רע"א 6999/96 - מכשירנות חדרה בע"מ נגד פרץ רויכמן ואח'
*אישור פסק בוררות. *ההבחנה בין "בורר נוסף" לבין "בורר מכריע" או "בורר שלישי"(מחוזי חיפה - ת.א. 1506/94 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. מכשירנות ביצעה עבודות במרכז קניות בחדרה (להלן: הקניון) שהיה, במועדים הרלבנטיים, בבעלות משותפת של האחים יעקב, יוסף, פרץ, ואליהו רויכמן (ארבעת המשיבים). התגלע סכסוך בין הצדדים ואלה פנו לבוררות זבל"א. על הסכם הבוררות, שנחתם בספטמבר 89, היו חתומים מצד רויכמן רק יעקב ויוסף ואילו פרץ ואליהו לא חתמו. בהסכם מינה כל אחד מן הצדדים את פרקליטו כבורר מטעמו. לאחר שחלפו כשנתיים ללא התקדמות, פנו הבוררים לביהמ"ש בבקשה למנות בורר שלישי בהתאם להסכם הבוררות וביהמ"ש מינה את השופט בדימוס שילה כבורר שלישי. הבוררות התנהלה במשך כ-3 שנים ובאוגוסט 94 ניתן ע"י הבורר שילה פסק בוררות המחייב את רויכמן לשלם למכשירנות כ-692,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק וכן לשאת בהוצאות הבוררות.
ב. רויכמן הגישו שתי בקשות לביטול פסק הבוררות ומכשירנות הגישה בקשה לאישורו. יעקב ויוסף רויכמן העלו מספר טענות ובכללן: כי הבורר חרג מסמכותו על פי הסכם הבוררות בנתנו פסק יחיד ללא השתתפות הבוררים - עורכי הדין; כי הבוררות נוהלה באופן לקוי ע"י הבוררים שכן שני עורכי הדין שימשו בעת ובעונה אחת פרקליטי הצדדים ובוררים; כי הבוררות התנהלה מבלי שפרץ ואליהו הסכימו לקיומה ורק יעקב ויוסף חתמו עליה ולכן לא היה הסכם הבוררות בר תוקף לגביהם. לעומתם טענה מכשירנות כי פסק הבוררות ניתן כדין וכי הוא מחייב את האחים רויכמן כולם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה בדבר היות הפסק בלתי מנומק וקבע עוד כי כל ארבעת האחים היו צד לבוררות על אף היעדר חתימה של פרץ ואליהו על הסכם הבוררות, כי בהסכם רב צדדי יכול חלקם של הצדדים לחייב את האחרים בחתימתם. לעומת זאת קיבל ביהמ"ש המחוזי את הטענה בדבר בטלות הפסק משום הינתנו ע"י הבורר לבדו וקבע כי בכך חרג הבורר מסמכויותיו, ולרויכמן עומדת עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(1) לחוק הבוררות. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ג. מוסד הבוררות נשען על יסודות משולבים: היסוד ההסכמי והיסוד הציבורי. היסוד ההסכמי טמון בכך שהליכי בוררות יכולים להתקיים רק אם ניתנה לכך הסכמת הצדדים והיסוד הציבורי בכך שרואים במוסד לבוררות חלק ממערכת המשפט. מגמת המחוקק הישראלי ומדיניות מערכת המשפט בנושא זה הן לתמרץ ולעודד פתרון סכסוכים באמצעות מוסד הבוררות ולשם כך להעמיד לרשות מוסד הבוררות כלים נאותים לקידום תיפקודו. חובתו הבסיסית של הבורר היא לנהוג כלפי בעלי הדין בנאמנות.
ד. אשר למעמדם של בוררים שכל אחד מהם מתמנה ע"י אחד הצדדים לבוררות (בוררות זבל"א) - יש הגורסים כי בבוררות כזו טבעי הדבר שכל בורר יצדד באינטרסים של הצד שמינהו, אך הגישה המקובלת מדגישה את היותו של בורר הזבל"א חלק אינטגרלי ממוסד הבוררות, ומכאן חובתו לנהוג בדרך אובייקטיבית ונעדרת פניות. עם זאת, יש מהלכים לגישה המבחינה בין מעמדם וחובותיהם של בוררי הזבל"א המכהנים לבדם כבוררים, לבין מעמדם וחובותיהם משנמנה בורר שלישי, בפרט כאשר אותו בורר שלישי הינו בורר מכריע.
ה. כאשר מספר הבוררים הוא זוגי קיימת אפשרות שהבוררים לא יגיעו לדעה אחידה וחוק הבוררות מציע שני פתרונות אפשריים: מינויו של בורר נוסף או מינויו של בורר מכריע. החוק אינו מכיל הגדרה של המושגים "בורר נוסף" ו"בורר מכריע" ומובנם נשאב מן המשפט האנגלי. בורר נוסף (בדר"כ שלישי) מצטרף אל חבר הבוררים ומחליט ביחד אתם ואילו בורר מכריע בא במקום הבוררים. כשהבורר השלישי הוא
בורר מכריע אין הבוררים שנתמנו על ידי הצדדים ממשיכים להחזיק בידם כח שיפוט והכרעה. הם יכולים להמשיך לכהן כבוררים "פורמליים" או להפוך להיות למייצגי הצדדים שמינו אותם. אין הם יכולים ליהנות משני עולמות: גם לראות עצמם בוררים לכל דבר ועניין ולרכוש לעצמם סמכות שיפוט מכרעת, וגם לייצג כל אחד את הצד שמינהו. שונה הדבר כשהבורר השלישי הינו בורר נוסף. במקרה זה נותר בידי בוררי הזבל"א, בפועל, תפקידם השיפוטי ושלושת הבוררים מהווים יחדיו את טריבונל הבוררות. על כן עליהם להמשיך לפעול ללא פניות ובוודאי שאינם יכולים להזדהות עם אחד הצדדים ולייצג כל אחד את מי שמינהו.
ו. בענייננו מדבר ההסכם בין הצדדים על מינוי "בורר שלישי" ואינו מתייחס לבורר נוסף או לבורר מכריע. על כן המעמד של הבורר השלישי ייקבע על פי מהות ותוכן תפקידו כפי שהוגדרו בהוראה שבהסכם. כשבוחנים את ההסכם עולה מלשונו, ממטרת ההוראה וממהות המטלה שהוטלה על הבורר, כי כוונת הצדדים היתה למינוי בורר מכריע. כך שבדין נכתב פסק הדין על ידי הבורר המכריע. משעשה כן פעל בסמכות. (בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אקשטיין למבקשת, עוה"ד רם כספי, גב' רנית אמיר-יניב, ניר כהן וגב' יעל ברזם למשיבים השונים. 25.6.98).
בג"צ 571/98 ואח' - ביבאר דוכי ואח' נגד מדינת ישראל
*חוקיות הוראה בחוזר מנכ"ל משרד הפנים המגבילה תשלומי שכר לסגן ראש עיריה שנתמנה לפי הסכם רוטציה(העתירות נדחו).
