ע.א. 2883/91 - יצחק גרוס ובניו בע"מ נגד מנהל מע"מ
*מתן הלוואה למנהלים ע"י החברה כ"עיסקה" לצורך חיוב במע"מ(מחוזי ת"א - ע.ש. 924/88 - הערעור נדחה).
א. מנהלה המנוח של החברה המערערת, משך מקופתה כספים כהלוואות ללא ריבית. לאחר מותו המשיכה אלמנתו למשוך כספים מקופת החברה באותו אופן וכל זאת במשך 4 שנות מס רצופות. המשיכות נרשמו בספרי החברה כהלוואות מנהלים ללא ריבית. על הריבית הרעיונית שילמה החברה מס הכנסה. המשיב קבע כי על אותה ריבית רעיונית חל גם מס ערך מוסף וביהמ"ש המחוזי אישר קביעה זו. הערעור נדחה.
ב. אחת השאלות שהתעוררה היתה אם מתן ההלוואה למנהלים ע"י החברה היא בגדר "עסקה" כמשמעותה בסעיף 1 לחוק מע"מ. תשובה חיובית לשאלה זו כבר ניתנה לא אחת בבתי המשפט. יש לראות במתן ההלוואות ע"י החברה ומנהליה מתן שירות במהלך עסקיה ולהחיל עליה את סעיף 2 לחוק מע"מ הקובע כי "על עסקה בישראל... יוטל מע"מ".
ג. באשר לטענת החברה כי היא זכאית לפטור ממע"מ לפי סעיף 31(4) לחוק הקובע פטור ממס במקרה של "מכירת נכס שעל פי דין לא ניתן היה בעת הרכישה... לנכות את מס התשומות בשל רכישתו..." - גם טענה זו דינה להידחות. גם אם יוצאים מתוך הנחה שמדובר ב"מכירת נכס" אין התקנה דנה כלל בחובת תשלום מע"מ אלא בעניין ניכוי מס תשומות ששולם בגין הטבה לעובד. אין גם להחיל פטור על ההלוואות שניתנו לאלמנה בשל היות האלמנה והחברה "עוסקים כאחד" לפי סעיף 56 לחוק לעניין פטור ממע"מ על הריבית על ההלוואות. יש לפרש את הפטור שבסעיף 56 לחוק באופן המצומצם לעיסקאות שנעשו בין העוסקים במסגרת פעילותם המשותפת בלבד.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, גב' בייניש. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ר. רוזנברג למערערת, עו"ד יורם מרגליות למשיב. 23.2.98).
ע.א. 6298/95 - עמר צאלח נגד שם טוב דוד ואררט חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת עבודה. *בקשה לפסילת שופט בשל פשרה שהציע(הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער, יליד 1965, תושב השטחים, נפגע בספטמבר 95 במהלך עבודתו בריסוס במשתלה בשירותה של חברת ברייר, כאשר התפוצץ צינור מכונת ריסוס שהופעלה ע"י טרקטור. המערער שאף את הזרחן האורגני שהתפזר והורעל. ההרעלה הביאה לשיתוק שתי כפות רגליו וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לו נכות לצמיתות בשיעור של %50. שיעור הנכות הוגדל מכח תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי ל-%75. המערער תבע את נזקיו מן המשיבים (בעל הטרקטור והמבטחת שלו) בטענה כי מדובר בתאונת דרכים. ביהמ"ש קיבל את הטענה כי מדובר בתאונת דרכים ,אך דחה את התביעה משום שמצא כי שיעור הפיצויים המגיעים למערער בגין כאב וסבל, הפסד השתכרות, הוצאות נסיעה וכיוצא באלה ראשי נזק, מסתכם בסכום של כ-868,000 ש"ח וסכום זה נמוך מהגימלאות של המוסד לביטוח לאומי והתשלומים התכופים ששולמו למערער המסתכמים בסכום של כ-934,000 ש"ח. הערעור נדחה ככל שהוא נוגע לרכיבים השונים של הפיצויים, להוציא את רכיב הפסד ההשתכרות בעתיד שלגביו נתקבל הערעור.
ב. בפתח ערעורו טען המערער כי על השופט היה לפסול עצמו מלהמשיך לדון במשפט כיוון שבפשרה שהציע לאחר שהוגשו התצהירים של עדי התביעה גילה השופט דעתו כי גיבש לעצמו דעה באשר לפיצוי הראוי. טענת הפסילה אינה יכולה להתקבל. על המערער היה לנקוט בהליכים לפי תקנה 471(א) לתקנות סדר הדין האזרחי בעניין בקשת
הפסילה. ברם, גם לגופו של עניין לא היה סיכוי שהבקשה לפסילה תתקבל. כידוע, שופט הדן במשפט אזרחי אמון על עשיית פשרה בין הצדדים בכל שלב משלבי המשפט. הצעת פשרה אינה מלמדת על אפשרות ממשית לקיומה של דעה מוקדמת ואין היא מקימה עילת פסילה.
ג. לגוף העניין יש לקבל את הערעור בכל הנוגע לרכיב הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד. הסכום שנפסק בפריט זה אינו משקף את פוטנציאל השתכרותו של המערער, שבעת פציעתו היה בן 20 בלבד. אף הנחת ביהמ"ש כי למערער, שהיה עובד כפיים, נותר בנכותו הקשה כושר השתכרות בשיעור של %25, אינה מציאותית. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מקור הכנסתו היחיד היה השכר שקיבל מחברת ברייר, שבספטמבר 85 מועד הפגיעה, הגיע לסכום של 300.24 ש"ח לחודש. שיטת השערוך בהערכת ביהמ"ש המחוזי אינה משקפת את כושר השתכרותו של המערער. שכן, ב-10 השנים שחלפו מאז נפצע המערער, השכר הממוצע במשק עלה במידה ניכרת על עליית מדד המחירים הצרכן. כמו כן, אף אם ביהמ"ש לא קיבל את עדותו של המערער כי לפני פציעתו עבד עבודות נוספות, הרי סביר להניח כי בעתיד היה משלים את שכרו הנמוך בעבודות נוספות. מאידך, היות והמערער הינו תושב השטחים המוחזקים, חישוב אריתמטי של הפסדיו במשך 41 השנים שנותרו עד להגיעו לגיל 65, אינו מציאותי. בנסיבות מקרה זה יש לקבוע פיצוי גלובלי, ולהעמיד את הפסד ההשתכרות בעתיד על סכום של 420,000 ש"ח כערכם ביום מתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. לאחר ניכוי גימלאות המוסד לביטוח לאומי והתשלומים התכופים ששולמו יסתכם הפיצוי בסכום של 112,000 ש"ח. סכום זה על המשיבה לשלם למערער.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד א. רף למערער, עו"ד מ. זינגר למשיבים. 8.3.98).
רע"א 5803/95 - ציון שרה נגד צח אברהם והסנה חברה לביטוח בע"מ
*תביעת פיצויים בגין נזק נפשי לתובע בעקבות מות קרובו בתאונת דרכים(מחוזי י-ם - ע.א. 286/94 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המבקשת היתה עדת ראייה למות אמה בתאונת דרכים, עת נפגעה כהולכת רגל, כשהמבקשת פוסעת לצידה. תביעתה של המבקשת באה בגין פגיעה נפשית שנגרמה לה עקב אובדן אמה נגד עיניה. בימ"ש השלום דחה את התביעה מהטעם שהנזק אינו נזק נפשי חמור המגיע כדי דרגת הנזק הנפשי הקשה המזכה בפיצויים קרוב הנוכח בתאונה בה נפגע קרובו (להלן "קרוב נוכח"). ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. בבקשה לרשות ערעור הוצגו שתי שאלות ע"י המבקשת: האם הלכת אלסוחה (רע"א 447/87 פד"י מ"ד(3) 379 - להלן: הלכת אלסוחה) השוללת פיצויים בגין נזק נפשי שאינו חמור חלה גם על "קרוב נוכח", או רק על "קרוב שאינו נוכח"; במקרה שהלכת אלסוחה חלה גם על "קרוב נוכח" האם מדובר בענייננו בנזק נפשי שאינו חמור. השאלה השניה היא שאלה עובדתית שבה פסק ביהמ"ש כי הנזק אינו חמור ובשאלה עובדתית זו אין מקום לתת רשות ערעור. השאלה הראשונה, היא שאלה משפטית, ולגביה ניתנה רשות ערעור שנדונה כערעור. הערעור נדחה.
