תקציר סביר כרך נ"א חוברת 24

רע"א 6842/96 - שוס רות ואח' נגד אריה קלמן ואח'

*פסיקת דמי שכירות מוגדלים מיום התוספת עפ"י החוק ולא מיום הדרישה בפועל. *קביעת דמי שכירות בית עסק בהסכם שאימץ את התוספות לפי חוק הגנת הדייר(מחוזי חיפה - ע.א. 547+523/95 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בין המבקשים (להלן: בעל הבית) לבין המשיבים (להלן: הדייר) נחתם בפברואר 69 הסכם שכירות לגבי בית עסק. בתום תקופת ההסכם הפך הדייר לדייר מוגן בהתאם לחוק. במרץ 81 ערכו הצדדים "תוספת לחוזה שכירות" (להלן: התוספת) בה נקבעו - בין היתר - דמי השכירות לתקופה שבין 1.1.81 לבין 31.3.83 ונכלל בו סעיף שלפיו "דמי השכירות הנ"ל יהיו כפופים לכל העלאה או שינוי שיחולו עפ"י החוק ו/או התקנות". ביום 1.1.83 תוקן החוק ונקבע כי דמי השכירות ששולמו לפני התיקון יועלו באופן חד פעמי ב-%300 ולאחר מכן יתעדכנו כל שלשה חודשים בשיעור עליית המדד (להלן: התיקון).
ב. ביום 3.3.91, כ-8 שנים לאחר התיקון, דרש בעל הבית לראשונה מן הדייר, בכתב, להצמיד את דמי השכירות בהתאם לתיקון, למפרע, מיום התיקון (1.1.83). הדייר דחה את הדרישה ובעל הבית הגיש לבימ"ש השלום תביעת פינוי ולחילופין תביעה לתשלום הפרשי הצמדה בגין דמי השכירות לתקופה של 7 שנים שקדמו להגשת התביעה. בימ"ש השלום קבע כי דמי השכירות יתעדכנו כל 3 חודשים בשיעור עליית המדד החל במועד התיקון (1.1.83) ולאור מגבלת ההתיישנות, פסק לבעל הבית את ההפרש בין דמי השכירות ששולמו בפועל לבין דמי השכירות שאמורים היו להשתלם לפי התיקון, לתקופה של 7 שנים שקדמו להגשת התביעה (דהיינו מיום 24.2.85 ועד יום 24.2.92 שהוא יום הגשת התביעה), בצירוף הפרשי הצמדה עד למועד הגשת התביעה. בימ"ש השלום לא פסק לבעל הבית ריבית לאותן שנים, משום שבעל הבית לא דרש בכתב את העלאת דמי השכירות במשך שנים ורק ב-92, כ-9 שנים לאחר התיקון, הגיש את התביעה. שני הצדדים ערעורו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את ערעורו של הדייר ופסק כי יש להחיל את החיוב בדמי שכירות מוצמדים רק מיום הדרישה בכתב (3.3.91) וכי יש לחייב את הדייר הן בהפרשי הצמדה והן בריבית מיום הדרישה. בקשה לרשות ערעור שהוגשה ע"י בעל הבית נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. המשיבים העלו טענה מקדמית כי אין בימ"ש השלום מוסמך לדון בנושא דמי השכירות אלא ביה"ד לשכירות הוא המוסמך לכך. טענה זו נדחתה. אם עניין לנו בדמי שכירות מוסכמים, אין לביה"ד סמכות לקבעם וממילא מוסמך בימ"ש השלום לדון בכך, ואילו אם דמי השכירות נקבעים מכח החוק, הרי מאחר והתביעה היתה בגדר תביעת פינוי, מוסמך בימ"ש השלום לקבוע את גובה דמי השכירות מכח סמכות שבגררא.
ד. לגופו של עניין יש לפסוק לבעל הבית דמי שכירות בהתאם לתיקון לתקופה של 7 שנים שקדמו להגשת התביעה ולא ממועד הדרישה בכתב כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי. בנוסף לכך יש לפסוק לבעל הבית ריבית לתקופה האמורה, אף שבימ"ש השלום לא פסק ריבית. על פי סעיפי החוק השונים, דמי השכירות בבית עסק נקבעים בהסכמה בין הצדדים ובהיעדר הסכמה יקבע ביה"ד לשכירות את גובה דמי השכירות. המנגנון להעלאת דמי השכירות כיום הוא העלאה תלת חודשית בהתאם למדד ושיעורי ההעלאה הם שיעורים מירביים. מקום שהצדדים הסכימו על מנגנון לקביעת דמי השכירות בתקופה הסטטוטורית, יעמדו דמי שכירות אלה בעינם לכל תקופת ההסכם. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בבית עסק. דווקא משום הבסיס הכפייתי של יחסי השכירות, יש להחיל על הצדדים, עד כמה שניתן, את ההוראות ההסכמיות שקיבלו על עצמם.
ה. בענייננו, שיעור דמי השכירות זהה, בין אם היו נקבעים על פי החוק ובין אם על פי ההסכם, באשר הצדדים הסכימו לאמץ את הוראות החוק הנוגעות לשינויים בדמי שכירות. נשאלת השאלה האם על בעל בית לשלוח דרישה בכתב להעלאת דמי השכירות
בהתאם לעליית המדד, העלאה שנקבעה בחוק ואומצה בהסכם. לפי סעיף 154 לחוק הגנת הדייר דמי השכירות המגיעים יחולו מהיום שדרש בעל הבית את תשלומם. עניינו של סעיף 154 בדמי שכירות שנקבעו מכח סעיף 42 לחוק, ועניינו של סעיף 42 לחוק הוא בדמי שכירות של דירה. נראה שכיום, עם הגבלת כוחו של החוק באשר לבתי עסק, קשה לראות תכלית בדרישה בכתב כתנאי להעלאה. יש מקום לפרשנות מצמצמת, לפחות להגבלת הצורך בהודעה לפי סעיף 154 לדירות בלבד. כך שהעובדה שבעל הבית לא שלח דרישה בכתב להעלאת דמי השכירות אינה מונעת ממנו לקבל את דמי השכירות המוסכמים, מאז התיקון, כפוף להתיישנות.
ו. אשר לריבית - בכל מקרה של חוב שלא שולם, יש להוסיף לסכום החוב כשהוא צמוד, ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. הריבית משקפת את מחיר השימוש בכסף שהיה בידי החייב ושהיה צריך להמצא בידי הנושה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד יהושע בר-טל למבקשים, עו"ד יגאל כרמי למשיבים. 17.6.98).

בג"צ 6652/96 - האגודה לזכויות האזרח נגד שר הפנים

זכות עמידה בבג"צ. הארכה למפרע של תקופת "שימור הדינים" בחוק יסוד: חופש העיסוק(העתירה נדחתה).