א. עשר העתירות דנן נובעות משאלה משותפת אחת והיא חוקיות הוראה בחוזר מנכ"ל משרד הפנים המגבילה תשלום שכר לסגן ראש רשות מקומית. הוראה זו אומרת כי "מינוי סגנים במהלך קדנציה לצורך תשלום שכר לסגן ראש רשות מקומית שהודח או התפטר מכהונתו או פרש בהסכם רוטציה... ויצא לגימלה... או שהקפיא את זכויותיו, לא תוכל הרשות המקומית לאשר שכר לסגן נוסף או חדש במהלך אותה קדנציה". העותרים מעלים טענות שונות נגד חוקיות הוראה זאת. שר הפנים סבור שבדרך כלל הסכמי רוטציה ברשויות המקומיות אינם משרתים את טובת הציבור. אין הוא מחיל את הסעיף האמור בחוזר, על הסכמי רוטציה, או חילופין אחרים בתפקיד סגן ראש רשות, אם החילופין אינם כרוכים בהוצאה כספית נוספת מתוך קופת הציבור. הסעיף חל רק כשהסגן הפורש יהיה זכאי לקיצבה או למענק באופן מיידי או לאחר זמן. בין לבין קיבלה הכנסת את החוק להגברת הצמיחה והתעסוקה להשגת יעדי התקציב לשנת 1998 (תיקוני חקיקה), וסעיף 22 לחוק זה קובע הוראות בדבר התנאים לתשלום או אי תשלום שכר לסגני ראש מועצה. ב"כ שר הפנים הודיעה לבג"צ כי חוק זה חל מיום פירסומו, אך ככל שיש בו כדי להטיב עם סגן מסויים ברשות מסויימת יחיל אותו שר הפנים למפרע. העתירה נדחתה.
ב. הטענה הראשונה של העותרים היא כי השר לא היה רשאי לאצול את סמכותו לעניין אישור השכר של סגני ראש ראשות אל מנכ"ל המשרד. אולם, השר אצל סמכות זאת לפני שנים רבות, ותמוה, אף בלתי ראוי הוא, שטענה כזאת מושמעת מפי אנשים המצויים בענייני השלטון המקומי, כיום הזה. זאת ועוד, לכאורה האצילה כשרה ותקפה ואין לפסלה.
ג. טענה נוספת היא ששר הפנים חרג מסמכותו. סמכות זו נקבעת בצו המועצות המקומיות שלפיו תשלום שכר לסגן ראש רשות מותנה ב"אישור השר". לטענת העותרים יש לתת להגדרת "אישור" פירוש מצמצם שיגביל מאוד את שיקול הדעת. בדרך כלל סמכות "אישור"
היא סמכות רחבה, אף כי חובה להפעילה על יסוד שיקולים עניינים בלבד, באופן סביר וכן במידתיות. כפוף למגבלות אלה, רשאי השר להתחשב בשיקולים שונים של טובת הציבור ככל שמדובר בהוצאה ציבורית. במקרה דנן שקל השר את התופעה המתרחבת של חילופי אישיים בתפקיד סגנים לראשי רשויות מקומיות, שכתוצאה מהן גדלה באופן ממשי ההוצאה הציבורית. זהו שיקול ענייני והסעיף מבטא מדיניות שאינה חורגת ממתחם הסבירות או מן המידה הראויה. על כן אין לפסול את הסעיף בחוזר המנכ"ל.
ד. גם אם הסעיף כשר ותקף, טוענים העותרים כי אין להחילו למפרע שכן הוא פוגע בזכויות מוקנות של העותרים. אמנם המשיב אינו מחיל סעיף זה על מי שהחל כהונתו כסגן לפני שהוצא החוזר בנדון, אך לטענת העותרים התחולה על מי שזכותו להתמנות כסגן בהסכם קואליציוני לפני פרסום החוזר הנדון, אך בפועל מונה לאחר מכן, יש בה משום תחולה למפרע. טענה זאת אין לקבלה. אין בהסכם קואליציוני זכות כלפי השר, שכן זה הסכם בין סיעות במועצת הרשות ללא מעורבות השר.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר. 29.6.98).
ע.פ. 380+416/97 - אבירם ועקנין נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס אשה ותקיפתה ע"י בעלה וקולת העונש(ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
א. המערער והמתלוננת נישאו באוגוסט 95 לאחר שהמתלוננת הרתה למערער והוריה לחצו עליה להנשא לו. למחרת ליל הכלולות, בחדרם של בני הזוג שבבית הורי המתלוננת, ביצע המערער במתלוננת מעשה סדום כשהוא קיים איתה יחסים אוראליים בניגוד לרצונה וכתוצאה מכך נגרמו לה כאבים ודימומים. זמן קצר לאחר מכן הפסיקה המתלוננת את הריונה ועל דבר ההפלה סיפרה למערער רק ימים ספורים לאחר מכן, כאשר ביקשה להפגש עימו כדי להגיע להסדר גירושין. לאחר מספר ימים נסעו השניים, לפי הצעת המערער, לזוג חברים של המערער. כאשר החברים לא היו בבית, דרש המערער מהמתלוננת לקיים יחסים אורליים ואחרים ומשסירבה המתלוננת, אנס אותה המערער וגרם לה לדימומים רציניים בהיות המקרה ימים מועטים לאחר ההפלה וכן היכה אותה. גירסת המערער היתה כי כל מה שעשה עשה בהסכמת המתלוננת ולפי בקשתה. ביהמ"ש המחוזי האמין למתלוננת ומצא חיזוק לדבריה, דחה את גירסת המערער והרשיעו בעבירות של מעשה סדום בנסיבות מחמירות, אינוס בנסיבות מחמירות ותקיפה, וגזר לו 8 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. ערעורו של המערער על הרשעתו ולחילופין על חומרת העונש נדחה ואילו ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל.
ב. טענות הסניגור כנגד ההרשעה מתמקדות באמון שניתן בגירסתה של המתלוננת. כידוע, אין ערכאת הערעור מתערבת בהקשר זה אלא בנסיבות מיוחדות נדירות, כאשר אין לגירסה שזכתה באמון אחיזה בחומר הראיות או כאשר היא בלתי סבירה באורח קיצוני. המקרה דנא אינו בא בגדר אותם מקרים נדירים, שבהם תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות. ביהמ"ש שראה את העדים והתרשם מהם היה רשאי להגיע לכלל מתן אמון בגירסת המתלוננת, ומשמצא חיזוק לדבריה רשאי היה לבסס הרשעה על פיה.
ג. אשר לעונש - מעשה הסדום התרחש יום אחד בלבד לאחר טקס הנישואין כאשר המתלוננת בחודש החמישי להריונה, ואילו לעניין האינוס מודגשת העובדה כי המתלוננת היתה אותה שעה אשה צעירה כבת 19 לאחר הפלה. העונש המירבי הקבוע לצד העבירות הוא 20 שנות מאסר והמערער לא הביע כל חרטה על מעשיו. יש חומרה מיוחדת בעבירות
מין במסגרת המשפחה, חומרה הנעוצה בין היתר בנסיבות החיים המשותפים היוצרים "כר נוח" לביצוען, ובניצול המחפיר של הנסיבות האמורות, תוך השפלה ויצירת תחושת אין אונים המולידות מחשבות אובדן. במקרה דנא יש בהתנהגות המערער באירוע של מעשה הסדום משום התעללות משפילה בנערה שהיתה לאשתו ואלו בהתנהגות באירוע השני - האינוס - גילה המערער אטימות לב בהמית ומרושעת למצב בריאותה של המתלוננת ימים ספורים לאחר ביצוע ההפלה. העונש שנגזר אינו נותן ביטוי לאופן ההתנהגות של המערער ואין בו כדי לקבוע בהכרת הכל את חומרת ההתנהגות. בנסיבות דנא יש להחמיר בעונש, אך מכיוון שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין, יועמד המאסר בפועל על 10 שנים והמאסר על תנאי שלוש שנים.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, אנגלרד. החלטה - השופט קדמי. עו"ד ראובן בר חיים למערער, עו"ד גב' דפנה בינוול. 22.6.98).
