רע"א 5393+5388/97 - יוסי ינוב ורמי רוזנצוויג נגד מפרק גדרם שמנים בע"מ (בפירוק) ואח'
*חקירת נושאי משרה בחברה ע"י המפרק לפי סעיף 288 לפקודת החברות(הבקשות נדחו).
א. המבקשים כיהנו כנושאי משרה בחברת גדרם שמנים בע"מ (להלן: החברה). ביוני 96 מונה לחברה מפרק, אשר במסגרת תפקידו ערך, בין היתר, חקירה פרטית לפי סעיף 288 לפקודת החברות (להלן: חקירה פרטית). חקירה זו הובילה את המפרק להגיש תובענה לחיוב המבקשים באחריות אישית לחובות החברה, או להחזרת כספים שנטלו ממנה שלא כדין (להלן: התובענה). המבקשים הגישו בקשות למחיקת התובענה על הסף בטענה כי "חקירה פרטית" בהבדל מ"חקירה פומבית" לפי סעיף 298 לפקודה, אינה יכולה להוות תשתית מספקת לנקיטת הליך לפי סעיפים 373 ו-374 שעניינם, ניהול עסקי החברה בתרמית ועבירות שנתגלו בפירוק של חברה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה והותיר את התובענה על כנה. בקשות לרשות ערעור נדחו.
ב. סעיפים 373 ו-374 לפקודה מקימים דרך דיונית מיוחדת המאפשרת לביהמ"ש להטיל על דירקטורים ונושאי משרה אחרים של חברה בפירוק, אחריות בגין פעולותיהם בניהול החברה. הדרך הדיונית הקבועה בסעיפים אלו, מקנה יתרונות ניכרים לתובע, ויש בה נחיתות פרוצדורלית למשיב. לפיכך הוצב כתנאי מוקדם להגשת תובענה לפי סעיפים אלו, קיומה של תשתית ראייתית לכאורית לצורך קבלת אישור להגשת התובענה. השאלה מה מידת הראייה המספקת אינה עומדת לדיון כאן. השאלה בענייננו היא אם חומר "חקירה פרטית" יכול לשמש תשתית ראייתית מלכתחילה. אין הצדקה להבחין בין חקירה פומבית לחקירה פרטית לעניין האפשרות להסתמך על ממצאיהן לשם הגשת תובענה לפי סעיפים 373,374 לפקודה.
ג. סעיף 288, מעניק את סמכות החקירה והדרישה, לביהמ"ש וכשההליך מתנהל ע"י ביהמ"ש כמוהו ככל הליך שיפוטי רגיל, אלא שביהמ"ש מוסמך להעביר סמכות זו למפרק, ובפועל עורך המפרק את החקירה. המפרק המתמנה ע"י ביהמ"ש פועל בעיקר כפקיד של ביהמ"ש. הנה כי כן, החקירה ה"פרטית" אינה "פרטית" על פי פשוטו של הביטוי, ולמעשה אין כל אסמכתא סטטוטורית לכינוייה כך. סעיף 298 לפקודה מאפשר לכונס הרשמי לעתור לביהמ"ש בבקשה לערוך חקירה פומבית של מייסדים ונושאי משרה בחברה, וזאת כאשר הגיש הכונס לביהמ"ש דו"ח בו צויין כי בחברה נעשו מעשי תרמית. שני מסלולי החקירה ממלאים תפקיד חיוני במימוש זכויות החברה. לפיכך דין הבקשות לרשות ערעור להידחות.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 8.2.98).
ע.א. 1153/95 - יהודה כהן נגד מגדל הנביאים בע"מ ואח'
*פירוש חוזה מכר מקרקעין(מחוזי חיפה - ת.א. 1211/88 - הערעור נדחה).
א. המשיבה בנתה מגדל של חנויות ומשרדים על מגרש של המשיבה השניה. במרץ 82, בטרם נבנה המגדל, עשו המערער והמשיבות הסכם, שלפיו התחייבו המשיבות למכור למערער "שטח או שטחים מבונים השווים לפי ערכיהם ל-%1 (אחד למאה) מכלל השטחים שייבנו" (להלן: הנכס) תמורת סך של 50,000 ש"ח. ביוני 83 נעשתה תוספת להסכם שבה הוגדר שטח הנכס ומיקומו במגדל לאמור "שטח של 225 מ"ר בקומת משרדים מ/8". נאמר בתוספת כי ירשם על שמו של המערער "חלק יחסי של השטח המשותף לדיירי השטחים בקומה מ/8 ... כ-25 מ"ר" וכי יהיה "שותף לפי חלקו היחסי בבנין בכל השטחים המשותפים ובכל הרכוש המשותף לכל דיירי הבנין". בתחילת 86
התחילו המשיבות למסור חלקים של המגדל לדיירים ולבקשת המערער למסור לו את חלקו בנכס השיבו המשיבות כי גמר עבודות הבניה במגדל הם בשלבי תכנון סופיים ואין להעריך את מועד סיום העבודות. באוקטובר 87 קיבל המערער את החזקה בנכס.
ב. לטענת המערער התברר לו במעמד המסירה כי המעליות לא הושלמו, כי בנכס לא נבנו מחיצות, מטבחון ושירותים, לא נעשה ריצוף, התקרה לא טוייחה, ולא הותקנה מערכת אינסטלציה של מים, חשמל, ביוב וטלפון. כן התברר למערער שאין בדעת המשיבות להעביר לו את חלקו היחסי ברכוש המשותף, לרבות חלק יחסי בחניון המגדל, וכי שטחו של הנכס ומיקומו אינם אלה שהובטחו לו. בתביעה שהגיש המערער תבע מהמשיבות סכום של למעלה מ-331,000 ש"ח עבור עלות השלמת הבניה, פיצוי בגין מסירת נכס שונה ממה שהובטח, פיצוי בגין האיחור במסירת הנכס וכן החזרת דמי ניהול ששילם עבור התקופה שבין קבלת החזקה לבין השלמת הנכס והשימוש בו. כן תבע עוד 50,000 ש"ח פיצוי עבור צער ועגמת נפש, ומינוי כונס נכסים לצורך רישום המגדל כבית משותף ורישום הנכס על שמו.
ג. ביהמ"ש המחוזי דחה את כל תביעותיו של המערער פרט לחיוב רישום חלקו בנכס על שמו. בפסק דינו דן ביהמ"ש המחוזי בשתי שאלות: הראשונה - האם יש לראות את העיסקה כעיסקת מכר, כטענת המערער, או שמדובר במתנה, כטענת המשיבות שהן יכולות לחזור בהן ממנה; השניה - האם קיימו המשיבות את התחייבויותיהן. לגבי שתי השאלות אימץ ביהמ"ש את גירסת המשיבות לאמור, כי מדובר במתנה וכי המשיבות קיימו את כל התחייבויותיהן למעט ההתחייבות לרישום הנכס על שמו של המערער. הערעור נדחה מן הטעם שהמשיבות קיימו את כל התחייבויותיהן.
