תקציר סביר כרך נ"ב חוברת 1

בג"צ 2135+2486/98+816/98 - יוסף ערבליך ואח' נגד שמואל אלטלף

*ביטול הוראת בי"ד רבני לוועדת הבחירות לרבני ת"א להמנע מלקיים את הבחירות עד להחלטה אחרת של ביה"ד(העתירות נתקבלו).

א. שני גופים עיקריים הם העושים במלאכת בחירתו של רב עיר: ועדת הבחירות - האמורה לבצע את הליכי הבחירות ולפקח על תקינותם; האסיפה הבוחרת שהיא אמורה לבחור ברב עיר. ועדת הבחירות כוללת 5 חברים, והרכבה של האסיפה הבוחרת הוא שליש נציגי מועצת הרשות המקומית, שליש נציגי המועצה הדתית ושליש נציגי בתי הכנסת. כאשר הגופים האמורים להרכיב את האסיפה הבוחרת, אינם ממלאים את חובתם ואינם מכוננים אותה, מוסמך השר לקבוע מי יהיו חברי האסיפה. בעניינו מדובר בבחירתו של רב אשכנזי בעיר תל אביב. משרת הרב התפנתה עוד בראשית שנת 1993 ומאז לא נעשה כמעט דבר לקיום הבחירות. בהליך קודם בבג"צ התחייב השר לענייני דתות כי יפעל על פי סמכותו כדי שיקודם הליך בחירת רב אשכנזי בת"א. חלפה שנה ולא נעשה דבר. אז קבע שר הדתות המנוח כי באסיפה הבוחרת יהיו 30 חברים והוא נקב בשמותיהם של חברי האסיפה.
ב. תהליך הבחירות היה קבוע ליום 7.4.98. ביום 29.3.98 הוזעק ביה"ד הרבני האזורי בת"א לפי פניית אלה שהתנגדו לבחירות. לביה"ד אין סמכות לצוות לא על השר לעניני דתות ולא על ועדת הבחירות לעשות מעשה או להמנע מלעשות מעשה. אעפ"כ נדרש ביה"ד לתביעה להוציא צו האוסר לקיים את הבחירות עד להחלטה אחרת של ביה"ד. בדיון שנערך ביום 1.4.98 נעשה "שטר בוררות" שנחתם בידי המשיב, יו"ר ועדת הבחירות ויו"ר המועצה הדתית ובידי ב"כ התובעים. המשיב לא קיבל את הסכמת ועדת הבחירות לחתום על שטר הבוררות. ביום 7.4.98 נתן ביה"ד פסק שלפיו "לפי דעת תורה על ועדת הבחירות להתכנס על מנת להגדיל את מספר חברי האסיפה הבוחרת" ל- 60 בוחרים. העתירה נגד התערבות ביה"ד הרבני נתקבלה.

ג. בפני בג"צ הועלו שאלות שונות הנוגעות לסמכות ביה"ד הרבני, סמכות המשיב לחתום על שטר הבוררות וכיוצא באלה נושאים. השופט חשין קבע כי די בכך שאין לביה"ד הרבני סמכות להכריע בנושא הנדון כדי לקבל את העתירה. הוא הבהיר כי אין הוא נדרש לשאלה מה ההלכה הדתית בעניין דנא ולא נדרש להכריע מה הדין במקום ששלושה רבנים - רבנים שהם גם דיינים - מכנסים עצמם בביתו של אחד מהשלושה ופוסקים על פי ההלכה את שהם פוסקים. בעניינו מדובר בשלושה דיינים שכתבו החלטה שנקראת "פסק דין" על נייר של המדינה כאשר בראשו של מסמך מתנוססות המילים "מדינת ישראל" ולמטה מכך "בית הדין האזורי הרבני תל אביב". התיק גם קיבל מספר סידורי ביומן ביה"ד הרבני. פירוש הדברים אינו אלא זה "שהמדינה היא הדוברת אלינו". דיינים כאלה, שנתמנו על פי חוק הדיינים, מעולם לא הוסמכו לפסוק את אשר פסקו.

ד. השופט חשין הוסיף כי אינו מבקש לחדש בשני נושאים שהושארו עד כה בצריך עיון: האחד, שאלת סמכותו של ביה"ד הרבני לשבת כבורר בסכסוכים הניתנים להכרעה בבוררות; והשני, כוחו של ביה"ד הרבני לשים כתר של תורה על ראשו ובהסכמת בעלי הדין לחוות דעתו על פי ההלכה בנושא שהונח לפניו ואשר הסמכות לדון בו לא הוקנתה לו על פי חוק המדינה. לא כך בענייננו. אין ביה"ד יכול לקנות סמכות - בין בהליכי בוררות ובין בהליכי הלכה - לצוות על רשות מרשויות המדינה לעשות מעשה או להמנע מלעשות מעשה במילוי תפקידיה על פי דין. לפיכך חייב השר לענייני דתות להתעלם מפסה"ד של ביה"ד הרבני וכמותו גם ועדת הבחירות ועליהם למלא חובתם ולהמשיך בהליכים לבחירת רב עיר אשכנזי.
ה. השופט זמיר: מבלי להכנס לשאלה אם ביה"ד הרבני יכול לשבת גם כבורר ולפעול על פי חוק הבוררות, הרי אם הוא מבקש לפעול כבורר עליו למלא את הוראות דיני הבוררות ובענייננו הוא לא מילא אותם. זאת באשר יו"ר ועדת הבחירות לא ביקש ולא קיבל רשות מוועדת הבחירות לחתום על הסכם הבוררות ושר הדתות גם לא היה מוכן להתדיין בפני ביה"ד הרבני והודיע על כך לביה"ד. גם אילו הסכים השר להיות צד לבוררות הרי לא היה בכך כדי להועיל משום שלפי הדין השר, כמו כל רשות אחרת של המדינה, אינו רשאי להסכים לבוררות אלא בהסכמה בכתב של היועץ המשפטי לממשלה, והסכמה כזו לא ניתנה. כמו כן, אין תוקף להסכם בו רשות מינהלית מסכימה שבורר יחליט כיצד תופעל סמכות שהחוק הקנה לאותה רשות.

(בפני השופטים: חשין, זמיר, טירקל. 23.6.98).

רע"פ 7519/97 - יונה שכטר נגד מדינת ישראל

*מחדל ו"רשלנות" בהרשעה של מנהל מרכז ספורט בגין אירוע בו נפגע ילד בבריכת שחייה(הבקשה נדחתה).

