד מימי חג הרמדאן. ביהמ"ש הורה בשעתו על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו לביהמ"ש העליון נדחה. לימים מסרה פרקליטות המדינה לידי העורר חומר ראיות חדש שלא נמסר לו לכתחילה והסניגור הגיש בקשה לעיון חוזר בטענה כי אילו היה החומר החדש בפני ביהמ"ש בעת הדיון הראשוני, בעיקר בכל הנוגע לאישום השלישי, לא היה מורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש דחה את הבקשה לעיון חוזר וערר על כך נדחה.
ב. עיקר הטענה הינה כי תמצית שיחה שהיתה בין איש השב"כ לבין עד התביעה הרשטיק והודעתו של אותו הרשטיק בכל הנוגע לסעיף האישום השלישי היו והינן ראיות שקריות ויש לפסלן. הסניגור טוען כי השב"כ המציא "רעיון עוועים זה של שיגור ראש החזיר ועשה כמיטבו להביא את העורר לבצע את המעשה". ברם, ככל שהאשמות נגד השב"כ חמורות יותר כן מוטל על הנאשם נטל כבד והולך להמציא ראיות להוכחת גירסתו. אולם ראיות של ממש להוכחת האשמות הקשות לא נמצאו.
ג. מסתבר כי הרשטיק עמד בקשר עם העורר כשהשניים היו במעצר בעבירות הראשונות, ובשיחה שהתגלגלה ביניהם העלה הרשטיק רעיון של השלכת ראש חזיר אל רחבת הר הבית. רעיון זה הבשיל והלך אלא שבשלב מסויים גילה הרשטיק את הדבר לאנשי השב"כ והמשך המגעים היה תחת עינם הפקוחה של אנשי השירות ובהדרכתם. יש לחלק את פרשת המגעים בין העורר להרשטיק לשני חלקים: החלק הראשון שלפני המגע בין הרשטיק לשב"כ והחלק השני לאחר אותו מגע. לעניין החלק השני לא תוכל המדינה לטעון כי באותה עת נתהווה קשר בין העורר להרשטיק ולו מן הטעם שלקשר נדרשים למצער שניים ובאותה עת לא היו שניים. אולם, לא זו בלבד שיש בידי המדינה ראיות עצמאיות לאשר עבר בין העורר לבין הרשטיק בשלב הראשון, אלא שהקשרים בין השניים בשלב השני עשויים להעיד על אשר עבר ביניהם בשלב הראשון. אכן, לעת הליכי המעצר חלו תקלות בלתי ראויות בגילוי חומר החקירה לסניגור, תקלות שראוי היה להן
שלא יקרו, אך אין לומר כי נפרצה פירצה במסכת ראיות של התביעה באשר לפרט השלישי שבכתב האישום ואין הצדק להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופט חשין. עו"ד רמי בביאן לעורר, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 12.3.98).

רע"א 1191/98 - חיפה כימיקלים בע"מ נגד טנק רידרי ארנקיל ואח'

*פירוש חיוב ב"הוצאות משפט" כולל אגרות כאשר התובע זכה רק בחלק מתביעתו(הבקשה נדחתה).

א. ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקשת ונתבעת נוספת (להלן: הנתבעות) לשלם למשיבה ולתובעת נוספת (להלן: התובעות) סכום של 350,000 דולר, שהיווה כ-%11 מסכום התביעה של התובעות. כמו כן חוייבו הנתבעות לשלם לתובעות שכר טרחת עו"ד וכן "יציאות המשפט...". יציאות המשפט, שמאז תיקון תקנות סדר הדין האזרחי מכונות "הוצאות משפט", חושבו ונקבעו ע"י המזכיר הראשי של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, על פי תקנה 513(1) לתקנות. עיקרו של סכום הוצאות המשפט מקורו באגרת ביהמ"ש ששילמו התובעות וחיוב הנתבעות היה על פי אגרת ביהמ"ש כשהיא מחושבת על פי סכום התביעה. לטענת המבקשת לא היתה הצדקה לחייבה בתשלום האגרה כאמור, נוכח העובדה שהתובעות זכו רק בכ-%11 מסכום התביעה.
ב. טענתה נדחתה ע"י ראש ההוצל"פ שסבר כי חובה עליו לקיים את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי כלשונו ולא להכנס לשאלה אם צודקת ההחלטה אם לאו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המבקשת וביהמ"ש העליון ביטל, בשעתו, את החלטת ביהמ"ש המחוזי וקבע כי "סמכויותיו של בימ"ש קמא, בהליך של ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ, נגזרות מסמכויותיו של האחרון. אף ביהמ"ש קמא, בשבתו בערעור כאמור, אינו מוסמך לשנות מהאמור בפסה"ד אשר הטיל את החיוב... אף אם סבר... כי הפתרון בו בחר ביהמ"ש המחוזי אשר הטיל את החיוב אינו הפתרון הראוי, אין הוא יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של אותו מותב, ואין הוא מוסמך לשנות את פסק דינו". המבקשת לא אמרה נואש ועתרה לרשם ביהמ"ש המחוזי, בהסתמך על תקנה 518 לתקנות סדר הדין, וביקשה כי יבדוק את חישוב ההוצאות אשר נעשה ע"י המזכיר הראשי. הרשם החליט שלא להתערב בקביעת המזכיר הראשי וערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. במסגרת פסה"ד בו חוייבו הנתבעות לשלם לתובעות סכום של 350,000 דולר, הטיל ביהמ"ש המחוזי על הנתבעות לשלם את "יציאות המשפט" כשכוונתו לתשלום כל "יציאות המשפט" שנגרמו לתובעות ולא רק %11 מהן. משכך, לא המזכיר הראשי ולא הרשם ולא ביהמ"ש המחוזי בערעור על החלטת הרשם, רשאים היו לשנות ממה שנקבע בפסק דינו. הדרך לתקיפת חיוב בהוצאות משפט בפס"ד הינה בדרך ערעור על פסה"ד, ולא בדרך של תקיפת החיוב בהליכי ההוצל"פ או בדרך שומת הוצאות המשפט באופן שונה מזה עליו הורה ביהמ"ש בפסק דינו.

(בפני: השופט אור. 29.3.98).

בג"צ 2864/98 - התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד ממשלת ישראל ואח'

*הבאת מינויו של הרמטכ"ל לממשלה בלי לתת הודעה של 7 ימים מראש לשרים על החלטה במי לבחור כרמטכ"ל(בקשה למתן צו ביניים - הבקשה נדחתה).

