תקציר סביר כרך נ"א חוברת 9

ע.א. 3823+3353/96 - ארז קרור... בע"מ ומירון... בע"מ נגד קורנהיל חברה לביטוח בע"מ

אחריות לגרימת נזק לבעל מפעל עקב תקלה במערכת קירור במושכר בו איחסן מצרכים. רשלנות תורמת(מחוזי חיפה - ת.א. 1145/91 - ערעורה של ארז נתקבל וערעורה של מירון נתקבל בחלקו).

א. חברת ורד הגליל (להלן: המבוטחת) שכרה מחסן קרור (להלן: המבנה) ממירון. ארז היא חברה העוסקת במערכות קרור ששרותיה נשכרו לשם התאמת המבנה לצרכיה של המבוטחת. בפברואר 91 ארעה תקלה במערכת הקרור וכתוצאה מכך נגרם נזק לסחורה של המבוטחת. זו האחרונה היתה מבוטחת אצל קורנהיל וקורנהיל פיצתה אותה עבור נזקיה בסכום של 190,000 דולר. מכח זכות השיבוב הגישה קורנהיל תובענה נגד מירון ונגד ארז. ביהמ"ש המחוזי סבר כי התקלה שגרמה לנזק נבעה משילובם של מספר גורמים: הפסקת פעולת מדחסי הקרור של מים שחדרו לתוך קופסת הפיקוד; המשך פעולתם של תנורי החימום שהמבוטחת התקינה לצורך הורדת רמת הלחות במבנה הקרור ופעולתם לא נפסקה. ביהמ"ש סבר כי תפקידה של ארז לא הסתיים עם בדיקת התאמתו של המבנה לצרכי המבוטחת בתחילת תקופת השכירות אלא נמשכה וארז היתה צריכה לבצע עבודות תחזוקה. סיכומו של דבר קבע ביהמ"ש כי ארז ומירון אחראיות ברשלנות, אך למבוטחת אשם תורם בשיעור של 35 אחוז. ערעורה של ארז נתקבל ונקבע שאינה אחראית לנזק, ערעורה של מירון נדחה באשר לאחריותה ונתקבל באשר לאשר התורם של המבוטחת.
ב. מחומר הראיות עולה שארז לא היתה אחראית לתחזוקה השוטפת של המבנה. כך שהיא לא הפרה חובת זהירות כלשהי כלפי המבוטחת ואין לחייבה באחריות לנזק. אשר לאחריותה של מירון - ביהמ"ש מצא כי היתה חייבת כלפי המבוטחת הן משום שהפרה את הסכם השכירות והן משום שהתרשלה. אין להתערב בממצאי ביהמ"ש כי לפי ההסכם היתה מירון אחראית כלפי המבוטחת לשמירת תנאי הטמפרטורה והלחות הדרושים במבנה וכי התנאים חרגו מגדר המוסכם. בדין קבע, איפוא, שמירון הפרה את ההסכם ולפיכך חייבת לפצות את המבוטחת. לאור מסקנה זו אין צורך לבחון את אחריותה של מירון לפי דיני הנזיקין.
ג. אשר לחלוקת האחריות - על שכמה של המבוטחת מוטל עיקר האחריות לנזק. המבוטחת התקינה תנורי חימום, שספק רב אם התאימו למטרה שהיא יועדה להם. המבוטחת לא נועצה בארז או במומחים אחרים, התקינה את התנורים בדרך לקוייה וחיברה אותם לרשת החשמל באופן שאיפשר את אופן פעולתם גם לאחר הפסקת פעילותה של מערכת הקרור במבנה. בנסיבות אלה יש להטיל על המבוטחת אשם תורם בשיעור של %60.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, גולדברג. החלטה - השופט טירקל. עו"ד ע. שגיא לארז, עוה"ד ר. פרקש וג. זלצמן למירון, עו"ד ר. פינגרר לקורנהיל. 9.3.98).

ע.פ. 4959/96 - מוסא קונבר נגד מדינת ישראל

*הרשעה ברכישת הירואין מתושב לבנון. *חזקה של אחריות נוסע ברכב להחזקת סמים שנתפסו ברכב. *חומרת העונש(מחוזי נצרת - ת.פ. 144/95 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת).
א. המערער, תושב ירושלים, קשר עם אדם בשם סלים, תושב חולון, לרכוש סמים מתושבים לבנוניים. השניים נסעו במכוניתו של סלים מירושלים לאיזור בית שאן ושם קיבלו שקית שהכילה כ-3 ק"ג הירואין. לא היתה מחלוקת כי ביום המעשה נסעו השניים במכוניתו של סלים מירושלים לבית שאן ושם הועברה השקית שהכילה את
הסם לתוך מכוניתו של סלים. זמן קצר לאחר מכן עצרה המשטרה את המערער ואת סלים והסם נתפס. המערער טען כי נסע עם סלים כדי לקבל דוגמאות של מוצרי קוסמטיקה מלבנון ולא ידע שהשקית שנמסרה מכילה סמים. מנגד, גירסתו של סלים היתה כי כתושב לשעבר של לבנון הוא עוסק בעסקי מסחר בין ישראל ללבנון והחליט לעשות עיסקת סמים. למטרה זאת התקשר עם המערער, שהיה מוכר לו מלפני כן, וכך בוצעה העיסקה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסתו של סלים ודחה את גירסתו של המערער, הרשיע את המערער בעבירת הסמים וגזר לו מאסר של 7 שנים בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והעונש הועמד על 6 שנים כמידת העונש שהושת על סלים ע"י הרכב אחר.
ב. באשר להרשעה - ביהמ"ש ביסס את פסק דינו בעיקר על גירסתו של סלים. ראייה נוספת המצביעה על אשמתו של המערער הינה התנהגותו בעת המעצר, כאשר סירב לצאת מן המכונית ואף השתולל והשוטרים נאלצו להשתמש בכח כדי לעצרו. התנהגות זו מעידה עליו שלא היה נוסע תמים שנקלע לעיסקת הסם מבלי שידע על כך ובלי שהתכוון לכך. סלים פירט באריכות את גירסתו במהלך חקירה משותפת שלו ושל המערער וכאשר החוקר יצא מן החדר סירב המערער להגיב על דברי סלים, לשאלתו של סלים, ואמר שידבר רק בביהמ"ש. בהיעדרה של תגובה כלשהי מצידו של המערער לדברי סלים ניתן לראות הסכמה עם האשמה שהוטחה בו. נדבך אחר שעליו השתית ביהמ"ש את ההרשעה הינה החזקה בעובדה שקמה כשהמערער נתפס ברכב עם הסם. די בחזקה כשלעצמה כדי לשמש בסיס להוכחת האשמה.
ג. אשר לעונש - מדובר בכמות גדולה של סם ואין לומר כי ביהמ"ש החמיר עם המערער יתר על המידה. עם זאת יש להקל בענשו של המערער בשל העקרון של אחידות הענישה ובמידת מה גם בשל נסיבותיו האישיות. חלקו של סלים שהיה שותפו של המערער במעשי העבירה, היה שקול לערך לחלקו של המערער. סלים נדון ל-6 שנים מאסר בפועל וכן חולטו מכוניתו וסכום של 27,000 דולר שנתפסו בביתו. אכן, שלא כמו המערער הודה סלים במעשיו ואף העיד נגד המערער, אולם מאידך עומדות למערער נסיבות אישיות מקילות. הוא בן 58 שנים, אב ל-5 בנות ושני בנים, לפני 7 שנים שכל את אחד מבניו שטבע בים ועתה הוא גימלאי ומתקיים מקיצבה צנועה ומתמיכת בנותיו. אין לו הרשעות קודמות. בהתחשב בכל אלה אין להחמיר בענשו יותר מענשו של סלים ויש להעמיד את ענשו על 6 שנים מאסר בפועל.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, טירקל, י. גולדברג. החלטה - השופט טירקל. עו"ד אחמד מסאלחה למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 26.11.97).

בג"צ 106/96 - עמנואל שלם נגד אלי לנדאו, ראש עירית הרצליה ואח'

*סירוב להעניק רשיון להרחיב עיסוק בחנות באיזור שייעודו למגורים כאשר גם הרשיון המקורי בניגוד לחוק(העתירה נדחתה).