א. המבקש שימש מנהל מרכז ספורט בשיכון ל' בת"א, בו נמצאה בריכה המכונה בשם "בריכת הזרמים" בשל זרמי מים שמחולל בה מנגנון מיוחד. הבריכה מיועדת לילדים והמים בה רדודים. ביום האירוע ובמשך פרק זמן לא קצר קודם לכן היתה תקלה באביזרי הבריכה. אותו יום נכנס הנער אבי ביטון לבריכת הזרמים ונתגלה שוכב על קרקעיתה. המציל שהוזעק למקום מצא כי אבי נצמד אל הגומחה דרכה יוצאים המים בשל כח היניקה בפתח הצינור שלא איפשר לו להתרומם ולהתרחק מפתח הגומחה. אבי הובא לבית החולים והוחזר להכרתו רק כעבור 3 ימים. התביעה ראתה את המבקש כנושא באחריות לאירוע מכח היותו מנהל מרכז הספורט. הוא הורשע בעבירה לפי הסעיף 326 לחוק העונשין הקובע "מי שבאחריותו או בשליטתו נמצא דבר - בין חי ובין דומם, בין נייד ובין נייח - בתנאים שיש בהם לסכן... חובה עליו לנקוט מידה סבירה של זהירות וקפידה למניעת הסכנה..." וסעיף 341 לחוק העונשין האומר "העושה מעשה שלא כדין, או נמנע לעשות מעשה שחובתו לעשותו... ונגרמה בהם חבלה לאדם, דינו...". בימ"ש השלום גזר למערער 6 חודשים מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, 4 חודשים מאסר על תנאי וכן תשלום פיצויים לנער בסכום של 3,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. את בקשתו לרשות ערעור סומך הסניגור על שניים אלה: על הפרשנות "החדשנית" והמוטעית, לשיטתו, של סעיף 326 לחוק העונשין באופן שהמושג "דבר" שבו מדבר הסעיף, כולל גם בריכת שחיה; על הדברים שכתב בימ"ש השלום בדבר קיומם של מקורות נוספים לחובה שהפרתם מביאה את המבקש לגדר סעיף 341 לחוק העונשין בו הורשע. לעניין הפירוש של המילה "דבר" בסעיף 326 מסתמך המערער על הפרשנות שניתנה ב - ע.פ. 80/55 (פד"י ט' (2) 1027) למונח "דבר" שהוא כולל רק דבר נייד. אולם מאז שונה הסעיף ונקבע במפורש שהוא כולל גם "דבר" נייח. כך שכיום אין ספק כי גם בריכת שחיה נכנסת לגדר הסעיף.
ג. באמור לעיל ניתן היה לסיים את ההחלטה בדבר דחיית הבקשה למתן רשות ערעור. ברם, בימ"ש השלום העיר כי ניתן למצוא בסיס לחובתו של המבקש להבטיח את תקינות אביזריה של הבריכה גם בהוראות חוק שמחוץ לחוק העונשין כדי להרשיע לפי סעיף 341 ועל כך חולק הסניגור. אכן, בעבר נתגלעה מחלוקת בשאלה אם ניתן להרשיע בעבירה של רשלנות - למעט עבירה של גרימת מוות - בשל הפרתה של חובת זהירות הקבועה בהוראות חוק מחוץ לחוק העונשין. לכאורה נפתרה מחלוקת זו עם חקיקתו של תיקון 39 לחוק העונשין, לנוכח ההגדרות של "מחדל" בסעיף 18(ג) לחוק הנ"ל
ושל "רשלנות" בסעיף 21 לאותו חוק. מכאן ואילך, כך נראה, הפרת חובת זהירות "לפי כל דין" תשמש בסיס לקביעת קיומו של "מחדל" כפרט של היסוד העובדתי, לעניינה של כל עבירה ולאו דווקא עבירה של רשלנות כאשר היסוד הנפשי שילווה אליה יקבע את סוגה של העבירה.
ד. פסק הדין ניתן מפי השופט קדמי והוסיפה השופטת שטרסברג-כהן כי לכאורה אכן תיקון מס' 39 לחוק העונשין אכן מרחיב את המונח "מחדל" ו"רשלנות" אך ניתן להשאיר שאלה זו בצריך עיון.

(בפני השופטים: קדמי, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. החלטה - השופט קדמי. עו"ד גדעון היכל למבקש, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 22.6.98).

רע"א 6567/97 - בזק בע"מ נגד עיזבון המנוח אליהו גת, ז"ל

*ביטול רשות להגיש "תביעה ייצוגית" נגד בזק בעניין שיטת חישוב תשלום עבור שיחות טלפון כאשר התעריף נקבע בתקנות(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).

א. עניין לנו בבקשת רשות להגיש תובענה ייצוגית לפי סעיף 35א לחוק הגנת הצרכן, (להלן: החוק). הגשת התביעה הייצוגית אושרה על ידי ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע ועניינה שיטת חישוב תשלום עבור שיחות טלפון, המופעלת על ידי חברת בזק. על פי שיטה זו כל יחידת מניה מורכבת מיחידת זמן קבועה ולצידה מחיר קבוע. כל שיחה הנמשכת פחות מאותה יחידת זמן נחשבת ליחידת מניה שלמה. הטענה היא כי בדרך זו נמצא הצרכן משלם עבור שרות אותו איננו מקבל, ובהיות בזק חברה מונופוליסטית, מנצלת בזק את מצוקת הצרכן שלא כדין. עוד נטען, כי בזק הטעתה את ציבור הלקוחות בכך שלא הביאה לידיעתם את שיטת החישוב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי נתמלאו דרישות הסף של סעיף 35א לחוק, ועל כן אישר את התובענה הייצוגית הן בעילה של הטעיית הציבור והן בעילת ניצול מצוקתו של הצרכן לפי הסעיפים 2 ו - 3 לחוק. ביהמ"ש היה ער לכך שהתעריף לפי השיטה האמורה נקבע בתקנות שהותקנו על ידי שרת התקשורת ומחייבת את בזק, אלא שהוא מצא לאפשר לתובעים תקיפה עקיפה של התקנות בתובענה הייצוגית נגד בזק. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. תעריפי בזק ושיטת חישוב עלות השיחות נקבעו בתקנות. הלכה למעשה, לא ניתן איפוא לתקוף ישירות את בזק על התעריף האמור ולכאורה מוגנת היא מפני תביעה גם מכוח סעיף 6 לפקודת הנזיקין הקובע כי פעולה על פי חיקוק תהווה הגנה טובה, ולפי סעיף 31(א) לחוק הגנת הצרכן דין מעשה או מחדל בניגוד לפרקים שונים שבחוק כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין. כן עומדת לימינה של בזק הוראת סעיף 3(ב) לחוק לפיה על העיסקה לה מייחסים ניצול מצוקת הצרכן, להיות בעלת תנאים בלתי מקובלים או בלתי סבירים. לא יעלה על הדעת לקבוע כי פעולה על פי חיקוק הינה בלתי סבירה או בלתי מתקבלת על הדעת, אלא אם תמצא התקנה עצמה בלתי סבירה או בלתי מקובלת. התקנות דנן אינן לוקות בליקויים של חריגה מהוראות החוק או פגיעה בזכויות יסוד או בעקרונות יסוד של שיטת המשפט ומכיוון שכך אין להזדקק להתערבות שיפוטית.
ג. המשיבים לא הניחו תשתית לטענה כי שיטת החישוב היא בעלת תנאים בלתי מקובלים או בלתי סבירים ולפיכך לא הניחו תשתית לעילת תביעתם בדבר ניצול מצוקת הצרכנים. הם לא הראו, אף לכאורה, כי התקנות לוקות בחוסר סבירות וכי שיטת החישוב היא בלתי מקובלת. החישוב האמור נהוג לא רק במדינת ישראל אלא גם במדינות נוספות ברחבי העולם. הוא מבוסס, על תחשיב הלוקח בחשבון את כל השיקולים הכלכליים ואחרים, הרלוונטיים לעניין קביעת שיטת חישוב מחיר השיחות.
ד. גם טענת ההטעייה הנובעת, על פי הטענה, מאי פרסום נאות של שיטת החישוב, דינה להדחות. שיטת חישוב זו קבועה ומפורטת באופן ברור בתקנות בזק, היא היתה נהוגה מימים ימימה וספק אם יכולים המשיבים לטעון שהדבר לא הובא לידיעתם. גם בפרסומיה של בזק, בספר הטלפונים המחולק לכל צרכן, קיים פרסום שממנו ברור שהחישוב נעשה על סמך יחידת מניה ולא על סמך מספר שניות מדוייק.
ה. התובעים לא הצליחו לעמוד בנטל ההוכחה ובמידת ההוכחה המוטלת עליהם בשלב זה להראות שקמה להם עילת תביעה להגשת תובענה ייצוגית וכן להצביע על סיכויי התובענה לגופם של דברים. שקילת סיכויי התובענה מהווה חלק משיקול הדעת המופעל לצורך אישור תובענה כתובענה ייצוגית.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד ר. יאראק וד. סברנסקי למבקשת, עוה"ד א. ארדן, א. הקר וא. רחמים למשיב, עו"ד ירון בשן ליועץ המשפטי. 30.6.98).

ע.פ. 1792/98 - מוחמד חסונה נגד מדינת ישראל

*הדרך לבטל אחד משני פסקי דין שניתנו נגד נאשם בגין אותם מעשים כאשר ההרכב השני לא ידע על פסה"ד שכבר ניתן ע"י ההרכב הראשון(הערעור נתקבל).