ב. בפרשת אלסוחה נקבעו אמות מידה לזכאותו של אדם לפיצוי על נזק נפשי שנגרם לו עקב פגיעת קרובו בתאונה. נקבעו מספר קריטריונים ובכללם כי נדרש נזק נפשי קשה, תגובות נפשיות מהותיות ורציניות, גם אם אינן עולות כדי מחלת נפש. אכן, התשתית העובדתית של שני המקרים שנדונו בפרשת אלסוחה היתה של קרובים שלא נכחו בזירת האירוע והיו בגדר "קרוב נעדר" ולא "קרוב נוכח". אולם, לא זאת בלבד שפסה"ד אינו מגביל את תחולת אמות המידה ל"קרוב נעדר", לא בפירוש ולא מכללא,
אלא שהגיונה הפנימי של ההלכה והתפיסה הרעיונית משפטית המונחת בבסיס הקריטריונים שנקבעו, אינם עולים בקנה אחד עם צמצומה והגבלתה של ההלכה לקבוצה אחת בלבד של נפגעי נזק נפשי משני. אין הצדקה רעיונית, עניינית, או אחרת, להבחין בין "קרוב נוכח" שיהיה פטור מלהוכיח נזק נפשי משני קשה, לבין "קרוב נעדר" שיהיה חייב להוכיח נזק משני כזה. ברגע ששני אלה נכנסים למעגל הזכאים לפיצוי בגין הנזק הנפשי המשני שנגרם להם, עליהם להיות שווי מעמד מבחינת חומרת הפגיעה הנדרשת כדי לזכותם בפיצוי.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טל, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד שניאור זלמן פונדמינסקי למערער, עוה"ד עוזי לוי וגיורא רואי למשיבים. 18.3.97).
בש"א 6480/97 - לוי פנחס ורודה נגד תומר הצפון... קבלני בנין בע"מ ואח'
*העברת מקום דיון(בקשה להעברת מקום דיון מנצרת לחיפה - הבקשה נתקבלה).
א. המבקשים הגישו תביעה לביהמ"ש המחוזי בחיפה, אלא שהתביעה הועברה, יחד עם מאות תיקים נוספים, לביהמ"ש בנצרת, במסגרת העברה מינהלית של תיקים. לאחר ההעברה התקיים קדם משפט בתיק ונקבע מועד לקיום הוכחות בתיק. כעת פונים המבקשים בבקשה כי הדיון בתיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי בחיפה, על מנת שיישמע יחד עם תביעה נוספת שהגישו המבקשים יחד עם אחרים נגד הוועדה המקומית והוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה, בעניינים שיש להם נגיעה לסוגיות הנדונות בתיק זה. המשיבות מתנגדות לבקשה והן מצביעות על אי זהות בין הצדדים ובין עילות הדיון בשני התיקים. עוד הן מציינות כי ביהמ"ש המחוזי בנצרת לא נתבקש ולא נתן את הסכמתו להעברה המבוקשת, כנדרש לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט, וכי אף אם יועבר הדיון לחיפה עדיין יידרש דיון נפרד בסוגיית איחוד הדיון בהליכים. הבקשה נתקבלה.
ב. מקצת הצדדים להליך המתנהל בביהמ"ש המחוזי מסכימים לאיחוד, ומקצתם, שטרם נדרשו לעניין, מסכימים, כי קיימת סמיכות עניינים בין ההליכים. זאת ועוד, המבקשים, המשיבות ובאי כוחן מצויים בתחום שיפוטו של ביהמ"ש בחיפה, והעובדה שההליך מתנהל בנצרת נובעת מהחלטה מינהלית ולא בבקשת צד מן הצדדים. לפיכך, משניתנה הסכמת השופט שהחל לדון בתיק, יש להעביר את הדיון מנצרת לחיפה. (בפני: הנשיא ברק. המבקשים לעצמם, עו"ד עופר אטיאס למשיבות. 4.3.98).
ע.א. 322/98 - חיפה כימיקלים דרום בע"מ נגד משרד התעשייה והמסחר והמועצה המקומית תמר
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע של ביטול צו מניעה זמני(בקשה לעיכוב ביצוע של ביטול צו מניעה זמני - הבקשה נדחתה).
א. המבקשת, חברה במעמד של מפעל מאושר לפי חוק לעידוד השקעות הון, מחזיקה ומפעילה מפעל בתחום שיפוטה של המועצה האיזורית תמר (להלן: המועצה). מכח החוק מוענקים למבקשת, מעת לעת, מענקים כספיים המיועדים לרכישת ציוד למפעלה. המועצה חייבה את נכסי המבקשת בתשלומי ארנונה והמבקשת טוענת כי היא זכאית לפטור מכח הבטחה שלטונית ועל כן נמנעה במשך 3 שנים מלשלם את חיובי הארנונה. המועצה עיקלה את כספי המענק של המבקשת אצל מרכז ההשקעות (להלן:המשיב). המבקשת עתרה לביהמ"ש להורות למשיב להעביר למבקשת את כספי המענק שאושרו לה וכן להצהיר שהמענק איננו ניתן לעיקול בהיותו מיועד רק למטרות שנקבעו בחוק לעידוד השקעות הון. בתחילת נובמבר הוצא צו מניעה זמני ובתחילת ינואר נדחתה התובענה לגופה ועימה בוטל צו המניעה. בקשת המבקשת להותיר על כנו את צו
המניעה הזמני עד להחלטה בערעור נדחתה ע"י בימ"ש קמא. יחד עם הגשת הערעור ביקשה המבקשת להורות כי צו המניעה הזמני יעמוד בתוקפו עד למתן פס"ד בערעור. המשיב תומך בבקשת המבקשת. הבקשה נדחתה.
ב. הלכה למעשה מדובר כאן בבקשה למתן סעד זמני בערעור. הבקשה הוגשה אמנם באיצטלה של בקשה "להתליית תוקפה של החלטה", אך כוונת המבקשת ברורה והיא להותיר על כנו בשלב הערעור את הסעד הזמני שניתן לה, למרות שבוטל עם מתן פסה"ד שעליו הוגש הערעור. תקנה 471 לתקנות סדר הדין אמנם מסמיכה את ביהמ"ש להורות על עיכוב ביצוע, כביכול, של ביטול הסעד הזמני והשארתו בעינו עד לבירור הערעור. ברם צו לעיכוב ביצוע של סעד הבא להגן על בעל דין לאחר שנדחתה תביעתו, לא יינתן כדבר שבשגרה. בענייננו משמעותו המעשית של הסעד הזמני אינו אלא עיכוב ביצוע של חיוב כספי, וכאשר מדובר בחיוב כספי אין נטייה לעכב ביצועו של פס"ד.