א. הוגשה בקשה למתן "צו ביניים דחוף ביותר" המורה כי מינוי המועמד לרמטכ"ל לא יעמוד על סדר יומה של הממשלה "בישיבתה שנועדה להיום, ה-10.5.98 שעה 9 בבוקר". ביסוד הבקשה לצו ביניים והעתירה לצו על תנאי שבגידרה הוגשה הבקשה, מצוייה החלטת הממשלה מיום 20.6.97, בה נקבע נוהל לביצוע מינויים לתפקידים
בכירים בשירות המדינה הנדונים בממשלה. באותה החלטה נקבע כי תוקם ועדה מייעצת לראש הממשלה לעניין מינויים לתפקידים בכירים בשירות המדינה הנדונים בממשלה. על פי ההחלטה תדון הוועדה במינויים ותחווה דעתה כהכנה ראוייה לפני החלטת הממשלה. בסעיף שבמרכז הבקשה נקבע כי המינויים יובאו לידיעת חברי הממשלה לא יאוחר משבוע ימים לפני הדיון במינוי ע"י הממשלה.
ב. ביום 5.5.98 הגישה הוועדה המייעצת לראש הממשלה את חוות דעתה לגבי שני המועמדים לתפקיד הרמטכ"ל, האלופים מתן וילנאי ושאול מופז, וקבעה שאין כל פגם או רבב בשני המועמדים וניתן לאשר כל אחד מהם לתפקיד. עוד באותו יום הודיעה מזכירות הממשלה לחברי הממשלה על חוות הדעת של הוועדה המייעצת. ישיבת הממשלה נקבעה ליום הדיון בשעה 9 ובה אמור היה להיות נדון נושא מינוי הרמטכ"ל. ב"כ המדינה הודיעה לבג"צ כי הממשלה לא תקיים אותו יום דיון וכי שר הבטחון יודיע לממשלה מי המועמד עליו הוא ממליץ והדיון יתקיים כעבור יומיים, ואז יוחלט מי יהיה הרמטכ"ל. העותרים ביקשו להוציא צו ביניים שהעניין לא יידון גם כעבור יומיים משום שבפני חברי הממשלה הובאו שמותיהם של שני המועמדים ולא שמו של המועמד המומלץ. הבקשה לצו ביניים נדחתה.
ג. הרציונל העיקרי של ההוראה בדבר הבאת השם לידיעת חברי הממשלה מבעוד מועד, הוא שיוכלו לגבש את עמדתם בטרם יובא הדיון לממשלה. בדרך זו, יובטח כי ההחלטה תיעשה בעקבות דיון כשהעובדות הצריכות לעניין נמצאות בפני חברי הממשלה. בהקשר זה, אין חולק כי לחברי הממשלה, כמו לציבור כולו, ידועה זה מכבר זהותם של שני המועמדים לתפקיד הרמטכ"ל ואין כל חשש שבפני חברי הממשלה יובא, כעובדה מוגמרת, מינוי של מועמד בלתי צפוי לתפקיד הרמטכ"ל. במצב דברים זה עולה לכאורה כי התקיים הרציונל העיקרי להוראה האמורה. לכן, בין אם פירושה המדוייק של ההוראה מחייב הבאת שמו של מועמד מומלץ אחד שבוע לפני הדיון ובין אם ניתן להסתפק בהבאת שמותיהם של שני המועמדים, הרי בנסיבות המקרה לא נדרשת התערבות בג"צ ע"י מתן צו ביניים שימנע את הדיון.

(בפני: השופט אור. עוה"ד אליעד שרגא וגב' אורנית שנער-כהן לעותרת, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 10.5.98).

בש"פ 2588/98 - בן לולו אברהם נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (גניבה והונאה) (הערר נדחה).

העורר הואשם בבימ"ש השלום בשתי עבירות של גניבה והונאה בכרטיס חיוב. המרשם הפלילי שלו גדוש עבירות רבות שבוצעו מאז שנת 1978. לחובת העורר עומדות 96 הרשעות ובזמן ביצוע העבירות המיוחסות לעורר היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של 30 חודשים. אעפ"כ החליט בימ"ש השלום לתת לעורר "הזדמנות אחרונה ולא למנוע ממנו את הליך הגמילה" ועל כן הורה לשחררו בערבות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה וקבע כי "שחרורו של המשיב (העורר) ממעצר מהווה סכנה לשלום הציבור ובטחונו, וזאת במיוחד לאור עברו העשיר, ולאור הזלזול אשר הפגין כלפי החלטות של ביהמ"ש בעבר, ולמרות העונשים שהוטלו עליו בעבר...". בערר נטען כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר. הערר נדחה.
אכן, בדרך כלל בעבירות של גניבה ניתן להסתפק בחלופת מעצר. אולם במקרה זה, נוכח העבר הפלילי של העורר, ניתן לומר כי הוכחה מסוכנות שלו לבטחון הציבור. מסוכנות זו ממשית בעיקר משום שהעורר עדיין מכור לסמים ולא נרתע מלעבור את
העבירות המיוחסות לו עכשיו אף שהעונש הכבד של מאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגדו. בנסיבות אלה אין מקום להסתפק בחלופת מעצר.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' עינת תוסיה כהן לעורר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 17.5.98).