ד. באשר לפירוש ההסכם אם היו המשיבות צריכות למסור למערער את השטח שבהסכם כשהוא "מבונה" בלבד ללא "גימור" קיבל ביהמ"ש המחוזי את גישת המשיבות. בכך אין להתערב. להסכם לא צורף מפרט ולטענת המערער חל על ההסכם חוק המכר (דירות) אשר לפי סעיף 2(א) שבו היה על המשיבות לצרף להסכם מפרט ומכיוון שלא עשו כן היה עליהן, על אף האמור בחוזה המכר, למסור לו את הנכס, על פי סעיף 5(א) לחוק המכר "כשכל דבר שצריך היה לפרט במפרט מתאים למקובל בנסיבות העניין". הואיל והסעיף מטיל על המוכרת את נטל ההוכחה בעניין זה, טוען המערער, שהמשיבות לא הרימו את הנטל ועל כן יש לדחות את פרשנותו של ביהמ"ש. טענה זו יש לדחות. אכן המשיבות לא צרפו מפרט ולפיכך חלות, לכאורה, הוראות סעיף 5 הנ"ל, אך הדבר אינו מעלה ואינו מוריד. "נסיבות העניין", כפי שקבע אותן ביהמ"ש, על פי הפרשנות ועל פי הראיות, היו שעל המערער לקבל מהמשיבות את הנכס כשהוא בנוי בלי שיכשירו את השטח לשמש משרד או משרדים. כך שגם אילו צירפו המשיבות מפרט, היה המפרט כולל רק את השטח "המבונה" בלי גימור והשלמה.
ה. לפי ההסכם היה על המשיבות להתקין חדרי שירותים ופינת רחצה בתוך שטח הנכס והדבר לא נעשה. לטענת המשיבות נבצר מהן לקיים התחייבות זאת מטעמים הנדסיים ועל כן הציעו למערער להשתמש בשירותים שהותקנו בקומה שבה נמצא הנכס, המשותף לדיירי אותה קומה. ביהמ"ש קבע כי ההתחייבות להתקין שירותים פרטיים בשטח הנכס סוכלה וכי המשיבות העמידו לרשות המערער את החלופה שהיה באפשרותן לבצע. ספק אם ניתן להשתית על הממצא העובדתי בדבר קשיים עובדתיים את המסקנה שהיה כאן סיכול, לאור הוראות סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). אך אין צורך לקבוע עמדה בעניין זה, שכן ביהמ"ש המחוזי סמך ידיו על חוות דעת של שמאי שהמערער לא ניזוק על ידי חסרון השירותים, אלא זכה בהשבחה של הנכס על
ידי השטח הפנוי שבו היו השירותים אמורים להבנות.
ו. אשר למועד מסירת הנכס - בראשית שנת 86 נמסרו לדיירים רק שטחים בקומות החנויות של המגדל להבדיל מקומות המשרדים שבהן נמצא הנכס של המערער. ביהמ"ש המחוזי סבר כי חזקה על המערער, שהיה מעורה בעיסקי בניה, שצפה מראש את התקדמות הבניה והסכים שהשלמת הבניה תתקדם לפי מכירת המשרדים. לטענת המערער, משלא נאמר בהסכם דבר על מועד מסירתו של הנכס, חלות הוראות סעיפים 25 ו- 41 לחוק החוזים ויש לקיים את ההתחייבות זמן סביר לאחר כריתת החוזה. דין הטענה להדחות. ביהמ"ש קבע על פי הראיות שהמשיבות מסרו את הנכס מוקדם ככל שיכלו ובכך יצאו ידי חובתן.
ז. ביהמ"ש קבע כי בדין חייבו המשיבות את המערער בדמי ניהול גם עבור התקופה הקודמת להשלמתו של הנכס על ידיו וזאת מאז קבלת החזקה. המערער יכול היה להקדים ולהשלים את הנכס לפני המועד שבו השלים אותו והעיכוב נגרם בעטיו. כמו כן, גם בזמן שנעשות עבודות שיפוץ, כפי שעשה המערער, יש צורך בהחזקה, לא פחות מבתקופה שבה פועל במקום משרד. על כן אין להתערב במסקנתו של ביהמ"ש המחוזי.
ח. אשר לטענת המערער שיש לראות את החניון שבמגדל חלק מן הרכוש המשותף - לטענה זו אין ממש, הן לאור קביעתו העובדתית של ביהמ"ש המחוזי שהוכח שהחניון אינו רכוש משותף והן מן הטעם שלפי סעיף 52 לחוק המקרקעין אין החניון נכלל ברכוש המשותף. אשר לטענת המערער כי בעת מסירת החזקה לא פעלו במגדל המעליות - המשיבות העמידו את המערער מראש על כך שהמעליות הפנימיות יתחילו לפעול רק בדצמבר 87, והעמידו לרשותו מעלית עבודה שמחוץ לבנין. אם בחר המערער להקדים ולקבל את החזקה במועד שקיבל אותה אין לו להלין אלא על עצמו.
ט. כיוון שהוכח שהמשיבות מילאו את כל התחייבויותיהן אין צורך לדון בשאלה אם צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו שמדובר בעיסקת מתנה ולא בעיסקת מכר. עם זאת, ניתן לקבוע שביהמ"ש המחוזי לא צדק בקבעו שיש לראות את העיסקה כמתנה. במסקנתו סמך ביהמ"ש המחוזי על כך שהמחיר ששילם המערער עבור הנכס היה %0.62 משוויו של הנכס בשוק והדבר מראה "שאין כל יחס של שקילות" בין המחיר לבין השווי, ופירוש הדבר שהנכס ניתן למעשה במתנה לתובע. בעניין זה יש לומר כי הלשון המפורשת של ההסכם, התוספת ומסמכים נוספים מעידים בבירור שהיה מדובר בעיסקת מכר. לא עלה בידי המשיבות לסתור את טענת המערער שקיבל בונוס מהמשיבות, שהן חברות בת של החברה שבה עבד שנים רבות, כמו עובדים אחרים באותה חברה, והבונוס היווה את רוב התמורה עבור הנכס. כך שהמסקנה המתבקשת היא שלא היתה כאן מתנה.
י. פסק הדין ניתן מפי השופט טירקל. השופטות גב' שטרסברג-כהן וגב' בייניש הסכימו לחלק של פס"ד בעניין מילוי ההתחייבויות המשיבות כלפי המערער, ולפיכך לא מצאו צורך לדון בשאלה אם מדובר במכירה או במתנה.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופט טירקל. עו"ד יהודה כרמי למערער, עו"ד גב' יעל וילנר למשיבות. 11.2.98).
בש"פ 0529/98 - מדינת ישראל נגד מוחמד חבשי
*שחרור בערובה (אינוס)(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
א. המתלוננת היתה בעבר חברתו של המשיב ובמסגרת יחסי חברות קיימו ביניהם יחסי מין. לאחר שהחברות ביניהם הסתיימה, נפגשו השניים במקרה בפאב בעפולה. כשהגיע המשיב לפאב לגם מספר בקבוקי בירה ועל פי עדות המתלוננת היה שתוי.
המתלוננת הגיעה לפאב עם חברתה ליאת שאותה הכיר גם המשיב ובפאב נמצאו אותה שעה חברים נוספים של השניים. המשיב רצה לקיים יחסי מין עם המתלוננת ופנה לליאת שזו תדבר על לבה של המתלוננת שתיעתר לו. משלא נעתרה אחז המשיב בזרועה של המתלוננת בכח והובילה לרכב מסחרי שחנה בקירבת מקום, הסיע אותה למקום חשוך ושם בעל אותה שלא בהסכמתה. המשיב הודה כי קיים יחסי מין עם המתלוננת וכי היא התנגדה לכך, אך לטענתו, התנגדותה לא מצאה את ביטוייה בהתנגדות פיזית כי אם מילולית בלבד. ביהמ"ש המחוזי סבר כי אין ראיות לכאורה בטוחות ומוצקות עד כדי להשתית על החומר מעצר עד תום ההליכים. לפיכך הורה לשחרר את המשיב בערבות. הערר נדחה.