א. ביום 3.3.92 נתקבל בכנסת חוק יסוד: חופש העיסוק, אשר בסעיף 6 בו קבע כי "הוראות חיקוק שהיו בתוקף ערב תחילתו של חוק יסוד זה והן עומדות בסתירה להוראותיו, יעמדו בתוקפן עד תום שנתיים מיום תחילתו של חוק יסוד זה". (להלן: תקופת שימור הדינים הראשונה). לקראת תום תקופת שימור הדינים הראשונה התקבל בכנסת חוק היסוד הנוכחי שעניינו הארכת תקופת שימור הדינים בשנתיים עד ליום 10.3.96. ביום 30.10.96 התקבל בכנסת חוק יסוד: חופש העיסוק (תיקון) שהאריך את תקופת שימור הדינים לעוד שנתיים. כך הוארכה תקופת שימור הדינים השניה רטרואקטיבית, למרות שההארכה פקעה ביום 10.3.96. ביום 18.3.98, שמונה ימים לאחר סיום תקופת שימור הדינים השלישית, קיבלה הכנסת תיקון שהאריך את תקופת שימור הדינים "עד יום א' בניסן התשס"ב (14 במרס 2002)".
ב. העותרת מבקשת שבג"צ יקבע כי שורה ארוכה של סעיפים בפקודת העתונות בטלים מיום 10.3.96 כיוון שהם עומדים בסתירה לחוק יסוד: חופש העיסוק. לגישת העותרת, הסעיפים בדברי החקיקה נשוא עתירה זו (פקודת העתונות ותקנות שעת חירום) עומדים בסתירה לזכות לחופש העיסוק ולחופש הביטוי, שהוכרו כזכויות יסוד. העותרת טוענת כי בפרקי הזמן בהם לא חל סעיף שימור הדינים, בטלו מאליהן הוראות הדין המפורטות בעתירה ותיקון לחוק יסוד שנעשה באופן רטרואקטיבי אינו תופש. המשיב טוען טענת סף כי על ביהמ"ש לקיים ביקורת חוקתית אך ורק בהקשר קונקרטי שאינו קיים במקרה זה. כן הוא טוען כי שיטת המשפט הישראלי אינה מכירה ב"בטלות אוטומטית" של חוקים כך שהתיקונים בחוק היסוד לא האריכו רטרואקטיבית את דברי החקיקה הנדונים שכן הם לא בטלו מאליהם. העתירה נדחתה.
ג. לעניין הטענה הראשונה של המשיב ככל שהיא נוגעת לזכות העמידה - כבר נפסק אצלנו כי זכות העמידה מוענקת בנסיבות מוגדרות גם למי שאינו נפגע במישרין מפעולה של הרשות, ואילו לדרישת הקונקרטיזציה נפסק כי לא מן ההכרח תמיד כי העתירה תהא מלווה בתשתית עובדתית קונקרטית מעבר לפרשנותה של הוראה העומדת לדיון.
ד. באשר לשאלת בטלות החקיקה מאליה - אין מחלוקת כי היו שני פרקי זמן, שבמהלכם לא חלה הוראת שימור הדינים, והוראה זו הוחלה רק במועדים מאוחרים יותר באופן רטרואקטיבי. קיימים שלשה מודלים אפשריים לבחינת מעמדו של חוק הפוגע שלא כדין בזכות אדם מוגנת: מודל הבטלות המוחלטת, מודל הנפסדות ומודל הבטלות היחסית. על פי מודל הבטלות המוחלטת דבר חקיקה הנוגד את החוקה, ובענייננו - הנוגד את חוק היסוד - בטל ומבוטל. לפי גישה זו כאשר ביהמ"ש קובע שחוק נוגד את החוקה, הוא רק מצהיר על מצב קיים. על פי המודל השני, מודל הנפסדות, חוק שחוקק ע"י המחוקק לעולם קבוע ותקף, וניתן לביטול ע"י ביהמ"ש וכל עוד לא אמר ביהמ"ש את דברו דבר החקיקה תקף. המודל השלישי, הוא מודל הבטלות היחסית. על פי מודל זה יש להתחשב במהותה של אי החוקיות ובנסיבות העניין. לעיתים אי החוקיות היא כה יסודית עד שניתן לומר שהחוק אינו יותר מ"פיסת נייר" והוא בטל ללא צורך בהכרזה שיפוטית, ובמקרים אחרים עשוייה הבטלות להיות שנוייה במחלוקת ונדרשת פעולת ביטול והביטול יכול להיות רטרוספקטיבי, אקטיבי, או פרוספקטיבי.
ה. השופט גולדברג שנתן את פסה"ד העיקרי סוקר בהרחבה את המודלים השונים בארה"ב, קנדה ומדינות אירופה, ומסיק כי גם באותן מדינות שבהן נוהג מודל הבטלות המוחלטת הועלו סייגים, ובמקרים מסויימים, בעיקר כאשר המחוקק מצביע על כך שמתן תוקף יהיה רטרואקטיבי אין חלה הבטלות המוחלטת ומאשרים את פועלו של המחוקק. בענייננו, על פי שלשת המודלים, כאשר המחוקק הבהיר שמגמתו היא לאשרר את סעיפי שימור הדינים למפרע, חל עליהם סעיף שימור הדינים. השופט הוסיף כי מכיוון שעל פי כל שלשת המודלים דין העתירה להידחות אין צורך להכנס לשאלה אלו משלשת המודלים יש לאמץ.
ו. השופטים זמיר וגב' בייניש הסכימו כי בענייננו, לפי כל שלשת המודלים, יש לדחות את העתירה, אלא שלדעתם יש לאמץ את המודל של הבטלות היחסית.

(בפני השופטים: גולדברג, זמיר, גב' בייניש. עו"ד ע. שקולניקוב לעותרת, עו"ד ע. פוגלמן למשיב. 30.6.98).

