תקציר סביר כרך נ"א חוברת 21

בג"צ 1618/97 - יצחק סצ'י נגד עירית תל אביב

*התיישנות דוחו"ת חניה שהפכו לסופיים כשהעבירות נחשבו לעוון ולא חלה עליהם התיישנות, אך בינתיים הפכו ל"חטא" שלגביה עברה תקופת ההתיישנות(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות המשנה לנשיא ש. לוין, אור, גב' דורנר וטירקל נגד דעתם החולקת של השופטים גולדברג, מצא וקדמי).
א. העותר קיבל שורה של "דוחו"ת חנייה" מהמשיבה. תחילתן של העבירות בשנת 89. ביום 5.1.97 המציאה המשיבה לעותר "דרישה לתשלום חובות בגין דוחו"ת חנייה" בסכום כולל של כ-33,000 ש"ח בגין 154 דוחו"ת חנייה. ב"כ העותר הודיע למשיבה כי למעלה ממחצית הדוחו"ת מתייחס לתקופה שלפני פברואר 94, היינו יותר מ-3 שנים לפני המועד שבו נדרש העותר לשלמם ומשחלפו 3 שנים התיישנו הקנסות. העיריה לא קיבלה את הטיעון והעותר פנה לבג"צ. גדר המחלוקת אם השינוי בהגדרה של "חטא" ו"עוון" המשנה גם את אורך תקופת ההתיישנות מ-10 שנים ל-3 שנים, חל גם על עונשים שהוטלו על נאשם בעת שהמעשה נחשב לעוון אם כי לאחר מכן סווג כחטא שההתיישנות עליו קצרה יותר. בג"צ קבע ברוב דעות כי השינוי בחוק ביחס להגדרה של עוון או חטא, הגדרה המתייחסת לסכום המירבי של הקנס הכספי החל לצידן, משנה את תקופת ההתיישנות גם לגבי העבירות שנעברו לפני השינוי בחוק ושנחשבו תחילה לעוון, ועל כן ביחס לאותו חלק מן הדוחו"ת שחלפה תקופת ההתיישנות של 3 שנים עד לקבלת הדרישה הכספית אין לאכוף את ביצוע העונש על העותר. לעומת זאת, כך נקבע, הצגת דרישה חוזרת לתשלום קנס שהוטל בדו"ח חנייה מהווה המשך ביצוע עונש כמשמעו בסעיף 10 לחסד"פ, ושליחת דרישה לפני חלוף תקופת ההתיישנות, מחזירה את מרוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה ומניין התקופה מתחיל מראשיתו.
ב. השופט מצא (דעת מיעוט): מהות סיווגן של עבירת "עוון" ושל עבירת "חטא", וההבחנה בינותן, נלמדו לפנים מהגדרת סוגיהן של עבירות אלו בסעיף 3 לחוק הפרשנות שקבע כ"חטא", עבירה שענשה לא יותר מחודש ואם ענשה קנס בלבד "לא יותר מ-200 שקלים" (הכוונה לשקלים ישנים). כך שעבירות חניה נכנסו למסגרת של עוון. ביום 23.8.95 נכנס לתקפו חוק העונשין (תיקון מס' 39) ובו סווגו העבירות מחדש. לפי הסיווג החדש עבירות החניה נופלות לסיווג של "חטא" ותקופת ההתיישנות של העונש בגינן הוא 3 שנים, ולא 10 שנים כפי שהיה בעת שהוגדרו כ"עוון". השאלה היא על כן מה דין הקנסות שהוטלו על העותר והפכו לחלוטים יותר מ-3 שנים לפני קבלת דרישת התשלום ואשר ביום כניסת החוק ב-23.8.95 עדיין לא חלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של 10 שנים.
ג. אחת מטענות העותר היתה כי גם על פי הסיווג הישן יש לסווג את עבירות החניה כ"חטאים" ולא כ"עוונות" שכן זמן קצר לאחר חקיקת חוק הפרשנות, בשנת 81, שהגדיר אז את העבירות, נשחק ערכו של הסכום שנקבע לצד עבירת "חטא" כך שהסך של 200 שקלים ישנים הפך ל-20 אגורות חדשות וממילא עבירות החניה הפכו לעוון במקום חטא. על כן, לדעתו, חייב הסיווג להימשך ולהיגזר מדרגת החומרה שהמחוקק ביקש לשוות לה. טענה זו דינה להידחות. חוק טעון פירוש לפי תכליתו ויש שפירוש מילולי של חוק יחטא לתכליתו. כאשר פירוש מילולי דווקני של חוק מביא לגרימת עוול נוטה ביהמ"ש לתור אחר פירוש תכליתי שבכוחו לתקן את המעוות. המקרה שלפנינו אינו מסוג זה. מצד אחד מדובר בהוראת חוק שלשונה ברורה לחלוטין וקובעת במפורש שעוון היא עבירה שהקנס שבה עולה על 200 שקלים (ישנים) ומאידך אין סיווג העבירות גורם עוול לעותר שעל ביהמ"ש לתקנו. התוצאה המעשית היחידה מן הסיווג האמור, שהעותר לא יופטר מחבותו לסלק את הקנסות אשר במשך שנים התחמק מלשלמם.
ד. טענתו העיקרית של העותר הינה כי גם אם בשעתן היו עבירות החנייה "עוון" הרי משנכנס לתוקף תיקון 39 שסיווג עבירות אלו כ"חטא" חל הסיווג החדש גם על
העבירות שנעברו לפני תחילתו של תיקון 39. אחת מטענותיו של העותר לעניין זה הינה כי שינוי סיווג מ"עוון" ל"חטא" הוא דיוני החל גם למפרע. לעניין זה יש לומר כי השינוי בסיווג עבירות אינו "דיוני" ואינו "מהותי" אלא "מושגי". לשינוי המושגי יכולות להיות נפקויות שונות, מהן בעלות אופי דיוני ומהן מהותיות. הדעה הרווחת היא כי התיישנות העבירה שייכת לתחום הדיוני. אולם אין להקיש מהתיישנות העבירה להתיישנות העונש. מכל מקום אין צורך לפסוק אם התיישנות עונש היא מהותית או דיונית, שכן גם אם הוראת דין הקובעת את תקופת התיישנותו של העונש היא דיונית, תחולתה של הוראה כזו היא מכאן ולהבא. על עונשים שהוטלו בעבר, שלא בוצעו וטרם התיישנו, צריך לחול דין התיישנות שהיה בתוקף ביום בו הוטלו העונשים.
ה. העותר טוען עוד כי שינוי הסיווג, כשלעצמו, וכן מגזרותיו, לרבות קיצור תקופת התיישנות של קנסות, מהווה נורמה עונשית מקילה ביחס לנורמה הקודמת והוראה עונשית חדשה המקילה עם הנאשם יש לפרשה כבעלת תחולה רטרואקטיבית גם אם לפי סיווגה אינה הוראה דיונית אלא מהותית. גם טענה זו יש לדחות. חוק עונשי המבטל עבירה, או הקובע בגינה עונש קל מזה שנקבע לה בעבר, נתפס כנורמה מטיבה החל למפרע. מדיניות זו, שהיתה תחילה שיפוטית בלבד, זכתה לעיגון סטאטוטורי בסעיף 5 לחוק העונשין כתיקונו בגדר תיקון 39. אך לא מדובר לא בסעיף 5 ולא בפסיקה שלפניו על תקופת התיישנות של עונשים. הרציונלים התומכים בהחלתו למפרע של דין עונשי מקל, תומכים גם בהחלתו של שינוי בחוק המקצר את תקופת התיישנות של עבירה. לרציונל זה אין ולא כלום לעניין החלתו למפרע של דין המקצר את תקופת התיישנותו של עונש.
ו. השופט טירקל (דעת הרוב): התיקון בחוק העונשין נתן ביטוי לכוונה שאם מעשה שהיה בגדר עבירה חדל להיות עבירה אין להפעיל לגבי מי שעשה אותו כל סנקציה שהיא, בין אם ננקטו נגדו הליכים לפני ביטול האיסור ובין אם לא ננקטו. בהתאם לכך, אפילו ניתן גזר דין לפני ביטול האיסור, אין להמשיך בביצועו. בענייננו אמנם לא חדל המעשה מלהיות עבירה, אולם הוא נמצא עומד, מכח תיקון 39, במחיצתן של עבירות קלות יותר, שתקופת התיישנותן ותקופת התיישנות העונשים שהוטלו בגינן קצרות יותר. אותם צידוקים שמכוחם יש להפסיק את ביצועו של גזר דין שניתן לפני ביטול האיסור, מצדיקים גם את קיצור התקופה שבמהלכה ניתן לבצע את גזר הדין - דהיינו, תקופת התיישנותו של העונש - מקום שהאיסור כשלעצמו לא עבר מן העולם אלא שחומרתו נחלשה. על יסוד כל האמור אין לאכוף על העותר את תשלומם של דוחו"ת החנייה שנרשמו לו בתקופה המסתיימת 3 שנים לפני שהומצאה לו הדרישה לתשלום החובות.
ז. השופט אור הצטרף לדעתו של השופט טירקל. באשר לקושי הנובע מכך כי הפרשנות האמורה אינה עולה בקנה אחד עם העקרון שיש לפרש את דברי החקיקה באופן העולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, וכאן יוצא שעם קיצור תקופת ההתיישנות נפטר העותר מתשלום חלק גדול מהדוחו"ת - הרי יחד עם תיקון מס' 39 נקבעה הוראת תחילה שלפיה "תחילתו של חוק זה בתום שנה אחת מיום פרסומו ברשומות". ככל הוראת תחילה, מטרתה לאפשר לציבור ולמבצעי החוק להכין את עצמם לקראת כניסתו של החוק החדש לתוקף. כך שעמדה שנה שלמה למשיבה לאכוף את פסקי הדין שניתנו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, א. גולדברג, אור, מצא, קדמי, גב' דורנר, טירקל. עו"ד אילן בומבך לעותר, עוה"ד גב' רחל אביד ויגאל אנושי למשיבה. 16.6.98).

