תקציר סביר כרך נ"א חוברת 6

בש"פ 773/98 - מאהר עבאס נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (החזקת סמים - הרואין)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בשני אישומים: החזקת כ-290 גרם הירואין, שני אקדחים ותחמושת, כשהם מוסתרים בשלשה בורות בחצר של גן ילדים המצוי מול בית מגוריו; החזקת כ-3 גרם הירואין ומאזניים אלקטרוניים לסמים בבית מגוריו. הסמים, הנשק והתחמושת נמצאו, בעקבות מידע מודיעיני. יומיים לאחר שהסמים והנשק הוצאו מהבורות, הזדמנו למקום 2 שוטרים בסיור שיגרתי. אחד השוטרים, סויסה, זיהה את העורר עם אדם נוסף החופרים באדמה. הוזעקה תגבורת משטרתית אך העורר והאלמוני הצליחו להתחמק. בפריטים שהוצאו מן הבורות נתגלעו שתי טביעות אצבע של העורר בחלק הפנימי של אחת משתי הקופסאות שבהן הוחזקו הסמים. לא נתגלו טביעות אצבע על עטיפות הסמים או פריט אחר מהפריטים שהוסתרו בבורות. הסמים והמאזניים האלקטרוניים נושא האישום השני נתפסו במהלך חיפוש בביתו של העורר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
ב. הסניגור טוען כי אין בחומר החקירה "ראייה לכאורה" נגד העורר באשר לאישום השני. הראייה המרכזית הקושרת את העורר לפריטים שנתגלו בשלשת הבורות, היא עדותו של סויסה שזיהה את העורר - על רקע היכרות קודמת - כאחד מהשניים שהיו במקום. טענותיו של הסניגור לעניין הזיהוי נעוצות בעיקר בתנאי התאורה. טענות אלה יוכל להעלות לבירור במסגרת החקירה הנגדית של סויסה ואין בהן כדי ליטול ממשקלו של הזיהוי כתשתית ראייתית לצורך החזקה במעצר עד תום ההליכים. אשר לטביעות האצבע שנמצאו - גם אם אפשר לקבל, לצורך הטיעון, הסבר שנתן הסניגור לטביעות האצבע, הרי אין לומר שאין להן משקל כלשהו המחזק את המסקנה העולה מזיהויו של העורר ע"י סויסה. לכך יש להוסיף את העובדה שבביתו של העורר נתגלו סמים מאותו סוג - הירואין - ומאזניים אלקטרוניים.
ג. אשר לחלופת מעצר - החזקת כמות נכבדה של הירואין, מלמדת על מעורבות עמוקה בהפצת הסם ומעורבות כזו מקימה, בדרך כלל, יסוד מבוסס להנחה, שהמחזיק לא יחדל מפעילות זו גם לאחר שנחשף. הסיכון שבהמשך הפעילות, מבסס קיומה של "מסוכנות" מוחשית לבטחון הציבור ודי בכך כדי לשלול חלופת מעצר.

(בפני: השופט קדמי. עוה"ד שי נודל וירון בן יוסף לעורר, עו"ד גדעון סער למשיבה. 9.2.98).

בש"פ 695/98 - דמיאן פקוביץ נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (הצתה וקשר ליידוי ראש חזיר להר הבית)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר ונאשם בשם אביגדור אסקין הואשמו בשני כתבי אישום מקבילים ב-3 פרשיות: הנחת ראש חזיר על גבי קבר בבית קברות מוסלמי וגרימת התקהלות בלתי חוקית באותו מקום; הצתת משרד "דור שלם" בירושלים; קשירת קשר ליידוי ראש חזיר ובפיו קוראן לרחבת הר הבית בעת תפילה באחד מימי הרמדאן. עם הגשת כתבי האישום ביקשה התביעה להורות על מעצרם של השניים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו של העורר ושחרורו של אסקין בתנאים מגבילים. הסניגור טוען כי אין בחומר החקירה "ראיה לכאורה" להוכחת העבירות באישום השלישי "פרשיית יידוי ראש החזיר"; כי אין הצדקה להחזקת העורר במעצר בשל שתי הפרשיות האחרות; כי החזקת העורר במעצר כשאסקין משוחרר בערובה מהווה אפליה פסולה. הערר נדחה.
ב. קיימות ראיות לכאורה מספיקות כי היתה "הסכמה" בין העורר לבין אחד הרשטיק ליידוי ראש חזיר לרחבת הר הבית כמפורט באישום השלישי. מאידך אין בחומר זה כדי
להקים תשתית ראייתית להוכחת "שותפותו" של אסקין ב"הסכמה" האמורה. ככל שמדובר באישום השלישי שונה, איפוא, מצבו של העורר ממצבו של אסקין ועל כן אין לדבר על אפליה. מסוכנותו של העורר נלמדת מהתנהגותו בפרשיות הנחת ראש החזיר בבית הקברות והצתת משרדי דור שלם. היא מתחזקת בהתלהבות שבה אימץ את רעיון יידוי ראש החזיר. בנושאים אלה קיים סיכון לבטחון הציבור שכן מדובר בתוצאות הרסניות, ובמיוחד אמורים הדברים בצירוף חזיר-קוראן-הר הבית ורמדאן. הסיכון שהעורר יחזור על מעשים מן הסוג האמור הינו סיכון ממשי ומוחשי, כאשר העורר בדעה כי מעשיו מהווים "שליחות". סיכון זה לא רק מקים עילת מעצר אלא גם שולל חלופת מעצר.

(בפני: השופט קדמי. עו"ד ורצברגר לעורר, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 8.2.98).

ע.א. 6788+6388/95 - אליהו אזולאי ואח' נגד בנימין זרד וסהר חברה לביטוח בע"מ

שיעורי פיצויים בתאונת דרכים. מינוי מומחה רפואי. *אי חיוב תובע בהוצאות לטובת הנתבע משום שהאריך בסיכומיו מעבר להוראת ביהמ"ש(מחוזי ת"א - ת.א. 1923/86 - ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