ב. בנסיבות המקרה צדק ביהמ"ש המחוזי בהגיעו למסקנה כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר אם כי יש להחמיר בתנאי השחרור בערובה. ביהמ"ש לא ראה בדברים "חומר לכאורה בטוח". ברור שאין להצדיק מעצר עד תום ההליכים אם אין בחומר הראיות כדי להצביע על סיכוי סביר להוכחת האשמה, אולם בשלב זה של הדיון הבחינה הנדרשת היא לכאורית בלבד ואין צורך ב"ראיות לכאורה בטוחות ומוצקות". גם העובדה שהמתלוננת לא התלוננה מיד במשטרה אין בה כדי להחליש את ראיות התביעה. דא עקא, שבענייננו המערערת התמהמהה עם הגשת התלונה ולא היתה מגישה אותה כלל, אלמלא נחקרה חברתה של המתלוננת בחשד לעבירה של שימוש בסמים, ואגב אורחא סיפרה כי מספר שבועות לפני כן אנס המשיב את המתלוננת ורק בעקבות הודעה אקראית זו הוזמנה המתלוננת לחקירה בנושא האונס. לאחר שנחקר לראשונה במשטרה ומסר את הודעתו, ביצע המשיב ניסיון התאבדות וניצל "ברגע האחרון" בזכות עירנותם של עצירים אחרים. נושא ההתאבדות אינו קשור במישרין לשאלה אם קמה עילת מעצר, ואולם הוא מהווה שיקול נוסף בין שאר השיקולים לחלופת מעצר. בהודעתו במשטרה מסר המשיב כי פנייתו לליאת נבעה מכך שרצה לחזור ולהיות חבר של המתלוננת ולטענתו "היא הסכימה". בכל הנסיבות אין להורות על מעצר המשיב אך יש להבטיח ריחוקו מן המתלוננת. על כן הוחלט לאסור על המשיב להיכנס לעיר עפולה וכן שלא יצא מבית מגוריו בשעות הלילה.
(בפני: השופט י. גולדברג. עו"ד גב' אורלי מור-אל לעוררת, עו"ד אריה ליכט למשיב. 15.2.98).
רע"פ 0500/98 - ליאור חגואל ו-55 אחרים נגד מדינת ישראל
*נהיגת אוטובוסים בלי מכשירי טכוגרף(בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
א. תקנה 364ד(א) לתקנות התעבורה קובעת כי "לא יירשם רכב ולא יחודש רשיון לרכב מסוג האמור להלן אלא אם כן הותקן בו טכוגרף...". סוגי הרכב המצויינים להלן הם: "(1) אוטובוס - (א) אוטובוס ציבורי הפועל בקו שירות... (ב) אחר - שמשקלו הכולל המותר עולה על 8,000 ק"ג... (2) רכב מסחרי - (א) רכב מסחרי שמשקלו הכולל המותר...". המבקשים נהגו באוטובוסים ציבוריים בקווי השירות שבהם יש להתקין טכוגרפים ללא שהותקנו בהם מכשירי טכוגרף והורשעו בבימ"ש השלום לתעבורה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורם והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המבקשים טוענים שתקנות התעבורה לא הטילו חובה על בעלות של אוטובוס להתקין בו טכוגרף, להבדיל מהתפקיד שהוטל על משרד הרישוי שלא לרשום רכב ולא לחדש את רשיונו אלא אם הותקן בו טכוגרף. על כן, כך הטענה, יכולים המבקשים ליהנות מההגנה של טעות בעובדה. ברם, לא זו בלבד שטענה זו לא נטענה בערכאות הקודמות, אלא שלגופה אינה יכולה להועיל למבקשים. העבירה שבה הורשעו המבקשים היא נהיגת אוטובוס ללא טכוגרף, והוא - בין אם עמדה רשות הרישוי בחובתה שלא
לרשום את הרכב ללא טכוגרף ובין אם לאו. אכן, יכול ונהג פלוני יטען כטענת הגנה שחשב שהותקן באוטובוס טכוגרף הואיל והרכב נרשם ורשיונו חודש ונתברר בדיעבד שהוא טעה במצב הדברים, אך כדי לבסס טענה כזו עליו לעלות לדוכן העדים ולהניח תשתית לטענת ההגנה האמורה.
ג. טענה אחרת בפי המערערים כי תקנה 364ד אינה חלה מעיקרה על אוטובוסים ציבוריים שאינם פועלים בקווים המפורטים בתוספת השמינית. אף טענה זו דינה להידחות. לטענתם, לאור האמור בסעיף 7 לחוק הפרשנות יש לפרש את הדיבור "אחר" בתקנה, להבדיל מהאמירה שלפניה, לאמור, שדיבור זה מתייחס רק לאוטובוס פרטי המוגדר כ"אוטובוס שאינו רכב ציבורי", אך סעיף 7 האמור חל, מכח סעיף 1 לחוק הפרשנות, רק "אם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה". והנה תכלית החקיקה מתיישבת דווקא עם עמדת המשיבה. המגמה היא לפקח על שעות הנהיגה והמנוחה של הנהגים בכל סוגי האוטובוסים העשויים לנסוע בקווי השירות הארוכים ביותר ויש להניח גם המעייפים ביותר. לעניין זה אין כל טעם באבחנה בין אוטובוסים פרטיים, שלדעת המבקשים חייבים בהתקנת טכוגרף לאוטובוסים ציבוריים שיהיו פטורים מחובה זו.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד י. מורג למבקשים, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 27.2.98).
ע.פ. 6942/97 - חוזה ריברה וחיננית חג'בי נגד מדינת ישראל
*חילוט כספים שנתפסו אצל סוחרי סמים(הערעור נדחה).
א. המערערים שחיו יחדיו כבני זוג, הואשמו בייבוא קוקאין מקולומביה לישראל והפצתו. בחיפוש שנערך בדירתם נתגלו ונתפסו בארגז המצעים בחדר השינה כ-28,000 דולרים, 220 דינרים ירדניים ו-153,000 ש"ח. לאחר שהורשעו ונגזר דינם ביקשה המדינה לחלט את הכסף שנמצא. בקשת המדינה התבססה על הוראות סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) כאשר נטען כי הכסף שנתפס היה "כספי סם שהושגו בעבירה". ביהמ"ש המחוזי הורה לחלט את הכספים. המערערים משיגים בערעור על צדקת ההחלטה בכל הנוגע לחילוט הסכום של 153,000 ש"ח. הסניגור העלה שתי טענות: האחת, כי המדינה לא הוכיחה שהסכום הנ"ל הושג בעבירות בהן הורשעו המערערים בסוף משפטם; השניה - כי בהחלטתו לחלט את כספי המערערים הפלה אותם ביהמ"ש לרעה ביחס לאחיה של המערערת שאף לגביו נקבע שהיה מעורב בעסקי סמים וביהמ"ש נמנע מלחלט כספים שנתפסו ברשותו (כ-6,000 דולר). הערעור נדחה.
ב. באשר לטענת האפליה - הסניגור לא הפנה לחומר שהוגש בעניינו של האח ואין יסוד לפקפק בהסברה של ב"כ המדינה כי באותו מקרה קיבל ביהמ"ש את גירסת הנאשם שמקור הכסף אינו בעיסקת סמים. די כך כדי להוביל למסקנה כי אין בסיס להשוואה בין המקרים.
ג. אשר לטענה כי התביעה לא הניחה תשתית לביסוס הטענה שהכסף הושג בעבירה - באמרתו סיפר המערער כי במשך כ-3 חודשים ניהלו, הוא והמערערת, עסק לממכר שווארמה ומשנסגר עסק זה, כשנה לפני מעצרם, החלו לעסוק בייבוא סמים והפצתם. השופט דחה את ההנחה כי הכסף שנתפס אינו מעיסקות הסמים אלא ממה שבני הזוג חסכו בתקופה שניהלו את עסק השווארמה. משהוברר כי במשך שנה שקדמה למעצרם התפרנסו המערערים מעיסקות סמים בלבד, אין יסוד להניח שבמועד מעצרם נותרו עוד בידם כספים ממקורות אחרים. ביהמ"ש המחוזי הוסיף כי גם מגירסת המערערת, בשלב החקירה, עולה שהכסף שנתפס מקורו בעיסקות הסמים שכן אמרה כי הכסף הוא מן "העיסקה האחרונה".