ע.א. 2017/98 - פלונים נגד פקידת סעד ואח'

*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

א. המערערים הם קטינים. עניינם מתנהל מזה מספר שנים בבימ"ש לענייני משפחה במסגרת תובענה שהגיש האב (המשיב 2) לקביעת הסדרי ראייה בינו לבין המערערים. במסגרת הליכים אלה נפתחו גם הליכים לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה). בינואר 98 הוכרז הקטין כקטין נזקק לפי חוק הנוער ואושפז אישפוז כפוי במרכז הרפואי לבריאות הנפש. בפברואר 98 קיים ביהמ"ש דיון במעמד ב"כ המערערים דאז, ההורים ופקידת הסעד המחוזית. הצו המקורי שהכריז על הקטין כקטין נזקק הוארך למשך שנה בהסכמה ואישפוזו של הקטין הוארך בחודש. לאחר מכן היו דיונים נוספים ובסופו של דבר ביקשו המערערים שביהמ"ש יפסול עצמו. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות והערעור על כך נדחה.
ב. אין בטיעוני המערערים עילה ממשית המבססת "חשש ממשי" לקיום משוא פנים המצדיקה את פסילתו של ביהמ"ש. העובדה שהמערערים חולקים על נכונותם או על תקפותם של מקצת מההליכים שננקטו בעניינו של הקטין אינה מהווה, כשלעצמה, עילת פסלות. אכן, מסכת ההתרחשויות העולה מן הערעור היא מסכת קשה וחריגה. הקטין נקלע למצוקה גופנית ונפשית קשה, הוכרז כ"קטין נזקק" וננקטו הליכי חירום שנדרשו לדעת ביהמ"ש. מהלך אירועים זה אינו זר לפעולתו של ביהמ"ש לענייני משפחה.
ג. תפקידו של ביהמ"ש הדן בעניינו של קטין נזקק עשוי לחרוג לא פעם מסדרי הדין המקובלים והמחוקק וכן המחוקק המשני הכירו בכך. גם ביהמ"ש העליון הכיר בכך. זאת ועוד, אין לקבל את טענת המערערים כי פקידת הסעד אינה אלא צד בהליך, ככל הצדדים, וכאילו יש לבחון את התייחסות ביהמ"ש כלפיה באמות מידה רגילות החלות בהליך אזרחי מן השורה. תפקידו של פקיד הסעד להבטיח את שלומו הגופני והנפשי של הקטין ומעורבותו באה לטובת הקטין וכדי להגן עליו. למרות שהוא צד בהליך המשפטי אינו מייצג אינטרס אישי.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יצחק יעקב דוידסון למערערים, עו"ד גב' נורית ישראלי לפקידת הסעד, עו"ד גב' פנינה פרס להורים. 24.5.98).

ע.פ. 5036/97 - חזקיה סמיר נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש(הערעור נדחה).

א. בדצמבר 96, בשעות הערב המוקדמות, בוצע שוד בבנק הדואר בטירה. השודד היה עטור כובע צמר על פניו וצעק "שוד, שוד, יאללה תנו את הכסף". הוא נטל סכום של כ-4,400 ש"ח ונמלט. המערער זוהה בוודאות בידי אחת מפקידות הסניף שהמערער מוכר לה מן הכפר (הכפר טירה שהכל מכירים את הכל) וזיהוייה נתחזק בעדות שתי פקידות אחרות, גם הן בנות המקום, אשר לאחר שאותה פקידה אמרה להן מי השודד נזכרו כי קולו מוכר להן כקולו של המערער. ביהמ"ש הרשיע את המערער בשוד וגזר לו 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של שנה שמחציתה מצטברת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. בעניין ההרשעה - המערער זוהה כאמור בוודאות. אכן, העדה הראשית שזיהתה את המערער במשטרה חזרה בה בביהמ"ש מהודאתה, אך ביהמ"ש הסתמך על הוראת סעיף 10א' לפקודת הראיות לאחר שאותה פקידה הוכרזה כעדה עויינת ובדין עשה כך.
ג. הסניגור טוען כי העדה הראשית נגד המערער הוסיפה בעדותה בביהמ"ש דברים שלא אמרה למשטרה ולטענתו צריך היה להתעלם מדברים אלה. אסמכתא לטענתו מוצא
הסניגור בהוראות סעיף 77(א) לחסד"פ שלפיו לא תוגש לביהמ"ש ראייה ולא יישמע עד אם לנאשם או לסניגורו לא ניתנה הזדמנות סבירה לעיין בראייה או בהודעת העד בחקירה במשטרה. טענה זו אין בה ממש. הוראת סעיף 77 אין עניינה בעדים המוסיפים על דברים שהעידו במשטרה, אלא על יחסי תביעה וסניגוריה ועל חובות התביעה כלפי הסניגוריה. התביעה מילאה את חובתה כלפי הסניגוריה ואם מוסיף עד בעדותו בביהמ"ש דברים על דברים שאמר במשטרה אין הדבר פוגע בקבילות הדברים החדשים והוא עניין למשקלם בלבד. אשר לעונש - בשים לב לעברו של המערער אין להתערב בו.

(בפני השופטים: חשין, קדמי, אנגלרד. עו"ד מרדכי פנציאס למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 24.5.98).

בש"א 902/98 - HOLDINGS PARAG נגד הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה ואח'

*ביטול החלטה שלא למחוק בקשה לרשות ערעור שהוגשה לאחר המועד(ערעור על החלטת הרשמת הדוחה בקשה למחיקת בקשה לרשות ערעור - הערעור נתקבל).

