ע.א. 6203/94 - בהג'את חלאק נגד פקיד שומה נצרת
*שומת מס הכנסה בלי לקחת בחשבון הנחיית ביהמ"ש בערעור קודם על השומה(הערעור נתקבל).
א. המערער, יליד 1919, הינו תושב נצרת ובעל מספרה אותה הוא מפעיל משנת 60. ערעורו נסב על צווים שהוציא המשיב על פי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה, על פי מיטב השפיטה, לגבי הכנסותיו בשנות המס 84-79. בשנת 85 הגיע המערער להסכמה בע"פ עם המשיב לפיו ייקבעו הכנסותיו בשנות המס האמורות בהתאם להכנסותיו של ספר אחר מנצרת בשם ג'בראן. הצדדים חתמו על הסכם כתוב שאמור היה לבטא את ההסכמה בע"פ, אך המערער גילה כי המשיב הכניס להסכם סכומים הגבוהים יותר מהכנסותיו של ג'בראן, והוא עתר לבימ"ש השלום להצהיר כי ההסכם הכתוב בטל ומבוקשו ניתן לו. שומות שהוצאו למערער לאחר מכן בוטלו על ידי ביהמ"ש העליון בשל פגם בהליך הוצאתם. ביהמ"ש החזיר את הדיון לפקיד שומה והוסיף כי משקבע בימ"ש השלום כי היה קיים הסכם בע"פ בין הצדדים, לעניין הערכת הכנסתו של המערער לפי הכנסת ג'בראן, מן הראוי היה כי המשיב יכלול נתון זה במסגרת שיקוליו כשהוא בה לקבוע את שומת המערער. פקיד השומה שדן מחדש בעניין קבע כי הצהרות המערער בנוגע להכנסתו הינן בלתי סבירות בעליל והוציא שומות חדשות מבלי להתייחס להכנסותיו של ג'בראן. על שומות אלה ערער המערער לביהמ"ש בנצרת והשומות הופחתו בהסכמת המשיב לפנים משורת הדין. בכפוף לשינוי הסכומים כפי שהסכים המשיב דחה ביהמ"ש המחוזי את ערעורו של המערער. הערעור נתקבל.
ב. לעניין ספריו של המערער, אין מקום להתערב בממצא העובדתי שקבע ביהמ"ש המחוזי שספרים אלה לא הוצגו בפני המשיב ועל כן אין המערער יכול להסתמך עליהם. נותרה שאלת ההסכמה שבע"פ להשוות את הערכת הכנסתו של המערער לזו של ג'בראן. משהורה ביהמ"ש העליון למשיב לכלול הסכמה זו במסגרת שיקוליו, לא היה רשאי המשיב להתעלם מהסכמה זו. אילו טען המשיב כי שקל הסכמה זו ומצא לנכון לסטות ממנה משיקולים שונים היה מקום לבחון את שיקוליו. משלא עשה כן, הרי שהשומה שקבע היא לקוייה. בהיעדר נתונים אחרים יש מקום להשוואת שומתו של המערער לשומתו של ג'בראן לשנים 82-79. באשר לשנים 84 ו-83 לא היו לג'בראן הכנסות כלל ולגבי שנתיים אלו יש לדחות את הערעור.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד רפי מסלחה למערער, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 8.6.98).
בש"פ 3599/98 - מדינת ישראל נגד דמיאן פקוביץ'
*ביטול הוראת ביהמ"ש לתת חופשה לאסיר בניגוד לעמדת שירות בתי הסהר(הערר נתקבל).
א. המשיב, הנתון במעצר עד תום ההליכים, ביקש לצאת לברית מילה שעורך מי שהוגדר על ידיו כ"אחיו במשפחתו המאמצת". לאמיתו של דבר, אין מדובר במשפחה מאמצת כמובנה בחוק, שכן המשיב אינו ילד מאומץ, אלא במשפחה שהקלה על המשיב את חבלי קליטתו בארץ בעת שהגיע לכאן בגפו. שירות בתי הסוהר סירב להיענות לבקשה וללוות את המשיב לטקס ברית המילה. ביהמ"ש המחוזי הורה לשירות בתי הסוהר ללוות את המשיב כבקשתו והערר נתקבל.
ב. ביחס להוצאתם של אסירים בליווי שוטרים או סוהרים מחוץ לכותלי בית הסוהר מצוי נוהל שנקבע על ידי שירות בתי הסוהר ואשר עמד בביקורתו של ביהמ"ש העליון. הנוהל מאפשר, בנסיבות מסויימות, להוציא עצור בליווי משמר לאירוע זה או אחר. בענייננו אין המשיב מקיים את תנאי הנוהל ולא היה מקום להיעתר לבקשתו. ליווי
עציר מטיל על המשטרה ועל שירות בתי הסוהר מעמסה לא קלה. הטלת מעמסה כזאת עשוייה להיות מוצדקת רק בהתקיים התנאים שנקבעו בדין והמבטאים איזון ראוי בין הסיכון הכרוך בהוצאת העציר מחוץ לכותלי בית הסוהר לבין ההתחשבות בצורך האנושי שלו. אכן, אין לפקפק ברצונו האמיתי של המשיב להשתתף באירוע, ובקירבתו לבני המשפחה אמורה, אולם הנוהל שנקבע קבע מבחנים אובייקטיביים למידת הקירבה או הזיקה ובכגון דא אין מנוס מאמת מידה אובייקטיבית.
ג. בהחלטת בית המשפט המחוזי נאמר כי המשיב ישא בשכר הליווי אם יידרש לכך. בהתנייה הזאת אין כדי להועיל למשיב. הדין הוא שווה לכולם ואין עציר יכול לזכות ברכישת שירותיהם של שוטרים שילוו אותו כשידו משגת לשלם את שכרם.
(בפני: השופט מצא. עו"ד אריה פטר לעוררת, עו"ד רמי בביאן למשיב. 10.6.98).
ע.א. 1816/91 - דלתא הנדסה בע"מ נגד שכון עובדים
*הפרת חוזה וביטולו. *אכיפת זכות אופציה(מחוזי ב"ש - ה.פ. 72/90 - הערעור נתקבל).
א. השופטת דורנר: בספטמבר 89 נכרת חוזה בין המערערת למשיבה שלפיו השכירה המשיבה למערערת חנות למשך שנה תמורת $2400. הוסכם כי דמי השכירות ישולמו בשני תשלומים. הראשון עם חתימת החוזה והשני בתאריך 1.4.90. בחוזה ניתנה למערערת אופציה לקנות את החנות בתום תקופת השכירות, ביום 30.9.90, תמורת סכום של 30,000 דולר שישולם לא יאוחר מיומיים לפני תום תקופת השכירות. המערערת פיגרה בשיעור השני של דמי השכירות ושילמה אותו כחודש וחצי לאחר המועד המוסכם. המשיבה קיבלה את התשלום בלי למחות. שלושה חודשים לאחר קבלת התשלום, ביום 16.8.90, ככל הנראה בתגובה למכתבה של המערערת בדבר רצונה לממש את האופציה, הודיעה המשיבה למערערת כי היא מבטלת את החוזה בשל האיחור בתשלום השיעור השני של דמי השכירות ודרשה מהמערערת לפנות את החנות ולשלם לה פיצוי של $4,000 כפי שנקבע בהסכם.