בג"צ 3090/97 - עו"ד יוסף פנחס כהן נגד הממונה על מחוז הדרום משרד הפנים ואח'
*מי שהועמד "במבחן ללא הרשעה" אינו בגדר מי ש"חוייב" בעבירה שיש עמה קלון ואינו נפסל מכהונת ראש מועצה מקומית(העתירה נדחתה).
א. באוקטובר 95 הוגש לבימ"ש השלום באשקלון כתב אישום נגד ראש עיריית שדרות מר דוד בוסקילה (המשיב 4 - להלן: בוסקילה). על פי כתב האישום, בעת הרלבנטית, היה בוסקילה ראש המועצה המקומית שדרות ובשתיים מישיבותיה, שבהן החליטה הוועדה המקומית לתכנון ולבניה על שינוי יעודם של מגרשים בשדרות, השתתף בוסקילה בהצבעה, ועל אף שכיהן כראש הוועדה והיה בעל עניין אישי בנושא שנדון בה, לא הודיע על כך לחברי הוועדה. העבירות שיוחסו לבוסקילה היו של מירמה והפרת אמונים ועבירה של ניגוד עניינים. עובר להגשת כתב האישום, הגיעו היועץ המשפטי בוסקילה לעיסקת טיעון שעיקריה כי בוסקילה יודה בעובדות שבכתב האישום, היועץ המשפטי ישמיט מכתב האישום אישום המתייחס לקבלת דבר במירמה, וכן לא תטען התביעה כי ביצוע העבירות יש בהן משום קלון. בוסקילה הודה בעובדות שבכתב האישום והודיע על כוונתו לטעון ל"מבחן ללא הרשעה". לאחר הליכים שונים, כולל עתירה קודמת לבג"צ, ועל אף בקשת המדינה להרשיע את בוסקילה, החליט בימ"ש השלום לא להרשיעו, אלא להעמידו לפיקוח שירות מבחן למשך שנה ולהטיל עליו ביצוע שירות לתועלת הציבור. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי וערעורה נדחה.
ב. סעיף 120 לפקודת העיריות קובע כי פסול לכהונה מי ש"חוייב" בעבירה שיש עימה קלון. טענת העותר היא כי משהוכח שבוסקילה ביצע את העבירות שיוחסו לו, הוא בגדר מי ש"חוייב" בפסק דין סופי בעבירה שיש עימה קלון, ועל כן הוא פסול מלהמשיך לכהן כראש המועצה וכחבר המועצה. לעומתו טוענים המשיבים כי בפסק דינו נמנע שופט בימ"ש השלום מלהרשיע את בוסקילה בפלילים, ומשלא הורשע, אין לומר עליו כי הוא "חוייב" בפסק דין סופי בעבירה שיש עמה קלון. העתירה נדחתה.
ג. גדר המחלוקת היא שאלת פרשנותו של המונח "חוייב" האם צריך הנאשם להיות מורשע או די שקיים פסק דין שהוא ביצע את המעשים המיוחסים לו אף שלא הורשע. לעניין זה יש לומר כי מי שהוכח לגביו כי עשה את המעשים המהווים עבירה שיוחסה לו בכתב האישום, וביהמ"ש קבע שאין להרשיעו, אינו בגדר מי ש"חוייב" בפסק דין סופי ואין סעיף הפסלות חל עליו.
(בפני השופטים: אור, חשין, טירקל. החלטה - השופט אור, הוסיפו השופטים חשין וטירקל. עו"ד אביעד הכהן לעותר, עוה"ד שי ניצן ושמואל קדם למשיבים. 23.6.98).
ע.א. 2807/96 - א.ל.מ.א. בי"ח איטלקי נגד עטא חרדאן ואח'
*קשר סיבתי בין רשלנות בית חולים בלידת תינוק לבין הנזק הרפואי שנגרם לתינוק(מחוזי חיפה - ת.א. 1232/97 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המשיב נולד בביה"ח - המערער - בבוקרו של יום באפריל 75 בסביבות השעה 10, בלידה ווגינלית רגילה, במשקל של 4350 גרם. הלידה ארכה בין 8 ל- 10 שעות. הוא נולד במצב של אספיקציה עם בליעה של מי שפיר, בוצעה בו הנשמה וכן נשאבו מי השפיר. לאחר טיפול ראשוני זה נשם המשיב בכוחות עצמו ולא נזקק להנשמה. הלידה לוותה על ידי מיילדת ללא התערבות או התייעצות עם רופא. בלילה הופיעו אצל המשיב פרכוסים, אך לא קיבל כל טיפול תרופתי או אחר לפירכוסים. לכל המוקדם, כ-6 שעות לאחר שהחלו הפרכוסים, הועבר המשיב לבית חולים רוטשילד לשם טיפול בו.
ב. ביהמ"ש המחוזי מצא רשלנות המערערים בשלושה אלה: ראשית, בשלב שקדם ללידה, התייחס ביה"ח ללידה כלידה רגילה ולא התייעצו עם רופא למרות שהיה מדובר בעובר גדול; שנית, במהלך האישפוז, ועד ללידה לא נרשמה בדיקת דופק העובר, שהיה יכול להעיד על מצוקת העובר. ביהמ"ש דחה את טענת הנתבעים כי הבדיקות נעשו, אך באותה עת מקובל היה שלא לרשום תוצאות בדיקות שגרתיות ללא ממצא פתולוגי; שלישית, לא ניתן לתובע טיפול מתאים לאחר שהופיעו הפרכוסים והוא הועבר לביה"ח רוטשילד באיחור ניכר.
ג. את הקשר הסיבתי בין המחדלים לנזק, ביסס ביהמ"ש כדלקמן: לו בדקה המיילדת את גודל העובר היתה מעריכה שזה עובר גדול והיתה מזמינה רופא להתייעצות וזה היה מתערב בלידה ובכך מונע את נזקו של המשיב. אשר לקשר הסיבתי שבין הפרכוסים לנזק ציין ביהמ"ש כי "בכל מקרה גם אם נניח כי הרשלנות בכל הקשור למהלך הלידה איננה הגורם לנזק, בטיפול או חוסר הטפול שלאחר הלידה כאשר התובע סבל מתשניק, היה כדי להחמיר את מצבו של התובע... די בכך שהתנהגות הנתבעים הגדילה את הסיכון כדי שניתן יהיה לקבוע קיומו של קשר סיבתי...". ביהמ"ש גם קבע את גובה הנזק. הערעור נדחה.
ד. המערערים מערערים על אחריותם ושני הצדדים מערערים על גובה הנזק. די בקביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי כדי לבסס את אחריותם של המערערים לנזקו של המשיב. ביהמ"ש העדיף את גירסת התובע ואת עדויות המומחים מטעמו, על פני גירסת הנתבעים והמומחים מטעמם. ממצאיו מעוגנים בחומר הראיות. גם באשר לנזק לא יצאה שגגה מלפניו באופן המצדיק התערבות.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג כהן, טירקל, י. גולדברג. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' עופרה גולן למערערים, עו"ד חוסאם אבו-פול למשיב, עו"ד שמואל עירוני למוסד לביטוח לאומי. 23.6.98).
ע.פ. 629/95 - ליאור (אלי) לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח. *קיומו של יסוד ההחלטה להמית(מחוזי ת"א - ת.פ. 210/94 - הערעור נדחה).