א. ביום 20.10.97 הגיש המשיב בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 24.8.97. המערערת הגישה בקשה למחיקת בקשת הרשות לערער בשל האיחור בהגשתה. הרשמת דחתה את בקשת המחיקה משני טעמים: הטעם האחד הוא, שלדעתה הוגשה הבקשה במועד, משום שלאור שביתת עובדי ביהמ"ש העליון, מיום 1.9.97 ועד ליום 15.9.97, התחיל מניין הימים להגשת הבקשה ביום 16.9.97 ולכך יש להוסיף 4 ימי עיצומים נוספים בבתי המשפט שאמנם לא חלו בביהמ"ש העליון. טעם נוסף לדחיית הבקשה היה, שגם אם היה איחור של יום אחד בהגשת הבקשה יש מקום להאריך את המועד שכן "חודש ספטמבר על החגים שבו, השביתות והעיצומים גורם לעיתים לטעויות בחישוב מניין הימים". הערעור נתקבל.
ב. מניין הימים להגשת הבקשה אכן התחיל ביום 16.9.97, והמועד האחרון להגשתה היה, איפוא, 15.10.97. יוצא שהבקשה הוגשה באיחור של 5 ימים. לא היה מקום להימנע מספירת ימי העיצומים הנוספים. יתר על כן, אפילו אין מונים את ימי העיצומים הנוספים, נותר איחור של יום אחד ללא הסבר. כידוע, עצם העובדה שהאיחור הינו בן יום אחד בלבד אינה מהווה "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשת ערעור או בקשת רשות לערער באיחור זמן. לפיכך יש למחוק את הבקשה לרשות ערעור.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. 28.4.98).

בג"צ 450/97 - תנופה שרותי כח אדם ואחזקות בע"מ ואח' נגד אלי ישי שר העבודה והרווחה

*טענת חברות כח אדם כי החוק הדורש רישוי לעיסוק זה ותנאי הרישוי נוגד את חוק יסוד: חופש העיסוק(העתירה נדחתה).

א. העותרות הן חברות קבלניות להעסקת כח אדם העוסקות בכך מספר שנים. בשנת 96 חוקק חוק העסקת עובדים ע"י קבלני כח אדם, שקבע כי אין לעסוק כקבלן כח אדם אלא ברשיון. כאחד התנאים למתן רשיון נקבע בסעיף 3 לחוק כי המבקש ימציא "ערבות בנקאית" או "ערובה מתאימה אחרת". ערובות אלה ושיעורן נקבעו בתקנות. העותרות עתרו לבג"צ בבקשה לקבוע כי החובה להמציא ערבות בנקאית או ערובה מתאימה אחרת פוגעת שלא כדין בחופש העיסוק ועל כן היא בטלה ומבוטלת. כן מבקשות הן
להכריז על בטלות החלק מתקנות הערובה המגדירות "ערובה מתאימה אחרת" כערובות נכסים פיננסיים, בהיותו פוגע שלא כדין בחופש העיסוק. העתירה נדחתה.
ב. הנשיא ברק מנתח את הגישה של הפרשנות הבוחנת אם חוק מסויים נוגד חוק יסוד. בענייננו, נטען כי הוראות החוק והתקנות נוגדות את חוק יסוד: חופש העיסוק. אין חולקין כי החוק פוגע בזכות היסוד של חופש העיסוק והשאלה היא אם הפגיעה היא כדין. בחינת שאלה זו מחייבת בדיקתה של פיסקת ההגבלה בחוק היסוד הקובעת כי "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכח הסמכה מפורשת בו". התכלית המונחת ביסוד חוק קבלני כח אדם היא תכלית ההולמת את ערכיה של מדינת ישראל. בישראל פועלות כיום כ-250 חברות כח אדם והחוק נועד למנוע פגיעה חמורה בבטחון הסוציאלי של העובד וזכויותיו. החוק והתקנות גם עומדים במבחן המידתיות. האמצעי שנקבע ע"י החוק - ערובה - הוא אמצעי מידתי. קיים קשר רציונלי בין הטלת הערובה לבין השגת התכלית הראוייה של ההגנה על העובדים. אין גם לומר כי בהגדרת הדיבור "ערובה מתאימה אחרת" חרג מחוקק המשנה מהסמכות שהוענקה לו בחקיקה הראשית. השר יכול היה לצמצם את הדיבור לנכס פיננסי בלבד.
ג. השופטת דורנר בפס"ד נפרד הצטרפה לפסק דינו של הנשיא ברק.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר. עו"ד אמיר פישביין לעותרות, עו"ד גב' נורית אלשטיין למשיב. 27.5.98).

ע.א. 6410/95 - ז'נט, יריב ושגיא אשכנזי נגד עזבון המנוח גט לסרי ואח'

*פיצויים בתאונת דרכים(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. שלשת המערערים נפגעו באפריל 80 באירוע שהוכר כתאונת דרכים. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבים בתשלום פיצויים לכל אחד מהמערערים בגין נזקיהם בתאונה הנדונה ושני הצדדים מערערים. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. ליריב נקבעה נכות פלסטית בשיעור %28, כולל צלקות מכוערות בפניו. על אף זאת לא נקבע לו כל פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות. ביהמ"ש ציין שאינו רואה כיצד עשויות הצלקות לפגוע בכושר השתכרותו בתחום בו הוא עוסק - ניהול בתחום האוטומציה ובקרה. בעניין זה יש לקבל את הערעור. אכן, הנכות האסטטית בשיעור %28 אינה נכות היכולה, בנסיבות המקרה, להוות מודד לשיעור הפסד כושר ההשתכרות. עם זאת, יש לקחת בחשבון את האפשרות שהנכות עלולה בנסיבות מסויימות להקשות על יריב, במידה זו או אחרת, בקבלת עבודה. מטבע הדברים לא ניתן לקבוע את שיעורה של פגיעה זו בכושר ההשתכרות והדרך הנכונה לקביעתה היא בדרך אומדן. לפיכך יש להוסיף לפיצויו של יריב בגין פגיעה זו 50,000 ש"ח.
ג. מנגד יש להפחית מן הפיצוי ליריב סכום של 10,000 ש"ח שנפסק בגין ניתוח שייעשה בעתיד. פרט לכך שראש נזק זה לא נתבע בכתב התביעה ועלות הניתוח לא הוכחה, הרי אין יריב זכאי לפיצוי זה מן הטעם שזכותו היא כי הניתוח יבוצע, אם יבוצע, ללא כל תשלום מצידו, בהסתמך על הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי. ביהמ"ש פסק לשגיא פיצוי של 6,000 ש"ח עבור הוצאות ניתוח שיבוצע בעתיד על אף שהמומחה לא המליץ על ניתוח כזה. סכום זה יש לבטל. לא היה מקום לפסוק עבור הוצאות ניתוח, בהסתמך על הוראות חוק בריאות ממלכתי.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד משה קפלנסקי למערערים, עוה"ד גדות ויעקובי למשיבים. 27.5.98).

בש"א 915/98 - שלום רודין (ראודי) ואח' נגד בתיה רודי (חסויה) ואח'

*העברת דיון מבימ"ש לבימ"ש ואיחוד תיקים(בקשה לאיחוד תיקים ולאיחוד דיון בתובענות - הבקשה נתקבלה).