ב. לנוכח הודעת הביטול הגישה המערערת ביום 27.8.90 תובענה לביהמ"ש המחוזי להצהיר כי החוזה עם המשיבה תקף ולאכוף אותו על המשיבה. למחרת הגשת התובענה חזרה המערערת והודיעה למשיבה על רצונה לממש את האופציה ולשלם את התמורה במועד המוסכם וביקשה מן המערערת להעביר לה נוסח הסכם רכישה. המשיבה לא ענתה למכתב זה ובתוך כך חלף מועד תשלום התמורה. או אז, הודיעה המשיבה למערערת בשנית כי היא מבטלת את החוזה בשל אי תשלום במועד של התמורה המוסכמת עבור מימוש האופציה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי החוזה ניתן לחלוקה, וכי הוא כולל בחובו חוזה שכירות וחוזה אופציה. לדעתו, הודעת הביטול, ככל שהיא נגעה לחוזה האופציה לא היתה כדין, אך סבר כי לאחר הודעת הביטול, המערערת הפרה את חוזה האופציה הפרה יסודית בכך שלא שילמה במועד את המחיר שהוסכם עליו ואף לא הפקידה סכום זה בבית המשפט עם הגשת התובענה. לפיכך דחה את התביעה. הערעור נתקבל.
ג. בין הצדדים נכרת חוזה אחד ויחיד והוא בוטל על ידי המשיבה במכתבה מיום 16.8.90 על כל תניותיו, לרבות התנייה בדבר זכות האופציה. ביהמ"ש המחוזי מצא כי הודעת הביטול היתה שלא כדין וכידוע רואים הודעת ביטול לא מבוססת של חוזה כהפרה, או, למיצער, כהפרה צפויה. הפרה צפויה מקנה לנפגע את הזכות לעכב את ביצוע חיוביו, ובלבד שיוכיח כי הוא נכון היה לקיים את חיובו בכל עת, והצד השני, הוא שעיכב את קיום החוזה.
ד. בענייננו, הודעת הביטול נשלחה לאחר שהמערערת הודיעה על רצונה לממש את האופציה. בהודעת הביטול של המשיבה היא גילתה דעתה כי לא תמכור למערערת את החנות. המערערת תבעה סעד הצהרתי בדבר תקפות החוזה ואכיפתו לפני מועד תשלום המחיר, ואף הודיעה למשיבה כי היא מבקשת לקיים את החוזה ולשלם את מחיר החנות. במעשים אלה הוכיחה שהיא נכונה לקיים את חיוביה ואילו המשיבה שנמנעה מלהגיב הראתה בהתנהגותה כי היא אחראית לאי קיום החוזה. במצב דברים זה אין בהימנעותה של המערערת מתשלום המחיר עבור החנות כדי להוות הפרה של החוזה.
ה. על כל פנים, הפרת החוזה ע"י מבקש אכיפה, לרבות הנפגע מהפרה צפוייה, אינה שוללת ממנו מניה וביה את סעד האכיפה. ההפרה היא שיקול שיש לשוקלו באיזון בין האינטרסים של הצדדים הנעשה לצורך מתן סעד האכיפה, ולמרות ההפרה עשוי ביהמ"ש להגיע למסקנה כי המפר זכאי לסעד זה, לעיתים בתנאים המבטלים את הפגיעה שנגרמה לצד השני כתוצאה מהפרתו.
ו. בענייננו, גם אם יוצאים מן ההנחה שהמערערת הפרה את החוזה, עדיין האיזון הצודק מחייב את אכיפתו של החוזה אם כי בתנאים מסויימים. אי תשלום המחיר, גם אם יש בו הפרה, אינו אלא תוצאה של הפרת החוזה ע"י המשיבה, בשל אינטרסים כלכליים עקב עליית מחיר החנות בתקופת האופציה, תוך הסתמכות על הפרה ישנה של החוזה הנוגעת ליחסי השכירות ואשר המשיבה השלימה עמה זה מכבר. דרך זו אינה מתיישבת עם חובת תום הלב ובנסיבות אלה אכיפת החוזה צודקת.
ז. עם זאת, נוכח התקופה הממושכת שחלפה מאז הגשת התובענה, שלא לוותה בהפקדת המחיר, ראוי להתנות את האכיפה בעדכון מסויים, אם כי חלקי, של המחיר. לפיכך יש לקבל את הערעור, לצוות על אכיפת החוזה כשהאכיפה תותנה בתשלום המחיר המוסכם בצירוף %70 מן ההפרש בין מחיר החנות בספטמבר 90 למחירה היום.
ח. השופט טירקל: מסכים לתוצאה האמורה. עם זאת יש לציין כי חוזה ניתן להפרדה לחלקים כאשר הוא כולל מספר התחייבויות ולכל אחת תמורה נפרדת. זאת לפי סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי). מדובר, כביכול, בחיבור של מספר חוזים במסגרת חוזית אחת. התנייה בדבר זכות האופציה בענייננו היא מעין "שתל זר", מעין חוזה נפרד העומד בפני עצמו שאין קשר אורגני בינו לבין יתר חלקי חוזה השכירות, וגם התמורה שנקבעה בו נפרדת ועומדת לעצמה. לפיכך ניתן החוזה להפרדה. אולם, אין בהפרדה זאת כדי להושיע את המשיבה שכן המערערת לא הפרה את החוזה, ואפילו הפרה אותו הרי נסיבותיה של הפרשה הנדונה מצדיקות את נתינתו של סעד האכיפה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, טירקל. עוה"ד חנוך קינן וניר גלעד למערערת, עו"ד אדם טל למשיבה. 16.6.98).
בש"פ 3320/98 - מוחמד ראס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה ביריית אקדח)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בכך שבמסגרת קטטה המונית בין בני משפחתו לבין בני משפחה אחרת ירה לעבר המתלונן באקדח וגרם לו חבלה גופנית חמורה. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ובעררו הוא טוען שתי טענות: כי קיימת חלופת מעצר ולכן אין הצדקה לעצרו; כי קיימות ראיות לביצוע עבירות דומות לאלה שלו, גם לגבי אחיו והנה מתברר כי בתחילה לא הוגש נגד האח כתב אישום ולאחר שהוגש כעבור כחודש, שוחרר האח ממעצר בתנאים שקבע ביהמ"ש ובכך הוא מופלה לרעה לעומת אחיו. הערר נדחה.
ב. לעניין חלופת מעצר - בנסיבות המקרה רק מעצר העורר יבטיח בפני מסוכנותו. הוא לא היסס לנקוט בדרך אלימה ורבת סכנות של יריות אקדח לעבר המתלונן, ולכך יש להוסיף את חלקו הדומיננטי במהלך הקטטה בין שתי המשפחות ואת העובדה שהסכסוך עדיין בעיצומו והאוירה בין המשפחות הניצות טעונה ורוויית סכנות. בקשר לפרשה הנדונה הוגשו מספר כתבי אישום, ומספר לא קטן של נאשמים נמצאים במעצר בשל החשש לפגיעות הדדיות בין המשפחות הניצות.
ג. אשר לטענת האפליה - אכן, האח לא נעצר עד תום ההליכים, אך גרמה לכך תקלה של הממונים על החקירה. אלה לא הגישו נגד האח כתב אישום אלא כעבור זמן ובשל כך, ולאחר שהיה כחודש לאחר המקרה משוחרר, נמצא שאין לעצרו עתה. אך אין בתקלה זו להצדיק שדינו של העורר יהיה דומה, כשברור על פי הנסיבות ששחרורו מהווה סיכון לציבור. המקרה הינו אחד מאותם מקרים שבהם האינטרס של הגנה על הציבור מצדיק מעצרו של נאשם אפילו שייתכן שתהיה בכך אפליה שלו בהשוואה לאחר.
(בפני: השופט אור. עו"ד א. מסאלחה לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 7.6.98).
רע"א 1010/98 - מרים ויששכר דב בעק נגד אפרים פולק
*אישור פסק בורר(הבקשה נדחתה).