א. בין המערער לבין המנוח ירון וסקר ז"ל היו סכסוכים הקשורים במגורים משותפים בבית משותף שהביאו לאלימות מילולית מצדו של המערער, לרבות איומים לרצוח בסכין את אבי המנוח. באחד הימים חזרו המנוח ואביו לבית בשעות הצהריים והתפתח ויכוח עם המערער. הלה נכנס לדירתו והמשיך לקלל את השנים בקול רם. המנוח ניגש לתריס החלון ושאל את המערער מדוע הוא מקלל, והיכה באגרופיו על תריס זה ושבר כמה משלביו. המערער קרא מתוך דירתו: "אם אתה גבר יא מאנייק תבוא אלי". המנוח
זינק לעבר דירת המערער ודפק בחוזקה על דלתו. הדלת נפתחה והמערער הניף את ידו שאחזה בסכין ודקר את המנוח למוות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער ברצח וגזר לו מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. את הכוונה להמית הסיק ביהמ"ש המחוזי מאותן הנסיבות של ההכנה ונעיצת הסכין, בעוצמה, בלבו של המנוח. באשר לסוגיית הקינטור הגיע ביהמ"ש למסקנה בדבר היעדרו, הן על פי המבחן האובייקטיבי והן על פי המבחן הסובייקטיבי וזאת "כאשר הנאשם הוא המקלל והוא המזמין את המנוח להיכנס פנימה בצורה מעליבה ומשפילה". ביהמ"ש דחה גם את הטענה כי הנאשם איבד את שליטתו העצמית וסבר כי המערער המתין להזדמנות להפרע מאביו של המנוח. יש עוד לציין כי המנוח נדקר לפחות שני דקירות ויתכן גם שלוש. בברחו לדירה סמוכה צעק המערער לעבר אחת הנוכחות "יש לי עוד שניים לרצוח". ביהמ"ש שלל גם את טענת ההגנה העצמית.
ג. באשר לגירסת המערער כי המנוח קפץ אליו, לדירתו, עם רובה M - 16 והוא חשש כי עומדים לתקוף אותו ונכנס להלם - ביהמ"ש לא האמין לגירסה זו. ברור כי המערער יכול היה להסגר בביתו ולהמנע ממעשה הדקירה. הוא התגרה במנוח וקראו "לקרב" בצורה מבזה ובנסיבות אלה טענת ההגנה העצמית וצורך הינן טענות בעלמא.
ד. הטענה העיקרית של הסניגור היא כי לא התקיים יסוד ההחלטה להמית על פי הנדרש בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. גם טענה זו יש לדחות. ההחלטה להמית משמעה, הן צפיית התוצאה הקטלנית והן הרצון להתגשמותה. שני רכיביה של ההחלטה להרוג הם רכיבים סובייקטיביים. הראשון "שכלי" והשני "רגשי" ולפיכך, בהיעדר הודאה מהנאשם, יש צורך להוכיח את דבר קיומם מתוך הנסיבות האובייקטיביות. מן העובדות שנקבעו כאן עולה כי היתה כוונה כזו על כל רכיביה. ניתן ללמוד זאת מאופי מעשיו ומצורת הביצוע של המערער. גם אם מתעלמים מהצהרותיו כי יתנקם באביו של המנוח, לפני המקרה, ודבריו לאחר המקרה כי נותרו עוד שניים לרציחתם, עולה בבירור ממעשי המערער כי היתה כוונה כאמור. הוא צבר בתוכו טינה כלפי אבי המנוח ובבוא ההזדמנות התגרה בבנו, ניצל את התקרית וקרא את המנוח לבוא אליו. שם המתין עם סכין קומנדו ודקרו לפחות פעמיים. גם קינטור אין במקרה שלנו. יהא זה מרחיק לכת, להפוך רצח להריגה רק משום שמדובר בהצטברות של רוגז, סערת רגשות וחמת זעם.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, אריאל. החלטה - השופט אריאל. עו"ד דניאל מרוז למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 22.6.98).
בש"פ 3571+3656/98 - יוסף וצביקה הורוביץ נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לשוד ולרצח)(עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נדחו).
א. שני העוררים, יחד עם אחד מרטין, הואשמו בביצוע שני נסיונות לשוד ונסיון לרצח. לפי פרשת האישום הראשונה, מרטין מסר לשני העוררים אינפורמציה כי בבית פלוני מוחזק בארון סכום של 200,000 ש"ח וכי במועד הקובע ייעדר אבי המשפחה מן הבית ויהיו שם רק האם וילדיה. משעמדו לבצע את השוד הגיעה מכונית למקום והם חשדו כי מדובר במכונית משטרה וברחו. לפי פרשת האישום השניה ארבו צביקה ויוסף לאחד שלי נרקיס ליד ביתו במטרה לרצחו וליטול מרשותו כ-100,000 ש"ח שהיה אמור לשאת. כשנעצרו סיפר צביקה לחוקרים שהם ארבו במקום כאמור וכי מרטין תכנן את תכנית השוד והרצח. יוסף הודה שהוא הוזמן ע"י מרטין להשתתף בתכנית לשדוד את נרקיס אך הכחיש שידע שהתכנית כוללת כוונה לרצוח את נרקיס. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את כל השלשה עד תום ההליכים והעררים של יוסף וצביקה נדחו.
ב. צביקה אמנם טען באמרותיו בחקירה שלא התכוון לירות בנרקיס אלא באויר, אך לשוטרים שעצרו אותו ואת יוסף בליל האירוע אמר כי שניהם ארבו במקום בכוונה לרצוח את נרקיס ולשדוד את כספו. הוא גם החזיק בכיסו אקדח דרוך עם כדור בבית הבליעה ויש בכך כדי לחזק את הודאתו בדבר מהות התכנית הפלילית שהתכוון לבצע. לחובת צביקה הרשעות קודמות בעבירות אלימות וכן תלוי ועומד נגדו עונש של מאסר על תנאי בר הפעלה. הסיכון המשמעותי לבטחון הציבור, הטמון במי שהיה מוכן להשכיר את שירותיו לביצוע רצח תמורת בצע כסף, מצדיק ואף מחייב את מעצרו של צביקה.
ג. מצבו של יוסף מבחינת התשתית הראייתית יותר קלה, שכן הוא לא הודה שהתכוון לרצוח את נרקיס ועדותו של צביקה טעונה "דבר לחיזוק" וסיכויי התביעה להסתייע בדברי מרטין בשיחתו עם מדובב משטרתי מותנים בהחלטתו להעיד במשפטו. אולם, גם משקם יסוד להבחין בין צביקה לבין יוסף, אין להתערב בהחלטה על מעצרו של יוסף. בתוך תקופה קצרה יחסית היה יוסף מעורב בשני נסיונות לביצוע שוד מזויין בחבורה והוא מצטייר כעבריין מוכן ומזומן להשכיר את שירותיו. לחובתו רשומות גם הרשעות בעבירות אלימות וכן תלויים ועומדים נגדו 6 חודשים מאסר על תנאי. בנסיבות אלה יש לדחות את העררים.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ש. פלישמן ליוסף, עו"ד א. רון לצביקה, עוה"ד י. סרטל וז. חן למשיבה. 22.6.98).
רע"פ 7589/97 - שמעון רחמים נגד מדינת ישראל
*המועד ממנו מתחילה להימנות "תקופת התנאי" של מאסר על תנאי(הערעור נתקבל).