ד. בערעור טוען הסניגור כי ביהמ"ש שגה בקבעו כי על המערערים חלה החובה להביא מטעמם ראייה ביחס למקור הכספים. לא היתה מחלוקת כי נטל השכנוע רבץ על התביעה, ואולם, התביעה עמדה בנטל שרבץ עליה. מהודיית המערערים בשלב החקירה כי במשך שנה לא עבדו אלא עסקו בייבוא סמים, קמה ראייה לכאורה שכל הכספים שנתפסו מקורם בעסקי סמים. חיזוק נסיבתי למסקנה זו מצוי גם בעובדה שאת הכסף הטמינו המערערים בארגז המצעים בחדר השינה. אם ביקשו להראות כי מקור הכספים אינו בעבירה היה עליהם להביא ראייה שבכוחה, למצער, לעורר ספק.
ה. זאת ועוד, ביחס למקור הכספים רשאי היה השופט לבסס את ממצאיו על דברי המערערת בשלב החקירה שכל הכספים הם מעיסקת סמים. בהיות המערערת שותפת לביצוע העבירות ולהפקת ההנאה הפסולה מהן, די היה בדבריה כדי להוביל לחילוט מלוא הסכום שנתפס בחיפוש. בחילוט נכס שהושג בעבירה, שבוצעה בידי מספר עבריינים, אין ביהמ"ש מבחין בין "חלקו" בנכס של כל אחד מן המבצעים, משל היה מדובר בחלוקת נכס בין בעליו המשותפים. נמצא שגם בדרישת הסניגור להבחין בין חלקיהם של הנאשמים בכספים אין יסוד.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. החלטה - השופט מצא. עו"ד ירום הלוי למערערים, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 22.2.98).
בש"פ 0808/98 - ניסים אלמקייס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים הרואין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ושלשה אחרים הואשמו בעבירה של החזקת למעלה מ-2 ק"ג הירואין ונעצרו עד תום ההליכים. המעצרים בוצעו לאחר מעקב משטרתי שנערך על פגישות העורר ונאשמים אחרים בסביבות באר שבע, כאשר הנאשמים השונים נסעו במכוניות נפרדות ולבסוף נתפסו סמים באחת המכוניות. העורר טען כי הפגישות שלו עם הנאשמים האחרים היו מקריות וכן שיחות טלפוניות שקיים מהפלאפון שלו בעת הנסיעות היו מקריות. ביהמ"ש המחוזי מצא שקיימות ראיות לכאורה נגד העורר והשלשה האחרים. עררו של העורר נדחה. התמונה הלכאורית המצטיירת מן התשתית העובדתית היא כי ארבעת הנאשמים פעלו בעצה אחת ועל פי תכנון מוקדם וכי הנאשמים 1-2 בפיקוחו של הנאשם 3 הכשירו את הקרקע לקבלת הסם והעורר קיים שליטה ופיקוח על ביצועה של עיסקת הסם. ההגיון והשכל הישר אינם "מעכלים" את טענת ה"מקריות", וה"חברות" העומדת בבסיס ההסברים שנותנים העורר והנאשם 3 לתנועותיהם, התנהגותם והימצאותם במקומות שבהם נצפו. "תמונת המעקב" - לרבות השיחות הטלפוניות - מפריכה את הטענה של מקריות וחברות ומציבה מסקנה ברורה של "מעורבות" של העורר בביצוע עיסקת הסם. די בקיומה של ראייה לכאורה לעניין המעצר עד תום ההליכים כדי להורות על המעצר. אשר לבקשה לחלופת מעצר - המסוכנות הטמונה בעיסוק בסמים לא רק מקימה עילת מעצר, אלא, ככלל, גם שוללת חלופת מעצר ואין מקום לסטייה מכלל זה במקרה דנא.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד מאיר זיו לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 15.2.98).
ע.פ. 6881/97 - מדינת ישראל נגד מגל מולנור
*קולת העונש (גרימת חבלה ושיבוש הליכי משפט) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע על פי הודייתו בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט. על פי כתב האישום השתתף המשיב בתיגרה במועדון בצומת גלילות בשעה 4 לפנות בוקר. במהלך התיגרה הנחית המתלונן אגרוף בפניו של המשיב ולאחר מכן דקר המשיב את המתלונן בחזהו
בסכין. למתלונן נגרמה פגיעה קשה והוא נזקק לניתוח ולאשפוז בבית החולים. לאחר שהמשיב שוחרר מן המעצר לצרכי חקירה הגיע לביתו של מי שנכח בתיגרה, מאיר זאנו, וביקש ממנו להכשיל את החקירה ולא להגיד שהוא דקר את המתלונן. ביהמ"ש גזר למשיב 6 חודשים מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות ושנה מאשר על תנאי. כן חייב את המשיב לפצות את המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח. בגזר דינו ציין ביהמ"ש את הפגיעה החמורה שנפגע המתלונן, ולא התעלם מן הצורך להילחם ב"תרבות הסכין" המביאה לא אחת לקיפוח חיי אדם בשל מה בכך. אלא שלדעת ביהמ"ש חברו במקרה זה מספר רב של נסיבות מקילות ולפיכך הורה על העונש כאמור. הערעור על קולת העונש נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי נתן משקל יתר לנסיבות האישיות של המשיב ולא נתן משקל הולם לתוצאות מעשה הדקירה והשפעתה על אורח חייו של המתלונן, ועל עתידו אשר השתנה מן הקצה של קצה בעקבות הפגיעה בו. תופעת ה"סכינאות" בקרב בני נוער הפכה לתופעה נפוצה, והיות הדוקר נמנה על בני הנוער היא כשלעצמה אינה יכולה לשמש צידוק לענישה שאינה הולמת את חומרת העבירה. על ביהמ"ש לשוות לנגד עיניו לא רק את הנאשם העומד לדין, אלא גם את קרבן העבירה ואת האינטרס הציבורי. האיזון בין כל השיקולים מחייב במקרה זה הטלת עונש מאסר לתקופה ממשית. אם אין ביהמ"ש ממצה את הדין עם המשיב, אין זאת אלא משום שאין ממצים את הדין בערכאת הערעור, וכן משום שהמשיב כבר הספיק לרצות כשני שליש מתקופת המאסר בעבודות שירות. לפיכך הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על 18 חודשים שמהם תנוכה התקופה בה נשא המשיב מאסר בעבודות שירות.
(בפני השופטים: א. גולדברג, מצא, גב' דורנר. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' דפנה ביינוול למערערת, עו"ד ששי גז למשיב. 26.2.98).