א. המערער הורשע בבימ"ש השלום בעבירה של שהיה בלתי חוקית בישראל ונדון ל-8 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. כן הופעל באורח מצטבר מאסר על תנאי של 6 חודשים כך שעל המערער לרצות מאסר בפועל של 14 חודשים. המערער הגיש בעצמו ערעור נגד חומרת העונש וכעבור שבועיים הוגש ערעור נוסף נגד חומרת העונש ע"י סניגורו שלא ידע דבר על דבר הגשת הערעור ע"י המערער. הדיון בערעור שהוגש ע"י הסניגור התקיים ביום 17.11.97 וביהמ"ש המחוזי קבע כי העונש המירבי שניתן היה לגזור על המערער הוא שנה אחת מאסר ועל כן תיקן את פסק דינו של בימ"ש השלום בכך שהעמיד את עונש המאסר שנגזר על שנה אחת שמחציתה לריצוי בפועל ומחציתה על תנאי וכן הותיר על כנה את ההחלטה להפעיל את המאסר על תנאי של 6 חודשים באורח מצטבר כך שעל המערער לרצות שנה מאסר בפועל כשלצדו חצי שנה מאסר על תנאי. כעבור 3 ימים התברר הערעור שהגיש המערער עצמו, בפני הרכב אחר, מבלישהמערער יעיר כי עניינו כבר נדון 3 ימים קודם לכן. גם כאן התבררה טעותו של בימ"ש השלום שהטיל מאסר העולה על הקבוע בחוק כעונש מירבי, וביהמ"ש העמיד את המאסר על שנה אחת שמתוכה 8 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי וכן הורה על הפעלת המאסר על תנאי באורח חופף. משהתברר דבר קיום הדיון הכפול הובא העניין פעם נוספת בפני ההרכב שדן בערעורו של המערער עצמו, ולאחר שההרכב מצא כי המערער נושא באחריות לכפל הדיון החליט לבטל את פסק דינו וחייב את המערער לשלם הוצאות בסכום של 2,000 ש"ח ובמצב דברים זה נותר על כנו פסה"ד "המחמיר" שניתן בערעור שהגיש הסניגור. הערעור נתקבל.
ב. לביהמ"ש המחוזי שדן בכפל הדיון בעניינו של המערער, וביטל את פסה"ד השני, לא היתה סמכות לעשות כן. על ב"כ המערער היה לפנות לביהמ"ש העליון בבקשת רשות ערעור על שני פסקי הדין שניתנו בביהמ"ש המחוזי. משלא עשה כן בשעתו, יש לראות אותו כאילו נהג כך עתה. הדיון שיש לבטלו, הוא אכן זה שהתקיים אחרון, שהרי הוא זה שדן בעניין שכבר נדון והוכרע קודם לכן. יחד עם זאת, מטעמים של צדק, יש להתערב בעונש שנגזר ע"י ההרכב הראשון ולהעמידו על זה שעליו הורה ההרכב השני. ב"כ המדינה מסכימה לביטול חיובו של המערער בהוצאות.

(בפני השופטים: קדמי, טירקל, י. גולדברג. עו"ד מקסים אטיאס למערער, עו"ד גב' אמי פלמור-הרץ למשיבה. 27.5.97).

ע.א. 3857/96 - יוסף שגיא נגד תעשיות רוגוזין בע"מ

*ביטול החלטה לדחות תובענה בשל איחור בהפקדת ערובה, כאשר הערובה הופקדה לפני מועד הדיון בדחיית התובענה(הערעור נתקבל).

א. המערער, המתגורר בניגריה, תבע בביהמ"ש המחוזי מן המשיבה, חברה ישראלית, סכום של 300,000 ש"ח כעמלת תיווך. המשיבה עתרה לחיובו של המבקש במתן ערובה לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, הבקשה נדחתה ע"י הרשם, אך הערעור על החלטתו נתקבל והשופט המחוזי החליט שעל המערער להפקיד בקופת ביהמ"ש תוך 30 יום סכום של 15,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית. כעבור כ-40 יום נתקיים, כפי שנקבע מראש, קדם משפט בתיק ובתחילת הדיון העירה פרקליטת המשיבה כי המערער לא הפקיד את הערובה ועל כן ביקשה להגיש בו במעמד "בקשה לדחיית התובענה". השופט נעתר והורה "לפתוח תיק המרצה". פרקליט המערער ביקש שביהמ"ש "לא ידון בבקשה" וזאת על יסוד שני טעמים: הוא קיבל את הבקשה לדחיית התובענה אך זה עתה; סכום הערובה הופקד בו ביום בקופת ביהמ"ש וקבלה על כך הומצאה בו במעמד. לחילופין ביקש הארכת מועד להפקדת הערובה. הוא הוסיף כי המערער מתגורר בניגריה והקשר עמו אינו טוב וכי "היתה פגרת פסח באמצע..." אך השופט לא שעה לדברים אלה ונפנה לדון בבקשה לדחיית התובענה.
ב. כעבור 10 ימים נתן השופט פס"ד הדוחה את התובענה. הוא הסתמך על תקנה 519(ב) הקובעת כי אם "לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תדחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה". השופט סבר כי "יתכן... שהטענות [של ב"כ המערער] היה בכוחן להביא את ביהמ"ש להארכת המועד להגשת הערובה... אלא שהמשיב [המערער] לא טרח להגיש בקשה להארכת המועד, וגם לא הוגש מטעמו כל תצהיר שיסביר את סיבת האיחור". ביהמ"ש סבר כי בטענותיו של פרקליט המערער אין "כדי לשמש טעם מיוחד" שכן הדברים לא נאמרו בתצהיר ולא יכלו לעמוד במבחן החקירה שכנגד. לבסוף ציין כי המערער לא ביקש להפסיק את התובענה ולכן אין מנוס אלא לדחותה. על פי הסיפא של תקנה 519(ב) אם נדחתה התובענה לפי אותה תקנה רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה והמערער אכן הגיש בקשה לביטול הדחייה ולבקשה צורף תצהיר של פרקליטו של המערער המסביר את האיחור בתשלום הערובה. ביהמ"ש החליט שלא לבטל את החלטתו וקבע שאין בטענות המערער לא טעם מספיק ולא סיבה מספקת להצדקת האיחור. הערעור נתקבל.
ג. מדובר במועד שנקבע ע"י ביהמ"ש, בהחלטת ביניים, ולפיכך לא היה מקום לשימוש במבחן המחמיר של קיומו של "טעם מיוחד" להארכה ודי בטעם רגיל. השופט גם לא נהג באמת מידה שווה כלפי המשיבה וכלפי המערער. הוא התיר למשיבה להגיש בו במעמד בקשה לדחיית התובענה, מבלי שניתנה למערער הזדמנות מלאה להגיב עליה, בה בשעה שבקשת המערער לאפשר לו להגיש בקשה להארכת מועד להפקדת הערובה, המלווה בתצהיר, לא נענתה. ההליך שהתנהל היה "קדם משפט", ובקדם המשפט רשאי ביהמ"ש לתת החלטות ביניים אף ביזמתו ולהיזקק לבקשות שבעלי הדין העלו לפניו אף ללא בקשות בכתב. לפיכך רשאי היה השופט להיזקק לבקשה להארכת המועד גם ללא בקשה פורמלית וגם ללא תצהיר. נסיבות המקרה לא הצדיקו את דחיית התובענה על הסף.
ד. לפי תקנה 91(א) רשאי ביהמ"ש להורות על מחיקת כתב טענות שלא קויימו לגביו הוראות התקנות, אך העניין מסור לשיקול דעתו. כך, למשל, נדרש "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור לא כדי "להעניש" את מי שמפר את הכללים, אלא משום שה"טעם מיוחד" משמש נקודת איזון ראוייה בין אינטרס "החסינות" מפני המשכת ההליכים לאחר עבור המועד החוקי להגשת הערעור העומד לזכות המשיב כאשר מועד
הערעור כבר חלף, לבין האינטרס של מבקש ההארכה, היכול להראות שיש בידו עילת השגה טובה על פסה"ד, שעניינו יתברר. אינטרס אחר בשמירת המועדים שנקבעו בתקנות הוא אינטרס של תקנת הציבור, המעוניין בבירור מהיר ויעיל של ההליכים התלויים בביהמ"ש. במקרה שלפנינו לא נפגע אינטרס הציבור כלל עקב האיחור בהפקדת הערובה. כל מטרתה של הערובה היא להבטיח את הוצאות המשיב במקרה שהתביעה תדחה. המשיב יהיה מובטח לעניין הוצאותיו גם אם הופקדה הערובה באיחור של כמה ימים. לעומת זאת קיים משקל מכריע לאינטרס של המערער לקיים דיון בתובענה, והמשיבה לא הצליחה להעמיד כנגדו כל אינטרס בעל משמעות לסתור. המשיבה חוייבה בתשלום 20,000 ש"ח הוצאות ושכ"ט עו"ד בערעור דנא.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד יעקב מלכה למבקש, עו"ד גב' אפרת רנד למשיב. 29.6.98).