א. המערער הורשע בשעתו בעבירת סמים ותקיפת שוטר ונדון ביום 10.1.90 ל - 15 חודשי מאסר שמתוכם 8 חודשים לריצוי בפועל ו - 7 חודשים על תנאי. ביצוע המאסר בפועל נדחה עד למועד שמיעת הערעור. ביום 27.3.90 החליט ביהמ"ש המחוזי שמתוך 15 חודשי המאסר שנגזרו 3 חודשים יהיו מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות ושנה תהיה מאסר על תנאי. שלושת חודשי המאסר בעבודות שירות החלו בתאריך 14.6.90. בתאריך 21.5.93 עבר המערער עבירות שהיה בהן כדי להפעיל את המאסר על תנאי אם בוצעו בתוך תקופת התנאי. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מועד מתן גזר הדין של בימ"ש השלום, שהוא 10.1.90, הוא המועד שממנו מתחילה תקופת התנאי, אך לדעתו תקופת התנאי החלה בתאריך 14.9.90, תאריך בו סיים המערער לבצע את עבודות השירות. לפיכך החליט להפעיל את המאסר על תנאי. ברם, הוא לא קבע עונש בגין העבירה החדשה. המדינה הגישה בקשה לתיקון פסה"ד באופן בו תיקבע תקופת מאסר שעל המערער לשאת בשל הרשעתו השניה, וביהמ"ש קבע כי קביעת העונש נשמטה בטעות מפסק הדין וגזר למערער שלושה חודשים מאסר שירוצו באופן חופף עם שנת המאסר על תנאי שהופעלה. הערעור נתקבל.
ב. המערער טוען כי תקופת התנאי המצטברת היא 36 חודשים, התקופה השיפוטית ועוד שלושה חודשים תקופת המאסר שהיא מכח החוק. המדינה סוברת כי תקופת התנאי המצטברת משתרעת על פני 44 חודשים, מהם 36 חודשים תנאי שיפוטי ושמונה חודשים תנאי סטטוטורי שמתוכם שלושה חודשים מאסר בעבודות שירות ו - 5 חודשים שבהם עוכב עונש המאסר. לשיטת המדינה, נאשם שנדון למאסר בפועל שביצועו עוכב, לרבות לצורך הליכים הנדרשים לצורך ביצוע מאסר בעבודות שירות עד לקבלת חוות הדעת, הוא במעמד אסיר המשוחרר בערובה וחל לעניינו סעיף 52 (ג) לחוק העונשין. בענין זה הדין עם המערער.
ג. סעיף 52(ג) לחוק העונשין קובע כי "תקופת התנאי תתחיל ביום מתן גזר הדין ואם הנידון נושא באותו זמן עונש מאסר - מיום שחרורו מן המאסר; אולם תקופה שאסיר נמצא בה מחוץ לבית הסוהר בשל שחרור בערובה... יראו אותה כתקופת תנאי מצטברת לתקופת התנאי שקבע ביהמ"ש". סעיף זה מדבר על תקופה שאסיר נמצא מחוץ לבית הסוהר, היינו שהוא במעמד של אסיר. במקרה דנא, לא החל המערער לשאת בעונש המאסר עם מתן גזר הדין אלא לאחר 5 חודשים וממילא הוא לא היה במעמד של "אסיר" שתקופת היותו מחוץ לכותלי בית הסוהר מצטרפת לתקופת התנאי. על כן, תקופת התנאי מתחילה ביום מתן גזר הדין, ואליה מצטרפים שלושת חודשי המאסר כך שתקופת התנאי היתה 39 חודשים והעבירה החדשה שעבר המערער היתה בתום תקופה של 39 חודשים.
ד. את הטענה שביהמ"ש לא יכול היה לתקן את פס"ד ולהטיל 3 חודשי מאסר בגין העבירה החדשה יש לדחות.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד יואב ספיר ודוד וינר למערער עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 21.6.98).
ע.פ. 8797/96 - קים בוריס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) (הערעור נדחה).
המערער, עולה חדש כבן 52, הכיר את המתלוננת מספר ימים לאחר שהגיע ארצה ועבר לגור עמה בדירתה. ביום שקדם לאירוע נשוא הערעור, הודיעה המתלוננת למערער במפתיע כי היא מנתקת את קשריה עמו וביקשה ממנו לעזוב את דירתה. למחרת היום הגיע לביתה של המתלוננת ודקר אותה בכל חלקי גופה. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל-7 שנים מאסר בפועל וערעורו על חומרת העונש נדחה. הסניגור הדגיש את תחושת התסכול הקשה שלתוכה נקלע המערער בשל ניתוק היחסים בינו לבין המתלוננת וגולל את סבלו בימים עברו במדינתו בצ'צ'ניה. ברם, ביהמ"ש המחוזי כבר היה ער למצבו של המערער והתחשב בכך. תת תרבות הסכין הפכה לנגע קשה בחברתנו ועל בתי המשפט לתרום את חלקם לביעורו של נגע זה בהטלת עונשים חמורים. רק עונש חמור יקבע בהכרת עבריינים בכח את חומרת השימוש בסכין לפתרון בעיות אישיות, ומצוקה אישית אינה מצדיקה סטייה מרמת הענישה שקבעה ההלכה הפסוקה.
(בפני השופטים: קדמי, גב' בייניש, אריאל. עו"ד ויטלי קובל למערער, עו"ד א. אינפלד למשיבה. 17.6.98).
רע"א 2421/98 - יהודית בריל ואח' נגד מריון צ'פלסקי
*הדרכים למימוש ערבות שניתנה לכיסוי נזקי בעל דין לצורך עיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור כאשר המערער הפסיד בדינו (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי הורה על העברת רישום דירות בלשכת רישום המקרקעין והמשיב הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד עד להחלטה בערעור בביהמ"ש העליון. ביהמ"ש התנה את עיכוב הביצוע בהפקדת ערבות בסך 75,000 ש"ח לכיסוי נזקי המבקשים - אם יהיו - במידה ויידחה הערעור. כשנדחה ערעורו של המשיב בביהמ"ש העליון, ביקשו המבקשים מביהמ"ש המחוזי לחלט את הערבות. ביהמ"ש סירב לבקשתם וקבע שעל המבקשים להגיש תביעה ולהשיג פס"ד חלוט, בו תתברר זכותם לפיצוי וייקבע גובה הפיצוי שהם זכאים לו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
על פי החלטת ביהמ"ש המחוזי, לעניין הפקדת הערבות, הרי זו תנתן "לכיסוי נזקיהם של המשיבים [המבקשים בענייננו] למקרה שידחה הערעור ויגרמו להם נזקים". המבקש לממש ערבות מסוג זה יכול לעשות זאת במספר דרכים: האחת - לבקש מביהמ"ש שנתן
את הצו לדון בעניין, לשמוע ראיות וטענות ולהחליט בו; השניה - לבקש מביהמ"ש שלערעור להחזיר את העניין לערכאה הראשונה על מנת שידון ויחליט בו; השלישית - להגיש תביעה נפרדת ועצמאית כאשר העילה היא ההתחייבות שבכתב הערבות. בענייננו מצא השופט על סמך החומר שהיה בפניו כי הדרך ההולמת היא פתיחת הליך חדש ועצמאי בביהמ"ש המוסמך. יתכן והפנייה לערכאה שנתנה את הצו תביא להליך מהיר יותר, אולם מששקל ביהמ"ש את העניין ומצא שראוי להפנות את המבקשים להליך נפרד אין להתערב בהפעלת שיקול דעתו כאמור.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 30.6.98).
רע"פ 3842/98 - דוד זינגר נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בעבירות של תקיפה וחבלה בעקבות הסדר טיעון. התביעה ביקשה כי יוטלו עליו 10 חודשים מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס. ביהמ"ש גזר למבקש 22 חודשים מאסר שמהם 10 חודשים לריצוי בפועל ושנה מאסר על תנאי. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי הן על הרשעתו והן על חומרת העונש בטענה כי ביהמ"ש לא רשאי היה להסתמך בגזר דינו על הראיות שנטענו לפני שהודה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור ועל כך הגיש המבקש בקשה לרשות ערעור והוא מבקש עיכוב ביצוע גזר הדין. טענתו היא כי סיכוייו לקבל רשות ערעור גבוהים ובהתחשב במשך המאסר הקצר יחסית, יהיה באי עיכוב ביצוע משום ייתור הבקשה לרשות ערעור. המשיבה טוענת היא כי משעה שהעונש שהושת על המבקש לא חרג מהסדר הטיעון והשאלות שמעלה המבקש בבקשת רשות הערעור אינן מתעוררות במקרה דנן, אין מקום להיענות לבקשה. הבקשה נתקבלה.