בש"פ 0589/98 - מדינת ישראל נגד מאיר בן מכלוף כהן
*הארכת מעצר תשיעית מעבר לשנה (רצח) (בקשה תשיעית להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם ברצח ומשפטו טרם נסתיים לאחר 8 הארכות מעצר. הבקשה להארכת מעצר תשיעית נתקבלה. פרשת התביעה הסתיימה כבר באוקטובר 96 ופרשת ההגנה הסתיימה בינואר 97, למעט עדות מומחה. ביולי 97 החליף המשיב את פרקליטו ופרקליטו החדש ביקש לדחות את המשפט ל-40 יום כדי ללמוד את החומר. כעבורחודשיים שוב ביקש דחייה של חודש וחצי כדי להתכונן להגנה. בישיבות הבאות שנקבעו הופיע הסניגור באיחור או שלא הופיע לאחר שביקש דחייה וכך נתמשך הדיון עד שנסתיימה ההארכה השמינית. במצב דברים זה לא עומדת למשיב הטענה כי המשפט התמשך יתר על המידה ואין לו להלין אלא על עצמו. לגופם של דברים, המשיב ביצע עבירות אלימות במהלך מעצרו, הורשע וריצה עונש מאסר במהלך מעצרו. בהחלטת המעצר השמינית כבר נקבע כי המשיב הוכיח עצמו כאדם מסוכן עד למאוד לפרט ולכלל. לאור העובדה ששמיעת המשפט, לרבות הסיכומים, אמורה להסתיים בחודש מרץ, הוחלט להיענות לבקשה באופן שמעצרו של המשיב יוארך ב-90 יום.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' נעמי גרנות למבקשת, עו"ד מאיר זיו למשיב. 5.2.98).
בג"צ 8297/96 - במות מרכז ללימודי תרבות וחברה נגד משרד החינוך
*גילוי מסמכים בבג"צ (בקשה לגילוי מסמכים - הבקשה נדחתה).
בנובמבר 96 הגישה העותרת עתירה שעניינה מתן תמיכה לעותרת ע"י המשיבה. במרץ 97 הגישה העותרת לביהמ"ש בקשה לגילוי מסמכים ומאז ועד היום נמשכת ההתדיינות בבקשה זאת. התקיימו כבר מספר ישיבות ובכל ישיבה נמשך ויכוח בדבר מסמכים אלה ואחרים שביקשה העותרת להגיש. במשך הזמן נענתה המשיבה לגילוי מסמכים אלה ואחרים, אך העותרת עדיין עומדת על גילוי מסמכים אשר לטענת המשיבה אינם רלבנטיים לנושא העתירה ובחלקם מהווים התכתבויות ותרשומות פנימיות של המשיבה והדין אינו מחייב לגלות מסמכים אלה. הבקשה לצו לגילוי מסמכים נוספים נדחתה.
תקנות סדר הדין בבג"צ אינן כוללות הוראה בדבר גילוי מסמכים. אכן, באופן עקרוני אין בג"צ מנוע מלהורות על גילוי מסמכים, שכן החוק מסמיך אותו "לפי שיקול דעתו, אם ראה צורך בכך לעשיית צדק, לנהוג כדרך שנוהגים בפני ביהמ"ש המחוזי" ובכלל זה גם להורות על גילוי מסמכים. אולם, בג"צ ישתמש בסמכותו זו במקרים נדירים ביותר. על רקע זה מתעוררת השאלה אם מן הראוי שבג"צ יצווה בעתירה זאת, ובשלב זה של ההתדיינות, על גילוי מסמכים נוספים ע"י המשיבה והתשובה לכך היא שלילית. לכאורה נראה כי חלק מן המסמכים שהעותרת עומדת על גילויים אינו נוגע לעתירה אלא באופן עקיף וקלוש. כמו כן, המשך הבירור בשאלה אם יש לגלות מסמך זה או אחר יגזול עוד זמן רב והזמן החולף פועל לרעת העתירה, ככל שהיא מתייחסת לתמיכה המתבקשת ע"י העותרת לשנת 96. לפיכך הוחלט לדחות את הבקשה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' דורנר. 28.1.98).
ע.פ. 4276/97 - אליהו שם טוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התעללות בקטין חסרי ישע) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע על פי הודייתו בהתעללות בקטין חסר ישע, בתקיפה ובתקיפה חבלנית וכן באיומים. מדובר במעשי אלימות קשים שביצע המערער באורח שיטתי ובמשך תקופה בת שנים אחדות כלפי אשתו וכן בעבירות התעללות שביצע בבתו התינוקת. סופה של הפרשה שבעקבות התלונה שהגישה האשה התגרשו בני הזוג. האשה נישאה בינתיים לאחר ובעוד הערעור תלוי ועומד נשא גם המערער אשה אחרת. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 9 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי. הסניגורית טוענת כי בנסיבות העניין אין לנתק את המערער ממסגרת חייו החדשה. הערעור על חומרת העונש נדחה. עם כל ההתחשבות בשינוי שחל בחיי המערער אין להתערב בגזר הדין. העונש רחוק מלהיות חמור. מטרותיה העיקריות של הענישה בעבירות אלימות במשפחה הן מתן ביטוי לחומרת המעשים והרתעת עבריינים בכח. הצורך לספק מטרות אלו לא נגרע עקב השינוי שחל במצבו האישי של המערער.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, י. גולדברג. עו"ד גב' תמר אולמן למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 10.2.98).
רע"א 7273/97 - רבדים (נכסים) בע"מ נגד עמי רובין... בע"מ ואח'
*סעד זמני בעיסקת מקרקעין (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיב הראשון (להלן: הקבלן) ערך עיסקת קומבינציה עם המשיב השני (להלן: בעל המקרקעין). הפרוייקט קיבל לווי פיננסי של בנק שהמציא לרוכשים מן הקבלן ערבויות. המבקשת (להלן: הרוכש) רכשה מן הקבלן נכס שנבנה לפי הסכם הקומבינציה. ביהמ"ש המחוזי ביטל במעמד שני הצדדים
צו ארעי שניתן במעמד צד אחד שלפיו מנועים המשיבים מעשיית דיספוזיציה במקרקעין וכן נדחתה בקשה למתן צווים זמניים. הסעדים המבוקשים הם רישום הערת אזהרה לטובת הרוכש ומניעת רישום תקנון וצו הבית המשותף בנוסח שהוצע, הנוגד - לטענת הרוכש - את זכויותיו על פי הסכם הרכישה ועל פי דין. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה להעניק את הסעדים האמורים והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
באשר להערת אזהרה - הרוכש קיבל כבר את החזקה בנכס וכן קיבל יפוי כח בלתי חוזר להעברת זכויות הקבלן בנכס וערבות בנקאית ובמשך 3 שנים לא דרש רישום הערת אזהרה. הרוכש היה מודע לכך שהפרוייקט נבנה על מקרקעין הרשומים ע"ש הבעלים והיה בידו עותק מהסכם הקומבינציה, בו נקבע שהקבלן רשאי לרשום הערות אזהרה לטובת הרוכשים או לשעבד את זכויותיו במקרקעין לטובת הבנק שיתן ערבות בנקאית לרוכשים והקבלן בחר באופצייה השניה ונתן את הערבות. אין טענה שקיים חשש כי תערכנה עסקאות נוגדות בנכס ובמשך 3 שנים לא נדרש רישום הערת אזהרה. במצב דברים זה אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש שלא להורות על רישום הערת אזהרה לטובת הרוכש. אשר לעניין רישום תקנון וצו רישום בית משותף - בדין נדחתה הבקשה,הן משום שרוכשי הדירות האחרות בפרוייקט לא צורפו כצד להליך ואין משום שהסכסוך הוא בסמכותו של המפקח על רישום מקרקעין.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד יעקב מ. בויאר ושות' למבקשת, עוה"ד א. נבון וא. גיצלטר למשיבים. 9.2.98).
ע.פ. 6606/97 - מדינת ישראל נגד עלי אבוזלף
*קולת עונש פסילה מנהיגה (גרימת מוות בנהיגה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית ונדון ל-6 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ותשלום קנס של 10,000 ש"ח. כן פסל אותו ביהמ"ש מלנהוג במשך 18 חודשים. המדינה מערערת על קולת העונש לעניין תקופת הפסילה וערעורה נתקבל. בנסיבות המקרה אין כל נימוקים שיצדיקו שלא להטיל על המשיב את עונש הפסילה המינימלי הקבוע בחוק וביהמ"ש גם לא ציין בגזר דינו נימוקים מיוחדים כאלה. בנסיבות אלה, ועל רקע ההתרשלות החמורה שעמדה בבסיס הרשעתו של המשיב, יש לקבל את הערעור ולהטיל על המשיב תקופת פסילה של 3 שנים.