רע"א 730/95 - גדעון נאסר גדעון נגד ריאד אמין בשארה

*אין מניעה כי צדדים לחוזה שכירות יאמצו את חוק הגנת הדייר ויחילו את תנאיו על מושכר שאין החוק חל עליו(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).

א. ביום 6.2.81 נחתם "הסכם שכירות מוגנת" (ככתוב בראש ההסכם), בין המערער והמשיב, לפיו השכיר המערער למשיב חנות. בגוף החוזה נאמר בין היתר כי השוכר שילם דמי מפתח וכן כי "הסכם זה כפוף לחוק הגנת הדייר... דמי השכירות יועלו לפי חוק הגנת הדייר ותקנותיו, לאחר סיום שכירות שנתיים ששולם עבורן מראש". המערער הגיש לבימ"ש השלום תביעה נגד המשיב לסילוק ידו מהחנות. על פי הנטען אין המשיב דייר מוגן אלא מסיג גבול, והיה ויקבע כי הוא בכל זאת דייר מוגן, הרי יש לפנותו מחמת נטישת החנות. הגנת המשיב היתה כי הוא שוכר מוגן וכן הכחיש כי נטש את המושכר. בימ"ש השלום דחה את התביעה בקבעו כי המשיב לא נטש את המושכר וכן קבע כי הצדדים בהתנהגותם ובדבריהם התכוונו להחיל את חוק הגנת הדייר על המושכר. ערעורו של המערער לביהמ"ש המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ב. אין חולקין כי החנות הינה בגדר בניין חדש שבנייתו "הושלמה לאחר התשכ"ח, והושכר אחרי מועד זה" ולפיכך לא חל חוק הגנת הדייר על שכירותה של החנות. צודק ב"כ המערער כי אין בידי הצדדים להחיל את החוק על מי שהחוק אינו חל עליו. אולם אין בכך כדי למנוע מהם, מכח חופש ההתקשרות בחוזים, לאמץ מרצונם את הוראותיו של החוק כחלק מן החוזה שביניהם (למעט עניינים שבחוק הנוגעים לסמכות ביהמ"ש, כשסמכות אשר כזאת אינה יכולה לחול אלא על מי שהחוק חל עליו). מכאן שחוזה השכירות לא הקנה, ולא יכול היה להקנות, למשיב מעמד של דייר מוגן, אולם לא היתה מניעה כי הצדדים לחוזה השכירות יראו את הוראות החוק כמחייבות אותם מתוקף החוזה, בהיותן חלק מן החוזה, כפי שאכן עשו.
ג. טענה נוספת העלה ב"כ המערער לראשונה בביהמ"ש העליון כי "השכירות על פי חוזה אם זה נכון שהיתה ללא הגבלת זמן היתה צריכה להירשם בטאבו ומשלא נרשמה לא היה לה תוקף מחייב". אין להידרש לטענה זו שלא הועלתה בערכאות דלמטה וממילא לא נדונה ובמיוחד כשבטענה זו כרוכה שאלה שבעובדה. לפנים מן הנדרש יש להוסיף כי אף אם היתה מתקבלת הטענה, הרי שבכל מקרה לא היה באי רישום כדי לשחרר את הצדדים מן ההתחייבות החוזית שקיבלו עליהם בחוזה השכירות, ובידי המשיב לרשום עתה את השכירות. משיעשה כן תהא השכירות מושלמת עם הרישום.

(בפני השופטים: א. גולדברג, אור, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ח. זועבי למערער, עו"ד נ. עספור למשיב. 17.6.98).

ע.פ. 3714/98 - משה חביביאן נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר(בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נדחתה).

א. המערער הורשע בעבירות של גניבת רכב ונסיון לסחור בו ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הוא ביקש מביהמ"ש המחוזי לעכב את ריצוי עונש המאסר וביהמ"ש דחה את הבקשה. לפיכך החל לרצות את ענשו ביום 2.6.98. הוא הגיש ערעור על פסה"ד ובמקביל מבקש הוא להורות על עיכוב ביצוע העונש עד להכרעה בערעור. בפועל, כיוון שהמערער נתון במאסר זה שבועות אחדים, הוא מבקש את הפסקת הביצוע, היינו להשתחרר מן המאסר עד להכרעה בערעור. הבקשה נדחתה.
ב. הכלל הוא כי נאשם שנדון למאסר מתחיל מיד בריצוי העונש והעובדה שהגיש ערעור אין בה כדי לעכב את הביצוע. כלל זה כפוף לחריגים. בעיקר נוטה ביהמ"ש לעכב ביצוע עונש אם הנאשם לא היה נתון במעצר במהלך המשפט, אם נדון למאסר לתקופה קצרה וקיים חשש שאם העונש לא יעוכב ירצה הנאשם את ענשו או חלק גדול מענשו עד שיינתן פס"ד בערעורו ובמיוחד אם קיים סיכוי בולט שיזכה בערעור. בענייננו נדון המערער למאסר ממושך וערעורו ישמע באוגוסט, כלומר במקרה זה אין חשש שהמערער ירצה חלק ניכר מענשו לפני שערעורו יוכרע. זאת ועוד, יש הבדל בהתייחסות של ביהמ"ש העליון לעיכוב הביצוע של המאסר, כשהמערער טרם החל בביצוע העונש, לבין הפסקת הביצוע, לאחר שהמערער החל לרצות את העונש. סיכוי בולט לזכות בערעור עשוי, בנסיבות מיוחדות, להיות טעם המצדיק גם הפסקת המאסר. בענייננו, באשר לסיכויי המערער לזכות בערעור, הרי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי הוא פס"ד מפורט ויסודי. הערעור בעיקרו הוא על הממצאים העובדתיים והסניגור מבקש לקבוע, על יסוד ביקורת הממצאים, כי סיכויו של המערער לזכות בערעור טובים. העובדה שהמערער נדון לתקופת מאסר ממושכת, שכבר החל לרצות את המאסר וכן שערעורו ישמע בקרוב מביאה לכך שבסיכוייו לזכות בערעור, כפי שהם נראים, אין כדי להכריע את הכף לזכותו.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד ציון אמיר למערער, עו"ד ינון סרטל למשיבה. 26.6.98).

רע"א 3261/98 - אחים בוסקילה בע"מ נגד המועצה המקומית נתיבות ואח'

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד בדבר זכייה במכרז(בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).