א. העותר ואשתו הינם הבעלים של חלקות קרקע ברחוב בן גוריון בהרצליה. על החלקות בנויים חנות ומבני עזר בהם מנהלים העותר ובני משפחתו, מאז שנות הששים, עסק של ממכר חומרי בניין, מכשירי חשמל, זרעים, מוצרי פלסטיקה ועוד. החנות התנהלה במתכונת זו החל בשנת 1980. סמוך לשנת 88, בעקבות ביקורת שנערכה בחנות, נתברר כי אין לעותר רשיון עסק. הוא פנה לרשות הרישוי וניתן לו רשיון תקף לצמיתות על פי פריט המתייחס ל"צבעים, דבקים או חומרי בניין". בשנת 93 החלו השכנים להגיש תלונות לעיריה על כך שהעסק גורם לרעש וללכלוך. הוגשו לביהמ"ש לעניינים מקומיים בהרצליה כתבי אישום נגד העותר והעתירה מתייחסת לאישום שהוגש באוגוסט 94. נטען בכתב האישום כי מאז מתן הרשיון שונו תנאי המקום ע"י
בניית תוספות וחלו שינויים בעיסוק בניגוד לתנאי הרשיון המתיר ניהול עסק של חנות חומרי בניין לפי פריט 155 בלבד. ביהמ"ש הרשיע את העותר והוציא צו להפסקת עיסוק באותם פריטים שבגינם הורשע. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור ובקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה בשעתו. העתירה דנא הוגשה נגד החלטת העיריה שלא להעניק רשיון לעסוק בחנות בעיסוקים נוספים על אלה שלפי הפריט 155 הנ"ל. העתירה נדחתה.
ב. על פי תכנית בניין עיר, ייעוד האיזור בו נמצאת החנות הוא למגורים ולא לתעשייה ולמסחר. ניהול עסקו של העותר נוגד על כן את הייעוד על פי התכנית, הן לגבי העיסוק בגינו ניתן לו רשיון והן לגבי העיסוקים הנוספים. לטענת העותר יש לתת לו רשיון לעיסוקים נוספים מכמה טעמים: את העיסוקים הנוספים ניהל בחנות מזה זמן רב מבלי שהעיריה מנעה זאת ממנו; גם קיומו של העסק שיש לגביו רשיון נוגד את התכנית ובלאו הכי לא מתקיימת המטרה שמתן הרשיון לא יסתור תכנית בניין קיימת; אי הענקת רשיון פוגעת בחופש העיסוק שלו.
ג. על פי חוק רישוי עסקים אחת ממטרותיו היא "קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה". רשות רישוי צריכה להביא בחשבון שיקולים של תכנון ובניה כשהיא מתבקשת להעניק רשיון עיסוק. מקום שהשימוש בנכס פלוני נוגד את הלכות תכנון ובניה, חזקה על רשות רישוי שלא תיתן רשיון המרשה ניהול עסק במקום אסור. גם הפגיעה באיכות החיים של השכנים לחנות, ובכלל הנזקקים להשתמש ברחוב שבסמוך לחנות, שימוש המופרע ע"י המכוניות שבאות למקום, הינה שיקול רלבנטי שעל העיריה לשקול. כך שעל יסוד שיקולים ענייניים מוצדקת עמדת העיריה בסרבה להעניק את הרשיון לעיסוקים נוספים.
ד. העובדה שהעותר ניהל בחנות את העיסוקים הנוספים בעבר אינה יכולה לסייע לו. ניהול ללא רשיון ובניגוד לחוק אינו יכול להצמיח לעותר זכות. אין גם לשעות לטענה שבלאו הכי קיים במקום עסק הסותר את תכנית בנין עיר והמצב כאילו לא ישתנה אם יוענק רשיון לעיסוקים נוספים. אין להגדיל ולהעצים את הסטייה מהוראות החוק, ובוודאי אין לחייב רשות ציבורית המבקשת לפעול במסגרת החוק שלא לעשות כן. גם אם יש באי מתן הרשיון המבוקש לעותר פגיעה בחופש העיסוק שלו - האיסור לנהל עסק הנוגד תנאי תכנית בניין עיר, נועד לתכלית ראוייה והוא עולה מדרישות החוק. נשמרת גם דרישת המידתיות הנדרשת בכל מקרה של פגיעה בחופש העיסוק.

(בפני השופטים: אור, קדמי, י. גולדברג. החלטה - השופט אור. עו"ד עמנואל גרוס לעותר, עו"ד גב' דנה בריסקמן למשיבים. 11.3.98).

בש"פ 825/98 - מדינת ישראל נגד מחמוד דחלה

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים (רצח)(בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).

א. המשיב הואשם, יחד עם אחר, בעבירה של רצח בדקירות סכין, במהלכה של תקיפה על רקע של סכסוך בין יריבים בכפר. עם הגשת כתב האישום הורה ביהמ"ש על מעצר המשיב עד תום ההליכים. בינואר 98, לאחר שמיעת 18 מ-25 עדי התביעה, הגיש הסניגור בקשה לעיון חוזר כאשר הטענה היא כי חל כרסום ממשי בתשתית הראייתית הלכאורית שעמדה בבסיס ההוראה בדבר המעצר עד תום ההליכים. בטרם ניתנה ההחלטה בבקשה, הגישה התביעה את הבקשה להארכת המעצר והסניגור זנח את הבקשה לעיון חוזר והודיע כי בדעתו להעלות את טענותיו במסגרת התנגדותו לבקשת ההארכה. התובעת טוענת כי אין מקום להתיר למשיב לטעון במסגרת הבקשה להארכת
המעצר טיעון שמקומו, ככל טיעון הנעוץ בשינוי נסיבות, בהליך של עיון חוזר. לגוף הדברים טענה התובעת שיש מקום להאריך את המעצר. הבקשה נתקבלה.
ב. אין מקום להעלות בהליך של הארכת מעצר את הטענות שמעלים בהליך של עיון חוזר. בקשה להארכת מעצר אינה מדברת במעצר "חדש" שעל המבקש הנטל להוכיח כי נתמלאו התנאים הבסיסיים, לאמור, כי קיימות "ראיות לכאורה" ו"עילת מעצר" אלא בהארכה של תקופת מעצר שהתנאים הבסיסיים להטלתו כבר נבחנו ונמצא כי נתקיימו. בקשה לעיון חוזר מתבררת בפני הערכאה המקורית שהורתה על המעצר וההחלטה נתונה לערעור ואף לערעור שני. אכן, אפשר שתהיינה נסיבות שבהן תהיה הצדקה לסטות מסדר הדין הרגיל ולדון בטענות כנגד קיום תשתית ראייתית במסגרת התנגדות לבקשה להארכת המעצר, כגון במקום שסמוך מאד למועד הדיון בבקשת הארכה, מתברר כי נשמט לחלוטין הבסיס הראייתי למעצר, אך מצב דברים כזה לא נוצר במקרה דנא.
ג. לגופם של דברים, הדיון במשפטו של המשיב התנהל עד כה בקצב סביר, הנסיבות שבהן בוצעה העבירה מציבות בסיס ל"מסוכנות" בוטה לבטחון הציבור ועוצמת המסוכנות לא רפתה בשל חלוף הזמן. לפיכך יש להיענות לבקשה להארכת המעצר.
ד. מכיוון שהסניגור הציג טיעון מלא בדבר השלכת הכרסום שחל בחומר הראיות על המשך החזקת המשיב במעצר וטיעון זה יעמוד בפני ביהמ"ש בעיון החוזר, יש להוסיף את הדברים הבאים: משמעותה של "ראייה לכאורה" כתנאי להחזקת נאשם במעצר היא תשתית ראייתית לכאורית המקימה "סיכוי סביר" להשגת הרשעה. זהו מבחן השונה מן המבחנים הנוהגים לעניין קיומה של "ראייה לכאורה" בתום פרשת התביעה - בהקשר לטענה של "אין להשיב לאשמה" ולעניין קיומה של "ראייה מספקת" לביסוסה של הרשעה בתום הדיון כולו. אין זה בלתי אפשרי, שביהמ"ש ימצא שאין בראיות התביעה די כדי להקים "סיכוי סביר" להרשעה בכל הקשור למעצרו של הנאשם, ויחד עם זאת יימשך משפטו של אותו נאשם, הוא יחוייב להשיב לאשמה והתביעה תוכל לבקש עם סיומו של המשפט את הרשעתו בדין. זאת משום שהערכת "הסיכוי להשיג הרשעה" נעשית במישור אחר, שונה מן המישור שבו מוערכות ראיות התביעה בפועל במהלכו של הדיון הפלילי.