ע.פ. 2103/98 - האני מוסא חוסני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת חבלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער ואחרים מבני משפחתו באו לביהמ"ש המחוזי כדי לצפות במהלך משפטו של אחד מאהר עבדו, שהועמד לדין על מעשה שוד שביצע כלפי אחיו של המערער. במהלך הפסקה במשפט פרצה תגרה בין בני משפחת המערער לבני משפחת עבדו. אחד מבני משפחת עבדו הלם באגרופו בפני אביו של המערער. סמוך לאחר מכן קרב המערער למתלונן, שהוזמן לביהמ"ש כעד הגנה מטעמו של עבדו, וחתך אותו בסכין יפנית מאזור הקרקפת ועד לחלק האחורי של האוזן. למתלונן נגרמה פציעה ממשית שהצריכה אשפוז בבית חולים למשך 18 יום. לאביו של המערער נגרם שבר באף. המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ונדון ל-9 חודשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי, ותשלום פיצוי של 15,000 ש"ח למתלונן. הערעור על עונש המאסר בפועל נדחה.
הסניגור, שלא חלק על חומרת המעשה, ביקש למצוא מידה מקלה בנסיבות שבהן ביצע המערער את עבירתו לאחר שראה כיצד פוגעים באביו. כן טען הסניגור שביהמ"ש המחוזי לא ייחס משקל נאות לעברו הנקי של המערער ולהודאתו ולהצעת שירות המבחן להימנע ממאסר שיש עמו כליאה. ברם, ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב לקולא בכל הנסיבות שהעלה הסניגור. העונש שהוטל מאוזן ואין טעם המצדיק להתערב בו.

(בפני השופטים: מצא, זמיר, אנגלרד. עו"ד ג'ואד בולוס למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 21.5.98).

בג"צ 4830/97 - סי אור טכנולוגיות בע"מ נגד שר החינוך התרבות והספורט ואח'

*סירוב משרד החינוך לאפשר שימוש במילון אלקטרוני בבחינות הבגרות (העתירה נדחתה).

לעותרת זכויות בישראל לעיבוד החלק העברי במילון אוקספורד בגירסתו האלקטרונית. היא ביקשה מאת רשויות משרד החינוך כי יותר לתלמידים לעשות שימוש במילון זה לעת בחינות הבגרות. משרד החינוך והתרבות סירב והוא מתיר לעשות שימוש בעת הבחינות במילון אוקספורד הרגיל המודפס. עתירת העותרת היא להורות למשרד החינוך לבדוק את המילון האלקטרוני ולהתיר שימוש בו בבחינות. העתירה נדחתה.
משרד החינוך בתשובתו מנמק את סירובו בכך שעל בוגר בית ספר תיכון בישראל לדעת להשתמש במילון כמתכונתו המסורתית, דהיינו, לדעת לדפדף במילון ולמצוא את הנדרש כי יימצא. נימוק נוסף כי מילון אלקטרוני יקר בהרבה ממילון אוקספורד רגיל, בעוד שהמילון הרגיל מחירו פחות מ-100 ש"ח הרי המילון האלקטרוני מחירו למעלה מ-600 ש"ח. אם יינתן היתר לשימוש במילון אלקטרוני בבחינות הבגרות ייצור ההיתר הפלייה פסולה בין תלמידים שידם משגת לרכוש מילון אלקטרוני לבין מיעוטי אמצעים. נימוקים עקרוניים אלה די בהם להצדיק את גישתו של משרד החינוך, שכן נמצאים הם במרכזו של מתחם הסבירות ואין שום טעם שבג"צ יורה למשרד לפעול אחרת משהוא פועל.

(בפני השופטים: חשין, קדמי, גב' בייניש. עוה"ד אהוד פורת ואלון וינוגרד לעותר, עו"ד גב' דנה בריסקמן למשיבים. 19.5.98).

