רע"א 4522/97 - ראובן כהן נגד מרדכי זר ואח'
*עיקול זכויות החייב במקרקעין שנרשמה עליהם הערת אזהרה לטובתו(הבקשה נדחתה).
א. המבקש נתן הלוואה לאחד שלמה סבג לרכישת דירה. סבג התחייב לרשום משכנתא על שמו של המבקש ולא עמד בהתחייבותו להחזר ההלוואה וגם לא רשם משכנתא. סבג נטל הלוואות נוספות מ-14 משיבים בבקשה זו. הדירה שרכש סבג לא היתה רשומה על שמו בלשכת המקרקעין, אך ביום 9.10.94 נרשמה הערת אזהרה לטובתו. באותו יום נרשמה הערת אזהרה לטובת בנק לאומי למשכנתאות שהלווה כספים לסבג, ולטובת המבקש נרשם צו עיקול על זכויותיו של סבג בדירה. המשיב, חותנו של סבג, פתח תיק הוצאה לפועל נגד סבג לפי שטרי חוב שהיו בידיו ואף לזכותו נרשם צו עיקול בלשכת המקרקעין ביום 1.11.94. המבקש הגיש תביעה נגד סבג בגין החוב שלא נפרע. ביום 25.1.95 נרשם, לפי צו של בימ"ש השלום, משכון אצל רשם המשכונות לטובתו של המבקש, על זכותו החוזית של סבג. כמו כן הורה ביהמ"ש לרשום הערת אזהרה לטובתו של המבקש לפי סעיף 130 לחוק המקרקעין וזו נרשמה ביום 1.2.95. המשיבים הגישו בקשה לביהמ"ש המחוזי להכריז על סבג כפושט רגל ובמסגת הליך פשיטת הרגל פנו בבקשה להורות כי המשכון והערת האזהרה שנרשמו לזכות המבקש בטלים. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשתם של המשיבים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. המבקש טוען כי היות ולזכות החייב עמדה רק זכות חוזית להרשם כבעלים, שהיא זכות במקרקעין, היא אינה ניתנת כלל לעיקול או לשעבוד בלשכת רישום המקרקעין, והדרך היחידה לשעבדה היא על ידי משכון הנרשם על ידי רשם המשכונות. על כן, הזכות המובטחת היחידה הקיימת היא זכותו. אולם, סעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל קובע כי ראש הוצאה לפועל רשאי להורות אף על עיקול זכויות החייב במקרקעין הנובעות מרישום הערת אזהרה עליהם לטובתו. אף טענתו של המבקש כי זמן יצירת המשכון קדם לרישום העיקול, היות והמשכון נוצר בהתחייבות סבג בעת מתן ההלוואה - דינה להדחות. סעיף 4 (ג) לחוק המשכון קובע כי כלפי הנושים האחרים של החייב יהיה כוחו של המשכון יפה רק עם רישומו אצל רשם המשכונות. המשכון לטובתו של המבקש נרשם לאחר שניתן צו העיקול לטובתו של המשיב ועל כן טענתו לזכות קדימה נדחית.
(בפני: השופטת דורנר. 27.1.98).
בש"א 574/98 - אברמתה אלמשנו נגד האפוטרופוס הכללי
*שינוי מקום שיפוט ואיחוד תיקים(בקשה לשינוי מקום שיפוט ואיחוד תיקים - הבקשה נתקבלה).
א. המבקשת היא אלמנתו של המנוח אלמשנו דניאל. בכדי לרשת את הזכויות בדירה המצויה ברמת גן היא מנהלת שלושה הליכים: בקשת צו ירושה לעזבונה של אחת סויקר פאיגי ז"ל, על שמה רשומות הזכויות בדירה, כאשר לטענת המבקשת יורשה היחיד של פאיגי הוא בנה אברהם סויקר; בקשת צו ירושה לעזבונו של אברהם סויקר אשר לטענת המבקשת יורשו היחיד הוא המנוח; בקשת צו ירושה לעזבונו של המנוח שלפי טענתה של המבקשת היא יורשתו היחידה. שני התיקים הראשונים מתנהלים בביהמ"ש המחוזי בת"א, שלו סמכות מקומית ועניינית לדון בעניינם, ואילו הבקשה לצו ירושה לעזבונו של המנוח מתנהלת בחיפה שבה היה מקום מושבו של המנוח ועל כן לכאורה הסמכות לדון בבקשת הירושה לעזבונו היא בביהמ"ש בחיפה. בקשתה של המבקשת היא כפולה: להורות על העברת הדיון בבקשת צו הירושה לעזבון המנוח מחיפה לת"א, לפי סעיף 78 לחוק בימ"ש; להורות על איחוד הדיון בשלושת התיקים. הבקשות נתקבלו.
ב. הצדדים המתדיינים בשלושת התיקים הם זהים, הנכס היחיד שכוללים שלושת העזבונות היא הדירה ברמת גן והטענות בכל בקשות צווי הירושה מתבססות על קירבה משפחתית בין בני משפחה אחת. קיומו של הדיון בכל התיקים בבימ"ש אחד יתרום ליעילותו ולנוחיות כל הנוגעים בדבר. על כן יש מקום להורות כי הדיון בבקשת צו הירושה לעזבון המנוח יתקיים בביהמ"ש המחוזי בת"א כמבוקש.
ג. צודק המשיב בטענתו כי הסמכות להורות על איחוד תיקים לפי תקנה 520 לתקנות סדר הדין האזרחי, מוקנית לביהמ"ש או לרשם ביהמ"ש הדן באותם תיקים ולהם בלבד. עם זאת, נראה כי הדרך הנכונה בענייננו היא להורות על העברת הדיון ואיחודו לפי תקנה 7 לתקנות הנ"ל. תקנה זו דנה ב"תובענות בנושא אחד" שהוגשו ל"בתי משפט אחדים בעלי אותן סמכויות". בעניין הנדון מדובר בבתי משפט בעלי אותה סמכות עניינית. מטרת תקנה 7 היא הגברת היעילות והיא משלבת את האינטרס של בעלי הדין לאיחוד הדיון בעניינם תחת קורת גג משפטית אחת, יחד עם האינטרס של המערכת השיפוטית, שתביעות באותו עניין יתבררו במאוחד. לאור מטרה זו, די בכך שבין שתי תובענות קיימת השקה, גם אם לא חפיפה מוחלטת, כדי לקבוע כי הם באותו נושא.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אבירם עופר למבקשת, עו"ד גב' רחל שני-שרפסקי למשיב. 9.3.98).
בג"צ 7631/97 + 8569/96 - הסתדרות הנוער העובד והלומד ומועצת תנועות הנוער נגד שר החינוך והתרבות ואח'
*הענקת תמיכה לתנועות נוער שאינן עומדות בקריטריונים שנקבעו ע"י משרד החינוך(העתירות נתקבלו).
א. העותרות, תנועות נוער הזוכות לתמיכה ממשרד החינוך, מתנגדות להקצבת והענקת תמיכות כספיות לתנועות הנוער של צעירי אגודת ישראל, בנות אגודת ישראל, תנועת נוער צבאות ה' של חב"ד ותנועת הנוער פרחי הדגל. לטענתם, אין תנועות אלה עומדות במבחנים שנקבעו ע"י משרד החינוך בהתאם לחוק וממילא אין להעניק להן תמיכות. לטענתם, אם לא יינתנו התמיכות לתנועות נוער אלה תגדל התמיכה בתנועות הנוער האחרות המיוצגות ע"י העותרות. העתירות נתקבלו.