א. בפברואר 97 הגישה המשיבה - אמה של המשיבה השניה - תביעה נגד המבקשים בביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה (להלן: תביעת המשיבה). באפריל 97 הגישו המבקשים תביעה נגד המשיבות בביהמ"ש לענייני משפחה ברמת גן (להלן: תביעת המבקשים). בתביעת המשיבה נטען שהמבקשים החתימו אותה במרמה על מסמכים שלפיהם העבירה לזכותם חלקים מבית מגוריה בפרדס חנה ובתביעת המבקשים נטען כי המשיבה 2 כפתה על המשיבה למכור לה דירה שבבעלותה ברעננה. במסגרת התביעות התנהלו מספר הליכים מקדמיים. המבקשים מבקשים להעביר את הדיון בתביעתם לביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה ואיחודו עם התביעה המתנהלת שם, בטענה כי התביעות עוסקות בסכסוכים משפחתיים שעניינם רכושה של המשיבה ורצונה להעבירו לילדיה וראוי שאלה יידונו בפני שופט אחד. הבקשה נתקבלה.
ב. אין ספק כי לפתחם של המבקשים רובצים מחדלים רבים וחמורים עד כדי הטלת ספק בתום לבם. בין היתר משום שלא פנו בזמן לאיחוד התביעה וכן בעצם העובדה שהגישו את התביעה שלהם ברמת גן ולא בחיפה לאחר שהתביעה נגדם הוגשה בחיפה. ברם, אין להתעלם מהמגמה הברורה שביסודו של החוק - ייחוד הדיון בענייניה של מסגרת משפחתית אחת בפני ערכאה אחת. במקרה דנן אמנם אין זהות מלאה בין הצדדים בתביעות, ולכאורה הן עוסקות במערכות עובדתיות נפרדות. אולם עיון במסמכים מביא למסקנה כי בין הסכסוכים קיימת זיקה הדוקה מהבחינה העובדתית, ובעיקר מהבחינה האנושית משפחתית, המצדיקה את בירורן במשותף בפני ערכאה אחת ובמסגרת דיון אחד. זיקה זו גוברת במקרה דנן על החשש של המשיבות כי היענות לבקשה תביא לעיכוב בבירור תביעתה של המשיבה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' עמליה (פרנק) כהן למבקשים, עו"ד גב' דינה עידן למשיבה, עו"ד יהודה גרינהויז-לנדוי למשיבה השניה. 24.5.98).

ע.א. 7278/96 - הירש ושושנה כהן נגד ברוריה סבג

טענת חוסר סמכות בימ"ש מחוזי לדון באכיפת הסכם על זכויות במקרקעין. חוסר סמכות בתביעה כספית(מחוזי י-ם - ת.א. 885/95 - הערעור נדחה בעיקרו).

א. ביהמ"ש המחוזי בירושלים קיבל את תביעת המשיבה לאכיפת חוזה בדבר זכויות במקרקעין, וגם חייב את המערערת הראשונה בתשלום סכומי כסף כפי שנתבעו בכתב התביעה. המערערים טוענים שביהמ"ש המחוזי אינו מוסמך לדון בתובענה משום שמדובר בחוזה שנושאו זכויות שאינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין ושדינן, לפי הטענה, כדין מטלטלין. עוד טוענות המערערות, שבהיות החיובים הכספיים שבכתב התביעה בסכום שאינו עולה על מליון ש"ח, גם דינו של חלק זה של כתב התביעה להתברר בבימ"ש השלום. בביהמ"ש המחוזי הסכימו בעלי הדין באופן מפורש שהוא הערכאה המוסמכת לדון בתובענה, אך בערעור חזר בו פרקליט המערערים מן ההסכמה האמורה "ולדעתנו לא מן הראוי היה לעשות כן". בעניין של סמכות עניינית עסקינן, ולכן שומה על ביהמ"ש לעורר את שאלת הסמכות גם ביוזמת עצמו, אפילו בערכאת ערעור, ואפילו כשאיש מבעלי הדין אינו מעורר את טענת הסמכות. הערעור נדחה בעניין הזכויות במקרקעין ונתקבל בעניין התביעה הכספית.
ב. לעניין הסמכות מתעוררת השאלה אם אמנם בהתקשרות להעברת זכויות בלתי רשומות עסקינן, שאם כך הדבר יהיה צורך להחליט אם הסמכות לדון בהן נחתכת לפי שווי
העניין, או שהיא נחשבת "תביעה אחרת במקרקעין" כמשמעות דיבור זה בסעיף 51(א)(3) סיפא לחוק בתי המשפט. מעיון בכתבי הטענות ונספחיהן, אין זה ברור כלל מה טיב הזכויות המעורבות בהתקשרות ובעלי הדין נקטו בדיבור "רכישה" ו"מכירה". בנסיבות אלה הונחה תשתית עובדתית מספקת לקביעת ביהמ"ש המחוזי שמדובר בעיסקה במקרקעין שחוק המקרקעין חל עליה. מדובר בתנאים עובדתיים מוקדמים לסמכות, וגם המערערים מסכימים היום, לאחר שמיעת הערות ביהמ"ש, שאכן ביהמ"ש המחוזי היה מוסמך לדון בחלק זה של התובענה.
ג. הדין הוא אחר לגבי העתירות הכספיות שבכתב התביעה. אין ספק שאם הסכומים נופלים מהסכום שבסמכות ביהמ"ש המחוזי, דין התובענה לתשלומם להתברר בפני בימ"ש השלום, ובכגון דא אין מנוס אלא לפצל את הדיון ולהעביר את העתירות הכספיות לבימ"ש השלום. לגופו של עניין, באשר לתביעת המקרקעין, אין עילה להתערב בממצאי ביהמ"ש המחוזי ובפסיקתו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, טירקל. עו"ד אבשלום זהבי למערערים, עו"ד דגני למשיב. 18.5.98).

ע.פ. 6289/94 - זורי דזנשוילי נגד מדינת ישראל

הרשעה ברצח. "דבר מה" נוסף להתוודות בפני מדובב. *הוכחת אליבי(מחוזי ת"א - ת.פ. 509/94 - הערעור נדחה).