(בפני: השופט קדמי. עו"ד גב' תמר בורנשטיין למבקשת, עו"ד אביגדור פלדמן למשיב. 26.2.98).

רע"א 2903/96 - אליהו מסיקה נגד פרופ' וינקו דולנס

*הפורום הנאות" ומבחן "מירב הזיקות" לקביעת מקום שיפוט כאשר נטען נזק רפואי בניתוח שבוצע בחו"ל לאזרח ישראלי(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. עקב גידול שנתגלה בגופו, בירר המבקש ומצא שהמשיב (להלן: דולנס) מתמחה בניתוחים להסדרת הגידול וכי הנתבע השני, שהתביעה נגדו נמחקה, הרב אברהם פירר, מייצג את המשיב בישראל. סוכם בישראל שדולנס ינתח את המבקש בבית חולים בסלובניה תמורת 25,000 דולר. הסכום שולם לפירר והוא העבירו לדולנס. המבקש נותח בסלובניה וכתוצאה מהניתוח נהפך למשותק. בכתב התביעה ייחס המבקש את נזקיו לרשלנותו של דולנס. המשיב הגיש בקשה להורות על מחיקת התביעה או עיכוב הליכים בתובענה כשהבקשה נתמכת בתצהיר חתום ע"י אחד אלפרד רוזנפלד שהציג עצמו כידידו של דולנס. בתצהיר נאמר שדולנס ובני משפחתו מתגוררים דרך קבע בעיר לובליאנה בסלובניה ודולנס הינו אזרח סלובניה. הועלו בבקשת המחיקה שיקולי נוחיות הכרוכים בבירור התובענה בישראל ובסלובניה. רשמת ביהמ"ש המחוזי דחתה את הבקשה. היא ציינה כי המבקש הוא ישראלי ומקום מושבו בישראל וציפיותיו הסבירות היו שהפורום לבירור התובענה יהיו בישראל. מנגד, לא הציב המשיב כל תשתית
עובדתית שיש בה כדי לאפשר בחינה אמיתית והולמת של השיקולים המתייחסים לבעלי הדין. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב ועל יסוד המבחן של מירב הזיקות קבע שהפורום הנאות הוא בסלובניה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור בפני הרכב של שלשה והערעור נתקבל.
ב. בהיעדר כתב הגנה, שטרם הוגש, לא הציג המשיב כל גירסה שעליה אפשר לבסס טענה של מאזן הנוחיות. ממילא לא ניתן היה לשקול מה הן ההוצאות הכרוכות בהבאת עדים מסלובניה ארצה. בנסיבות אלו אין המבחן של מירב הזיקות יכול לתת תשובה ברורה להיכן נוטה הכף. נקודת המוצא היא שהעניין צריך להתברר בביהמ"ש המוסמך שאליו הוגשה התובענה, ורק אם האיזון בין הזיקות לפורום הישראלי לבין הזיקות לפורום הזר נוטה באופן משמעותי לפורום הזר, יחליט ביהמ"ש כי אין הוא הפורום הנאות. בענייננו הכף היא מאוזנת: ההתקשרות לניתוח נערכה בישראל והניתוח נערך בסלובניה; קיים קושי "לטלטל" את המבקש שהוא משותק לארץ זרה, ומנגד יתכן שקיים קושי גם "לטלטל" את המשיב לישראל כדי למסור עדות. המציאות המודרנית מחייבת שלא לייחס למבחן של מירב הזיקות, כמו לסוגייה של הפורום הבלתי נאות כולה, אותו משקל אותו ייחסנו לו בעבר. הפועל היוצא הוא שהמשיב לא הוציא את המקרה מגדר הכלל שלכאורה על ביהמ"ש המוסמך לדון בתובענה שהוגשה לו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד גניהר למבקש, עו"ד רם שמגר למשיב. 10.3.98).

בג"צ 53/96 - תשלובת ח. אלוני בע"מ ואח' נגד שר התעשיה והמסחר ואח'

*הימנעות הרשויות לאכוף עמידה בתנאי "תקן רשמי" למרצפות המיוצרות ומיובאות מרצועות עזה(העתירה נתקבלה).

א. העותרות, 10 חברות ישראליות, עוסקות בייצור ובייבוא של מרצפות. לטענתן, עורכות רשויות המדינה, כסמכותן על פי חוק התקנים, ביקורות תקן קפדניות על איכות המרצפות שהן מייצרות ומייבאות, ובה בעת אין נערכות ביקורות תקן ראויות של מרצפות בלתי תקניות המיוצרות בחבל עזה והמיובאות ארצה. לטענת העותרות יחס זה של איפה ואיפה באכיפת החוק, מצמיח יתרון בלתי הוגן למתחרים מחבל עזה. אין הן דורשות כי יקלו את הביקורת עליהן אלא כי יחמירו את הביקורות על הייבוא מחבל עזה. העתירה נתקבלה.
ב. חוק התקנים מבחין בין שני סוגי תקנים: "תקן ישראלי" שהוא תקן שאינו מחייב, ו"תקן ישראלי רשמי" שהוא תקן מחייב, ולפי סעיף 9 לחוק התקנים מוטל איסור על כל אדם לייצר מצרך, למוכרו, לייבאו, לייצרו או להשתמש בו בכל עבודה שהיא, אלא אם מתאים המצרך לדרישות התקן הרשמי. למרצפות קיים "תקן רשמי". המשיבים טוענים כי הם עושים את המוטל עליהם לאכיפת התקן הרשמי, לרבות על המרצפות המיוצרות בעזה והמיובאות לישראל, אך בהתאם להסכמים שנכרתו עם אש"פ אין המדינה רשאית לערוך ביקורת על ייבוא מעזה כביקורת שהיא עורכת על ייבוא ממדינות אחרות. מכאן שאין מדובר באפליה.
ג. אכן, בהתאם להסכמים שנכרתו בין ישראל לאש"פ לא יראו בהעברת טובין מישראל לאיזור, או מהאיזור לישראל, ביצוע של ייצוא וייבוא. ממילא לא יחול איסור הייבוא הקבוע בסעיף 9 לחוק התקנים. אולם אם איסור הייבוא לא יחול על אותן מרצפות, הנה איסורים אחרים של עיסוק במרצפות, כאמור בסעיף 9, יחולו גם יחולו על אותן מרצפות. כך שמעת שהייבוא בא לגבולות ישראל כפוף הוא להוראות חוק התקנים וחובתה של המדינה קבועה ועומדת לברר אם הן עומדות בדרישות התקן הרשמי. אין המדינה מקיימת חובתה זו.
ד. המדינה טוענת כי אין לה כח אדם לבצע את הבדיקות הנדרשות אולם טענה זו לאו טענה היא. נמסר כי נערכו במשך שנה רק 26 בדיקות ומתוכן 16 פעמים במרצפות מתוצרת עזה, ואף מרצפת מתוצרת עזה לא עמדה בתקן הרשמי. המסקנה היא כי רשויות המדינה נוהגות בחוסר שוויון בולט וקשה ככל שמדובר באכיפת הוראות חוק התקנים על יצרנים של מרצפות ועל העוברים על התקן. לפיכך יש להורות למדינה לנקוט באמצעים לאכיפת חוק התקנים על המרצפות המיובאות מחבל עזה.
ה. בינתיים שונה החוק והחל בחודש נובמבר 98 לא יחול עוד התקן הרשמי על מרצפות. ברם, עד אז חובה על המדינה למלא את חובתה ולאכוף את החוק גם על מרצפות עזה.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, א. גולדברג, חשין. החלטה - השופט חשין. עו"ד אברהם וינרוט לעותרות, עו"ד גב' יוכי גנסין לשר התעשיה, עו"ד יורם סמואל למכון התקנים. 16.3.98).

