ע.פ. 1242/97 - ליאור גרינברג ודרור קפלן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוד. *דחיית טענת אליבי. *חיזוק ו"דבר מה" נוסף להודייה מחוץ לכתלי בית המשפט ולהודעה שנתקבלה לפי סעיף 10א'. *חומרת העונש בעבירת שוד(מחוזי ת"א - ת.פ. 175/95 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערערים הואשמו במספר אישומים של התפרצות וגניבה מדירות ואישום אחד בשוד מזויין של אשה קשישה בבית מגוריה. הם הודו והורשעו על פי הודאתם באישומים של התפרצות וגניבה וכפרו באישום של שוד. בתום הדיון הורשעו גם בעבירת השוד. השוד בוצע כאשר באחד הערבים סמוך לשעה 30:9 צלצל הטלפון בביתה של המתלוננת המתגוררת בגפה בבית בודד ברמת השרון (להלן: הבית). סמוך לאחר מכן כבה האור בבית. המתלוננת פתחה את דלת הבית ויצאה לארון החשמל, ואז התנפלו עליה שלשה צעירים רעולי פנים ונכנסו יחד עמה לבית. השלשה דרשו מהמתלוננת כספים ומשלא שיתפה עמם פעולה קשרו אותה לכורסא היכו אותה וחבלו בגופה. לאחר כשעה וחצי של התעללות עזבו את הבית כשהם לוקחים עמם כסף מזומן ותכשיטים בשווי של מאות אלפי שקלים. המתלוננת הצליחה להשתחרר מכבליה והספיקה לראות מכונית אמריקאית בצבע כחול עוזבת במהירות את המקום.
ב. כשלשה חודשים לאחר אירוע השוד נעצרו המערערים במהלך פריצה לדירת מגורים בהרצליה. בעקבות המעצר ערכו חוקרי המשטרה חיפוש בדירתה של חברתו של דרור, עירית, ובמהלך החיפוש תפסו החוקרים מספר תכשיטים שהיו חשודים כגנובים ועירית הובאה לתישאול במשטרה. היא סיפרה לחוקריה כי היתה נוכחת במספר סיורים שערכו דרור וחבריו ברמת השרון באיזור שבו נמצא ביתה של המתלוננת. למחרת היום מסרה עירית הודעה שלפיה בפרק הזמן שבו בוצע השוד, כשלשה חודשים לפני מסירת ההודעה, סיפר לה דרור כי הוא וחבריו ביצעו שוד במקום שבו נמצא בית המתלוננת. עירית שוחררה עם סיום החקירה וסיפרה לאמו ואחותו של דרור את דבר הודעתה במשטרה והללו הנחו אותה להפסיק את שיתוף הפעולה עם המשטרה. כעבור זמן נחקרה שוב עירית בנושא אחר ומסרה הודעה נוספת בה סיפרה שדבר השתתפותם של המערערים בשוד נודע לה מפיהם בדברים שהחליפו השניים ביניהם במהלכה של שיחה שקיימו בדירתה יום לאחר השוד. כן אמרה כי דרור חזר והודה בפניה כי הוא, ליאור וחבר נוסף הם שביצעו את השוד בדירת המתלוננת.
ג. במהלך חקירת המשטרה התברר כי בליל השוד, דקות ספורות לפני שעת ביצוע השוד נרשמה במרשם בזק שיחת טלפון מן הדירה שבה מתגורר ליאור לבית המתלוננת, כאשר משך השיחה היה שניות בודדות, ואין ספק שהיא התמצתה בהרמת שפופרת מן הצד השני ותו לא, כפי שתיארה המתלוננת בעדותה. על פי הגירסה העומדת בבסיס ההרשעה, שיחה זו נועדה לברר אם המתלוננת מצוייה בביתה. כמו כן נרשמו בליל השוד סמוך לשעת ביצוע השוד שיחות מהפלאפון שהחזיק ברשותו דרור לטלפון שבדירת עירית כאשר לפי הרישום הפלאפון נמצא באותה שעה באיזור בו מצוי בית המתלוננת. השיחה היתה קצרה והיא מתיישבת עם גירסתה של עירית שדרור הודיע לה בשיחה זו כי הוא עסוק עם חברים ויאחר לבוא לדירתה. עוד הוברר כי על שם אביו של ליאור רשומה מכונית אמריקאית כחולה ולדברי האב המכונית נמצאת בדרך כלל בשימושו של בנו.
ד. המערערים העלו טענת אליבי והיא שבשעת המעשה התקיימה מסיבת הפתעה שערך חברו של דרור, אחד בשם ויקי, לרגל יום הולדתה של חברתו ובה השתתפו דרור וחברתו עירית. שורה של עדים העידו כי ראו אותו במסיבה בפרק הזמן שבו בוצע השוד. בביהמ"ש חזרה בה עירית מהודעותיה והוכרזה כעדה עויינת. בעקבות זאת נתקבלו הודעותיה לפי הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות. הגירסה המפלילה המצוייה בהודעות נמצאה מהימנה והועדפה על פני עדותה של עירית בביהמ"ש. עם זאת קבע ביהמ"ש
שלא ירשיע את המערערים על סמך עדות זו בלבד וכי דרושות גם ראיות אובייקטיביות חיצוניות התומכות בה. את הראיות האובייקטיביות מצא ביהמ"ש בשיחות הטלפוניות האמורות, ההתאמה שנמצא בין תיאור לבושם של השודדים כפי שנמסר ע"י עירית לבין זה שמסרה המתלוננת, והעובדה שהרכב שעזב את מקום השוד תואם את סוגו של הרכב והצבע שהחזיק ברשותו ליאור. באשר לטענת האליבי קבע ביהמ"ש כי אמנם 8 העדים שהעידו לא שיקרו במכוון, אך גירסתם אינה פרי זכרון אישי אלא גירסה שהתגבשה על בסיס הזנה הדדית בשיחה מאוחרת שקיימו ביניהם בעניין זה במשרדו של הסניגור ובה שוחחו על אירועי המסיבה ועל נוכחותו של דרור. בעקבות זאת הרשיע ביהמ"ש את שני המערערים בביצוע השוד וגזר להם 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר עונש של מאסר על תנאי נגד ליאור לתקופה של 9 חודשים ונגד דרור הפעיל מאסר על תנאי של 32 חודשים שמחציתם מצטברים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ה. אשר לטענות הסניגור נגד מהימנותה של עירית - על יסוד הנסיבות שבהן נמסרו הודעותיה במשטרה, כאשר אחת מהן נמסרה לאחר שבני משפחת דרור לחצו עליה שלא לשתף פעולה עם המשטרה, נשמט הבסיס מתחת לטענה כי הודעותיה "הוזנו" ע"י המשטרה. ביהמ"ש יכול היה לסמוך על הראיות האובייקטיביות התומכות בהודעות שמסרה עירית במשטרה. אשר לטענת האליבי - דחייתה נעוצה בשתיים: ראשית - היא הועלתה בשלב מאוחר עד למאוד; ושנית - "רענון הזכרון הקולקטיבי" עולה כפורחת מן הניתוח וההשוואה שערך ביהמ"ש בין תשובותיהם של העדים שנקראו לתמוך בגירסת האליבי, בדבר "נוכחותם" של דרור ועירית במסיבה מצד אחד, לבין תשובותיהם לשאלות בנושאים אחרים מצד שני. העדים סיפרו כי השתתפו בפגישה שנערכה במשרדו של הסניגור ובמהלכה שוחחו אודות טענת האליבי כשכל אחד מהם "זורק משפט" אודות אירועי המסיבה וחלקו של דרור בה. במצב דברים זה העדות שמסר כל אחד מעדי האליבי אינה נעוצה בזכרונו שלו, אלא מבטאת "זכרון קולקטיבי" שלא ניתן להעמידו במבחן ועל זה לא ניתן לסמוך ממצא בהליך שיפוטי.