א. באחד הערבים, סמוך לשעה 10, נהג סעדיה בן חמו (להלן: המתלונן) במכונית ביואיק בכביש עוקף לוד. במושב שליד הנהג ישב אותה שעה המנוח. כאשר הביואיק נעצרה ברמזור אדום נחסמה ע"י מכונית אחרת. ממנה ירד אדם רעול פנים, ניגש לחלון הימני הקדמי של הביואיק וירה מספר יריות לכיוון המנוח. המשטרה העריכה כי בהתחשב בעברו הפלילי של המתלונן תכנן הרוצח לפגוע במתלונן והפגיעה במנוח - צעיר ללא עבר פלילי - היתה בשל טעות בזיהוי. על פי מידע מודיעיני שלפיו היה סכסוך אלים בין המערער לבין המתלונן, נחקר המערער סמוך לאחר אירוע הרצח אך שוחרר ונעצר לאחר כ-3 שבועות. אז נערך חיפוש בביתו ונתגלו בו גרב קשורה העשויה לשמש "רעלה", כפפות גומי ונרתיק אקדח.
ב. במהלך מעצרו של המערער הוכנס לתאו מדובב ובשיחותיו - המוקלטות - עם המדובב התוודה המערער כי הוא זה שביצע את הרצח. הוא סיפר למדובב כי התכוון לרצוח את המתלונן והריגתו של המנוח נעשתה עקב טעות. המערער אמר כי האמין שהמתלונן הוא זה שיושב ליד הנהג ולאחר מעשה התברר לו שהשניים "התחלפו" סמוך לפני ביצוע הרצח. מאוחר יותר, כשהודיעו החוקרים למערער שיש ברשותם הודייה מצידו, טען כי הדברים נאמרו למדובב - שהיה מוכר לו בתור שכזה - כהתרברבות גרידא. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש ליתן אמון מלא בתוכן ההתוודות שהיתה "חופשית ומרצון" ואת ה"דבר מה" הדרוש לביסוס ההרשעה על פי ההתוודות מצא ביהמ"ש בשורה של גורמים. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של רצח והערעור נדחה.
ג. המערער מתרעם על כך שביהמ"ש המחוזי קיבל את דברי אנשי המשטרה בדבר תוכנו של מידע מודיעיני, שלפיו היה סכסוך אלים בין המערער לבין המתלונן, כאל ראייה לאמיתותו של המידע, ומצא במידע זה גורם לאימות תוכנה של ההתוודות ובסיס לקביעת קיומו של מניע. ככל שמדובר בהוכחת עצם קיומו של המידע המודיעיני אין לטרונייה האמורה בסיס. מאידך, קיומו של המידע, אינו יכול לשמש "גורם מאמת להתוודות, כל עוד לא הוכחה אמיתותו". אישור מה לאמיתות התוכן של המידע מתחייב מן העובדה שהמערער מסר בהתוודות שביקש את נפשו של המתלונן ורק מחמת טעות המית את המנוח. ברם, המידע האמור נמנה בין רכיבי "הדבר מה" הדרוש לאימות ההתוודות, ואין
בכוחה של ההתוודות לאמת את עצמה מתוכה. אעפ"כ, אין בטרוניית המערער הצודקת בעניין זה כדי לסייע לו. ביהמ"ש פירט קשת של גורמים מאמתים, המרכיבים את "הדבר מה" הדרוש לאימות ההתוודות וכוחם של גורמים אלה אינו נעוץ ואינו קשור בקיומו של המידע המודיעיני. יצויין, כי משאומתה ההתוודות ב"דבר מה" מספיק מחוץ למידע המודיעיני האמור, אושרה, למעשה, גם אמיתות המידע המודיעיני בדבר המניע.
ד. המערער העלה טענת אליבי הסומכת על שורה של ראיות אך ביהמ"ש המחוזי דחה את דבריהם של עדי האליבי. טענת אליבי הינה טענת הגנה מיוחדת: מן ההיבט הדיוני - הנאשם נדרש להציגה בפתח הדיון ולאפשר לתביעה לבחון מחדש את הגשת האישום; ואילו מן ההיבט הראייתי - אין הנאשם יכול להסתפק בעדותו והוא חייב להביא ראיות התומכות בטענתו ומקימות בסיס לדחייה מוחלטת של הראיות הטוענות לנוכחותו בזירת העבירה. בענייננו דחה ביהמ"ש את עדות העדים שתמכו באליבי וקבע כי המערער לא עמד בחובת הראייה בקשר לטענת האליבי. אין להתערב בהחלטה זו.
ה. הרשעת המערער מבוססת על ההתוודות כעדות עיקרית יחידה, כשלצידה נמצא "דבר מה" מספיק לביסוס ההרשעה על פיה. ההתוודות שמסר המערער למדובב נעשתה על ידו "חופשית ומרצון" ולנוכח הקלטתה בזמן אמת אין מחלוקת על תוכנה. במצב דברים זה, ה"דבר מה" הנדרש לאימותה של ההתוודות מכוון, בעיקרו, להשמטת הבסיס מתחת לחשש שמא אמר המערער שקר על עצמו, כטענתו. במקרה שלפנינו מצוי ה"דבר מה" בשניים: ראשית - בידיעת פרטים "מוכמנים" שלא יכול היה לדעת אותם מי שמייחס לעצמו את עשיית המעשה אלא אם כן הוא זה שעשאו; בהתנהגות מסבכת לאחר מעשה הכולל שיחות לבית חולים להתעניין מה מצב הנפגע ומסירת שקרים בעניין מהותי (האליבי) במהלך החקירה.
ו. לעניין טענת ההתרברבות - נסיון החיים והשכל הישר אומרים, שאין אדם מודה, חופשית ומרצון, בביצועה של עבירה, אלא אם כן אמת בפיו, וככל שמדובר בעבירה חמורה יותר, כך גובר כוחה של ההנחה האמורה. בכך הבסיס לקבילותה של הודיית חוץ כחריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה. משעומדת ההודייה במבחני המהימנות יכולה היא להיות בסיס להרשעה. אין המודה יכול לפטור עצמו בטיעון גרידא שההודייה כוזבת, ולהטיל על התביעה את נטל הפרכת הטיעון שההודייה כוזבת. הגורמים שעליהם מצביע המערער כתומכים בטענת ההתרברבות אין לקבלם. כאמור יש בחומר הראיות גם "דבר מה" התומך בהתוודות. לפיכך דין הערעור להידחות.

(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד כהן אלי (ישראל) למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 28.4.98).

ע.פ. 5395/96 - אחסאן ג'עברי נגד מדינת ישראל

*החזרתו למאסר של עבריין ששוחרר לפי ההסכם עם הרשות הפלשתינית והפר את תנאי השחרור(הערעור נדחה).

א. המערער הורשע בשעתו בעבירות הקשורות לגניבת רכב ונגזרו עליו 4 שנות מאסר. בדצמבר 94 קיבלה הכנסת את חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואיזור יריחו שעניינו שחרורם או העברתם לידי הרשות הפלשתינית של עצירים ואסירים פלשתיניים. נקבע כי הוועדה שתוקם לשם כך תהיה רשאית להתנות את שחרורם או העברתם של אסירים או עצורים בתנאים, ואם יופר תנאי מתנאי השחרור או ההעברה, רשאי יהיה בימ"ש שלום לצוות על ביטול השחרור או ההעברה ולהורות כי האסיר ירצה את יתרת מאסרו, או כי העצור "יחזור למעצר שבו היה נתון ערב שחרורו לתקופה שיקבע ביהמ"ש...". המערער שוחרר בתנאי שהוא "יעזוב את שטח ישראל ולא יחזור אליה עד לסיום תקופת
המאסר... במידה והמשוחרר יפר תנאי זה... יעצר ויכלא להשלמת תקופת המאסר המקורית...".
ב. כחודש וחצי בלבד לאחר שחרורו נעצר המערער ברח' הנביאים בירושלים ולפיכך הגישה המדינה בקשה להורות על החזרתו לריצוי יתרת מאסרו. בימ"ש השלום לא קיבל את טענת המדינה כי משהוכח שהמשוחרר הפר את תנאי השחרור, חובה על ביהמ"ש להורות על החזרתו לריצוי יתרת תקופת מאסרו. אולם בנסיבות המקרה סבר כי אכן יש מקום להורות על החזרת המערער למאסר משהפר את תנאי השחרור. המערער ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. ביהמ"ש ציין כי המערער הודה כי נתפס במזרח ירושלים למרות שהתחייב שלא להכנס לשטח ישראל ו"בהתחשב בעובדות אלה לא היה צורך לקיים הליך משפטי רגיל כנהוג במקרה של אישום. די בכך שהמערער הפר את התחייבותו - כדי להחזירו למעצר". הערעור לאחר קבלת רשות נדחה.
ג. השופט א. גולדברג: ההליך לפי החוק האמור איננו הליך פלילי רגיל, אלא הליך מעין פלילי. אך גם בהליך כזה יש תחולה לסדר הדין הפלילי. מעצם היותו של האסיר המשוחרר חשוף, כנאשם בהליך פלילי רגיל, לשלילת חירותו, מתחייבת המסקנה כי הפעלת החוק תיעשה בדרך המבטיחה את זכויותיו הדיוניות כפי שנקבעו בסדר הדין הפלילי, בהתאמה המתבקשת. משמעות הדבר כי אם כופר האסיר המשוחרר בהפרת תנאי השחרור, על המדינה לפתוח בהבאת ראיותיה, והאסיר המשוחרר זכאי להביא את ראיותיו הוא. יש להחיל בהליך זה גם את דיני הראיות בכל הנוגע לקבילות ראיות, ההגנות הקבועות בחוק העונשין וכן את רמת השכנוע המגיעה כדי הסרת ספק סביר כי האסיר המשוחרר אכן הפר את תנאי השחרור.
ד. אשר לטענת הסניגור כי יש בידי ביהמ"ש לשקול גם את משך המאסר שיפעיל מתוך יתרת תקופת המאסר שעל האסיר המשוחרר לשאת, ולא רק אם להפעיל בכלל את יתרת תקופת המאסר - לטענה זו אין בסיס בלשון החוק או בהגיונו. סעיף 3 לחוק קובע כי "האסיר... ירצה את יתרת מאסרו... העצור... יחזור למעצר שבו היה נתון ערב שחרורו, לתקופה שיקבע ביהמ"ש". אין ספק כי המלים "לתקופה שיקבע ביהמ"ש" מתייחסות אך ורק לחלופה של החזרת עציר משוחרר למעצרו. במקרה כזה נדרש ביהמ"ש לקבוע גם את משך המעצר. לא כן כשמדובר באסיר משוחרר שיש להחזירו לריצוי "יתרת מאסרו".
ה. השופט י. גולדברג: מסכים.
ו. המשנה לנשיא ש. לוין: מסכים לתוצאה אך מסתייג מן המסקנה כי בהליך לפי סעיף 3 לחוק יש להחיל את סדרי הדין ודיני הראיות המקובלים במשפט הפלילי. העובדה שהסמכות לדון בבקשה ניתנה לביהמ"ש אין בה ולא כלום עם השאלה בדבר סדרי הדין ודיני הראיות. אין מדובר במקרה שלפנינו בגיבוש אמת מידה "אזרחית" של סדרי דין ודיני ראיות לעומת אמת מידה "פלילית". לעניין אשמת האסיר כבר נקבעה ההרשעה על יסוד אמות המידה שבמשפט הפלילי. השאלה אם הפר המערער, לאחר שחרורו ממאסרו, תנאי השחרור היא שאלה מובהקת של המשפט המינהלי שנמסרה לביהמ"ש. אם תתעורר השאלה מהי רמת ההוכחה שעל המדינה לעמוד, בה הרי זו תהיה רמת הוכחה מינהלית. מאחר שלא נקבעו סדרי דין להליך, רשאי בימ"ש השלום לקבוע את סדרי הדין שלפניו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, א. גולדברג, י. גולדברג. עו"ד אריאל עטרי למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 8.3.98).