בג"צ 164/97 - קונטרם בע"מ נגד משרד האוצר אגף המכס והמע"מ ואח'

סירוב המכס להעניק רשיון להרחבת מחסן רישוי בנמל אשדוד באשר המבקש אינו הבעלים או השוכר של המקרקעין הנוספים. חובת ההגינות של האזרח כלפי הרשויות למסירת פרטים מלאים במגע ביניהם(העתירה נדחתה).

א. העותרת מפעילה מסוף מטענים באשדוד, הפועל כמחסן רישוי מכח רשיון שניתן ע"י מנהל המכס לפי תקנות המכס, במרחק של 50 מטר ממסילת הברזל המגיעה אל נמל אשדוד. העותרת פנתה אל רשות הנמלים והרכבות (להלן: הרשות) בהצעה לבנות על חשבונה שלוחה מן המסילה הראשית לכיוון המחסן על מקרקעין שבבעלות הרשות. בסופו של מו"מ ממושך נכרת הסכם בין העותרת לבין רשות הנמלים. הותנה בהסכם כי העותרת רשאית לעשות שימוש במגרש רק לצורך טעינה או פריקה וכל שינוי מכל סוג שהוא טעון אישור מוקדם של מנכ"ל הרשות. לעותרת היתה תכנית להשתמש בשטח המקרקעין לא רק לצורך פריקה וטעינה, אלא גם לצורך אחסון מטענים ע"י הגדלת שטח המחסן, והחלה להכשיר את השטח למטרה זו. הרשות הגישה תביעה לסילוק יד נגד העותרת והתביעה עדיין מתבררת בבימ"ש השלום.
ב. העותרת פנתה לבית המכס באשדוד וביקשה רשיון להגדיל את שטח המחסן. לפי תקנות המכס נדרש מי שמבקש רשיון להקים או להרחיב מחסן, להצהיר כי ה"מחסן נמצא בבעלותנו ורשום בפנקסי המקרקעין... מוחזק בידינו לפי חוזה שכירות או חכירה...". על יסוד תקנה זאת ביקש בית המכס מהעותרת, לפני הענקת הרשיון המאוחר, "חוזה שכירות או חכירה על השטח הנוסף". העותרת שלחה לבית המכס את החוזה עם הרשות, והמכס הניח כי העותרת מקיימת את כל התנאים שנקבעו בתקנות לצורך קבלת הרשיון וכי היא בעלת זכויות במקרקעין כנדרש. כאשר נוצר מגע בין רשות הנמלים לבין בית המכס ונודע לבית המכס על המחלוקת בדבר הזכויות במקרקעין, הודיע בית המכס לעותרת כי הרשיון לשנת 97 לא יכלול את שטח המקרקעין הנוסף.
ג. העותרת טוענת כי המכס לא היה רשאי לבטל את הרשיון. מנגד ביסס המכס את סירובו לכלול את שטח המקרקעין ברשיון על שני טעמים: הראשון - מהותי; השני - דיוני. הטעם המהותי - העותרת אינה זכאית לרשיון שהרי לפי התקנות מי שאין לו זכות במקרקעין אין לו זכות לרשיון ומכאן שאם מתברר כי רשיון ניתן, אם בשל הטעייה ואם בשל טעות, למי שאין לו זכות במקרקעין, די בכך כדי לשלול ממנו את הרשיון. טעם זה גולש אל המשפט הפרטי, כלומר, אל הסכסוך שבין העותרת לבין רשות הנמלים באשר לזכויות במקרקעין. הטעם הדיוני - שחובה דיונית מוטלת על העותרת כלפי המכס לגלות לו את כל המידע המהותי בנוגע לבקשת הרשיון, לרבות מידע בעניין הזכויות במקרקעין. העותרת הפרה חובה זו ועובדה זו כשלעצמה מהווה טעם טוב שלא לחדש את הרשיון לגבי שטח המקרקעין. טעם זה נעוץ כולו במשפט הציבורי. לפי
הטענה חובה על אזרח המבקש רשיון לגלות לרשות המינהלית את המידע המהותי בנוגע לרשיון. העתירה נדחתה.
ד. העתירה נדחתה בשלשה פסקי דין נרחבים ומקיפים של שלשת שופטי ההרכב. נדונה השאלה אם הרשות המוסמכת לתת רשיון צריכה להגביל עצמה בשיקולים בתחום המשפט הציבורי ולא לגלוש לשיקולים בתחום המשפט הפרטי; מה הן החובות של האזרח כלפי השלטונות, האם קיימת חובת "הגינות" ביחסו של האזרח לרשות; ההבחנה בין תום לב במשפט האזרחי לבין חובת ההגינות במשפט הציבורי מינהלי; ההשלכות של אי גילוי פרטים בדרך כלל, ובמיוחד כשהפרטים מהווים חלק מהתנאים למתן רשיון, וכיוצא באלה נושאים. עיקרם של שלשת פסקי הדין נסב בשאלת חובת ההגינות של האזרח כלפי הרשויות. השופט זמיר סבר כי חובה כזאת היא חובה כללית של האזרח כלפי הרשויות, הנשיא ברק סייג את חובת ההגינות לגילוי במערכת בה מבקש האזרח רשיון מהשלטון ואילו השופט חשין מסייג חובה זו עוד יותר וגודר את חובת ההגינות רק למקרים שבהם מדובר בתנאים שצריכים למלא כדי לקבל את הרשיון ואז על האזרח לגלות לרשות, לפי דרישת הרשות, את המידע הנדרש להוכחה כי נתקיימו אותם תנאים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, זמיר. עוה"ד יהושע וולף ויעקב יניב לעותרת, עו"ד גב' דנה בריסקמן למדינה, עו"ד יעקב לירז לרשות הנמלים. 4.2.98).

רע"א 3764/96 - אהרון זלינגר ואח' נגד מיכאל אייזיק ואח'

*הסכם בין בנה של בעלת זכות במשק לבין בעלה של המנוחה בשאלת היורש של המשק לפי הצוואה וזכות המגורים במשק(מחוזי ת"א - ע.א. 1323/94 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. המשיב (להלן: אייזיק) הינו חבר מזה שנים רבות במושב סתריה. אמם של המבקשים (להלן: המנוחה) ואביהם המנוח של המערערים, שנפטר ב-63, היו בעלי זכות במושב (להלן: המשק) והמנוחה התגוררה בו עד יום מותה. אייזיק נישא למנוחה ב-72 ועבר לגור עימה במשק. מאז ועד היום מתגורר הוא שם ברציפות. המנוחה השאירה אחריה צוואה בה ציוותה את המשק לבנה. המערערים הם ילדיה של המנוחה, והמשיבים הם אייזיק, המושב והמינהל. בין המינהל והמושב קיימים חוזי משבצת שלפיהם מחכיר המינהל למושב משבצת קרקע, עליה מיישב המושב את חברי האגודה. מעמד המתיישבים הוא מעמד של בני רשות. בסכסוך דנא אין המושב נוקט עמדה ואילו המינהל תומך בעמדת הבן ומציע לאייזיק פתרונות שונים. בצוואתה אין המנוחה מזכירה את אייזיק, אלא שהבן עצמו מכיר בכך שהמנוחה הביעה רצונה בחייה שזכויותיה תעבורנה אליו ושאייזיק יוכל לחיות במשק עד יום מותו ובלבד שלא יכניס למשק אשה אחרת.
ב. לאחר מותה של המנוחה חתמו אייזיק והבן על מכתב, לפיו מלוא הזכויות במשק הן של הבן והבן נותן הסכמתו לכך שאייזיק יפעיל את המשק. המכתב הוא הסכם בין הצדדים (להלן: ההסכם) והוא מבטא את רצון הצדדים לכבד את רצונה של האם בצוואתה ולכבד את רצונה בעל פה לדאוג למקום מגורים לאייזיק. המושב חתם על הסכמתו להסדר האמור שבין המערערים ואייזיק. לימים נעכרו היחסים בין הצדדים. הבן חשש שאייזיק מבקש להביא אשה חדשה למשק ובכך ייסתם הגולל על זכויותיו הוא ואילו אייזיק חשש לנישולו מהמשק. הבן פנה בתביעה לסילוק ידו של אייזיק מהמשק ואילו אייזיק פנה בתביעה לפס"ד הצהרתי שכל הזכויות שייכות לו. בימ"ש השלום השתית את פסק דינו על סעיף 19(ג) להסכם המשבצת הקובע כי במקרה של פטירתו של חבר האגודה תעבור הנחלה לבן זוגו, והוראת חבר האגודה בצוואתו שזכויות השימוש תעבורנה ליותר מאדם אחד לא יהיה בהן כדי לגרוע מזכויותיו של בן הזוג. ביהמ"ש
המחוזי דחה את הערעור וקבע אף הוא כי הוראות סעיף 19(ג) להסכם המשבצת גוברות על הוראות הצוואה. הערעור נתקבל בחלקו.
ג. הסוגייה של יחסי הגומלין בין חוזה המשבצת וסעיף 19(ג) שבו, לבין הצוואה, אינם עומדים על הפרק בענייננו, משום שקיים הסכם מאוחר בין אייזיק, הבן והמושב. תהיינה זכויות הצדדים קודם להסכם כפי שתהיינה, אין מניעה להגיע להסכמה על הזכויות במשק ועל זכויות השימוש בו. ההסכם נעשה בהסכמת המושב שחתם עליו והמינהל לא יעמוד בדרכם של הצדדים לקיומו. בערעור הצהיר הבן שאין לו התנגדות שאייזיק יחזיק במשק לכל ימי חייו ובלבד שהזכויות במשק תהיינה של הבן לאחר מותו של אייזיק, ומהתכתבות באי כח הצדדים עולה שזו גם עמדתו של אייזיק. התוצאה היא שלאייזיק הזכות להחזיק במשק למשך חייו ולאחר מכן יחזור המשק לבן. במובן זה יש לקבל את הערעור.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד אבי מנצ'ל וגב' איריס ירדני למבקשים, עו"ד י. וייס לאייזיק, עו"ד י. וינוגרד למושב, עו"ד משה גולן למינהל. 11.3.98).