א. המערער נפגע בתאונת דרכים. הוא נבדק ע"י מומחים רפואיים שנתמנו ע"י ביהמ"ש. על פי קביעותיהם נותרה למערער נכות צמיתה בשיעור %10 בתחום העיניים, נכות דומה בגין פגיעה בשיניו וכמו כן נותרה לו נכות קשה בתחום הנוירו-פסיכיאטרי. מומחה שמונה ע"י ביהמ"ש (להלן: כהן) קבע לתובע נכות צמיתה בתחום הנוירו-פסיכיאטרי בשיעור של %100, כש-%20 מתוכה היתה לתובע עוד קודם לתאונה. כהן ענה לשאלות הבהרה לחוות הדעת שהגיש וגם נחקר בביהמ"ש על חוות הדעת. ביהמ"ש ציין שקביעותיו ועדותו של כהן מהימנות עליו ועל כן השתית מסקנותיו עליהן. על פי קביעותיו של כהן, התובע איבד את יכולתו לדאוג באופן סביר לענייניו ויזקק לפיקוח ועזרה מתמידים. על יסוד כך קבע ביהמ"ש את נזקיו של התובע וחייב את הנתבעים בתשלום הפיצויים. שני הצדדים חולקים על קביעות ביהמ"ש בפרטי הנזק. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ב. ביהמ"ש המחוזי פירט באופן כללי את העובדות והשיקולים שהביאו אותו לפסוק לתובע הפסד השתכרות בעבר ובעתיד. סכומי הפיצוי שקבע הם 400,400 ש"ח עבור הפסד בעבר ו- 668,005 ש"ח עבור הפסד בעתיד. עם זאת לא פרט את דרך החישוב של כל אחד משני סכומים אלה. הסכומים שנפסקו מלמדים שביהמ"ש הגיע אליהם על יסוד חישוב כלשהו, ולא בדרך של אומדן גלובלי, וכשהוא מגיע למסקנה על יסוד חישוב, ראוי שהוא יפרט את הנתונים שעל פיהם הגיע למסקנתו כדי שאפשר היה לבחון ולבקר ממצא זה או אחר. אעפ"כ, אין יסוד להתערב בסכומים שפסק ביהמ"ש שכן הסכומים שפסק הולמים את המקרה.
ג. ביהמ"ש פסק לתובע סכומים שונים בגין עזרת צד ג' שהתובע נדרש לה בעבר ועתיד להדרש בעתיד. הוא פסק סכומים שונים כאשר מהסכומים שפסק עולה שהגיע אליהם בדרך של חישוב מסויים, אך גם כאן לא פירט את החישוב. שני הצדדים מערערים על הסכומים שנפסקו בשלשת ראשי הנזק של עזרת הזולת, ואין הסכומים מצדיקים התערבות.
ד. באי כח הצדדים קבלו על כך שלא נפסקה ריבית לגבי תשלומי העבר. ב"כ התובע ביקש שלגבי כל פרטי הנזק המיוחד שנגרם לתובע עד יום פסה"ד, תתווסף ריבית עד יום פסה"ד; וב"כ המשיבים ביקש שריבית כזו תצורף לתשלומים התכופים ששולמו לתובע וכן לתשלומי העבר של גימלאות הביטוח הלאומי. שני הצדדים צודקים בטענותיהם ויש לתקן את פסה"ד בהתאם לכך.
ה. בפסה"ד לא חוייבו המשיבים לשלם לתובע הוצאות שנגרמו לו במשפט, כולל אגרות משפט. לכך התובע זכאי, ויש לתקן את פסה"ד בהתאם.
ו. ביהמ"ש הורה לצדדים שסיכומיהם לא יעלו על 14 עמודים. הסיכומים שהוגשו ע"י המשיבים השתרעו על פני 38 עמודים ואלה של התובע על פני 33 עמודים. תגובת ביהמ"ש לכך היתה לאמור "למרות שהתובע זכאי לשכר טרחה בזכותו בתביעתו, אך התנהגות מסוג זה שוללת ממנו את זכותו. ב"כ הנתבעים 'שגרר' את ב"כ התובע לדרך זו, לא מן הדין שיזכה בכך שיופטר מתשלום זה או אחר ואשר על כן ישלם הוצאות לטובת המדינה... בסכום של 8,000 ש"ח". התובע מערער על כך שנשלל ממנו סכום שכר טרחתו בשיעור של %13 ומע"מ מהסכום בו זכה, כאשר סכום שכר הטרחה מסתכם כך ב-266,000 ש"ח, ובפרט ששלילת שכר הטרחה אינה רק פגיעה בתובע אלא גם הטבה עם המשיבים. ב"כ המשיבים הודיע מפורשות בסיכומיו בכתב, שאין הוא מוכן להגן על חלק זה של פסה"ד. ואכן, שלילת שכר הטרחה מהתובע אינה מוצדקת. היא בוודאי אינה מוצדקת, כשיש עמה הטבה עם המשיבים אשר אף הם האריכו בסיכומיהם מעבר למה שקבע ביהמ"ש. בנוסף, גם אם ראוי היה להטיל על התובע סנקציה בגין הפרת צו ביהמ"ש, הרי סנקציה של אבדן סכום של למעלה מרבע מליון ש"ח חורגת מכל פרופורציה. על כן יש לחייב את המשיבים לשלם לתובע שכר טרחת עו"ד בשיעור של %13 ומע"מ מהסכום בו זכה התובע.
ז. יש לקבל את ערעור המשיבים על חיובם בתשלום הוצאות לטובת המדינה בסך 8,000 ש"ח. ככלל, כשאין צד ממלא אחר הוראת ביהמ"ש לעניין אורך הסיכומים, רשאי ביהמ"ש להטיל הוצאות ובמקרים רבים תהיה הצדקה לכך. אלא שבענייננו קיימות נסיבות מיוחדות. יחד עם הגשת הסיכומים עתר ב"כ המשיבים שיותר לו להרחיב את מסגרת הסיכומים מעבר למספר העמודים שקצב ביהמ"ש, בהתחשב בשאלות הרבות והמורכבות שבמחלוקת בין הצדדים. אכן, הדרך הנכונה היתה לעתור לכך לפני הגשת הסיכומים. עם זאת, עמדה לביהמ"ש הדרך להודיע לב"כ המשיבים שהסיכומים באורך כפי שהוגשו אינם מתקבלים ולהורות למשיבים להגיש סיכומים כפי שהורה ביהמ"ש. מכל מקום, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של תיק זה, אין להחמיר עם המשיבים ויש לבטל את חיובם לשלם הוצאות לאוצר המדינה.
ח. המשיבים מערערים גם על ההחלטה הנוגעת למומחה הרפואי ד"ר כהן. במהלך הדיון ביקשו המשיבים לבטל את מינויו. הבקשה הוגשה לאחר שמיעת הראיות בתיק, ולאחר שביהמ"ש הורה על הגשת סיכומים בכתב. ביהמ"ש דחה את הבקשה. טענת המשיבים הינה כי כהן מונה כמומחה בשטח הפסיכיאטרי על אף שמומחיותו היא בתחום הניורולוגיה. לדברי ב"כ המשיבים, רק יום לפני שנחקר כהן בביהמ"ש על חוות דעתו, בינואר 95, נודע לו שכהן הוא פרופסור לנורולוגיה ולא פסיכיאטר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה ובדין דחה אותה. ראשית, כהן מונה כמומחה בתחום הנוירו-פסיכיאטרי ולא בשטח הפסיכיאטרי. זאת לפי עמדת ב"כ המשיבים שטען שאין צורך במינוי מומחים רפואיים גם בתחום הפסיכיאטרי וגם בתחום הנוירולוגי. שנית, מינויו של כהן נעשה בתחילת 87 ומאז יכול היה ב"כ המשיבים לבדוק ולברר אם קיים פסול במינוי המומחה אך לא עשה כן. לו היה מתברר שלכהן אין בפועל המומחיות הדרושה למתן חוות הדעת, היה מקום, מטעמים של צדק מתוך רצון להגיע לתוצאה הנכונה, לשקול אם לא ראוי היה לבטל את מינויו. אלא שמעדותו של כהן ניתן להבין שהעניין עליו נתן את חוות דעתו הינו מקרה גבולי בין הנוירולוגיה והפסיכיאטריה, וכי על כן העניין גם בתחום מומחיותו. לכל האמור יש להוסיף כי אילו היתה מקובלת עמדת ב"כ
המשיבים, שהוגשה 8 שנים לאחר מינויו של המומחה הרפואי, חלק גדול של הדיון בביהמ"ש המחוזי צריך היה להשמע מחדש, בתביעה שהוגשה עוד בשנת 86.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד דוד אליאס למערערים, עו"ד יוסף מלמן למשיבים. 24.2.98).

בש"פ 746/98 - אילן אלפסי ושמעון כהן נגד מדינת ישראל

*הגשת אישום בסמים, בעבירה שדינה מאסר העולה על שבע שנים, לבימ"ש שלום(הערר נדחה).