א. המבקשים הסכימו למכור למשיב 3 דירות בבנין בבני ברק. התעוררו מחלוקות בין הצדדים ואלה הועברו להכרעת בד"צ בבני ברק. בסופם של הליכי הבוררות פסק ביה"ד כי הדירות שייכות למשיב ועל המבקשים לרשום את הבעלות על שמו וכן קבע כי יינתן פס"ד נוסף בעניין ההתחשבנות בין בעלי הדין. בפסק בוררות נוסף חייב ביה"ד את המבקשים לשלם למשיב 12,000 דולר. המבקשים הגישו בקשה לבטל את פסק הבוררות בעניין הדירות ולהצהיר כי הפסק האחרון איננו פסק בוררות. ביהמ"ש המחוזי דחה את כל הבקשות ואישר את פסק הבוררות. ביהמ"ש התייחס לטענות המבקשים כי "הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות" וכן כי "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו" שהן עילות ביטול לפי חוק הבוררות. כן דן בטענת המבקשים שניתן לבטל את פסק הבוררות משום ש"קיימת עילה שעל פיה היה בימ"ש מבטל פס"ד סופי שאין עליו ערעור עוד". הוא דחה את כל הטענות האלה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. בבקשתם לרשות ערעור עמדו המבקשים בעיקר על כך שהסכימו להתדיין בפני ביה"ד משום שהם אנשים חרדים וחששו מאיומו של ביה"ד כי יוציא נגדם כתב סירוב. לטענתם, איום זה כוחו נמשך והוא מהווה בסיס לכפייה מתמשכת לאורך כל הליכי הבוררות. ברם, טענת הכפייה כפי שנטענה בבקשה לרשות ערעור לא נטענה בפני ביהמ"ש המחוזי ולא הונחה לה תשתית בחומר הראיות ודי בכך כדי לדחותה. גם אין יסוד לטענה לגופה. המבקשים התייצבו לפני ביה"ד במשך כל מהלכה של הבוררות, טענו את טענותיהם לעצם העניין והיו מיוצגים ע"י טוען רבני. טענת הכפייה לא הושמעה בפני ביה"ד. מן העובדה שהמבקשים הם אנשים חרדים, כשלעצמה, אין ללמוד בהכרח שהסכמתם להתדיין בפני ביה"ד והתייצבותם לישיבותיו היו כאילו כפאם שד, שזאת משמעותה של טענתם.
(בפני: השופט טירקל. עוה"ד י. עמיהוד בן פורת וגב' רחל בן פורת למבקשים, עו"ד צבי וידר למשיב. 4.6.98).
רע"א 2531/98 - גיל גולדשמיט ואח' נגד ינון פוגל
*פירוש פס"ד הקובע פיצוי על הפסד שכר לפי "השכר הממוצע במשק"(מחוזי י-ם - ע.א. 4351/97 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב נפגע בתאונת דרכים ותביעתו הוגשה לבימ"ש השלום לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש חייב את המבקשים בתשלום פיצויים במספר פרטי נזק. את הנזק בגין הפסד כושר השתכרות קבע ביהמ"ש לפי שיעור מסויים, כאשר את כושר ההשתכרות קבע על פי "השכר הממוצע במשק ביום פסה"ד, כפי שהוא מופיע בנתוני הירחון הסטטיסטי (5,292 ש"ח)". ביהמ"ש המחוזי העלה את סכום הפיצוי החודשי בגין הפסד כושר השתכרות ל-%75 במקום %50 מהשכר הממוצע במשק, ובאשר לשיעורו של השכר הממוצע במשק כותב ביהמ"ש המחוזי "בשאלה למה בדיוק התכוון שופט השלום... בכתבו 'ביום מתן פסה"ד', דהיינו האם התכוון לשכר הממוצע במשק שהיה ידוע ביום מתן פסה"ד, או ששולם למעשה (אך טרם פורסם ברבים) ביום מתן פסה"ד, התלבטנו לא מעט... נראה לנו כי על מנת להגיע לתוצאה הצודקת יותר ראוי לנהוג על פי הפירוש הנוטה לזכותו של המערער. אכן, בימ"ש קמא רשם בפסק דינו את הנתון המספרי השגוי (5,292 ש"ח), אך מזאת, ניתן רק להניח, שהוא סבר... שזהו 'השכר הממוצע במשק' המשתלם למעשה ביום שחתם על פסק דינו. במציאות, לא כך היה הדבר...". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. עיון בפס"ד בימ"ש השלום מלמד שבהתייחסו לשכר הממוצע במשק כוונתו לזה שהיה ידוע במועד פסה"ד. כך עולה מהתייחסותו לשכר "כפי שהוא מופיע בנתוני הירחון הסטטיסטי". יתר על כן, כדי למנוע כל ספק בדבר כוונתו, ציין במפורש את הסכום שאליו הוא מתכוון, דהיינו 5,292 ש"ח. ברי על כן שביהמ"ש לא התכוון לשכר הממוצע במשק ביום פסה"ד כפי שייקבע במועד כלשהו בעתיד.
ג. ככלל, נראה, שאם ביהמ"ש לא קובע אחרת, כוונתו, כשהוא קובע שיעור הפסד כושר השתכרות כשיעור השכר הממוצע במשק, היא לשכר הממוצע במשק הידוע אותה עת על פי פרסומים רשמיים. לגישה זו יש יתרון גם במובן זה, שאם לא תאמר כן, שאלת גובה הפיצוי המגיע לתובע לא תהא ידועה עד חלוף תקופה לא קצרה ממועד פסה"ד, ופסה"ד לא יהיה למעשה סופי.
ד. יתכנו מקרים בהם ראוי יהיה שביהמ"ש יקח בחשבון גידול צפוי בשכר בין המועד לגביו פורסם השכר הממוצע במשק האחרון ועד למועד פסה"ד. כך בעיקר בתקופה של אינפלציה מואצת. במקרים כאלה רשאי ביהמ"ש ליתן לכך ביטוי בפסק דינו ע"י קביעת השכר בשיעור גדול מזה שפורסם לאחרונה והוא יוכל לעשות כן בדרך של אומדן. בתביעות בגין נזקי גוף פרטים רבים בדבר הפסדי התובע נקבעים ע"י ביהמ"ש בדרך של אומדן והוא יוכל לנהוג כך גם בעניין השכר הידוע ביום פסה"ד אם ימצא שראוי הדבר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד י. בייניש למבקשים, עו"ד בועז ארד למשיב. 7.6.98).
בש"פ 3548/98 - מדינת ישראל נגד אהרון סוסן
*חידוש מעצר לאחר תום 9 חודשי מעצר כאשר המעצר לא הוארך עקב טעות (שוד)(בקשה למעצר מחדש לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המדינה הגישה בקשה להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים החל ביום 18.6.98 לפי סעיף 62 לחסד"פ. הבקשה באה לדיון בפני שופט ביהמ"ש העליון שהחליט ביום 9.6.98 כי הדיון יתקיים בפניו ביום 17.6.98, כלומר, יום אחד לפני המועד בו אמור היה להסתיים מעצרו של המשיב, לפי הנאמר בבקשת המדינה. ביום 12.6.98 פנה המשיב לביהמ"ש המחוזי בבקשה להורות על שחרורו מן הטעם שכתב האישום הוגש ביום 11.9.97 ובתום 9 חודשים, היינו ביום 11.6.98 נסתיימה תקופת המעצר ולפי
סעיף 62 הנ"ל יש לשחרר. לאחר שהפרקליטות בדקה את הטענה נמצא שאכן היתה טעות מצדה וכי המעצר של המשיב הסתיים ביום 10.6.98. על פי מצוות המחוקק, בסעיף 61 לחוק המעצרים, הורה ביהמ"ש המחוזי כי המשיב ישוחרר בתנאי שיפקיד סכום של 50,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית ובכפוף לתנאים מגבילים נוספים. כיוון שעדיין לא היה סיפק בידי המשיב להפקיד את הערבות הוא טרם שוחרר מן המעצר. הבקשה דנא לביהמ"ש העליון הינה "להורות על מעצרו של המשיב בהתאם לסעיף 62 לחסד"פ... עד לדיון בבקשת המדינה להארכת מעצרו מעבר ל-9 חודשים... הקבוע לדיון... ביום 17.6.98". הבקשה נתקבלה.