דנ"פ 4342+4503/97 - מדינת ישראל נגד סולימאן אל עביד

*הרשעה ברצח ואינוס(עתירות לדיון נוסף של המדינה ושל המשיב בפס"ד ביהמ"ש העליון בע.פ. 2109/96 (סביר מ"ט-379) עתירת המדינה נתקבלה ועתירת המשיב נדחתה).

א. המנוחה חנית קיקוס, שהיתה כבת 17 במותה, התגוררה באופקים. ביום 10.6.93 יצאה מביתה בדרכה לבאר שבע. היא נעלמה עד שנתגלה שלד גופתה, כעבור שנתיים, בתוך בור סמוך לנאות חצרים שבפאתי באר שבע. המשיב הוא כבן 44, תושב העיירה רהט שליד באר שבע, נשוי ואב לילדים. בתקופה בה נעלמה המנוחה עבד במזבלת "דודאים" (להלן: המזבלה) הנמצאת ליד הדרך הראשית בין אופקים לבאר שבע. שבוע לאחר היעלמה של המנוחה נעצר המשיב. ביום 22.6.93 בערב הוכנס מדובב לתאו ובמהלך שיחתו עם המדובב הודה המשיב כי אסף בחורה במכוניתו, אנס אותה וזרק אותה מרכבו. אחרי כן גם הודה, לא אחת, בפני חוקריו באינוסה ורציחתה של המנוחה ושיחזר פעמיים את מעשיו.
ב. ביהמ"ש המחוזי הכריע ברוב דעות להרשיע את המשיב לפני שנמצאה הגופה והלה הגיש ערעור לביהמ"ש העליון. טרם שנשמע הערעור נתגלה שלד גופתה של המנוחה, וביהמ"ש העליון החזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לדיון מחדש, בהתחשב בכך שמקום המצאה של הגופה אינו אף אחד משני המקומות שעליהם הצביע המשיב בחקירה במשטרה. בפסה"ד השני שוב הורשע המשיב ברוב דעות אותם שופטים שהרשיעו אותו בפסה"ד הראשון. בערעור לביהמ"ש העליון סבר השופט גולדברג כי יש לזכות את המערער הן מאשמת הרצח והן מאשמת האינוס, המשנה לנשיא ש. לוין סבר שיש לדחות את הערעור ולהשאיר את ההרשעה בעבירות האינוס והרצח,ואילו השופט קדמי סבר שיש לזכות את המערער מאשמת הרצח ולהשאיר את ההרשעה באשמת האונס. שני הצדדים עתרו לדיון נוסף ובדיון הנוסף הוחלט להרשיע את אל עביד הן בעבירת הרצח והן בעבירת האינוס.
ג. פסה"ד העיקרי ניתן מפי השופט אור שסבר שיש לקבל את עתירת המדינה כאמור. אליו הצטרפו הנשיא ברק, בפס"ד קצר, המשנה לנשיא ש. לוין והשופטים מצא, חשין וגב' שטרסברג-כהן. מנגד סברה השופטת דורנר, ואליה הצטרף השופט א. גולדברג, שיש לזכות את אל-עביד הן מאשמת הרצח והן מאשמת האונס. השופט קדמי נשאר בדעתו שיש להרשיע את המשיב באונס ולזכותו מעבירת הרצח.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, א. גולדברג, אור, מצא, חשין, קדמי, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. עו"ד גב' נאוה בן אור לעותרת, עוה"ד אביגדור פלדמן וגב' רונית רובינסון למשיב. 28.4.98).

רע"א 1709/98 - וינברג - דורון ושות' נגד נכסי וין-דור בע"מ ואח'

*דחיית בקשה לרשות ערעור על אי הענקת סעד זמני (הבקשה נדחתה).

המבקשת הינה שוכרת של דירה ומרתף מהמשיבה. המשיב הוא בעל זכות חכירה בדירה אחרת בבניין. במרץ 97 ניתן פס"ד ע"י המפקח על רישום מקרקעין בו נקבע שלמשיב זכות שימוש בחנייה של הבניין. המבקשת, שלא היתה צד לאותם הליכים, הגישה לבימ"ש השלום תביעה לפס"ד הצהרתי הקובע שפסק דינו של המפקח בטל מעיקרו. במסגרת הליכים אלה הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני נגד המשיב ובימ"ש השלום דחה את הבקשה. ביהמ"ש המחוזי סירב לתת רשות ערעור על החלטה זו, בקבעו שמצא אותה מנומקת היטב ומבוססת על המצב העובדתי והמשפטי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אף אחת מטענות המבקשת אינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או חוקתית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים עצמם. רק כאשר מתעוררת שאלה כגון זו תנתן רשות ערעור על פי ההלכה שנפסקה ע"י ביהמ"ש העליון. הלכה זו הוחלה אף על מקרים בהם הבקשה לרשות ערעור מתייחסת להחלטת ביהמ"ש המחוזי הדוחה בקשה למתן רשות ערעור בלא לדון בערעור לגופו. נפסק אף שהלכה זו יפה בפרט כאשר מדובר בערעור על החלטת ביניים שעניינה סעד זמני. המקרה הנדון אינו עומד בדרישה של קיום שאלה בעלת חשיבות משפטית או חוקתית עקרונית. על כן, גם בהנחה שהחלטת בימ"ש השלום אינה נקייה מפגמים, דינה של הבקשה להידחות.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד סלה עטר למבקשת. 24.5.98).

רע"א 1136/98 - יעקב מלמד נגד קצין התגמולים - משרד הבטחון

*דחיית תביעה להכיר במחלה נפשית של חייל כנכות עקב השירות (הבקשה נדחתה).