א. העוררים הואשמו בבימ"ש השלום בשני כתבי אישום. האחד, בשל החזקת הרואין והאחר בשל מכירת הרואין. עם הגשת כתבי האישום ביקשה המדינה מעצר השניים עד תום ההליכים. ביהמ"ש קיבל את טענת הסניגור שכתבי האישום הוגשו לבימ"ש השלום ללא סמכות ודחה את שתי הבקשות. עררה של המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל וביהמ"ש החזיר את הדיון בבקשות המעצר לבימ"ש השלום כאשר העוררים מוחזקים במעצר. הערר נדחה.
ב. העבירות המיוחסות לעוררים הן פשעים שדינם למעלה משבע שנים מאסר והגשת כתבי האישום לבימ"ש השלום נעשתה על ידי תובע משטרתי, מכוחה של החלטת "פרקליט מחוז" לפי סעיף 51 (א)(1)(ב) לחוק בתי המשפט, כאשר המחליט בפועל היה פרקליט מפרקליטות מחוז הדרום, שפעל כפרקליט מחוז לפי סעיף 242 לחסד"פ. לפי סעיף 51 הנ"ל מוסמך פרקליט מחוז להחליט כי עבירות לפי פקודת הסמים שדינן למעלה מ-7 שנים מאסר תידונה בבימ"ש השלום. סעיף 242 לחסד"פ מאפשר לפרקליטת המדינה להסמיך פרקליט מפרקליטות המדינה להשתמש בסמכות הנתונה על פי חוק ל"פרקליט מחוז". במקרה דנא ניתנה "ההחלטה" בדבר הגשת כתבי האישום לבימ"ש השלום ע"י סגנית בכירה לפרקליט מחוז הדרום שהוסמכה על פי הוראות 242 לחסד"פ לעשות שימוש בסמכויות "פרקליט מחוז".
ג. הסניגור טוען כי סעיף 242 מדבר בהסמכתם של פרקליטים מ"פרקליטות המדינה" ואילו כאן מדובר בפרקליט מ"פרקליטות המחוז". טענה זו אין לקבלה. "פרקליטי המחוזות" הינם פרקליטים מ"פרקליטות המדינה", כאשר להצבתם ב"מחוזות" יש בהקשר הנדון משמעות ארגונית בלבד. כך שסגנית פרקליט מחוז דרום הינה פרקליטה מ"פרקליטות המדינה" לעניינו של סעיף 242 לחסד"פ וכתב ההסמכה להשתמש בסמכות פרקליט מחוז הינו כדין.
ד. טענה אחרת של הסניגור הינה כי הפרקליטה לא "החליטה" דבר בהקשר זה, אלא העבירה את סמכות ההחלטה לראש לשכת התביעות המשטרתית, דבר שלא היתה מוסמכת לעשותו. הוא מסתמך על נוסח החלטת סגנית פרקליט המחוז שבמכתבה למשטרה נאמר "נא להעביר את תיק... הנ"ל לטיפול של מחלקת התביעות של המשטרה... יש להעמיד את החשוד לדין בגין עבירות לפי סעיף... לפקודת הסמים המסוכנים... לפי שיקול דעת ראש לשכת התביעות". הפרקליטה חותמת את שמה בתוספת "סגנית בכירה... המוסמכת לפי סעיף 242 לחסד"פ... להפעיל סמכויות של פרקליט מחוז". טענת הסניגור הינה כי מכתבה של הפרקליטה אינו מבטא "החלטה" כאמור בסעיף 51, אלא מעביר את סמכות ההחלטה לשיקול דעת ראש לשכת התביעות. גם טענה זו יש לדחות. המשפט הפותח את המכתב מבטא באורח ברור "החלטה" להגשת כתב אישום נגד כל אחד מהעוררים לבימ"ש השלום, שהרי רק בפניו הוסמך תובע משטרתי "לשמש תובע", ואילו "שיקול הדעת" שבו מדובר במשפט הסוגר את המכתב, אינו מתייחס לבחירת הערכאה שאליה יוגש כתב האישום, אלא לטיפול בכל הכרוך בהגשתו לערכאה שעליה החליט "פרקליט המחוז" ובקיום הדיון לפיו באותה ערכאה.
נכון וראוי היה כי הדברים יאמרו במכתב במפורש ולא "במשתמע", ברם הלשון שננקטה במכתב על רקע ציון דבר ההסכמה לצד חתימת סגן פרקליט המחוז, אינה מותירה ספיקות באשר למשמעות כאמור לעיל.

(בפני: השופט קדמי. 17.2.98).

בש"פ 1035/98 - אומרי ספייאשוילי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (עבירות מין בקטינה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בשתי פרשיות של ביצוע עבירות מין בקטינה כבת 13. כתב האישום מבוסס על עדותה של הקטינה. לגירסתה של המתלוננת, התאנה לה העורר, שהוא רוכל ביגוד המתגורר בשכונת מגוריה, פעמיים: פעם אחת - ביום חגיגות המימונה 97, שאז הכניסה בעל כורחה למחסן השייך לו ובעל אותה בניגוד לרצונה; ופעם שניה, מספר חודשים לאחר מכן, שאז הכניסה העורר למקלט המצוי באותו בניין ואילץ אותה לקיים עמו מין אורלי. התביעה האשימה את העורר בעבירות של חטיפה ואינוס וחטיפה ומעשה סדום וביהמ"ש הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. העורר כופר בדברי המתלוננת וטענת הסניגור היא כי תלונת המתלוננת "מפוקפקת" ביותר "על פניה" ואין בכוחה לספק את דרישת ה"ראיה לכאורה" לצורך המעצר. לתמיכת עמדתו הצביע הסניגור על שורה של גורמים "נוטלי אמון" המעיבים על היכולת לסמוך ממצא מרשיע על עדותה של המתלוננת ובכלל זה חוסר עקביותה של המתלוננת בתלונותיה.
ג. חוקרת הנוער התרשמה כי יש ליתן אמון בגירסת המתלוננת ודי בכך כדי להפוך גירסה זו לנדבך מרכזי של התשתית הראייתית הלכאורית שעליה מבוסס מעצרו של העורר. חיזוק לא מבוטל למהימנות גירסתה של המתלוננת מצוי בכך שזו ידעה לתאר פריטים שונים, שנמצאו במחסנו של העורר ובכך שידעה לתאר כיצד נמלטה מהמקלט דרך החלון המצוי בו.
ד. משמעותה של "ראיה לכאורה" כתנאי להחזקת נאשם במעצר עד תום ההליכים, היא תשתית ראייתית לכאורית המקימה "סיכוי סביר" להרשעה. עצם קיומן של ראיות המאיימות על מהימנות גירסת התביעה ומכרסמות באמינותה, אינו מספיק כדי ליטול מחומר הראיות את כוחו לבסס "סיכוי סביר" להרשעה, שהרי מדובר בהערכה סבירה של "סיכויים" ולא בקביעת "ממצאים". אין גם להורות על חלופת מעצר. אין לקדם פניה של "המסוכנות" האמורה - המאיימת הן על המתלוננת והן על קרבנות פוטנציאליים - בתנאים מגבילים המלווים שחרור בערובה.

(בפני: השופט קדמי. עו"ד בר-עוז לעורר, עו"ד גב' אתי כהנא למשיבה. 18.2.98).

ע.א. 180/96 - א. פרנקו בע"מ נגד חיים בן לולו

אחריות בתאונת עבודה. שיעורי הפיצויים(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).