ע.פ. 628/97 ואח' - יעקב ליזרוביץ ואח' נגד מדינת ישראל

*הרשעות בעבירות סמים (הקמת מפעל לייצור סמים בהולנד וייבוא סמים) וחומרת העונשים. *קבלת הודעה לפי סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות. *תיווך או נסיון תיווך בעיסקת סמים(מחוזי ת"א - ת.פ. 95+451/94/260 - הערעורים נדחו והערעור הנגדי נדחה בעיקרו).
א. ששה ערעורים הוגשו בשתי פרשיות סמים. האחת עניינה עיבוד קוקאין לנוזל בדרום אמריקה, ייבואו לאירופה בבקבוקי שמפו ונסיון להפצתו שם לאחר החזרתו למצב של אבקת סם (להלן: פרשת השמפו), והשניה עניינה בהקמת מפעל לייצור אקסטזי בהולנד (להלן: פרשת המפעל). החולייה המקשרת בין שתי הפרשות הינו המערער 1 (ליזרוביץ) שהיה הרוח החיה והדמות המובילה בשתיהן. פרשת השמפו כוללת 3 פרשיות נפרדות, ובה מעורבים המערערים ליזרוביץ, בן עמי פרידמן ואריק אקרמן, ובפרשה השניה, פרשת המפעל, מעורבים, בין היתר, המערערים יעקב ליזרוביץ ומרדכי הירש. נאשמים אחרים באותה פרשה הודו והורשעו בעיסקות טיעון.
ב. בפרשת השמפו הורשע ליזרוביץ בקשר לשלשת האירועים ונגזרו לו 10 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. פרידמן הורשע בפרשת השמפו בסיוע לנסיון לסחור בסם בכך שייעץ לליזרוביץ כיצד למכור סם שהובא לפרנקפורט ונדון בשל כך לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. אקרמן הורשע בנסיון לתווך בסחר בסם מסוכן בכך שיצר קשר בין קונה בכח לבין שותפו של ליזרוביץ שביקש למכור סם בפרנקפורט ונדון ל-6 חודשים עבודות שירות ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעורים
שהוגשו ע"י כל אחד משלשת המערערים מכוונים נגד ההרשעה ולחילופין נגד מידת העונש והמדינה מערערת נגד זיכויו של פרידמן מעבירות של קשירת קשר, סחר וייבוא של סם שיוחסו לו באחד האישומים ונגד מידת העונש שנגזר עליו בשל העבירה שבה הורשע. כן מערערת המדינה נגד זיכויו של אקרמן מעבירה של תיווך לסחר בסם מסוכן והרשעתו רק בנסיון לתווך. בעניין זה נתקבל ערעורה של המדינה. מאידך, ערעורה של המדינה לעניין מידת העונש נדחה למרות השינוי בסעיף ההרשעה. כל הערעורים האחרים נדחו.
ג. בפרשת המפעל באמסטרדם הורשעו יעקב ליזרוביץ ומרדכי הירש. ליזרוביץ נדון ל-7 שנים מאסר בפועל שמתוכן שנתיים חופפות את המאסר בפרשת השמפו וחמש מצטרפות ואילו הירש נדון ל-6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעורים של הירש וליזרוביץ מכוונים נגד ההרשעה וליזרוביץ מערער גם נגד מידת העונש. הערעורים בפרשה זו נדחו.
ד. בפרשת השמפו היו מעורבים גם שני נאשמים אחרים והם צ'רני וזרבי. הם החזיקו בידע טכני המאפשר הכנת "תמיסה" מאבקת קוקאין והפיכתה, מאוחר יותר, לאבקה מחדש. הראשון שנתפש היה צ'רני כשהביא כמות של קוקאין נוזלי בבקבוקי שמפו ללונדון, הועמד לדין באנגליה ונדון ל-6 חודשי מאסר. חצי שנה לאחר שצ'רני נעצר הצליחה הקבוצה להבריח לאנגליה כמות נוספת של קוקאין והפעם באמצעות זרבי אך גם הוא נתפס בלונדון. ביהמ"ש המחוזי קבע את אחריותו של ליזרוביץ על בסיס דברים מפורשים שמסר זרבי בחקירתו באנגליה וההודעה נתקבלה כראייה על פי הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות, וכן הקלטות של שיחות טלפון מסבכות המהוות למעשה "הודיית חוץ" של ליזרוביץ ובנוסף לכך הודעה שמסרה אשתו של צ'רני. אלה האחרונות מספקות את "הדבר לחיזוק" לקבלת ההודעה על פי סעיף 10א' האמורה. הרשעתו של פרידמן מבוססת על תמלילי שיחות בין הנאשמים וכך הדבר באשר לאקרמן.
ה. הסניגור של ליזרוביץ טוען נגד קבילות הודעתו של זרבי, באשר זרבי לא התייצב על דוכן העדים בארץ וביהמ"ש התבקש לקבל את ההודעה מכח הוראות סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות, כהודעה של מי שמסרב להעיד על רקע של איום לחייו, שהוא תנאי חיוני לקבילות ההודעה. זרבי נדון באנגליה ל-7 שנים מאסר. במשפטם של ליזרוביץ וחבריו סירב זרבי להעיד ובמצב דברים זה ביקשה ישראל מהשלטונות האנגליים לגבות את עדותו של זרבי באנגליה בהליך של חיקור דין, ובקשתה נדחתה. לנוכח ההתפתחות האמורה העידה התביעה איש משטרה אנגלי (להלן: סמל ראו) אשר נפגש עם זרבי באנגליה ורשם מפיו כי סירובו להעיד נעוץ בכך "שהוא יודע שאם יעיד בבימ"ש זה או בישראל הוא יהרג. הוא אמר לי שאנשים שיש להם עניין במשפט שלי הם אנשים בעלי כח ולפי דעתו הוא חש שאם ימסור עדות הם יגרמו לו לההרג". בנסיבות העניין רשאי היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי "החשש לחיים" שעמד בבסיס סירובו הגורף של זרבי להעיד, היה תולדה של "אמצעי פסול" שננקט ע"י מאן דהוא בהקשר זה, ולא פרי תחושה פנימית גרידא. אשר ל"דבר לחיזוק" להודעתו של זרבי, היו כאלה די בראיות שבאו מפי אחרים וכן בהקלטות של השיחות של ליזרוביץ עם השותפים לעבירות.
ו. פרידמן הואשם בשורה של עבירות אך הורשע רק בעבירה אחת של סיוע לנסיון לסחור בסם מסוכן, בקשר למאמץ שעשה כדי לסייע לצ'רני למכור סם שהיה ברשותו בהיותו בפרנקפורט ולא מצא לו קונה. הסניגור טוען כי שגה ביהמ"ש בהרשיעו את פרידמן כ"מסייע", שכן כדי להרשיע כ"מסייע" צריך היה ביהמ"ש לקבוע כי הייעוץ שנתן פרידמן לליזרוביץ בקשר לקידום מכירת הסם בגרמניה סייע בפועל לנסיון שנעשה. טענה זו אין לקבל. הנוסח של סעיף 31 לחוק העונשין הקובע את הייעוץ כמעשה של "סיוע" מדבר בייעוץ שנעשה "כדי לאפשר...", לאמור: יעוץ שנעשה מתוך כוונה לאפשר את ביצוע העבירה, להבדיל מייעוץ שתרם בפועל לביצוע העבירה.
ז. אקרמן הורשע בעבירה של נסיון לתיווך בסם מסוכן בכך שאיתר קונה בכח לסמים שהחזיק ברשותו צ'רני בפרנקפורט והכשיר את הקרקע למפגש בין הקונה לבין צ'רני. המדינה מערערת על כך שאקרמן הורשע רק ב"נסיון" לתיווך במקום בעבירת התיווך המושלמת, שכן התיווך "הושלם" גם אם לא הביא לגיבושה של העיסקה שלשמה הופגשו הצדדים המעוניינים. דין ערעורה של המדינה להתקבל. אכן, מעשה של "תיווך" מושלם בהפגשת הצדדים לעיסקה, ואין נפקא מינה אם בסופו של דבר נקשרה עיסקה אם לאו. יחד עם זאת, למרות שנתקבל הערעור בעניין זה, אין לשנות ממידת העונש שהושת על אקרמן - כאמור 6 חודשים בעבירות שירות. ביהמ"ש המחוזי נתן את דעתו ל"מעשה" שעשה אקרמן בפועל היינו למאמץ של הפגשת הקונה המיועד עם צ'רני וגזר עונש בהתאם. אין משמעות של ממש להמרת הנסיון בעבירה מושלמת.
ח. אשר לעונשים בפרשת השמפו לליזרוביץ ופרידמן - אין להתערב בעונשים אלה. ליזרוביץ נדון בשתי הפרשיות ל-15 שנות מאסר וביהמ"ש כבר לקח בחשבון את כל הטענות לקולא ובכלל זה מצבו הבריאותי של ליזרוביץ שנפגע קשות בתאונת דרכים קשה בעבר. זה הדין גם באשר לפרידמן שעברו נקי. בכל אלה אין כדי להביא להקלה בעונש כשמדובר בעבירות סמים שבהן בדרך כלל נותנים משקל מועט לנסיבות אישיות. אין גם להתערב לחומרה בעונשים שהוטלו על השניים.
ט. אשר לפרשת המפעל - לצרכי מימוש התכנית יצרה החבורה, שכללה 5 אנשים, קשר עם מכונאי מומחה. הם איתרו מחסן בהולנד וקיבלו רשיון להקים בו מכון לייצור דשנים לחקלאות והחלו שם בייצור כדורי אקסטזי. בשל תקלה במקום הוזמנה המשטרה ע"י השכנים ובמקום נתפשו חלק מן הנאשמים. אחד מהם התאבד. הרשעתו של ליזרוביץ, שלא נתפש במקום, מושתתת בעיקרה על הודעתו של זרבי למשטרה וכשם שניתן היה לסמוך על הודעה זו בהרשעה בפרשת השמפו כך ניתן לסמוך עליה גם בפרשה זו. גם כאן היו די ראיות המספקות את ה"דבר מה" הדרוש לביסוס ההרשעה. גם הראיות נגד הירש מספיקות כדי להרשיעו בפרשת המפעל ואין לקבל את הסבריו שלא ידע שמדובר במפעל סמים.

(בפני השופטים: א. גולדברג, קדמי, אנגלרד. החלטה - השופט קדמי. עו"ד א. פלדמן לליזרוביץ ופרידמן בפרשת שמפו, עו"ד מ. שרמן לאקרמן, עוה"ד ח. משגב וב. קובלר להירש מרדכי, עוה"ד י. לייבה ונ. שילר למדינה. 16.6.98).