ג. הכלל הוא כי פס"ד יש לקיים עם הינתנו. סטייה מהכלל עשוייה להיות מוצדקת בהתקיים שני תנאים מצטברים: כי למערער סיכויים טובים להצליח בערעורו; כי אם לא יעוכב הביצוע והערעור יתקבל יהיה זה מן הנמנע או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו. כפי שנפסק חשש כזה אינו מתקיים כאשר מול המבקש עומדת המדינה, שחזקה עליה כי אם תפסיד בערעור תשיב למבקש את כספו, והוא הדין כאשר מולהמבקש עומדת רשות מקומית כבמקרה דנן. כך שאין מדובר במצב בלתי הפיך. אשר לסיכויי הערעור - נראה שגם התנאי בדבר הסיכויים הטובים לזכות בערעור, אינו מתקיים כאן. גם אין לומר כי כתוצאה מביצוע פסה"ד לאלתר עלול להיגרם למבקשת נזק, אשר יעלה על הנזק שעלול להיגרם למועצה מעיכוב ביצוע פסה"ד.
(בפני: השופט י. גולדברג. 4.3.98).
ע.א. 3940/94 - שמואל רונן חברה לבניין ופיתוח בע"מ ואח' נגד ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ
*הפרת הסכם. *הסתמכות במשפט על עילת הפרה שלא הוזכרה בהודעה על ביטול ההסכם עקב הפרתו. *הפרה הדדית של הסכם(מחוזי חיפה - ת.א. 525/90 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. ביום 19.1.90 נכרת בין המשיבה למערערת הסכם קומבינציה שלפיו מוכרת המשיבה למערערת חלק מחלקת מקרקעין תמורת דירות שייבנו, חלק מהשטח תקבל המערערת וחלק ישאר בידי המשיבה. זכויות המשיבה בקרקע היו משועבדות לבנק והמערערת ידעה על קיום השעבוד. בסעיף 30 להסכם נקבע כי המוכרת מתחייבת להמציא מהבנק אישור כי "השעבוד והמשכנתא החלים על החלקה הנדונה אינם חלים ולא יתייחסו כלל וכלל לדירות הקבלן [המערערת]". ביום 9.3.90, כעבור 50 יום מכריתת החוזה, משלא המציאה המשיבה את אישור הבנק, הודיעה המערערת למשיבה כי היא רואה בכך הפרה יסודית והיא מבטלת את ההסכם. ביום 12.4.90 הגיבה המשיבה במכתב ודחתה את הביטול של המערערת, אך היא עצמה הודיעה באותו מכתב על ביטול ההסכם. נימוקיה של המשיבה לביטול ההסכם היו כי המערערת הפרה את ההסכם בכך שלא הגישה את הבקשות לקבלת ההיתר מיד לאחר חתימת ההסכם אלא כעבור חודש ימים, ובכך שלא החלה לבנות ב-1.3.90 כמתחייב וטענות למחדלים נוספים. המערערת הגישה תביעה בגין הפרת חוזה והמשיבה הגישה תביעה שכנגד. משנפתחו ההליכים העלתה המשיבה טענה חדשה להצדקת ביטול ההסכם מצידה והיא כי הודעת הביטול של המערערת היוותה הפרה יסודית.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הימנעות מהמצאת אישור הבנק עד ליום 9.3.90 אינה מהווה הפרה של ההסכם ע"י המשיבה, באשר החוזה לא קבע מועד להמצאת האישור,
והזמן הסביר לביצוע ההתחייבות לא חלף בתוך 50 ימים. לאחר מכן בחן ביהמ"ש את טענות המשיבה באשר להפרות מצד המערערת וקבע כי לא היו הפרות, פרט לכך שהמערערת הגישה את הבקשה להיתר בניה כ-4 שבועות לאחר חתימת החוזה ולא "מיד". ביהמ"ש נמנע מלקבוע אם הפרה זו היתה הפרה יסודית, שכן לגישתו רשאית היתה המשיבה לבטל את החוזה בהסתמך על הודעת הביטול שמסרה המערערת ושהיוותה הפרה יסודית. על כן קבע ביהמ"ש שהמערערת חייבת לפצות את המשיבה על נזק שנגרם לה עקב ההפרה וקבע את סכום הפיצוי. ערעורה של המערערת על הקביעה שהיא הפרה את ההסכם נדחה אך ערעורה על חיובה בתשלום פיצויים נתקבל וממילא נדחה ערעורה הנגדי של המשיבה באשר לגובה סכום הפיצוי.
ג. המערערת טוענת כי החוזה בינה לבין המשיבה אינו חוקי, שכן על פי אגרת חוב שנתנה המשיבה לבנק, נאסר על המשיבה לעשות עיסקה בזכויותיה במקרקעין לא היתר בכתב מראש מהבנק והיתר כזה היא לא קיבלה. דין טענתה של המערערת להידחות. גם אם קיימת סתירה בין החוזה לאגרת החוב, וגם אם לא ניתנה הסכמת הבנק, אין בכך להביא לבטלות החוזה. חוזה הסותר חוזה אחר אינו חוזה בלתי חוקי כאמור בסעיף 30 לחוק החוזים. הוא מחייב ותקף עד ביטולו. בשל הסתירה בין החוזים יתכן שלא ניתן יהיה לקיים את שניהם והחוזה יופר, אך בינתיים הוא שריר וקיים.
ד. אין ממש גם בטענת המערערת שכוונתה של המשיבה לפעול להסרת השעבוד מהקרקע באופן הדרגתי עם התקדמות קצב הבניה סותרת את האמור בסעיף 30 לחוזה. סעיף זה לא קבע הסדר לעניין הסרת השעבוד אלא לעניין קבלת אישור מהבנק. מהרגע שהמערערת היתה מקבלת את האישור כאמור בסעיף 30, אין זה עוד מעניינה של המערערת כיצד יוסר השעבוד הרובץ על הדירות ובלבד שלא תוגבל יכולתה למכור את הדירות.
ה. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלת המועד לקיום החיוב בדבר המצאת האישור מהבנק. מנהלה של המערערת טוען כי מנהלה של המשיבה הבטיח שהאישור יומצא תוך כמה ימים וכי הוא היה מוכן לחכות עד למועד תשלום מס הרכישה, 50 יום מחתימת ההסכם, וסירב לשלם את מס רכישה ללא קבלת האישור מהבנק ועל כן ביטל את החוזה. גם אם תתקבל עמדת המערערת כי המועד הסביר לביצוע ההתחייבות להמצאת האישור חלף קודם לביטול החוזה, אין בכך כדי לסייע לה, שכן על המערערת היה להודיע למשיבה מה הוא המועד בו היא דורשת את ביצוע החיוב. המערערת לא מסרה למשיבה הודעה כנדרש בסעיף 41 לחוק החוזים. לפי סעיף זה, לפני שרואים את החייב כמפר התחייבות, צריכים להתקיים שני תנאים: חלף זמן סביר מאז כריתת החוזה; הגיע המועד עליו הודיע הנושה לחייב זמן סביר מראש. בענייננו, גם אם התקיים התנאי הראשון, לא הוכיחה המערערת שהתקיים התנאי השני, שכן לא שלחה למשיבה כל הודיעה על המועד שהיא דורשת לקבל בו את האישור.
ו. יתירה מזאת, גם אילו היתה המערערת מודיעה למשיבה כי המועד בו היא דורשת את קיום ההתחייבות הינו המועד בו היא נדרשת לשלם את מס הרכישה, ספק אם האיחור הצדיק ביטול החוזה לאלתר. יתכן שניתן היה לראות באי קבלת האישור עד למועד התשלום משום הפרה יסודית, אילו לא ניתן היה לדחות את תשלום מס הרכישה או שלא היתה אפשרות לקבל את החזר המס לאחר ששולם. אך בנסיבות העניין לא היתה מניעה שהמערערת תקבל חזרה את הסכום שישולם כמס רכישה אילו החוזה היה מתבטל, ולפיכך אין לראות באיחור הפרה יסודית של החוזה המצדיקה ביטולו לאלתר. משהזדרזה המערערת לשלוח את הודעת הביטול הפרה את החוזה הפרה יסודית.