מבלי להביע עמדה לעניין האמור בבקשה לרשות ערעור גופה וצדקת טענות המבקש, הרי ניתן במקרה דנן לעכב את ביצוע גזר הדין. העבירות בוצעו בשלהי 95, ונוכח היותו של המבקש משוחרר ממועד זה ועד היום, ובהיעדר טענה בדבר מסוכנותו של המבקש, יש לעכב את ריצוי עונש המאסר עד להכרעה בבקשה לרשות ערעור.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אלעד רוזנבלט למבקש, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 24.6.98).
ע.פ. 4145+4498/97 - כמאל וחליל נסאסרה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נתקבלו).
המערערים הורשעו על פי הודאתם בעיסקת טיעון, בקשירת קשר לביצוע פשע, נסיון להחזקת סמים ונסיון להחזקת נשק. הוסכם כי התביעה תעתור להטיל על המערערים מאסר בפועל שלא יפחת מ-8 שנים ואילו ההגנה תבקש להסתפק בעונש מאסר בן 4 שנים. ביהמ"ש המחוזי גזר לחליל 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הטיל עליו קנס של 30,000 ש"ח ואילו לכמאל גזר 5 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעורים על חומרת העונש נתקבלו.
חליל מערער רק על הקנס שהושת עליו וערעורו בדין יסודו, אך מטעם זה בלבד שביהמ"ש הטיל קנס רק עליו ולא על נאשמים אחרים שעמדו לדין יחד איתו. אכן, עומדת לחובתו של חליל הרשעה קודמת בעבירת סם, אך זו נעברה בשנת 89 ואין צידוק להחמיר עמו בעונש הקנס כפי שהוטל עליו. לפיכך יועמד הקנס על 10,000 ש"ח בלבד. כמאל מערער על אורך תקופת המאסר וגם את ערעורו יש לקבל. הוא היה הצעיר בחבורה, ויש להניח שהוא נגרר אחרי המבוגרים ממנו, ואין לו הרשעות קודמות. ראוי היה להבחין בין כמאל ונאשם אחר שנגזר לו אותו עונש, שכן כמאל צעיר יותר והנאשם
השני הורשע בעבירות חמורות נוספות. לפיכך הועמד ענשו של כמאל על 4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עו"ד רמי דיין למערערים, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 22.6.98).
ע.פ. 1311/98 - אמיר חרב ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
המערערים, אב ושני בניו, הואשמו בתקיפתו של המתלונן והורשעו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה. המערערים 1 ו-2 הורשעו גם בעבירה של החזקת סכין. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 1 שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והפעיל נגדו 18 חודשים מאסר על תנאי מחציתם במצטבר. המערער 2 נדון ל-6 חודשים מאסר בפועל שמתוכם 3 חודשים ישהה בכלא ויתרת התקופה בעבודת שירות וכן מאסר על תנאי. המערער 3, אביהם של שני הראשונים, נדון ל-6 חודשים מאסר בפועל ומאסר על תנאי. ביהמ"ש הורה על הגשת חוות דעת של הממונה על עבודות שירות והוא קבע שאין המערער 3 מתאים לעבודות שירות והתוצאה היא שעליו לרצות מאסר ממשי. הערעור על חומרת העונשים נתקבל לגבי המערערים 2 ו-3 ונדחה לגבי המערער 1.
באשר למערער 1 - הוא היה עילת התגרה עם המתלונן. הוא דקר את המתלונן בסכין פעמים אחדות וגרם לו חבלות חמורות וכן דקר את סבתו של המתלונן שניסתה לגונן על נכדה מפניו. למערער גם הרשעה קודמת והוא ביצע את המעשה כשמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו. גם העונשים שנגזרו למערערים 2 ו-3 אינם חורגים מן הראוי, אך בנסיבות העניין, ניתן להסתפק לגביהם בעונש שאין עמו כליאה של ממש. על כן, המערער 2 ירצה את כל תקופת המאסר שהוטלה עליו בפועל בעבודת שירות, ואילו באשר למערער 3 - עונש המאסר הממשי שהוטל עליו יבוטל.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, אריאל. עו"ד אריאל עטרי למערערים, עו"ד גב' אורלי מור אל למשיבה. 1.6.98).
בג"צ 5968/97 - מיכאל הרלב נגד ראש מינהל התעופה האזרחית ואח'
*פרשנות תקנה לעניין הוותק הנדרש להפעלה מסחרית של כלי טיס (העתירה נדחתה).
העותר מחזיק ברשיון טייס מסחרי ויש לו ותק של 255 שעות טיסה כטייס. עתירתו היא נגד הנחיית המשיב שלפיה נאסר על בעלי רשיון להפעלה מסחרית של כלי טיס, להעסיק כטייס בטיסות מסחריות את מי שאין לו נסיון של לפחות 500 (או 300 כעולה מהשינויים שהוכנסו בהנחייה) שעות זמן טיסה כטייס. לטענת העותר פוגעת ההנחייה בחופש העיסוק שלו כטייס מסחרי, ללא הסמכה מפורשת לכך בחוק. העתירה נדחתה. למעשה, המחלוקת בין הצדדים אינה בשל הנחייה שהוציא המשיב כפי שניתן להבין מהעתירה, אלא בפרשנות שיש ליתן לתקנה מתקנות הטיס. האיסורים נגדם מופנית העתירה מצאו ביטויים לא בהנחייה של המשיב הראשון אלא בתקנה שאותה למעשה תוקפים. לעניין זה נראה הפירוש שנתנו המשיבים לתקנה.
(בפני השופטים: אור, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עו"ד אריה ליאני לעותר, עו"ד גב' אודית קורינאלדי-סירקיס למשיבים. 23.6.98).
ע.א. 2398/97 - אייל יאיר, קטין ואח' נגד אייל אבנר
*גובה שיעור מזונות לילדים (הערעור נתקבל).
המערערים הינם ארבעת ילדיו הקטינים של המשיב. המערערים מתגוררים עם אמם בנפרד בירושלים בעוד המשיב ממשיך להתגורר בחווה שבה גרה
המשפחה בעבר בגליל. ביהמ"ש חייב את המשיב בתשלום מזונות בשיעור של 1,800 ש"ח לחודש עד ינואר 97 ותוספת של %15 מאותו מועד כשהסכומים צמודים. ביהמ"ש המחוזי חיווה את דעתו כי בנסיבות המקרה לא מגיע לקטינים תשלום עבור מדור שכן יכולים הם להתגורר בחווה. הערעור נתקבל. גם בהתחשב בנסיבות שהביאו למעבר הקטינים עם אמם להתגורר בירושלים ובסכום שמתקבל מהמוסד לביטוח לאומי עבור הילדים (כ-1,200 ש"ח לחודש), הרי הסכום שנפסק הוא על הצד הנמוך ומצריך התערבות. על כן הוחלט כי מתאריך 1.1.97 יגדל הסכום ויעמוד על 3,800 ש"ח לחודש צמוד לאינדקס לפי בסיס נובמבר 96.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. עו"ד גב' דיינה הר אבן למערערים, עו"ד משה בראון למשיב. 23.6.98).