ע.א. 6222/97 - טבעול (1993) בע"מ נגד שף הים (1994) בע"מ ואח'

*דחיית בקשה לאכיפת הסכם פירוק שותפות שיש בו התחייבות להמנע מתחרות בנימוק שמדובר ב"הסדר כובל"(מחוזי ת"א - ה.פ. 711/97 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גולדברג וגב' דורנר נגד דעתו החולקת של השופט טירקל).
א. בדצמבר 89 התקשרה המערערת עם קיבוץ אילון בהסכם להקמת שותפות בשם "שף הים" (להלן: השותפות), במטרה לעסוק בפיתוח, ייצור ושיווק של מוצרי מזון. במפעל יוצרו מוצרי מזון שהם תחליפי בשר מן הצומח לפי ידע שברשות המערערת (להלן: מוצרי טבעול) וכן מוצרי מזון שמקורם בדגים לפי ידע שברשות קיבוץ איילון (להלן: מוצרי סורימי). על רקע מצב כלכלי קשה של השותפות נעשה ביוני 93 הסכם שלפיו הסכימה המערערת לפרוש מן השותפות בלי לקבל תמורה, כנגד שחרורה מכל התחייבות של השותפות. סעיף 1 בהסכם הפרישה שכותרתו "סודיות ואי תחרות" (להלן: הסעיף) אומר כי "שף הים וחברת הניהול מתחייבים בזה... כי עד לחלוף 5 שנים מתום התקופה הקובעת הם יימנעו מלעסוק... בפיתוח, טכנולוגיה או ייצור של מוצרי
מזון דמויי בשר המורכבים בעיקרם מחלבון צמחי...". גם המערערת קיבלה על עצמה התחייבות שלא לעסוק במשך 5 שנים במוצרי סורימי ובמוצרי דגים אחרים שבהם עסקה השותפות. במרץ 97 פירסם משרד הבטחון (המשיב הפורמלי) מכרז לאספקת 500,000 שניצלים מחלבון צמחי לצה"ל. למכרז הוגשו מספר הצעות ובכללן הצעות המערערת והמשיבה. הצעת המשיבה זכתה במכרז. המערערת עתרה לביהמ"ש המחוזי להורות למשרד הבטחון להימנע מלהתקשר בהסכם עם המשיבה. במסגרת התובענה העיקרית ביקשה לתת צו מניעה בטענה כי ההתקשרות היא הפרה של הסעיף מצד המשיבה וכן מהווה עוולה של גרם הפרת חוזה מצד משרד הבטחון.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את התובענה בקבעו כי הסעיף הוא בגדר הסדר כובל, כמשמעו בסעיף 2 לחוק ההגבלים העסקיים. הסעיף גם אינו בא בגדר הוראות סעיף 3(8) לחוק שעל פיהן אין הסדרים מסויימים נחשבים הסדרים כובלים כך שהסעיף הינו סעיף אסור לפי חוק ההגבלים. בעקבות זאת הגיע ביהמ"ש למסקנה שלא היה כאן "חוזה מחייב", שהוא אחד מיסודותיה של עוולת גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין. עוד קבע כי לא התקיים במשרד הבטחון יסוד נוסף של העוולה, כי גרם ההפרה היה "בלי צידוק מספיק", משום שהיתה הצדקה ליצור ע"י המכרז תנאים מירביים לקיומה של תחרות שתביא לכך שהציבור יהנה מהמוצרים הטובים ביותר במחירים הנוחים ביותר. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים גולדברג וגב' דורנר נגד דעתו החולקת של השופט טירקל.
ג. השופט טירקל (דעת מיעוט): סעיף 2 לחוק מגדיר הסדר כובל לאמור "הסדר הנעשה בין בני אדם המנהלים עסקים, לפיו אחד הצדדים לפחות מגביל עצמו...". תנאי הוא אם כן שמדובר בהסדר שנעשה "בין בני אדם המנהלים עסקים". שותפים ושותפות אינם בגדר "בני אדם המנהלים עסקים", והחוק לא בא למנוע הסדרים בין שותפים לבין עצמם באשר לדרך ניהול העסקים. הסכם בין שותפים לשותפות הוא הסכם בין בני אדם המנהלים עסק, לשון יחיד, שהוא עיסקה של השותפות. אין זה הסכם בין בני אדם המנהלים עסקים, לשון רבים. יודגש, כי לא דקדוק בלשונו של סעיף 2 לחוק כאן, אלא עיון בהגיונו של סעיף 2 לחוק, הבא למנוע הגבלות לתחרות חופשית העלולות לפגוע בציבור, אך אינו בא למנוע הגנה על השותפים איש כלפי רעהו. החלת הוראותיו של סעיף 2 לחוק על הסדר שנעשה בין שותפים בשותפות גם אינה מתיישבת עם מהותה של השותפות ועם חובותיהם של השותפים, איש כלפי רעהו וכלפי השותפות.
ד. חיזוק נוסף למסקנה שיש לראות בסעיף הסדר בין שותפים בשותפות, למרות פרישתה של המערערת, מצוי בכך שהסעיף לא בא לעולם רק עם פרישתה של המערערת מן השותפות. כבר בהסכם הקמת השותפות נקבע במפורש כי במשך 5 שנים לאחר חיסול השותפות מתחייב כל אחד מן הצדדים שלא לעסוק במוצרים של הצד השני. התוצאה היא שהסעיף אינו הסדר כובל ודי בכך כדי לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי.
ה. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו גם לשאלה אם הסעיף הוא הסדר כאמור בסעיף 3(8) לחוק הקובע כי "התחייבות של מוכר עסק, בשלמותו, כלפי רוכש העסק שלא לעסוק באותו סוג עסק, כשההתחייבות אינה בניגוד לנוהגים סבירים ומקובלים" אינו נחשב להסדר כובל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי במקרה הנדון לא נמכר למערערת עסקה של השותפות "בשלמותו" אלא רק החלק מן העסק העוסק בייצור מוצרי טבעול ועל כן אין העיסקה נכנסת לגידרו של סעיף 3(8). גם בעניין זה אין לקבל את דעתו של ביהמ"ש המחוזי. גם כאשר נמכר עיסוק שלם בנכס אחד, מתוך עיסוקיו של המוכר בנכסים שונים, ניתן לראות בכך מכירה של "עסק בשלמות" הבאה בגדרו של סעיף 3(8) לחוק ובלבד שהעיסוק
הנמכר בנכס הוא חטיבה שלמה של ייצור, מכירה, שיווק וכו', העומדת בפני עצמה ויש לה קיום לעצמה. כך המצב בענייננו. אין גם לומר כי ההתחייבות שבסעיף היא "בניגוד לנוהגים סבירים ומקובלים" שאז לא חל סעיף 3(8) לחוק.
ו. השאלה אם יש לנקוט גישה של פרשנות מרחיבה של החוק, הלוכדת ברשתה הסדרים רבים, או גישה של פרשנות מצרה הלוכדת הסדרים מעטים, אינה פשוטה והשיקולים שביסודה של כל גישה מורכבים, ונראה כי הגישה הרצויה היא המצרה.
ז. השופט גולדברג: בצד האינטרס הפרטי שבחופש העיסוק הבא לאפשר לפרט לממש את עצמו, קיים בהגנה על חופש העיסוק גם אינטרס ציבורי, הבא לשמור על תחרות חופשית במשק העבודה. משמע, האינטרס שבחוק ההגבלים העסקיים דומה לאינטרס הציבורי שבבסיס ההגנה על חופש העיסוק, ואין סתירה בין החוק ובין חוק יסוד: חופש העיסוק. יחד עם זאת, אין מקום לקביעה גורפת, לפיה כל הסכם לאי תחרות בין עובד ובין חברה בה עבד, או בין שותפים, הינו הסדר כובל. שכן, אין מקום לפגוע בנוהג קיים ואף רצוי, המאפשר סיום קשרים עסקיים כגון אלה ללא חשש מתחרות. בנדון זה יש מקום להחלת הכלל של "זוטי דברים" הנהוג בשיטות משפט זרות. אך, גם אם יש לאמץ את רעיון "זוטי הדברים", אין בכך כדי לסייע בידי המערערת במקרה זה. שכן לא ניתן לומר כי מדובר בזוטי דברים אלא בהסכם שראוי כי ייבחן על פי החוק.
ח. בנוסף להגדרה הכללית של הסדר כובל כאמור בסעיף 2(א) קובע סעיף 2(ב) רשימה סגורה של הסדרים אשר לגביהם קמה חזקה שהם הסדרים כובלים ובכללם כאשר הכבילה נוגעת לחלוקת השוק וכיוצא באלה. אם מוכח כי הסדר מסויים נופל במסגרת אחת החלופות שבסעיף 2(ב) ניתן להסיק כי מדובר בהסדר כובל. האמור לעיל מחייב את בחינת ההסדר אל מול החזקות הקבועות בסעיף 2(ב) ורק אם ההסדר אינו נכנס למסגרת זו יש לבחון את התקיימות תנאי סעיף 2(א).
ט. בשאלה אם החזקות הקבועות בסעיף 2(ב) הן חזקות חלוטות או חזקות שניתן להפריכן, נראה לכאורה כי לאור לשון החוק, הצעת החוק והרציונלים אשר עולים מן המשפט המשווה, החלים גם במערכת הכלכלית הישראלית, נכון לקבוע כי החזקות האמורות בסעיף 2(ב) לחוק הינן חזקות חלוטות.
י. החזקה הנקובה בסעיף 2(ב)(4) לחוק, קובעת כי הסדר בו הכבילה נוגעת ל"כמות הנכסים או השירותים שבעסק, איכותם או סוגם" הינו הסדר כובל. ביהמ"ש קבע כי התחייבות בהסכם של שף הים היא להימנע מעיסוק במוצרי מזון דמויי בשר המורכבים בעיקרם מחלבון צמחי, היינו מוצרי טבעול, ולכן גם אם לא נועדה ההתקשרות למנוע תחרות, על פי סעיף 2(ב)(4) נוצרת חזקה שמדובר בהסדר כובל.
יא. אשר לשאלה אם חל סעיף 3(8) הקובע כי התחייבות מוכר עסק בשלמותו כלפי רוכש העסק אינה מהווה הסדר כובל אם אינה בניגוד לנוהגים הסבירים המקובלים - הרעיון העומד מאחורי הפטור הינו לאפשר חיי מסחר תקינים בכל הנוגע למכירת עסקים על המוניטין שלהם. בענייננו, המוכר אינו בעל המוניטין, אלא הקונה, טבעול, הינה בעלת המוניטין במוצרים אלה. על כן לא חל במקרה זה הרציונל העומד בבסיס הפטור הקבוע בסעיף 3(8). על כן יש לומר כי מדובר בהסדר כובל האסור על פי החוק.
יב. החוק אינו קובע מפורשות את בטלותו של הסדר כובל, ואולם אין קושי לקבוע את פסלותו של חוזה כאשר החוק קובע מפורשות את אי חוקיותו. אכן, העלאת הטענה מצד שף הים על אי חוקיות תניית ההגבלה מעלה תהיות לגבי תום לבה. היא חתמה מרצון על הסכם שנתפס ע"י שני הצדדים כמחייב ולאחר מכן הפרה אותו בטענה כי
תניית ההגבלה אינה חוקית ועל כן אינה מחייבת. אולם אין בחוסר תום הלב כדי לגבור על הוראת החוק לגבי נפקות תניית ההגבלה.
יג. אין באמור לעיל כדי להכריע בשאלה אם בידי המערערת להיפרע משף הים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט.
יד. השופטת דורנר: מסכימה לפסק דינו של השופט גולדברג כי יש לדחות את הערעור. עם זאת, יש להשאיר בצריך עיון את הקביעה בדבר חוסר תום לבה של המשיבה ומה גם שאפשר להטיל ספק אף בתום לבה של המערערת העומדת על מימוש זכויותיה לפי הסדר כובל הפוגע בציבור. כן ניתן להשאיר בצריך עיון את סוגיית המהות וההיקף של הסעדים הנתונים מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט כנגד צד ש"השתחרר" מחוזה בלתי חוקי.