ז. אשר לתקפה של הודעת הביטול של המשיבה - אין חולק כי אם המערערת מסרה הודעת ביטול שלא כדין, רשאית היתה המשיבה לראות בהודעתה הפסולה של המערערת משום הפרה יסודית ולבטל את החוזה בעקבותיה. עם זאת, צודקת המערערת בטענה כי מכיוון שהודעת הביטול של המשיבה לא הסתמכה על הודעת הביטול הפסולה שלה אלא על הפרות אחרות, אין היאיכולה להעלות את "עילת הביטול הפסולה" במשפט, ומכיוון שלא היה ממש בהפרות שנטענו, הרי שהודעתה של המשיבה פסולה אף היא, והיא עצמה מהווה הפרה של החוזה.
ח. גם אם הפרה המערערת את החוזה הפרה יסודית בכך שלא הגישה את הבקשה לקבלת היתר מיד לאחר חתימת ההסכם, לא רשאית היתה המשיבה לבטל את ההסכם זמן כה רב לאחר שהחיוב בוצע. אם הנפגע מהפרה יסודית לא ביטל את החוזה תוך זמן סביר, אין בכוחו לבטל את החוזה אלא לאחר מתן ארכה למפר לקיים את חיובו. בענייננו, המתנה של כחודשיים וחצי מההפרה ועד להודעת הביטול היא המתנה שמעבר לזמן הסביר.
ט. אכן, מהרגע שנקבע שהמערערת הפרה את החוזה, זכאית המשיבה לפיצויים בין אם ביטלה את החוזה ובין אם לאו. הזכות לפיצוי אינה מותנית בשימוש בסעד הביטול. עם זאת, אם נמנע הנפגע מלבטל את החוזה כדין, נותר החוזה שריר וקיים והחיובים הקבועים בו עדיין חלים על הצדדים. אמנם הוא זכאי לפיצוי אך הוא חייב להמשיך ולמלא את התחייבויותיו. מסירת הודעת ביטול שלא כדין מצד הנפגע הינה הפרה יסודית של החוזה. כך שבענייננו, שני הצדדים הפרו את החוזה ע"י ביטולו. נותרה השאלה של חלוקת הנזק.
י. ההפרות של החוזה גרמו נזקים לשני הצדדים. לכאורה, כאשר שני הצדדים לחוזה הפרו אותו, על כל צד לפצות את זולתו כשגובה הפיצוי נקבע על פי הנזק שנגרם לכל נפגע מההפרה של זולתו. ביהמ"ש המחוזי קבע את נזקיה של המשיבה והמערערת טוענת כי נזקה שלה גדול יותר. גם בהנחה שכך הדבר, אין להתעלם מן העובדה שהמערערת היתה הראשונה להפר את החוזה ויש בכך כדי להצדיק הטלת נזק גדול יותר על כתפיה. שני הצדדים בחוזה פעלו בנמהרות. בנסיבות אלו מוצדקת התוצאה שכל צד ישא בנזק שנגרם לו.
יא. פסה"ד ניתן מפי השופטת בייניש והסכימה לפסה"ד השופטת דורנר.
יב. השופטת שטרסברג-כהן סברה כי שאלת ביטול חוזה מטעם שונה מזה שהועלה בהודעת הביטול אין לה תשובה חד משמעית בפסיקה. ניתן להסתפק בצמצום האמירה כי אין נפגע רשאי להסתמך על עילת ביטול שלא הופיעה בהודעת הביטול, לנסיבות המיוחדות של המקרה שלפנינו. החברה הקבלנית, שנדרשה להשקיע עבודה ומשאבים חששה שבעלת המקרקעין לא תמלא את חלקה כלפיה וביטלה את החוזה תוך כדי הפרתו. בעלת המקרקעין מצידה ביטלה את החוזה מבלי לתת הזדמנות לחברה הקבלנית לתקן את ההפרה. מכאן ששני הצדדים ביטלו את החוזה מטעמים שלא היקנו להם זכות לביטולו ושבגינם לא ניתן היה לבטלו כלל או שניתן היה לבטלו רק לאחר מתן זמן סביר לצד המפר לתקן את ההפרות שלא היו יסודיות ודבר זה לא נעשה. בדרך כלל צריך כל צד לשאת בנזק שנגרם לצד השני כתוצאה מהפרת החוזה, אך בנסיבות המיוחדות שבענייננו יש לתת לכל אחד מן הצדדים לספוג את נזקו שלו.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד ש. בארי למערערים, עו"ד שוורץ למשיבה. 16.2.98).
ע.א. 6271/95 - אדוניהו אשר ו-61 אח' נגד פרוייקט גן העיר בע"מ
*הוצאת חלקים בבית משותף מהרכוש המשותף(מחוזי ת"א - ה.פ. 347/93 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערערים רכשו מאת המשיבה דירות פאר במגדל גן העיר בתל אביב. לקראת רישום המגדל כבית משותף, הגישה המשיבה ללשכת המקרקעין את תשריט הבית, בו צויינו השטחים המהווים את הרכוש המשותף ואלה אשר הוצאו מתוכו. התעוררה מחלוקת בין המשיבה למערערים באשר לשלשה שטחים: שלשה מחסנים וחדר נוחיות אשר ממוקמים בקומת הכניסה; החדרונים הסמוכים לכל אחת מהדירות המכילים את מתקני מיזוג האוויר; גג הבנין על שלשת מפלסיו השונים והם המפלס הראשון עליו ממוקמים מגדלי קירור, המפלס השני הממוקם מעל בריכת השחיה והמפלס השלישי המכסה את "גרעין" הבנין.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המחסנים וחדרי הנוחיות משמשים את הדיירים אך אינם חלק מהרכוש המשותף; לגבי חדרוני מיזוג האוויר קבע כי הם מהווים חלק מן הדירות, באשר לגג פסק כי המפלס התחתון שעליו מוצבים מגדלי הקירור לא הוצאו מגדר הרכוש המשותף ואילו המפלס העליון והגג המצוי מעל בריכת השחיה הוצאו מגדר הרכוש המשותף ונשארו בבעלות המשיבה. המערערים טוענים כי המחסנים וחדרי הנוחיות בקומה הראשונה וכן מפלס הגג שמעל בריכת השחיה אינם מהווים חלק מהרכוש המשותף והמשיבים מערערים על הקביעה העובדתית שהמחסנים וחדר הנוחיות מהווים חלק פונקציונאלי הכרחי בתיפקודה של קומת הכניסה וכן הם מערערים על הקביעה כי חדרוני מיזוג האויר מהווים חלק מהדירות. ערעור המשיבה נדחה ואילו ערעור המערערים נתקבל בחלקו.
ג. כאשר מבקש קבלן להוציא חלק מהרכוש אשר נחשב כמשותף, מגדר "הרכוש המשותף", עליו לעשות זאת באופן ברור ומפורש. בענייננו קובע סעיף 2 למפרט כי "לא ייכללו ברכוש המשותף... כל המחסנים, לרבות כל השטחים שבמפלס 12+ למעט הגרעין... גג הבנין". באשר לגג הבנין המחלוקת בין הצדדים היא אם מפלס הגג שמעל בריכת השחיה נכלל במונח "גג" המוצא מגדר הרכוש המשותף. כשמבקשים לברר את כוונת הצדדים לעניין פרשנות המונח "גג" בענייננו, יש לבדוק את אומד דעת הצדדים. לחוזי המכר קדמה הצגת פרוספקט שכותרתו "מראה פרספקטיבי" שכלל ציורים של שטחים שונים בבנין והדגים את השימוש בהם. בעניין בריכת השחיה, הציג "המראה הפרספקטיבי" איור של הבריכה כשמעליו גג נפתח ולאיור זה צורף בפרוספקט תיאור מילולי הקובע "בריכת שחיה ומועדון בריאות - בראש המגדל בריכת שחיה מחוממת, גג נפתח ומשטח שיזוף עילי". אין ספק כי הפרוספקט בא כדי למשוך קונים פוטנציאליים בשל הפונקציות האטרקטיביות שבו וכי הוא יצר את הציפיה שמצגים מושכים אלה יבואו לידי מימוש. השאלה היא מה תוקפו המשפטי של פרוספקט זה.
