רע"א 1783/98 - מרים וחנן גבריאלוב נגד אורנה זילברמן לבית גבריאלוב
*דחיית טענה של חריגת בורר מסמכותו(הבקשה נדחתה).
א. המנוח יצחק גבריאלוב נפטר בשנת 78 והותיר אחריו אשה (המבקשת) ובן (המבקש) וכן שתי בנות שאחת מהן היא המשיבה. בשנת 87 ניתן צו ירושה לחלוקת עזבונו של המנוח. בשנת 92 הגישה המשיבה תובענה לפרק את השיתוף בנכסי מקרקעין וכן עתרה למתן חשבונות הנוגעים לניהול הנכסים המשותפים. במהלך ההתדיינות הסכימו באי כח הצדדים להעביר את כל הסכסוך להכרעת בורר והוסכם כי כל צד יהיה רשאי לתקן את כתבי הטענות על פי החלטת הבורר.
ב. עם פתיחת הבוררות הגישה המשיבה לבורר כתב תביעה שכלל עילות תביעה שלא נכללו בתובענות שהוגשו לביהמ"ש. המבקשים פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה לקבל החלטה התוחמת את סמכותו של הבורר. בדיון הסכימו באי כח בעלי הדין להצעת ביהמ"ש שלפיה "טענותיהם הן הדיוניות והן המהותיות תובאנה בפני הבורר... לפסיקתו. בזאת יסתיים הדיון בהליך...". בסופו של דבר החליט הבורר להיעתר באופן חלקי לתביעת המשיבה ולדחות תביעה שכנגד שהגישו המבקשים. המבקשים פנו לביהמ"ש בבקשה לבטל את פסק הבוררות ובין היתר טענו כי הבורר חרג מסמכותו משהתיר למשיבה להגיש כתב תביעה מתוקן וכן שורה של טענות נוספות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הטענה שעניינה חריגה מסמכות הועברה בהסכמת הצדדים להכרעת הבורר ופסיקתו בעניין זה סופית. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. באשר לטענה בדבר חריגת הבורר מסמכותו - הלכה פסוקה היא כי כאשר מתעוררת מחלוקת בדבר גדר סמכויותיו של הבורר, ביהמ"ש הוא המוסמך להכריע בה. אולם, יכולים הצדדים למסור לבורר במפורש להכריע בדבר סמכותו ובמקרה כזה תחייב החלטתו את הצדדים וביהמ"ש לא יתערב בה. בענייננו הסכימו בעלי הדין למסור להכרעת הבורר את כל הסכסוכים ביניהם ולהגיש כתבי טענות מתוקנים ומשהתעוררה מחלוקת בעניין סמכות הבורר, הסכימו שהטענות לעניין זה יובאו להכרעת הבורר. הבורר פסק את אשר פסק. לפיכך אין מקום להרשות לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט טירקל. עו"ד דניאל מלכא למבקשים, עו"ד דוד מילשטיין למשיבה. 31.8.98).
ע.א. 3224/98 - המרכז הרפואי בני ציון ואח' נגד נאה איטה
*החלטת שופט לפסול עצמו(ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו - הערעור נדחה).
א. המשיבה הגישה לבימ"ש השלום נגד המערערים תביעה נזיקית בגין אירוע שהתרחש 7 שנים טרם הגשתה ו-10 שנים טרם מתן עדותה של המשיבה בביהמ"ש. הראיות היחידות היו דברי המשיבה שנמסרו, סמוך להתרחשות האירוע, לרופא מטפל ולחוקר של חברת הביטוח ועדותה בביהמ"ש. ביהמ"ש קבע כי אין הוא מקבל את גירסת המשיבה ונתן לכך נימוקים שונים. הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי והלה קיבל את הערעור תוך שהוא קובע כי כל הגורמים שציין ביהמ"ש אינם מצדיקים את מסקנתו, והחזיר את התיק לדיון בבימ"ש השלום. התיק הועבר לשופטת שטיפלה בו בגלגולו הראשון. אף שהדבר לא התבקש ע"י מי מהצדדים, החליטה השופטת לפסול עצמה בנימוק כי "מאחר שגיבשתי דעה בתיק זה, אני מנועה מלדון בו". הערעור נדחה.
ב. הלכה היא כי עילת פסילה קמה רק כאשר השופט "גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם במהלך רגיל של המשפט (המשחק מכור)". זהו המבחן שמפעיל ביהמ"ש העליון בערעור בין שמדובר בהחלטה של שופט
לפסול עצמו ובין שמדובר בהחלטה של שופט שלא לפסול עצמו, בין שמדובר בהחלטת פסילה המתבססת על בקשת אחד הצדדים ובין שמדובר בהחלטה הניתנת ביוזמתו של ביהמ"ש. במקרה דנן, טוענת המערערת, ויש בסיס לטענתה, כי מבחינה אובייקטיבית לא נוצר חשש ממשי למשוא פנים מצד ביהמ"ש, ומטעם זה, לכאורה, ראוייה החלטתו להתבטל.
ג. ביהמ"ש העליון התערב לא פעם בהחלטת ביהמ"ש לפסול עצמו, כאשר קבע כי מבחינה אובייקטיבית אין הצדקה לפסילה. אולם, במה דברים אמורים? במקרה שבו הצהיר ביהמ"ש הדן בתיק כי אכן אין חשש אובייקטיבי, והוא פוסל עצמו מטעמים של מראית עין. לא כן המקרה דנן, שבו אומר ביהמ"ש "מאחר שגיבשתי דעה בתיק זה, אני מנועה מלדון בו". משהצהירה השופטת, אשר חזקה עליה כי בקיאה היא בהלכות פסילת שופט, כי דעתה מגובשת, לא יכפה עליה ביהמ"ש שלערעור לדון בתיק.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד י. פינקלמן למערערים. 6.8.98).