ב. לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, אין להורות על הארכת המעצר של המשיב שהרי מעצרו הסתיים וביהמ"ש המחוזי כבר הורה על שחרורו. אולם סעיף זה מסמיך את שופט ביהמ"ש העליון להורות על "מעצר מחדש" לתקופה שלא תעלה על 90 ימים. השאלה היא רק אם יש מקום לעשות שימוש בסמכות זו כבקשת המדינה. מצד אחד יש לקחת בחשבון את העובדה שביהמ"ש הורה על שחרורו של המשיב מן המעצר, אך מאידך יש להתחשב בעובדה שהשחרור נבע מטעות. אילו ידע שופט ביהמ"ש העליון ביום 9.6.98 כי המעצר מסתיים ביום 10.6.98 היה מקדים את הדיון בבקשת המדינה להארכת המעצר. לגופו של עניין יש מקום להורות על מעצר מחדש. למשיב עבר פלילי מכביד של 14 הרשעות בגינן נדון למאסר פעמים אחדות. עכשיו הוא עומד לדין בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות שביצע, לפי כתב האישום, בהיותו אסיר ברשיון ושעה שעומדים ותלויים נגדו שני מאסרים על תנאי. בנסיבות אלה מן הראוי להחזיק את המשיב במעצר עד לדיון שיתקיים ביום 17.6.98.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' אתי כהנא למבקשת, עו"ד ירום הלוי למשיב. 12.6.98).
ע.פ. 928/94 - ארקדי בובמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח. * רכיבי "הכוונה תחילה" להרשעה ברצח(מחוזי י-ם - ת.פ. 295/93 - הערעור נדחה).
א. המערער, בן 56 בקירוב, קיים מערכת יחסים עם אשה בשם סוניה קוזלובסקי, אמה של המנוחה קטיה קוזלובסקי, והתגורר בדירתה יחד עם בנותיה והוריה. בפברואר 93 החליטה סוניה לסיים את הקשר עם המערער, עברה לכתובת אחרת ולא מסרה למערער את מספר הטלפון שלה. המערער איים על סוניה כי אם לא תחזור אליו ימית את בתה קטיה וכן את שאר בני משפחתה. ביום המקרה נודע למערער כי לסוניה יש חבר חדש והוא הגיע בשעות הבוקר המוקדמות לדירתה של אנה, חברתה של סוניה, לאחר שמירת לילה בעבודתו כשומר בישוב תקוע, כשהוא כעוס. המערער ביקש מאנה את מספר הטלפון של סוניה אך זו סירבה למסרו לו. הוא נסע לדירתה החדשה של סוניה ומשלא מצאה שם חזר לדירתה של אנה. בדרכו פגש את אחותה של סוניה, שחזרה באזניו על כך שלסוניה יש חבר חדש ולטענתו דמו רתח בקרבו מקנאה ומכעס. סמוך לאחר מכן הגיע לדירה של אנה וכשפתח את דלת חדר השינה מצא שם את קטיה. הוא העיר אותה משנתה ודרש ממנה למסור לו את מספר הטלפון של אמה. זו סירבה ואז טען את אקדחו וירה בה חמש יריות, יצא לרחוב והסגיר עצמו לשוטר שפגש. בהודעתו במשטרה מסר המערער כי לא חזר לדירה על מנת להמית את קטיה, שכלל לא ידע שהיא נמצאת שם, כי שלף את האקדח וטען אותו רק כדי להפחיד את קטיה וכי משהחלה קטיה קוראת לאנה, "נכנס ללחץ" ואז נפלטה היריה הראשונה. את היריות הנוספות ירה, לדבריו, תוך "הלם ואוטומטיזם". ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה והערעור נדחה.
ב. בערעורו מיקד הסניגור טענותיו בכך שההחלטה להמית את קטיה התגבשה אצל המערער בחטף, על חודה של שניה וללא מחשבה מוקדמת, כאשר סירבה למסור לו את מספר הטלפון של האם. על כן, לטענתו, לא נתקיימו יסודות, "ההכנה" ו"ההחלטה להמית" במשמעותם האמיתית. הסניגור מבקש לבחון מחדש את ההלכה הפסוקה שלפיה יסוד ה"הכנה" הוא למעשה יסוד חיובי ודי בקיומו בעשיית המעשים הדרושים לביצוע ההמתה, ואילו ה"ההחלטה להמית" יכולה להתגבש עובר לביצוע מעשה ההמתה. לשיטתו של הסניגור הלכה פסוקה זו אינה משקפת את הדין ומטשטשת את הדין המבדיל בין רצח להריגה והגיעה העת לבחון הלכה זו מחדש. טענה זו נדחתה.
ג. המקרה דנא אינו המקרה המתאים לבחינה מחדש של ההלכה הפסוקה בדבר משמעות רכיביה של ה"כוונה תחילה". מעשה ההמתה - קרי חמש היריות שנורו מטווח קצר ביותר לעבר חזה של קטיה - לא היה מעשה ספונטני על רקע של סערת רוחות מתפרצת, אלא מעשה שנעשה בסופה של התפתחות המלמדת בעליל שהמערער היה ער ומודע למשמעות מעשיו. משהעיר את קטיה וביקש ממנה את הטלפון של אמה והיא סירבה לתת לו, איים עליה על ידי שליפת אקדחו, טען אותו במחסנית ואיים מילולית כי יפגע בה. גם אם הכעיסה את המערער הידיעה שלסוניה יש חבר, אין לומר כי הדין ודברים שקיים עם קטיה התרחש על רקע של "סערת רוח", המעבירה אדם על דעתו ושוללת ממנו את כשרו לשקול ולהחליט מה יהיה צעדו הבא.
(בפני השופטים: קדמי, גב' בייניש, י. גולדברג. החלטה - השופט קדמי. עו"ד דוד פרלמן למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 7.6.98).
רע"פ 2307/98 - קריב אהוד נגד מדינת ישראל
*חוקיות התקנה שבעבירות מסויימות אין צורך ב"אישור מסירה" של ההזמנה לדין(הבקשה נדחתה).
א. המבקש הואשם בעבירת תעבורה והשתמש בזכותו לפי דין והודיע כי הוא מבקש להישפט בביהמ"ש. כתב האישום והזמנה לדיון נשלחו למבקש בדואר רשום אך הוא לא התייצב לדיון וביהמ"ש הרשיעו וגזר עליו קנס. הוא הגיש בקשה לביטול פסה"ד בטענה שלא הומצאה לו כדין הזמנה למשפט. משנדחתה בקשתו ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה בנימוק שמדובר בעבירה עליה חלה תקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי שלפיה בעבירות תעבורה מסויימות ועבירות קנס "רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או הזמנה למשפט כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה... זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה בנסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלם". בבקשה לרשות ערעור טוען המבקש כי אמנם יש מקרים בהם לא יהיה צורך בחתימת הנאשם על אישור מסירה, אך בכל המקרים יש חובה שיהיה אישור חתום ע"י הדוור כי מסר את ההזמנה כדין, ובעניינו לא הוכיחה המדינה שקיים אישור כזה. לכן, כך הטענה, לא עבר כלל הנטל אל המבקש להראות שלא קיבל את ההודעה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. רשות לערעור שני תינתן כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים עצמם. המבקש טוען שהסוגייה שהוא מעלה היא בעלת חשיבות ציבורית כזאת, משום שרשויות התביעה ובתי המשפט עשו להם נוהג פסול שלא לקיים את דרישות החוק בעניין המצאת הזמנות למשפט בעבירות תעבורה. דינה של הטענה להידחות. תקנה 44 הנ"ל קובעת נוהל מקל להמצאת הזמנות לדין לגבי עבירות קלות יחסית המפורטות בסעיף 239א' לחסד"פ. מטרת הנוהל המקל היא לייעל ולפשט את סדרי ההמצאה בסוג מיוחד זה של עבירות. מבלי לפסוק בסוגייה לגופה,
ניתן לקבוע כי ההסתפקות באישור על משלוח הודעה בדואר רשום אינה מהווה על פניה נוהג פסול המחייב התערבות של ביהמ"ש העליון ומתן רשות ערעור.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, עו"ד אריה פטר למשיבה. 1.6.98).