א. המבקשים השתתפו במכרז ולא זכו בו. טענתם היא כי המשיבה השניה לא דייקה אחר מילוי תנאי המכרז באשר להמצאת ערובה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתם של המבקשים והם ביקשו עיכוב ביצוע, במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי. הבקשה נדחתה.
ב. על אף שביהמ"ש העליון הדגיש לא פעם את חשיבות הדיוק אחר מילוי תנאי המכרז, התייחסה הלכה זו לפרטים מהותיים באופן משמעותי בתנאי המכרז. טיב הערובה שעל המשתתפים במכרז להמציא היא ללא ספק פרט מהותי במכרז. יחד עם זאת, לעניין השיקולים להימנעות ממתן צו זמני ראוי לתת את הדעת לשיקולים הבאים: מי שאמור היה לתת ערבות בנקאית - הזוכה במכרז - הוא נושה של מי שאמור היה לקבל את הערבות הבנקאית - המועצה - בעלת המכרז, שהכירה בחובה והסכימה לראות בו בטוחה מספקת. הערובה שהומצאה ע"י הזוכה במכרז, המשיבה השניה, במקרה דנן, אף שלא היתה בגדר ערבות בנקאית, היה בה כדי לספק תחליף קרוב וראוי לערבות בנקאית לעניין הזכייה במכרז.
ג. נוסף על כך, היה זה נוהל מוכר וידוע במשך שנים אצל המשיבה, לפיו נהגה לגבי קבלנים שהגישו הצעות למכרזים אשר היו נושיה, להסתפק באותו כתב התחייבות בלתי חוזרת, כתחליף לערבות הבנקאית הנדרשת במכרזים. אף המבקשת ידעה על נוהל זה ונהגה לפיו גם היא עצמה כאשר היתה נושה במועצה מבלי שהעלתה טענת פסול לגבי נוהל זה. כמו כן, מאזן הנוחות לאור התחלת ביצוע העבודה ע"י הזוכה, פועל גם הוא נגד מתן צו זמני.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 21.6.98).

רע"פ 2302/98 - מדינת ישראל נגד אשרף ג'ומעה

*גזירת עונשים כוללים על שורת עבירות שבהן מורשע הנאשם והשלכתה על הפעלת מאסר על תנאי(הבקשה נדחתה).

א. במרץ 97 הורשע המערער בבימ"ש השלום בירושלים בביצוע עבירות של הסגת גבול, גניבה, הכשלת שוטר, שיבוש הליכי משפט וכניסה לישראל שלא כחוק. הוא נדון ל-3 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירות רכוש מכל סוג שהוא ו/או עבירת כניסה לישראל ללא רשיון. בנובמבר 97 הורשע המערער בבימ"ש השלום בת"א בעבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל, הכשלת שוטר במילוי תפקידו והחזקת נכס חשוד כגנוב. ביהמ"ש גזר למערער 7 חודשים מאסר בפועל ודחה את הבקשה להפעיל את המאסר על תנאי מן הטעם שהעונש המירבי הקבוע לעבירות המפעילות את התנאי - החזקת נכס חשוד כגנוב וכניסה שלא כחוק לישראל - קטן מהעונש המותנה. ביהמ"ש המחוזי אימץ, ברוב דעות, את עמדת בימ"ש השלום בעניין דחיית הבקשה להפעיל את העונש המותנה. יחד עם זאת החמיר את עונש המאסר בפועל שגזר בימ"ש השלום והעמידו על שנה. כתוצאה מכך, אילו הופעל העונש המותנה בחופף, היה על המערער לרצות שלשה חודשים נוספים בגין הפעלתו. בקשת המדינה לרשות ערעור מתבססת על כך שמדובר בשאלה עקרונית, הנוגעת לנוהג הקיים בבתי המשפט לגזור עונשים כוללים על שורת עבירות שבהן מורשע הנאשם. לשיטת המדינה, ביהמ"ש מוסמך להתנות עונש מאסר בביצועה של עבירה שהעונש המירבי הקבוע לצידו, נמוך מן העונש המותנה, ועל כן שגו שתי הערכאות. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אכן, השאלה שמתעוררת במקרה דנא קשה ונכבדה וכשלעצמה ראוייה לדיון בערעור שני. ברם, במקרה דנא, תביא קבלת עמדת המדינה להחמרת העונש שעל המערער לרצות בשלשה חודשים מאסר, כאשר אין מקום, בנסיבות העניין, להחמרה כזו. לפיכך הוחלט שלא ליתן רשות ערעור במקרה הנוכחי ולהותיר את ההכרעה בשאלה העקרונית לעת מצוא. עם זאת העיר ביהמ"ש העליון כי במקום שבו ביהמ"ש גוזר מאסר כולל בשל מספר עבירות וקובע כי חלקו יהיה על תנאי, יטיל עונש נפרד על כל אחת מן העבירות, ובדרך זו תימנע הבעייתיות הכרוכה בהטלת עונש על תנאי בקשר לעבירה שהעונש המירבי הקבוע לצידה נמוך מן העונש המותנה.

(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, אנגלרד. עו"ד גב' רבקה לוי גולדברג למבקשת, עו"ד גב' ענבל רובינשטיין למשיב. 21.6.98).

ע.א. 2822/98 - יהודה אטיאס נגד אגד... בע"מ

*דחיית בקשה לצו מניעה זמני בערעור נגד הליכים להפסקת חברותו של המבקש ב"אגד"(בקשה לצו מניעה זמני במסגרת ערעור - הבקשה נדחתה).

א. המבקש הינו חבר במשיבה שהיא אגודה שיתופית. הוא נחשד במעילה והועמד לדין משמעתי לפי תקנון המשיבה בפני "מינהל משפט חברים דרג א'" לאחר שהורשע במרבית
סעיפי האישום והומלץ להוציאו מן המשיבה, ערער, לפי תקנון המשיבה, בפני "מינהל משפט חברים דרג ב'" וערעורו נדחה. בקשתו לעריכת משפט חוזר נדחתה אף היא. לאחר הליכים שונים ביקש העותר מביהמ"ש המחוזי לבטל את החלטת ביה"ד על הוצאתו מן האגודה וביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתו. על כך הגיש המערער ערעור לביהמ"ש העליון ובקשתו היא לתת צו זמני שימנע מן המשיבה להמשיך בהליכים הנדרשים לשם הפסקת חברותו ובכלל זאת למנוע דיון באסיפת המורשים של המשיבה בעניין הוצאתו מן האגודה. הבקשה למתן צו מניעה זמני נדחתה.
ב. בכדי לקבל צו זמני המונע בעד המשיבה לפעול בהתאם לפסיקתו של ביהמ"ש המחוזי על המבקש להרים נטל כבד. זאת משום הכלל הרגיל לגבי מתן צווים זמניים בערכאת הערעור המשהים הפעלת פס"ד נושא הערעור. לפי ההלכה נדרש מבקש הצו להוכיח, נוסף על סיכויי הערעור, כי אי מתן הצו המבוקש יביא עליו נזק שאינו ניתן לתיקון או כי מאזן הנזקים נוטה בבירור לטובתו. המבקש לא הצביע על כל נזק בלתי הפיך שעלולה להביא עליו הוצאתו מן המשיבה. אם יוצא מן המשיבה בעקבות ההחלטות של מינהל משפט החברים ולאחר מכן החלטות אלה יבוטלו בערעור, עשוייה להתבטל למפרע גם הוצאתו של המבקש מן המשיבה והוא ישוב להחזיק בכל הזכויות שעמדו לו ערב הפסקת החברות, שהן בעיקרן זכויות כספיות.
ג. הטעמים האמורים יפים לכל סעד זמני בערעור ובענייננו נוסף עליהם טעם מיוחד, הקשור בזהות בעלי הדין ובסוג הסעד המתבקש. הבקשה היא שביהמ"ש יתערב, בצו זמני, בניהול פנימי של אגודה שיתופית, קרי, בפסיקה של בתי דין למשמעת הפועלים בתוך האגודה. ביהמ"ש נרתע על פי רוב מהתערבות כזו, משום שהוא נותן משקל להסכמה וולונטרית של חבר האגודה לכפוף עצמו למרות של אותם בתי דין. אמנם אין בכך לשלול את האפשרות שביהמ"ש ימצא לנכון, בכל זאת, לבטל הליך או החלטה של בי"ד כזה. יחד עם זאת, המעמד המיוחד ממנו נהנה ביה"ד הפנימי מקטין את סיכוייו של מי שמשיג על החלטה כזו ומחזקת את הזכות העומדת לבעל הדין שכנגד לבצע את הפסיקה של ביה"ד על אתר ולא לחכות לתוצאה של בימ"ש של הערכאה הראשונה ולא כל שכן של ביהמ"ש שלערעור.