ע.פ. 697/98 - טטיאנה סוסצקין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של פגיעה ברגשי דת, השחתת מקרקעין מתוך מניע גזעני ותמיכה בארגון טרוריסטי(מחוזי י-ם - ת.פ. 936/97 - ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
א. המערערת הכינה כ- 30 כרוזים בהם הופיע ציור של דמות חזיר עוטה כפייה הדורך על ספר פתוח. החזיר נראה כשהוא אוחז באחת מרגליו עפרון ורושם בספר. על דמות החזיר כתוב בעברית ובאנגלית השם "מוחמד". על הספר רשום באנגלית ובערבית המילה "קוראן". בשעת ערב נכנסה לשטח המועצה הפלסטינית בעיר חברון כשהיא לבושה חולצה צהובה כשעליה מודפס אגרוף קמוץ, וכתוב עליה "כהנא". בכתב האישום נטען כי סמל האגרוף הקמוץ הוא סמלה של תנועת "כך", אשר הוכרזה כארגון טרור. בכתב האישום נטען עוד, כי המערערת הדביקה מספר כרוזים על דלתות חנויות שבשטח המועצה הפלסטינית. בגין מעשים אלה, יוחסו למערערת עבירות של השחתת פני מקרקעין, עבירה על פי סעיף 196 לחוק העונשין מתוך מניע של גזענות, עבירה על פי סעיף 144(ד)(1) לחוק, וכן יוחסו לה עבירות של פגיעה ברגשי דת, לפי סעיף 173 לחוק העונשין וכן עבירה של תמיכה בארגון טרוריסטי לפי סעיף 4(ז) לפקודה למניעת טרור. באישום אחר נטען כי יום לאחר ביצוע המעשים האמורים יידתה אבן לעבר מכוניתו של תושב מקומי ופגעה וניפצה את השמשה האחורית. בגין מעשה זה יוחסה למערערת עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת בעבירה של ניסיון לפגוע ברגשי דת ובהשחתת פני מקרקעין שכן לא הוכח כי הספיקה להדביק את המודעות וביתר העבירות שבהן הואשמה. ביהמ"ש גזר למערערת שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ב. השימוש בהוראת סעיף 173 כבסיס לאישום פלילי של פרסום שיש בו כדי לפגוע פגיעה קשה ברגשות דתיים נדיר ביותר. זו הפעם הראשונה בה נדרש ביהמ"ש העליון לדון באישום פלילי המבוסס על הוראה זו. איסור פלילי רחב על פרסום שיש בו לפגוע ברגשות, לרבות רגשות דתיים, מצוי במסלול התנגשות חזיתי עם ערכיה היסודיים של מדינה דמוקרטית שבה מוכרת חרותו היסודית של אדם לנהוג ולהתבטא בהתאם להשקפותיו, אמונותיו וטעמיו, מבלי שהמדינה תטיל מגבלות על כך. יש להקפיד על כך שיסוד פלילי זה לא יפגע בחירויות יסוד בשיטת המשפט שלנו מעבר לנדרש למניעת פגיעות קשות ובלתי מוצדקות בריגשות הדת.
ג. הסניגור טוען כי מדובר בעבירה המטילה מגבלה על חירות הביטוי ויש מקום לפרש יסוד זה "כרכיב תוצאתי" הדורש תוצאה בפועל של פגיעה ברגשות הדת. טענה זו, אפילו אם נכונה, אין בה כדי להביא לשינוי בהכרעת הדין, שכן המערערת לא
הורשעה בעבירה מושלמת אלא בניסיון בלבד, וברור שבניסיון אין צורך וגם לא יכול להיות הרכיב התוצאתי. אך גם לעיצומו של ענין, לשון סעיף 173(1) בדבר פרסום ש"יש בו לפגוע פגיעה גסה..", אין מדובר ברכיב תוצאתי.
ד. שאלה אחרת היא מה על התביעה להוכיח בגדרו של היסוד ש"יש בו כדי לפגוע פגיעה גסה.." וכיצד ניתן לבסס את דבר התקיימותו של יסוד זה. צריך שתהיה זו "פגיעה גסה", ואין די במבחן האפשרות הסבירה או הממשית, אלא צריך שתהיה וודאות קרובה לפגיעה גסה. הסניגור טען כי שאלת הפגיעה היא עניין למומחים בלבד ובלא חוות דעת של מומחים לא ניתן להרשיע בעבירה לפי סעיף 173, בעוד שבעניננו קבע ביהמ"ש כי אין צורך במומחים והדבר נתון בידיעה משפטית. טענת הסניגור אינה משכנעת. במקרים רבים שאלת הפגיעה ברגשות הדת אינה עניין של מומחיות והיא למעשה נחלת הכלל. אכן, יהיו מקרים שבהם יצטרכו להוכיח את הפגיעה הגלומה בפרסום על ידי עדות מומחה, אך אין זה המקרה שלפנינו.
ה. הסניגור טוען כי לא היה מקום להרשיע את המערערת בעבירה של מעשה גזענות כי אם בעבירה של ניסיון למעשה גזענות. ואולם, ההרשעה למעשה היא עבירה של נסיון להשחתת מקרקעין והמערערת הורשעה בנסיון להשחתת מקרקעין כשהחומרה שבדבר, היינו המניע למעשה, הוא גזענות לפי סעיף 144ד1 לחוק העונשין. בסעיף 144ד1 לא התכוון המחוקק לקבוע עבירה של גזענות אלא מניע של גזענות. מדובר בהוראה הנוגעת למישור היסוד הנפשי ואין בינה ובין יסוד תוצאתי ולא כלום.
ו. אשר להרשעה בתמיכה בארגון טרור - על פי סעיף 4(ז) לפקודה למניעת טרור, העושה מעשה שיש בו גילוי של הזדהות עם ארגון טרוריסטי, גם כאשר המעשה נעשה בהצגת סמל, עובר עבירה. המערערת לבשה חולצה שעליה סמל של ארגון טרור ועשתה כן באופן שנראתה לפחות על ידי מספר אנשים ובכך עשתה מעשה האסור על פי הפקודה. בלבישת החולצה מתקיימים רכיבי היסוד העובדתיים של העבירה. באשר ליסוד הנפשי - רכיב שבגדרו נדרש כי הנאשם יהיה ער לטיב התנהגותו - כאן, מדברי המערערת עצמה בחקירתה עולה הכוונה הפלילית.