ע.א. 6198/95 - שולמית יעקב ואח' נגד שרה בראשי
*קיום צוואה. *טענה של פגם בצורת הצוואה המעביר את נטל ההוכחה לנהנים על פי הצוואה(מחוזי י-ם - ת.ע. 870/93 - הערעור נדחה).
א. המנוח זלמן בראשי נפטר ביוני 93 בהיותו בן 87 שנים. במותו השאיר אחריו אשה מנישואין שניים המשיבה (להלן- שרה) - ובן אחד מנישואין אלה - עמית (להלן - עמית) - וכן ששה ילדים מנישואיו הקודמים וביניהם 4 המערערות. המנוח ערך בימי חייו שתי צוואות. האחת באוגוסט 88 בידי עורכת הדין פרנק בה הנחיל לשבעת ילדיו בחלקים שווים את רכושו, בעוד שלאשתו לא הנחיל דבר ובצוואתו הסביר זאת בכך ש"אשתי שרה קיבלה ממני רכוש... ויש לה די והותר למחייתה... דאגתי לאשתי שרה בחיים...". בצוואה מאוחרת מיום 16.6.91 ציווה המנוח לשרה %42.5 מעזבונות ולעמית %57.5 ואילו לילדיו האחרים לא ציווה דבר. צוואתו המאוחרת (להלן - הצוואה) נערכה בידי עו"ד שמיע, עורך דינה של המשיבה, והוא אף מונה למנהל העזבון בצוואה זו. מהלך חתימת הצוואה בפני עו"ד שמיע תועד כולו בקלטת שהוגשה לביהמ"ש כראיה. זמן קצר לאחר עריכתה הופקדה הצוואה על ידי המנוח בביהמ"ש המחוזי בירושלים. המשיבה הגישה בקשה לקיים את הצוואה המאוחרת והמערערות התנגדו לבקשה זו. בפסק דינו דחה ביהמ"ש את ההתנגדות, מינה את עו"ד שמיע כמנהל העזבון וקיים את הצוואה. הערעור נדחה.
ב. טענת המערערות בביהמ"ש המחוזי היתה כי הצוואה השניה פסולה. טענה זו סמכו על מספר נימוקים שעיקרם עשיית הצוואה המאוחרת כשהמנוח נתון תחת השפעה בלתי הוגנת של שרה; אי כשירותו של המנוח לצוות בעת עריכת הצוואה; היות הצוואה פסולה בשל פגם שנפל בתאריך הצוואה כאשר היה כתוב בה 16.7 והספרה 7 נמחקה ותחתה נכתבה הספרה 6 פגם המעביר את נטל ההוכחה בדבר "אמיתות הצוואה" אל המשיבה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענותיהן של המערערות אחת לאחת ואין להתערב במסקנתו הסופית.
ג. הכלל הוא כי על המתנגד לקיום צוואה, בטענה שנפל פגם ברצונו של המצווה עקב השפעה בלתי הוגנת, הנטל להוכיח טענתו זו. בהתקיים נסיבות מיוחדות המצביעות על תלות יסודית ומקיפה של המצווה במי שנטען כלפיו כי השפיע על רצונו של המצווה, קמה חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת והנטל עובר על המבקש לקיים את הצוואה להפריך חזקה זו. הכרעת השופט באשר לאי התקיימות הנסיבות המיוחדות המקימות את החזקה מעוגנת בחומר הראיות, ובהיעדר החזקה היה על המערערות להוכיח כי הצוואה המאוחרת נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת של אשתו והן לא הצליחו להרים את הנטל המוטל עליהן. אכן, צוואה בה מדיר המצווה את יורשיו הטבעיים, בנותיו, מן הנכסים שבצוואתו הקודמת ציווה להם, מחייבת על פניה בדיקה זהירה. אולם מן המפורסמות הוא כי אין בכך בלבד כדי להצביע על קיומו של פגם ברצונו של המצווה.
ד. בראיות שהובאו לא נפרסו במלואן הנסיבות שהביאו לעריכת הצוואה חדשה, אופן מתן ההוראות לעורך הדין שערך אותה וכל שקדם למעמד החתימה על הצוואה. כנגד מיעוט הראיות בשאלה זו קיימות ראיות מוצקות ביחס למעמד החתימה על הצוואה. עו"ד שמיע תיעד את המעמד של חתימת הצוואה בהקלטה. במעמד החתימה קרא עוה"ד באוזני המנוח את פרטי הצוואה, העמידו על כך שהצוואה משנה צוואה קודמת, ובחן
אם ידוע לו כי בנותיו אינן יורשות וכל רכושו מועבר לשרה ולעמית. המערערות ביקשו ללמוד מצעד זה כי עורך הצוואה ידע שהצוואה החדשה נעשית בנסיבות מפוקפקות ולכן תיעד אותן. אין ממש בטענה זו. בעבר נמתחה ביקורת ע"י ביהמ"ש העליון על כך שאין עו"ד טורח לברר אם הדחת יורשים טבעיים מן הירושה נעשתה בידיעת המצווה בדעה צלולה. בנסיבות שכאלה אין לראות פסול בכך שעו"ד המחתים את עורך הצוואה רואה לנכון לתעד ולהנציח את המעמד.
ה. המערערות ביקשו עוד ללמוד מן התשובות שהשיב המנוח לפי הקלטת ובדרך התשובה, כי לא הבין את אשר הוא עושה. כן הגישו ראיות רפואיות באשר למצבו של המנוח. לאחר עיון במכלול החומר אין אלא לקבוע כי לא הצליחו לבסס בראיות את טענתן כי מצבו המנטלי והנפשי של המנוח בעת עריכת הצוואה היה כה ירוד, עד כי נפגמה כשירותו לערוך צוואה.
ו. באשר לטענה בדבר פגם בצורת הצוואה - סעיף 20 לחוק הירושה קובע את דרכי עריכתה של צוואה. צוואה שנערכה על פי כל כללי הוראת הסעיף חזקה עליה שהיא כשרה ועל המתנגד לקיומה להוכיח כי היא פסולה. קיומו של פגם באחד ממרכיבי הצוואה פוגע בחזקה זו ומעביר את נטל הראייה ל"הוכחת אמיתותה", לשכמי המבקש לקיימה. ביהמ"ש יכול לתת תוקף אף לצוואה "פגומה" בצורתה, במסגרת הוראת 25 לחוק הירושה, בתנאי ששוכנע ב"אמיתותה" כאשר נטל השכנוע מוטל על המבקש לקיים את הצוואה. המונח "אמיתות הצוואה" נתפרש כגמירת דעתו של המצווה. ההוכחה על גמירת הדעת כוללת בחובה, בן היתר, הוכחת צלילות דעתו של המנוח והיעדר השפעה בלתי הוגנת. ניתן להרהר אחר הצדק בהטלת נטל כבד של הוכחה על מבקש קיום הצוואה כאשר מדובר בפגם שולי וקל ערך, וכבר הועלו "מחשבות כפירה" כנגד הפרשנות שניתנה לרמת ההוכחה בדבר אמיתותה של צוואה. אך אין צורך להכריע בסוגיה סבוכה זו, שכן הצוואה נשוא הערעור אינה פגומה בצורתה, באופן המחייב העברת הנטל משכמו של מי שמבקש לקיימה. יש ואי תקינות חיצונית על פני הצוואה היא כה שולית וקלת ערך עד כי איננה עולה כדי "פגם", המעורר כשלעצמו חשד ב"אמיתות הצוואה".