ב. הקריטריונים והתנאים המחייבים הם כי על התנועה המבקשת תמיכה כספית להיות מושתתת על השקפת עולם אידאיולוגית כאמור בקריטריונים; על הזדהות עם ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית; לחנך להגשמה אישית חלוצית; לראות בשירות בצה"ל או בשירות לאומי מקביל ערך מחייב. מתוך החומר שהובא בפני בג"צ עולה כי ועדת התמיכות לא בדקה אם הארגונים המשיבים עונים על הקריטריונים. למעשה, שני הארגונים הראשונים, אינם עונים על הקריטריונים ובאשר לשתי התנועות האחרונות, שהן תנועות חדשות, יש צורך בבדיקה נוספת. לפיכך הוחלט כי ההחלטות בדבר תמיכה בארגונים אלה בטלות. הכספים שהיו מיועדים לצעירי אגודת ישראל ולבנות אגודת ישראל יחולקו בין תנועות הנוער האחרות הזכאיות לכספי תמיכה משנת 97, ואשר לכספי התמיכה שהיו מיועדים לתנועות חב"ד ולתנועת פרחי הדגל הרי אלה יעוכבו עד לאחר עריכת בדיקה וקבלתה של החלטה בעניינן.
(בפני השופטים: חשין, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופט חשין. עו"ד אביגדור פלדמן לעותרות, עו"ד גב' אסנת מנדל לשר החינוך, עו"ד מנחם ינובסקי לצעירי אגודת ישראל, עו"ד ערן פלס לבנות אגודת ישראל, עוה"ד גב' נחמה ציבין ובנימין טאוב לתנועת נוער צבאות ה', עו"ד גב' תומר מוסקוביץ לתנועת הנוער פרחי הדגל, עו"ד שאול בצר למועצת תנועת הנוער בישראל, עו"ד ערן לב להסתדרות הצופים. 8.3.98).
על"ע 3866/95 - עו"ד שמואל ברזל נגד הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
*חומרת עונש השעייה(ערעור על חומרת עונש השעייה - הערעור נדחה).
א. המערער הורשע בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, במרמה והפרת אמונים בתאגיד ובנסיון לקבלת דבר במרמה ונדון לשנה מאסר בפועל. המעשים שעל יסודם הורשע המערער התרחשו בתקופה שקדמה לקריסתו של בנק צפון אמריקה בע"מ. בזמנים הרלבנטיים כיהן המערער כיועץ משפטי חיצוני של הבנק, כממלא מקום חבר הדירקטוריון וכחבר המינהלה המצומצמת. בעקבות הרשעתו של המערער הוגשה קובלנה של הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד לביה"ד המשמעתי של הלשכה. ב"כ הוועד המחוזי ביקש לגזור למערער 3 שנות השעייה בפועל ואילו ב"כ המערער הציע להסתפק בעונש של השעייה על תנאי. ביה"ד החליט, על דעת שניים מחבריו, לגזור למערער השעייה בפועל לתקופה של שנתיים. החבר השלישי בהרכב סבר כי העונש הראוי הוא 3 שנות השעייה בפועל. שני הצדדים ערערו לביה"ד המשמעתי הארצי של הלשכה וביה"ד קיבל את ערעורו של הוועד המחוזי וגזר למערער השעייה בפועל לתקופה של 3 שנים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
ב. מדובר בהפרת נורמת התנהגות שהמערער, כעו"ד ותיק ומנוסה, היה מודע היטב לקיומה ומצווה לנהוג על פיה. בתי הדין המשמעתיים היו ערים לקיום נסיבות ושיקולים לקולא, ובכללם, גילו של המערער שבזמן הדיון היה כבן 65, היותו עו"ד בעל ותק רב שבעבר לא דבק בו רבב, הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות בשנים 83-84 וכיוצא באלה נסיבות. עם זאת סברו כי יש ליתן ביטוי בראש ובראשונה לחומרת העבירות ולצרכי ההרתעה של עורכי דין מפני ביצוע עבירות דומות. המערער לא הראה עילה מספקת להתערבות בפסק דינו של ביה"ד המשמעתי הארצי. עו"ד המפר את כללי ההתנהגות החלים על מקצוע עריכת הדין פוגע בדימויו ובכבודו של המקצוע ובאמון שהציבור רוחש לעורכי הדין. השעייתו מיועדת להרתיע עורכי דין אחרים מפני עשייתם של מעשים דומים, ובכך להגן על שמם הטוב של עורכי הדין ועל אמון הציבור בהם. כמו כן, ביהמ"ש העליון נוהג שלא להתערב בנורמות ענישה מרתיעות הנקבעות ע"י ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עוה"ד.
(בפני השופטים: מצא, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. החלטה - השופט מצא. עוה"ד אמנון עברון וגב' יעל אוריאלי למערער, עו"ד עמוס וייצמן למשיב. 5.3.98).
ע.א. 8116/95 - חברת האחים ישראל בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל
*ביטול מכרז להחכרת קרקע של המינהל, כאשר ההצעה היחידה שהוגשה היתה נמוכה משמעותית מטבלת המחירים שנקבעה(מחוזי י-ם - ת.א. 883/91 - הערעור נדחה).
א. המינהל פרסם מכרז להחכרת קרקע לבניית 191 יחידות דיור באשדוד והמערערת הציעה לשלם תמורתה סכום של 1,3 מליון ש"ח. כמו כן התחייבה לשלם הוצאות פיתוח. בעקבות החלטת מועצת מקרקעי ישראל מיום 18.2.91 לא נקבעו במכרז מחירי מינימום. המערערת היתה המציעה היחידה במכרז וועדת המכרזים החליטה שלא לקבל את הצעתה. הנמקתה היתה כי המחיר שהוצע נמוך בצורה משמעותית מהמחיר שנקבע בטבלת מחירי הקרקע והיא נמוכה משמעותית ביחס למחירים שנתקבלו ב-11 מכרזים אחרים באותו איזור באשדוד שפורסמו באותו מועד.
ב. בהחלטת המועצה האמורה שני סעיפים חשובים לענייננו. האחד קובע כי "טבלת שומה ומחירי בניה למגורים תקבע בידי ועדה מקצועית... ותשמש בסיס לקביעת מחירי הקרקע... ולא תהיה זכות ערעור עליהם לכל גורם שהוא". סעיף אחר קובע כי "מכרזים
להקצאת קרקע למרבה במחיר יהיו ללא מחיר מינימום... המינהל לא חייב לקבל הצעות כשהמחיר המוצע אינו סביר לדעת ועדת המכרזים". שמאי מקרקעין ראשי במינהל קבע את שווי הקרקע, לפי טבלת המחירים, בסכום של 2.9 מליון ש"ח. כך שהצעת המערערת היתה בשיעור של %45 מהערכת השמאי. המערערת הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי נגד המינהל וביהמ"ש דחה את תביעתה. הערעור נדחה.
ג. המערערת טוענת כי החישוב שעשתה ועדת המכרזים מוטעה באשר התעלמה מרכיב של הוצאות פיתוח שהמערערת התחייבה לשלם במסגרת המכרז. טענה זו יש לדחות. ההשוואה בין ההצעה במכרז ובין הערכת השמאי היא במחיר הקרקע בלבד, שרק לגביה נערך המכרז. חובת תשלום הוצאות הפיתוח היא אמנם תנאי מתנאי המכרז, אך בחינת סבירותן של הצעות המכרז נעשית לפי הפער בין המחיר המוצע במכרז לקרקע בלבד, לעומת שווייה של הקרקע בלבד לפי הערכת שמאי, ללא קשר להוצאות הפיתוח.