ז. אשר לעונש - המעשים נשוא האישום הראשון טמונה בהם חומרה רבה ופוטנציאל הרסני שקשה להפריז בהם. אילו הושלמו המעשים היה בהם כדי לגרום להתלקחות גדולה. המעשים לא היו גחמה של רגע. המערערת ביצעה הכנות מדוקדקות לצורך הוצאת תוכניתה מן הכח אל הפועל ופעלה במודע על מנת להעצים את האפקט הפוגעני של מעשיה. כך עולה מדבריה היא בעת חקירתה. לעבירות של האישום הראשון מתווספת העבירה של האישום השני בדבר סיכון רכב בנתיב תחבורה שענשה המירבי 20 שנות מאסר. בכל הנסיבות אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, י. גורלדברג. החלטה - השופט אור. עו"ד שמואל קספר למערערת, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 8.7.98).
בש"פ 5136/98 - נחום מנבר נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור פלילי(ערעור על החלטה בעניין הארכת מועד להגשת ערעור - הערעור נתקבל).
א. ביום 16.7.98 נגזר דינו של המערער וכעבור שבוע הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעורו עד ליום 1.11.98. נימוק הבקשה בקיומה של חקירה שעל קיומה הורתה פרקליטות המדינה, בעקבות טענות שהעלה המערער. לטענת המערער עלולה החקירה לגזול מזמנו ומזמנם של באי כוחו. הרשמת נענתה באופן חלקי לבקשה והורתה על הארכת המועד להגשת הערעור עד ליום 17.9.98. ביום 7.8.98 הגיש המערער בקשה
לעיון חוזר בנימוק שהמשטרה הנחתה את ב"כ המערער להימנע מלהיפגש ומלשוחח עם המערער ועם רעייתו ולפיכך נבצר מהם להיוועץ ולגבש עצה לעניין הערעור. לפיכך ביקש המערער כי יוקצו לו 45 ימים שתחילתם ביום בו יותר לו להיפגש עם באי כוחו, ולחילופין כי המועד שקבעה הרשמת יוארך עד ליום 17.10.98. הרשמת דחתה את הבקשה בציינה כי המבקש יוכל לחזור ולפנות בבקשה נוספת אם יתעורר הצורך לעשות כן לקראת המועד שנקבע להגשת הערעור. הערעור נתקבל.
ב. הזכות לייצוג היא זכות בסיסית בדין הישראלי בכלל ובדין הפלילי בפרט. נקודת המוצא העקרונית הינה כי חירותו של כל אדם - פרי האוטונומיה של הרצון הפרטי - היא למנות לעצמו שלוח כרצונו. חירות זו היא בעלת חשיבות כאשר השלוח הוא עו"ד. זכותו של עציר, וגם של אסיר, להיפגש עם עורך דינו הוכרה אף היא כזכות יסוד הנגזרת מזכותו של האדם לחירות אישית. אכן, אין מדובר בזכויות מוחלטות, אלא בזכויות יחסיות העשויות לסגת מפני אינטרסים אחרים. עם זאת, השעייתה של זכותו של אסיר להיפגש עם עורך דינו, אפילו היא נחוצה, אינה חייבת להביא לפגיעה בייצוגו. בענייננו ניתן ליישב באופן סביר בין צרכי הבדיקה, זכויות המערער, ויעילות ההליך השיפוטי, ע"י מתן ארכה מסויימת שתאפשר למערער ולבאי כוחו להכין כראוי, ומתוך הידברות הדדית, את הערעור, בלא לעכב את הגשת הערעור יתר על המידה. לפיכך יוארך המועד עד ליום 15.10.98.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אמנון זכרוני למערער. 26.8.98).
ע.א. 3990/98 - דן לויט נגד בנק איגוד לישראל בע"מ
*סירוב פסילה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. בין הצדדים מתנהלת מאז 1990 התדיינות שעניינה נסיונו של המשיב לממש משכנתא על נכס השייך למערער. במסגרת הדיונים ניתנה החלטת רשמת ועל כך ערער המערער לביהמ"ש המחוזי. השופט הציע פשרה שנדחתה ע"י המערער, ובתגובה ציין ביהמ"ש כי המערער סובל מקושי מסויים, מאחר שכל הערכאות האחרות שדנו בעניינו פסקו נגדו. המערער הגיש בקשה לביהמ"ש כי יפסול עצמו באשר כבר הביע עמדה נחרצת בתיק לפני שהוגשו לו מסמכים ולפני שנשמעו טיעוני הצדדים. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסילה בציינו כי שופט רשאי להביע דעה לכאורה בעת קיומו של הליך קדם משפט או קדם ערעור על סמך החומר המצוי בתיק, מה עוד שבמקרה דנן מצוי היה חומר רב בדמות פסקי דין והחלטות קודמות בתיק. המבקש ביקש לעכב את המשך המשפט עד שיישמע ערעורו על החלטת השופט שלא לפסול עצמו, אך השופט דחה את הבקשה והמשיך במשפט. הערעור נדחה.
ב. טענתו המרכזית של המערער כי ביהמ"ש הפגין משוא פנים בהעירו כי עד כה כל הערכאות שדנו בעניינו של המערער פסקו נגדו אין לה על מה לסמוך. מעשים בכל יום שתוך כדי הצעת פשרה מביע ביהמ"ש דעה זו או אחרת על סיכויי התביעה וההגנה, דעה שהיא רק בחינת השערה לכאורה, לפני שלב השמיעה שבו נתון ההליך השיפוטי. הבעת עמדה כזו אין בה כדי לפסול את השופט מלהמשיך בדיון.