ז. בענייננו, הפגם הנטען מתבטא בתיקון התאריך שהיה מודפס על גבי הצוואה. אין חולקין כי הצוואה נערכה ונחתמה ביום 16.6.91 כך שמדובר בתיקון לתאריך הנכון שנעשה במעמד החתימה על הצוואה. במרבית המקרים, כשמצוי תיקון על גבי הצוואה, אין הוא מעיד על עצמו ביחס לנסיבות עשייתו. בענייננו הנסיבות יוצאות דופן באשר מעמד החתימה תועד והוקלט ומתוכו עולה כי תוך כדי החתימה על הצוואה עלה עניין הטעות בחודש שנכתב ועורך הדין אמר למתמחה שיתקן בכתב יד את הצוואה מחודש "7" לחודש "6". כך שהתיקון מעיד על עצמו כי היה חלק מן ההליך. אך גם אילו ניתן היה לראות בתיקון התאריך בנסיבות העניין משום פגם, הרי על רקע האמור מדובר בפגם "כה פעוט שמותר להתעלם ממנו".
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד מנחם ינובסקי למערערים, עו"ד ראובן שמיע למשיב. 11.6.98).
ע.א. 3601/96 - עמית בראשי ותמיר בראשי נגד עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל
*הכרזת ביהמ"ש על בטלות מסמכים שחתם ישיש בנימוק שלא היה מודע למהות המסמכים(מחוזי י-ם - ת.א. 190/95 - הערעור נדחה).
א. המנוח זלמן בראשי נפטר ביוני 93 והוא בן 87 שנים. הוא התיר אחריו אשה מנישואין שניים (להלן: שרה) ובן, המערער הראשון, (להלן: עמית). למנוח ששה ילדים מנישואיו הקודמים. המערער השני (להלן: תמיר) הוא נכדו של המנוח, בן בנו של המנוח חיים, מנישואיו הראשונים. המנוח היה בעל חברת זלמן בראשי ובניו
בע"מ (להלן - החברה). בערוב ימיו התדרדר מצבו הבריאותי ועמית החל לחתום על מסמכים במקומו כמיופה כח גם מבלי להיוועץ עימו. בסופו של דבר חדל המנוח לתפקד כמנהל החברה ולאחר שבנו חיים פרש אף הוא מניהולה נוהלה החברה על ידי בנו של חיים, מיכאל, בסיועו של עמית. בבסיס התביעה עמדו 4 מסמכים שנחתמו על ידי המנוח ביום 12.3.93, כשלושה חודשים לפני פטירתו. מסמך אחד עניינו העברה של 75,000 מניות של החברה לעמית, ומסמך השני העברת 45,000 מניות לתמיר, המסמך השלישי הוא העברת נכס מקרקעין מסויים לתמיר, והמסמך הרביעי הוא העברת נכס מסויים במקרקעין לעמית.
ב. המנוח הותיר אחריו שתי צוואות. בצוואתו הראשונה הוריש את נכסיו לשבעת ילדיו (שישה מאשתו הראשונה ועמית מאשתו השניה) ואילו בצוואה השנייה הוריש לעמית %57.5 מרכושו ולשרה %42.5. הנכסים הנזכרים בארבעת המסמכים נשוא הערעור הם החלק הארי בעזבון המנוח והמשמעות המעשית של מתן תוקף למסכמים אלה היא "ריקון" עזבנו של המנוח כך שהצוואה השניה תאבד משמעותה המעשית. ביום 4.3.93, כשבוע לפני החתימה על המסמכים, אושפז המנוח במחלקה סיעודית במעון. לפני קבלתו לאישפוז סבל המנוח ממחלות גופניות קשות ועבר גם מבחנים שונים באשר למצבו השכלי. ההחלטה על עריכת המסמכים נשוא התביעה התקבלה במשרדו של עו"ד ירושלמי (להלן: עורך הדין) כשבוע לפני חתימתם בידי המנוח, כאשר שותפים להחלטה, מיכאל (בנו של חיים) עמית ועורך הדין. המנוח לא השתתף בהכנת המסמכים ולא היה שותף בהתייעצות שקדמה להכנתם. ביום 12.3.93 הוצא המנוח מהמעונות בידי עמית והוסע על ידו לרחוב שלומציון המלכה בירושלים שם הצטרפו אליהם עורך הדין ומתמחה ממשרדו. במהלך הנסיעה סיפר עמית למנוח על הרעיון לחלק את מניות החברה וניסה לשכנעו כי זה הדבר הרצוי לניהול התקין של החברה. בעודו מפצח גרעינים במכונית, חתם המנוח על המסמכים נשוא התביעה, כשעורך הדין והמתמחה משמשים כעדים. המשיב ביקש מביהמ"ש המחוזי לבטל או להכריז על בטלות כל המסמכים הנדונים וביהמ"ש נעתר לבקשה. הערעור נדחה.
ג. השאלה העובדתית המרכזית נוגעת למצבו השכלי - נפשי של המנוח כשחתם על המסמכים ולענין זה העדיף השופט את חוות הדעת הרפואית שלפיה לא יכול היה המנוח להגיע לגמירות דעת בעת החתימה על המסמכים ובכך אין להתערב. מדובר בקביעות עובדתיות ובכגון דא תתערב ערכאת הערעור רק במקרים קיצוניים ואין זה המקרה דנא.
ד. אשר למסגרת הנורמטיבית - המסגרת היא דיני החוזים והמתנה. המתנה היא חוזה חד צדדי שביצועו מוטל על צד אחד בלבד והוא אינו יוצר חיובים הדדיים של המתקשרים. בעניינים בהם חוק המתנה אינו דן במישרין, יחולו על חוזה המתנה דיני החוזים הכלליים. השאלה בה נדרשת הכרעה במקרה שלנו היא אם למנוח היתה גמירת דעת בעת שחתם על המסמכים. חוק המתנה אינו מתייחס לסוגיית גמירת הדעת ועל כן יש לסמוך על דיני החוזים הכלליים. המבחן להתקיימותה של גמירת הדעת הוא מבחן חיצוני אובייקטיבי ובמסגרתו יש לקחת בחשבון את נסיבות הענין, התנהגות הצדדים ודבריהם לפני עשיית החוזה ואחריו. אמות המידה מבחינת קיומה של גמירת הדעת משתנות בהתחשב באופי העסקה, ובדיני המתנה תינתן הגנת יתר לנותן המתנה.
ה. חתימה של מתקשר מהווה בדרך כלל אינדיקציה מכרעת לגמירת דעת מצדו, אך גמירת הדעת נבחנת על פי מכלול הנסיבות החיצוניות והתנהגות הצדדים. בענייננו, במועד
החתימה על המסמכים לא הראה המנוח כל סימן להיותו מודע לכך שבפעולתו הוא משנה את צוואתו האחרונה, וגם לא היה כל גילוי חיצוני שיכול להעיד כי המנוח הבין את הפעולה שנקט בה, כביכול, להצלת החברה, כטענת המערערים. בנסיבות המקרה מצטיירת תמונה של התקשרות שנעשתה כלאחר יד, כשהמערערים מודעים למצבו השכלי והפיזי של המנוח, ואין ספק כי מתקשר סביר במעמדם לא יכול היה לפרש את חתימת המנוח כאקט רצוני ומודע שראוי להסתמך עליו, ומכאן שאין כאן מקום לטענת ההסתמכות של הצד השני על חוזה שנחתם.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד מרדכי בייץ למערערים, עו"ד שמיע ראובן למשיב. 11.6.98).
בש"א 2318/98 - אשל הירדן... בע"מ נגד הר סיך לבנין בע"מ (בכינוס נכסים)
*העברת דיון מבימ"ש שלום אחד לבימ"ש אחר באיחוד תיקים באותו מחוז שיפוט (בקשה להעברת דיון מבימ"ש השלום בעפולה ואיחודו עם תיק בבימ"ש השלום בטבריה - הבקשה נדחתה).