ע.א. 2398/97 - אייל דלק, קטין ואח' נגד אייל אבנר

*דחיית בקשה ל"סעד זמני" בערעור שעניינו הגדלת שיעור המזונות ע"י תשלום עבור דיור שנדחה ע"י הערכאה דלמטה(בקשה לסעד זמני בערעור - הבקשה נדחתה).

א. המשיב הוא אביהם של ארבעת המבקשים הקטינים ובעלה של אמם. המבקשים, באמצעות אמם, הגישו לביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעת מזונות נגד המשיב. 8 חודשים לאחר הגשת התביעה, בספטמבר 96, עזבו האם והמבקשים את בית המגורים המשותף בחווה חקלאית באיזור הגליל, ועברו להתגורר בדירה שכורה בירושלים. ביהמ"ש קבע את שיעור המזונות ונמנע מלחייב את המשיב להשתתף בהוצאותיה של האם לשכירות והחזקה של הדירה בירושלים, באשר לא שוכנע כי היתה הצדקה לעזיבת בית המגורים המשותף. המבקשים ערערו לביהמ"ש העליון ואחת מטענותיהם בערעור מופנית נגד סירובו של ביהמ"ש המחוזי לחייב את המשיב במימון חלקם של המבקשים בהוצאות השכירות וההחזקה של הדירה בירושלים. הבקשה דנא הינה שביהמ"ש העליון יפסוק למבקשים מזונות זמניים, לצרכי הדיור ושכר לימוד, מעבר למזונות הקבועים שנפסקו ע"י ביהמ"ש המחוזי. הבקשה נדחתה.
ב. באשר לתשלום שכר לימוד עבור הילדים - בעת מתן פסק הדין נשוא הערעור לא רבץ על כתפי האם הנטל של תשלום שכר הלימוד ומאחר וההוצאה לא היתה קיימת בעת מתן פסה"ד אין לבוא בטענות לביהמ"ש קמא במסגרת הערעור על שלא פסק תשלום שכר לימוד למבקשים. הדרך לתבוע תשלום זה מהמשיב היא, לכן, הדרך בה נדרש לנקוט כל זכאי למזונות במקרה של שינוי בנסיבות, היינו הגשת תביעה להגדלת המזונות לביהמ"ש לענייני משפחה. די בכך כדי לדחות את הבקשה ככל שעניינה תשלומי שכר הלימוד.
ג. מאידך, עניין התשלום עבור מדור המבקשים עמד לדיון בביהמ"ש המחוזי כך שלעניין זה יש מקום לדיון בערעור. אך בכך בלבד אין כדי להוציא צו זמני. זכות נטענת זו של המבקשים קלושה יותר בערעור משהיתה ערב הדיון בביהמ"ש המחוזי לצורך מתן צו זמני, שהרי בינתיים הגיע בימ"ש בישראל, לאחר דיון, לכלל מסקנה השוללת את קיומה של זכות זו. כדי לקבל את הסעד הזמני בערעור יש להראות "טעמים מיוחדים" כאמור בתקנה 471(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. דרישה זו שברגיל אינה מופיעה בהקשר של מתן צווים זמניים בערכאה הדיונית, מלמדת כי אין די בטענה על טעות שנפלה בפסה"ד שעליו מערערים, אפילו אם נחזית כרצינית וממשית, כדי להעניק את
הסעד הזמני. מלבד ההצבעה על סיכויי ההצלחה בערעור, צריך גם להצביע על הצדקה מיוחדת להושיט את הסעד לפני שיוכרע הערעור.
ד. מזונות זמניים הם סעד זמני, ומן הבחינה העקרונית אין מניעה לפסיקתם גם על ידי ערכאת הערעור במסגרת תקנה 471 לתקנות סדר הדין. אולם, סמכות לחוד והתנאים להפעלת הסמכות לחוד. סעד זמני בערעור ניתן, כאמור, רק אם קיימים "טעמים מיוחדים" ובדרך כלל ניתן ללמוד על "טעם מיוחד" מתוך בחינת הנזק הצפוי לכל אחד מהצדדים כתוצאה ממתן הצו הזמני או אי נתינתו. כך במקרה הרגיל. אולם ייתכנו מצבים אשר מן הראוי להקשיח בהם את התנאים למתן הסעד הזמני, ואחד מאותם מצבים הוא כאשר הסעד הזמני שביהמ"ש מתבקש לתת אינו אמור לשמר את המצב הקיים עד להכרעה בערעור, אלא דווקא לשנותו. כזה הוא הסעד של מזונות זמניים. מי שמבקש מזונות זמניים מידי ערכאת הערעור, כאשר לא זכה להם בערכאה הראשונה, עליו לשכנע את ביהמ"ש כי אין בידיו, ולו בדוחק, אמצעי קיום בסיסיים עד להכרעה בערעור. המקרים, בהם יוכל המבקש להרים נטל זה, הם חריגים ונדירים. במקרה שלפנינו אין המבקשים עומדים בדרישות אלה.

(בפני: השופט זמיר. 17.12.97).

בג"צ 6546/97 - סיעת מר"צ במועצת עירית נס ציונה ואח' נגד ראש עירית נס ציונה ואח'

*בקשת חברי עירית נס ציונה לעיין בנספחים של וועדה שבדקה העסקת דובר העיריה, לקראת דיון במועצה בדו"ח הוועדה(העתירה נתקבלה).