המבקש גוייס לצה"ל באוגוסט 84 וכשבוע לאחר הגיוס לקה באירוע פסיכוטי שבעקבותיו אושפז ושוחרר מהשירות. בקשתו להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים נדחתה ע"י המשיב וע"י ועדת הערעורים. הוועדה העדיפה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב שאכן קיים קשר בין השירות הצבאי לבין האירוע הפסיכוטי, אך לא מדובר בסכיזופרניה כדעתו של המומחה מטעם המבקש, אלא בארוע נקודתי חולף. מאוחר יותר נתקף המבקש באירוע פסיכוטי נוסף וביקש עיון מחדש בהחלטה. שוב נדחתה בקשתו ובוועדת הערעורים הביא המשיב חוות דעת שלפיה אכן מדובר במחלת הסכיזופרניה, אך היא לא נגרמה עקב השירות הצבאי. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקש מלין על כך שוועדת הערעורים העדיפה את חוות הדעת הרפואית השניה מטעם המשיב על פני חוות הדעת הרפואית של המומחה מטעמו, וזאת על אף העובדה ששתי חוות הדעת מטעם המשיב עמדו בסתירה זו לזו. ברם, ביהמ"ש יתן רשות לערעור שני במקרים המעוררים סוגיות משפטיות או ציבוריות עקרוניות, שחשיבותן חורגת מעניינם של הצדדים עצמם. הלכה זו חלה גם מקום שבו הערעור הראשון היה על החלטתה של ועדת התגמולים לפי חוק הנכים. ככל שמתייחסות השגות המבקש לקביעות העובדתיות של הערכאות דלמטה, אין הן עומדות בדרישה שבפסיקה לעניין מתן רשות לערעור שני ואין הן יכולות להצדיק מתן רשות ערעור. אף אם עניין הקשר הסיבתי שבין המחלה לבין השירות מעלה שאלה משפטית, עדיין על המבקש להראות אם מדובר בשאלה בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינו שלו והוא לא הצליח בכך.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אריה קוקס למבקש, עו"ד גב' מיקי חשין למשיב. 24.5.98).

רע"ב 2196/98 - מרק קלופוט נגד שירות בתי הסוהר

*הענקת חופשה מבית הסהר כשהאסיר על רקע מיני אינו מודה שביצע את העבירה (הבקשה נדחתה).

המבקש הורשע באינוס ובביצוע מעשים מגונים בקטינה במשפחה ונדון ל-6 שנים מאסר בפועל. בקשותיו לצאת לחופשה נדחו על רקע מדיניותו של שירות בתי הסוהר שלא להעניק חופשות לעברייני מין בהיעדר המלצה של מרכז בריאות הנפש (להלן: מב"ן) הקובעת כי האסיר אינו מסכן את שלום הציבור. בעניינו של המבקש לא ניתנה המלצה כאמור, נוכח העובדה שהמבקש מכחיש את ביצוע המעשים שבגינם הורשע, ולפי עמדתו של מב"ן, הדרך לביסוס ממצא לעניין מסוכנותו של אסיר היא בשיחה על התנהגותו המינית הפתולוגית ולכן כשהנבדק מכחיש התנהגות זו, לא ניתן להגיע לממצא בדבר המלצה כלשהי. המבקש טוען כי קיימים כלים נוספים לאיבחון ולקביעת ממצא, ומעבר לכך הוא טוען כי שוחח עם אנשי מב"ן על כל נושא שביקשו,
ובמקרה שבו מורשע אדם בעבירה שלא ביצע, מוסיפה מדיניות המשיב עוול על עוול בכך שנשללות ממנו חופשות. הבקשה לרשות ערעור נדחה.
ביהמ"ש העליון קבע בהזדמנויות שונות כי ההסתמכות של המשיב על עמדתו המקצועית של מב"ן הינה סבירה. החלטתו של ביהמ"ש המחוזי מסתמכת על ההלכה פסוקה, ואין טעם המצדיק קיומו של דיון בעניינו של המבקש בפני ערכאת ערעור נוספת. מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה שמעבר להיעדרה של המלצה חיובית של מב"ן, קיימת המלצה שלילית קודמת, שהתבססה על נכונות חלקית של המבקש להודות במעשיו אשר בהמשך חזר בו ממנה.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ז. פרבר למבקש, עו"ד ד. זילבר למשיב. 24.5.98).

רע"א 2958/98 - משה אלופי נגד אבי קורט

*שכ"ט לעו"ד בהוצל"פ ובהתנגדות לביצוע שטר (הבקשה נדחתה).

המשיב הגיש בלשכת ההוצל"פ בקשה לבצע שלשה שיקים שמשך המבקש. במסגרת ההליכים שננקטו הוסיף ראש ההוצל"פ לסכום קרן השטרות גם שכ"ט עו"ד. המבקש הגיש התנגדות והדיון בה הועבר לבימ"ש השלום, שנתן למבקש רשות להתגונן. בימ"ש השלום דן בתובענה לגופה ובתום הדיון חייב את המבקש לשלם למשיב את הסכום שנתבע בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. בבקשה לרשות ערעור לביהמ"ש שנדונה כערעור טען המערער כי אין לחייבו פעמיים בשכ"ט עו"ד של המשיב אך ביהמ"ש דחה את טענתו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לפי סעיף 10(א) לחוק ההוצל"פ "זוכה המיוצג ע"י עו"ד בתיק הוצל"פ זכאי לשכ"ט עו"ד כאמור בתעריף המינימלי שנקבע לפי סעיף 81 לחוק לשכת עורכי הדין...". לפי סעיף 9 לתוספת לכללי לשכת עורכי הדין זכאי זוכה המיוצג ע"י עו"ד לשכר טרחה "בעד הגשת השטר לביצוע למשרד ההוצל"פ". עוד נקבע שם כי "הוגשה התנגדות ונקבע בה שכ"ט עוה"ד תוך כדי דחיית ההתנגדות, יבוא שכר הטרחה שנקבע כאמור, בנוסף לשכר שנקבע בסעיפים קטנים [בשל הגשת השטר לביצוע למשרד ההוצל"פ]". משמעות הכללים היא שדחיית ההתנגדות - שאותה רואים כבקשת רשות להתגונן - מטילה על החייב חיוב נוסף בשכ"ט עו"ד, מלבד החיוב שהוטל עליו עם הגשת השטר לביצוע.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד אליעד שחם למבקש. 24.5.98).

בש"פ 2742+2998/98 - סמי אבו לבן ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נדחו).

העוררים הואשמו בעבירות של קשר לפשע ושל שוד. לפי הנטען התקשרו השניים, לפי הצעת העורר השני, במטרה לשדוד סניף בנק. הם נפגשו בביתו של העורר השני ושם הצטייד העורר הראשון באקדח-מצית השייך לעורר השני, בכיסוי פנים, בשקית לאיסוף הכסף ומשם נסעו לסניף הבנק. העורר הראשון נכנס לבנק איים באקדח-המצית על קופאית ועל כספרית שהכניסו סכומי כסף לשקית ונמלט. ביהמ"ש המחוזי ציווה לעצור את שני העוררים עד תום ההליכים. העררים נדחו.
מעשי התכנון שקדמו לשוד והשיטה במהלך השוד מעידים על כך שמדובר בעבריינים שביצעו זממם בקור רוח ובנחישות. די באלה כשהם מצטרפים לחומרת עבירת השוד כשלעצמה, כדי להראות שקיים יסוד סביר לחשש כי העוררים יסכנו את בטחון הציבור אם ישוחררו. כך שמתקיימת עילת מעצר. השאלה היא אם ניתן להשיג את מטרת המעצר ע"י חלופה והמסקנה היא שאין לעשות כן. העורר הראשון הוא יליד שנת 76 ואין לו הרשעות קודמות. יש גם רגליים לסברת הסניגור שהיה כמו "בובה על חוט" שהפעיל
העורר השני. כמו כן עברו חיובי על פי תסקיר שירות המבחן. אולם, העובדה שהיה מסוגל להיות מושפע ע"י העורר השני עד כדי השתתפות פעילה בביצוע עבירה כה חמורה, מקימה יסוד לחשש שהוא עלול לחזור על מעשיו, אם יהיה נתון להשפעה של אדם אחר, חזק ממנו. לעורר השני הרשעות קודמות בעבירות רכוש ובעבירות אלימות ונראה שהיה היוזם והמתכנן של השוד. במצב דברים זה אין משמעות מקילה לעובדה שהמתין מחוץ לבנק. לפיכך יש לדחות את שני העררים.