(בפני: השופט זמיר. 23.6.98).

בש"פ 3355/98 - ליאוניד קריביצקי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בשני אישומים של שוד בנק שבהם הציגו, הוא ושותפיו, בפני הפקידה בבנק, פתק לאמור "זהו שוד מזויין... תעבירו לי את כל הכסף...". נטלו את הכסף מפקידת הבנק ונמלטו. ביהמ"ש קבע כי קיימות ראיות לכאורה, ובכללן הודיית שותפו של העורר, המפלילה את העורר לגבי השוד השני וחיזוק להודייה, ולגבי השוד הראשון קיימות ראיות ובכללן טביעות אצבע של העורר על גבי הפתק שהוצג בפני הפקידה. על סמך ראיות אלה החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. העורר טוען שנתן הסבר להימצאות טביעת האצבע, ואולם מקום בירורו של ההסבר הוא במסגרת הדיון על פי כתב האישום. אין בקיומה של האפשרות שההסבר שינתן בבוא העת יעמיד בספק את המסקנה המתחייבת ממציאת טביעת האצבע, כדי ליטול מן הטביעה את כוחה הראייתי הלכאורי. גם באשר להודאת השותף הועלו טענות נגד אמינות ההודאה ומשקלה, אך אלה מקומן בביהמ"ש שידון באישום נגד העורר. מכאן כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר.
ג. לחילופין טוען העורר כי היה מקום לקבוע חלופת מעצר בהתחשב בכך שהוא שוחרר בתנאי מעצר בית במרץ 98 בגין עבירת שוד אחרת, שבה הודה, ולא הפר את תנאי השחרור. גם טענה זו דינה להידחות. השוד הפעם היה באמצעות נשק חם ומדובר בשני מעשי שוד של בנקים, יש חשש להישנות עבירות אלה וקיימת סכנה לציבור מהעורר ושותפו. אין דומה שוד ראשון לשוד שני ושלישי. כך שאין לקבל את הטענה לעניין חלופת מעצר. אם יידון העורר למאסר בגין השוד שכבר הודה בו, תוכל עובדה זו להיות נסיבה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים והמאסר יוכל להיות חלופת מעצר. (בפני: השופט זמיר. עו"ד חיים דויטש לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 16.6.98).

בש"פ 3704/98 - אנדרי אנדרייב נגד מדינת ישראל

*כאשר נאשם מגיש ערר על תנאי "מעצר בית" בשחרור בערובה, רשאי ביהמ"ש שלערעור לבדוק אם קיימות ראיות לכאורה גם אם התביעה לא עררה על קביעת ביהמ"ש דלמטה שאין ראיות לכאורה(ערר על תנאי שחרור בערובה - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בעבירות אינוס ושוד בכך שביקש שירותי מין מפרוצה ולאחר ששילם לה 100 ש"ח בעל אותה בכח ולקח מארנקה 150 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מדובר באירוע אינטימי ללא נוכחות עדים ויש להתייחס בזהירות רבה לכל נושא הראיות. לעניין הבעילה קבע כי עניין זה מוטל בספק ולכן החליט שיש מקום להשתמש בחלופת מעצר והתנה את השחרור בתנאים מגבילים ובכללם "מעצר בית" מלא בבית הוריו של העורר. העורר מבקש לבטל את התנאי של מעצר בית או לחילופין להסתפק במעצר בית בשעות הלילה כדי שיוכל לצאת לעבודתו בשעות היום. הערר נדחה.
ב. הסניגור טוען כי אם אין ראיות לכאורה לעניין אישומי השוד והאינוס, כדברי ביהמ"ש המחוזי, אין גם יסוד לעצור את העורר ולפיכך גם אין יסוד לחלופת מעצר. הסניגור צודק בטענתו כי ביהמ"ש אינו רשאי להטיל חלופת מעצר, אלא אם קיימת עילת מעצר, ואין עילת מעצר אלא אם יש ראיות לכאורה. ביהמ"ש העליון ניסה לברר אם יש או אין ראיות נגד העורר, ואז טען הסניגור כי אין ביהמ"ש העליון מוסמך כלל לבדוק אם יש ראיות לכאורה, שכן המדינה לא הגישה ערר על קביעת ביהמ"ש המחוזי בדבר היעדר ראיות לכאורה. טענה זו אינה ראוייה. המדינה השלימה עם התוצאה של חלופת מעצר ועל כן לא היה מקום להגיש ערר על אמירה זאת או אחרת של ביהמ"ש. כאשר העורר מבקש עכשיו לשנות את התוצאה על יסוד אמירה של ביהמ"ש, רשאית המדינה לחלוק על אותה אמירה של ביהמ"ש ולטעון בערר כי יש ראיות לכאורה המקימות עילת מעצר נגד העורר.
ג. מתוך תיק החקירה עולה כי יש ראיות לכאורה התומכות באישום. השאלה היא על כן אם צדק ביהמ"ש בהטילו "מעצר בית" בגדר חלופת המעצר והתשובה היא חיובית. האישומים באונס ובשוד במקרה הנדון אינם עומדים בפני עצמם. במיוחד יש לייחס משקל לכך שלפני כחצי שנה הורשע העורר במעשה מגונה בכח, תקיפה הגורמת חבלה ודינו נגזר למאסר של 3 חודשים ושבועיים וכן נדון למאסר על תנאי. בנסיבות אלה יש לדחות את הערר.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד יעקב שקלאר לעורר, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 22.6.98).

בש"פ 2565/98 - שמעון מסיקה נגד מדינת ישראל

*בקשה לעיון חוזר במעצר עד תום ההליכים (הזמנה לרצח) בטענה שגירסת התביעה התמוטטה במהלך הבאת הראיות(הערר נדחה).

א. העורר הואשם בעבירה של נסיון לשידול לרצח. לפי כתב האישום פנה העורר לאדם בשם עסקרי וביקש ממנו לרצוח את המתלונן, בשל סכסוך עסקי ארוך ביניהם. בתמורה הבטיח העורר לשלם לעסקרי 30,000 ש"ח ונתן לו מקדמה של 850 ש"ח. עסקרי פנה
למשטרה והסכים לשתף עמה פעולה ומאותה עת הוקלטו הפגישות בין העורר לעסקרי. מכתב האישום עולה כי באותו זמן פנה העורר גם לאדם אחר וביקש להשיג עבורו אקדח עם משתיק קול. ביהמ"ש המחוזי החליט בדצמבר 97 על מעצר העורר עד תום ההליכים ובאותו שלב לא חלק העורר על קיומן של ראיות לכאורה נגדו. בקשה לעיון חוזר נדחתה וערר לביהמ"ש העליון נדחה אף הוא. עתה הגיש העורר שוב בקשה לשחרור בערובה, בטענה כי לאחר שנשמעו עדויות העדים העיקריים נתבררו נקודות חדשות המורות על כך שעסקרי הוא שפנה לעורר והציע לבצע עבורו עבודה לא חוקית וכי לא סוכם על רצח אלא על מכות. כן העלה טענות שונות נוספות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין בכל האמור כדי להביא לשחרורו של העורר וערר על כך נדחה.
ב. שאלות של קביעת מהימנות עדים ובדיקת גירסאותיהם השונות, מקומן בביהמ"ש היושב בדין. מעבר לכך, החלטה של ביהמ"ש לשחרר נאשם ממעצר בשלב מתקדם של המשפט, לאחר שקודם לכן נקבע שקיימות ראיות לכאורה לשם מעצר עד תום ההליכים, תיעשה רק לעיתים רחוקות ורק כאשר יש מהפך בראיות. בענייננו לא חל כרסום מהותי בתשתית הראיות.
ג. משפטו של העורר נמשך כבר זמן רב, כששה חודשים, ולפי חוק המעצרים, הזמן שחלף מאז המעצר הינו שיקול שיש לשקול עת שדן ביהמ"ש בבקשה לעיון חוזר. אולם אין זה שיקול יחיד וכנגדו עומדת חומרת העבירה המיוחסת לעורר והמסוכנות העולה ממנה, כמו גם העובדה שלעורר עבר פלילי של הרשעות בתקיפות ובעבירות נוספות שחלקן קשורות לסכסוך עם המתלונן, אותו ביקש שיהרגו.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד דוד יפתח לעורר, עו"ד גב' נעמי כץ למשיבה. 26.5.98).