ד. אשר לטענת המערערת כי לא נערכה שומה נפרדת לקרקע נשוא הדיון - אכן, על פי החלטת המועצה הוכנה לקראת המכרז טבלת המחירים, אשר שימשה את השמאי בבואו לקבוע את שווי הקרקע. טבלה זו היוותה בסיס גם לבחינת הצעות במכרזים הנוספים ולגבי קרקעות המינהל באשדוד. מסתבר שבמכרזים אחרים ההצעות עלו על שווי אותן קרקעות כעולה מהטבלה וההצעה הזולה ביותר במכרזים האחרים היתה %110 מהשווי בטבלת המחירים. בנסיבות אלה אין לבוא בטרוניה לוועדת המכרזים, שראתה לסמוך על הערכת השמאי שהתבססה על אותה טבלה.
(בפני השופטים: אור, מצא, חשין. החלטה - השופט אור. עו"ד א. ריבלין למערערת, עו"ד מ. גולן למשיבים. 2.11.97).
רע"פ 2060/97 - כרמלה וילנצ'יק נגד הפסיכיאטר המחוזי ת"א
*זכות ערעור על החלטת פסיכיאטר מחוזי לאשפז חולה נפש. *התנאים להוצאת צו אישפוז חולה נפש. *טיפול מרפאתי כפוי(מחוזי ת"א - ע.פ. 318/97 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המערערת הואשמה בתקיפת בתה הקטינה. לבימ"ש השלום הומצאה חוות דעת הפסיכיאטר המחוזי שלפיה המערערת לוקה בתסמונת פרנואידית. על פי חוות הדעת לא ידעה המערערת בעת ביצוע העבירה להבחין בין מותר לאסור, היא אינה מסוגלת לעמוד לדין, היא זקוקה לטיפול מרפאתי ואינה מסוכנת לציבור או לעצמה. המשיב המליץ על הוצאת צו מרפאתי כפוי. בימ"ש השלום קבע כי המערערת היתה חולת נפש בעת ביצוע המעשה ואינה מסוגלת לעמוד לדין, וציווה מכח סמכותו על פי סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, כי המערערת תקבל טיפול מרפאתי כפוי. תחילה קיבלה המערערת את הטיפול ולאחר זמן חדלה מליטול תרופות. המערערת הוזמנה לבדיקה בבית חולים ואובחנו אצלה הפרעות פרנואידיות. עם זאת נקבע כי אין אינדיקציה לאישפוז כפוי היות ואינה נראית מסוכנת לעצמה או לאחרים. לאחר שהמערערת סירבה לקבל את הטיפול החליט המשיב, על פי סעיף 15(ה) לחוק, על אישפוזה הכפוי של המערערת, משום שהיא "ממשיכה לסרב לקבל טיפול" . המערערת אושפזה בפברואר 97 בבית החולים באר יעקב.
ב. מאז ניתן הצו לטיפול מרפאתי כפוי עברה שנה. כל אותה עת לא הובא עניינה של המערערת בפני ועדה פסיכיאטרית, למרות שהחוק דורש כי זו תדון אחת ל-6 חודשים בצו שניתן כאמור. רק בפברואר 97, סמוך לאחר אישפוזה של המערערת בבית החולים, הובאה המערערת בפני ועדה וזו קבעה כי הוראת האישפוז הכפוי של הפסיכיאטר המחוזי מוצדקת, משום שהמערערת הפסיקה את שיתוף הפעולה עם המטפלים בה.
ג. על החלטת המשיב לאשפז את המערערת הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי ובעוד הערעור תלוי ועומד נערך דיון נוסף בפני הוועדה הפסיכיאטרית והפעם נטל בה חלק פרקליטה של המערערת. הוועדה שבה ואישרה את החלטתה הקודמת. ביהמ"ש המחוזי דחה ברוב דעות את ערעור המערערת. נפסק מפי הרוב כי אין עומדת למערערת זכות ערעור על החלטת המשיב. על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור. ביני לביני החליטה הוועדה הפסיכיאטרית להמליץ על שחרורה של המערערת ועל טיפול מרפאתי כפוי. והמערערת איננה נתונה עוד לאישפוז. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ד. אין לקבל את טענת המשיבה כי למערערת אין זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי על הוראת הפסיכיאטר. אין טענת ב"כ המשיב מתיישבת עם לשון החוק ואין היא עולהבקנה אחד עם מטרת החוק. באשר לשאלה אם עומדת לחולה נפש הזכות כי סניגורו יהיה נוכח בעת מתן הוראה לאישפוז כפוי - התשובה לכך היא חיובית. מסקנה זו מתבקשת הן מלשון החוק והן ממטרת החוק. מעבר לכך, גם בהיעדר הוראה בחוק, דין הוא כי סמכות שלטונית צריכה להיות מופעלת על פי כללי הצדק הטבעי. מכאן הכלל כי בטרם תופעל סמכות שלטונית הפוגעת בחירותו של הפרט, תינתן לאותו פרט זכות השמיעה. זכות זו כוללת במקרים מתאימים ייצוג הפרט ע"י פרקליטו. דין כללי זה חל על הפעלת סמכויות שלטוניות ע"י הפסיכיאטר המחוזי במסגרת הליכי אשפוז כפוי "פלילי" לפי החוק.
ה. השאלה הבאה שהתעוררה היתה אם הפרת צו לטיפול מרפאתי שיפוטי היא תנאי מספיק למתן הוראת אשפוז על פי סעיף 15(ה) לחוק, או שמא נדרש כי הפסיכיאטר המחוזי ישתכנע כי בפניו חולה שכושר שיפוטו נפגם והוא עלול לסכן את עצמו או זולתו. ביהמ"ש המחוזי סבר כי די בהפרת צו שיפוטי לטיפול מרפאתי כפוי וגם בכך טעה. סעיף 15(ה) קובע כי אם הנאשם אינו ממלא צו בעניין טיפול מרפאתי "ונתמלאו בו התנאים למתן הוראת אישפוז לפי סעיף 9" יורה הפסיכיאטר על אישפוזו. סעיף 9 עוסק באישפוז כפוי אזרחי ומתנה הוראת אישפוז בהתקיים שני תנאים: מחלתו של חולה הנפש והיותו מסוכן לעצמו או לזולתו. בצד קביעה זו, יש לפרש את סעיף 15(ה) לחוק ברוח הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. פירוש ברוח זו מוביל למסקנה, כי אין להעניק לפסיכיאטר המחוזי סמכות להורות על אישפוז כפוי של חולה נפש, שאינו מסוכן לעצמו או לציבור, רק משום שהוא לא מילא אחר צו שיפוטי שהורה על טיפול מרפאתי.
ו. באשר להיעדר דיון תקופתי ע"י הוועדה הפסיכיאטרית - היעדר דיון כזה אינו גורם לביטולו של הצו בדבר טיפול מרפאתי כפוי.
ז. התוצאה היא שיש לקבל את הערעור ועניינה של המערערת צריך לחזור לדיון בפני הפסיכיאטר המחוזי שישתף בדיון את הסניגור של המערערת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר. החלטה - הנשיא ברק. עוה"ד נויה רימלט ודורי ספיבק למערערת, עו"ד גב' ליה לב-און למשיב. 11.3.98).