(בפני השופטים: אור, קדמי, י. גולדברג. עו"ד יהושע למברגר למערערת, עו"ד זכי כמאל למשיב. 17.2.98).
ע.פ. 5096/96 - חיים בוחבוט נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד קשישה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער פרץ לדירת מגורים. בעלת הדירה, ישישה כבת 82, הפתיעה את המערער ופרצה בצעקות ואז תקף אותה המערער ונמלט מן הדירה כשהמתלוננת פגועה וחבולה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות ועבירות נלוות וגזר לו 5 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר שנה מאסר על תנאי. בערעור נגד חומרת העונש מיקדה הסניגורית את טיעונה בהתפתחות שחלה לאחרונה במצבו של המערער, בציינה כי את העבירות ביצע על רקע התמכרותו לסמים מסוכנים ובמהלך תקופת המאסר קיבל טיפול שהביא לשיפור מסויים במצבו. הטיפול עדיין לא הסתיים והצעת שירות המבחן היתה שההכרעה בערעור תדחה למשך מספר חודשים כדי לעמוד על תוצאות הטיפול. הסניגורית ביקשה לאמץ המלצה זו ולחילופין להקל בעונש. הערעור נדחה.
אין לדחות את ההכרעה בערעור ואין לקבל את הערעור על חומרת העונש.בענישת עבריינים אלימים על פגיעה בקשישים ובחסרי ישע, יש ליתן משקל בכורה לשיקולי ההרתעה, שכן בכך טמון עיקר הערובה למיצוי ההגנה האפשרית על אנשים חלשים שבשל חולשתם הופכים להיות קרבנות פגיעים למעשי שוד ותקיפה מן הסוג הזה. העונש שהושת על המערער נותן ביטוי למגמה זאת. בעובדה שהמעשים החמורים בוצעו עקב התמכרותו של המערער לסמים מסוכנים אין משום סיבה מקלה, אלא, לכל היותר, טעם המצדיק להזקיק את הנדון במהלך מאסרו לטיפול של גמילה אם הוא נמצא מתאים לכך. הצלחת הטיפול היא הישגו של האיש שתועלתו בראש ובראשונה לו, אך ככלל אין בה משום גורם המצדיק הקלה בעונש, כשהוא, כשלעצמו, מתאים וראוי.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, י. גולדברג. עו"ד גב' תמר אולמן למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 10.2.98).
בש"פ 0939/98 - מנואל כץ נגד מדינת ישראל
*סירוב לקבל לרישום בקשה לרשות ערעור שאינה חתומה (הערעור נדחה).
המערער ביקש מהרשמת להורות למזכירות ביהמ"ש העליון לקבל בקשת רשות ערעור שאינה חתומה בידי המבקש או ב"כ. הרשמת דחתה את הבקשה והערעור על כך נדחה. כתב בי"ד המוגש לביהמ"ש מן הדין שיהיה חתום בידי צד להליך או בידי ב"כ. אעפ"י שהתקנות אינן קובעות כי כתב ערעור יהיה חתום ע"י המערער, דין הוא שהמערער או עורך דינו חייבים לחתום עליו, שאם לא כן אין המסמך שלם ואין זו אלא טיוטה. דברים אלה נאמרו ביחס לסדר הדין האזרחי וכוחם יפה גם לעניין סדר הדין הפלילי, בין אם צויינה החובה במפורש ובין אם לאו.
(בפני: השופטת בייניש. 12.2.98).
ע.א. 3997/96 - רון ליקוורניק נגד קוכוס בלומנפלד והסנה חברה לביטוח בע"מ
*שיעורי פיצויים בתאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער, יליד נובמבר 58, נפגע בתאונת דרכים שאירעה בנובמבר 90. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבים בתשלום פיצויים המגיעים לתובע בעקבות התאונה וערעור המערער הוא על סכום הפיצויים שנפסק. מכל טענות המערער יש לקבל 3 טענות וביחס אליהן נתקבל הערעור.
ביהמ"ש קבע את כושר השתכרותו של המערער בעבר, עד ליום פסה"ד, בשיעור של 5,750 ש"ח לחודש ואילו את חישוב הפסד כושר ההשתכרות לעתיד חישב על בסיס של 5,250 ש"ח לחודש בלבד. אין בפסה"ד הנמקה משכנעת על שום מה עשוי היה כושר השתכרותו של המערער, שהיה ביום התאונה כבן 36 שנים, לרדת בעתיד. על כן יש לחשב את הפסד כושר השתכרות בעתיד על בסיס כושר השתכרות לולא התאונה בשיעור של 5,750 ש"ח. בעניין אחר הפחית ביהמ"ש מכושר ההשתכרות מס הכנסה בשיעור של %25. מסתבר שעל פי המס שחל ביום פסה"ד, בהתאם למצבו המשפחתי של המערער, היה מקום לנכות רק סכום של %16.7. על כן יש לחשב את נזקיו לפי שיעור ניכוי זה בלבד. עוד טענה בפי המערער באשר לפריט של עזרת צד שלישי בעבר. בפריט זה נפסק למערער סכום של 1,500 ש"ח, כאשר בסיכומים בביהמ"ש המחוזי הסכימו המשיבים לתשלום סכום של 10,000 ש"ח. על כן יש לפסוק למערער סכום נוסף כסכום נוסף של 8,500 ש"ח. על סמך כל האמור יהיו המשיבים חייבים לשלם למערער סכום נוסף כולל של 131,000 ש"ח.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד פינגרר למערער, עו"ד מאיר למשיבים. 12.2.98).
דנ"פ 7694/97 - סעיד איוב נגד ועדת התכנון והבניה "מעלה חרמון"
*הטלת מאסר בגין עבירה נמשכת של אי קיום צו הריסה (עתירה לדיון נוסף - העתירה נדחתה).
העותר הורשע בעבירה של בנייה חורגת לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה והוצא נגדו צו הריסה. משלא ציית לצו הוגשו נגדו במהלך השנים שלשה כתבי אישום לפי סעיף 210 לחוק. העותר הורשע ונדון ל-6 חודשים מאסר על תנאי ו-6 חודשים מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות. פסה"ד אושר ע"י ביהמ"ש המחוזי ובקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה בנימוק כי "לא נפל כל פגם בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי". השאלה המשפטית שמעלה העותר היא שאלת סמכותו של ביהמ"ש להטיל עונש מאסר בגין ביצוע עבירה נמשכת של אי קיום צו הריסה. הטענה היא שלאחר התיקון שנעשה בסעיף 210 בשנת 95 ולנוכח הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לא ניתן להשית מאסר בגין עבירה כזו. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
סעיף 210 בנוסחו המתוקן קובע כי "נשפט שאינו מקיים צו לפי סעיפים 205 או 206 בתוך המועד שקבע ביהמ"ש, דינו מאסר שנה ואם נמשכה העבירה אחרי תום המועד דינו קנס... לכל יום של עבירה". בנוסח הקודם של הסעיף נאמר כי "נשפט שאינו מקיים צו לפי סעיפים 205 או 206 תוך המועד שנקבע ע"י ביהמ"ש, דינו קנס... או מאסר... וקנס נוסף... או מאסר נוסף... לכל יום שבו נמשכת העבירה...". מהשמטת עונש המאסר בשל המשכות העבירה בתיקון בסעיף 210 לעומת הנוסח הקודם, ביקש העותר ללמוד שניטלה מביהמ"ש סמכותו להטיל מאסר במקרה של אי קיום הצו לאחר המועד שנקבע ע"י ביהמ"ש. ברם, רציפותו של המעשה במקרה הנדון נקטעה כשהוגש כתב אישום חדש בשל פרק זמן נוסף שבו בוצעה העבירה. ממילא קמה בכל פרק זמן נוסף עילה לעשות שימוש ברישתו של סעיף 210, ואין כלל צורך להיזקק לסיפתו.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד צבי ריש לעותר, עו"ד אריה פטר למשיבה. 6.2.98).