ג. אשר להחלטה של השופט שלא להפסיק את הדיון עד לערעור - אכן, אין תקנה 471ג(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, דורשת קיומם של טעמים מיוחדים להמשך הדיון, אך היא קובעת כי הכלל הוא הפסקת הדיון, והחלטה שלא להפסיקו תסתמך על טעמים שירשמו. במקרה דנן ציין ביהמ"ש כי אין הוא נענה לבקשה להפסיק את הדיון, משום שבקשת הפסילה, אפילו לשיטתו של המערער הינה חסרת יסוד. בכך בלבד אין כדי להביא לחריגה מהכלל שיש להפסיק את הדיון. מבלי למנות רשימה סגורה של מצבים שבהם
תתקיים עילה לחרוג מן הכלל, יש לציין כי ביהמ"ש רשאי להביא במכלול שיקוליו את השלב שבו מצוי הדיון, עיתוי הגשת בקשת הפסלות, השלכות עיכוב הדיון עלהצדדים וכדומה. אשר לסיכויי הערעור - אין לומר כי אלה אינם רלבנטיים כלל, אך בדרך כלל אין הם יכולים לשמש שיקול יחיד לאי עיכוב הדיון. מכל מקום, בענייננו, אין ממש בטענת הפסלות שהעלה המערער, והעובדה של אי הפסקת הדיון אינה משליכה על תוצאות הערעור.
(בפני: הנשיא ברק).
ע.פ. 4530+4395/98+4759/98 - סיני חסון ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בחבלת רמזורים וחומרת העונש(ערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעורים נדחו).
א. באחד הערבים נתקבלו הודעות במשטרה כי אורות רמזורים בצמתים מרכזיים במרחב דן - צומת גהה וצומת מורשה - כבו. המשטרה חשדה שמדובר בחבלה וניידות משטרה נסעו לצמתים מרומזרים במרחב. אחת הניידות הגיעה לצומת אלוף שדה ושם נראה אחד המערערים ליד ארון בקרת הרמזורים ובקירבתו מכונית שבתוכה ישבו שני המערערים האחרים. ליד ארון הבקרה נמצא לום שעליו נתגלו מאוחר יותר טביעות אצבעותיו של אותו מערער. המערערים נעצרו ובחקירתם במשטרה סירבו להשיב לשאלות החוקרים ולא נתנו הסבר כלשהו למעשיהם. לראשונה מסרו גירסה מכחישה במשפט ולפיה היו בדרכם לבתיהם.
ב. ביהמ"ש המחוזי דחה את עדויותיהם הכבושות של המערערים כבלתי מהימנות ונתן אמון מלא בשוטרים עדי התביעה. כמו כן סמך על טביעת האצבעות שנמצאה על הלום ומסקנתו היתה כי מכלול הראיות מוליך למסקנה הגיונית אחת ויחידה שהמערערים חיבלו ברמזורים. ביהמ"ש הרשיע את המערערים בעבירות סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והיזק בזדון ודן את חסון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן הפעיל נגדו מאסר על תנאי של 6 חודשים שמהם 6 חודשים חופפים ו-12 חודשים מצטברים כך שעליו לרצות 30 חודשי מאסר. על השניים האחרים, שהיו קטינים בעת ביצוע העבירות, הטיל ביהמ"ש 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. הערעורים נגד ההרשעה ונגד חומרת העונש נדחו.
ג. באשר להרשעה - הממצאים העובדתיים שקבע ביהמ"ש המחוזי מעוגנים בראיות שבאו בפניו ואין עילה להתערב בהכרעת הערכאה הראשונה בעניין של מהימנות. מכלול הראיות - הימצאות המערערים בסביבת הרמזורים שחובלו בסמוך לשעת החבלה בהם ומציאת טביעת אצבעותיו של אחד המערערים - מוליך למסקנה כי הם אלה שחיבלו ברמזורים. בחקירתם לא נתנו המערערים הסבר לעובדות האמורות ועדויותיהם המכחישות בביהמ"ש נדחו. הכחשה טוטלית מבלי להציג גירסה סבירה למסכת הראיות מותירה את המסקנה כי המערערים הם שביצעו את העבירות המיוחסות להם. אשר ליסוד הנפשי הנדרש - הכוונה - ולעניין הגדרתה בחוק העונשין, לצורך הסעיף שלפנינו, מטרה - היא עניין שבלב. באין ראיה ישירה ניתן להסיק אותה מן המעשה עצמו, וזאת בהיעדר הסבר אחר המעלה, למצער, ספק סביר. כך שההרשעה היתה כדין. אשר לעונשים - גם אלה אינם חמורים כל עיקר. זאת, אף אם מתחשבים בנסיבות האישיות והמשפחתיות של המערערים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד יוסף פרידמן ושמואל פלישמן למערערים, עו"ד בונה נח למשיבה. 18.8.98).
בג"צ 5009/97 - חברת מולטי מדיה בע"מ נגד משטרת ישראל ואח'
*דרישת המשטרה להעסקת שוטרים בשכר בפסטיבל כתנאי למתן אישור לאירוע(העתירה נתקבלה חלקית ברוב דעות).
א. לקראת פסטיבל הג'אז הבינלאומי שעמד להיערך באילת באוגוסט 97 נדרש אישור של המשטרה. זו התנתה תנאים שונים למתן האישור, ובכללם כי בפסטיבל יועסקו שוטרים ששכרם ישולם על ידי העותרת, בנוסף לשוטרים שיועסקו על חשבון המשטרה. על העותרת הוטל להעסיק 78 שוטרים בשכר. העותרת סברה כי דרישה זו אינה ראוייה הן מן הבחינה העקרונית והן מן הבחינה המעשית. אשר לבחינה העקרונית - העותרת ביקשה לשכור שירותיהם של סדרנים ואנשי אבטחה שהיו זולים משירותי שוטרים ולטענת העותרת אין למשטרה סמכות לכפות עליה להעסיק שוטרים בשכר; אשר לבחינה המעשית - העותרת סברה כי הדרישה להעסקת 78 שוטרים היתה מוגזמת וחסרת הצדקה עניינית. העתירה נדחתה ככל שהיא נוגעת לבחינה העקרונית ונתקבלה ברוב דעות ככל שהיא נוגעת לבחינה המעשית.