ו. בבסיס ההרשעה עומדת ההודייה שקלטה עירית מפיהם של המערערים. ההודייה מוכחת באמצעות הודעתה של עירית במשטרה, הודעה שנתקבלה כראייה על פי הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות. בתור שכזו, טעונה הגירסה המוצגת במסגרתה - לרבות עצם "עשייתה" של ההודייה - "דבר לחיזוק"; כאשר ההרשעה, מכוחה של ההודייה המצוייה בה, טעונה "דבר מה נוסף" ככל הודיית חוץ של נאשם. ביהמ"ש המחוזי מצא את ה"דבר לחיזוק" וה"דבר מה" האמורים ב"ראיות האובייקטיביות" ועמדתו נכונה היא. ראיות אלו משתלבות בהודיות המערערים ותומכות במהימנותן וכוחן עימן לסילוק החששות העומדים בבסיס דרישתן של שתי התוספות, במקום שההרשעה מבוססת על הודיית חוץ של נאשם המוכחת באמרות חוץ בכתב של עד כבמקרה דנן.
ז. אשר לעונש - הסניגור טוען כי העונשים שנגזרו מופרזים לחומרה וזאת בהתחשב בגילם הצעיר של המערערים ובהשלכה הקשה שהיתה לשהייתם בכלא עד כה על בריאותם - בריאות הנפש ובריאות הגוף. גם בעניין זה נדחה הערעור. אין ערכאת הערעור מעמידה עצמה בנעלי הערכאה הדיונית לעניין מידת העונש והתערבותה מצומצמת לנסיבות שבהן הערכאה הדיונית נכשלה בטעות או שהעונש שנגזר חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות. השוד שבוצע מתאפיין בנקיטה באלימות גסה - גופנית ונפשית - כלפי המתלוננת והוא נמנה בין גילוייה החמורים של עבירת השוד. במצב דברים זה, גם אם העונש הכולל שנגזר אינו מן
הקלים בהשוואה לעונשים שנגזרו בפרשיות שוד אחרות, אין לומר עליו שהוא מופרז לחומרה.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופט קדמי. עו"ד ששי גז למערערים, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 3.2.98).
ע.א. 5397/97 - אליהוד יערי, עו"ד ואח' נגד יצחק אינדיג, עו"ד ואח'
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. בין המערערים לבין המשיבים 2-4 מתנהלים מאז שנת 1992 הליכים שעניינם פירוק השיתוף בבניין הרשום כבית משותף (להלן: "הבניין"). בחלוף השנים מינה ביהמ"ש (ביום 26.3.95) את המשיב 1 כפקיד מכירה מטעם ביהמ"ש, נערכה "התמחרות" בין המציעים ובסיומה הוכרז המשיב 5 כזוכה וכרוכש כל החלקים שהוצעו למכירה. ביום 10.4.97 הגישו המערערים בקשה כי ביהמ"ש יפסול עצמו, בנימוק כי "מדרך ניהול הדיון, ומנקיטת העמדה החד צדדית והנחרצת של כב' השופטת... נראה בעליל, כי קיים משוא פנים בולט... לטובתם של המשיבים". לביסוס טענתם זו מנו המערערים החלטות שונות בהן נדחו בקשות שהוגשו מטעמם, וטענו כי החלטות אלה מעידות על הדעה הקדומה שגיבש ביהמ"ש כלפיהם. ביום 1.8.97 דחה ביהמ"ש את בקשת הפסלות, באשר אינה מגלה עילת פסלות המוכרת בדין וכולה מבוססת על החלטות שקיבל ביהמ"ש, החלטות שלא הניחו את דעת המערערים. ביהמ"ש ציין כי תרופתם של המערערים היא בהגשת בקשת רשות ערעור או ערעור ולא בבקשת פסלות. הערעור נדחה.
ב. בקשת הפסלות נגועה בשיהוי ניכר. אין לקבל את נסיון המערערים לטעון, מחד גיסא, בהתייחס להחלטות ביהמ"ש במרוצת השנים, כי "כל אחת ואחת... נגועה בדעה קדומה" ומאידך גיסא, כי אותם דעה קדומה ומשוא פנים "העוברים כחוט השני", כדבריהם, מתגלים רק בראייה כוללנית ורטרוספקטיבית. בקשת פסלות יש להעלות מיד לאחר שדבר קיומה נודע למבקש ולא להשאירה נצורה לעת מצוא. אין להתעלם, בהקשר זה, מן העובדה שבמסגרת ההליך נשוא ערעור הפסלות, מונו מספר "פקידי מכירה", נערכה התמחרות וניתנה פסיקתה הנותנת תוקף לתוצאות ההתמחרות וכבר הועברו הנכסים בלשכת רשם המקרקעין. בנסיבות אלה דומה כי חלק הארי של ההליך כברנשלם וגם לכך נודעת חשיבות שעה שנבחנת טענת שיהוי.
ג. נימוק נוסף לדחיית הערעור הוא שבקשת הפסלות כמו גם הערעור לא נתמכו בתצהיר כנדרש בתקנה 471ג לתקנות סדר הדין. אין חולק כי יתכנו מקרים בהם אין צורך בעמידה על הדרישה הפורמלית, כי בקשת הפסלות תתמך בתצהיר. כך, לדוגמא, אם מסתמכת הבקשה על החלטה מסויימת המופיעה בכתובים, או על דברים מסויימים שנרשמו בפרוטוקול. אולם שעה שהמערערים מבססים את בקשת הפסלות ואת ערעור הפסלות על מסכת עובדתית סבוכה של החלטות, מעשים, כתבי בי"ד וכיוצא בזה, מסכת ממנה הם בוררים את הרכיבים התומכים, לשיטתם, בטענותיהם ומנפים את היתר, ושעה שהם מייחסים למשיבים מעשים בלתי חוקיים ולביהמ"ש עצימת עיניים, מן הראוי שלכל הפחות תאומת מסכת זו בתצהיר.
ד. נימוק אחר, שדי בו כשלעצמו כדי לדחות את הערעור, הוא כי אינו מגלה עילת פסלות. הטענה היסודית המונחת בבסיס הערעור היא שביהמ"ש קיבל החלטות דיוניות שגויות. אולם טעם זה כשלעצמו אינו מהווה עילת פסלות. גם העובדה שהמערערים אינם מלינים על החלטה אחת אלא על שורת החלטות, אינה יוצרת עילת פסלות. תרופתם של המערערים היא בהגשת בקשות רשות ערעור על החלטות הנראות להם שגויות או בהגשת ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לכשיינתן - אם וכאשר ימצאו לנכון
לעשות כן. אין בהחלטות ביהמ"ש דבר שממנו ניתן להסיק על קיומה של אפשרות ממשית למשוא פנים נגד המערערים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אבנר מנוסביץ למערערים, המשיב לעצמו, עוה"ד יהודה טוניק, חגי אורן, רפאל פרקש ואברהם וינס למשיבים האחרים. 12.2.98).
בש"פ 525+491/98 - מדינת ישראל נגד אביגדור אסקין
*שחרור בערובה ותנאי "מעצר בית" בעבירות קשר להצית מועדון נוער והנחת ראש חזיר בבית קברות מוסלמי(ערר על שחרור בערובה וערר נגדי על תנאי מעצר בית - העררים נדחו).
א. המשיב הואשם בשלשה אישומים. לפי האישום הראשון קשר קשר עם אחד פקוביץ ביום שאירע הפיגוע במדרחוב בירושלים להניח ראש חזיר על קברו של עז א-דין אלקסאם בבית הקברות המוסלמי הישן שליד חיפה. המעשה בוצע ע"י פקוביץ. לפי האישום השני קשרו המערער ופקוביץ קשר להצית את מועדון הנוער "דור שלם דורש שלום" בירושלים וגם כאן בוצע המעשה ע"י פקוביץ. לפי האישום השלישי קשר המשיב קשר עם פקוביץ ואדם נוסף בשם הרשטיק לבצע תכנית של שיגור ראש חזיר ובפיו קוראן לעבר הר הבית, באחד מימי חג הרמאדן בעת שמתקיימת תפילת המוסלמים בהר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב בכל שלשת האישומים, דחה את בקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים והורה לשחררו בתנאים ובכללם מעצר בית. עררה של המדינה על השחרור בערובה ועררו של המשיב על תנאי מעצר הבית נדחו.