רע"א 5211/97 - חיטים מכון תערובת בע"מ נגד טנא אגודה שיתופית... ואח'
*עיקול כספי חייב בידי צד שלישי כאשר ה"צד השלישי" התרשל וכספי החייב כלל לא הגיעו לידיו(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. המבקשת נקטה בהליכי הוצל"פ נגד המשיבים 3-5 (להלן: מגידיש) לגביית חוב. במסגרת הליכים אלה הומצאו למשיבה (להלן: טנא) צוי עיקול על כספים של מגידיש הנמצאים בידיה או שיגיעו לידיה. לפי טענתה של חיטים לא העבירה טנא ללשכת
ההוצל"פ את הכספים של מגידיש שהיה עליה להעביר לפי צוי העיקול ולפיכך ביקשה מראש ההוצל"פ - מכח הוראות סעיפים 47 ו-48 לחוק ההוצל"פ - לחייבה בתשלום הכספים. ראש ההוצל"פ קיבלה את הבקשה. ביהמ"ש המחוזי ביטל את ההחלטה וקבע כי טנא אינה חייבת לשלם את הכספים לחיטים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. השאלה שיש לדון בה היא, אם ניתן לחייב את טנא, על פי צו העיקול שהומצא לה, בתשלום כספים של מגידיש שלא הגיעו לידי טנא בפועל, אלא שטנא היתה זכאית לקבלם ממגידיש, או יכלה לגרום שיגיעו לידיה. לפי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ "צד שלישי אשר ללא הצדק סביר... הוציא מידו נכס או שילם חוב שלא כדין בידעו שיש עליו צו עיקול... רשאי ראש ההוצל"פ לחייבו בתשלום החוב...". הכספים שחיטים מבקשת לחייב את טנא בתשלומם מתייחסים לתמורת עופות של מגידיש שנתפסו ע"י פקחי הרשות לפיקוח חקלאי ונמכרו. טנא חתמה על דוחו"ת התפיסה של העופות, לאור הסמכתה ע"י המועצה לענף הלול, כמשווק מורשה לפי חוק המועצה לענף הלול. העופות לא הגיעו בפועל לידי טנא אלא נשארו בידי מגידיש שמכר אותם ולא העביר את התמורה לידי טנא או המועצה.
ג. ראש ההוצל"פ סברה כי ניתן לחייב צד שלישי לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצל"פ אפילו לא הגיע הנכס המעוקל לידיו בפועל, כאשר, כמו במקרה שלפנינו, התרשל או הפר חובת נאמנות. לעומתה סבר ביהמ"ש המחוזי כי חובתו של הצד השלישי למסור את הנכס לידי המוציא בפועל חלה רק במקרה שהנכס נמצא בפועל בידי הצד השלישי. צדק ביהמ"ש המחוזי בגישתו. אין לפרש את הוראות חוק ההוצל"פ כאילו הן חלות על נכס של חייב שאינו נמצא בפועל בידיו של צד שלישי, אלא בידיו של אדם אחר, לרבות החייב עצמו, אשר כל זיקתו של הצד השלישי לנכס היא, לכל היותר, הזכות לדרוש את מסירתו לידיו. שאם לא תאמר כן, אתה מטיל על הצד השלישי את החובה לנקוט הליכים משפטיים כדי להוציא את הנכס מידיו של אותו אדם על מנת למסור אותו למוציא בפועל.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד י. דויטשר ברקן למבקשת, עו"ד ע. נועם למשיבה. 9.3.98).
עש"מ 6713/96 - מדינת ישראל נגד זוהר בן אשר
*עבירה משמעתית של הטרדה מינית של סטודנטית ע"י מרצה במכללה. *סימני היכר להתנהגות המהווה הטרדה מינית(הערעור נתקבל).
א. המשיב עובד כמרצה במכללה לחינוך בסמינר הקיבוצים במעמד של עובד מדינה. אחת התלמידות בסמינר הגישה נגדו תלונה על הטרדה מינית. לפי התלונה המשיב חיבק וליטף את המתלוננת ללא הסכמתה ובניגוד לרצונה והציע לה לצאת איתו לבילוי. על יסוד תלונה זאת הוגשה תובענה נגד המשיב לביה"ד למשמעת של עובדי המדינה, בעבירה לפי סעיף 17 לחוק שירות המדינה (משמעת) בגין התנהגות שאינה הולמת. ביה"ד למשמעת זיכה את המשיב מן האשמה, בקבעו כי אין הוא רואה בהתנהגות המשיב הטרדה מינית, או התנהגות בלתי הולמת, במשמעות המשפטית. המדינה ערערה על זיכויו של המשיב. לפי חוק שירות המדינה (משמעת) פס"ד של ביה"ד למשמעת ניתן לערעור בפני שופט של ביהמ"ש העליון בדן יחיד. עם זאת, אין בכך כדי למנוע לדון בערעור כזה בהרכב רחב יותר במקרים מיוחדים, ובמקרה זה החליט ביהמ"ש העליון, בשל החשיבות הנודעת לבעייה של הטרדה מינית, לדון בהרכב של שלשה. הערעור נתקבל.
ב. ביהמ"ש העליון דן בהרחבה ב-3 שאלות עיקריות: האם הדין אוסר הטרדה מינית; אם כן - מהי הטרדה מינית; האם ההתנהגות המיוחסת למשיב אכן מהווה הטרדה מינית. ביהמ"ש דן בנושא מהותה של הטרדה המינית והתפתחות המשפט בשאלה זו במדינות העולם. ביהמ"ש התייחס לגבול המפריד בין התנהגות חברתית ראוייה או קבילה לבין הטרדה מינית והציב שורה של סימני היכר עיקריים להטרדה מינית המגיעה כדי התנהגות שאינה הולמת. באשר להטרדה מינית כעבירת משמעת נקבע כי הטרדה מינית אכן מהווה עבירת משמעת לפי התקשי"ר. כמו כן, הטרדה מינית מהווה התנהגות שאינה הולמת לא רק כשמדובר בהטרדה מינית ע"י עובד אחד כלפי אחר, אלא גם בהטרדה מינית של מי שאינו עובד מדינה, כגון בענייננו, שמדובר בתלמידה שבוודאי אינה עובדת.
ג. לאחר שביהמ"ש הציב את סימני ההיכר אימתי מדובר בהטרדה מינית הוא בחן את נסיבות המקרה דנא, והגיע למסקנה כי המקרה עונה על סימני ההיכר ופעולותיו של המשיב על יסוד העדויות שבאו בפני ביה"ד מעמידות את המקרה בגדר של הטרדה מינית המהווה עבירה משמעתית של התנהגות שאינה הולמת. התיק הוחזר לביה"ד למשמעת שישמע טענות לעונש ויגזור את ענשו של המשיב.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט זמיר. עו"ד אריה פטר למערערת, עו"ד שמואל סף למשיב. 9.3.98).
בג"צ 2159/97 - מועצה אזורית חוף אשקלון נגד שר הפנים ואח'
*סיפוח שטחים מהמועצה האיזורית חוף אשקלון לתחום עירית אשקלון. *השיקולים שניתן לשקול לצורך החלטה בדבר העברת שטחים מרשות לרשות(העתירה נדחתה).
א. בפברואר 97 חתם שר הפנים על שני צווים שתוצאתם הרחבת התחום של עירית אשקלון על חשבון התחום של המועצה האזורית חוף אשקלון. השינוי כלל גם שיוך שטח תחנת הכח שבאיזור (כ-1.8 דונם) לעירית אשקלון. עד השינוי היה שטח תחנת הכח מפוצל: כשני שלישים בתחום העיריה וכשליש בתחום המועצה האזורית. לשינוי זה, בראש ובראשונה, השלכה כספית - מי יהנה מן הארנונה המוטלת על חברת החשמל ומה יהיה גובה הארנונה. הארנונה המוטלת על נכסים בתחום העיריה גבוהה יותר, במידה רבה, מן הארנונה המוטלת על נכסים בתחום המועצה האזורית. העותרת מבקשת להעביר לתחומה את כל השטח של תחנת הכח ולחילופין להשאיר בתחומה אותו שטח שהיה בתחומה עד הוצאת הצווים והמשיבה 6 (חברת החשמל) תומכת בעמדת העותרת. נגד העותרת ניצבים שר הפנים, מנכ"ל משרד הפנים וועדות התכנון וכן עירית אשקלון.