(בפני השופטים: גולדברג, גב' דורנר, טירקל. עוה"ד יעקב שפיגלמן ואיל קינן למערערת, עוה"ד אביגדור קלגסבלד ושרון קלינמן למשיבה. 29.6.98).

ע.א. 3622/96 - אברהם חכם ואח' נגד קופת חולים מכבי

*אי תחולת התיישנות על תביעה של מי שלוקה בשכלו אך אינו סובל ממחלת נפש(מחוזי ת"א - ת.א. 273/95 - הערעור נתקבל).

א. המערער נולד ביוני 69 בבית חולים בתל אביב. לאחר שחרור האם, המערערת 3, מבית החולים, 5 ימים לאחר הלידה, הבחינה האם בשינוי משמעותי במצבו הבריאותי של התינוק. היא פנתה למרפאה של המשיבה ולאחר שהתינוק נבדק ע"י רופא ילדים של המשיבה היא חזרה לביתה. כעבור כ-12 שעות חלה הדרדרות במצב התינוק והמערער אושפז בדחיפות. התברר כי הוא סובל מצהבת שגרמה לו לנזק מוחי ולפגיעות מוטוריות קשות. כיום סובל המערער מפיגור ומפגיעה מוטורית קשה עם סימני שיתוק מוחין, אינו מסוגל לתקשר ולתפקד והוכרו לו אחוזי נכות בשיעור של %100 לצמיתות. המערערים טוענים כי נכותו של המערער נגרמה כתוצאה מרשלנות לה אחראית המשיבה. ביום 20.1.94 מונו למערער הוריו כאפוטרופסים לתקופה של 6 חודשים ובפברואר 95 הגישו בשמו את התביעה. זו הוגשה בפברואר 95, דהיינו 25 שנים ו-8 חודשים לאחר מעשה הרשלנות. השאלה היא אם ביום הגשת התביעה חלה עליה התיישנות. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה חיובית. הערעור נתקבל.
ב. אין חולקין כי המעשה נשוא התביעה בוצע ביוני 69. מירוץ ההתיישנות התחיל ביום ההוא בו נולדה עילת התובענה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות), בהיותו היום שבו אירע הנזק המצוי בבסיס עילת הרשלנות (סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין). לפי סעיף 5(א) לחוק ההתיישנות תקופת ההתיישנות היא 7 שנים. אלא שכאן נתעכב מניין תקופת ההתיישנות בשל קטינותו של המערער, על פי הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות. נמצא כי לכל הדעות תקופת ההתיישנות משתרעת עד ליוני 94, דהיינו 7 שנים לאחר הגיעו של המערער לגיל 18. מאחר שתאריך הגשת התביעה מצוי לאחר תקופה זו, מסתמך המערער על סיבת עיכוב נוספת הלא היא מחלת נפש שלגביה קובע סעיף 11 לחוק ההתיישנות "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו היה התובע חולה נפש ולא היה עליו אפוטרופוס...". המחלוקת בין בעלי הדין היא אם המערער, בהיותו בלתי מסוגל לדאוג לענייניו, זכאי ליהנות מן העיכוב הנוסף במניין תקופת ההתיישנות.
ג. המחלוקת נוגעת לשאלה אם אדם, הלוקה בשכלו אך אינו סובל ממחלת נפש, יכול לחסות בצל הוראת סעיף 11 לחוק. ביהמ"ש המחוזי דייק בלשון ההוראה ושלל את הרחבת ההוראה על אדם שאינו חולה נפש, גם אם מצוי הוא במצב שבו אינו יכול לדאוג לענייניו בשל ליקוי שכלי. טענת המערערים היא כי יש לפרש את המונח "חולה
נפש" לא לפי משמעותו המילולית גרידא, אלא לפי רוחו וכוונתו של החוק. אם נבצר מאדם מפאת ליקוי שכלי או גופני לדאוג לענייניו יש לכללו בגדר המונח "חולה נפש". המשיבה תומכת בפרשנות מילולית היוצאת מן החזקה כי "המחוקק לא השחית מילותיו לריק".
ד. לפנינו שאלה של העדפת אחת משתי פרשנויות אפשריות ומקובלות. ההכרעה בין שתי דרכי הפרשנות אינה יכולה להתבסס על הגיון פורמלי או על מבחן מדעי אובייקטיבי, אלא שאלה של עניין ערכי. אפשר לכנות את דרך המחשבה כמבוססת על הגיון ענייני להבדיל מהגיון פורמלי. כל עיקרה של ההוראה בסעיף 11 לחוק אינה אלא הפסקת מירוץ התיישנות לגבי תובע, חולה נפש, שאינו מסוגל לתבוע בעצמו. מכאן המסקנה שגם מי שאינו חולה נפש ואינו יכול לדאוג לעצמו יחול עליו הסעיף. אין הגיון לשלול מתובע שאינו יכול לדאוג לענייניו בשל ליקוי שכלי - להבדיל ממחלת נפש - את העיכוב שבמירוץ ההתיישנות החל לגבי מי שסובל ממחלת נפש.
ה. לאור המסקנה שתביעת התובע הראשון טרם התיישנה בעת הגשתה, הרי דין זהה חל גם על תביעת ההורים בתור מטיבים במובן חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף). זכותם של המטיבים באה להם מזכותו של הניזוק בדרך של סוברוגציה. נמצא, כי אם טרם התיישנה זכות התביעה של הניזוק, גם תביעת המטיבים עדיין עומדת להם. על כן יש לבטל את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שדחה את התובענה מחמת התיישנות.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטות: הנשיא ברק והשופט אנגלרד. עו"ד עמי שחף למערערים, עוה"ד אבי שץ וגב' סיגל כהן למשיבה. 17.6.98).