ב. קיימות ראיות לכאורה מספיקות באשר לשני האישומים הראשונים, אך אין קיימות ראיות לכאורה באשר לאישום השלישי. הראיות לכאורה בשני האישומים הראשונים מבוססות על הודעותיו של פקוביץ במשטרה. אך הודעות אלה אינן קושרות בהכרח את המשיב לאישום השלישי. מהודעתו של פקוביץ עולה שהמשיב ידע כנראה על התכנית והזהיר את מבצעיו לבל ייתפסו ובכך "ספק ברכת הדרך, ספק רתיעה והסתייגות מן המעשה". אין בדברים אלה כדי להוסיף על התשתית הראייתית הדלילה ממילא להוכחת קשירת קשר באשר לאישום זה.
ג. העוררת שוללת כל אפשרות של חלופת מעצר בשל מסוכנותו של המשיב, מסוכנות הנובעת ממניעים אידיאולוגיים. ככלל, נגזרת מסוכנותו של נאשם מאופי המעשים עליהם הוא נותן את הדין וממעשים אסורים שנקשרו בו בעבר. כל מעשה ומעשה והסכנה הנשקפת ממנו. כל סכנה וגדריה, הצפויים והבלתי צפויים. כל סכנה והיקף פגיעתה בציבור - בציבור הקרוב לנאשם ובציבור הרחב. השאלה היא אם ניתן לתחום את מסוכנותו של המשיב רק בדרך של מעצר עד תום ההליכים או שמא יכולה חלופת מעצר למלא את מטרת המעצר. בעניין זה אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי כי ניתן להסתפק במקרה הנדון בחלופת מעצר.
(בפני: השופט י. גולדברג. עו"ד גב' אפרת ברזילי לעוררת, עו"ד נפתלי ורצבורגר למשיב. 10.2.98).בג"צ 5105/95 - אליהו מודזגברישוילי נגד התעשיה האוירית לישראל בע"מ ואח'
*התערבות בפסיקת ביה"ד לעבודה. *פירוש סעיף בהסכם קיבוצי בעניין פיטורין והתפטרות של עובד. *תום לב בהליכי פיטורין(העתירה נתקבלה).
א. העותר הינו כלכלן בעל תואר שני, עולה מברית המועצות לשעבר. הוא החל לעבוד בתעשיה האוירית (להלן: המעבידה) ככלכלן בשנת 85 והתקדם בדירוגו המקצועי. בסוף שנת 90 נמסר לעותר כי יועסק כעובד רכש וקבלנות משנה במפעל תש"ן. תפקיד זה לא היה בתחום מקצועו של העותר ואף לא נשא תקן אקדמי. העותר סבר שהתפקיד
אינו הולם את כישוריו וועד העובדים תמך בעמדתו והסכים עמו שאין הוא חייב לקבל תפקיד שאינו נושא תקן אקדמי ואינו בתחום מקצועי. ההסתדרות אימצה את עניינו של העותר והסכסוך האישי בינו לבין המעבידה הפך לסכסוך עבודה קיבוצי. איש מן הצדדים להסכם הקיבוצי לא פנה ליישוב הסכסוך בדרך הקבועה בהסכם הקיבוצי, שעיקרה פתיחת הליך בירור ובעקבותיו בוררות, במידה והליך הבירור נכשל. הוועד הינחה את העותר להמשיך להתייצב במקום עבודתו הישן.
ב. לעותר נשלחו מכתבי התראה המסבירים לו כי התייצבות במקום עבודתו הקודם אינה מהווה נוכחות בעבודה וכמוה כהיעדרות מן העבודה, ולפיכך אי התייצבותו במפעל תש"ן מלמדת על כוונתו לנטוש את עבודתו על כל המשתמע מכך. על אף קיומו של תנאי בהסכם הקיבוצי המחייב לשלוח העתקים ממכתבי ההתראה לוועד העובדים, נשלחו המכתבים במתכוון לעותר בלבד והוא הפנה את המכתבים לוועד העובדים. החל בנובמבר 90 חדלה המעבידה לשלם לעותר את שכרו והוא הגיש בפברואר 91 תביעה לתשלום שכר עבודה מולן לביה"ד האיזורי לעבודה. במרץ 91 הודיעה המעבידה לעותר כי היא רואה אותו כמתפטר החל ביום 27.2.91.
ג. הדרך לפיטורי עובדים במשיבה הוסדרה בהסכם הקיבוצי. הפיטורין תלויים בהסכמת ועד העובדים ובאין הסכמה כזו בהחלטה של בורר. באוקטובר 91 פנתהההסתדרות לביה"ד האיזורי לעבודה ותבעה החזרת העותר לעבודה. הליך זה אוחד עם תביעת העותר לתשלום שכר העבודה. ההסתדרות טענה כי המעבידה שיבצה את העותר לתפקיד שאינו הולם את דירוגו ואת כישוריו כדי להביאו להתפטר מעבודתו וזאת מבלי ליידע את ועד העובדים כנדרש לפי ההסכם הקיבוצי. עוד נטען כי ההודעה שנשלחה לעותר שרואים אותו כמתפטר נעשתה בניגוד להסכם הקיבוצי, שכן לא ניתן לראות בעובד כמי שנטש את עבודתו, בשעה שידוע למעבידה כי העותר נעדר מעבודתו על פי הוראות ההסתדרות. מאידך הסתמכה המעבידה על סעיף 77(ד) להסכם הקיבוצי שבו נקבע כי "עובד הנעדר מהעבודה ללא רשות תקופה ארוכה מ-7 ימים יקבל מכתב התראה אשר העתק ממנו ישלח לוועד העובדים, ובו יאמר שאם תוך 7 ימים מתאריך שליחת מכתב ההתראה בדואר רשום אליו לא יחזור לעבודתו ו/או לא יודיע על סיבה מספקת... המצדיקה את היעדרותו, ייחשב כמי שהפסיק עבודתו... מרצונו...".
ד. ביה"ד האיזורי מצא כי העותר שימש לוועד העובדים ולמעבידה כ"כלי משחק" זה כנגד זה, וסבר כי לו פעלו שני הגופים בצוותא ניתן היה להגיע להסדר נאות בעניינו של העותר. עם זאת הגיע ביה"ד לכלל מסקנה כי בהפעילה את סעיף 77(ד) פעלה המעבידה במסגרת ההסכם הקיבוצי ומשלא התייצב העותר לעבודה התמלאו התנאים שבסעיף זה והעותר נחשב כמתפטר. זאת, מכיוון שהוועד ידע על מכתבי ההתראה שנשלחו לעותר אם כי המעבידה פעלה שלא כהלכה שלא שלחה לו את העתקי המכתבים.
ה. ההסתדרות והעותר ערערו לביה"ד הארצי. ההסתדרות טענה כי העותר פוטר שלא כדין וכי סעיף 77(ד) כלל אינו חל על מקרה זה. המעבידה טענה כי בסעיף 77(ד) הוסכם שהיעדרות של עובד תחשב כהתפטרות והגם שלהיעדרות זו אחראי ועד העובדים היתה המעבידה רשאית לפטר את העובד. ביה"ד הארצי קבע כי בהיעדרותו מן העבודה לא התכוון העותר להביע את רצונו שלא להמשיך לעבוד עוד בשירות המעבידה, וכי המעבידה היא זו אשר פיטרה אותו בשל היעדרותו. ואולם, ביה"ד הארצי סבר כי סעיף 77(ד) מסמיך את המעבידה לפטר עובד שנעדר מעבודתו, למרות שנכתב בו במפורש כי היעדרות עובד בתנאים מסויימים תחשב כהתפטרות. ביה"ד סבר איפוא כי העותר פוטר כדין ודחה את הערעור. העתירה לבג"צ נתקבלה.