בין הצדדים נחתמו הסכמים לעבודות בניה. המבקשת הגישה באוגוסט 97 תביעה נגד המשיבה בבימ"ש השלום בטבריה והמשיבה הגישה נגד המבקשת באוקטובר 97 תביעה בבימ"ש השלום בעפולה בגין אותה מערכת עובדתית. המבקשת ביקשה להעביר את התביעה מביהמ"ש בעפולה לטבריה ואיחודה עם התביעה בטבריה. הבקשה נדחתה. שני בתי המשפט מצויים באותו מחוז שיפוטי, ולפיכך צריכה היתה הבקשה להיות מוגשת לנשיא בימ"ש השלום באותו מחוז, בהתאם לסעיף 49 לחוק בתי המשפט, הדן בתובענות שבאותו איזור שיפוט. לפיכך דין הבקשה להידחות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד גב' אביבה רוטר למבקשת, עו"ד יצחק מירון למשיבה. 17.6.98).
רע"ב 1728/98 - חוסין מועד נגד מדינת ישראל ושירות בתי הסוהר
*סירוב לתת חופשה לאסיר המסווג כ"אסיר בטחוני" (הבקשה נדחתה).
המבקש הינו אזרח ישראלי המרצה מאסר בפועל של 17 שנה שהוטל עליו בשנת 89 לאחר שהורשע בשורה של עבירות. הוא מסווג כ"אסיר בטחוני" ויציאתו לחופשה מותנית באישורו של השר לבטחון פנים שסירב לאשר את יציאת המבקש לחופשה. המבקש עתר לביהמ"ש המחוזי לשנות את סיווגו או לחילופין לאשר לו יציאה לחופשה ולאחר הליכים שונים שמע ביהמ"ש חוות דעת של אנשי השב"כ והחליט כי אין לאפשר למבקש יציאה לחופשות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ביהמ"ש הבוחן את החלטות המשיב במסגרת עתירת אסירים אינו יושב כערכאת ערעור על ההחלטה, וכל תפקידו הוא בבדיקה האם רשות ציבורית סבירה רשאית לקבל אותה החלטה. העיון במסמכים מעלה כי בפני השר לבטחון פנים היתה תשתית ראייתית מספקת ואין לומר כי החלטתו היא בלתי סבירה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד זכי כמאל למבקש, עו"ד ענר הלמן למשיבים. 2.6.98).
בש"א 2430/98 - קוהדייא מישל וגילה נגד ג.א.ל. שגב חברה לפיתוח בע"מ ואח'
*העברת דיון מבימ"ש שלום אחד לבימ"ש אחר ואיחוד תיקים באותו מחוז שיפוט (בקשה לקביעת מקום שיפוט ואיחוד תיקים - הבקשה נדחתה).
המבקשים חתמו על הסכמים עם המשיבה לבניית ביתם בקיבוץ. ביוני 97 נפתח נגד המבקשים הליך בלשכת הוצל"פ בטבריה, במסגרתו הוגשו ע"י המשיבה שני שטרות לביצוע ובגין אחד מהם ניתנה רשות להתגונן. במרץ 98 הגישו המבקשים תביעה נגד המשיבים בבימ"ש השלום בנצרת שעניינה ליקויי בניה, ניהול רשלני של חשבונות כספיים וחובות כספיים. עם פתיחת התיק בנצרת פנו המבקשים לנשיא בימ"ש השלום בנצרת מכח סמכותו לפי
סעיף 49 לחוק בתי המשפט, בבקשה להעביר את התיק שנפתח בטבריה לנצרת ובקשתם נדחתה. כעבור כשבועיים הגישו המבקשים לבימ"ש השלום בטבריה בקשה לתיקון כתב הגנתם ובקשתם נתקבלה. לאחר תיקון כתב ההגנה פנו לביהמ"ש העליון בבקשה לאחד את הדיון ולהורות על מקום שיפוט שני התיקים בנצרת. הבקשה נדחתה על הסף. משפנו המבקשים לנשיא בימ"ש השלום בנצרת מכח סעיף 49 לחוק בתי המשפט, וכיוון שמדובר בשני בתי משפט הנמצאים באותו מחוז, היה עליהם, אם רצו לערער על ההחלטה, לפנות בערעור לנשיא ביהמ"ש המחוזי בנצרת. אין מקום לפנייה לביהמ"ש העליון בנדון.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אביתר גושן למבקשים, עו"ד זאב סלילת למשיבים. 1.6.98).
בש"פ 3347/98 - מדינת ישראל נגד רוני יעיש
*שחרור בערובה (התפרצות וגניבה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בהתפרצות לבית מגורים וגניבה ובימ"ש השלום החליט לעצרו עד תום ההליכים. עררו לביהמ"ש המחוזי נתקבל וביהמ"ש הורה על שחרורו בתנאים. הערר נתקבל. אין מחלוקת שקיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה וגם עילת מעצר, והשאלה היא אם יש מקום לחלופת מעצר. בעניין זה הדין עם המדינה. למשיב הרשעות קודמות רבות - הוא הורשע בעבר בלמעלה מ-100 עבירות - ובעת ביצוע העבירה היו תלויים נגדו שני מאסרים על תנאי והוא היה אסיר ברשיון. על אף זאת לא נרתע מביצוע העבירה. בנסיבות אלה, מסוכנותו לציבור והחשש שימשיך בביצוע העבירות מצדיקים את מעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט אור. עוה"ד עמנואל לינדר ודוד פורר לעוררת, עו"ד אשר אוחיון למשיב. 3.6.98).
בש"פ 2706/98 - ג'סאן זבידאת נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (רצח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ושותפו, שאינו עוד בחיים, (להלן: השותף), קשרו קשר לשדוד את מחמוד כבאי (להלן: המנוח) בעת שהיה אמור להסיע פקידה בהיפרכל בטבעון להפקדת הפדיון היומי של ההיפרכל בבנק. השנים עקבו אחרי הפקידה והמנוח וכאשר הגיעו לבנק יצאו העורר ושותפו מרכבם, התנפלו באקדחים שלופים על הרכב בו נסע המנוח, חטפו את התיקים שהכילו את הפדיון והחלו להימלט. כשהחל המנוח לרדוף אחריהם נורתה לעברו יריה והוא נהרג. העורר הסגיר את עצמו כעבור שלשה ימים. המדינה האשימה את העורר ברצח תוך כדי ביצוע השוד ובשוד וביהמ"ש המחוזי סבר כי יש ראיות לכאורה למעשים שבהם מואשם העורר וכי די בכך על מנת שתקום "חזקת המסוכנות" ואין מקום לחלופת מעצר. הערר נדחה.
העורר טוען כי מי שירה את היריה היה השותף וכי הוא ישב במכונית. אין לשלול כמובן אפשרות כזו, אולם די בעובדות שאין עליהן מחלוקת, בצירוף הראיות הנסיבתיות, כדי לקבוע שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמות המיוחסות לעורר. קיימות עדויות שמתוכן ניתן להסיק באופן נסיבתי כי העורר הוא זה שירה במנוח. מכאן כי קמה חזקת מסוכנות. אין מקום לחלופת מעצר שכן חומרת העבירות מטה את הכף לחובתו של העורר. כמו כן, לעורר הרשעות קודמות המוסיפות משקל לכף החובה.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד מאיר זיו לעורר, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 14.6.98).
בג"צ 5206/97 - יואל לוביאניקר נגד שר המשפטים
*דחיית קובלנה נגד שופט שלפיה היה מעורב בקבלת היתר בניה בעת שדן בסכסוך שבין הקובל לעיריה (העתירה נדחתה).