ע.פ. 339/98 - מדינת ישראל נגד יורי מקסימוב

*קולת העונש (גרימת חבלה לאשה ע"י בעלה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב חי בנפרד מאשתו וכאשר ביקר את ילדיהם בביתה דקר אותה. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שנה וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, בציינו כי לפי ההלכה פסוקה אכן יש להחמיר עם אלה שידם קלה לשימוש בסכין, אך ביהמ"ש מחוייב לעקרון האינדיבידואליזציה של העונש. כך העמיד ביהמ"ש כנגד חומרת המעשה את נסיבותיו האישיות של המשיב אשר קינא לאשתו המפתחת קשר אינטימי עם גבר אחר ועשה מאמצים רבים כדי להשיבה אל חיקו. הערעור על קולת העונש נתקבל.
שימוש בסכין להבעת מורת רוח מהתנהגותה של בת זוג לשעבר, גם כשהדבר נעשה על רקע של קנאה ושאיפה להחזיר מצב לקדמותו, מהווה גילוי חמור ביותר של תת תרבות הסכין ההולכת ומשתלטת עלינו. מן הדין שבתי המשפט יתרמו חלקם לבלימת התפשטותה של התופעה, בהטלת עונשים מכאיבים שיהא בהם כדי לקבוע את חומרת המעשה בהכרת הכל. העונש שנגזר אינו מקדם את התכלית האמורה ויש עמו מסר הפוך. על כן הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על שנתיים וחצי והמאסר על תנאי של שנה ישאר בעינו.

(בפני השופטים: קדמי, גב' בייניש, י. גולדברג. עו"ד אריה פטר למערערת, עו"ד אבן ברי שחדה למשיב. 12.5.98).

בה"נ 4053/97 - גוצול ראיסה נגד ציצואשווילי שלווה והיועץ המשפטי לממשלה

*אישור טלפוני על קבלת מסמכי בית דין (בקשה להכיר באישור טלפוני על קבלת מסמכים כתחליף המצאה - הבקשה נדחתה).

המבקשת פנתה לביהמ"ש העליון בבקשה לקביעת שיפוט מכח חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים). ביולי 97 ביקשה היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט תוך שהיא מציינת בתצהירה את כתובתו המדוייקת של המשיב. ביהמ"ש העליון הורה אז על מתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט. בינואר 98 הודיעה המבקשת כי כתבי בית הדין נשלחו למשיב בדואר רשום עם אישור מסירה בשתי הזדמנויות אך לא נתקבל עד אותה עת אישור מסירה. על כן ביקשה להכיר במשלוח כתבי בית הדין למרות היעדר אישור מסירה כהמצאה כדין. הבקשה נדחתה אך הותר למבקשת לבקש היתר לתחליף המצאה. במרץ 93 הגישה המבקשת תצהיר בו ציינה כי המשיב התקשר אליה טלפונית ואמר לה שקיבל את המסמכים בענייני המזונות וכן את הבקשה לקביעת שיפוט להתרת נישואין והיא ביקשה להכיר באמור בתצהירה כתחליף המצאה כדין של כתבי בית הדין. ב"כ היועץ המשפטי סברה כי אין להכיר באישור הטלפוני כהמצאה כדין של כתבי בית דין. כן הבהירה כי אמנם ארץ מגוריו של המשיב אינה צד לאמנת האג משנת 65, אך ניתן להמציא בה מסמכים בדרכים דיפלומטיות, היינו באמצעות משרד החוץ, ועל כן יש להמציא כתבי בית הדין למשיב בדרך זו. בקשת המבקשת נדחתה.
אין לראות באישור טלפוני של קבלת המסמכים, כהמצאה כדין של כתבי בית הדין. כן לא ניתן לראות את כתבי בית הדין ככאלה שהומצאו כדין, שעה שלא נתקבל אישור מסירה למשלוח בדואר רשום. על כן יש לנקוט בהליך המוצע בהודעת היועץ המשפטי, היינו המצאת כתבי בית הדין באמצעות משרד החוץ.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד בוריס קרופנקו למבקשת, עו"ד גב' זיוה שמחה ליועץ המשפטי. 24.5.98).