ו. באשר לפירוש סעיף 77(ד) - ביה"ד הארצי לא עיגן את המשמעות שנתן לסעיף זה במילותיו המפורשות של הסעיף, ועל אף הלבוש הפרשני שהלביש את מסקנתו, הרי שבפועל התערב בתוכן הסעיף ממש. התערבות זו העניקה למעבידה פררוגטיבה - שנשללה ממנה בהוראות ההסכם הקיבוצי הנוגעות לפיטורי עובדים - לפטר עובד שנעדר מעבודתו על פי שיקול דעתה הבלעדי, בניגוד להוראות האחרות הנוגעות לפיטורי עובדים המצריכות מו"מ עם ועדי העובדים. עיקר העיקרים בפירוש חוזה טמון בהתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים כפי שזה בא לידי ביטוי בחוזה ובנסיבותיו. במקרה שלפנינו עולה בבירור הן מלשון סעיף 77(ד) והן מהנסיבות ומהתנהגות הצדדים, כי כוונתם היתה לקבוע בהסכם הקיבוצי תנאים אובייקטיביים בהם תחשב היעדרות עובד מעבודתו כהתפטרות מצידו. זאת להבדיל מפיטורים מצידה של המעבידה - לרבות פיטורים בשל הפרת משמעת ע"י היעדרות ללא רשות או אף בעטייה של הרשעה בעבירה שיש עמה קלון אליהם מתייחסות בין השאר ההוראות הקבועות בהסכם הקיבוצי בנוגע לסוגיית הפיטורים. כוונת הצדדים בסעיף 77(ד) לא היתה לקבוע דרך נוספת לפיטורי העובדים, אלא להסכים על צורת התנהגות של עובד שתחשב כהתפטרות.
ז. המעבידה כתבה לעותר שהיא רואה אותו כמתפטר ואין אפשרות להפוך לאחר מעשה מלים מפורשות אלה להודעת פיטורין. אף עמדת הצדדים בדיונים בפני שתי הערכאות הקודמות היתה כי סעיף 77(ד) מסדיר התפטרות של עובד בדרך של היעדרות מן העבודה והמחלוקת התמקדה בשאלה אם בנסיבות המקרה חל סעיף זה אם לאו. המסקנה היא שלא היה יסוד להתערבות ביה"ד הארצי בהסדר החוזי הקבוע בסעיף 77(ד) ולתת לו פירוש משלו.
ח. השאלה היא אם הסעיף כלשונו חל על עניינו של העותר והתשובה לכך היא בשלילה. תכליתה של הוראת סעיף 77(ד) היא לקבוע נסיבות עובדתיות המלמדות כי העובד החליט להפסיק את קשרי העבודה עם המעבידה. התנאי המרכזי בסעיף 77(ד) הינו היעדרות ללא סיבה מספקת וזה תנאי מרכזי שבלעדיו אין להחיל את הסעיף. אכן, ההחלטה אם הסיבה היא בגדר סיבה מספקת נתונה בידי המעבידה, ואולם כנגד זכות זו מוטלת על המעבידה החובה לערב את ועד העובדים בעניין כדי שוועד העובדים יוכל לברר מהי סיבת ההיעדרות ואם לדעתו סיבת ההיעדרות מוצדקת. בענייננו נעדר העותר מעבודתו ללא רשות. ועד העובדים ידע על דבר קיומם של המכתבים שנשלחו אליו. כך שבעובדות יש כדי למלא אחרי תנאי סעיף 77(ד) על פי פירושם המילולי, אך פירוש תכליתי של ההוראה מוליך למסקנה שהסעיף אינו חל. זאת משום שלא מדובר כאן על מעשה אינדיבידואלי שממנו ניתן ללמוד על רצונו הברור של העובד לנתק את קשרי העבודה עם המעבידה, כי אם על סכסוך עבודה קיבוצי שוועד העובדים היה שותף מלא לו. בגדר סכסוך זה לא נעדר העותר מעבודתו מתוך החלטה אישית, ואין לומר שההיעדרות מלמדת על רצונו להתפטר.
ט. לא זו אף זאת. במקרה שלפנינו הופרה חובת המעבידה למלא אחר ההסכם הקיבוצי בתום לב ובדרך מקובלת. המעבידה ידעה שהוועד הכריז על סכסוך עבודה כדי לשנות את שיבוצו של העותר וכי הוועד הינחה את העותר לשבות מעבודתו. המעבידה ידעה שהעובד נעדר מעבודתו בשל הנחייה זו. בנסיבות אלה, לא הוטלה החובה לפתוח בהליכים לישוב הסכסוך רק על שכמו של ועד העובדים, כי אם גם על כתפי המעבידה, שנמנעה במתכוון מליידע את ועד העובדים על צעדיה והתייחסה להיעדרות העותר במנותק מסכסוך העבודה הקיבוצי. כך נהגה המעבידה שלא בתום לב ואין נפקא מינה אם גם ועד העובדים נהג שלא בתום לב.
י. אשר לתוצאת הפיטורין הבלתי מוצדקים - כעקרון אכן לא היתה ההסתדרות מנועה מלדרוש את אכיפת ההסכם והחזרת העותר לעבודתו. ברם, סעד של אכיפה מותנה באפשרות לקיימו ובכך שלא יהא זה בלתי צודק להורות על ביצוע ההסכם. בענייננו אין זה צודק, ואולי אף בלתי אפשרי מבחינה מעשית, לכפות על המעבידה להחזיר את העותר לעבודתו שנים רבות לאחר שפוטר שלא כדין. זאת, כאשר בנוסף לכך ידוע שבמהלך שנים ארוכות אלו נאלצה המעבידה לפטר אלפי עובדים. לפיכך כל שנותר לעותר במקרה זה הוא סעד של פיצויים בגין פיטוריו שלא כדין. על כן יוחזר התיק לביה"ד האיזורי לעבודה שיפסוק בדבר הפיצויים המגיעים לעותר עקב פיטוריו שלא כדין.
יא. אשר להתערבות בג"צ בפסקי הדין של ביה"ד לעבודה - אין בג"צ מתערב בפסקי דין אלה אלא במקרים חריגים, והוא כאשר פסה"ד של ביה"ד לוקה בטעות משפטית מהותית והצדק דורש לתקן את הטעות. בענייננו החליט בג"צ להתערב משום שלדעתו נפלה בפסה"ד של ביה"ד הארצי טעות משפטית מהותית. הטעות נפלה בפירוש שביה"ד נתן לסעיף 77(ד) להסכם הקיבוצי. טעות זו, המוציאה מקרא מידי פשוטו ומסכלת את תכלית הסעיף, מתייחסת לקבוצה רחבה של מקרים, ולא רק מקרים הנתפסים ע"י ההסכם הקיבוצי הנדון. הטעות גורמת, בנסיבות המקרה, עוול ממשי לעותר. הוא פעל על פי הנחייה של ועד העובדים כאילו היה כלי משחק בידי הוועד ובסופו של דבר מצא עצמו, בגלל התנהגות שלא בתום לב מצד המעבידה ומצד הוועד, מפוטר מעבודתו. משמע, לא רק טעות יש כאן, אלא גם אי צדק. צירוף הנסיבות מצדיק את התערבות בג"צ בפסק דינו של ביה"ד הארצי לעבודה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. העותר לעצמו, עוה"ד חיים ברנזון וגדעון רובין לתעשיה האוירית, עו"ד דוד ישראלי להסתדרות. 12.2.98).ע.פ. 4301/97 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (רצח ואינוס ע"י נער בן 16)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בעבירות של רצח ואינוס. בעת המעשה היה בן 16. הוא נסע עם חברו המבוגר ממנו לחולון כשהם מצויידים בסכין במטרה לחטוף יצאנית וליהנותמשירותיה המיניים ללא תמורה. הם פגשו במנוחה והובילו אותה ליער בן שמן, שם שדדו ממנה את כספה. היא נכנעה לכל דרישותיהם המיניות של השניים, שכללו יחסי מין בכל מיני צורות. לאחר מכן הוציאו את המנוחה מהרכב, קשרו אותה לעץ ואספו זרדים כדי להציתה בעודנה בחיים. החבר שפך על המנוחה חומר דליק אך לא עלה בידו להצית את המנוחה. לפיכך התירו אותה מחבליה גררו אותה לעבר סלע שהיה במקום ושם המשיכו להתעלל בה כשהחבר חונק אותה בגרונה במוט ברזל והמערער בועט בה בכל גופה. לאחר מכן כיסו אותה בזרדים והציתו אותה. המנוחה צעקה כל העת ואף הצליחה להשתחרר, אך השניים המשיכו במעלליהם עד להשלמת מעשה הרצח.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמעשה כשלעצמו הצדיק הטלת העונש המקסימלי, אך לא עשה כן עקב גילו של המערער, מצבו הנפשי, על רקע הסוציו-אקונומי שלו וחלקו במעשה. מדובר בילד מוכה שהתגולל במוסדות ואם כי הוא כשר לעמוד לדין, הריהו סובל מהפרעות אישיות חמורות שבעטיין מפתח קשרי תלות עם אנשים אחרים. כך קרה ביחסיו עם חברו לפשע. ביהמ"ש המחוזי קיבל כי מצבו של המערער אינו רחוק מרחק רב ממחלת נפש. בפועל קבע ביהמ"ש שחלים על המערער הקריטריונים המנויים בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. יחד עם זאת קבע כי המערער שמר על מידה מסויימת של כושר הרצון וההחלטה לגבי עלילות הפשע, ואף הבין את הרווח הצפוי לו מחיסולה