ע.א. 6447/95 - בנק הפועלים בע"מ נגד מיכאל גל
*התערבות בהחלטת הערכאה הראשונה שלא לדחות דיון ולהאריך את המועד להגשת תצהירים (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער לדחות את הדיון שהיה קבוע בפניו, או להאריך לו את המועד להגשת תצהירים, וקבע כי סיכויי ההגנה של המשיב לגוף העניין קטנים ולא יגרם למערער אי צדק אם תביעתו נגד המשיב תדחה. הערעור נתקבל.
בנסיבות רגילות אין ביהמ"ש שלערעור נוטה להתערב בהחלטות ביהמ"ש בערכאה ראשונה שלא לדחות דיון או שלא להאריך מועד להגשת תצהירים. הדברים הם כך ביתר שאת כאשר ביהמ"ש נימק החלטתו בכך שההסברים שניתנו לו ע"י המערער אינם מניחים את הדעת. לפיכך, אילו בכך הסתיים פסה"ד היה מקום לדחות את הערעור. אלא שביהמ"ש המחוזי שקל גם מה תהיינה תוצאות דחיית בקשותיו של המערער וסבר שלא ייגרם לו אי צדק. הנימוקים שנתן ביהמ"ש אין לקבלם. בהיבט כולל, אילו היה ביהמ"ש סבור, בניגוד לדעתו, שייגרם למערער אי צדק, היה משתמש בסמכותו ודוחה את הדיון למועד אחר. בנסיבות אלה דין הערעור להתקבל וניתנת ארכה למערער להגיש תצהיריו תוך 30 יום. עם זאת, על המערער לשאת בכל הוצאות הדיונים בשתי הערכאות בסכום של 30,000 ש"ח.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. עו"ד אבי נימצוביץ למערער, עו"ד יוסף שלף למשיב. 29.6.98).
ע.פ. 4173/97 - אבו מחרת פרחאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות ונדון ל-9 שנים מאסר שמתוכן 7 שנים לריצוי בפועל וכן חוייב בתשלום פיצויים למתלוננת בסכום של 50,000 ש"ח. הערעור מופנה כנגד חומרת העונש לגבי משך המאסר בפועל. הערעור נדחה.
המערער אסף את המתלוננת שהמתינה לטרמפ בתוך מכוניתו ובמהלך הנסיעה סטה מהכביש, נכנס לחורשה ושם אנס אותה למרות תחנוניה שיניח לה בהיותה בתולה. המערער נשוי ואב לשלשה ילדים שעבד לפרנסתו כנהג משאית וביהמ"ש המחוזי תיאר את אורח חייו הנורמטיבי עד למקרה. ביהמ"ש התחשב בכך שהמערער שיתף פעולה עם המשטרה והודה בעובדות וציין שאינו ממצה את הדין עם המערער. אכן, ביהמ"ש לא מיצה עם המערער את הדין באופן מלא ולא החמיר עמו יתר על המידה. עבירת האינוס היא מן החמורות שבספר החוקים. המבצע עבירה זו פוגע בצורה אנושה בגופה, בנפשה, בכבודה ובחירותה
של המתלוננת - הקרבן. יש לעקור תופעה זו משורש ולהרתיע מפני ביצועה ע"י ענישה הולמת שתשמש גורם מרתיע.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד שמואל זילברמן למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 23.6.98).
בש"פ 3880/98 - מדינת ישראל נגד קופטאן ומאלק אסלאן
*בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים (רצח) (בקשה שניה להארכת מעצר מעבר ל-90 ימים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיבים הואשמו ברצח בכוונה תחילה וגרימת חבלה וכן עבירות נוספות והם נתונים במעצר מאז יולי 97. משפטם עודנו מתנהל והולך ולאחר תשעה חודשים החליט ביהמ"ש העליון להאריך את המעצר ב-90 ימים נוספים. בינתיים התחלפו הסניגורים והתקיימו דיונים בין הסניגוריה והתביעה בקשר לעיסקת טיעון כך שחלפו 90 הימים מבלי שחלה התקדמות במשפט. בקשה להארכת מעצר נוספת נתקבלה. הסניגור טוען כי בהתחשב בזמן שחלף מאז האירוע נשוא האישום ועל רקע הסדר "סולחה" בין משפחת הקרבן לבין משפחת המשיבים ניתן לשחרר את המשיבים מבלי שהדבר יסכן את בטחון בני משפחת הקרבן או אדם אחר. ברם, לנוכח חומרת נסיבות האירוע ולנוכח עברם הפלילי של המשיבים אין מנוס מהמשך מעצרם למניעת סכנה לבטחון הציבור.
(בפני: השופט מצא. עו"ד גב' אורלי מור-אל למבקשת, עו"ד מאיר זיו למשיבים. 28.6.98).
ע.פ. 5860/96 - ניסים טויטו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לרצח אשה ע"י בעלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
למערער מערכת יחסים קשה ביותר עם אשתו, רצופה בסכסוכים ובמריבות, תוך שהוצא נגדו צו הגנה זמני זמן קצר לפני האירוע נושא הערעור. מדובר באירוע שעניינו נסיון לרצוח את אשתו בנשק שגנב המערער מבסיס צבאי שם התייצב לשירות מילואים. הוא הגיע לדירה בה התגוררו אשתו וילדיו בשעת לילה מאוחרת, נכנס באמצעות מפתח שהיה בידו והכין עצמו לביצוע זממו. שכנה שראתה את המערער כשהוא חמוש הזעיקה את המשטרה וזו פרצה את דלת הכניסה לדירה ולאחר שיחות שכנוע ממושכות הצליחו השוטרים להשתלט על המערער. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 9 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
כוונתו של המערער לרצוח את אשתו לא נותרה ספונה בלבו אלא התבטאה בעשיית מעשים גלויים ובאמצעים המתאימים להריגתה. אין ספק שמצבו של המערער, והרקע ממנו בא, הפכו את חייו לקשים ואומללים, ולדבריו עשה את מה שעשה במטרה להתאבד. אולם, אלה מהווים גם רקע למסוכנותו הרבה, לעצמו, לבני משפחתו ולאחרים. המערער עשוי להתקל בקשיים מחוץ לכלא שהפתרון להם יהיה בעיניו מעשה נורא ונואש כפי שעשה במקרה זה ולא יוכל להתמודד איתם. חומרת המעשים, שכפסע בינם לבין אסון טראגי, מצדיקה עונש מרתיע. על העונש לבטא גם את התייחסותה המוקיעה של החברה לאלימות במשפחה, שפשתה יותר ויותר במקומותינו.
(בפני השופטים: חשין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד אילן גרטנר למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 23.6.98).
ע.פ. 1052/98 - ריאד ראשיד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה בתאונת דרכים וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נדחה בעיקרו).
המערער נהג במכונית פרטית בכפר ערערה, במהירות העולה על 92
קמ"ש. המנוח, ילד כבן שנתיים וחצי, חצה את הכביש בריצה לפני חזית מכוניתו והמערער לא הצליח למנוע את התאונה בה נהרג הילד. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של הריגה וגזר לו שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן פסילה למשך 15 שנים. הסניגור טוען כי לא הונחה תשתית מספקת לקיומו של היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת הריגה ועל כן הוא מבקש להמיר את ההרשעה מהריגה לגרם מוות ברשלנות. כן הוא מערער על חומרת העונש. הערעור נדחה פרט לכך שעונש הפסילה הופחת מ-15 שנים ל-10 שנים.