רע"א 3409/98 - התאחדות הקבלנים והבונים בישראל ואח' נגד רשות שדות התעופה

*דחיית בקשה לסעד זמני לעיכוב דיון בתוצאות מכרז (הבקשה נדחתה).

בביהמ"ש המחוזי הוגשה ע"י המבקשים בקשה למתן צו מניעה זמני (במעמד צד אחד) לעצירת הליכי מכרז שפורסם ע"י המשיבה. המועד האחרון להגשת הצעות במסגרתו חל ביום 4.6.98 עד השעה 12 בצהריים. המשמעות המיידית של הבקשה היא, מתן ארכה להגשת הצעות במכרז עד מועד מאוחר יותר כפי שיקבע ביהמ"ש. טענות המבקשים בבקשתם מופנות כנגד תנאי ההתקשרות במכרז כאשר הטענה היא שחלק מן התנאים הוא בלתי סביר. הבקשה למתן צו מניעה זמני הוגשה לביהמ"ש המחוזי ביום 2.6.98 ובו ביום החליט ביהמ"ש "לאור השיהוי הבלתי מוסבר בפנייה לביהמ"ש המונע אפשרות של דיון מסודר בבקשה לפני 4.6.98, הבקשה למתן צו במעמד צד אחד נדחה". על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור ביום 3.6.98 והדיון בה נקבע ליום 4.6.98 בשעה 8 בבוקר. התרעומת של המבקשים היא על כך שביהמ"ש המחוזי לא קבע מועד לדיון במעמד שני הצדדים קודם 4.6.98 ועל אשר ייחס למבקשים שיהוי בהגשת הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מדובר במכרז ששוויו מספר מאות מליוני ש"ח. המשיבה הסכימה בעבר מספר פעמים להאריך את המועד להגשת הצעות במכרז ולאחרונה ניתנה הארכה אחרונה עד ליום 4.6.98. לא היה למבקשות כל יסוד להניח שתהיינה ארכות נוספות להגשת הצעות במכרז. המשיבה גם הביעה התנגדות לשינוי תנאי ההתקשרות במכרז ולא היתה הצדקה לכך שהמבקשים ישהו את עתירתם לביהמ"ש בעניין תנאי התקשרות על פי המכרז עד יומיים לפני המועד האחרון להגשת ההצעות במכרז. יצויין כי כל עיכוב בהליכי המכרז עלול להביא לעיכוב בהקמת הפרוייקט ולנזקים המוערכים בלמעלה מ-12 מליון דולר לחודש. המתמודדים האחרים במכרז לא נטלו לעצמם חרות שלא לעמוד במועד
להגשת הצעות במכרז ואין כל הצדקה להיטיב עם המבקשים לעומת אחרים. על כן אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופט אור. עו"ד ש. שפיר למבקשים, עוה"ד דן כהן, מ. שפיגלמן ומ. קיש למשיבה. 4.6.98).

בג"צ 2621/98 - רס"ן עמוס סולומון נגד שר הבטחון ואח'

*התרת הסכם שירות קבע ע"י הצבא (העתירה נדחתה).

העותר ביקש להוציא צו על תנאי וצו ביניים שיורה על בטלות התרת ההתחייבות לשרות קבע של העותר לפני תום תקופת שירותו. מתברר כי כבר בשנת 90 דובר על כך שהעותר יפרוש ויצא לפנסיה, אך אז היה זוכה ב- %33 פנסיה לעומת %49 אם ישאר 4 שנים נוספות וצה"ל הלך לקראתו ושיבץ אותו בתפקיד חריג עד שנת 94. באותה שנה ביקש לשרת עוד שנתיים לצורך הגדלת קיצבת הפרישה ושוב נענו לו, ואז חתם על התחייבות כי ישתחרר באפריל 98. עתה פנה לבג"צ שיורה לצבא להאריך את שירותו עד גיל הפרישה. העתירה נדחתה.
הצבא הלך לקראת העותר במשך 8 שנים בהטבת התנאים קצרי הטווח וארוכי הטווח לעניין קיצבת הפרישה שלו. אין כל פגם מטעם הצבא בהליכי המו"מ עם העותר ואין לומר כי המו"מ נוהל שלא בתום לב מטעם הצבא דווקא. את רוב ההטבות ביקש וקיבל העותר ומשהגיע מועד הפרישה לפי הסכמתו והיה עליו לקיים את חלקו הוא פנה לבג"צ. הוא לא פנה למשיב לבטל את ההסכם בדבר פרישתו, והוא לא פנה למשיבים כדי להודיעם שהוא לא מוכן לקיים את פרישתו בהסכמה, אלא פנה לביהמ"ש. בנסיבות אלה אין מקום למתן צו על תנאי.

(בפני השופטים: זמיר, גב' בייניש, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עוה"ד שוקי אליוביץ וניר חייבי לעותר, עו"ד גב' נורית אלשטיין למשיבים. 25.6.98).

ע.פ. 1791/98 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (תקיפה במשפחה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בהסכמת המדינה).

המערער הורשע בבימ"ש השלום בהכאתה של בתו החורגת, ילידת 1980, במספר הזדמנויות בין השנים 86-95 כשהוא מוסיף לכך כינויי גנאי וקללות. בהתחשב בתסקיר שירות המבחן ובזמן שחלף מאז המקרים ביקשה התביעה בבימ"ש השלום להסתפק במאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות ומאסר על תנאי. בימ"ש השלום התחשב לקולא בגורמים שמנתה התביעה, בהודאה באשמה ובהיעדר הרשעות קודמות, וגזר למערער 7 חודשים מאסר על תנאי והתחייבות כספית להימנע מעבירה. התביעה ערערה לביהמ"ש המחוזי כאשר עתירתה היא להוסיף תקופת מאסר בפועל שתרוצה בעבודות שירות או תקופת שירות לתועלת הציבור והעמדה במבחן למשך שנה. להפתעת שני הצדדים בחן ביהמ"ש המחוזי את המקרה מראשיתו וגזר על המערער, ברוב דעות, 18 חודשים מאסר לריצוי בפועל. הערעור לאחר מתן רשות נתקבל.
ב"כ התביעה הודיעה כי היא מסכימה להחזיר על כנו את העונש שנגזר על המערער בבימ"ש השלום בתוספת צו העמדה במבחן למשך שנה. עמדה זו של התביעה, שחזרה בה מבקשתה למאסר בפועל שירוצה בעבודת שירות, מבוססת, בין היתר, על תסקיר משלים של שירות המבחן שלפיו מומלץ להסתפק בעונש שהטיל בימ"ש השלום ובמבחן למשך שנה לאחר שנמצא כי מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות "יגרום לערעור מוחלט בעולמו" של המערער ויפגע באיזון שהושג בחייו ובחיי משפחתו. לא בלי היסוס,
בהתחשב בטיב העבירות, הוחלט להיעתר למדינה. כך שהוחזר על כנו פסק דינו של ביהמ"ש השלום בתוספת של העמדת המערער במבחן במשך שנה אחת.