ב. באשר לבחינה העקרונית נבחנו נושאי הסמכות לרישוי הפסטיבל וזכות המשטרה לדרוש העסקת שוטרים בשכר ובג"צ הגיע למסקנה כי רשאית המשטרה לדרוש העסקת שוטרים בשכר באירועים פרטיים. בג"צ הבהיר מהם אירועים פרטיים, מהם אירועים ציבוריים שאין סמכות המשטרה לדרוש העסקת שוטרים בשכר, ואירועים שבחלקם ניתן לראותם כעונים על שתי ההגדרות הן כאירועים פרטיים והן כאירועים ציבורים שבהם ניתן לדרוש העסקת שוטרים בשכר אך גם המשטרה חייבת להציב כוחות משלה.
ג. אשר להיבט המעשי - תחילה דרשה המשטרה, כאמור, העסקת 78 שוטרים ולאחר התדיינות ירדה הדרישה ל- 59 שוטרים ובעקבות הקמת ועדת ערר אד-הוק ירדה הדרישה ל- 39 שוטרים בשכר. בענין זה נתקבלה העתירה ברוב דעות השופטים חשין וקדמי נגד דעתו החולקת של השופט זמיר. לדעת השופטים חשין וקדמי די בכך שהעותרת תעסיק שוטרים באותו מספר כפי שהעסיקה שנה קודם לכן, 29 שוטרים. זאת משום שהמשטרה לא הבהירה על שום מה החליטה כי על העותרת להעסיק יותר שוטרים בשנת 97 מאשר בשנים קודמות. מנגד סבר השופט זמיר, בדעת מיעוט, כי החלטת המשטרה הדורשת העסקת 38 שוטרים, אינה לוקה בפגם משפטי שצריך לבטלה. כדי לפסול את ההחלטה צריך להצביע על פגם משפטי שנפל בה, אם שיקול דעת מוטעה ואם חוסר סבירות ואין בחומר שהוגש כדי להצדיק פסילה בשל שיקול זר, חוסר סבירות, או פגם משפטי אחר.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, זמיר. עוה"ד ברוך שטיינר ויהודה טלמון לעותר, עו"ד מלכיאל בלאס למשיבים. 13.8.98).
בג"צ 2671/98 - שדולת הנשים בישראל נגד שר העבודה והרווחה וברוך מרום
*ייצוג הולם לנשים במינוי סמנכ"ל לביטוח הלאומי(העתירה נקבלה בחלקה).
א. במרץ 98 מינה שר העבודה את ברוך מרום לכהונת סמנכ"ל למינהל תיקשוב ומערכות מידע במוסד לביטוח לאומי. המינוי היה לתקופת ניסיון בת חצי שנה. קודם המינוי כיהנו במוסד 8 סמנכ"לים ובהם אשה אחת ששהתה בחופשה בנסיבות בהן היה סביר להניח כי לא תחזור לעבודה. העותרת טוענת כי המינוי בטל משום שהמשיב לא עמד בנטל המוטל עליו לעשות לייצוג הולם של שני המינים בקרב הסמנכ"לים במוסד לביטוח לאומי. העתירה נתקבלה בחלקה.
ב. מרום נתמנה ללא מכרז, שכן אין צורך במכרז למינוי הסמנכ"ל. גופים שעוסקים בנושאים כאלה מהכרויות עם אנשים בתחום האמור היפנו 24 מועמדים שמהם נבחר
מרום. משהחליט השר למנותו הועלה עניינו בפני שתי ועדות: הוועדה לבדיקת מינויים שכוננה לפי חוק החברות הממשלתיות וועדת המינויים של מועצת המוסד לביטוח לאומי. הוועדה לפי חוק החברות הממשלתיות התנגדה תחילה למינוי משום שאין ייצוג מתאים לנשים במינהלת הביטוח הלאומי, אך לאחר שהשר הבטיח כי העניין יתוקן להבא נתנה הוועדה את הסכמתה. ועדת המינויים של המל"ל שבחנה את מועמדותו של מרום החליטה לקבלו לתקופה של 6 חודשים לניסיון ולאחר תקופה זו לדון מחדש בנושא. בג"צ קבע כי מבחינת החוקים הקיימים אין חובה של העדפת אשה למשרה זו. ברם, על יסוד הנורמות המשפטיות וההלכות בדבר עקרון השוויון, גם במינוי שאין חלה עליו חובה חוקית של העדפת נשים לצורך מתן ייצוג הולם לבני שני המינים, יש לעשות את המיטב בדבר השוויון. כיוון שבמינהלת המוסד לביטוח לאומי אין ייצוג הולם לנשים היה צריך השר לעשות כדי להעדיף אשה לתפקיד.
ג. באשר לתוצאה - אילו ניתנה ההחלטה בסמוך לאחר המינוי אפשר שבג"צ היה מורה על ביטול המינוי והחזרת ההליכים לקדמותם, לשיקולו של השר כראוי וכנדרש. ברם, בינתיים עברו כ-4 חודשים וחצי מאז מעשה המינוי והם מתוך ששה חודשים שמרום נתקבל לנסיון. לא יהא זה צודק אם היום יתעלמו מאותם חודשים כמו לא היו. זאת ועוד, מרום נמצא בתקופת נסיון ואיש אינו יודע מה יעלה בתום התקופה. לפיכך הוחלט כי מרום יוכל להמשיך בתפקידו כסמנכ"ל עד תום תקופת הנסיון, ובתקופת החודשים הקרובים על השר למלא חובתו למתן ייצוג הולם לנשים ולהתאמץ ולעשות בשקידה למציאת מועמדות מתאימות למילוי המשרה. עד להחלטה הסופית לא ימונה מרום מינוי של קבע ותקופת הנסיון תמשך ותלך עד להכרעה הסופית.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. החלטה - השופט חשין. עוה"ד גב' רחל בנזימן וגב' דפנה הקר לעותרת, עו"ד גב' אסנת מנדל למשיב. 11.8.98).
בג"צ 5189/98 - שמעון בן חמו ואח' נגד ראש עירית ירושלים
*כינוס ישיבות שלא מן המניין של עירית ירושלים בשעה מאוחרת בלילה. *עתירה שהפכה לתאורטית(העתירה נדחתה).