א. המשיב עבד אצל המערערת ונתבקש ע"י מנהל המערערת לבצע עבודה של פירוק תקרה. במהלך העבודה נפל חלק מן התקרה וגרם לתאונה בה נפגע המשיב. המערערת, כמבצעת העבודה, לא דאגה למינוי מנהל עבודה במקום ולא הסבירה למשיב את הסיכון של נפילת התקרה, בהיותה חלק ממבנה ישן. היא גם לא נקטה בצעדים המתבקשים שהיה בהם למנוע את התאונה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת לשלם למשיב את נזקיו. המערערת חולקת על קביעת אחריותה לפצות את המשיב וכן תוקפת מספר קביעות בעניין גובה הפיצויים. המשיב, בערעור שכנגד, מערער גם הוא נגד מספר קביעות של ביהמ"ש בעניין גובה הפיצויים. עוד הוא מערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי
לדחות בקשה שלו להביא ראיות נוספות בעניין מצבו הרפואי הנפשי. הערעורים נדחו בעיקרם פרט לקבלת ערעור של המשיב בנושא שבו טעה ביהמ"ש המחוזי בחישוב.
ב. לעניין אחריותה של המערערת בנזיקין - על יסוד הנסיבות כפי שצויינו לעיל אין לקבל את הערעור בעניין זה. אשר לבקשת המבקש להגיש ראיות רפואיות נוספות שנגרם לו נזק בתחום הנפשי - הבקשה הוגשה בשלב הגשת הסיכומים בכתב ע"י בעלי הדין, לאחר שהמערערת הגישה את סיכומיה ובתאריך שלאחר המועד בו היה על המשיב להגיש את סיכומיו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בציינו כי אין כל הסבר מדוע לא הועלתה בכתב התביעה התייחסות לבעיות הנפשיות שהופיעו בעקבות התאונה, והיה מספיק זמן לעמוד על התעוררות בעיות נפשיות כאשר מדובר ב-7 שנים שעברו מאז. ביהמ"ש הוסיף כי משמעות קבלת הבקשה היא פתיחת המשפט מחדש כשהתובע הצניע את נושא בקשתו ללא כל הסבר עד שחלף המועד להגשת סיכומיו. הנמקתו של ביהמ"ש המחוזי נכונה היא ואין להתערב בהחלטתו.
ג. לעניין גובה הפיצויים שנפסקו - יש לדחות את טענות בעלי הדין המופנות כלפי קביעות ביהמ"ש בפרטי הנזק השונים. פרט לעניין אחד בו נפלה שגגה מלפני ביהמ"ש המחוזי. במסגרת פרט נזק של הפסד השתכרות בעבר נפסק לתובע פיצוי בגין התקופה מיום 1.12.89 ועד יום פסה"ד - 26.11.95. עבור תקופה זו נקבע לו פיצוי מסויים חודשי כאשר הסכום הוכפל ב-60 חודשים בעוד שהתקופה האמורה היא בת 72 חודשים. בנקודה זו יש לתקן את פסה"ד.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד י. כרמי למערערת, עו"ד א. בלכמן למשיב. 23.2.98).

בש"פ 777/98 - מדינת ישראל נגד אברהם אבוטבול

*הארכת מעצר שניה מעבר לשנה (שוד)(בקשה להארכת מעצר שניה מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

א. המשיב הואשם יחד עם שניים אחרים בשוד 110 ש"ח ממתדלק בתחנת דלק. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה מעצר הנאשמים עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה בקשר למשיב, שהיתה לו הרשעה קודמת בשוד, ואילו את שני שותפיו הורה לשחרר בהתחשב בכך שעברם היה נקי ואחד מהם קטין. הדיון במשפטו החל במרץ 97 אך בשל חילופי סניגורים נדחה הדיון עד לנובמבר 97 ואז קויימה ישיבת ההוכחות הראשונה. פרשת ההתפטרויות של סניגורי המשיב נמשכה והדיון בעניינו הסתיים רק ביום 27.1.98 בהכרעת דין שלפיה הורשע. המשך הדיון למתן גזר דין נדחה ליום 8.3.98. מעצרו של המשיב הוארך ע"י ביהמ"ש העליון ל-45 ימים ועתה מבקשת התביעה להאריך את המעצר פעם שניה ב-45 ימים. הסניגור מתנגד בטענה כי ביהמ"ש העליון כבר חיווה דעתו שאין מקום להארכה נוספת בכך שצימצם את תקופת ההארכה הקודמת לכדי מחצית ממה שביקשה התביעה. לשיטת הסניגור ההרשעה אינה מעלה ואינה מורידה בעניין המשך המעצר. ב"כ המדינה ציינה בבקשתה כי זו מוגשת למען הסר ספק בלבד, באשר לשיטתה, משניתנה הכרעת הדין שוב אין הגבלה על תקופת המעצר. הבקשה להארכת המעצר נתקבלה.
ב. באשר לטענת ב"כ המדינה שאין צורך בהארכת מעצר - טענה זו אין לקבל. משהוארך מעצרו של המשיב על פי הוראות סעיף 62 לחוק, אין בכח מתן הכרעת הדין כדי לבטל את הצורך בהארכה נוספת, שהרי תקופת מעצר מוארכת מסתיימת במועד הקבוע בהוראת ההארכה, ואין נפקא מינה אם ניתנה במסגרתה הכרעת דין. לגופה של
הבקשה - בהתחשב בעברו של המשיב ובעובדת הרשעתו פעם שנייה בעבירת שוד, עוצמת הסיכון שמא יחזור לסורו ויפגע בבטחון הציבור, לא רק מקימה עילת מעצר אלא גם שוללת חלופת מעצר. לפיכך יש להיעתר לבקשת המדינה.

(בפני: השופט קדמי. עו"ד יהודה ליבליין למבקשת, עו"ד כהן למשיב. 9.2.98).

בג"צ 9486/96 - ליאת איילון ו-22 אח' נגד ועדת הרישום על פי חוק הפסיכולוגים ואח'

*רישום בפנקס הפסיכולוגים של סטודנטים הלומדים בשלוחה בישראל של אוניברסיטה מארה"ב(העתירה נתקבלה).