ד. הפרוספקט מהווה מעין הצעה לכריתת חוזה המופנית לציבור. מאחר ונכתבה הערת הסתייגות כי הפרטים בפרוספקט "אינם מחייבים את החברה" הופכת ההצעה להזמנה לנהל מו"מ והפרוספקט אינו מונע מהחברה להציע במהלך המו"מ הצעה אחרת. השאלה היא אם שינה הקבלן את ההצעה שהיתה בפרוספקט, במסגרת חוזה המכר והמפרט הטכני. התשובה לכך היא שלילית. לאור הגדרתו הכללית והמיוחדת של המונח "גג" הנמצא בגדר הרכוש המשותף, ולאור מגמת הפסיקה, בעניין פרשנות תניות המוציאות רכוש מגדרו של הרכוש המשותף, יש לקבוע שבענייננו הגג לא הוצא מגדר הרכוש המשותף. מסקנה זו מתיישבת גם עם ההלכה הקובעת כי חוזים המנוסחים באופן רב משמעי יש לפרש לרעת מנסחם.
ה. אשר למחסנים וחדר הנוחיות בקומת הכניסה - נקודת המוצא היא שיש לראות במחסנים ובחדר הנוחיות חלק מהרכוש המשותף. מסקנה זו נתמכת הן בהגדרת סעיף 52 לחוק המקרקעין והן במפרט הטכני. על כן יש לברר אם המשיבה הוציאה יחידות אלה מפורשות מגדרו של הרכוש המשותף בבנין. כאמור הוצאו מן הרכוש המשותף באופן מפורש "כל המחסנים, לרבות כל השטחים שבמפלס ..+12.". יש לפרש סעיף זה באופן המוציא את כל המחסנים בבנין מגדר הרכוש המשותף וממילא גם את המחסנים בכניסה לבנין. לעניין חדר הנוחיות - חדר זה אינו מהווה מחסן, ואין שום הוראה המוציאה אותו מגדר הרכוש המשותף ובאין הוראה כזו נשאר חדר הנוחיות חלק מהרכוש המשותף. לעניין זה יש לקבל את הערעור.
ו. באשר לערעור הנגדי בעניין חדרוני מיזוג האויר - מדובר בחדרונים קטנים המצויים בצמידות לכל אחת מן הדירות, ואשר בהם מצויים מתקני מערכת מיזוג האויר של כל אחת מהן. מתקנים אלה ממלאים כמעט את כל חלל החדר, ופרט לשימוש זה לא ניתן לעשות כל שימוש אחר באותו חדרון. ממסמכי הרכש של הדירות עולה כי צדק ביהמ"ש המחוזי שהחדרונים מהווים חלק מהדירה הנמכרת. במפרט הטכני, מתוארים חדרוני מיזוג האויר כחלק מהדירה מספר פעמים וטענת המשיבים כאילו מהווים חדרונים אלה מחסנים אין לה על מה שתסמוך.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד א. וירניק למערערים, עו"ד י. וינדר למשיבה. 1.3.98).
ע.פ. 28/98 - חוה אסרף נגד משה בן דורי
*ביטול החלטת שופט לפסול עצמו(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נתקבל).
א. המשיב הגיש קובלנה פלילית נגד המערערת, גרושתו, כאשר נושא הקובלנה עבירה על סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות והוצאת לשון הרע. הדיון התקיים בפני שופט שכבר ישב בדין בהליך אחר של קובלנה פלילית שהתנהל בין הצדדים. המשיב הגיש בקשה שהשופט יפסול עצמו בטענה כי בפתח הדיון גילה השופט שהוא מכיר וזוכר היטב את הצדדים מן הדיון הקודם ואת העובדה שבאותו דיון הטיל הוצאות על המשיב. השופט קבע כי חששו של המשיב פן יגזור גזירה שווה מהקובלנה הקודמת לקובלנה זו אינו מבוסס מבחינה אובייקטיבית וכך גם החשש מפני גיבוש דעה על פי שאלת המהימנות של המשיב, אך מחמת שיקול של מראית פני הצדק החליט לפסול עצמו. הערעור נתקבל.
ב. השופט ביסס החלטתו לפסול עצמו רק על עילת מראית פני הצדק. בעניין זה לא קמה אפשרות ממשית למשוא פנים. אין מקום להרחיב את השימוש בטענת "מראית פני הצדק", ככל שיש לה מקום, לכל מקרה בו מועלית טענת פסלות שאין לה ביסוס אובייקטיבי ממשי, שאם לא כן, נמצאנו מרוקנים מתוכן את הלכות הפסלות שפותחו בביהמ"ש העליון. בענייננו לא הוכח קיומה של עילה אובייקטיבית לפסלות שופט.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ישראל קליין למערערת, עו"ד זמיר עזריה למשיב. 2.3.98).
ע.פ. 222/93 - איברהים עמור נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים על יסוד הודעות סוכן משטרתי. *טענת הדחה ע"י סוכן משטרתי. *חומרת העונש(מחוזי נצרת - ת.פ. 262/91 - הערעור נדחה).
א. חקירה משטרתית שכללה הפעלת סוכן משטרתי, תושב לבנון, בשם רמזי, הובילה באוגוסט 91 לתפיסת סם הרואין במשקל של 10 ק"ג. המערער הואשם בביהמ"ש המחוזי בעבירות של סחר בסמים. כתב האישום לא גילה את זהותו של הסוכן המשטרתי,
שכונה "הגבר האחר". הוצאה תעודת חיסיון לפי סעיף 45 לפקודת הראיות. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער להסרת החיסיון. המערער העיד במשפטו כי הסיע את המכונית שהיתה קשורה לסם ושבה היה גם רמזי לפי בקשתו של רמזי מבלי לדעת את מטרת הנסיעה. ביהמ"ש המחוזי לא האמין למערער, הרשיע אותו וגזר לו 17 שנים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של שנה וחצי. כן הורה ביהמ"ש על חילוט המכונית. המערער ערער לביהמ"ש העליון וטענתו היתה כי בשל החסיון שהוטל על עדותו של רמזי שכונה "הגבר האחר" נפגעה הגנתו פגיעה חמורה ונשללה זכותו למשפט הוגן. בדיון בערעור הודיעה ב"כ המדינה כי החסיון אינו דרוש עוד והציעה להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי לגביית עדותו של רמזי מבלי לבטל את ההרשעה. ביהמ"ש קיבל את עמדת התביעה, ההרשעה הושארה על כנה, וביהמ"ש המחוזי נתבקש לשמוע את עדויותיהם של רמזי ואנשים נוספים ככל שימצא לנכון.
ב. השופט שמע את עדותו של רמזי ואת מפעילו מן המשטרה. רמזי הכחיש כי הוא מכיר את המערער, הוכרז כעד עויין ולביהמ"ש הוגשו הודעותיו במשטרה, בהן סיפר כי פנה למערער משום שנמסר לו כי המערער הוא סוחר סמים המעוניין להתקשר עם סוכני סמים לבנוניים. הסניגור לא עימת את רמזי עם גירסת המערער במשפטו שלא ידע כלל שמדובר בעיסקת סמים, אלא הציג גירסה חדשה בפני רמזי שעל פיה הדיח רמזי את המערער לדבר עבירה. רמזי דבק בגירסתו כי המערער אינו מוכר לו. המערער ביקש לחזור בו מגירסתו המכחישה כפי שהעיד לראשונה, ולהעיד מחדש ולטעון כי הודח על ידי רמזי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה, עשה שימוש בהודעה שמסר רמזי במשטרה, דחה את טענת ההדחה כיוון שלא הועלתה על ידי המערער בעדותו, וקבע כי אין בראיות החדשות כדי לשנות את הכרעת הדין וגזר הדין.