ב. כבר בפברואר 91 פנתה העיריה לממונה על מחוז הדרום במשרד הפנים בבקשה להרחיב את תחומה ע"י צירוף שטחים נוספים ובהם שטח תחנת הכח. מנכ"ל משרד הפנים דאז מינה ועדת חקירה לפי סעיף 8 לפקודת העיריות לבדיקת שינויים אפשריים בתחום העיריה ובמיוחד לבדיקת השילוב של תחנת הכח. ועדת החקירה סיימה עבודתה באוקטובר 92 והגישה דו"ח שבו המליצה להעביר שטחים אחדים מתחום המועצה האזורית לתחום העיריה, שטח אחר להעביר מתחום העיריה לתחום המועצה האזורית וגם את שטח תחנת הכח להעביר כולו לתחום המועצה האזורית. שניים מחברי הוועדה, בדעת מיעוט, סברו כי יש להעביר את כל שטח תחנת הכח לתחום העיריה. באמצע שנת 94 נערך שימוע של כל הנוגעים בדבר ע"י ועדה של משרד הפנים בראשות המשנה למנכ"ל דאז (שר הפנים דהיום - אליהו סויסה). בעקבות השימוע הגיש מנכ"ל המשרד דאז המלצה לשר הפנים דאז (יצחק רבין ז"ל) להעביר לתחום העיריה את כל השטח של
תחנת הכח. בין לבין חלפו חודשים נוספים. באמצע שנת 96 התמנה אליהו סויסה לשר הפנים והחליט לקבל את ההמלצה של מנכ"ל המשרד האמורה. העתירה נדחתה.
ג. המועצה האזורית טוענת לפגם בהליך משום שלא ניתנה לה זכות טיעון. טענה זו יש לדחות. על פי הדין היתה זכאית להעלות טענותיה בפני ועדת החקירה והיא עשתה זאת, על פי הדין היא היתה זכאית לחוות דעתה בפני השר והיא עשתה זאת. שר הפנים החליט לקיים שימוע נוסף, מעבר לדרישת הדין, והוא לא היה חייב לקיים את השימוע באופן אישי אלא באמצעות ועדת שימוע כפי שאכן עשה. אשר לטענה של פגם בשיקול הדעת - כל החברים בוועדת החקירה היו תמימי דעים כי רצוי שכל השטח של תחנת הכח יהיה בתחום של רשות מקומית אחת. אלא שרוב חברי הוועדה סברו כי רשות זו צריכה להיות המועצה האזורית. דו"ח הוועדה אמנם מהווה בסיס לשיקול דעת של שר הפנים בעניין זה והוא חייב לייחס לדו"ח זה משקל רב, אולם בסופו של דבר שיקול הדעת ניתן בידי השר והוא רשאי לסטות מהמלצות הוועדה גם אם ניתנו פה אחד ועל אחת כמה וכמה כאשר נחלקו הדעות בוועדה.
ד. עם זאת על השר להפעיל את שיקול דעתו בהתאם לכללים המחייבים כל רשות מינהלית. בענייננו חלק מן השיקולים נקבעו בלשון מפורשת בפקודת העיריות ובכללם המשקל של תנאים כלכליים. באשר למשמעות הכספית של ההחלטה - ניתן לקחת בחשבון את שיקולי הארנונה כקריטריון בקביעת התחום של רשות מקומית. השר הסביר כי עירית אשקלון הינה עיריה שבה גרים כ-85,000 תושבים הנתונה בתנופת פיתוח וקליטה בשנים האחרונות אשר תקציבה השנתי לשנת 96 עמד על סך כ-258 מליון ש"ח. לעומתה, המועצה האיזורית, בה גרים רק כ-7,500 תושבים ותקציבה השנתי לאותה שנה עמד על סכום של כ-32 מליון ש"ח בלבד. בנסיבות אלה סבר השר שהדרך הנכונה והמיטבית הינה ליתן נכס שתשואתו בסדר גודל כה נכבד לעירית אשקלון ובכך אין להתערב.
ה. דחיית העתירה גוררת חיוב של העותרת בהוצאות המשפט של המשיבים, אך בענייננו אין מקום לחייב את המועצה האיזורית בתשלום הוצאות גם לשר הפנים. זאת משום שהשר לא נימק את החלטתו אלא בתשובה לעתירה שאז ניתנו הנימוקים להחלטה. היעדר הנמקה הוא פגם בהחלטה. אמנם אין בו כשלעצמו כדי שביהמ"ש יבטל את ההחלטה, כך, בין היתר, משום שבפני ביהמ"ש מתגלים הנימוקים להחלטה וביהמ"ש יכול וצריך לבקר את ההחלטה לגוף העניין. אולם, גם אם היעדר ההנמקה אין בו כדי לפסול את ההחלטה, הוא עשוי למנוע את חיוב העותר שהפסיד בדין בתשלום ההוצאות של הרשות המינהלית.
(בפני השופטים: זמיר, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט זמיר. עוה"ד חנן מלצר, דניאל פדר וגב' מיכל כהן לעותרת, עו"ד גב' אורית קורן לשר הפנים, עו"ד רנאטו יאראק לעירית אשקלון, עוה"ד ערן ספיר ויהושע חורש לחברת החשמל. 19.1.98).
ע.א. 3459/94 - P.I SESIRPRETNE CNI נגד מילוזן בע"מ
*פסק אכיפה של פסק חוץ כפסק דקלרטיבי או מהותי. *חיוב ריבית על חיוב בפסק חוץ שהוכרז כפסק אכיף בישראל. *הסמכות לחייב בריבית לביהמ"ש או לראש ההוצל"פ(מחוזי חיפה - המ' 375/94 - הערעור נדחה).
א. בימ"ש בניו ג'רסי ארה"ב, חייב את המשיבה לשלם למערערת כ-275,000 $ (להלן: פסק החוץ). המערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי בחיפה בקשה להכריז את פסק החוץ כפסק אכיף בישראל לפי חוק אכיפת פסקי חוץ וכן ביקשה לחייב את המשיבה בתשלום ריבית "מאז מתן פסק הדין הנ"ל" (הכוונה לפסק החוץ) "עד מועד התשלום בפועל". המערערת צרפה לבקשתה טופס מודפס מראש של פסיקתא לפיה מוכרז פסק החוץ כאכיף וכן נכללו המילים "כמו כן הנני מחייב את המשיבה בריבית המקסימלית על פי
דין מאז מתן פסק הדין הנ"ל עד מועד התשלום בפועל". שופט ביהמ"ש המחוזי חתם על הפסיקתה, אך מתח קו על המילים שענינן החיוב בריבית. המערערת סברה שהמחיקה עלולה להראות "כשלילתה בפועל של הזכות לריבית" ומכאן ערעורה. הערעור נדחה.
ב. השופט טירקל: דין הערעור להדחות מטעמים דיוניים ולגוף העניין. אשר לטעמים הדיוניים - בימ"ש צריך שידבר במלים, באמירה מפורשת, בלשון בני אדם ולא במתיחת קו על מלים שאין לה משמעות אלא שתיקה. גם אם מעיינים בבקשה שקדמה לפסיקתא אי אפשר לגלות למה התכוון ביהמ"ש במתיחת הקו. לא זאת בלבד, המערערת לא ביקשה לתקן את הפסיקתא אחרי נתינתה לפי הוראות סעיף 81 לחוק בתי המשפט, על ידי ביטול מתיחת הקו על המלים הנזכרות, או על ידי הוספה מפורשת של חיוב בריבית, אם לדעתה היה מדובר ב"טעות" כמשמעותה בסעיף 81. אין לתקן בדרך של ערעור את "הברייה המשונה" שנולדה בעקבות המחיקה.