א. 21 העותרים הם סטודנטים בשלוחה הישראלית של אוניברסיטת פרלי דיקינסון מניו ג'רסי שבארה"ב (העותרת 22). אוניברסיטה זאת הקימה בישראל שלוחה לפני 4 שנים (להלן: שלוחת האוניברסיטה), המקיימת לימודים לתואר ראשון במקצועות שונים ובכללם לתואר שני (מוסמך) בפסיכולוגיה קלינית. העותרים, בעלי תואר ראשון בפסיכולוגיה ממוסדות להשכלה גבוהה בישראל, סיימו בשלוחה שנה ראשונה של לימודים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית. כדי שיוכלו לעסוק בפסיכולוגיה עליהם להיות רשומים בפנקס הפסיכולוגים לפי חוק הפסיכולוגים. לפי סעיף 15 לחוק "זכאי להירשם בפנקס אזרח ישראלי... בעל תואר 'מוסמך' לפסיכולוגיה... מאת מוסד שהוכר כמוסד להשכלה גבוהה לפי חוק המועצה להשכלה גבוהה... בעל תואר בפסיכולוגיה שניתן מאת מוסד בחו"ל וועדת הרישום הכירה בו כשווה ערך לתואר שניתן כאמור בפיסקה...". כיוון שהשלוחה לא הוכרה כמוסד להשכלה גבוהה, לא יוכלו העותרים להירשם בפנקס אלא אם, בין היתר, התואר שיינתן ע"י שלוחת האוניברסיטה, יהיה תואר מאת "מוסד בחו"ל", כמשמעות הביטוי ב"חוק הפסיכולוגים". העתירה נתקבלה.
ב. האוניברסיטה נשוא העתירה הוכרה כ"מוסד בחו"ל", והשאלה היא אם השלוחה הפועלת בישראל דינה לצורך סעיף 15 לחוק כדין האוניברסיטה עצמה. כדי להכיר בשלוחה ישראלית של מוסד בחו"ל, על השלוחה לעמוד במבחנים שנקבעו ע"י ועדת הרישום. הוועדה קבעה תדריך כללי לגבי התנאים הנדרשים לשם רישום בפנקס הפסיכולוגים. בין היתר נקבע בסעיף ז' בתדריך כי "מוסד מחו"ל המקיים לימודיו בישראל, מבלי שיהא מוכר ע"י המועצה להשכלה גבוהה בארץ, איננו מוכר ע"י ועדת הרישום". על יסוד סעיף ז' לתדריך סירבה ועדת הרישום לבדוק אם השלוחה ממלאת אחר יתר התנאים שנקבעו בתדריך, והפנתה את האוניברסיטה אל המועצה להשכלה גבוהה, כדי שתבקש את הכרת המועצה. המועצה מצידה קבעה כללים לצורך מתן אישור פעולה לשלוחות בישראל של אוניברסיטאות בחו"ל. האוניברסיטה מסרבת לפנות למועצה כדי לבקש הכרה בהתאם לסעיף ז' בתדריך, וטוענת כי הסמכות להכיר במוסד בחו"ל מוקנית לוועדת הרישום ואין היא רשאית להעביר את הסמכות למועצה. העתירה נתקבלה.
ג. מבלי לקבוע עמדה בשאלת סמכותה של המועצה להשכלה גבוהה לעניין שלוחות של אוניברסיטאות חוץ בישראל, ניתן לקבוע, לצורך העניין דנא בלבד, על פי התייחסות הצדדים, כי המועצה אינה מוסמכת להחליט אם האוניברסיטה או שלוחת האוניברסיטה הן "מוסד בחו"ל" לצורך סעיף 15. אולם, במסגרת תפקידיה של המועצה לקידום השכלה גבוהה בישראל היא מוסמכת לעסוק בכל עניין שיש לו קשר להשכלה גבוהה במדינה. בין היתר היא מוסמכת לערוך בירורים, לגבש עמדה ולחוות דעה לגבי מוסדות להשכלה גבוהה בחו"ל ולגבי שלוחות של מוסדות כאלה בישראל. המועצה רשאית להיענות לפנייה אליה ולחוות דעתה בשאלת המעמד והמהות של שלוחת מוסד בחו"ל הפועלת
בישראל, והיא רשאית להסתייע בהנחיות שהיא קבעה לעצמה, כלומר, בכללים לאישור פעולה.
ד. באשר לסמכותה של ועדת הרישום להעביר את שיקול הדעת למוסד להשכלה גבוהה כאמור בסעיף ז' לתדריך - בעניין זה הדין עם האוניברסיטה. אין בחוק הפסיכולוגים הוראה מפורשת המרשה לוועדת הרישום להעביר את סמכותה לגוף אחר. אמנם, גם בהיעדר הוראה מפורשת ניתן לעיתים להסיק כי רשות מינהלית רשאית לאצול את סמכותה לאחרים, אך לא כן במקרה שלפנינו. כאן הופקדה הסמכות ע"י החוק בידי ועדת הרישום, שהחוק קבע לה הרכב מיוחד, ואין זה סביר או ראוי להסיק מן החוק שוועדת הרישום רשאית להעביר את סמכותה אל גוף אחר, כמו המועצה להשכלה גבוהה. כך שסעיף ז' לתדריך, הינו פסול ובטל.
ה. התוצאה היא שוועדת הרישום צריכה לבדוק את הבקשה שהוגשה. לצורך הבדיקה רשאית ועדת הרישום לאמץ לעצמה את הכללים שנקבעו ע"י המועצה ולעשות אותם כהנחיות שלה עצמה. כללים אלה חייבים לעמוד במבחן הענייניות ובמבחן הסבירות. גם אם השלוחה אינה עומדת באופן מלא בכללים, עדיין יהיה על הוועדה לבדוק אם קיימות נסיבות מיוחדות כדי לסטות מן הכללים ולהכיר בשלוחה. יחד עם זאת נדחתה בקשת העותרים להוציא צו ביניים המחייב את משרד הבריאות לאפשר לעותרים להתחיל בפרקטיקה באופן מיידי עוד לפני שביהמ"ש יכריע בעתירה.
ו. לאחר שפסה"ד נכתב ונחתם ולפני שימועו נתקבל בכנסת חוק המועצה להשכלה גבוהה הפותר את עניין ההכרה של המועצה להשכלה גבוהה בשלוחות של אוניברסיאות חו"ל בישראל, אך החוק החדש אינו חל על ענייננו.

(בפני השופטים: א. גולדברג, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר. עו"ד יוסף אזגד לעותרים, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיבים. 9.2.98).

ע.פ. 1060/97 - אלי בן עטר נגד מדינת ישראל

הרשעת בעל תחנת דלק במכירת בנזין באוקטן נמוך מהאוקטן הנדרש בתקן. נטל ההוכחה לפטור מאחריות ב"עבירה קפידה"(מחוזי חיפה - ע.פ. 312/95 - הערעור נדחה).

א. המערער הינו הבעלים והמחזיק של תחנת דלק. בביקורת מטעם מינהל הדלק, נלקחה דגימת בנזין ונמצא כי הבנזין היה בעל אוקטן נמוך יותר מן הנדרש לפי התקן. המערער הועמד לדין בבימ"ש השלום באשמה של עבירה על חוק התקנים ועל הכרזת הפיקוח על מצרכים ושירותים וחוק יציבות מחירים במצרכים ושרותים. על פי הראיות התהליך של אספקת דלק לצורך תדלוק מכוניות הוא כך: בדיקה מדגמית של הדלק לפני הזרמתו למיכליות; נערכת במעבדה מיוחדת של הטכניון הזרמת הדלק למיכלית לאחר שרוקנה מכל דלק; אטימת פתחי המיכלית בחותמות מיוחדות; פריקת הדלק בתחנת התדלוק מן המיכלית אל מיכל איחסון תת קרקעי בפיקוח צמוד של מנהל התחנה או עובדי התחנה. במקרה הנדון הוכח כי בוצעו כל ההליכים הנדרשים. על אף כל אלה נמצא בנזין בעל אוקטן נמוך מן הנדרש. בבימ"ש השלום אמר המערער "לא אני ולא מישהו מטעמי מעולם לא הכניס משהו לדלקים או מהל אותם". בימ"ש השלום קבע כי הוא נותן אמון בעדותו של הנאשם. אמנם, לא היה בכך כדי לזכות את המערער מן האישום, משום שמדובר בעבירות של אחריות קפידה, ואין על התביעה להוכיח רשלנות או מעשה אחר של הנאשם שהביא לתוצאה האסורה. אולם, לדעת בימ"ש השלום, עומדת לנאשם הגנה של התערבות גורם זר בתהליך שהוביל לתוצאה האסורה. לדברי ביהמ"ש, התביעה לא הוכיחה כי המיכלית שהובילה את הדלק היתה ריקה מכל שאריות דלק לפני שהוזרם הדלק שיועד לתחנה. על כן זיכה את המערער מחמת הספק.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה של המדינה בהתבססו על ההודעה של נהג המיכלית שהמיכלית היתה ריקה מכל דלק לפי שהוזרם אליה הדלק שיועד לתחנה ובמהלך הנסיעה לא אירע כל דבר חריג. בנסיבות אלה, ציין ביהמ"ש המחוזי, החשש מפני התערבות גורם זר הינו רחוק ואינו סביר, ומכל מקום גם אם היתה חובה על התביעה להוכיח כי לא היתה התערבות של גורם זר, היא יצאה ידי חובתה. לפיכך הרשיע את המערער והחזיר את התיק לבימ"ש השלום לגזירת העונש. הערעור לאחר נטילת רשות נדחה.
ג. השאלה המתעוררת הינה האם המערער פטור מאחריות לפי סעיף 22(ב) לחוק העונשין היינו "אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה". נטל הראייה לעניין זה הינו על המערער. לפי הראיות שהובאו, הדלק שהוזרם מן המיכל המרכזי אל המיכלית היה בעל אוקטן 91 ואותו דלק הוזרם למיכליו של המערער. לאחר ימים ספורים נמכר דלק בעל אוקטן נמוך מ-91. במקרה הרגיל די בכך כדי להגיע למסקנה לכאורית כי הבעלים אחראי לעבירה ולהעביר לבעלים את הנטל להפריך מסקנה זו. במקרה שלפנינו קבע בימ"ש השלום שהוא מאמין שלא המערער עצמו ולא אחד מטעמו ביצע מהילה או ערבוב של הדלק בתחנה. אולם עדיין אין בכך כדי לזכות את המערער מן האישום. לפי סעיף 22(ב) עדיין היה על המערער להוכיח כי מהילת הדלק נעשתה ללא רשלנות מצידו ולאחר שעשה כל שניתן כדי למנוע את העבירה. אם הבעלים של תחנת דלק יוכל להשתחרר מאחריות פלילית אף שברור כי בוצעה העבירה, בטענה כי לא עשה ולא ידע, קשה ביותר יהיה להרשיע אדם בעבירה זאת והפיתוי יגדל לעבור את העבירה. לכן יש טעם וצורך לחייב את הבעלים להראות שעשה כל שניתן למנוע את העבירה. בענייננו לא הביא המערער כל ראייה כדי להוכיח כי עשה כל שניתן כדי למנוע את העבירה. לפיכך יש לדחות את הערעור ולהחזיר את התיק לבימ"ש השלום כדי שיגזור למערער את ענשו.