(בפני השופטים: קדמי, גב' בייניש, י. גולדברג. עו"ד נקדימון למערער, עו"ד גב' פלמור הרץ למשיבה. 12.5.98).

רע"א 1529/98 - טרנסכלל סחר בע"מ ואח' נגד אורון גבריאל ואח'

*דחיית בקשה לסעד ביניים (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).

המשיבים 1 ו-2 הם בני זוג שנישאו בשנות ה-60 והגיעו ביניהם להסכם יחסי ממון שאושר בביהמ"ש בנובמבר 88. לפי אותו הסכם, העביר הבעל את הבית המשמש כדירת מגורים לאשתו, והיא ויתרה כלפיו על כל טענות או דרישות כספיות אחרות בכל הנוגע לחברת גלי (להלן: החברה) שהבעל הוא אחד מבעליה. לחברה מונה בפברואר 98 מפרק והמבקשים נושים בחברה לכל המוקדם מאז שנת 96 ומבקשים לשים ידם על הבית כחלק מרכושו של הבעל, שערב אישית לחלק מחובות החברה למבקשים. במסגרת התביעה ביקשו המבקשות בביהמ"ש המחוזי סעד ביניים למניעת טרנסאקציות בדירה האמורה וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה למתן צו ביניים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הסכם הממון נחתם כ-8 שנים לפני היווצרות החוב הנטען ע"י המבקשים. לכאורה, אין בו ובנסיבות אותה עת, דבר המצביע על "הברחת" הבית מפני נושים. לכאורה, לא עולה מן החומר כי יש סיכוי לכך שבסופו של דבר תשלל הזכות בבית או בחלק ממנו מן האשה ותוכר בו זכותו של הבעל.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 28.5.98).

בה"נ 6390/97 - אולגה שמקוב נגד לאוניד שמקוב ואח'

*תחליף המצאה (בקשה לתחליף המצאה - הבקשה נדחתה).

באוקטובר 97 הגישה המבקשת בקשה לקביעת שיפוט מכח חוק שיפוט בענייני התרת נישואין ובדצמבר 97 ביקשה היתר תחליף המצאה על דרך של פרסום בעיתון בארץ. בתצהיר שצירפה לבקשה ציינה המערערת כי אין ידועה לה כתובתו של המשיב. בקשתה לתחליף המצאה נדחתה בינואר 98, משום שלא פירטה בתצהירה אלו מאמצים עשתה לאיתורו של המשיב. ביום 2.6.98 הגישה המבקשת תצהיר משלים שלפיו אין ידועה לה כתובתו של המשיב והוסיפה כי פנתה למקום עבודתו האחרון ושם נודע לה כי המשיב עזב את מקום עבודתו יומיים קודם לכן, ולכן שבה וביקשה היתר לתחליף המצאה. הבקשה נדחתה.
תחליף המצאה, כמשמעו בתקנה 408 לתקנות סדר הדין, אינו ניתן אלא לאחר ששוכנע ביהמ"ש כי לא ניתן להמציא כתבי בי-דין בדרך אחרת. לשם הכרעה בשאלה זו צריך המבקש להוכיח שעשה מאמצעים לאיתור בעל הדין ולפרט מאמצים אלו. אין די בטענה סתמית, כי המבקשת פנתה למקום עבודתו של המשיב. כך ביחוד כאשר המשיב עזב מקום עבודה זה רק יומיים קודם לכן. יהיו מקרים, בהם יבואו המאמצים לביטוי בפנייה לחברים, קרובי משפחה ודרכים אחרות המקובלות לשם איתור אדם זה או אחר. אף אחת מדרכים אלו לא ננקטה במקרה דנן.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ז'אנה סוסנה למבקשת. 8.6.98).

ע.פ. 1551/97 - דוד פרץ נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המתלונן סיפק למערער סמים ומשדרש ממנו לפרוע את חובו פרצה בין השניים תגרה. המתלונן דקר את המערער בידו וכתוצאה
מכך דקר המערער את המתלונן מספר פעמים, בין היתר בחזהו, וגרם למתלונן חבלה חמורה. המערער הודה ולבקשת התביעה, שהתבססה על הסדר טיעון, גזר ביהמ"ש למערער 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. תקופת המאסר כוללת הפעלה חופפת של 2 שנות מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור מבקש להקל במקצת בעונש המאסר באשר לדעתו צריך היה לייחס משקל לעובדה שגם המתלונן עשה שימוש בסכין. ברם, למערער הרשעות רבות קודמות. עבירתו הנוכחית היתה חמורה ביותר והמאסר שנגזר עליו כולל, כאמור, הפעלה של מאסר על תנאי של שנתיים.

(בפני השופטים: מצא, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. עו"ד רחמים עזריה למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה.25.5.98).

ע.א. 8905+9358/96 - בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נגד אורה רוזנברג ואח'

*אין בנק חייב להודיע ללקוח המקבל הלוואה נגד משכנתא שזכותו לערוך ביטוח חיים (ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).

אין מוטלת חובה על בנק שנותן ללקוח הלוואה, המובטחת במשכנתא, להודיע ללקוח כ"פרט מהותי" שזכותו לערוך ביטוח חיים למקרה של פטירה. לפיכך, מסקנות ביהמ"ש המחוזי אינן מבוססות ויש לקבל את הערעור. לעניין זה אין זה מעלה או מוריד כיצד נהג הבנק במקרה זה או אחר או בכלל, כשחובה כאמור לא קמה. המקרה הוא מקרה קשה מבחינה אנושית, כאשר את משפחת המשיבים פקדה טרגדיה עקב פטירתו של אבי המשפחה. בעניין זה הודיע הבנק שהוא יבוא לקראת המשיבים.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, טירקל. עו"ד עודד לב למערערים, עוה"ד גרפי ארנון ומשה הולצמן למשיבים. 3.6.98).

בג"צ 7855/96 - עמותה לנפגעי מס רכוש ואח' נגד נציב מס הכנסה

*הארכת מועד להגשת תצהיר תשובה (בקשת המשיב להארכת מועד להגשת תצהיר תשובה - הבקשה נתקבלה).

ב"כ המשיב ביקש להאריך את המועד להגשת תצהיר תשובה בשבוע ימים כדי לסיים עריכת התייעצויות בנושאים הקשורים בעתירה. העותרים התנגדו לבקשה. הבקשה נתקבלה. עומס העבודה המוטל על כתפי הפרקליטים המשרתים בפרקליטות המדינה הוא דבר ידוע, ואינו צריך הוכחה. ב"כ המשיב מופקד על הטיפול בעתירות רבות נוספות, וחזקה עליו כי הוא משקיע טירחה רבה, מאמץ וזמן בכל אחת ואחת מהן. אולם קורה לא אחת כי בזמן הקצוב לתשובה אין די, ונדרשת ארכה. מובן שהארכת מועד שקבע ביהמ"ש לא תיעשה אלא לאחר שהביא המבקש טעמים סבירים ומשכנעים לבקשתו, וכאשר לא יהיה במתן הארכה כדי לפגוע בזכות עדיפה של הצד שכנגד. כך הדברים בענייננו. טרם נקבע מועד לדיון בעתירה ויש להניח כי יחלפו שבועות או חודשים עד שיתקיים הדיון בהתנגדות לצו על תנאי.

(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד יעקב ישראלי לעותרים, עו"ד יהודה שפר למשיב. 18.6.98).

ע.א. 1051/98 - עיריית בני ברק ואררט חברה לביטוח בע"מ נגד אורי ג'בלי ואורטל שירותי ביטוח בע"מ ואח'

*המועד להגשת ערעור על פס"ד חלקי הדוחה תביעה נגד אחד הנתבעים מתחיל עם מתן ההחלטה ולא במועד פסה"ד הסופי (הערעור נגד המשיבה השניה נמחק).