ג. דינו של הערעור להידחות גם לגופו. העיון בלשונו של חוק האכיפה ובמכלול הוראותיו מחייב את המסקנה כי ההכרזה על פסק חוץ כפסק אכיף בישראל היא דקלרטיבית - דהיינו, רק מצהירה על זכויות שקמו מכח פסק החוץ - ואינה קונסטיטוטיבית - דהיינו איננה יוצרת זכויות שאלמלא פסק החוץ לא היו קיימות. מכאן שאין ביהמ"ש בישראל מוסמך להוסיף חיוב לפסק החוץ שאותו הכריז אכיף, לגרוע ממנו חיוב, או לשנותו בכל דרך אחרת. הכרזה על פסק חוץ אכיף אינה מוסיפה לו דבר, אין היא גורעת ממנו ואין היא משנה אותו בדרך אחרת.
ד. השופט מצא: מסכים לדחיית הערעור מן הטעמים שלעצם העניין. בהכריזו על פסק חוץ כפסק אכיף אין ביהמ"ש מוסמך להוסיף על חיוביו של פסק החוץ, וכנראה כי אינו מוסמך אף לגרוע מחיוביו או לשנותו בדרך אחרת.
ה. השופט אנגלרד: מן הראוי שהשופט יכתוב תחילה החלטה בדבר הבקשה שהוגשה ורק לאחר מכן ייערך נוסח הפסיקתא. בדרך זו ניתן לדעת במישרין ועל יסוד מלים מפורשות מה גורל הבקשה לפסיקת הריבית. אולם, בניגוד לדעתו של השופט טירקל, יש לומר כי מחיקת סעיף 2 מן הפסיקתא אינה משאירה ספק כי הבקשה לפסיקת ריבית נדחתה ע"י השופט. משמעות הפסיקתא היא כי הבקשה לפסיקת ריבית לתקופה שעד ההחלטה לאכוף את פסה"ד נדחתה לחלוטין. באשר לריבית מיום ההחלטה הרי אין פסיקת הריבית נתונה לסמכות ביהמ"ש. הריבית לתקופה זו מתווספת באופן אוטומטי לחוב הפסוק. משמעות הפסיקתא היא איפוא שהבקשה לפסיקת ריבית לתקופה שעד מתן החלטת ביהמ"ש נדחתה לחלוטין והבקשה לפסיקת ריבית לתקופה השניה נדחתה בשל הוראת סעיף 5(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, השוללת מביהמ"ש את הסמכות לפסוק ריבית לתקופה זו. מכאן כי לפנינו החלטה שיפוטית שעקרונית ניתן לערער עליה.
ו. לגופם של דברים - לגבי התקופה הראשונה הזכות לריבית על חוב שנפסק בפסק חוץ עד להכרזת אכיפה בישראל תלוייה בדין הזר ועל המערערת היה להוכיח מה הוא הדין הזר. לגבי התקופה שמיום ההחלטה המכריזה על פסק החוץ כאכיף קיימים שני פתרונות אפשריים: או שהריבית המקורית לפי הדין הזר תמשיך לחול על החוב הפסוק או שמעת ההכרזה תחול הריבית לפי דין מקום ההכרזה. בעניין זה אין לומר כי פעולת ההכרזה על פסק החוץ כאכיף היא הצהרתית, אלא יש לומר כי היא בהכרח קונסטיטוטיבית יוצרת. על פסק חוץ שהוכרז כאכיף מתווספת ריבית בהתאם להוראות הדין הישראלי. פסיקת ריבית על פס"ד ישראלי הוא עניין להוצל"פ ובדין נהג ביהמ"ש המחוזי שלא נעתר לבקשה לקבוע בעצמו את הריבית.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, אנגלרד. עו"ד איתי גפן למערערת, עו"ד גב' ישראלה גירון למשיבה. 16.2.98).
בש"פ 1101/98 - מדינת ישראל נגד רמי דוידוב
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים (החזקת נשק, חבלה וסחיטה)(בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
א. המשיב ואחר הואשמו בעבירות של החזקת נשק, חבלה בכוונה מחמירה, סחיטה בכוח וסחיטה באיומים, והכל בקשר לסחיטת דמי חסות מבעלת מכון ליווי. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצר העורר עד תום ההליכים. בתום 9 חודשי מעצר מבקשת התביעה להאריך את תקופת המעצר ב-90 ימים. הבקשה נתקבלה.
ב. ישיבת ההקראה התקיימה ביוני 97 ופרשת ההוכחות החלה רק באוקטובר מטעמים הקשורים בהגנה. מאז התקיימו שבע ישיבות. בינואר 98 סיימה התביעה את הבאת עדיה ובפברואר העידו מרבית עדי ההגנה והבאת הראיות תסתיים בישיבה שנקבעה ליום 19.4.98. הסניגורית טוענת כי במצב העניינים הקיים "מוזמנת" מראש הארכה נוספת, שכן לדעת כל המעורבים המשפט לא יסתיים במסגרת 90 ימי ההארכה. ברם, ההתנהגות העומדת בבסיס האישום, מצביעה על רמת "מסוכנות" גבוהה ביותר מצידו של המשיב. פרק הזמן שחלף מאז המעצר לא הביא לפיחות מעוצמתה. קצב הדיון היה סביר בהתחשב בעומס המוטל על ביהמ"ש המחוזי בחיפה ובבקשות ב"כ הצדדים. הדחייה האחרונה נעוצה בהתדרדרות שחלה במצב בריאותו של עד הגנה. בנסיבות אלה ראוי לבדוק שמא ניתן להקדים את מועד הדיון על ידי שמיעת עדותו של העד במקום שבו הוא נמצא. הקדמת שמיעת המשפט תביא להחשת הדיון ותפתח פתח לסיומו בתוך תקופת 90 ימי ההארכה המבוקשת.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' אתי כהנא למבקשת, עו"ד גב' פ. פרלמוטר-וולף למשיב. 18.2.98).
בש"פ 1167/98 - מדינת ישראל נגד אפרים תוהמי וסולטאן ביסאן
*דחיית בקשה להארכת מעצר רביעית בעבירה של רצח(בקשה להארכת מעצר רביעית לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
א. המשיבים הואשמו בעבירה של רצח ועם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצרם עד תום ההליכים. השניים הוחזקו במעצר מאז יולי 96 ולאחר תום שנה למעצרם הוארך מעצרם 3 פעמים עד ליום 24.2.98. עתה מתבקשת הארכה נוספת. התביעה וביהמ"ש המחוזי עשו ככל שיכלו בנסיבות כדי לקדם את הדיון לקראת סיומו בתוך כ-200 ימי ההארכה. ברם, בשל יומנם העמוס של הסניגורים, שלא איפשר קביעת מועדים נוספים לאלה שנקבעו, לא הספיקו לסיים את המשפט. התחזית של שני הצדדים הינה כי המשפט לא יסתיים גם במסגרת ההארכה המבוקשת עתה. הבקשה להארכת המעצר נדחתה.