ג. בערעור החדש התייחס המערער לגזר הדין בלבד. עיקר טענתו כי יש להפחית מענשו כיוון שסוכן משטרתי הדיח אותו להתקשר איתו בעיסקת סמים, טענה שביהמ"ש מנע ממנו שלא כדין מלהעלות. המדינה הסכימה להחזרת הדיון בשנית לביהמ"ש המחוזי לגביית עדות המערער, אך הסניגור התנגד לכך, וטען כי לנוכח גירסתו של המערער בעדותו הראשונה ופסיקת ביהמ"ש שהעד אינו עד מהימן אין סיכוי שהשופט יקבל את גירסת ההדחה. הערעור נדחה.
ד. אמנם, בנסיבות שבהן עמידה על סדרי הדין הרגילים עלולה לפגוע באופן מהותי בהגנת הנאשם, על ביהמ"ש לאפשר לנאשם לפרוס את הגנתו. גם בענייננו מוטב היה אילו ביהמ"ש המחוזי היה מאפשר למערער לשוב ולהעיד כדי לתמוך בטענתו כאילו הודח. ואולם, ככלל, התרופה לכך אינה קבלת גירסת הנאשם בערעור, אלא מתן אפשרות להביא את הגנתו. יחד עם זאת אין לכפות על נאשם לממש את זכותו. יש לראות את סירובו להחזרת הדיון לביהמ"ש המחוזי לשם מסירת עדותו, כחזרה מטענתו כי הגנתו קופחה בעטייה של החלטת ביהמ"ש המחוזי.
ה. בעקבות הסרת החיסיון וגביית ראיות נוספות, התברר כי אין יסוד לטענת המלכודת על ידי סוכן מדיח. לסוכן מדיח נחשב סוכן משטרתי המשדל אדם שומר חוק, לבצע עבירה. בענייננו, הסביר רמזי בהודעתו במשטרה כי פנה למערער משום ששמע שהוא סוחר סמים המעוניין להתקשר עם סוחרי סמים לבנוניים. לדברים אלה של רמזי מצוי חיזוק בעברו הפלילי של המערער. טענת ההדחה לא הועלתה על ידו במשפטו ואף לא בערעור שהגיש לראשונה. על כן בטענת ההדחה אין ממש.
ו. אשר לעונש - אכן מדובר בעונש חמור, אך לנוכח הכמות העצומה של סם ההרואין, שהוא מן המסוכנים שבסמים, ועברו הפלילי של המערער המלמד על
מעורבותו בהפצת סמים, אין עילה להתערבות בעונש שנגזר. בעבר קבע ביהמ"ש, בהתייחסו לעונש ההולם סחר כ- 1.5 ק"ג הירואין, כי כאשר מדובר בכמות אדירה שממנה ניתן להפיק מנות סם לתושבי עיר שלמה, העונש ההולם והראוי הוא עונש שאינו רחוק מן העונש המירבי שקבע המחוקק. בענייננו שבו מדובר בכמות סם המתקרבת ל-10 ק"ג העונש ודאי שהוא הולם.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד ציון אמיר למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 21.12.97).
ע.א. 910/94 - מפרם בע"מ נגד מוחמד בדרה ואח'
*אחריות לתאונת עבודה. *גובה הנזק בתאונת עבודה. *הגשת ראיות נוספות בערעור(מחוזי חיפה - ת.א. 1524/89 - הערעור נדחה).
א. המשיב נפגע בתאונת עבודה בהיותו עובד של קבלן משנה שהועסק על ידי המערערת כקבלן ראשי בהקמת מכון חליבה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת באחריות לתאונה, וביחסים שבין המערערת לבין קבלן המשנה, שאליו נשלחה הודעת צד שלישי על ידי המערערת, חייב את קבלן המשנה ב-%40. המערערת מערערת הן על חיובה כלפי הנפגע, הן על חיובו של קבלן המשנה ב-%40 בלבד, הן על המנעות מהטלת אשם תורם על הנפגע והן על גובה הנזק. הערעור נדחה.
ב. באשר לאחריות לתאונה - קביעותיו ומסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי מושתתות כולן על חומר הראיות. מדובר בקביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן. ג. אשר לנזק - המשיב סבל משבר ברגל והנכות הרפואית הועמדה בהסכמה על %28. ביהמ"ש העמיד את הפסד כושר ההשתכרות על %35. על כך מלינה המערערת הטוענת עוד כי לא היתה צפויה לנפגע עבודה רצופה בגלל מעשים פליליים בהם היה מעורב וכי לא היה מקום לקבוע כבסיס לחישוב הפסד השתכרות את הסכום שקבע ביהמ"ש. אין מקום לבדוק מחדש נושאים אלה שהם בתחום ההערכה של הערכאה הראשונה שקביעותיה מעוגנות בחומר הראיות. הביטוח הלאומי קבע נכות של %42 לפי תקנה 15, תוספת שאינה מחייבת את ביהמ"ש בתביעת הנזיקין, אבל משמשת אינדיקציה לכך שתוספת כלשהי של אבדן כושר השתכרות לאחוזי נכות רפואיים, אינה בלתי סבירה. גם הסיכוי של הסתבכויות בעתיד בפלילים על ידי המשיב, וכתוצאה מכך פגיעת כושר ההשתכרות ללא קשר לתאונה, מצא ביטוי בסכום שנלקח כבסיס לשכר וכן בפיצוי חלקי עבור הפסד השתכרות בעבר.
ד. בביהמ"ש העליון הוגשה בקשה להגשת ראייה נוספת, והיא חוות דעת של מומחה לסיבת שבירת קשר הפיגום שגרמה לתאונה. אין שום נימוק ראוי לאפשר הבאת ראיות שניתן היה להביאן בערכאה הראשונה, ולא נכון הוא מבחינת סדרי דין ומבחינת מדיניות משפטית ראויה לקבל ראיות נוספות מסוג זה שמבקשים עתה להגיש.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. החלטה - השופטת שטרסבג-כהן. עו"ד ח. גלזר למערערת, עו"ד ש. קוחלי למשיב. 4.3.98).
ע.פ. 5495/96 - חאכם חאג' יחיא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעשה מגונה ותקיפה)(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של מעשה מגונה ופציעה. בבסיס ההרשעה עומדת תקיפת חבר לעבודה ואילוצו, אגב שימוש בכח ופציעה בשבר צלחת, להיכנע למעשה מגונה שביצע בגופו. למערער עבר פלילי מאז היותו כבן 14 ובבדיקות פסיכולוגיות נקבע כי הוא סובל מפיגור שכלי קל - על קו הגבול - שאינו מפריע לו
לתפקד במסגרת עבודתו. בין הרשעותיו הקודמות, הרשעה משנת 89, במעשה הדומה באופיו למעשה שבגינו הורשע בתיק הנוכחי. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער 54 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי וכן חייבו בתשלום פיצויים למתלונן בסכום של 10,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. הסניגור ביקש בביהמ"ש המחוזי להורות על הבאת המערער בפני ועדת איבחון לפי חוק הסעד (טיפול במפגרים) אך בקשתו נדחתה מן הטעם שבשתי חוות דעת פסיכולוגיות שהוגשו נקבע כי המערער לוקה ב"פיגור שכלי קל" בלבד. המערער חוזר ומבקש עתה להעמידו בפני ועדת איבחון כאמור אך אין יסוד לבקשה זו. חוות הדעת הפסיכולוגיות אינן כוללות המלצה כלשהי לכך. הוא הדין בתסקיר שירות המבחן. המערער מתפקד על גבול הנורמה ופיגורו השכלי הקל אינו מפריע לתיפקודו היום יומי.