העותר ועירית תל אביב התדיינו בביהמ"ש המחוזי בת"א. הדיון התקיים בפני סגן נשיא ביהמ"ש השופט גורן והוא הוכרע לטובת העיריה בפסק דין
מינואר 96. העותר פנה בקובלנה לשר המשפטים וטען כי השופט גורן היה מעוניין בתוספת בניה לביתו וכי בעת שמיעת המשפט התקיימו ההליכים באשר לקבלת הרשיון. משנדחתה הקובלנה פנה העותר לבג"צ. בתצהיר של המשיב צויין כי הבקשה להיתר בניה התייחסה לסגירת קיר אחד של מרתף קיים ויישור של גדר ובקשה פשוטה כזו צריכה להתאשר ומתאשרת, בדרך כלל, תוך פרק זמן קצר בהליך מקוצר ואין כל קשר לכך עם המשפט שהתנהל או עם העובדה שהיה מדובר ברשיון עבור השופט. העתירה נדחתה. אין צורך להכריע בכל הטענות שהועלו ע"י העותר שכן השאלה האחת והיחידה היא, אם קיימת אחיזה לכך כי בתקופת הדיון במשפטו של העותר, היה השופט גורן מעורב אישית עם גורם בעיריה, בקשר לטיפול בבקשה למתן היתר הבניה. התשובה לשאלה זו היא שלילית. מטעם זה אין מקום להתערב בשיקול דעתו של שר המשפטים באשר לדחיית הקובלנה של העותר.
(בפני השופטים: א. גולדברג, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד חי דן לעותר, עו"ד גב' אורית קורן למשיב. 20.6.98).
ע.פ. 1964/98 - עווד רבאייעה ומוחמד סאלם נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד ונסיון לשוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הראשון הורשע בשני פרטי אישום. האחד מתייחס לשוד שביצע יחד עם אחרים שבמהלכו נלקח טרקטור בשווי של 230,000 ש"ח מאתר בניה וטרם נתפס עד היום. במהלך האירוע נעשה שימוש בסכין ואיום על אחד השומרים ובמהלכו נטל המערער מפתחות שהיו בכיסו של אחד השומרים. בפרט האישום השני הורשעו שני המערערים בעבירה של נסיון לשוד והמערער השני הורשע גם בעבירה של כניסה לישראל בניגוד לחוק. ביהמ"ש גזר למערער הראשון 6 שנים מאסר בפועל ולשני שלוש שנים ו-4 חדשים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
באשר להרשעה - יומיים לאחר השוד באירוע הראשון נתפסו בחזקת המערער הראשון, במכוניתו, המפתחות שנגנבו מן השומר מבלי שהיה לו הסבר לדרך הגעתם לחזקתו. עובדה זו, המקימה חזקה תכופה, די בה להביא להרשעת המערער הראשון. מה גם שהוא זוהה על ידי השומרים כאחד השודדים, אם כי זיהוי זה כשלעצמו - זיהוי כדי %85 - לא היה בו די לצורך הרשעה. גם באשר לאישום השני הובאו ראיות נסיבתיות משכנעות. אשר לעונש - מדובר בעבירות מתוכננות, שבוצעו בחבורה. העבירות של גניבות כלי רכב הפכו למכת מדינה וכאן מדובר בעבירות שנעברו תוך שימוש בכח ובאיומים. בנסיבות אלה אין העונש מצדיק התערבות.
(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, אריאל. עו"ד וסים דכוור למערערים, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 8.6.98).
ע.פ. 290/98 - האני עוויד'ה וסאמי שעבאני נגד מדינת ישראל
*ביטול עונש מאסר כאשר הנאשם היה פחות מגיל 21 בעת גזירת העונש ולא הוגש תסקיר שרות המבחן (ערעורו של המערער הראשון על ההרשעה נדחה - וערעור השניים על העונש נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לדיון מחדש בעונש). בעקבות תגרה, שככל הנראה גם המתלוננים היו מעורבים בה, הגיעה חבורה של צעירים לבית המתלוננים ותקפו כמה מהם. על יסוד תלונות המתלוננים במשטרה הועמדו שני המערערים לדין, הורשעו בעבירות של חבלה חמורה ונדונו לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. המערער
הראשון ערער על הרשעתו ושני המערערים ערערו על חומרת העונש. הערעור על גזירת הדין נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי וזאת משום שלא נתקבל תסקיר שירות מבחן.
לעניין הרשעתו של המערער הראשון - די היה בראיות שבאו לפני ביהמ"ש כדי לקבוע שהמערער היה זה שגרם לחבלה למתלוננים ואין להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי. אשר לעונש - ביהמ"ש גזר למערערים עונש מאסר. במועד ביצוע העבירות טרם מלאו למערער הראשון 21 שנה והטלת מאסר עליו חייבה קבלת תסקיר מבחן. תסקיר כזה לא נתקבל ועל כן אין מנוס מביטול גזר הדין לגביו והחזרת עניינו לביהמ"ש המחוזי לדיון מחדש בעניין העונש. כיוון שכך הסכימה ב"כ המדינה שגזר הדין יבוטל גם ביחס למערער השני והדיון המחודש בעניין העונש יתקיים נגד שני המערערים.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, אנגלרד. עו"ד יעקב קמר למערערים, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 10.6.98).
בש"פ 3257/98 - מדינת ישראל נגד סאלם נאשף
*שחרור בערובה (תקיפה בנשק) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם כי תקף את המתלונן על רקע סכסוך קרקעות בין המשפחות, הצמיד לראשו של המתלונן אקדח טעון ודרוך ואיים עליו ש"בכוונתו לחסל אותו עכשיו". המתלונן תפס בידיו את ידו של המשיב שאחזה באקדח והסיט את קנה האקדח. תוך כדי הסטת היד ירה המשיב באקדח. התביעה ביקשה את מעצר המשיב עד תום ההליכים, אך ביהמ"ש המחוזי החליט לשחררו בערובה ובתנאים. ביהמ"ש קבע שקיימות ראיות לכאורה וכן שקיימת עילה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, אך סבר, בלי לנמק זאת, שניתן להסתפק בחלופת מעצר שתכלול תנאי בדבר הרחקת המשיב ממקום מגוריו מרחק ניכר. הערר נתקבל.
התנהגות המשיב כמיוחס לו מלמדת על מסוכנותו. הוא בא עם מכוניתו לחצר המתלונן, כשבמכונית אקדח דרוך וטעון ולא נרתע מלעשות שימוש באקדח טעון המכוון אל ראשו של המתלונן. לא רק שעומדת בנסיבות המקרה החזקה בדבר מסוכנותו של העורר, אלא שזו גוברת, נוכח העובדה שהאקדח טרם נתפס עד היום. כמו כן, העורר ביצע את העבירות דנן כאשר תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. בכל הנסיבות יש מקום לעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט אור. עו"ד גב' אורלי מור-אל לעוררת, עו"ד חיים שוורצברג למשיב. 1.6.98).
בש"פ 3238/98 - נסר פלאח נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ייבוא סמים-הרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשורה של עבירות שעניינן ייבוא סמים והחזקת סמים ב-4 הזדמנויות בהן העביר הירואין וחשיש מסוחר סמים בלבנון לסוחר סמים בארץ וסכומי כסף מסוחר סמים בארץ לסוחר בלבנון. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. די בראיות שבידי התביעה לצורך מעצר עד תום ההליכים. השאלה היחידה הינה אם יש לשחרר את העורר בערובה ובתנאים מן הטעם שנאשם אחר הכרוך בפרשיות שבכתב האישום שוחרר בערובה. התשובה היא שלילית. יש הצדקה לנהוג בעורר אחרת מאשר בשני, שכן נגד השני לא הצליחו החוקרים לאסוף ראיות עצמאיות ואין נגדו ראיות לכאורה לשמש בסיס להרשעתו. לא זה מצב הראיות בענייננו.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד משה שרמן לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 1.6.98).