א. העותרים מבקשים לעיין בנספחים, מסמכים ופרוטוקולים עליהם הסתמכה הוועדה לבחינת היבטים מינהליים בהעסקתו של המשיב השלישי (להלן: ברוורמן). הוועדה מונתה ע"י ראש העיר בעקבות טענות בדבר התנאים להעסקתו של ברוורמן כדובר העיריה ועוזר ראש העיר. העותר, חבר המועצה, קיבל, לפי בקשתו, עותק של הדו"ח אך ראש העיר סירב לאפשר לו לעיין בנספחי הדו"ח. הטעם לכך שעיון בנספחים יפגע בזכותו של ברוורמן לפרטיות ואין הצדקה לפגוע בפרטיות זאת, שכן הדו"ח אינו עומד לדיון בפני מועצת העיריה. בעקבות זאת הוגשה לראש העיר דרישה חתומה ע"י שליש מחברי המועצה לכינוס המועצה לישיבה מיוחדת לדיון בדו"ח. הם גם ביקשו שלקראת הדיון במועצה יינתן להם לעיין בנספחי הדו"ח. אולם, ראש העיר סירב והודיע כי יכנס את המועצה לישיבה מיוחדת, אך לא יאפשר לחברי המועצה לעיין בנספחי הדו"ח אלא אם תחליט המועצה לדון בדו"ח לגופו של עניין. העותר טוען כי מן הראוי שחברי המועצה יוכלו לעיין בנספחי הדו"ח לקראת אותה ישיבה כדי שיהיה להם בסיס להחלטה בשאלה אם לדון בדו"ח לגופו של עניין. העתירה נתקבלה.
ב. לפי סעיף 140(א) לפקודת העיריות "פנקסי העיריה ומסמכיה יהיו פתוחים לעיון ולבדיקה לפני כל חבר המועצה... זכות העיון... אינה חלה על פנקס או מסמך שגילויו או פרסומו אסור על פי כל דין ועל רישום או מסמך הנוגעים במישרין בזכויותיו של פרט... זולת אם הם משמשים נושא לדיון במועצה...". סירובו של ראש העיר מתבסס על ההנחה שסעיף 140(א) חל על נספחים אלה, כלומר שגילויים אסור על פי דין או שהם נוגעים במישרין בזכויותיו של ברוורמן. אולם גם בהנחה שכך הם הדברים, אין ראש העיר צודק כשהוא מסתמך על הסעיף כדי למנוע עיון בנספחי הדו"ח. בשאלה דומה שעמדה על הפרק בבג"צ נקבע כי כאשר נושא הדיון הוא משכורתו של עובד, זכאי חבר המועצה לקבל מידע על כל שאלה סבירה, הנוגעת למשכורת או לשכר בפועל, יהיה כינויים של אותה משכורת או שכר אשר יהיה. על כן נכללים בגדר זכות העיון של חבר מועצה מסמכים, המעידים על השכר ששולם בפועל לעובדים סטטוטוריים. ב"כ
המשיבים טוען כי בענייננו אין מדובר ב"עובד סטטוטורי", היינו עובד המתמנה ע"י מועצת העיריה לפי סעיף 167 לפקודת העיריות, אלא בעובד רגיל המתמנה ע"י ראש העיר לפי סעיף 170 לפקודת העיריות. ההבדל האמור אין בו כדי לבסס אבחנה בין שני המקרים. גם עובדים שאינם סטטוטוריים הינם עובדים של העיריה ולא של ראש העיר, ולמועצת העיריה יש מעמד גם לגבי עובדים שאינם סטטוטוריים. זכות העיון במסמכי העיריה לצורך דיון במועצה, גם כאשר יש בכך כדי לפגוע בפרטיות של אדם מסויים, היא הכלל הרחב. גם אם יש מקום לחרוג מן הכלל במקרים מיוחדים, בהם קיים איסור מוחלט לאפשר עיון במסמך מסויים, ברור כי אין מקום לחרוג מן הכלל במקרה שלפנינו.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר. עו"ד ירון קידר לעותרים, עו"ד יצחק ברוש למשיבים. 31.12.97).

ע.א. 6323/95 - המכללה לחינוך - סמינר הקיבוצים נגד עירית תל אביב

*אין לדחות על הסף מחמת שיהוי תביעה שעניינה פס"ד הצהרתי על בטלות חוק עזר עירוני בענייני ארנונה(הערעור נתקבל).

א. המערערת היא מוסד חינוכי שהוכר כמוסד המתנהל ללא כוונת רווח, ואשר על כן פטור מתשלום ארנונה לפי פקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין) 1938. עירית תל אביב גבתה מהמערערת מאז שנת 1980 תשלום בעד פינוי אשפה לפי סעיף 27(א) לחוק העזר לתל אביב (שמירת הסדר והנקיון) והחל בשנת 88 גבתה אגרת שירותים על פי חוק העזר (שמירת הסדר והנקיון) (תיקון). לטענת המכללה גובה העיריה ממנה הן אגרת פינוי והן אגרת שירותים. מצב זה תמוה, שכן אגרת השירותים החליפה את אגרת הפינוי ובכל מקרה סעיף 27(א) המקורי והמתוקן קובעים כי החיוב יהיה בגובה שליש מהארנונה הכללית. המכללה אינה תובעת השבת כספים שנגבו בעבר אלא פס"ד הצהרתי צופה פני עתיד. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה מחמת שיהוי, שכן, המכללה פנתה לביהמ"ש רק בשנת 64, 14 שנים לאחר חקיקת חוק העזר המקורי ו-6 שנים לאחר חקיקת התיקון, ובמשך כל אותן שנים שילמה המכללה את האגרה ללא מחאה. הערעור נתקבל.
ב. אף שחלפו שנים ארוכות מאז חקיקת חוק העזר, אין לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי. בג"צ כבר קבע בעבר לעניין היטל ארנונה על ידי רשות מקומית, כי עבור הזמן מאז נודעה העילה אין בו, כשלעצמו, כדי להוות שיהוי וכי שיהוי בהגשת העתירה, אינו חייב להכשיל עתירה שעילתה אי חוקיות של פעולת הרשות. אמנם שם נדון העניין בפני בג"צ, אלא שהשיקולים יפים גם למסגרת תובענה בביהמ"ש המחוזי. בהיעדר נסיבות מיוחדות, לא ידחה ביהמ"ש מחמת שיהוי תובענה למתן פס"ד הצהרתי על בטלות חוק עזר עירוני. לפיכך יש להחזיר את התיק לדיון בתביעה לגופה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד גב' עירית גל למערערת, עו"ד גב' דורית קרני למשיבה. 11.3.98).

רע"א 153/96 - דוד ביטון נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ ומימי לוגסי