א. סעיף 136 לפקודת העיריות קובע כי ישיבות מועצת העיריה יתנהלו על פי התקנון שבתוספת השניה לפקודת העיריות. סעיף 8 לתוספת השניה מחייב את ראש העיריה לכנס ישיבה שלא מן המניין על פי דרישת שליש לפחות מחברי המועצה. העותרים טוענים כי המשיב נוהג לכנס את הישיבות שלא מן המניין על פי דרישת חברי האופוזיציה במועצה בשעות שלאחר השעה 7 בערב ובין היתר גם בשעות 9 ו-10 בערב. העתירה נדחתה על הסף.
ב. סעיף 11 לתוספת השניה קובע כי הדין לגבי מועד ישיבות שלא מן המניין, יהיה זהה לזה הנוגע לישיבות מן המניין. סעיף 4(א) לתוספת קובע כי ישיבות מן המניין יערכו לא לפני השעה 6 בערב, זולת אם הסכימו כל חברי המועצה לשעה אחרת. הוראת החוק קובעת דווקא גבול תחתון למועד כינוס הישיבות, מתוך התחשבות בעובדה שרוב חברי המועצה עוסקים במשך שעות היום בעבודות שמחוץ למסגרת חברותם במועצה. מכאן, שכל עוד לא נקבעות הישיבות לשעות בלתי סבירות באופן מהותי, אין כל עילה להתערבות בג"צ. השעות שנקבעו ע"י המשיב אינן בלתי סבירות באופן מהותי וזאת בייחוד לאור העובדה כי מדובר בישיבות שלא מן המניין, שאינן נקבעות אלא שבעה ימים מראש לכל היותר, ולפיכך יש לשבצן בתוך לוח העבודה הקיים.
ג. על כל פנים, העתירה היא עתירה תיאורטית שכן אין העותרים מבקשים סעד בנוגע לישיבה מסויימת כלשהי שמועצת העיריה עומדת לקיים. העותרים מסבירים זאת בכך שהודעה על מועד ישיבה יכולה להינתן בהתראה של 36 שעות בלבד ומרווח זמנים
זה עלול להיות קצר מדי בכדי שבג"צ ידון בעניין באופן אפקטיבי. אין לקבל טענה זו. בג"צ מטפל בעניינים הבאים בפניו גם בהתראות קצרות בהרבה, אם הדבר מתחייב מנושא העתירה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, גב' בייניש. עוה"ד שמעון שטרית ואייל נון לעותרים. 21.8.98).
בה"נ 5120/97 - טגניה אסמרו נגד איילין אסמרו והיועץ המשפטי לממשלה
*מחיקת בקשה לקביעת מקום שיפוט ע"י נשיא ביהמ"ש העליון כאשר האשה התגיירה לאחר הגשת הבקשה ושני בני הזוג הם עתה יהודים(בקשת המשיבה למחוק את בקשת המבקש לקביעת שיפוט מחוסר סמכות - הבקשה נתקבלה).
א. באוגוסט 97 פנה המבקש לביהמ"ש העליון בבקשה לקביעת שיפוט מכח חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים). בבקשה צויין כי המבקש הינו יהודי והמשיבה נוצריה אורתודוכסית. ביוני 98 נתבקשה חוות דעת מבתי הדין הנוגעים בדבר והם ביה"ד הרבני הגדול וביה"ד של הפטריארכיה היוונית-אורתודוכסית. כעבור מספר שבועות פנתה המשיבה לביהמ"ש בבקשה למחיקת הבקשה לקביעת מקום שיפוט בנימוק שלאחר הגשת בקשת המבקש השלימה המשיבה הליכי גיור בביה"ד הרבני ומשהתגיירה נתונה סמכות הדיון בעניינם של הצדדים בביה"ד הרבני. המבקש נתבקש להגיב על הבקשה ולא הגיב ואילו היועץ המשפטי תמך בעמדת המשיבה שאין עוד סמכות לביהמ"ש לדון בהתרת הנישואין. הבקשה לקביעת מקום שיפוט נמחקה.
ב. הלכה היא כי משעה שבן דת אחת המיר דתו לדתו של בן זוג, על פי תנאיה של פקודת ההמרה, אין עוד סמכות נתונה לפי חוק השיפוט בענייני התרת נישואין, אלא נתונה היא לביה"ד הדתי הנוגע בדבר. מטעם זה ונוכח המרת דתה של המשיבה ליהדות, היא דתו של המבקש, נשמטה לכאורה הסמכות על פי החוק שביסוד הבקשה ויש למחוק אותה.
ג. נשאלת השאלה אם אין מקום לדייק ולטעון, כי שינוי הסמכות שבסעיף 4(2) לפקודת ההמרה, אינו חל אלא מקום בו המרת הדת התבצעה טרם הגשת הבקשה להתרת הנישואין מכח החוק לביהמ"ש העליון. כך, שכן שאלת הסמכות מכח החוק מתגבשת ביום פתיחת ההליך וכאשר נפתח ההליך היתה - לכל הדעות - סמכות לביהמ"ש העליון. שאלה זו אינה פשוטה ויש בה טעמים לכאן ולכאן. אך אין צורך להכריע בה וניתן להשאירה בצריך עיון, נוכח העובדה כי מי מן הצדדים בהליך לא טען בעניין זה, ובייחוד נוכח מחדלו של המבקש במתן תגובה לבקשה למחיקת ההליך.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אמנון מ. שילה למשיבה, עו"ד גב' זיוה שמחה ליועץ המשפטי. 6.8.98).
ע.פ. 98+4396/98/4456 - מאג'ד הייב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה ונטישה לאחר תאונה ומידת העונש(ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
א. המערער נהג ברכב בתוך שיירת כלי רכב, ניסה לעקוף רכב שלפניו כאשר הדרך לא היתה פנוייה וגרם לתאונת דרכים שבה נהרגו אשתו ושניים מילדיו של נהג המכונית השנייה כשהנהג וילדו השלישי נפצעו. גם נהג רכב נוסף התנגש במכונית ואשה שנסעה בו נפצעה. לאחר התאונה נטש המערער את זירת התאונה ונסע לביתו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של הריגה והפקרה לאחר פגיעה וגזר לו שנתיים מאסר בפועל ו-3 שנים מאסר על תנאי וכן פסילה למשך 15 שנה. המערער ערער על הרשעתו ועל חומרת ענשו והמדינה ערערה על קולת העונש. הערעורים נדחו.