של המנוחה ומטשטוש עקבות הפשע, כך שלא ירצה את המאסר המגיע לו. ביהמ"ש גזר למערער 15 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ג. קיים ביסוס מלא לממצאי ביהמ"ש המחוזי, הן מבחינת העובדות והן מבחינת הערכתן, לרבות לעניין הקביעה שהמערער שמר לעצמו בכל עת המעשה מידה מסויימת של שיקול דעת וחופש רצון. המעשה יוצא דופן באכזריותו ובנסיבותיו והוא מחייב תגובה עונשית הולמת גם כאשר מדובר בקטין הסובל מהפרעות אישיות וקשות. אין מדובר כאן רק במעשה רצח אלא בעבירות מיניות קשות. בחוות הדעת המקצועיות שהוגשו מטעם המערער לא נסתרה החזקה, העולה מן העובדות כפי שהוכחו, בדבר מסוכנותו של המערער. ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון במידה מספקת את הנסיבות האישיות ואת הנסיבות הנפשיות שבגדרן בוצעה העבירה. העונש הוא אמנם חמור אך הוא מאזן כראוי בין כל שיקולי הענישה הנוגעים לעניין.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. עוה"ד קנת מן וגב' נגה שבט למערער, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 4.2.98).בש"פ 734/98 - מדינת ישראל נגד חאדר עניסי
*ביטול שחרור בערובה בעבירה של גניבה ונסיון לדרוס שוטר תוך כדי בריחה(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
א. המשיב ושניים אחרים הואשמו בשתי התפרצויות למפעל לייצור מדי מים וגניבת מדי מים בסכומים נכבדים. בהתפרצות האחרונה שימש המשיב, לפי החשד, כנהג משאית שעליה הוטענו מדי המים הגנובים. כאשר עמדו המשיב והשניים האחרים לעזוב את תחומי המפעל יצאו אליהם אנשי מארב משטרתי ואחד השוטרים שנמצא במסלול תנועת המשאית סימן לנהג - המשיב - לעצור. המשיב לא ציית והסיע את המשאית במהירות רבה לעבר השוטר כשהוא מאיים לדורסו. המשאית המשיכה בנסיעה מטורפת כשנהגה מתעלם מתמרורי "עצור" ומרמזורים אדומים, מטפס על מדרכות ומעמידבסיכון חמור את המשתמשים בדרך ואת הולכי הרגל. כך הגיעה המשאית אל מחסום צה"ל לפני ג'נין. המשאית פרצה את המחסום ונעלמה בשטח האוטונומיה. למחרת היום התייצב המשיב במשטרה והתלונן שהמשאית שהיתה ברשותו נגנבה ממנו. בשל התנהגותו בשלב הבריחה יוחסו למשיב בנוסף לעבירות ההתפרצות והגניבה גם עבירות של הפרעה לשוטר, אי ציות לתמרורים, ובשל מסירת התלונה על גניבת המשאית, כביכול, יוחסה לו גם עבירה של מסירת ידיעות כוזבות. עם הגשת כתב האישום נגד המשיב ושני שותפיו ביקשה המדינה את מעצר המשיב עד תום ההליכים, וביהמ"ש דחה את הבקשה. הערר נתקבל.
ב. הסניגורית טוענת כי אין "ראיה לכאורה" להוכחת זהותו של המשיב כמי שהשתתף בהתפרצות. טענה זו יש לדחות. אין מחלוקת שהמשיב החזיק במשאית ביום המקרה. הוא זוהה ע"י שומר המפעל - ששיתף פעולה עם הפורצים - וע"י השוטר שהועמד על ידו בסכנת דריסה. בפי הסניגורית טענות בדבר משקלו של הזיהוי, אך בשלב זה אין בכוחן של טענות אלה כדי להשמיט את הבסיס מתחת לקיומה של "ראיה לכאורה" כאמור. עמדת התביעה בדבר קיומה של עילת מעצר ושלילת האפשרות להסתפק בחלופת מעצר מקובלת היא. למשיב עבר פלילי עשיר ומגוון ובריחתו הפראית והמסוכנת על רקע עבר זה, מקימה בסיס נאות לקיומה של "מסוכנות לבטחון הציבור" ולחשש של "שיבוש הליכי משפט". אופייה של המסוכנות כפולת הפנים - המתחייבת מהתנהגותו של המשיב על רקע עברו הפלילי - שוללת מחלופת מעצר את כוחה להשיג את תכלית המעצר שהיא במקרה דנן קידום פניהן של הסיכון לפגיעה "בבטחון הציבור" ושל החשש לנקיטה בצעדים ל"שיבוש הליכי משפט".
ג. אשר לטענת האפליה של המשיב, אם יעצר, לעומת שני הנאשמים האחרים ששוחררו בערבות - הטענה לאו טענה היא בהתחשב באופיין של העבירות המיוחסות לשני האחרים. שניים אלה אינם מואשמים באחריות להתנהגות המסוכנת והמסכנת של המשיב במהלך הבריחה וכל העבירות המיוחסות להם מצויות בתחום סמכותו של בימ"ש השלום. לא באפלייה מדובר כאן אלא בהבחנה המתחייבת מאופיין של העבירות.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' אתי כהנא לעוררת, עו"ד גב' תמי אולמן למשיב. 3.2.98).
רע"א 8970/96 - מנהל מס רכוש חיפה נגד מפרם בע"מ
*שטח בנוי" במגרש לצורך פטור ממס רכוש(מחוזי חיפה - ע"ש 451/95 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. למשיבה קרקע באיזור התעשיה בקרית ביאליק, בשטח כולל של 7,283 מ"ר, ועליה בניינים בשטח של כ- 1,434 מ"ר. בנוסף, שטח של 1,130 מ"ר סלול אספלט ובטון. השאלה שבמחלוקת היא אם יש לראות את השטחים הסלולים כשטח מבונה, דהיינו כחלק מבניין כמובנו בחוק מס רכוש וקרן פיצויים, אם לאו. הגדרת "קרקע" שעליה מטיל החוק חובת תשלום מס רכוש, היא "קרקע שעליה בניין ששטחו הכולל פחות מ-%30 מהשטח הכולל שהיה מותר לבנות לפי תקנות התכנון והבנייה...". אם השטחים הסלולים הינם חלק מ"בנין" הרי השטח הכולל של ה"הבנין" עולה על %30 מהשטח שניתן לבנות, ואילו אם אין השטחים הסלולים חלק מבניין הרי השטח הבנוי אינו עולה על %30 ולפיכך הקרקע שאינה מבונה חייבת במס רכוש. ועדת הערר לפי חוק מס רכוש קבעה שהשטחים הסלולים, אף כי הם טפלים, מבחינת השימוש, לבניינים, אינם מהווים בניין, ואילו ביהמ"ש המחוזי קבע שהשטחים הסלולים מהווים חלק מן הבנין. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. על פי פשוטם של דברים ועל פי המובן הרגיל בלשון בני אדם, שטח מכוסה אספלט או שטח מרוצף, אינם נחשבים לבניין. גם אינם נכללים בהגדרת בניין בחוק כפי שצוטט לעיל. ברוח זו פסק גם ביהמ"ש העליון במספר מקרים.