ב. על אף שמדובר בעבירת רצח, הטעם העומד בבסיס להמשך החזקתם של המשיבים במעצר אינו נעוץ ב"מסוכנות" לבטחון הציבור, אלא בחשש הכבד כי יימלטו מאימת הדין לנוכח העונש הצפוי להם אם יימצאו אשמים. התביעה בדעה כי טעם זה בעינו עומד, וכי בהתחשב בכך שלא ניתן היה להאיץ את קצב הדיון בשל יומנם העמוס של הסניגורים יש הצדקה להארכת המעצר. מנגד מציינים המשיבים את "הרוח החדשה" הנושבת מהחלפת הוראות החוק בדבר מעצרם של חשודים והגיע העת לשחרורם של המשיבים בערובה למרות שהם מואשמים ברצח.
ג. לחלוף הזמן מעבר לתקופת המעצר הבסיסית שקובע הדין, יש משקל עצמאי מצטבר כנגד הארכות מעצר, ולאחר מספר הארכות - עשוי משקל זה לבדו לעמוד כנגד העניין שיש לציבור בהחזקת נאשם במעצר דווקא. הכלל שקבע המחוקק שאין לפגוע בחירותו של נאשם - חל גם כשמדובר ברצח אלא אם אין מנוס ממעצר. אמת המידה
למתן תשובה לשאלה אימתי מגיע משקלו המצטבר של "חלוף הזמן" למידה המסיגה מפניו את העניין הציבורי שבמניעת הסיכון שאת פניו נועד המעצר לקדם, אינה מוחלטת אלא יחסית, והיא משתנה ממקרה למקרה על פי נסיבותיו. בענייננו מדובר בחשש של המלטות מן הדין והאינטרסים המתנגשים הם: העניין הציבורי שבהעמדת נאשם בעבירה חמורה לדין והענשתו ומנגד העניין הציבורי שחירותו של אדם לא תיפגע אלא מקום שיש הכרח בכך. משחולפת תקופה העולה על כפל התקופה הקבועה בדין להחזקת נאשמים במעצר עד תום ההליכים, אין הציבור חייב להשלים עם המשך שלילת זכותו הבסיסית של נאשם שטרם הורשע לחירות, רק על מנת להבטיח שלא ימלט מאימת הדין.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למבקשת, עו"ד רובינשטיין למשיבים. 22.2.98).
בש"פ 1223/98 - מדינת ישראל נגד עדנאן עודה
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים (סחר בסמים) (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם ב-5 אישומים של סחר בסמים ועם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. עם תום תקופת המעצר של 9 חודשים מבקשת התביעה להאריך את המעצר ב-60 יום בתקווה שבפרק זמן זה יסתיים הדיון. הסניגור התנגד לבקשה בטענה כי במהלך פרשת התביעה שכבר הסתיימה, עלה בידו להראות, שחלק לא מבוטל מן העדים שומר טינה למשיב בקשר עם פעילותו בעבר כסוכן משטרתי ועל כן לא ניתן לסמוך על העדויות שמסרו לחובתו. כן הוא טוען כי ההליכים לא הסתיימו בשל דרישת ביהמ"ש שהמשיב יפקיד כאלף ש"ח לתשלום שכר הבטלה של העדים הרבים שהזמין וסכום זה לא עמד לשרותו. בתשובתה טוענת ב"כ המדינה כי דחיית בקשתו של המשיב להזמנת חלק מן העדים נעוצה בקביעתו של ביהמ"ש כי עדותם אינה רלוונטית. כן היא טוענת כי בעיקרו של דבר, העדים שהעידו לחובתו של המשיב לא התייצבו למסור עדות במשטרה מיוזמתם, שאז ניתן היה לחשוש שהדבר נעוץ ב"נקמנות". הבקשה נתקבלה.
אין צורך להכנס לשאלה התשתית הראייתית שכן מקומה הוא בעקרון וככלל, במסגרת הליך של עיון חוזר, ולא במסגרת התנגדות להארכת מעצר. הארכת המעצר נבחנת על בסיס הצורך לאזן בין האינטרס הציבורי למנוע סיכונים ע"י שחרור הנאשם לבין הפגיעה המתמשכת לזכות היסוד לחירות שמשקלה הולך ומתעצם ככל שמתארכתתקופת המעצר. בענייננו, אין לבא בטרוניה אל התביעה או אל ביהמ"ש בקשר לאי סיום ההליכים בתוך התקופה הבסיסית שקבע המחוקק. אילו שיתפה ההגנה פעולה לא היה צורך בהארכה. מנגד, עוצמת המסוכנות של המשיב לא רפתה עם חלוף הזמן.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' אורלי מוראל למבקשת, עו"ד מישל עון למשיב. 24.2.98).
בש"פ 1098/98 - דוד שם טוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת 43 כדורי אקסטזי ו-890 בולי ל.ס.ד. שלא לצריכה עצמית ובימ"ש השלום הורה על מעצרו עד תום ההליכים. עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה והערר לביהמ"ש העליון נדחה.
לעניין ראיות לכאורה - די בחומר שבידי התביעה כדי לשמש תשתית ראייתית לכאורית ל"סיכוי סביר" להרשעה. אשר לחלופת מעצר - לדעת הסניגור ניתן לקדם את פני הסיכונים הכרוכים בשחרורו של העורר ע"י הרחקתו לעיר אחרת כתנאי לשחרורו
בערובה. עמדת הסניגור אין לקבלה. התנהגותו של העורר עובר למעצרו - נטילת כמות סמים הדרושה להפצה מיידית מזדמנת ממקום מחבוא מרכזי - מציבה אותו בשרשרת המפיצים של אותם סמים. נסיון החיים מלמד שהסיכון שהעוסקים בהפצת סם לא יוכלו שלא לחזור ולהשתלב בפעילות ההפצה עם שחרורם בערובה, הינו סיכון מוחשי וממשי. די בסיכון האמור כדי לשלול חלופת מעצר.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד צדוק חוגי למבקש, עו"ד גב' אמי פלמור הרץ למשיבה. 20.2.98).
בש"פ 1153/98 - צבי בן ארי נגד מדינת ישראל
*בקשה להציג בפני נאשם "חומר חקירה" הנמצא בידי השלטונות ברוסיה (הערעור נדחה).
המערער (הידוע גם כגרגורי לרנר) מבקש לחייב את המשיבה להמציא לרשותו את כל חומר החקירה הנמצא ברוסיה והנוגע לאישומים שהוגשו נגדו בביהמ"ש המחוזי בישראל. לטענת הסניגור החומר המבוקש מהווה חלק אינטגרלי של "חומר החקירה" המצוי ברשות התביעה בארץ והעומד בבסיס כתב האישום. העדים שזומנו מרוסיה למסור עדות מטעם התביעה מזכירים חומר זה בהודעותיהם והיעדר רשות לעיין בו פותח פתח לאפשרות ממשית של הרשעה שגוייה מיסודה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור נדחה.
מדובר ב"חומר" הנמצא מחוץ לתחום הריבונות של המדינה ואין לתביעה או למשטרה כוח להורות למחזיקים בו לשתף עמן פעולה ולהעמידו לרשותו. זאת וגם זאת, יש להבחין בין "חומר חקירה" המצוי בפועל בשליטת התביעה, לבין "חומר חקירה" שגורמי החקירה מתבקשים לאתרו ולתפסו לצורכי העמדתו לרשות הנאשם וסניגורו. את הטענה כי היעדר החומר המבוקש מותיר את הודעות העדים הרוסים לוקים בחסר מהותי, השולל את האפשרות לסמוך עליהן, אין מקומה במסגרת בקשה לעיון ב"חומר חקירה" והעורר יוכל לחזור ולהעלותה במישורים המתאימים במסגרת המשפט.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד שפטל למערער, עוה"ד ש. דולן וע. לוין למשיבה. 20.2.98).