ג. אשר לעונש - המעשה שעשה המערער חמור ומצדיק ענישה מחמירה. העונש שנגזר אינו מופרז לחומרה לפי כל קנה מידה ואין להתערב בו. אשר לבקשה לבטל את חיובו של המערער בתשלום פיצויים למתלונן בהתחשב בכך שעיקר הנטל יפול על משפחתו ויפגע במאמצי שיקומו - אין עילה המצדיקה התערבות בנושא זה.
(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד חיים שורצברג למערער, עו"ד גב' אמי פלמור למשיבה. 1.12.97).בש"פ 1099/98 - ראמי דבש נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה בתנאי "מעצר בית" (אינוס נוסעת ע"י נהג מונית) (ערר על תנאי שחרור בערובה ב"מעצר בית" - הערר נדחה).
העורר, נהג מונית, הואשם בעבירה של אינוס נוסעת בנסיבות מחמירות. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצר העורר עד תום ההליכים. גירסת טענת אליבי שעליה סומך העורר, העלתה ראיות "חדשות" התומכות בה על פניהן, ובעקבות עיון חוזר החליט ביהמ"ש לשחרר את העורר בערובה בתנאי "מעצר בית מלא". טענת הסניגור היא שלנוכח הטענות התומכות באליבי שהציג - אין בחומר החקירה "ראייה לכאורה", המהווה תנאי הכרחי להחזקת נאשם במעצר ועל כן יש לשחרר את העורר "שחררו מלא". במסגרת העיון החוזר קבע ביהמ"ש כי גירסת האליבי שהציג המבקש נראית לכאורה מבוססת יותר ויוצרת ספק לכאורי בראיות התביעה . עם זאת, עדיין יש בידי התביעה תשתית ראיות לכאורית מבוססת. הערר נדחה.
חומר החקירה הכולל מלמד כי יש בכוחו להעמיד יותר מאשר ספק באמיתות ה"אליבי" של העורר. במצב דברים זה אין לומר כי "ראיות האליבי" מכרסמות בכוחה הראייתי של עדות המתלוננת בדבר זהותו של העורר, במידה הנוטלת ממנה את כוחה להקים את הראייה הלכאורית הנדרשת לצורך מעצר עד תום ההליכים. לגירסת המתלוננת ככל שהיא מתייחסת לזהותו של העורר אחיזה ותמיכה בראיות אחרות. כשנמצא כי נתקיים התנאי של קיום "ראייה לכאורה" רשאי היה ביהמ"ש להתנות את שחררו של העורר בערובה כפי שעשה. אין לומר כי התנאי של "מעצר בית מלא" מופרך ומצדיק התערבות של ערכאת הערעור. מדובר באינוסה של נוסעת על ידי נהג מונית, תוך הפרה בוטה של האמון אשר מן הדין שישרור בין הציבור לבין נהגי המוניות, והסיכון שהעורר יחזור על המעשה מצדיקה את התנאת השחרור בערובה ב"מעצר בית מלא" .
(בפני: השופט קדמי. עו"ד ראובן בר חיים למבקש, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה. 22.2.98).
בש"א 1864/97 - עזבון המנוח אנור מקוסי ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*גילוי ראויות חסויות (דו"ח שהוכן ע"י השב"כ) (עתירה לגילוי ראיות חסויות - העתירה נתקבלה בחלקה).
בגדר תובענה שהגישו העותרים - עזבונות של שישה תושבי עזה שנהרגו מירי חיילי צה"ל - נגד המדינה, הם ביקשו גילוי של דו"ח איסוף מידע שהוכן על ידי השב"כ. על הדו"ח הוחל חיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות. השאלה היא אם סעיף 44 לפקודה חל על כל מידע שנאסף על ידי השב"כ. מתוך עיון בדו"ח האיסוף עולה כי הוא מכיל מידע שנמסר מפי 4 קצינים בהודעותיהם במשטרה הצבאית החוקרת. הצדדים התבקשו להשיב לשאלה האם סעיף 44 לפקודה מאפשר להוציא תעודת חיסיון גם על מידע אחרון זה. המדינה התנגדה להסרת החסיון גם על חלק זה של הדו"ח, בטענה כי גילוי דו"ח איסוף של השב"כ כשלעצמו, פוגע בבטחון המדינה, שכן הגילוי עלול להרתיע מפני מסירת מידע לשב"כ. הבקשה לגילוי ראיות נתקבלה באופן חלקי.
העמדה הגורפת של המדינה המבקשת ליצור חיסיון על כל מסמכי השב"כ בשל כך בלבד שנוצרו על ידיו, אינה מתיישבת עם תכליתו של סעיף 44 לפקודה. יש להבחין בין החיסיון הקבוע בסעיף 44, המוענק לראיות ספציפיות שגילויין עלול לפגוע בבטחון המדינה, לבין חסיון הניתן לחומר המתקבל בחקירה מסוג מסויים, חיסיון שמטרתו להקל על החוקרים לחשוף את האמת, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחוק השיפוט הצבאי. אמנם, ניתן לטעון כי גילוי שתוצאתו האפשרית היא הרתעה ממסירת מידע בטחוני בעתיד פוגע בבטחון המדינה, ברם, האפשרות הערטילאית לפגיעה מסוג זה אינה מכוסה על ידי סעיף 44 לפקודה. לפיכך יש לגלות את החלק בדו"ח האיסוף שהמידע הכלול בו נמסר בחקירת מצ"ח.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד עמוס גבעון לעותרים, עו"ד מלכיאל בלס למשיבים. 20.11.97).
רע"א 6628/97 - משהב... בע"מ נגד יזגון אינה ואח'
*הקטנת סכום תביעה לצורך אגרה בלי לפרט את ההפחתה לראשי הנזק הנטענים (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה תביעה על סכום של כ-170,000 ש"ח, אולם משיקולי אגרה העמידה את תביעתה על סכום כולל של 45,000 ש"ח בלבד, מבלי לפרט לגבי אילו מראשי הנזק הנתבעים הופחת הסכום שבכתב התביעה ובאיזה שיעור הופחת. המבקשת ביקשה מבימ"ש השלום לחייב את המשיבה "לפרט במדויק על מה מוותרת התובעת מהעילות ומהסעדים המפורטים בכתב התביעה, העולים על סכום של 45,000 ש"ח". בימ"ש השלום דחה את הבקשה בציינו כי אין מדובר בתביעה בה מבוקשים סעדים שונים, כי אם סעד אחד, כספי במהותו, הכולל מספר ראשי נזק. בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחתה וכך גם בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון. המבקשת טוענת כי הקטנת סכום התביעה משיקולי האגרה, מבלי לפרט מראש על מה בדיוק מוותרת המשיבה, מהווה טקטיקה פסולה ושימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש. אולם המבקשת לא שיכנעה כי הדרך שבה נקטה המשיבה עלולה לפגוע בהגנתה.
(בפני: השופטת דורנר. 3.3.98).
ע.א. 4111/97 - יעקב שם טוב נגד באבזדה מורטזה (מרדכי) ואח'
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
הודעה על קביעת ערבון נמסרה למערער ביום 1.9.97 אך הערבון לא הופקד ולפיכך הודע למערער ביום 30.11.97 כי עליו לנמק תוך 5 ימים מדוע לא יידחה הערעור לפי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי. המערער לא סיפק את הטעם, אך ב-15.12.97 הפקיד את הערבון. בהמשך
הגיש תצהיר בו הוא טוען כי הודעת ביהמ"ש לא הגיעה אליו כי אם לב"כ, שלטענתו הפסיק לייצגו קודם לכן. לטענת המערער ב"כ לשעבר מסר לו כי היה בשירות מילואים בתאריכים הקובעים ושלח את ההודעה על הפקדת ערבון למערער עם שובו. הבקשה להארכת המועד נתקבלה.