רע"א 0314/98 - הרצל כהן נגד עמוס כהן ואח'
*הגשת תביעה של אח נגד אחיו ואדם שלישי שעניינה
זכייה בלוטו לבימ"ש מחוזי ולא לבימ"ש לענייני משפחה (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיב (להלן: עמוס) הגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי כנגד אחיו המבקש (להלן: הרצל) וכנגד המשיב 2. נושא התובענה - כספים שעמוס זכה בהם בלוטו, אשר לטענתו, העבירם לאחיו לצורך רכישת מקרקעין. בכתב התביעה טוען עמוס כי למרות הסכם זה לא נרשמו המקרקעין על שמו וכספו לא הושב לו. עמוס צירף לתביעה את המשיב 2 שרכש חלק מהמקרקעין. בדיון הראשון בביהמ"ש המחוזי הגיש הרצל בקשה להעברת הדיון לביהמ"ש לענייני משפחה עקב היעדר סמכות עניינית. הוא טען כי הסמכות הייחודית לדון בתובענה מסורה לביהמ"ש לענייני משפחה, היות ומדובר בתובענה שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, כהגדרתה בסעיף 1(2) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וקבע כי אמנם נתמלא היסוד של תובענה שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, אולם מכיוון שצורף המשיב 2 הנדרש לצורך בירור התביעה, והוא איננו חלק מהסכסוך המשפחתי, לא ניתן לומר שביהמ"ש המחוזי נעדר סמכות. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
על אף לשונו הרחבה של סעיף 2(1) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה, ספק אם סכסוך כספי בין אחים נכנס לגדר הסעיף, רק מפני שהמתדיינים הם אחים. מכל מקום, במקרה שלפנינו מעורב בסכסוך המשיב 2 שאינו צד לסכסוך המשפחתי, ובוודאי שאין ביהמ"ש המחוזי נעדר סמכות עניינית לדון בו.
(בפני: השופטת דורנר. 10.2.98).
בש"פ 0598/98 - גדעון עזר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס ותקיפה של אשה ע"י בעלה).
77
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר הואשם בעבירות של אינוס, מעשה סדום, תקיפה בנסיבות מחמירות וסחיטה באיומים שבוצעו על ידו כלפי אשתו. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש הטיל ספק בטענת האשה כי בעלה אנס אותה, וקבע כי יתכן שמדובר בתלונה שקרית, לאחר שהמשיב הבהיר לאשתו שנודע לו מקלטות שבהן הקליט אותה משוחחת עם מאהב, שהיא משרכת דרכיה. עוד קבע השופט כי אלמלא האיום הישיר על חיי המתלוננת ניתן היה להסתפק בהרחקת העורר מביתו, אך מכיוון שאין לשלול את האפשרות שקיימת אצל העורר כוונה נסתרת להוציא לפועל את איומי הרצח כלפי אשתו, יש לעצור אותו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
בני הזוג נשואים מזה 15 שנה והיחסים ביניהם מעורערים. העורר כבר הורשע בעבר בתקיפת אשתו ותלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. אשת העורר נתנה עינה באחר וכשנודע הדבר לעורר איים לרצחה נפש אם לא תעזוב את דירת המגורים שלהם. יש רגליים לחשש שקיימת אצל העורר הכוונה להוציא לפועל את איומי הרצח כלפי אשתו. מטבע הדברים לא חלפו רגשי הזעם של העורר כלפי אשתו וספק אם יעלה בידו לשלוט בפרץ רגשותיו אם שוב יקלע למצב של "עידנא דריתחא" כפי שהיה כאשר איים ברצח. החשש לשלומה של המתלוננת הוא הגורם המכריע לדחיית הערר.
(בפני: השופט י. גולדברג. עו"ד יוסף בן חמו לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 12.2.98).
ע.א. 6449/97 - עמיר טמשה ואח' נגד אורי עדן ואח'
*המועד הנכון להגשת ערעור ודחיית בקשה להארכת מועד (בקשת המשיבים לדחות את ערעור המערערים על הסף נתקבלה).
פסק דינה של הערכאה הראשונה במחלוקת שבין הצדדים ניתן בתאריך 15.1.97 ופסיקתא נחתמה בתאריך 26.1.97. הערעור הוגש בתאריך 2.11.97 על יסוד הטענה כי הפסיקתא נמסרה למערערים בתאריך 15.9.97. ב"כ המערערים לא התכחש לכך כי קיבל את פסה"ד במהלך חודש ינואר-פברואר, אך לדעתו המועד ממנו יש למנות את מניין הימים להגשת הערעור על פי תקנות 397 ו-402 לתקנות סדר הדין האזרחי הוא מועד המצאת הפסיקתא לידי בעל הדין או בא כוחו. לחילופין ביקש להאריך את המועד על יסוד טעותו כי המועד מתחיל להמנות מיום המצאת הפסיקתא. הבקשה להארכת מועד נדחתה ובקשת המשיבים לדחיית הערעור נתקבלה. אין יסוד לטענת המערערים שהמועד להגשת הערעור מתחיל מיום המצאת הפסיקתא. הפסיקתא איננה חי הנושא את עצמו, אלא היא סמוכה להחלטה או פס"ד שניתנו והיא נערכת על פיהם. אשר לבקשה להארכת המועד - הארכת מועד שנקבע בחיקוק טעונה "טעם מיוחד" וכאן מדובר באיחור ממושך של יותר מחצי שנה. טעות של עו"ד שגרמה לאיחור אינה מהווה צידוק להארכת מועד ואין קיימת עילה לסטות מן הכלל האמור.
(בפני: הרשמת אפעל-גבאי. עו"ד יעקב נתנאל למערערים, עו"ד ד. קוגן למשיבים. 5.2.98).
בש"פ 0943/98 - חוסאם חאג' יחיא נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של שוד. על פי כתב האישום נטל בבוקר השוד מהעד מסראווה מכונית סובארו ועשה בה שימוש לצורך ביצוע שוד בסניף דואר בכפר סבא. הוא הגיע למקום כשהוא חבוש כובע גרב
בצבע חאקי, לובש כפפות ובידו אקדח צעצוע. לאחר שהמשטרה לא הצליחה במרדף לתפוס את השודד הגיע לידי השוטרים מידע כי העורר הוא שהשתמש ברכב הסובארו ביום השוד והוא נעצר. ביהמ"ש המחוזי התייחס לראיות הנסיבתיות שבידי המשטרה וראה בהן תשתית ראייתית מספקת למעצרו של העורר. הערר נדחה.