(בפני: השופט טירקל. עו"ד ישעיהו לויט לעורר הראשון, עו"ד יצחק ברוורמן לעורר השני, עו"ד גדעון סער למשיבה. 25.5.98).

ע.פ. 288/98 - דניאל לוזון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (חבלה בדקירות סכין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

במהלך תגרה בין תלמידים הוכה אחיו של המערער. משנודע הדבר למערער, סמוך לאחר המקרה, מיהר לבית הספר בו לומד אחיו ושם התפתחה תיגרה בינו לבין אחיו של מי שתקף את אחי המערער, אף הוא תלמיד בבית הספר. במהלך התיגרה נטל המערער סכין שנזדמנה לידו ודקר את יריבו בבטן. לאחר מכן דקר גם את חברו של המתלונן והשניים ספגו חבלות קשות. בדרכו החוצה עוכב המערער ע"י המאבטח ובעימות ביניהם דקר גם את המאבטח. המערער הודה, הורשע בגרימת חבלה בכוונה מחמירה ובפציעה בנסיבות מחמירות ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
בגזרו את הדין התחשב כבר ביהמ"ש בגילו הצעיר של המערער, בעברו הנקי ובהודאתו. עם זאת, ומשום חומרת המעשים, ראה ביהמ"ש לייחס משקל עיקרי לשיקולי ההרתעה של צעירים הנוטים יותר ויותר לעשות שימוש בסכינים לגמירת חשבונות. בנימוק זה של ביהמ"ש אין כל טעות. העונש שנגזר נותן ביטוי לחומרת המעשים ובאותו זמן מבטא גם את ההתחשבות בגילו ובעברו הנקי של המערער.

(בפני השופטים: מצא, זמיר, אנגלרד. עוה"ד בני וקרן נהרי למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 21.5.98).

ע.א. 5554/94 - ארז שפירר, קטין נגד מור המכון למידע בע"מ

*טענה של רשלנות רפואית עקב אי גילוי פגם בעובר בבדיקות אולטרה סאונד (הערעור נדחה).

המערער נולד במרץ 87 כשהוא סובל ממום הקשור בשלפוחית השתן. במהלך ההריון נערכו לאם שתי בדיקות אולטרה סאונד והמום לא אובחן. לטענת ב"כ המערער, ניתן היה לעמוד על קיומו של המום בבדיקה השניה ולהביאו לידיעת האם שהיתה מונעת את הולדת הוולד שמומו כבד ביותר. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתו של המערער בקבעו שלא היתה רשלנות מצד המשיב והערעור על כך נדחה.
ביהמ"ש סקר את החומר הרפואי שהיה לפניו וסמך ידו על חוות דעת ועדויות כפי שמצא לנכון והגיע למסקנה שאין להטיל אחריות על מי שנהג בטכנולוגיה חדישה, בדרך שהיתה נקוטה באותה שעה גם במוסדות אחרים שהפעילו אותה, וכי הבדיקות נעשו ע"י טכנאית מיומנת ומנוסה באמצעים שעמדו אז לרשות הרפואה במוסד בו בוצעה הבדיקה ובמוסדות אחרים בארץ. ביהמ"ש הוסיף כי גם אם היתה טעות, אין זו מגעת לכדי התנהגות רשלנית, ויש בכך, לכל היותר, כדי להוות טעות הנובעת מנדירותו היתירה של המום. אין לומר כי יצאה שגגה מלפני ביהמ"ש בעובדות שקבע או במסקנות שהסיק ועל כן אין מקום להתערב בהן.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד קין מירון למערער, עוה"ד יצחק גורי ויצחק שפרברג למשיבה. 19.5.98).

רע"א 7358/97 - עמירם קשת נגד SAESREVO ECNANIF TNEMTSEVNI

*עו"ד שוויתר על טענת איחור בהגשת ערעור אינו יכול לחזור בו מהוויתור לאחר התחלת הדיון (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

ביום 23.7.97 החליט ראש ההוצל"פ לדחות טענת "פרעתי" שהעלה המבקש נגד תביעת המשיבה. במקום להגיש ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 15 יום כמצוות תקנה 120ב' לתקנות ההוצל"פ, הגיש המבקש ערעור לביהמ"ש המחוזי ביום 21.9.97, אחרי שחלפו 45 ימים. עם פתיחת הדיון בערעור הצהיר ב"כ המשיבה לאמור "אני טוען כי הערעור הוגש באיחור... היו 8 שופטים ששמעו את עניינו... אם הערעור ידחה בטענה זו אז הוא יגיש בקשה נוספת לעליון. אני מבקש לא לטעון טענת איחור", ובאי כח בעלי הדין החלו לטעון לגופו של הערעור. אז חזר בו ב"כ המשיבה והודיע "אני חוזר בי מהסכמתי להתעלם מהאיחור בהגשת הערעור". כיוון שכך החליט ביהמ"ש המחוזי לדחות את הערעור מן הטעם שהוגש באיחור ולא לדון בערעור לגופו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב"כ המשיבה הסכים תחילה למחול על האיחור ולאחר מכן חזר בו. לשינוי עמדות כזה אין להסכים. ביהמ"ש איננו כמין שבשבת שאדם נושף בה ומסובב אותה ברוח פיו לכאן או לכאן כאשר תנוח עליו הרוח. אכן, לא תמיד ראוי ללכוד אדם במצודת מילותיו, אך במקרה כגון דא, כאשר מדובר בענייני מועדים והארכתם, ראוי לנהוג כך, שלא יהיו פרקליטים מקילים ראש בדברים שהם מוציאים מפיהם. על כן הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי שידון בערעור לגופו.

(בפני: השופט טירקל. המבקש לעצמו, עו"ד שלמה טיסונה למשיבה. 24.5.98).

ע.א. 7212/96 - מסאלחה אמאל חאלד וחאג סוהיר עיסא נגד אבו קרטומה מאג'דה ומעוז חברה לביטוח בע"מ

*פיצויים בתאונת דרכים (הערעור נדחה).

שתי המערערות נפגעו בתאונת דרכים בדצמבר 91 וביהמ"ש המחוזי פסק להן פיצויים בגין תאונה זו. בערעור הוסכם שלסכום הפיצויים שנפסק למערערת הראשונה יתווסף סכום של 50,000 ש"ח ובעניין זה נתקבל הערעור בהסכמה. ערעורה של המערערת השניה (להלן: המערערת) נדחה.
למערערת נגרמה נכות אורטופדית של %25 וכן נכות בגין צלקות בשיעור של %10 כך שהנכות המשוקללת היא בשיעור של %32.5. נכות זו נקבעה ע"י ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי שהכיר בתאונה כתאונת עבודה. הואיל וגימלאות המוסד לביטוח לאומי עלו על סכום הנזק שנגרם למערערת חייב ביהמ"ש את המשיבות לפצותה בסכום השווה ל-%25 מהנזק שנגרם לה. בגין הפסד כושר השתכרות בעתיד קבע ביהמ"ש, בדרך של אומדן גלובלי, סכום של 180,000 ש"ח. בין היתר נקבע הסכום בהתחשב בכך שהמערערת מסוגלת לחזור לעבודתה כתופרת אם כי היא עלולה לסבול בעבודה זו מאי נוחות ומכאבים מידי פעם. ביהמ"ש יצא מההנחה שהיא תשתכר למחייתה עד גיל 60 שנה. יתכן שבעניין זה קופחה המערערת, שכן ביהמ"ש לא נימק את קביעתו שתשתכר רק עד גיל זה ולא עד גיל 65 שנים. אולם, חישוב של הסכום שהיה מקום להוסיפו למערערת אילו נקבע שהיתה משתכרת עד גיל 65 שנים הינו קטן ביותר. כיוון שכך, והואיל והפיצוי שנקבע בדרך אומדן הינו, במבט כולל, סביר, אין להתערב בסכום הפיצוי שנפסק למערערת בראש נזק זה.