(בפני השופטים: קדמי, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר. עו"ד יחזקאל חרלף למערער, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה. 4.12.97).

בג"צ 14/98 - נחום מנבר נגד מדינת ישראל

*טענות נגד תוקף מעצר ופירוש התיקונים לעניין הארכת תוקף מעצר מעבר ל-"6 חדשים" או "9 חדשים"(בקשה למתן צו הביאס קורפוס - הבקשה נדחתה).

א. העותר נעצר ביום 27.3.97 וכתב אישום נגדו הוגש ביום 5.5.97. ביהמ"ש המחוזי החליט להאריך את מעצרו עד תום ההליכים. לפי סעיף 53 לחסד"פ, כפי שהיה בתוקף במועד ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים, ניתן היה להחזיק את העותר במעצר תקופה של שנה, ושופט ביהמ"ש העליון יכול היה להאריך את מעצרו. בינתיים שונה החוק פעמיים. תיקון ראשון בחסד"פ הוסיף את סעיף 61 שלפיו "נאשם שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר... ששה חודשים... ישוחרר מן המעצר...". כפי שנקבע בחוק תחילתו של סעיף 61 תהיה רק ביום 1.1.98. התיקון בפעם השנייה, קבע כי במקום תקופה של ששה חודשים תבוא תקופה של תשעה חודשים, אלא אם שופט ביהמ"ש העליון החליט להאריך את מעצרו. גם הפעם קבע החוק המתקן כי תחילתו מיום 1.1.98. ביום 1.1.98 היה העותר נתון במעצר מאז הוגש נגדו כתב אישום תקופה של 8 חודשים בערך. לכאורה עליו להישאר במעצר עוד חודש כדי שיגמרו 9 חודשים למעצרו. אך העותר טוען כי חל עליו חוק המעצרים כפי שהיה בתוקף לפני שתוקן לאחרונה, כך שעליו להשתחרר מן המעצר בתום 6 חודשים ולא 9 חודשים. העתירה נדחתה.
ב. טעמו הראשון של העותר בעתירתו הינה כי סעיף 61 לחוק המעצרים כנוסחו לפני התיקון האחרון הקנה לו "זכות" להשתחרר בתום 6 חודשים. לטענתו, סעיף 61 שקבע
תקופת מעצר של 6 חודשים נכנס לתוקף במועד מוקדם ורק תחילתו נדחתה ליום 1.1.98. על כן, כשהחוק נכנס לתוקף נולדה לו זכות להשתחרר בתום ששה חודשים אם כי הזכות ניתנת למימוש רק ביום 1.1.98. טענה זו אין בה ממש. המחוקק עשוי להחליף "תוקף" ב"תחילה", ולומר פעם כך ופעם כך, מבלי להבחין ביניהם וללא כוונה לקבוע הבדל בין זה לזה. יתירה מזאת, גם אם תתקבל הטענה שהחוק המתקן פוגע בזכות של העותר למפרע עדיין אין בה כדי לפסול את החוק.
ג. טענה אחרת בפי העותר כי החוק המתקן אינו עומד בתנאיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שכן הוא פוגע בזכות יסוד של העותר שאין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם. אמנם החירות אינה מוחלטת אלא ניתן להגביל אותה בחוק. אולם לפי סעיף 8 לחוק היסוד, התנאי הוא שהזכות לא תוגבל "אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראוייה...". העותר טוען כי החוק המתקן פוגע בחירות בניגוד לחוק היסוד משום שלא נועד לתכלית ראוייה. טענה זו יש לדחות. העותר אינו מפרט את הטענה ואינו תומך אותה באסמכתאות משפטיות או בנתונים עובדתיים. כיוון שכך מתעוררת השאלה של נטל השכנוע אם הוא מוטל על העותר או על המשיבה. המשיבה קיבלה על עצמה לשכנע כי החוק המתקן נועד לתכלית ראוייה וכי אין הוא פוגע בחירות מעבר למידה הנדרשת והיא הצליחה בכך.

(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט זמיר. עו"ד דרור ארד-אילון לעותר, עוה"ד גב' נאוה בן אור וגב' דבורה חן למשיבה. 19.1.98).

רע"א 5718/97 - נתיב חברה לבניה בע"מ ואח' נגד ד"ר משה קריא ואח'

*סירובו של מומחה שנתמנה ע"י ביהמ"ש להשיב לשאלות הבהרה(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. בהסכמת הצדדים מינה ביהמ"ש מומחה לקביעת ליקויי בניה. המומחה, מהנדס, בחר בקבלן כדי לתקן את ליקוי האיטום. המהנדס הגיש חוות דעת שעלות התיקון היא כ-43,000 ש"ח. קודם למינוי המומחה היו בפני ביהמ"ש הצעת קבלן מטעם המבקשים על סך 6,900 ש"ח והצעת מהנדס מטעם המשיבים על סך 16,000 ש"ח. המומחה נתבקש להשיב תשובות לשאלות הבהרה והוא סירב. במצב דברים זה היה על ביהמ"ש, למצער, לזמן את המומחה לחקירה, אך הוא לא עשה כן, אלא בחר לאמץ את חוות הדעת כמות שהיא. על כך הלינו המבקשים בביהמ"ש המחוזי וביקשו לבטל את המינוי ואת ההחלטה שבחוות הדעת ובקשתם נדחתה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. יש להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי על מנת לאפשר לשני הצדדים לחקור את המומחה ואת הקבלן שמונה על ידו אם ימצאו לנכון לעשות כן, ולסכם טענותיהם בהקשר לכך. יש לזכור שחוות דעת המומחה משמשת לביהמ"ש ככלי עזר בקבלת החלטתו ואין היא עומדת לאימוץ ע"י ביהמ"ש ללא חקירה ודרישה, במיוחד בנסיבות שבפנינו.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד יוסף שטרסלר למבקשים, עו"ד א. מלך למשיבים. 11.12.97).

ע.א. 1211/96 - עו"ד יורם ל. כהן מפרק אדאקום טכנולוגיות בע"מ נגד נשיונל קונסלטנטס (נטקונסלט) בע"מ ואח'

*חובת חברה שערכה "הערכת שווי" לחברה אחרת, שבינתיים נכנסה לפירוק, להמציא למפרק את "הערכת השווי" שעשתה(מחוזי חיפה - ת.א. 168/94 (המרצה 989/95) - הערעור נתקבל).