ע.פ. 5317/97 - סמיר מוואסי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
על רקע סכסוך משפחתי ממושך ובעקבות התגרות במערער מצד אחיינו, שהיה בזמן המקרה נער כבן 15, פגע המערער במברג באחיינו ובגיסתו. לאחיין נגרמה חבלה בעמוד השדרה שבגללה נפגמה התחושה בכף רגלו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
העונש שנגזר מתיישב עם נורמת הענישה המקובלת. עם זאת הוחלט להקל עם המערער משלושה טעמים עיקריים: המעשה נעשה על ידי המערער בנסיבות של איבוד עשתונות והתפרצותו היתה חריגה; מאז המעשה חלפו יותר משנתיים וכדי להמנע מחיכוכים עם בני משפחת אחיו, מכר המערער את ביתו בבקעה אל גרביה והעתיק את מגורי משפחתו מן המקום ומאז לא היו התרחשויות נוספות בין המשפחות; המערער הצהיר במהלך הדיון כי יהיה מוכן לשאת בהוצאות הכספיות הדרושות כדי לאפשר לאחיינו, המתלונן, להיזקק לטיפול רפואי היכול להיטיב את המצב. על יסוד כל אלה הוחלט להעמיד את המאסר בפועל על שנה אחת.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, י. גולדברג. עו"ד חיים משגב למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 22.2.98).
בש"פ 1106/97 - מדינת ישראל נגד יעקב שטרנהיים
*שחרור בערובה לצורך ישיבת "שבעה" בבית (ערר על שחרור בערובה לצורך ישיבת "שבעה" - הערר נדחה).
המשיב הואשם בעבירות סמים ובכללם סחר וקשירת קשר לייבא 2.5 ק"ג קוקאין. ביהמ"ש הורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בעקבות פטירת אמו של המשיב, ביקש המשיב להתיר לו להשתתף בהלוייה וכן לשבת "שבעה" בבית האם בקבוצת יבנה. ביהמ"שהמחוזי נעתר לבקשתו והורה כי "העותר יובא לבית הוריו על ידי המשטרה ומשם ילקח חזרה בתום השבעה לבית המעצר...". המשיב הובא להלוויה ולישיבת "שבעה" בבית הוריו וכעבור יומיים הגישה המדינה ערר על ההחלטה. המדינה טענה כי אין חובה הלכתית לשבת "שבעה" במקום מסויים וכי המשיב יכול לשבת "שבעה" גם בבית המעצר. עוד נטען כי המשיב מסוכן לציבור וכי השמירה שיש להציב עליו מחייבת לפנות מעבודתם שלושה שוטרים. הערר נדחה.
מיום ההלוויה ועד יום הדיון חלפו 3 מ-7 ימי השבעה. בבית המשיב לא נמצא שוטר. במצב דברים זה, כאשר כבר חלפה מחצית התקופה והמשטרה אינה רואה צורך בנקיטת אמצעים מיוחדים למניעת בריחתו של המשיב, אף לא אלה שאותם איפשר ביהמ"ש המחוזי, החזרתו לבית המעצר למשך הימים שנותרו תהיה בגדר החמרה מיותרת. עם זאת הוחלט להחמיר בתנאי השחרור ובערובות הכספיות.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד קובי אמסלם למבקשת, עו"ד ציון אמיר למשיב. 18.2.97).
ע.א. 5752/97 - פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ נגד מדינת ישראל
*טבלת איזון של בורר לפי חוק התכנון והבניה צריך לאשר בבימ"ש כמו כל פסק בורר (הערעור נתקבל).
בעלי הדין אינם חלוקים - והם צודקים בעמדתם - שהוועדה המחוזית לא היתה רשאית לאשר את טבלת האיזון שהציע השמאי שנתמנה בורר לפי סעיף 122(4) לחוק התכנון והבניה, שהרי בפיסקה האמורה נאמר ש"על הבוררות יחולו הוראות חוק הבוררות". נמצא שמי שמבקש לאשר את פסק הבוררות או לבקש לבטלו, שומה עליו לעתור לביהמ"ש המוסמך. לעניין זה יש לקבל את הערעור ולהחזיר את העניין לביהמ"ש המחוזי למתן החלטה. לאחר מתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בדבר אישורו או ביטולו של פסק הבוררות, יוחזר העניין לוועדה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, גב' בייניש. עו"ד יהושע קלינמן למערערת. 26.2.98).
בש"פ 7530/97 - שדיד שאדי בן מוסטפא נגד מדינת ישראל
*הקלה בתנאי שחרור בערובה (הערר נדחה).
העורר, תושב כפר בתחומי האוטונומיה, הואשם בהתפרצות למקום מגורים, גניבת רכב ושהייה בלתי חוקית בישראל. בימ"ש השלום הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים אך ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררו וקבע כי העורר יוכל להשתחרר בהפקדת ערבות עצמית וערבות תושב ישראל בסך 100,000 ש"ח וכן ערבון במזומנים של 50,000 ש"ח. הערר על תנאי השחרור נדחה. ענייננו בתושב האוטונומיה שנכנס לישראל ללא היתר ולאחר שלכאורה ביצע בה עבירות התפרצות וגניבה ניסה להמלט לאוטונומיה במכונית גנובה. התנאים לשחרור אמנם אינם קלים, אך בשים לב לחומרת העבירות, לנסיבות ביצוען, ולנוכח גודל וממשות החשש להימלטות מן הדין, אין לומר שהתנאים מחמירים עם העורר מעבר לדרוש להבטחת התייצבותו במשפט.
(בפני: השופט מצא. עו"ד ריאד אבו-פול לעורר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 1.1.98).
בש"פ 580/97 - מדינת ישראל נגד פלוני
*הארכת מעצר מעבר לשנה (אינוס במשפחה) (בקשה להארכת מעצר מעבר לשנה לפי סעיף 54 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בשורה של מעשים חמורים ומזעזעים בתקופה של מספר שנים, בהם מעשי אינוס, מעשי סדום ומעשים מגונים בבתה ובבנה של אשתו שבעת הגשת האישום היו בני 13 ו-11. כיוון שחלפה שנה מאז נעצר המשיב עד תום ההליכים ביקשה המדינה הארכת המעצר בשלשה חודשים. הבקשה נתקבלה.
בחקירה במשטרה הודה המשיב בעבירות שיוחסו לו אך בעת בירור המשפט התקיים משפט זוטא ביחס לקבילות ההודעות וטרם ניתנה החלטה. הסניגור טוען כי התמשכות המשפט לא נגרמה עקב התנהגותו או התנהגות המשיב. אכן, המשפט התנהל בעצלתיים והסיבה לכך הינה העומס הרב שביהמ"ש נתון בו. אך העובדה שהסניגוריה לא תרמה להתמשכות המשפט איננה יכולה להיות הנימוק היחידי לשחרורו של הנאשם כשמדובר באדם ששחרורו מהווה סיכון של ממש לקרבנותיו הפוטנציאליים. העבירות המיוחסות למשיב חמורות ביותר ולכאורה מדובר באדם מסוכן שהתנהגותו עלולה לפגוע קשה בשלמותם הגופנית והנפשית של קרבנותיו הקטינים. במסגרת האיזון בין סבלו המתמשך של המשיב לבין הפגיעה הצפוייה בקטינים נוטה הכף לשיקול של הגנה על הקטינים. לפיכך יש להאריך את המעצר כמבוקש.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד נ. גרנות למבקשת, עו"ד א. ציון למשיב. 3.2.97).