ג. בינתיים תוקנה הגדרת בניין במועד שלאחר המועד נשוא הערעור, ולפי התיקון הגדרה של "בניין" הינה "כל מבנה או בניה... ובלבד ששטחם נכלל בחישוב אחוזי הבניה המנוצלים המותרים בקרקע על פי תקנות התכנון והבניה". על פי הנוסח המתוקן שטחים סלולים לא יחשבו לבניין שכן אינם נכללים בחישוב אחוזי הבניה. תיקון ההגדרה יכול להתפרש כבא לשנות את המצב הקודם לו ויכול שיתפרש גם כבא להבהיר. בענייננו יש לומר כי התיקון בא להבהיר ולא לשנות מן המצב שקדם לו.
ד. המשיבה טוענת כי מטרת הטלת המס על קרקעות פנויות היא עידוד ניצולן על פי התוכניות החלות על הקרקע, שכן הטלת מס על קרקעות פנויות תעודד בניה. לאור תכלית זו, כך הטענה, אם מנוצלת קרקע על פי יעודה לתעשייה ניצול אופטימלי אין למסותה. בענייננו, ניצול החלקות הוא לתעשייה ובמסגרת זו נדרשים שטחים לעבודה שיהיו מצופים אספלט או ריצוף וזה הניצול הראוי של החלקות לצרכי תעשייה. גם קו טיעון זה יש לדחות.
ה. מטרתו של החוק בהטלת מס על קרקעות אינה אך עידוד ודירבון בנייה על קרקעות פנויות המיועדות לבנייה. מטרת החוק היא הטלת מס על קרקעות כדי לספק מקור הכנסה למדינה ללא קשר לשאלת אופן ניצול אפשרויות הבנייה על הקרקע. התכלית של דירבון הבנייה על קרקעות פנויות אינה אלא תכלית משנית.
(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, י. גולדברג. החלטה - השופט אור. עו"ד עמנואל לינדר למבקש, עו"ד נח ליפשיץ למשיבה. 10.2.98).
בש"פ 626/98 - מדינת ישראל נגד חיים נגר
*שחרור בערובה בעבירה של הריגה ונהיגה בלתי זהירה כאשר הנאשם ברח מהארץ והוסגר(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה פרט להחמרה בתנאי שחרור).
א. בשנת 93 הואשם המשיב בעבירה של הריגה בנהיגה בלתי זהירה בכביש הערבה בה מצאו את מותם שלושה בני משפחת בן פורת. בפרטי האישום נאמר כי המשיב נהג ברכבו למרות שידע שמערכת הבלמים פגומה ואינה מאפשרת עצירת חירום וכי נהיגתו עלולה לסכן חייהם של אחרים. מספר ימים לאחר התאונה שוחרר המשיב בערבות של 5,000 ש"ח והוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ. המשיב נמלט לארה"ב ובמשך שנים מספר חי בארה"ב כאשר הוא מתחזה לאדם אחר והועסק כנהג משאית. בינואר 97 הסתבך בהתקוטטות עם נהג אחר ודקר אותו, נדון לשנת מאסר ומשסיים את תקופת המאסר בנובמבר 97 הוסגר לישראל. ביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים והורה לשחררו בערובה. הערר נדחה.
ב. אין מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב וקיימת עילת מעצר לנוכח סכנת ההימלטות מן הדין, אך נותרה להכרעה השאלה אם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופת מעצר. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הימלטות המשיב מן הארץ בעת שהיה בגיל 21, רווק, לאחר שחרור מצה"ל, כשפחד מאימת הדין, אינה משליכה על המצב כיום כאשר הוא יותר בוגר, נשוי ואב לילדה, ואשתו, אחותו והגיס נוטלים על עצמם התחייבות הדדית, תוך הפקדת סכום כספי משמעותי של 100,000 ש"ח, וערבות עצמית של 150,000 ש"ח העשויים ליצור בסיס איתן המצמצם את הסיכון של המלטות מן הדין. אכן, המשיב הוכיח בעבר שהוא מסוגל להתחמק מהליכי שפיטה בדרך של זיוף תעודת זהות וקבלת דרכון חדש תחת זהות בדויה, אולם אין המצב כיום דומה למצב שהיה אז. למשיב אין עוד אפשרות לשוב לארה"ב לאחר שהורשע שם בפלילים, וגם הנסיבות האחרות השתנו כפי שצויין בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. לפיכך יש להותיר על כנה את החלטת ביהמ"ש המחוזי ובלבד שההפקדה במזומנים תעמוד על 150,000 ש"ח.
(בפני: השופט י. גולדברג. עו"ד גב' נאוה בן אור לעוררת, עו"ד אילון אורון למשיב. 5.2.98).בש"פ 744/98 - מדינת ישראל נגד ראובן בסטקר
*אימתי יש צורך בהארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי התיקון בחסד"פ (סעיף 62) כאשר ניתנה הכרעת הדין ולא גזה"ד בתוך תקופת 9 החדשים או בתקופת הארכה לפי הסעיף הנ"ל(בקשת להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב הואשם בעבירות מין במשפחה, תקיפה, סחיטה, אינוס ותקיפת קטין וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. משפטו של המשיב לא הסתיים בזמן הקבוע בחוק וביהמ"ש הורה על הארכת מעצרו למשך חודשיים מיום 3.11.97. בו ביום ניתנה הכרעת הדין בה הורשע המשיב. גזר דין טרם ניתן עד היום, והמשיב מוחזק במעצר על אף שחלפה תקופת ההארכה. בעלי הדין סוברים כי לנוכח לשונו של סעיף 61לחסד"פ, עם מתן הכרעת הדין שוב אין צורך בהארכת המעצר והוא נותר בתקפו עד למתן גזר הדין. במצב דברים זה, הגשת הבקשה להארכה פורמלית של המעצר נעשתה "למען הסר ספק" וב"כ המשיב נתן הסכמתו להארכה. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה כאשר הוחלט שאכן יש צורך בהארכה.
ב. סעיף 61 לחסד"פ מלמד, כי עניינו ב"שחרור באין הכרעת דין" להבדיל מלשונו של סעיף 53 לחסד"פ שדיברה ב"שחרור באין פסק דין". על פי לשונה אומרת המגבלה של סעיף 61 כי אין להחזיק נאשם במעצר מעבר לתשעה חודשים ללא מתן "הכרעת דין". במצב דברים זה, כשלא ניתנה הכרעת הדין לפני תום התקופה האמורה והתביעה מבקשת להמשיך ולהחזיק את הנאשם במעצר, יש לבקש הארכה על פי סעיף 62. מאידך,
אם ניתנה הכרעת דין לפני שחלפו תשעה חודשים לא חלה המגבלה של סעיף 61 וניתן להמשיך ולהחזיק את הנאשם במעצר עד למתן גזר הדין ללא צורך בהארכה. אולם, תוצאה זו חלה רק מקום שהכרעת הדין ניתנה בתוך תקופה תשעת החודשים הקבועה בסעיף 61, ולא במקום שהוארך המעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים והכרעת הדין ניתנה בתקופת ההארכה. זאת, משום שתקופות ההארכה הן תקופות "קצובות" ותוקפן פג עם חלוף הזמן ש"נקצב". במקרה שבפנינו ניתנה הכרעת הדין בתקופת הארכה ועל כן צריך היה לדאוג להארכת המעצר עם סיומה של תקופת הארכה.
(בפני: השופט קדמי. 4.2.98).
ע.פ. 7394+7381/97 - צבי אברהמי, רו"ח ויפה גולן נגד ישראל פרי, עו"ד והארגון למימוש האמנה על בטחון סוציאלי
*ביטול החלטת שופט לפסול עצמו(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).