ב. הסניגור טוען כי יש להרשיע את המערער בעבירה של גרם מוות ולא בעבירה של הריגה. טיעונו מתבסס על הנחות עובדתיות שבחלקן שונות מן הממצאים העובדתיים שקבע ביהמ"ש המחוזי. אין יסוד להתערב בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי וממילא אין גם להתערב בהרשעה בהריגה. הוא הדין באשר להרשעה בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה. נסיבות התאונה הניחו בסיס איתן לקביעה שהמערער הסתלק ממקום האירוע למרות שידע כי עשויים להיות נפגעים כתוצאה מהתאונה שגרם.
ג. המדינה מערערת על קולת העונש ועל פניו נראה הערעור מוצדק. מי שגורם תוך מחשבה פלילית להריגת שלשה אנשים ולפציעת אנשים נוספים, ומוסיף חטא על פשע בהסתלקותו ממקום התאונה, ראוי להיענש בחומרה יותר גדולה. ביחס למערער קיים טעם נוסף לחומרה, והוא שעברו כנהג לוקה בעבירות תעבורה רבות ובכללן עבירות שיש בביצוען סיכון בטחון המשתמשים בדרך. אעפ"כ הוחלט, לא בלי היסוס, שלא להחמיר את העונש. ביהמ"ש לקח בחשבון את התנדבותו של המערער לשירות בצה"ל, תיפקודו התקין בחברה ונסיבותיו האישיות והמשפחתיות המכבידות ולכך יש להוסיף את העובדה שבעקבות שחרורו בערובה, לאחר כ-100 ימי מעצר, בילה המערער 14 חודשים במעצר בית מלא, כמחצית מן התקופה בהמתנה להכרעת הדין. עינוי הדין שנגרם היה חמור במיוחד על רקע העובדה כי מעיקרה נעצר, ואחר כך הוגבל לתחומי ביתו, בשל האשמתו בעבירה של שיבוש הליכי משפט, עבירה שממנה זוכה. בכל הנסיבות אין מקום להתערב בעונש שנגזר.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד אילון אורון למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 24.8.98).
רע"פ 608/97 - קליין יורם נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נדחתה).
המבקש נדון ל-8 חודשים מאסר בפועל והוא מבקש דחיית ביצוע העונש מן הטעם היחיד שהוגשה בקשת חנינה לנשיא המדינה. הבקשה נדחתה. הכלל הוא, כי הגשת בקשת חנינה אינה מספקת כדי להצדיק עיכוב ביצוע העונש, אלא במקרים נדירים ויוצאים מן הכלל, ואין זה המצב בענייננו. תקופת מאסר קצרה יחסית אף היא איננה עילה המצדיקה דחייה כאשר מדובר בהמתנה לחנינה.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד עופר ברטל למבקש, עו"ד משה שילה למשיבה. 14.8.98).
ע.פ. 2929/98 - ולדימיר ברודה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון למעשה סדום) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער, יליד 74, בילה עם חברתו, עמה קיים יחסי מין מלאים בהזדמנויות קודמות. בעת האירוע התגפפו השניים בתוך מכונית וכאשר ביקש המערער לקיים עם חברתו יחסי מין אמרה לו כי היא במחזור ולא תוכל לעשות זאת. השניים המשיכו להתגפף ולאחר שהמערער התערטל בפלג גופו התחתון נשכבה המתלוננת, לבקשתו, על בטנה והמערער ניסה לבצע בה מעשה סדום. היא מחתה בטענה שהוא מכאיב לה ואחר כך שוב ניסה לעשות זאת כשהוא מחזיק בצווארה ובשערה. לנוכח מחאתה חדל המערער מן המעשה ולא יסף. המערער הורשע בנסיון למעשה סדום ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. הערעור הוא חומרת העונש והסניגור טוען כי השתלשלות האירועים מעידה שהמערער ביצע את העבירה בנסיבות גבוליות. הערעור נתקבל.
מתוך עיון בפרוטוקול עולה כי מלכתחילה לא התכוונה המתלוננת כלל להתלונן נגד המערער ובסופו של דבר התלוננה רק מפני שלא התנצל בפניה ומשבא והתנצל
חששה לבטל את התלונה על אף שרצתה בכך. מדובר במי שהוא אזרח נורמטיבי מכל בחינה שהיא. התחשבות באישיותו של המערער ובעמדת המתלוננת שהיתה חברתו מובילה למסקנה כי הענשת המערער במאסר שיש עימו כליאה חורגת לחומרה מן העונש הראוי. לפיכך יועמד העונש על ששה חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי. המערער יוכל לרצות את עונש המאסר בעבודת שירות.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, אריאל. עו"ד יעקב שקלאר למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 16.6.98).
ע.פ. 3152/98 - אילן מועלם נגד מדינת ישראל
*ביטול הרשעה על יסוד הודאה באשמה כאשר המערער טוען כי לא הבין את תוכן ההודאה שנמסרה ע"י סניגורו (הערעור נתקבל).
בעקבות מעורבות בתאונת דרכים הואשם המערער בעבירה של הריגה והפקרה. כן יוחסה לו, בשל סכין שנתפסה ברשותו בעת מעצרו, עבירה של החזקת סכין. על פי הסדר טיעון המירה התביעה את האישום בהריגה בעבירת גרם מוות ברשלנות וחזרה בה מן האישום בהחזקת סכין. המערער הורשע על יסוד הודאה בעובדות, שנמסרה ע"י הסניגור בשמו, בגרימת מוות ברשלנות ובעבירת הפקרה. ענשו נגזר לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן לפסילה מלקבל רשיון נהיגה למשך 15 שנים. בערעור טוען הסניגור הנוכחי כי המערער לא הבין, אל נכון, את מהות ההסדר המוסכם בין סניגורו הקודם לבין התביעה, וכי לאמיתו של דבר התכוון לכל היותר, להודות בעובדות מסויימות, אך להתגונן בפני אישומים ביחס לאחריותו לגרימת התאונה וביחס להפקרת הקרבן. הערעור נתקבל.