הראייה המרכזית נגד העורר היא עדותו של בעל הרכב שמסר למשטרה כי הרכב היה ברשותו של העורר ביום האירוע ובשעת ביצוע השוד. אכן, העד הינו עד בעייתי, בעל עבר פלילי ומאסר על תנאי בר הפעלה העומד תלוי ועומד נגדו, אך יש לתת משקל לעובדה כי גירסתו של העד ביחס להמצאות הרכב בידי העורר בשעת השוד, נתמכת לכאורה בעדויות של עדים שונים שהמשטרה חקרה, לרבות אחיו של העורר, בעוד שגירסת העורר כי החזיר את המכונית בשעת בוקר לעד, וכן גירסתו באשר למעשיו באותו בוקר הופרכו לכאורה. העורר גם זוהה באופן ספונטי בעת חקירתו על ידי שוטר מג"ב שהשתתף במרדף אחר הסובארו וראה את השודד נמלט מן הרכב, ומכובע גרב שנמצא ברכב שנשלח לבדיקת D.N.A הועלו ממצאים שלפיהם העורר מתאים להיות "אחד הגורמים ל- D.N.A שעל הכובע". בכל הנסיבות יש לאמר כי קיימות ראיות לכאורה המספיקות לצורך המעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד חיים שוורצברג לעורר, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 15.2.98).ע.פ. 4982/95 - שכראללה אחמד עומר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לרצח מעביד על רקע לאומני) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של נסיון לרצח, בכך שהלם בפטיש בראשו של מעבידו - שעה ששניהם ירדו למחסן - וגנב ממנו, לאחר שהתמוטט, אקדח ותעודת זהות, ונגזרו עליו בשל כך 10 שנים מאסר. הסניגור טוען שהעונש שנגזר חורג לחומרה מרמת הענישה במקרים מסוג זה, והציג לתמיכת עמדתו פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בירושלים שם נדון נאשם ל-7 שנים מאסר בלבד, בשל כך שתקף את מעבידתו והיכה בראשה במוט עץ בעצמה רבה, והתביעה לא ערערה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המקרה שנדון בביהמ"ש המחוזי ושימש בסיס לטיעונו של הסניגור שונה מזה שנדון כאן. בענייננו הורשע המערער בעבירה של נסיון לרצח להבדיל מן הנאשם בפרשה האחרת שהורשע בגרימת חבלה בכוונה מחמירה. באותה פרשה עשה הנאשם שימוש במוט עץ בעוד שכאן השתמש בפטיש. המערער ביקש לגרום למותו של מעבידו והתמזל מזלו - ומזלו של המעביד - שהמטרה לא הושגה והמעביד נותר בחיים על אף השבר שגרמה מהלומת הפטיש בראשו. השיקול המכריע בענישת מקרים מסוג זה הוא במתן ביטוי לחומרה העצומה הטמונה בעבירת נסיון לרצח, שמצד היסוד הנפשי אין בינה לבין רצח ולא כלום. על פי אמת מידה זו העונש שהושת עולה בקנה אחד עם רמת הענישה הראוייה, ומכל מקום אינו חמור במידה שתצדיק התערבות.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, י. גולדברג. עו"ד ג'ואד בולוס למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 10.2.98).
בש"פ 0726/98 - מדינת ישראל נגד יוסי מיכלשווילי ומאיר חזן
*הארכת מעצר שלישית מעבר לשנה (הריגה) (בקשה להארכת מעצר שלישית מעבר לשנה - הבקשה נתקבלה).
שני המשיבים ושניים אחרים הואשמו בעבירות של הריגה, גניבה ושיבוש הליכי משפט. בתום השנה למעצר המשיבים הורה ביהמ"ש על הארכת המעצר ב-3 חודשים. משלא נסתיים המשפט נתבקשה הארכת מעצר שניה וביהמ"ש נעתר לבקשה לגבי שני
המשיבים והורה על שחרורם של שני הנאשמים האחרים בתנאים מגבילים. עתה נסתיימה תקופת ההארכה השניה והמדינה מבקשת הארכת מעצר שלישית כאשר הנימוקים הם "מסוכנותם" של המשיבים בכל הקשור לחידוש הפעילות העבריינית החמורה העומדת בבסיס אישומם וכן בחששות של שיבוש הליכי משפט. המדינה מצביעה על כך שעשתה כל שהיה בידה כדי לקיים את הדיון במסגרת המועדים שנקבעו לכך, אך הדבר לא עלה בידה בשל גורמים שאין לה שליטה עליהם, ובין היתר ההמתנה לסיום משפטו של אחד מעדי התביעה כדי לאפשר את העדתו בתיק זה. הבקשה נתקבלה.
אכן, אין די בעובדה שהתביעה אינה נושאת באחריות לכך שמשפטו של נאשם אינו מסתיים במסגרת מגבלות הזמן שקובע הדין כדי להצדיק הארכת מעצר. עניין זה אינו אלא אחד הגורמים שביהמ"ש מביא בחשבון לצורך הארכת המעצר. גורם מרכזי שעל ביהמ"ש לבחון הוא המידה ואופי המסוכנות או החשש לשיבוש ההליכים העומדים בבסיס עילת המעצר ולעמת נגדם את המשקל המצטבר של משך המעצר, הן כגורם המקהה את עוצמת המסוכנות או החשש לשיבוש ההליכים, והן כגורם המבטא את עוצמת הפגיעה בזכותו של אדם שלא להיות נתון במעצר אלא במקום שאין מנוס מכך. בענייננו, עוצמת המסוכנות ומידת החשש לשיבוש ההליכים לא קהו בשל חלוף הזמן, ומאידך ההליך עומד בפני סיום. במצב דברים זה יש להיעתר לבקשה.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד אריה פטר למבקשת, עו"ד ירום הלוי למשיבים. 4.2.98).
בש"פ 0646/98 - מדינת ישראל נגד יצחק זוזיאלשוילי
*הארכה רביעית של מעצר מעבר לשנה (רצח) (בקשה רביעית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב נמצא במעצר מאז מאי 96 באשמת רצח וזו הבקשה הרביעית המוגשת להארכת מעצרו מעבר לשנה. בדיון על הארכת המעצר השלישית אמר השופט מצא "תיאור מעשה הרצח... הוא מחריד. קורבן הרצח היה מכרו וכן שותפו של המשיב. על פי הנטען... ירה המשיב במנוח, באקדח... הצית. את גופתו... המדובר הוא ברצח מתוכנן שבוצע בדם קר, ונסיבות ביצועו של המעשה מעידות על מסוכנותו הרבה של עושהו... נראה לי, כי הסכנה הנשקפת לציבור משחרורו עודנה גדולה... ההכרח בהמשך מעצרו של המשיב גובר על השיקולים התומכים בשחרורו". מאז אותה החלטה ישב המשיב במעצר תקופה נוספת של שלשה חודשים ויש לתת לכך את המשקל המתאים. עם זאת המסקנה היא שיש להיעתר לבקשה ולהאריך את המעצר כמבוקש.
עיקר העיכוב בשמיעת המשפט בשלשת החודשים האחרונים נבע מנימוקים התלויים ברצונו של המשיב להעיד עד מסויים. העד לא שהה בארץ בעת שנתבקשה העדתו ע"י הסניגוריה. מדובר במקור משטרתי אשר הוא ובני משפחתו עזבו את הארץ והיה צורך לאתר את מקום מגוריו. המאמצים לאתרו שנשאו פרי רק לאחר קבלת אינפורמציה מהאינטרפול והצורך בקבלת דרכון עבורו, אשר התמשכו בארץ בה נמצא, הם שהביאו לכך שרק בשבועות האחרונים הגיע העד ארצה וכבר כעבור יומיים נשמעה עדותו. בינתיים נסתיימה שמיעת הראיות ונקבעו מועדים לסיכומים. הסיכומים יוכלו להסתיים במועד שנקבע ויש לקוות שתוך התקופה של שלשה חודשים יסתיים המשפט בהכרעת דין.
(בפני: השופט אור. עו"ד חובב ארצי למבקשת, עוה"ד דוד יפתח ומשה מרוז למשיב. 2.2.98).