א. המשיב 2 עוסק במתן שירותים להשגת זכויות פנסיה בהתאם לאמנה על בטחון סוציאלי (ישראל-גרמניה). המשיב הראשון הוא יו"ר מועצת המנהלים של הארגון והמערערים הם עובדיו לשעבר של הארגון. המשיבים הגישו נגד המערערים קובלנה פלילית שעניינה עבירות על חוק הגנת הפרטיות ועבירות על חוק איסור לשון הרע. במהלך הדיון נחקר המשיב והעיד עדות מסויימת והשופטת קבעה "אינני מאמינה כי הדברים שנאמרו על ידי (המשיב)... הם פרי של טעות. התרשמתי כי הקובל (המשיב) הוא אדם ממולח ביותר... והוא לא היה חוזר פעמיים על אותה טעות... כל טענה... היא נסיון לטשטש את הנאמר והתרשמתי כי אין הוא דובר אמת". בעקבות אי הגשת חוזה מסויים החליטה השופטת למחוק את כתב האישום נגד המערערים וחזרה על דבריה בדבר אמינות הקובל ואמרה כי הקובל משקר. המשיבים ערערו לביהמ"ש המחוזי, הערעור נתקבל ברוב דעות והדיון הוחזר לשופטת. המשיבים הגישו בקשה לפסילת השופטת והיא החליטה לפסול עצמה. היא ציינה בהכרעתה כי בעבר קבעה קביעות ברורות לגבי אמינותו של המשיב על יסוד התרשמותה הישירה הימנו, והתרשמות זו נוטעת בה חשש כי יהיה בה כדי להשפיע על התרשמותה ממנו בעתיד ועל כן לא מן הראוי שהיא תדון בתיק. הערעור נתקבל.
ב. דיני פסילת שופט מבוססים על אפשרות ממשית לדעה קדומה ואינם סובבים סביב תחושתו הסובייקטיבית של השופט, כפי שאינם מעוגנים בתחושתו הסובייקטיבית של הצד המבקש לפסול אותו. נקודת המוצא והנחת היסוד היא כי נדרשת הוכחה אובייקטיבית של אפשרות ממשית למשוא פנים בניהול המשפט. בנסיבות המקרה דנא, אין בקביעותיה של השופטת בדבר אמינות המשיב משום חריצת דין מוקדמת, בחזקת "משחק מכור". חזקה על שופט מקצועי כי יוכל להתגבר על עמדות קודמות שהביע, ולעשות משפט צדק משהוחזר אליו הדיון. אכן, אין מדובר כאן במקרה של אי פסילה עצמית, אלא דווקא במקרה של פסילה עצמית, ועל כן יש לתת, ללא ספק, משקל להערכתו העצמית של השופט את המצב, אך להתחשבות בעמדת השופט יש גבולות, שהרי הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן. בנסיבות העניין לא התקיימה התשתית העובדתית הנדרשת להעלאת חשש ממשי למשוא פנים ולא היה מקום לפסילה העצמית.
(בפני: הנשיא ברק. עוה"ד א. גניהר ור. שנקר למערערים, עוה"ד מ. קירש וד. שטיר למשיבים. 12.2.98).
רע"א 7545/97 - וטו חברה קבלנית לבניה בע"מ נגד דניאל דוקוב
*תיקון והשלמה של פסק בוררות ע"י בורר(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. המשיב יזם הקמת בתי מגורים בעתלית והמבקשת קיבלה על עצמה את הקמת הבתים. בין בעלי הדין התעוררה מחלוקת בשאלה אם חייבת המבקשת לבצע - תמורת הסכומים שקיבלה מכל אחד מרוכשי הבתים - רק את עבודות הפיתוח הפנימיות של כל אחד מן המגרשים או שעליה לבצע גם את עבודות הפיתוח שמחוץ למגרשים. המחלוקת הועברה להכרעת בורר שאימץ את גירסת המשיב. מתוך חלקו האופרטיבי של הפסק ניתן היה אולי ללמוד כי לעניין התשלום אימץ הבורר את גירסת המבקשת, והמשיב פנה אל הבורר בבקשה לתקן את הפסק. הבורר נעתר לבקשה וב"השלמה לפסק בוררות" תיקן את פסק הבוררות ע"י החלפת מלים מסויימות במלים אחרות שביטאו את תמיכתו בגירסת המשיב לעניין התשלום. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המבקשת לבטל את התיקון והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. על פי חוק הבוררות רשאי הבורר לתקן או להשלים את פסק הבוררות על פי פניית בעל דין אם הפסק היה לקוי באחד מאלה "נפלה בפסק טעות סופר, פליטת קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס... וכיוצא באלה...". נוסח זה שונה בעניינים מספר מנוסחו של סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט לעניין תיקון טעות בפסק דין. בסעיף 81 לחוק נאמר כי ביהמ"ש רשאי לתקן פסק אם נפלה בו "טעות". צויין כי המשמעות של "טעות" הינה טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס וכיוצא באלה. השוואת הסעיפים מלמדת כי סמכותו של הבורר לתקן פסקו משתרעת על תחום רחב יותר מן התחום שעליו משתרעת סמכותו של ביהמ"ש לתקן את פסק דינו. לבורר ניתנה סמכות לא רק "לתקן" את פסקו אלא גם "להשלים" אותו. הרחבת סמכות התיקון בענייני בוררות מבטאת מגמה "להציל מכליה" את פסק הבוררות וע"י כך למנוע התדיינויות נוספות.
ג. בענייננו עולה מפסק הבוררות כי הבורר אימץ את גירסתו של המשיב. מלבד הגיונו של פסק הבוררות כולו, המבסס את התוצאה "האמיתית", כפי שביטא אותה הבורר בתיקון לפסק הבוררות, יש לתוצאה זאת ביטוי גם באמירות שונות של הבורר. בתקנו את פסק הבוררות הבהיר הבורר את כוונתו האמיתית ובעשותו כן פעל במסגרת סמכותו לתקן את הפסק.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד דורון רז למבקשת, עו"ד שלמה אבני למשיב. 12.2.98).
ע.א. 4316/96 - ישי פלולי נגד שושנה פלולי
*מזונות. *אימתי האשה "עולה עמו" למרות שעזבה את דירת המגורים המשותפת. *קיזוז הכנסות האשה מנכסי מלוג. *קיזוז הכנסות שאשה יכולה להשתכר אם תצא לעבודה(מחוזי י-ם - תיק מ"א 528/94 - הערעור נדחה).
א. המערער והמשיבה נישאו בשנת 62 ובתקופת נישואיהם נולדו להם 4 בנות. הנישואים לא עלו יפה והמשיבה הגישה, בשמה ובשם אחת הבנות, שהיתה קטינה באותה עת, תביעת מזונות נגד המערער. במאי 90 ניתן פס"ד שבו נפסק כי הבעל ישלם לאשה ולבת מזונות בשיעור של 1,500 ש"ח כל חודש, הוא ימשיך לשאת במלוא הוצאות החזקת הדירה ודמי המזונות יהיו צמודים למדד. כעבור שנתיים וחצי ניתן ע"י ביהמ"ש פס"ד המורה על פירוק השיתוף בין בני הזוג ובעקבות זאת נמכרה דירת בני הזוג והתמורה חולקה ביניהם וכן חולקו ביניהם כספיהם. המשיבה רכשה דירה וכן מכונית. חלפו עוד שנתיים והמערער הגיש תביעה לפטור אותו מתשלום מזונות או להפחיתם. במסגרת תביעה זו הגישה המשיבה תביעה שכנגד להגדיל את שיעור דמי המזונות.
ביהמ"ש המחוזי החליט לחייב את הבעל לשלם לאשה מזונות חודשיים בסכום של 3,500 ש"ח וכן סכום של 23,600 ש"ח עבור טיפולי שיניים. הערעור נדחה.
ב. בתביעתו טען המערער כי יש לפטור אותו ממזונות משום שבעלי הדין חיים בנפרד ואין סיכוי לשלום בית ביניהם, כי המשיבה קיבלה מחצית מן הרכוש המשותף והיא מסרבת להתגרש. לחילופין תבע להפחית את שיעור דמי המזונות משום שהבת הקטינה בגרה בינתיים ואין הוא חייב לפרנסה עוד, וכן למשיבה קורת גג משלה ולא חלה עליו חובת מדור, ומשום שהיא גרה בנפרד ואין היא "עימו" לא עומד לה הכלל "עולה עימו ואינה יורדת עימו". כן טען שיש להתחשב בשינוי נסיבות שחל אצלו בשל חיובו בפס"ד לשלם מזונות עבור שני ילדים שנולדו לו מחוץ למסגרת הנישואין בסכום של 2,500 ש"ח לחודש. המערער הוסיף וטען כי למשיבה הכנסות "פוטנציאליות" מנכסי מלוג שאותן יש לקזז ממזונותיה, אפילו לא הפיקה מהנכסים הכנסה בפועל, וכן כי לצורך קביעת שיעור המזונות יש להתחשב גם בשווי נכסיה. עוד טען כי המשיבה חייבת לעבוד ולהשתכר לפרנסתה ואם לא תעשה כן יש לקזז ממזונותיה את מעשי ידיה ה"פוטנציאליים". טעמיה של המשיבה בתביעה שכנגד היו בעיקרם כי זכותה "לעלות" עם המערער גם כאשר הם חיים בנפרד וכי הכנסותיו עלו עד לסך 10,500 ש"ח לחודש.