בש"פ 2648/98 - יהודה אזולאי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (הצתת בית ע"י הבעל לאחר ריב עם אשתו) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בכך כי לאחר ויכוח שהתעורר בינו לבין אשתו ערם בגדים בחדר השינה והציתם. האש התפשטה לכל חדרי הבית. בנוסף לכך הואשם כי איים במהלך ששת החודשים שקדמו לכך על אשתו כי ירצח אותה אם תדרוש ממנו גט. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בערר טען העורר כי הסכסוך עם אשתו היה על רקע סמים שצרך, אך כבר החל בהליך גמילה וניתן להסתפק בחלופת מעצר. הערר נדחה.
העבירות המיוחסות לעורר הינן עבירות אלימות בבן משפחה אשר לפי סעיף 21 לחסד"פ מקימות חזקת מסוכנות. העורר לא סתר חזקה זאת. עם זאת, עדיין חובה לבדוק אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר והתשובה לכך היא שלילית. האלימות הפיזית והמילולית של העורר נגד אשתו נמשכה זמן רב. לעורר עבר פלילי מכביד הכולל הרשעות ועבירות רכוש וסמים שבגינן נדון מספר פעמים למאסר בפועל. כן תלוי ועומד נגד העורר אישום נוסף בתקיפת עובד ציבור וחבלה ברכב. לאור כל אלה אין להסתפק בחלופת מעצר. התנהגות העורר מאופיינת בהתפרצויות אלימות בלתי נשלטות המסכנות את כל מי שנמצא בסביבתו. אכן, נראה שההתנהגות נובעת מהיותו נתון תחת השפעת סמים, אך עובדה זו ודאי שאינה יכולה להיזקף לזכותו כטענתו. ההיפך הוא הנכון. מעורבות הסמים מגבירה את הסכנה הטמונה בערעור לשלום משפחתו והציבור בכללותו. כמו כן, העורר הפר כבר בעבר הוראות בימ"ש לרבות תנאי ערובה שהוטלו עליו והפגין זלזול ואלימות כלפי אנשי חוק וסדר. לפיכך אין בחלופת מעצר כדי להרתיעו.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד ניסים בלאס לעורר, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה. 19.5.98).

ע.פ. 7662/97 - ראובן וקנין נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירה של מעשה סדום וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בעבירה של עשיית מעשה סדום תוך שימוש בכח במטפלת שטיפלה באמו הקשישה. היה זה בשעת בוקר כאשר המטפלת שהתה בדירת האם שהמערער אף הוא התגורר בה. בהיות המתלוננת בחדרו של המערער, והיא בחודש התשיעי להריונה, דחף אותה המערער אל המיטה וביצע בה מעשה סדום תוך שימוש בכח. המתלוננת צעקה והתחננה כי המערער יחדל ממעשיו אך הוא לא שעה אליה. ביהמ"ש המחוזי האמין למתלוננת ולגירסתה, הרשיע את המערער וגזר לו 3 שנים מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי ופיצוי המתלוננת בסכום של 2,000 ש"ח. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הסניגור העלה טענות נגד ממצאי ביהמ"ש המחוזי והאמון שנתן בגירסת המתלוננת. ברם, ביהמ"ש ניתח בפרוטרוט את הראיות וקבע חד משמעית שהוא מאמין לעדות המתלוננת. אמון זה אינו נסמך על דברים בעלמא, אלא תומך הוא עצמו בראיות שבאו לביהמ"ש. אין כל הצדקה להתערב בקביעת ביהמ"ש. לא מן המותר לציין שהמערער העלה 3 גירסאות שונות לאשר אירע באותו בוקר כאשר הגירסאות אינן עולות בקנה אחד זו עם זו ואין פלא שביהמ"ש לא האמין לו. אשר לעונש - מדובר בעבירה שענשה המירבי הינו 16 שנות מאסר ואין כל טעם להפחית מעונש של 3 שנים מאסר בפועל.