בש"פ 3979/98 - מדינת ישראל נגד דרור ג'נח

*העובדה שאדם "עוכב" לחקירה מעבר לזמן המותר לפי החוק, אינה מונעת מביהמ"ש לדון במעצרו לצורך המשך החקירה(הערר נתקבל).

א. המשיב נחשד בדקירת המתלונן על חוף הים בתל אביב ובשל חשד זה עוכב לחקירה ע"י המשטרה. במהלך עיכובו הגיעו החוקרים למסקנה שיש צורך במעצרו לצורך המשך חקירה ובימ"ש השלום האריך את המעצר ב-24 שעות. למחרת ביקשה המשטרה להאריך את המעצר לצרכי חקירה בשבעה ימים נוספים ואז טען הסניגור כי הארכת מעצרו של המשיב יום לפני כן לא היתה כדין, מפני שהמשיב "עוכב" ע"י המשטרה עד למתן צו המעצר יותר מ-3 שעות תמימות, מבלי ש"העיכוב" הוארך ע"י קצין ממונה על פי סעיף 73(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים - להלן: חוק המעצרים). בימ"ש השלום קבע כי העיכוב מעבר לזמן הקצוב נבע משגגה ולא מתוך כוונה לקפח את זכותו של המשיב, והתקלה אינה מובילה לקבלת הטענה שבכך פקעה סמכות ביהמ"ש להאריך את המעצר. על כן דן השופט בבקשה לגופה ובסוף הדיון החליט להאריך את מעצרו של המשיב.
ב. כנגד ההחלטה האמורה ערר המשיב לביהמ"ש המחוזי והתבסס על אותה טענה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערר וקבע כי בכך שהמשיב הובא לדיון בעניין המעצר לאחר שחלפו יותר מ-3 שעות ממועד העיכוב, הופרו הוראות סעיף 73 לחוק המעצרים וממילא צו המעצר שהוצא בעקבות העיכוב היה שלא כדין ועל כן הורה לשחרר את המשיב. בו ביום חזרה המשטרה וביקשה מבימ"ש השלום צו למעצרו של המשיב. ביהמ"ש דחה את הבקשה בקבעו כי משפסק ביהמ"ש המחוזי לשחרר את המשיב, הדרך לתקיפת ההחלטה היתה בהגשת ערר ועל כן לא דן בבקשה למעצר חדש. ערר על כך בביהמ"ש המחוזי נדחה ומכאן הערר לביהמ"ש העליון. הערר נתקבל.
ג. סעיף 73 לחוק המעצרים מטיל מגבלות על משך הזמן שהמשטרה רשאית לעכב אדם. העיכוב הוא ל-3 שעות וקצין ממונה רשאי להאריכו לפרק זמן נוסף שלא יעלה על 3 שעות. סעיף 73 נועד לצמצם את השימוש בסמכות המעצר, ע"י הקניית סמכות עיכוב, שהוא פחות חמור ממעצר. הגבלת הזמן ל-3 שעות נועדה למנוע שימוש לרעה בסמכות העיכוב ע"י המשטרה. ואולם, גם מקום שביהמ"ש סבור שהעיכוב היה שלא כדין, אין הוא פטור מלדון בבקשת המעצר המובאת בפניו ולהחליט אם קיימת עילה להורות על מעצר. משפסק השופט לשחרר את המשיב על פי ההחלטה הראשונה היתה המדינה מטיבה לעשות אילו עררה על החלטתו מיד לביהמ"ש העליון במקום לבקש צו מעצר חדש. אולם, משנמנעה המדינה מהגשת ערר על ההחלטה הראשונה לא היתה מושתקת מלבקש צו מעצר חדש מבימ"ש השלום. לגופו של עניין יש להחזיר את התיק לבימ"ש השלום שידון בבקשת המעצר שהגישה המשטרה מראשיתה.

(בפני: השופט מצא. עו"ד יהושע למברגר לעוררת, עו"ד יוסי זילברברג למשיב. 24.6.98).

בש"פ 3753+3754/98+3752/98 - סברי עודתאללה ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (רצח, הריגה ואלימות בסכסוך חמולות)(העררים נדחו).

א. חמשת העוררים נעצרו בעקבות קטטה אלימה שהתרחשה בכפר עילוט ביום 1.5.98 בין שתי משפחות יריבות: משפחת עודתאללה ומשפחת אבו ראס. באותה קטטה נהרגו שני אנשים ונפצעו עשרות אנשים מבני שתי המשפחות. כיום עצורים 17 אנשים מבני שתי המשפחות והם נאשמים בעבירות של אלימות בדרגות שונות של אלימות, הריגה ורצח. חמשת העוררים מואשמים בחלקם בחבלה בכוונה מחמירה ובחלקם גם בהריגה. חמשתם משתייכים למשפחת עודתאללה. ביהמ"ש המחוזי בנצרת הורה, בשלשה הליכים נפרדים, לעצור את חמשת העוררים עד תום ההליכים. העררים נדחו.
ב. קיימות ראיות לכאורה נגד כל העוררים, לפחות במובן הפורמלי. הסניגור מצביע על כך שכל העדויות נגד כל אחד מן העוררים באות מצד המשפחה היריבה, ולדברי ב"כ המדינה כך בדיוק גם לגבי כל אחד מן העצורים השייכים למשפחה היריבה. בני המשפחות היריבות מעידים זה כנגד זה, כאשר בני המשפחות האחרות בכפר ממלאים פיהם מים. בסכסוך כזה טבעי הדבר שההודעות הנמסרות למשטרה בעד ונגד יתחלקו לפי ההשתייכות המשפחתית. אם הודעות כאלה ייפסלו מראש כבלתי אמינות, המסקנה תהיה שאי אפשר יהיה להעמיד לדין עבריינים בסכסוך משפחתי מעין זה. ביהמ"ש שדן באישום צריך להתייחס להודעות כאלה בזהירות לפני שמבססים ממצאים לצורך הכרעה בדין, אך אין זו מלאכה שביהמ"ש צריך או יכול לעשות בשלב של בקשה למעצר עד תום ההליכים, כאשר הראיות נותרות בגדר ראיות לכאורה.
ג. העבירות המיוחסות לכל העוררים הן עבירות של אלימות היוצרות, לפי סעיף 21 לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים), חזקת מסוכנות. השאלה העיקרית היא אם ראוי בנסיבות המקרה להסתפק בחלופת מעצר. התשובה לכך היא שלילית. יש לקחת בחשבון את העובדה שהסכסוך בין שתי המשפחות בעיצומו, האוירה בכפר טעונה, הנשק טרם אותר ודי בכך כדי ליצור את החשש שהעוררים עשויים לשוב ולהשתמש בנשק זה פעם נוספת. הסכסוך בין שתי המשפחות קיים ומבעבע כבר 10 שנים וסכסוכים מעין אלה יכולים להתפרץ מחדש מפעם לפעם. לכן אין צורך במקרה זה לבדוק בפירוט ולעומק את הסכנה הצפוייה מכל עורר ועורר בנפרד, לאור העבר שלו ובהתחשב בעבירה המיוחסת לו. כאשר הרוחות ירגעו והסכנה תחלוף יוכלו העוררים לפנות לביהמ"ש ולבקש עיון חוזר.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד אביגדור פלדמן לעוררים, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 28.6.98).