א. חברת אדאקום היתה חברת הי-טק שעסקיה היו מסועפים ביותר. היא קרסה והותירה חובות העולים על 160 מליון ש"ח. המערער מונה כמפרק החברה והוא פנה אל
המשיבה - חברה העוסקת בביצוע הערכות כלכליות של חברות - בדרישה שתעביר לידיו את הערכת השווי של אדאקום שהוכנה ע"י המשיבה כששה חודשים קודם שהוגשה בקשת הפירוק (להלן: הערכת השווי). המשיבה סירבה לחשוף בפני המפרק את הערכת השווי והמפרק ביקש מביהמ"ש לחייבה לעשות כן. פנייתו של המפרק לביהמ"ש נעשתה מכח סעיף 288 לפקודת החברות, כשלטענת המפרק מעניק לו הסעיף סמכויות רחבות של חקירה ודרישה, וביניהן סמכות לדרוש מכל אדם להגיש לו מסמכים שברשותו או בשליטתו המכילים כל מידע הקשור לחברה שבפירוק, ולאו דווקא מידע שהיה שייך לחברה הפעילה.
ב. מנגד טוענת המשיבה כי סמכויות החקירה מתייחסות רק למידע שהיה מצוי בידי החברה או בידי נושאי משרה בתוכה ערב הפירוק. אין הסעיף מתייחס למידע שלא היה מעולם בידי החברה ושנמצא בידי צד שלישי שלא היה קשור לחברה. זאת ועוד, לטענת המשיבה עומדת לה, כצד שלישי, זכות לפרטיות הן כזכות שבחוק מכח חוק הגנת הפרטיות והן כזכות חוקתית מכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כמו כן טוען הוא כי למשיבה עומדת הזכות לשמירה על סודיות במסגרת היחסים הסודיים שלה עם הלקוח שהזמין את הערכת השווי.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האינטרס של חשיפת המידע צריך להשקל אל מול האינטרסים של המשיבה שלא להפר את חובת הסודיות במסגרת יחסיה החוזיים עם מזמין הערכת השווי וכי יש להעדיף את האינטרס של המשיבה ואת זכותה לסודיות ולפרטיות שאינה עולה בקנה אחד עם דרישת המפרק. עוד קבע ביהמ"ש כי מאחר והמשיבה היא במעמד של "צד שלישי" שלא היה קשור עם החברה שבפירוק, אין זה מובן מאליו שביהמ"ש מוסמך להורות לה למסור מידע מכח סעיף 288 לפקודה, שכן הגורמים אליהם מתייחס הסעיף במפורש הינם כאלה הקשורים ישירות עם החברה. לפיכך דחה ביהמ"ש את בקשת המפרק. הערעור נתקבל.
ד. סעיף 288 לפקודה מקנה לביהמ"ש סמכות - לאחר שמינה מפרק ולאחר שנתן צו פירוק - להזמין לחקירה כל אדם הנכנס תחת אחת החלופות המנויות בסעיף זה. הסמכות יכולה להיות מופעלת, בין היתר כלפי מי שלדעת ביהמ"ש יכול למסור מידע בדבר ייזום החברה, ייסודה, מסחרה, עסקיה או נכסיה. מסקנה זו מתבקשת הן מפרשנות מילולית של סעיף 288, הן מפרשנות תכליתית של ההוראה שבו, הן ממעמדו ותכליתו של הליך הפירוק ושל הסמכויות המוענקות לשם הגשמתו והן ממעמדו של המפרק. לעניין חובת מסירת המידע אין הסעיף מבחין בין גורמים הקשורים לחברה המחזיקים במידע ובין כל אדם אחר המחזיק בו, או בין מידע שהיה "שייך" לחברה ערב הפירוק ובין מידע אחר.
ה. נטען כי האינטרסים של המשיבה, המעוגנים בזכויות יסוד לפרטיות ולסודיות, גוברים על האינטרסים של המפרק. אין לקבל טענה זו. במישור העקרוני מגלמת הזכות לפרטיות את אינטרס היחיד שלא להיות מוטרד בצנעת חייו על ידי אחרים. אלא שהשמירה על הפרטיות אינה ערך מוחלט ויש לשקלל אותה עם גורמים וערכים אחרים. אחד האינטרסים המרכזיים שמפניו נסוגה זכות זו, הוא האינטרס והערך החברתי של עשיית צדק במסגרתם של הליכים שיפוטיים. על כן, מבחינה עקרונית דין הזכות לפרטיות לסגת מפני חובת מסירה לידי המפרק של מידע או מסמכים הנוגעים לחברה בפירוק. באשר למישור הפרטני - לא הונחה תשתית עובדתית לקיומה של זכות "פרטיות" של צד שלישי כלשהו. הערכת השווי מתייחסת לשווי של החברה בפירוק ופרטיותה כלל אינה עומדת על הפרק. זאת ועוד, נטל הוכחת הפגיעה בפרטיות, כמו בכלזכות חוקתית, על הטוען לפגיעה כזו, וכאן לא הוכחה.
ו. גם באשר לטענת הפגיעה בסודיות - כבר נקבע כי מבחינה עקרונית האינטרס הציבורי לעשיית צדק והוצאת האמת לאור, גובר על הפגיעה הבלתי נמנעת בפרטיות ובסודיות. גם במישור הפרטני לא הצביעה המשיבה על התשתית העובדתית לטענת הסודיות. האינפורמציה שבהערכת השווי היא מידע על החברה בפירוק עצמה. אין גם יסוד לטענה כי התשובות לחקירה יפגעו בשמה הטוב של המשיבה. סוף דבר, במישור העקרוני על המשיבה למסור למפרק את הערכת השווי. יחד עם זאת לא נטענו ע"י המשיבה טענות במישור הפרטני כגון טענות חסיון למיניהן וטענות אחרות המתייחסות להערכת השווי הספציפית העומדת על הפרק או לחלקים ממנה, לזהות מזמין ההערכה וכיוצא בכך. לפיכך יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי ותנתן למשיבה הזדמנות לטעון טענות כאלה אם ברצונה לעשות כן.
ז. פסה"ד ניתן מפי השופטת שטרסברג-כהן. השופט טירקל העיר כי יש יסוד לסברה שהערכת השווי כוללת מידע שהוא בגדר סוגי המידע המפורטים בסעיף 288 ואותם על המשיבה להגיש. יחד עם זאת, מלבד התשתית העובדתית קיימת בידי המשיבה הערכת שווי שאינה בגדר "מידע". מדובר ביצירה מקורית של מי שערך את הערכת השווי מטעם המשיבה ונכס זה הוא רכושה של המשיבה ולא של החברה ואין לדרוש מן המשיבה למסור חלק זה ואין לחקור אותה עליו, אלא אם שזורה תשתית העובדתית בתוך ההערכה ואי אפשר להפריד ביניהן.
ח. השופטת דורנר הסכימה לפסה"ד של השופטת שטרסברג-כהן ולהערות השופט טירקל.

(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן, הוסיף השופט טירקל. עו"ד יורם כהן לעצמו, עוה"ד עופר בר-און, א. קורנרייך-כהן וגב' יעל בליליוס למשיבים. 26.2.98).

רע"א 7226/97 - אנגל חברה לקבלנות וייזום פרוייקטים בע"מ נגד יהושע ענתבי

*חיובו של תאגיד להשיב לשאלון כאשר המידע נמצא בידי מי שכבר לא עובדים בתאגיד (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה בעיקרה).

המבקשת היא תאגיד שחוייבה להשיב על שאלון בגדר הליכים המתקיימים בינה לבין המשיב בביהמ"ש המחוזי. לטענתה נתקלה בקושי להשיב על מקצת השאלות, הואיל והאנשים שהמידע בידם כבר אינם עובדים בשירותה והם ממילא יעידו במשפט מטעמה. הבקשה נדחתה. בעניין הגשת תשובה לשאלון שומה על תאגיד לקיים חקירה בדבר העובדות הרלבנטיות לא רק בין עובדיו ושלוחיו, אלא, במידה שהעובדות אינן ידועות להם, לברר את העובדות גם מפי עובדיו לשעבר. העובדה שאין לתאגיד הנשאל כח לכפות על עובדים כאלה להשיב על חקירותיו, אינה מהווה סיבה מספקת לכך שלא יציג להם שאלות. לפיכך על המבקשת להגיש תצהיר שיפרט שהיא ניסתה לקבל את המידע הדרוש מהגורמים שכבר אינם מצויים בשירותה ומה המידע שניתן לה. היא תצא ידי חובתה אם תפרט בתצהיר שלא ניתן היה באופן סביר לאתר גורמים אלה או שהם סרבו להשיב לה.

(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד י. אטוס למבקשת, עו"ד ש. אייל למשיב. 24.2.98).

ע.א. 4579/96 - מרים ספיר נגד מ.ע. שרון בע"מ

*פיצויים בהפרת הסכם (הערעור נדחה).

ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת הפרה הסכם קומבינציה שבין הצדדים, בכך שלא קיימה את חובתה לפנות את המגרש שעליה היתה אמורה המשיבה לבנות, וכן סירבה לשתף פעולה בנושא מישכון המגרש כתנאי לקבלת הבטחונות
המובטחים. עוד קבע כי המשיבה מילאה את חיוביה על פי ההסכם. לפיכך פסק למשיבה פיצויים. הערעור נדחה.
את גובה הפיצויים סמך ביהמ"ש על עדותו של מנהל המשיבה הן לעניין גובה ההשקעות הדרושות שהיה על המשיבה להוציא לצורך פרוייקט הבניה והן לעניין הרווח הקבלני. ביהמ"ש דחה טענת המערערת כי היה על המשיבה להמציא ראיות חיצוניות לתמיכה בעדותו של מנהל המשיבה בעניין גובה הנזק וטענה זו נדחתה גם בביהמ"ש העליון. לא זאת בלבד שהעניין היה נתון בשיקול דעת הערכאה הראשונה, אלא שהעד מטעם המשיבה כמעט ולא נחקר בחקירה שכנגד לגבי הנתונים הקשורים בשיטת החישוב של ההוצאות ושל הרווח הקבלני הצפוי. אמת, בנסיבות רגילות יכולה להישמע הטענה שהנתונים הקשורים בשיעור הפיצוי טעונים גם חיזוק ע"י עדות חיצונית זולת עדותו של בעל הדין, אך נוכח החקירה הנגדית הדלה אין להתערב בשיקול דעת ביהמ"ש בעניין זה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, גב' בייניש. עו"ד מוטי ארד למערערת, (עו"ד צבי קופמן למשיבה. 19.2.98).

בש"פ 520/98 - לואי קאסם נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בביצוע שוד בסניף בנק הפועלים בטירה. במעשה השוד היו מעורבים ארבעה שודדים רעולי פנים וחמושים באקדחים. על פי הנטען נעזרו השודדים ברכב שגנבו אותו יום מחניון בית החולים מאיר בכפר סבא. במהלך השוד היכו השודדים חלק מהעובדים והלקוחות שנמצאו בבנק. בעקבות מידע מודיעיני לכדה המשטרה באותו ערב שלשה מבין ארבעת השודדים. השלשה, ביניהם העורר, נעצרו בביתו של אחד ממבצעי השוד ויחדיו הם עומדים לדין על פי אותו כתב אישום. ביהמ"ש קבע כי בידי המדינה ראיות לכאורה להצדקת המעצר. הערר נדחה.
אין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר. בעיקר בולט היעדר הסבר אמין מצד העורר לקיומה של החזקה תכופה של הכסף הנשדד שנמצא ברשותו. החזקת סכומי הכסף ברשות העורר, כשלכך מצטרפות ראיות נסיבתיות נוספות, יש בהן כדי להביא להרשעת העורר במעשה השוד, במידה וראיות אלה יעמדו במבחן ההליך הפלילי. מעשה השוד בבנק כשלעצמו ודרך ביצועו ע"י שימוש בנשק חם תוך הכאת חלק מעובדי הבנק והלקוחות יש בהם כדי להצביע על התנהגות אלימה שטמונה בה סכנה לציבור.

(בפני: השופט י. גולדברג. עו"ד דגני לעורר, עו"ד שילה למשיבה. 28.1.98).

ע.א. 1892/95 - מוחמד אבו סעדה נגד משטרת ישראל ואח'

*תיקון טעות בפס"ד (בקשה לתיקון טעות בפסק דינו של ביהמ"ש העליון - הבקשה נדחתה).

זוהי בקשה לתיקון פס"ד שעל פי הטענה לא טיפל בשאלת גובה שכר הטרחה שנפסק למערער בבימ"ש קמא. ביהמ"ש קמא פסק למערער פיצויים בתשלום חד פעמי, ששיעורו לאחר ניכוי החזרי המוסד לביטוח לאומי עמד על סכום של כ-162,000 ש"ח, וכן תשלומים עתיים ששיעורם ההתחלתי הועמד על סכום של כ-5,660 ש"ח לחודש, שיעור ההולך ופוחת בהמשך הזמן. משך ביצוע התשלומים העתיים לא הוגבל בזמן והם אמורים להשתלם כל משך חיי הניזוק. ביהמ"ש פסק לניזוק שכר טרחת עו"ד בשיעור של 70,000 ש"ח. לטענת ב"כ המבקש היה על ביהמ"ש לפסוק לו שכר טרחה באחוז מקובל
לפי הסכום המהוון של התשלומים העתיים לכל תוחלת חייו. הבקשה לתיקון פסה"ד בערעור נדחתה.
הימנעות ביהמ"ש העליון מלהתייחס בפסה"ד לנושא שכר הטרחה נבעה מכך שלא מצא לנכון להתערב בפסיקת שכר הטרחה ע"י הערכאה הראשונה. במקרה של פסיקת תשלומים עתיים, ידוע רק מה הסכום שישולם כל חודש, אך לא ידוע על פני איזו תקופה ישתרעו התשלומים. אותה אי ידיעה היא הגורמת, בין השאר, לקביעת תשלום עתי. ביהמ"ש לא מצא כי שכה"ט שקבע השופט בסכום גלובלי, הוא בלתי סביר במידה המצדיקה את התערבותו. לפיכך אין להיענות לבקשה לתיקון פסה"ד.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. עו"ד צ. לוטן למבקשים, עו"ד ע. אלמגור למשיבים. 3.6.97).

ע.פ. 3861/97 - פלוני נגד מדינת ישראל

*הרשעה בעבירות מין במשפחה וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער הינו דודה של המתלוננת והורשע בשורת עבירות מין שביצע במתלוננת מאז היותה בת 5 שנים. המערער נדון ל-3 שנות מאסר וערעורו על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אין להתערב באמון שנתן ביהמ"ש בעדותה של המתלוננת. ביהמ"ש הבהיר על שום מה ניתן לסמוך על עדותה. אשר לחומרת העונש - אמת, המערער הינו בן 74 שנים וחולה במספר חליים, אך עובדות אלה נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי. העונש שהוטל על המערער קל בהרבה מזה שראוי היה להטיל עליו, לולא הנסיבות האמורות.

(בפני השופטים: אור, חשין, י. גולדברג. עו"ד אמיר טנדליך למערער, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה. 8.2.98).

ע.פ. 6504/97 - מחמוד ביידן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התעללות אב בבתו הקטינה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בשתי עבירות של התעללות בקטין בן משפחה כאשר על פי העובדות שהוכחו היכה את בתו הקטינה (ילידת 1980) בכל חלקי גופה כדי למנוע ממנה ליצור קשר עם העובדת הסוציאלית המטפלת בה. באחת ההזדמנויות העיר אותה ואיים עליה בגרזן כי יהרוג אותה אם היא תדבר עם העובדת הסוציאלית. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנה מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
הסניגור ציין את מרדנותה של הקטינה שהיתה חמורה וחריגה, והיא שהביאה את המערער לנקוט נגדה באמצעים שנקט. על פי הנטען, המערער הוא אדם נורמטיבי העובד בקביעות, יש לו בנים ובנות נוספים שנגדם אין הוא מגלה אלימות ומעשיו כלפי הקטינה היתה נעדרת כל רשעות או רצון לפגוע בה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אין להוציא מכלל אפשרות כי הנאשם ראה בבתו ניצנים של מרדנות, של כפירה בעיקרי המסורת המקובלים בחברה שהמשפחה נמנית עליהם, וגם אם כך הדבר אין באלה כדי להקהות מחומרת מעשי ההתעללות שהמערער הורשע בהם. אכן, ברור כי "השיטה החינוכית" בה נקט המערער פסולה ומחייבת ענישה הולמת. במיוחד כשלמעשי האלימות תוצאות פיזיות ונפשיות, כשבנוסף לפגיעות הגופניות, הביאו מעשיו של המערער להתדרדרות נפשית של הקטינה עד כדי נסיונה להתאבד. לפיכך אין להתערב במידת העונש.