בינואר 97 ניתן בביהמ"ש המחוזי פס"ד חלקי (שהוכתר בכותרת "החלטה") שלפיו נדחתה התובענה שהגיש המשיב הראשון נגד המשיבה השניה ונקבע כי התאונה בה נפגע היא תאונת דרכים, שהחובה לפצות בגינה חלה על המערערות. מבחינתה של המשיבה השניה מדובר בפס"ד הדוחה את התביעה נגדה.
על דחיית התביעה ניתן היה לערער תוך 45 ימים אך אף אחד מבעלי הדין, לרבות המשיב הראשון, לא עשה כן. את הערעור הגישו המערערות לאחר מתן פס"ד בתובענה. הערעור נגד המשיבה השניה נמחק.
החלטה בתובענה שהוגשה נגד מספר נתבעים לסיים את הדיון נגד מקצת מבעלי הדין בלבד יכול שתהווה פס"ד. כך בתביעת נזיקין נגד שניים כאשר ביהמ"ש קובע שאחד משני הנתבעים לא הזיק ואינו אחראי לנושא הנזיקין. החלטה כגון דא מסיימת את הדיון וניתנת לערעור כפס"ד חלקי. יוצא איפוא כי דינו של הערעור נגד המשיבה השניה ימחק מחמת האיחור בהגשתו. אין גם "טעם מיוחד" להארכת המועד כפי שביקשו המערערות לחילופין.

(בפני: הרשמת אפעל גבאי. עו"ד משה זינגר למערערות, עו"ד א. שור למשיבה השניה. 17.6.98).

בש"פ 3059/98 - יוסף ירושלמי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (אינוס ועושק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

המשיב, יליד 49, פגש ברחוב בת"א את המתלוננת, ילידת 79. בשיחתו עמה, הציג עצמו כמבין באסטרולוגיה ולפי הצעתו עלתה עמו המתלוננת ל"סטודיו" שלו בקירבת מקום להמשך השיחה. תוך שהוא מציג את דבריו ומעשיו במתלוננת כנעשים במסגרת קביעת פרטים הנוגעים לה מכח הבנתו, כאמור, באסטרולוגיה, ביצע בה העורר מעשים מגונים ואף החדיר 3 מאצבעותיו לאבר מינה. העורר הואשם בעבירה של אינוס במרמה וכן עבירה של מעשה מגונה בנסיבות של אינוס ועבירת עושק וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
לעורר הרשעות קודמות, מהן שתיים בעבירות מין. בשל עבירות אלה נגזרו עליו עונשי מאסר לתקופות ארוכות ובעת ביצוע מעשיו במתלוננת היה העורר אסיר ברשיון, והיו תלויים ועומדים נגדו שני ענשי מאסר על תנאי בני הפעלה. מסתבר שלא היה בכל אלה להרתיעו מלבצע עבירות מיניות נוספות. יתר על כן, בהודעה שמסר במשטרה מעיד העורר על עצמו לאמור "אני עושה את הדברים האלה כי אין לי שליטה על זה. אני זקוק לטיפול ולא קיבלתי מספיק טיפול בבית הסוהר". מכאן עולה הסיכון לציבור שמא יחזור העורר על מעשים דומים אם לא יהיה במעצר.

(בפני: השופט אור. עוה"ד חיים אוחנה ודוד יפתח לעורר, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 7.6.98).

ע.פ. 1768/98 - פלוני נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (תקיפה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער הואשם יחד עם קטין נוסף בתקיפה אלימה של שני נערים. למערער יוחס כי תקף את הנערים בחגורה עם אבזם ובמכות אגרוף ולחברו יוחס שחתך בסכין את אחד הנערים בפניו. מלכתחילה הואשם המערער, כמו חברו, בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ושל חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. אולם במסגרת הסדר טיעון שעל יסודו הורשע המערער הוגבלה אשמתו לתקיפה חבלנית. דא עקא, שבגזר הדין, ראה השופט את השניים כנושאים באחריות למעשה החיתוך בסכין וגזר למערער שנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. עונש דומה (שריצויו במעון נעול) הושת גם על הנאשם השני. הערעור נתקבל.
משתוקן כתב האישום נגד המערער, ובוטלה אחריותו הנטענת למעשה החיתוך בסכין, לא היה מן המידה לגזור עליו עונש שווה או דומה לעונש שנגזר על הנאשם השני. קצינת המבחן המליצה שלא לגזור על המערער עונש מאסר לריצוי בפועל אלא להסתפק במאסר על תנאי, תשלום קנס כספי והעמדה בפיקוח למשך שנה והמלצה זו נראית בנסיבות
העניין. לפיכך הוחלט לבטל את המאסר שנגזר, לקנוס את המערער בתשלום 2,500 ש"ח קנס ולהעמידו בפיקוח קצין מבחן למשך שנה.

(בפני השופטים: מצא, קדמי, י. גולדברג. עו"ד וליד ח'ליליה למערער, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 10.5.98).

בש"פ 3442/98 - מדינת ישראל נגד אייל מלכא

*שחרור בערובה (קשירת קשר לביצוע שוד) (ערר על שחרור בערובה בחלופת מעצר - הערר נדחה ותנאי השחרור הוחמרו).

המשיב הואשם בקשירת קשר יחד עם אחרים לביצוע שוד מזויין וברגע האחרון לא בוצע השוד בשל תקלה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישום וכי העבירה מקימה עילת מעצר, אך סבר כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר וקבע את חלופת המעצר. המדינה הגישה ערר על עצם ההחלטה לשחרר את המשיב בערובה וכן על כך שחסרים תנאים מגבילים נאותים בהוראת ביהמ"ש על השחרור בערובה. הערר נדחה לעצם השחרור בערובה ונתקבל לעניין תנאי השחרור.
חומרת העבירה כשלעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב ביהמ"ש לשקול אפשרות של חלופת מעצר שתשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות שלא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור ובמקרים כאלה על השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם ובעיקר על הרקע העברייני שלו. המשיב הינו צעיר, כבן 20 שנה, שלחובתו אישום פלילי אחד משנת 95 ללא הרשעה, וכן עומדים ותלויים נגדו שלושה כתבי אישום נוספים. זה רקע מדאיג ויש בו כדי לחזק את חזקת המסוכנות. אולם עדיין אין ברקע זה כדי לשלול לחלוטין את האפשרות של חלופת מעצר. בנוסף לשהייה ב"מעצר בית" לא קבע בית המשפט המחוזי תנאים נוספים והמדינה טוענת כי היה צריך להוסיף תנאים מגבילים של ערבות עצמית וערבות צד ג', פקדון עצמי, ואיסור יציאה מהארץ. בטענה זו צודקת הפרקליטות. על כן הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש שידון בתנאי השחרור.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד גב' דלית גילה לעוררת, עו"ד יוסי זילברברג למשיב. 5.6.98).

רע"א 2049/98 - יעקב פליטניק נגד עו"ד יצחק אבן-ארי

*ערעור על החלטה למינוי בורר עפ"י הסכם בוררות (הבקשה נדחתה).

המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי בתל אביב בקשה נגד המבקש למנות בורר בסכסוך ביניהם מכח הסכם בוררות שנכרת, לטענת המשיב. רשמת ביהמ"ש המחוזי דנה בטענת המבקש שלא נכרת הסכם בוררות ודחתה אותו ומינתה בורר בסכסוך. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לפי סעיף 37 לחוק הבוררות ניתנו לרשם ביהמ"ש סמכויות בעניינים מסויימים. לפי סעיף 38 סיפא לחוק הבוררות החלטתו של הרשם ניתנת לערעור לפי סעיף 96 לחוק בתי המשפט, לאמור, אם פס"ד היא, דינה לעניין ערעור כדין פס"ד של ביהמ"ש שבו משמש הרשם, ואילו אם החלטה אחרת היא, מערערים עליה לפני אותו ביהמ"ש שבו משמש הרשם. החלטת הרשמת בעניין תוקפו של הסכם הבוררות ניתנה בגדר סמכותה. על המבקש היה איפוא לערער על החלטתה בפני ביהמ"ש המחוזי, ולא לבקש רשות ערעור. על כן דין הבקשה להידחות.