בש"פ 3839/98 - מדינת ישראל נגד מקס אולשנסקי

*ביטול שחרור בערובה של מי שתקף את חברתו לחיים(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. המשיב הואשם בכך שתקף את חברתו לחיים (להלן: המתלוננת) שעמה התגורר במשך כשנה וחצי בדירתה. הוא איים על המתלוננת שאם לא תיתן לו כספים יהרוס לה את הדירה ולאחר שברחה לבית הוריה התקשר אליה ואיים שיהרוג אותה. לאחר שהמתלוננת התלוננה במשטרה נעצר המשיב ושוחרר בערבות עצמית ובתנאי שלא יצור קשר עם המתלוננת במשך 5 ימים. אולם, מיד לאחר ששוחרר, התקשר למתלוננת ואיים עליה לפגוע בה ובמשפחתה אם לא תחזור בה מעדותה במשטרה. מספר ימים לאחר מכן, כשהסכימה המתלוננת שהמשיב ישן על הספה בסלון דירתה למספר ימים, עד שימצא לעצמו מקום מגורים, אנס אותה המשיב תוך שימוש בכח. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בקבעו שאם יורחק באופן אפקטיבי מבת זוגו, לא יהיו לא איומים, לא הדחה ולא מעשה אינוס. הערר נתקבל.
ב. התשתית הלכאורית מבוססת על הודעותיה של המתלוננת ונתמכת בהודעות הוריה ובהודעות המשיב עצמו. השאלה אם המתלוננת הסכימה לקיום יחסים, כגירסת המשיב, או התנגדה להם כגירסתה, היא שאלה של אמון שביהמ"ש יצטרך להכריע בה לאחר שישמע את העדויות. שאלה זו העומדת ביסוד האישום באינוס, אינה צריכה תשובה בשלב זה, שכן בשלב המעצר די לומר שהודעת המתלוננת בדבר אינוס, יש בה משום ראיה לכאורה התומכת באישום ואם ביהמ"ש יאמין לה ולראיות אחרות שיש בהן משום חיזוק יהיה בכך כדי לבסס הרשעה.
ג. התוצאה היא שקיימת נגד המשיב עילת מעצר והשאלה היחידה היא אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר. לעניין זה השיב ביהמ"ש המחוזי בחיוב ואין להסכים עם מסקנתו. המשיב הורשע לפני שנים אחדות בביצוע שני מעשי אינוס ותלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של שנתיים שהוא בר הפעלה. במקרה זה נעצר תחילה המשיב בגין מעשי התקיפה נגד המתלוננת ואביה ושוחרר בתנאים מגבילים ולא היה בכך כדי להרתיע את המשיב שכן מיד לאחר שחרורו החל לאיים על המתלוננת ולאחר מספר ימים אנס אותה. בנסיבות אלה אין הצדקה לשחרר את המשיב מן המעצר. העובדה שהמתלוננת הגישה את התלונה בדבר האינוס רק למחרת היום אינה עושה אותה, בנסיבות המקרה, לעדות כבושה, ומכל מקום, ביהמ"ש נזהר מאוד בתלונות על אינוס לפני שהוא פוסל תלונה מפני שלא הוגשה באופן מיידי.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד אלון אינפלד לעוררת, עו"ד יוסף פרידמן למשיב. 25.6.98).

ע.א. 8696/96 - בנק המזרחי המאוחד בע"מ נגד יצחק גרוזינסקי ואח'

*פסיקת ריבית בגין חוב בחשבון בנק (הערעור נתקבל).

ביהמ"ש המחוזי פסק סכום שעל המשיבים לשלם למערער בגין חובות בחשבון מסויים שבבנק ופסק כי סכום החוב שיחושב ליום הגשת התובענה יהיה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה ולא על פי הקבוע בהסכמים שבין הצדדים. בעניין זה נתקבל הערעור. סעיף 6 לחוק פסיקת ריבית והצמדה קובע כי אם קיים הסכם בין בעלי הדין על תשלום ריבית ו/או הפרשי הצמדה אין לפסקם לפי חוק פסיקת ריבית. לפיכך יש לקבל את הערעור, כך שעל המשיבים לשלם לבנק את סכום החוב כשהוא נושא ריבית והצמדה על פי הקבוע בהסכמים שבין הצדדים.

(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. עו"ד יצחק גולדשטיין למערער, עו"ד אמנון גלברט למשיבים. 29.6.98).

בש"פ 3379/98 - אמנון כהן נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (חבלה בדקירות סכין) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בשתי עבירות. לפי האישום הראשון נסע באופנוע ללא רשיון נהיגה וללא פוליסת ביטוח, ועל רקע סכסוך בכביש עם הולך רגל, שהעיר לו על דרך נסיעתו, דקר את הולך הרגל בסכין בחזהו וגרם לאשפוזו. על פי האישום השני התערב העורר בסכסוך כספי בין שותפו הקטין לבין אחר (להלן: המתלונן) בעקבות מכירת סמים, והעורר דקר את המתלונן בירכו השמאלית בעוד הקטין דוקר את המתלונן בירך השניה. העורר הודה בשתי עבירות הדקירה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הסניגור אומר כי היה מקום לחלופת מעצר בהתחשב בגילו הצעיר של העורר שהוא כבן 19, שיש לו בעייה רפואית ואין לו הרשעות קודמות. ברם, העבירות המיוחסות לעורר מקימות חזקת מסוכנות לפי סעיף 21 לחוק המעצרים, שכן מדובר בעבירות שנעברו באלימות חמורה ותוך שימוש בנשק קר. העורר הוכיח את מסוכנותו בשני מעשים חמורים ביותר, האחד שהתפתח מעניין של מה בכך בעקבות הערה של הולך רגל על אופן נסיעתו של העורר, והשני - בריב לא לו על רקע סחר בסמים. במיוחד חמורים הדברים לאור העובדה שלאחר אירוע הדקירה הראשון, נעצר העורר ושוחרר בערבות וכעבור כחודשיים ימים שב והשתמש בסכינו. אם המעצר הראשון ושחרורו בערבות לא הרתיעו את העורר, מדוע ירתע הפעם בהיותו במעצר בית? העורר טען חוסר שוויון בינו לבין שותפו הקטין ששוחרר בערובה, ואולם באשר לקטין היו אינדיקציות ברורות לסכנת התמוטטות נפשית אם ייעצר וכמו כן הקטין היה מעורב בדקירה אחת בלבד.

(בפני: השופט זמיר. עו"ד יוסי זילברברג לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 22.6.98).

ע.פ. 5407/96 - מתקאל בן אברהים תותנג'י נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (דקירת יהודי על רקע חבלני) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערער, ערבי תושב העיר העתיקה בירושלים, החליט לדקור יהודי, הצטייד בסכין ויצא לאיזור שער שכם שם תר אחר קורבן מתאים. במקום עבר יהודי והמערער תקף אותו מאחור ונעץ את סכינו בצווארו ונמלט. כתוצאה מכך נגרמה לנפגע חבלה חמורה. במסגרת הסדר טיעון הומר האישום מנסיון לרצח לחבלה חמורה, המערער הודה בעובדות, והתביעה ביקשה להטיל על המערער מאסר של עד 10 שנים. ביהמ"ש המחוזי ראה בחומרה רבה את המעשה וגזר למערער 9 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הסניגורית טענה כי המערער עשה מה שעשה על רקע פגיעה שספג מידי יהודי ימים אחדים לפני המעשה ולאחר שתלונתו לא טופלה ע"י המשטרה כראוי החליט לנקום. בצדק נדחתה טענה זו כנימוק לתקלה בעונש. עם זאת נראה כי מצוי טעם אחר שבגללו ראוי היה להקל עם המערער במעט. מדובר באדם בן 23 הסובל מהפרעת אישיות המלווה בפיגור סביבתי. העונש אמנם הלם את חומרת המעשה, אך לא הביא בחשבון לצד הקולא את המגבלות האישיות שבהן לוקה המערער. לפיכך יועמד המאסר בפועל על 7 שנים והמאסר על תנאי 3 שנים.