*תביעת בנק נגד ערב לביצוע שטר, כאשר הבנק זיכה את החייב בתשלומים חדשיים תוך חיוב חשבון עו"ש של החייב שעמד ביתרת חובה. *מתן רשות ערעור לערכאה שלישית(מחוזי ת"א - ע.א. 919/94 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המשיב (להלן: הבנק) הגיש בשנת 90 בקשה לביצוע שטר על סך 20,000 ש"ח שנעשה ביום 13.1.86 ע"י המשיבה השניה (להלן: החייבת) לפקודת הבנק. השטר נערב בידי ארבעה ובכללם המערער. בגוף השטר נכתב שהוא יעמוד לפרעון ב-24 תשלומים שווים ורצופים וכי במקרה של אי סילוק אחד השיעורים יחול מיד פרעון כל סכום יתרת קרן השטר בצירוף ריבית פיגורים. עוד אישרו הערבים בין השאר ש"חיוב [חשבונו של] חותם (חותמי) השטר בסכום כלשהו שהגיע זמן פרעונו לפי השטר, לא ייחשב כתשלום
אלא אם היו כספים מספיקים בזכות בחשבון לכיסוי אותו סכום" (להלן: התנייה המוסכמת). החייבת עזבה את הארץ, והמערער הגיש התנגדות לביצוע השטר. זו נתקבלה ע"י בימ"ש השלום. הבנק ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נתקבל. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור, חרף התנגדות הבנק, והערעור נתקבל.
ב. לתצהיר שניתן בתמיכה להתנגדות לתצהיר צורפו מסמכים שונים ובכללם דפי החשבון של החייבת בבנק. בקבלו את טענות המערער ובדחותו את תביעת הבנק, קבע בימ"ש השלום כי השטר נמסר להבטחת החזרת הלוואה שהחייבת קיבלה מהבנק, כי חשבונה של החייבת חוייב מידי חודש בחודשו - במשך 24 חודשים - בסכום התשלום החודשי, וכי הבנק עצמו זקף את התשלום על חשבון ההלוואה. ביהמ"ש נתן דעתו להלכת ע.א. 345/78 (פד"י ל"ג (1) 6839) שלפיה "חיוב חשבונו של חייב, העומד. ביתרת חובה, לא יתפרש כפרעון, אלא אם הוכח כי הצדדים הסכימו אחרת...", אך סבר שאין העובדות זהות. ביהמ"ש המחוזי שקיבל את הערעור ציין כי בכל אחד ממועדי תשלום שיעורי ההלוואה היה החשבון ביתרת חובה והחיוב נעשה אוטומטית ע"י מחשב הבנק. לפיכך חלה על המקרה הילכת ע.א. 345/78, וכן, וזה עיקר, שאין המערער יכול להישמע בטענותיו נוכח קיומה של "התנייה המוסכמת".
ג. עיון בדפי החשבון של החייבת מגלה שמדובר בחשבון פעיל. אמנם במרוצת התקופה הרלבנטית היה רוב הזמן ביתרת חובה, אך היתה בו פעילות כספית ניכרת גם לחובה וגם לזכות. מתברר שבתקופות רלבנטיות משמעותיות נמצא החשבון ביתרת זכות בימים שבהם חוייב החשבון בסכום הפרעון החודשי. יתירה מזו, בכל התקופה הרלבנטית לא העמיד הבנק את יתרת ההלוואה לפרעון מיידי ולא התייחס אל ההלוואה כעומדת לפרעון מיידי. לגבי נסיבות כאלו אין הלכת ע.א. 345/78 חלה. מקום שבו מתנהלת פעילות כספית עניפה בין בנק ללקוחו, ואין קיימות נסיבות לסתור, אין טעם או הגיון שלא לראות חיובי זכות שנרשמו בחשבון במועד התשלום של ההלוואה, שפרטיה נכללו בחשבון, כפרעונה של ההלוואה. אך גם לו היתה חלה הלכת ע.א. 345/78 הנ"ל, יש לפרש את הנסיבות שהוכחו כהסכמת הצדדים לנהוג אחרת.
ד. דין התביעה להידחות גם על יסוד טענה אחרת שהועלתה ע"י המערער במשתמע. חיובו של המערער על יסוד השטר אינו אלא חיובו של ערב לחייבת; אך ברור הוא שאם זו אינה חבה על פי השטר שניתן אך להבטחת החזרת הלוואה, אף המערער פטור; והנה עיון בדף החשבון מגלה כי חיובי ההלוואה וזיכויי הפרעון נבלעו בחשבון. תביעתו של הבנק נגד החייבת התבססה על השטר שעיסקת היסוד שלו נבלעה בתוך חשבון העו"ש, ולא על יתרת החובה, ולכן לא ניתן היה כבר לתבוע מהחייבת את פרעונה.
ה. הבנק התנגד למתן רשות לערעור בגלגול שלישי בטענה כי אין מתעוררת במקרה הנוכחי שאלה בעלת חשיבות כללית. טענה זו יש לדחות. פרשנותה של הלכת ע.א. 345/78מתעוררת חדשות לבקרים בפסקי דינן של הערכאות הדיוניות והיא חייבת התייחסות והכרעה. עוד טען הבנק כי טענות המערער חרגו מגדר התצהיר שהגיש בתמיכה להתנגדות, אך אין להקפיד עם המערער בעניין זה. ראשית, כל העובדות הנוגעות למערכת היחסים בין הבנק והחייבת לא היו ידועות לו אישית ונודעו לו רק מפי החייבת; ושנית, וזהו העיקר, התשתית העובדתית המלאה נפרשה לפני ביהמ"ש ומדובר רק במסקנה משפטית העולה מן העובדות ולעניינה נשמעו טענות מלאות. הבנק טען גם לישומה של התנייה המוסכמת אך אין היא משתרעת אלא על נסיבות הדומות לנסיבות שנתבררו בהלכת ע.א. 345/78.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד גרשון שניידר למבקש, עו"ד יוסף אברמן למשיב. 15.12.97).

ע.א. 660/98 - יחזקאל אבוזווילי נגד יהושע ראובני

*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

בין הצדדים, אחים, מתנהלת תובענה בביהמ"ש המחוזי בירושלים. באחת הישיבות הוצע הסדר דיוני ע"י ביהמ"ש. עם סיום הדיון הודיע ביהמ"ש לצדדים כי הוא מכיר את התובע (המשיב) משירות מילואים משותף בעבר הרחוק. ב"כ הנתבע הודיע כי אין לו טענה בעקבות הודעה זאת, אך הנתבע עצמו ביקש מב"כ כי יגיש בקשה לפסילת השופט. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה בציינו כי כיום אין כל היכרות בינו לבין המשיב וכי הנושא הועלה רק למען הסר ספק ולא משום שהוא סבור כי יש בהיכרות זו כדי לפסול שופט מלישב בדין. הערעור נדחה.
מקריאת הערעור ונספחיו עולה כי אף ב"כ המערער אינו סבור שקיימת עילה לפסילת השופט מלישב בדין וכי הערעור הוגש למעשה רק כדי לרצות את המערער כאשר לגופו אין בו ממש. כפי שציין השופט אין חשש ממשי למשוא פנים מן הבחינה האובייקטיבית, בעובדה ששירת לפני שנים רבות במילואים עם המשיב, כאשר אין ביניהם כל היכרות כיום. כל עוד לא בוססה תשתית ראייתית מספקת לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים, אין במקרה דנן כל עילה לפסילתו של השופט. קיומה של היכרות כשלעצמה אינה צריכה ליצור אצל השופט הממוצע והסביר כל נטיה לחומרה או לקולא ואף אינה צריכה להצביע על אפשרות ממשית של משוא פנים.

(בפני: הנשיא ברק. עו"ד מרדכי שורר למערער. 15.3.98).

בג"צ 9474/96 - תנועת נאמני הר הבית ואח' נגד ראש עירית ירושלים ואח'

*החלטת הרשויות שלא להתערב בביצוע עבודות ללא היתר בניה בהר הבית ע"י הווקף (העתירה נדחתה).

עבודות שביצע הווקף המוסלמי (משיב 4) בהר הבית חייבו קבלת היתר בניה אך הן בוצעו ללא שנתבקש וללא שניתן היתר כזה. אעפ"כ החליט היועץ המשפטי לממשלה שלא לפתוח בהליכים ולא לנקוט בפעולות אכיפה אחרות בגין פעולות הבניה האמורות. היועץ המשפטי שקל את מהות העבודות, היקפן המוגבל, והעובדה שנועדו לשמש את המתפללים בהר הבית, וכן את אי הפגיעה באופיו של מבנה הסביל הקדום, ואת חוות דעת רשות העתיקות שלא נגרם נזק ממשי לעתיקות ועל פי נתונים אלה קבע את שקבע. העתירה נדחתה.
אין להתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי. אכן, החוק לא נשמר במקרה זה, כשם שלא נשמר במקרים אחרים. אולם, לא הרי הר הבית ככל מקום אחר, והמחלוקת הדתית והמדינית סביב הר הבית חורגת מגדרן של מחלוקות אחרות אשר בידי ביהמ"ש להכריע בהן הכרעה שיפוטית. השאלה כיצד להתמודד עם הפרות חוק כגון אלה, בהתחשב בטיבן ובהיקפן, במקום מיוחד ורגיש זה, לא ראוי לה כי תמצא את פתרונה בביהמ"ש. על הפתרון השיפוטי לפנות במקרה זה את מקומו להחלטה שהיא פוליטית בעיקרה.

(בפני השופטים: א. גולדברג, מצא, קדמי. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד נפתלי ורצברגר לעותרות, עו"ד אסא אליאב לעיריה. 4.12.97).

בג"צ 7472/97 - עידית פרידמן-ברקנא נגד המנהל הכללי של משרד הבריאות ואח'

*הגשת קובלנה נגד רופאת שיניים עקב טיפול רשלני (העתירה נדחתה).