ג. בני הזוג הגיעו לסוף דרכם המשותפת למרות שטרם התגרשו, וביהמ"ש המחוזי קבע כי בעל פטור ממזונות אשתו רק אם האשם בהתערערות היחסים הוא באשה, וכן אם חוייבה לקבל גט וסירבה לקבלו. לפי ההלכה, אשה החיה בנפרד מבעלה ותובעת מזונותיה, עליה להראות לביהמ"ש שלא היא האשמה בכך שעזבה את בית בעלה, ולשם כך די בהוכחה קלה ביותר, "כמשקל נוצה". בענייננו הוכח כי האשה סבלה במשך השנים המשותפות עם המערער מאלימות פיזית ומהתעללויות וכן היה מהמר בכספים. כמו כן התרועע המערער עם נשים זרות ומזה שנים חדל לקיים עמה יחסי אישות. המערער ניהל "חיים כפולים" הוליד שני ילדים מחוץ למסגרת הנישואין ועובדה זו סותמת את הגולל על טענתו כי ביקש שלום בית. כך שאין לתלות את קולר האשם בהתערערות היחסים באשה.
ד. אשר לקיזוז פירות נכסי המלוג שביקש המערער - לפי קביעתו של ביהמ"ש המחוזי אין לאשה בפועל פירות מנכסי מלוג שלה, ואין לקזז את הפירות ה"פוטנציאליים" שיכולה האשה להשיג מנכסי המלוג שלה. אשר לאמור בסעיף 2א לחוק תיקון דיני המשפחה (מזונות) שלפיו "בקביעת מידת המזונות שאדם חייב לספק לבן זוגו רשאי ביהמ"ש להתחשב בהכנסותיו של בן הזוג מעבודה ומנכסים ו... גם מכל מקור אחר" - צדק ביהמ"ש המחוזי כי אין לפרש את סעיף 2א כך שיובאו בחשבון הכנסות "פוטנציאליות" של האשה. שאם לא כן, נמצא מעניקים לבעל זכויות קנייניות בנכסי המלוג של האשה.
ה. יש לדחות את טענת המערער כי יש לקזז מהמזונות את הסכומים שהמשיבה היתה יכולה להשתכר. הסוגייה של פסיקת מזונות לאשה שאינה יוצאת לעבוד לפרנסתה נדונה לא פעם בפסיקתו של ביהמ"ש העליון. המגמה העולה מהפסיקה לא היתה תמיד חד משמעית, אך במשך השנים היתה על העליונה הגישה לפיה אשה הבוחרת להישאר בביתה ולא לצאת לעבוד אינה מקפחת את זכותה למזונות. יתכנו מקרים שנסיבותיהם המיוחדות יצדיקו התייחסות שונה לכך שאשה אינה עובדת, כמו שהיה במספר מקרים שנדונו בביהמ"ש העליון, אך במקרה שלפנינו המערערת אינה צעירה ובמשך 35 שנות נשואיה לא עבדה לפרנסתה. במידה שהשתכרה היתה השתכרותה זעומה ביותר. לפיכך אין הצדקה לסטות כאן מההלכה שנפסקה בעבר שאין האשה חייבת לצאת לעבוד.
ו. אשר לחובת המדור לאחר פירוק השיתוף בדירת המגורים - חובת המערער כפי שנפסקה בפסק הדין הראשון שעליו לשאת בהחזקת דירת המגורים המשותפת לא פגה כשעברה המשיבה להתגורר בנפרד בדירתה החדשה. ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון את הוצאות החזקת הדירה החדשה בקבעו את שיעור המזונות, וכן התחשב בכך שאין הבת מתגוררת עוד עם האשה. גם בקביעה זאת אין מקום להתערב.
ז. לפי הדין העברי האשה "עולה עמו", היינו זכאית לעלות ברמת החיים עם בעלה, וזאת גם כאשר "אינה עמו" והם גרים בנפרד. זאת כאשר ברור כי המערער אשם בפירוד. צדק גם ביהמ"ש המחוזי בחייבו את הבעל בהוצאות ריפוי השיניים של האשה. אין גם להתערב בשיעור המזונות כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי על יסוד השתכרויות הצדדים וההוצאות.
ח. בבש"א 8033/96 ביקש המערער להרשות לו להגיש בערעור שני מסמכים, והם: החלטת ביה"ד הרבני שעל הצדדים להתגרש בהקדם וכן החלטת ביה"ד הרבני הגדול כי האשה חייבת בקבלת גט ואם לא תאבה לכך יש לתת לבעל היתר נשואין. החלטות אלא לא היו בפני ביהמ"ש המחוזי ועל הערכאה הדיונית לדון בהן ובהשלכותיהם. אין הן עניין לערכאת הערעור.
ט. פסק הדין ניתן מפי השופט טירקל. השופטת בייניש העירה כי את השאלה אם במסגרת קביעת שיעור המזונות ניתן להתחשב בפירות שביכולתה של האשה להפיק מנכסיה, להבדיל מהכנסה בפועל, יש להשאיר בצריך עיון. ראוי לדון בשאלה אם יש להבחין בין הכנסה בפועל להכנסה בכוח מפירות נכסי האשה בנסיבות בהן הוכח כי האשה נמנעת, ללא נימוק סביר כלשהו, מלהפיק פירות באופן המקובל והנוהג לגבי נכסים מהסוג שבידיה, מתוך מטרה יחידה להגדיל את חיובו של בעלה במזונותיה. במקרה שלפנינו לא הונחה תשתית ראייתית מספיקה לעניין נכסיה של המשיבה ויכולתה להפיק מהם פירות, ועל כן אין צורך לדון בשאלה. גם לענין היקף תחולתן של ההלכות שנפסקו בסוגיית "מעשי ידיה" של האשה אין צורך לפסוק בהתחשב בנסיבות ובעובדות שהוכחו כאן. השופטת שטרסברג-כהן הסכימה להערותיה של השופטת בייניש.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. עו"ד אברהם בארי למערער, עו"ד דב פרימר למשיבה. 9.2.98).
בש"פ 455/98 - מאיר לוי נגד מדינת ישראל
*חזקה שבעובדה בדבר החזקת סמים לצורך מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הוא רווק בן 32 המתגורר בדירתו לבדו. בחיפוש שנערך בדירתו נתפס סם הירואין בכמות של 5.5 גרם מחולק למנות ב-12 אריזות נפרדות. העורר טען שהסם אינו שייך לו, ובעניין זהותו של בעל הסם מסר גירסאות שונות בזמנים שונים. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. מתוך הראיות עולה שקמה חזקה שבעובדה כי העורר הוא זה שהחזיק את הסמים שנתפסו. אין מדובר כאן בהיעדר ראייה, כי אם בשאלה אם הראיה העולה מכך שהסם נתפס בדירתו של העורר יש בה כדי לבסס את אשמתו. בשאלה זו יחליט ביהמ"ש לאחר שישמע את כלל הראיות. בנסיבות העניין פועלת החזקה שבעובדה לחובת העורר. כמות הסם שנתפסה היתה מחולקת למנות ובכך נוצרה חזקה על פי דין כי הסם הוחזק שלא לצורך עצמי. אין גם מקום להורות על חלופת מעצר. חומרת העבירה ועברו הפלילי המכביד של העורר, בכלל זה בעבירות סמים, פועלת כנגד חלופת מעצר.
(בפני: השופט י. גולדברג. עו"ד רפאלי מלי לעורר, עו"ד גדעון סער למשיבה. 11.2.98).