נכון כי לביסוס הרשעה בעבירה של הריגה על התביעה להוכיח קיום מחשבה פלילית ברמה של פזיזות לפחות. בענייננו, אין צורך להידרש לשאלה אם די במהירות הנסיעה המופרזת, העולה כדי כפליים מן המהירות המותרת, כדי לקבוע שהמערער נהג בפזיזות. זאת משום שבאימרתו בשלב החקירה אמר המערער לאמור "אני מבקש לציין שבמגזר הערבי כל הזמן הילדים רצים לכביש ואין אחריות של ההורים". בדברים הללו יש משום הודאה מצד המערער כי היה ער לסכנה הקרובה של התפרצות ילדים לכביש ומכאן שהתקיים בו יסוד המודעות. באשר לעונש - המאסר שהוטל הולם את הנסיבות. עם זאת, בהשתת פסילת רשיון לתקופה של 15 שנים הכביד ביהמ"ש ידו עם המערער קצת למעלה מן המידה, ויש להעמיד את הפסילה על 10 שנים מיום שחרורו של המערער מן המאסר.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, אריאל. עו"ד מחמיד חוסיין למערער, עו"ד גב' אורלי מור- אל למשיבה. 1.6.98).
בג"צ 4054/95 - האגודה לזכויות האזרח בישראל נגד ראש ממשלת ישראל ואח'
*בקשה ל"פרטים נוספים" בבג"צ (בקשה לפרטים נוספים - הבקשה נדחתה).
העותרת מבקשת מתן פרטים נוספים לפי תקנה 12 לתקנות סדר הדין בביהמ"ש הגבוה לצדק. הבקשה היא כי המשיבים יתנו מידע על מספר הנחקרים שטולטלו בכל אחד מן החודשים של השנים 95-94 עד למותו של המנוח עבדל צאמד חריזאת, וקלטת וידאו שהוצגה, לטענת העותרת, ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר מיכאל בן יאיר לאחר מותו של חריזאת, בה מתועדת חקירת נחקר ע"י השב"כ תוך שימוש באמצעי הטלטולים. תגובת המדינה היתה כי אין הפרטים המבוקשים בגדר "פרטים נוספים" לפרטים שנמסרו בכתב התגובה של המדינה. הבקשה נדחתה.
למידע על מספר הנחקרים אין השלכה על השאלות העומדות במרכז העתירה לעניין הטלטולים הנעשים ע"י השב"כ. שכיחות השימוש באמצעי הטלטול אינה משפיעה לא על מידת המסוכנות ולא על מידת החיוניות בשימוש באמצעי זה. באשר לקלטת - הבקשה לקבלתה אינה בבחינת בקשה למתן פרטים, אלא עניין של גילוי ועיון במסמך, הליך שאינו מקובל בעתירה לבג"צ. ב"כ העותרת מבקש, לחילופין, לעשות שימוש בתקנה 20(ב) לתקנות סדר הדין למען עשיית צדק. לא עלה בידי העותרת לזהות באיזו קלטת מדובר. אילו היה ב"כ העותרת משכנע כי הצגת הקלטת חיונית לעשיית הצדק היה מקום, ללא היסוס, לעשות שימוש בשיקול הדעת המסור לביהמ"ש ולהורות על הצגת הקלטת. אולם, העותרת הגישה תצהירים של נחקרים וחוות דעת של מומחים על עניין הטלטול ובנסיבות אלה אין צורך בהצגת התיעוד המבוקש למען עשיית צדק בעתירה.
(בפני: השופט זמיר. עו"ד דן יקיר לעותרת, עו"ד שי ניצן למשיבים. 29.6.98).
בג"צ 5845/97 - ההסתדרות הכללית החדשה ואח' נגד ראש ממשלת ישראל ואח'
*פסיקת הוצאות בעתירה שבוטלה לאחר שהעותרים באו על סיפוקם (בקשה לפסיקת הוצאות בעתירה שבוטלה - הבקשה נתקבלה).
העותרים דרשו מן המשיבים לעשות שימוש בסמכותם, לפי חוק החברות הממשלתיות, והתקנות שהותקנו מכוחו, למינוי שני דירקטורים מקרב נציגי הנבחרים של עובדי מקורות כחברים בדירקטוריון של החברה. משלא נענתה דרישתם הגישו עתירה לבג"צ. עם המצאת צו על תנאי למשיבים הודיעה פרקליטות המדינה כי המשיבים ישלימו את הליך מינוי הדירקטורים ומינויים של שני דירקטורים מקרב נציגי העובדים נכנס לתוקף. בכך באה העתירה על סיפוקה והעותרים הסכימו לבטלה. הצדדים חלוקים בנושא ההוצאות. המדינה טוענת כי הליך המינוי התעכב בשל סוגיה הקשורה בפרשנות תקנות החברות הממשלתיות. העותרים טוענים כי ראוי לנהוג לפי הכלל, כי מקום בו הניעה העתירה את הרשות לפעול לתיקון המעוות נושא העתירה, בטרם יינתן פס"ד, זכאי העותר להוצאות. הבקשה נתקבלה. לאחר השלמת הליכי בחירתם של נציגי העובדים, ובטרם יגישו עתירתם, פנו העותרים אל המשיבים בדרישה להפעיל את סמכותם בנושא המינוי ודרישה זו לא זכתה למענה עד למתן הצו על תנאי. לפיכך יש לחייב את המדינה בהוצאות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, זמיר. החלטה - השופט מצא. עוה"ד פ. רדאי וו. שדות לעותרים, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 15.6.98).
בג"צ 3724/98 - רוימי שלום נגד בימ"ש השלום ואח'
*דחיית בקשה לסעד ביניים שעניינו עיון בחומר חקירה והקלטת דיונים באישום פלילי של אלימות בעל כלפי אשתו (עתירה למתן צו ביניים - העתירה נדחתה).
העותר עומד לדין בבימ"ש השלום בעבירות של אלימות כלפי אשתו והוא מפנה עתירה זאת נגד החלטות ביהמ"ש בשני עניינים. זכותו לעיין בחומר חקירה ובקשה להקליט את הדיונים במשפטו. במסגרת עתירתו ביקש העותר צו ביניים שימנע בעד בימ"ש השלום לקיים את הדיון שנקבע למחרת יום הדיון בעתירה. הבקשה נדחתה.
משפטו של העותר מתנהל מאז שנת 94 ובמשך השנים העלה חדשות לבקרים טענות ומענות בצד בקשות לדחיות בניהול המשפט. לעניין חומר החקירה קבע ביהמ"ש כי ניתנה לעותר אפשרות לעיין בכל חומר החקירה ולהעתיק ממנו לפי הצורך ולפיכך אין מקום למנוע את קיום הדיון על יסוד טענה זו. אשר להקלטת הדיונים - העותר הגיש בקשה להרשות לו להקליט את הדיונים וביהמ"ש החליט לדחות את הבקשה. הלכה היא כי במקרה הרגיל אין למנוע מבעל דין להקליט את הדיון באולם ביהמ"ש אלא במקרה בו יש סיבות מיוחדות למנוע את ההקלטה ובמקרה כזה מן הראוי שביהמ"ש ינמק את הסירוב. במקרה דנא לא נומקה החלטת הסירוב ולפיכך אין לדעת מה סיבת הסירוב. עם זאת, אין בכך טעם מספיק למתן צו ביניים הדוחה את הדיון שנקבע למחרת יום שמיעת העתירה. העותר הביא כבר לדחיות רבות בניהול משפטו והוא פנה לבימ"ש השלום בעניין ההקלטות סמוך למועד הדיון. אעפ"כ היה אולי מקום להיענות לבקשת העותר, אילו היה חשש שייגרם לו עוול ע"י הסירוב לאפשר את ההקלטות. אך אין זה המצב. אם יתקיימו דיונים נוספים במשפטו של העותר יוכל לפנות מחדש בבקשה להקלטת הדיונים.
(בפני: השופט זמיר. 17.6.98).