העותרת היא רופאת שיניים שעם סיום לימודיה בשנת 93 החלה לעבוד במרפאתו של רופא שיניים בירושלים. מטופל שהופנה אליה ע"י בעל
המרפאה התלונן בפני משרד הבריאות על איכות הטיפול שניתן לו. בעקבות בדיקת התלונה הוגשה נגד העותרת קובלנה בשל גילוי חוסר יכולת או רשלנות חמורה במילוי תפקידה והתנהגות שאינה הולמת רופא שיניים. שר הבריאות מינה ועדה לבירור הקובלנה. העותרת מבקשת ביטול הקובלנה ועתירתה נסמכת על שתי טענות: כי ההחלטה להגיש נגדה בלבד את הקובלנה מגלה מידה של אפליה פסולה. מנספחי העתירה עולה, כי תלונת המטופל הופנתה נגד בעל המרפאה ונגד העותרת גם יחד ורופא השיניים המחוזי שבדק את תלונת המטופל, מצא יסוד להטלת אחריות הן על בעל המרפאה והן על העותרת. לדעת העותרת הגשת קובלנה נגדה בלבד מהווה אפליה פסולה; המתלונן מסרב להגיע לבדיקה ע"י מומחה מטעמה ובכך הוא מסכן את הגנתה. העתירה נדחתה מבלי להכריע בטענות העותרת לגופן.
באשר לטענת העותרת בדבר אפליה - ראשית, היה על העותרת לצרף את בעל המרפאה כמשיב לעתירה ומשלא צירפה אותו אין מקום להתייחס לטענה האמורה. שנית, וזה העיקר, לא הונחה תשתית מספקת לטענת האפליה. פרקליטות המדינה הודיעה לב"כ העותרת כי משרד הבריאות אינו שולל הגשת קובלנה נגד בעל המרפאה "אם וכאשר יצטברו כנגדו ראיות בדיון בקובלנה כנגד מרשתך". מכאן שקיים הבדל במהות הראיות המצויות נגד כל אחד משני הנילונים ובכך הסיבה לאי הגשת קובלנה נגד בעל המרפאה. אשר לטענה בדבר סירובו של המתלונן להתגונן - מקומה של הטענה בהליך בפני הוועדה. לוועדה זו נתונות כל הסמכויות הנתונות לוועדה רפואית וחזקה על הוועדה שתפעל במסגרת סמכותה להבטחת קיומו של הליך הוגן.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט מצא. עו"ד נועם רם לעותרת. 23.12.97).

בש"פ 614/98 - מדינת ישראל נגד אלי יריב

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים (מעילה) (בקשה להארכת מעצר ל-90 יום מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - המעצר הוארך ב-60 יום).

המשיב הואשם בגניבת סכומים ניכרים מכספי לקוחות שהופקדו בנאמנות במשרד עורכי הדין בו עבד. לאחר ביצוע העבירות הסתלק המשיב מן הארץ בדרך לא חוקית ונעצר עם שובו כעבור שנתיים. הערכאות דלמטה סברו כי קיימת עילת מעצר אך ניתן להסתפק בערובה והתנו את שחרורו של המשיב בהפקדת 50,000 ש"ח וערבות נוספת. לבקשת המשיב הופחת סכום ההפקדה ל-25,000 ש"ח. כיוון שהמשיב לא הפקיד את הסכום הנדרש נשאר במעצר במהלך ניהול משפטו. בתום 9 חודשים מבקשת המדינה להאריך את המעצר ב-90 ימים בכפוף לכך שיוכל להשתחרר אם יעמוד בתנאי השחרור כאמור. הבקשה נתקבלה חלקית והוחלט להאריך את המעצר ב-60 ימים.
כשסבור ביהמ"ש כי ניתן לשחרר נאשם בערובה, ראוי הוא כי יקבע תנאים אשר הנאשם יכול לעמוד בהם. עם זאת, על ביהמ"ש לבחון כי תנאים אלה יבטיחו את השגת תכלית המעצר. הסכום שנקבע לשם הבטחה מפני סיכון של הימלטות מן הדין, צריך שיעמוד ביחס ליכולתו של הנאשם מצד אחד, אך מאידך שלא יהיה בו משום פיתוי לוותר על הפקדון ולהימלט מן הדין. בענייננו קיים חשש ממשי כי המשיב ימלט ממשפטו ועל כן נדרשת ערבות ממשית להבטחת התייצבותו למשפט. המשפט עומד בפני סיום ולכל היותר נדרשת קביעת מועד ישיבה אחת נוספת לזו שכבר קבועה ומן הראוי כי המועד ייקבע בהקדם. בנסיבות אלה יש להאריך את המעצר ב-60 ימים והמשיב יוכל להשתחרר בתנאים שקבע ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' נעמי גרנות למבקשת, המשיב לעצמו. 30.1.98).

בג"צ 5933/97 - יו"ר סיעת ייעוד במועצת עירית ראשל"צ נגד ראש עירית ראשל"צ ואח'

*מינוי סגני ראש עיר מעבר למספר המותר לפי החוק (העתירה נתקבלה).

העותר, חבר מועצת עירית ראשון לציון, מבקש למנוע מהמשיבים למנות שלשה "סגנים נוספים" לראש העיר. בעיריה מכהנים כיום שני סגנים לראש העיר. חברי מועצת העיריה הוזמנו לישיבת המועצה כדי למנות שלשה חברי מועצה כסגנים נוספים לראש העיר. סדר היום שנשלח לחברי המועצה אמר כי מועצת העיר מתבקשת לאשר את מינוי שלשת חברי המועצה וכי "המינוי הינו כפוף לאישור משרד הפנים" והמכתב של ראש העיריה למשרד הפנים יישלח לאחר ההצבעה במועצת העיר. השאלה היא אם החוק מסמיך את המועצה למנות שלשה סגנים נוספים לראש העיר. העתירה נתקבלה.
אין מחלוקת כי לפי סעיף 14 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם) אפשר למנות שני סגנים, ולפי סעיף 15 לחוק אפשר למנות שני סגנים נוספים. כיוון שקיימים כבר כיום שני סגנים ניתן למנות רק שני סגנים נוספים. לטענת המשיבים המינוי מעבר למכסה שנקבע בחוק יהיה "בדרך דקלרטיבית תוך פניה לשר הפנים לתיקון החקיקה שתאשרר את מינויים כחוק". זוהי תשובה חסרת שחר. מועצת העיריה אינה רשאית לקבל החלטה בניגוד לחוק, בתקווה שלאחר מכן יתוקן החוק, באופן שיאשרר את ההחלטה למפרע. כך שההזמנה שהוציא ראש העיר לישיבת המועצה כדי שתמנה שלשה סגנים נוספים הוצאה שלא כדין.

(בפני השופטים: זמיר, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט זמיר. העותר לעצמו, עו"ד רנאטו יאראק למשיבים. 11.12.97).

ע.א. 1012/96 - שירי זרקו נגד ויטלי זרקו

*יורש אחר יורש בצוואה (הערעור נתקבל).

הסב והסבתא של המערערת ערכו צוואה. בסעיף 4 רישא לצוואה הורו הסבים המנוחים יחדיו לאמור "בקשר לדירתנו... שהיא רשומה בבעלות משותפת על שמנו... לאחר מותנו הדירה והבעלות של הדירה תעבור ותירשם ע"ש נכדתנו שירי זרקו...". משנפטר הסב ירשה הסבתא את כל עזבונו, לרבות חלקו בדירה הנ"ל, וזאת מכח הציווי ההדדי של המנוחים, זה לזו וזו לזה, שבסעיף 1 לצוואה. לימים ערכה הסבתא צוואה חדשה בה הורתה שהדירה תעבור לבנה (המשיב שהוא אביה של המערערת). ביהמ"ש המחוזי קבע כי הדירה תעבור למשיב והערעור על כך נתקבל.
המערערת הגבילה את ערעורה לטענה שבגין חלקו של הסב המנוח בדירת המגורים יש לפרש את סעיף 4 בצוואה המשותפת כציווי המקים לה זכות לרשת בחינת "יורש אחר יורש". בטענה זו הדין עם המערערת. בסעיף 4 האמור הביעו המנוחים את רצונם המפורש, כי לאחר מות שניהם תירש המערערת את דירתם. לפי מהותו, ציווי משותף זה אינו אלא שתי צוואות, של כל אחד מן המערערים לחלקו בדירה, שמשמעותן היא כי לאחר מות האחרון מבין השניים תועבר הדירה למערערת. על כן, צוואת הסבתא תפסה בכל הנוגע לחלקה שלה בדירה, אך היא לא תפסה בכל הנוגע לחלקו של הסב המנוח. לפיכך זכאית המערערת לקבל מחצית מזכות הבעלות על דירת המגורים שהיתה בבעלות הסבים המנוחים.