כדי להאריך את המועד להפקדת ערבון דרוש טעם מיוחד. בענייננו מדובר באיחור קצר, המנומק בכך שההודעה על הפקדת הערבון נשלחה לב"כ המערער בשעה שהלה כבר הפסיק לייצגו. אמנם, איחור קצר, כשלעצמו, אינו מהווה טעם מיוחד, אך במקרה זה נימוק זה מצטרף לטעם העיקרי והוא שההודעה על הפקדת הערבון נשלחה לב"כ המערער, על אף שכתב הערעור שהוגש נושא את כתובתו של המערער עצמו, כאשר שמו של ב"כ המערער מחוק. מכאן שמדובר באיחור שנבע מכך שביהמ"ש שלח את ההודעה שלא על פי האמור בכתב הערעור. בנסיבות אלו ניתן לראות טעם מיוחד להארכת המועד. על כן נדחתה הבקשה לדחיית הערעור על הסף. למרות האמור חוייב המערער לשלם למשיבים הוצאות בהליך זה בסכום של 1,500 ש"ח.
(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד שלום פוריס למערער. 22.2.98).
ע.פ. 2128+2344/97 - מדינת ישראל נגד יצחק אזולאי ודוד בן עמרה
*הרשעה בסחר בהירואין וקולת העונש (ערעור המדינה על קולת העונש נתקבל וערעור המשיבים על הרשעתם נדחה).
המערערים הורשעו ב-5 פריטים שעניינם סחר בהירואין. הם נדונו ל-3 שנות מאסר והופעלו נגדם מאסרים על תנאי באופן שהעונש הכולל שהוטל על המערער הראשון הוא 4 שנות מאסר ועל המערער השני הוא ארבע וחצי שנות מאסר. ערעור המשיבים על ההרשעה נדחה וערעור המדינה על קולת העונש נתקבל.
לעניין ההרשעה - זו מבוססת כראוי על האמון שנתן ביהמ"ש בעדותו של הסוכן והסיוע שנמצא לה בפרטים השונים. באשר לעונש - המערער הראשון סחר ב-98 גרם הירואין והשני ב-110 גרם הירואין. לשניהם עבר פלילי מכביד ביותר כאשר את העבירות ביצעו כשמאסרים על תנאי תלויים ועומדים נגדם. על פי המדיניות שלא למצות את הדין עם הנאשמים בערעור המדינה, הוחלט לגזור לשני המערערים 5 שנות מאסר בגין ההרשעה בתיק זה כשעונשי המאסר על תנאי שהופעלו מצטברים, כך שהעונש שישא המערער הראשון יהיה 6 שנות מאסר והעונש שישא המערער השני יהיה 6 וחצי שנות מאסר.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' דורנר. עו"ד גב' תמר בורנשטיין למדינת ישראל, עוה"ד אורי בר-עוז וששון בר-עוז למשיבים. 24.2.98).
בש"פ 644/98 - מאזן ג'לטה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אלימות ואינוס אשה ע"י בעלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נישא לאשתו, המתלוננת, במרץ 97. מאז נישואיו חשד בה כי דודה קיים עמה יחסי מין לפני נישואיה וכי היא ממשיכה לבגוד בו עד עצם היום הזה. על פי עדות המתלוננת במשטרה, חודשי הנישואין הספורים שלה עם העורר התאפיינו במעשי אלימות חוזרים ונשנים ובהם מקרי אונס, מעשי סדום, מעשים מגונים ומכות וכן איים שירצח אותה. העורר מודה שהיכה את אשתו וחושד בה שהיא בוגדת בו. השניים הביעו את רצונם להתגרש. לעורר הרשעות קודמות רבות בעיקר בעבירות אלימות, סמים ורכוש, ועם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש לעצור אותו עד תום ההליכים. הערר נדחה. בתלונתה למשטרה פירטה המתלוננת את מעשי ההתאכזרות והאיומים ברצח של בעלה כלפיה. אין ספק
שהאיומים שהשמיע העורר והתנהגותו האלימה, במידה ואלה יעמדו במבחן ההליך הפלילי, יהיה בהם כדי להביא להרשעת העורר. צירוף כל הנסיבות מבססות את החשש שלא יהיה בחלופת מעצר כדי לשמש הגנה למתלוננת מפני פגיעתו הרעה של בעלה.
(בפני: השופט י. גולדברג. עו"ד תופיק אבו-אחמד לעורר, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 23.2.98).
בש"פ 753/98 - יקותיאל מודחי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירת שוד. לפי כתב האישום גנב 3,000 ש"ח מכיסו של קשיש כבן 80 סמוך לאחר שקיבלו מקופאית בבנק. זאת לאחר שהפיל את הקשיש והוציא את הכסף מכיסו, כשהוא משים עצמו כמגיש סיוע לקרבנו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. באשר לטענה כי אין בחומר החקירה "ראיה לכאורה" לזיהויו של העורר כמי שגנב את הכסף אגב דחיפת הקשיש והפלתו - לעניין זה די בחומר שבידי התביעה כראיות לכאורה לצורך המעצר עד תום ההליכים. כיוון שכך אין להתערב במסקנת ביהמ"ש לעצור את העורר עד תום ההליכים. עברו הפלילי של העורר מכביד ומגוון: 25 הרשעות הכוללות 15 עבירות רכוש, 25 עבירות סמים ו-5 עבירות נגד גופו של אדם. לנוכח תמונת עבר מכבידה כזו, מסוכנותו של העורר לבטחון הציבור לא רק מקימה עילת למעצר, אלא גם שוללת חלופת מעצר.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד פול שטרק לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 9.2.98).
בש"פ 1169/98 - מדינת ישראל נגד עדנאן מזאריב
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים (חבלה, גניבה ותקיפת שוטר) (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
בנובמבר 96 הוגש נגד המשיב כתב אישום בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, שימוש ברכב ללא רשות, תקיפת שוטר והפרעה לשוטר וגניבת בקר. מדובר בגניבת רכב ושימוש בו לגניבת עגלים מרפת קיבוץ יגור. מארב משטרתי שהוצב ליד הרכב, הותקף על ידי אלה שבאו לרכב. במהלך הבריחה האלימה של החשודים נאבק המשיב עם השוטרים, השתלט על נשקו של אחד מהם ואיים לירות בו ונכנע רק לאחר שנורה ברגלו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים, בציינו את עברו הפלילי של המשיב והעובדה שהעבירות בוצעו בהיותו אסיר ברשיון. כשחלפה שנה למעצר האריך ביהמ"ש העליון את המעצר בשלושה חודשים בהתחשב ב"מסוכנותו" של המשיב. תקופת ההארכה מסתיימת והמדינה מבקשת הארכה נוספת. בקשה נתקבלה.
תקופת ההארכה נוצלה כדבעי לקידום הדיון לקראת סיומו. ההתנהגות האלימה שגילה המשיב במאבקו עם שוטרי המארב מקימה בסיס למסוכנותו ולחשש של הימלטות מן הדין. אכן, לחלוף הזמן עשוי להיות משקל מכרסם בכוחם של "מסוכנות" ו"חשש של שיבוש הליכים" כגורמים השוללים חלופת מעצר, אך במקרה דנן, המשיב הוא הנושא באחריות לאי ניצול תקופת המעצר לקידום המשפט, וחלוף הזמן לא ממעיט ממסוכנותו ומן החשש שיימלט מן הדין. במצב דברים זה אין בחלוף הזמן כשלעצמו כדי לסייע למשיב.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' אורלי מור-אל למבקשת, עו"ד בסטוני למשיב. 26.2.98).