קיים לפחות בסיס לספק בשאלה אם המערער, בעת שנמסרה הודאתו ע"י סניגורו הקודם, הבין לאשורם את תוכן ההודאה מן הבחינה העובדתית ואת השלכתה המשפטית. ספק זה צומח מכך שבפרוטוקול לא צויין כי ביהמ"ש שאל את המערער עצמו ביחס לתשובתו לאישומים ואף לא בירר מפיו כי הוא מבין את דברי סניגורו שנאמרו בנוכחותו. לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לבירור המשפט מתחילתו.
(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, אריאל. עו"ד יעקב קמר למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 6.8.98).
רע"ב 2351/98 - מדינת ישראל נגד נחמיה משבאום
*ביטול התערבות בימ"ש בהוראות שירות בתי הסהר בדבר מגבלות על צבע הלבוש של בגדים אזרחיים בכלא (הערעור נתקבל).
שלטונות בתי הסוהר - על פי המדיניות הנקוטה בידיהם - מאפשרים לאסירים ללבוש בגדים אזרחיים אך תוך מגבלות מסויימות. בענייננו, המגבלה הינה כי הבגד יהיה ג'ינס בצבע כחול או חום ונאסרה לבישת בגדים בצבע אחר. על כך הלין המשיב בפני ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קיבל את עתירתו. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
קביעת המשמעת בבית הסוהר היא עניין לרשות בתי הסוהר. במסגרת זו מאפשרים לבישת בגדים אזרחיים בתנאים מסויימים המוכתבים, בין השאר, על פי שיקולי בטחון, ונדרש שהבגדים יהיו בצורה אחידה, דבר שיאפשר זיהוי קל של האסיר. אם כל אסיר יוכל ללבוש כרצונו, קיים חשש שלא ניתן יהיה להבחין בין אסירים לבין אנשים רבים אחרים, שאינם אסירים, המסתובבים בבית הסוהר. כך יקל הדבר לזהות אסיר שברח. שיקול זה הוא ענייני וסביר ולא היה כל יסוד להתערב בשיקול דעת שירות בתי הסוהר בעניין זה. השאלה אותה צריך ביהמ"ש לשאול עצמו הינה אם מנהל בית
סוהר סביר היה מתנהג כפי שהתנהג מנהל בית הסוהר הלכה למעשה ואין הוא צריך להציב נגד עיניו כיצד היה הוא מנהל את בית הסוהר אילו תפקיד זה הוטל עליו.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד ענר הלמן למבקשת, המשיב לעצמו. 19.8.98).
בש"פ 4544/98 - עבד אל-פתח אלהור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת אופנוע ע"י תושב איזור B שליד חברון (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בגניבת אופנוע, נהיגה ברכב ללא רשיון וכניסה לישראל ללא אישור והערכאות דלמטה החליטו על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. העורר מתגורר באיזור Bבכפר צוריף שליד חברון, הוא נעצר ביום 24.4.98 ומשפטו אמור להתחיל באוקטובר 98. ביהמ"ש דלמטה הסביר מדוע אין לסמוך על שחרור בערובה. הסניגור מציע שהחשוד יהיה ב"מעצר בית" מלא בירושלים ותינתן ערובה של 20,000 ש"ח להבטיח את בואו לביהמ"ש ולעמוד לדין. מנגד עומד ב"כ המשיבה על החשש של הימלטות מן הדין כאשר הערובה לא תהיה מספיקה למנוע מבעד העורר מלהימלט מן הדין. הערר נדחה.
אף כי מדובר רק בגניבת אופנוע, הרי קיימת סכנה שאם תהיה ערובה כפי שהציע הסניגור, ינסה העורר להימלט וגם קיים חשש לגניבות נוספות, משהוכיח העורר שהוא מוכן לעשות זאת, וגם לנהוג ללא רשיון ולהיכנס לארץ ללא אישור. אכן, הכלל הוא שאין לעצור חשוד אלא אם לא ניתן למצוא חלופה מתאימה למעצר, אך במקרה שלנו הקושי הוא באפשרות המלטותו של העורר, חרף "מעצר בית" שהסניגוריה מציעה. אין ביהמ"ש יכול לעשות פלסתר את מטרת המעצר, מתוך רצון לתת ביטוי לחירותו של החשוד כזכות יסוד שלא להיות נתון למעצר אם קיימת דרך אחרת. המדינה אינה שוללת חלופת מעצר אם תובטח ערבות גבוהה יותר. על כן ישוחרר העורר בערובה גבוהה.
(בפני: השופט אריאל. עו"ד ניסים בלס לעורר, עו"ד גב' תמר בורנשטיין למשיבה. 6.8.98).
בש"פ 4824/98 - מוטי אלמקייס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הצתה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בעבירת הצתה וקשירת קשר להצתה נוספת ונעצר עד תום ההליכים. בינתיים העיד בביהמ"ש בעל המועדון, שבהצתתו נחשד העורר, והלה סלח לעורר והגיע איתו להסדר. ערר על המעצר עד תום ההליכים נתקבל.
עבירת הצתה היא עבירה חמורה ומבצעה מסוכן, אף כי העבירה כשלעצמה אינה מחייבת מעצר. העובדה שבעל המועדון כבר העיד וסלח לנאשם אין בה כדי להקהות מעוקצה של עבירה חמורה כזו, כלפי הציבור בכלל, אם כי יש לקחתה בחשבון לגבי שיבוש הליכי משפט. גם ב"כ התביעה אינה טוענת לסכנה של שיבוש כזה, אך עומדת על מעצר הנאשם בשל מסוכנותו. עוד היא טוענת כי שני שופטים כבר נתנו דעתם בעניין זה ולא מצאו שיש למצוא חלופה למעצר. אכן, שני שופטים דנו בעניין אך הם לא דנו בפירוט בשאלה של חלופת מעצר ולא נימקו את קביעתם במידה מספקת. על ביהמ"ש לברר אם יש לנאשם עבירות קודמות המסוכנות לציבור, האם המסוכנות לציבור היא כזו שאין אפשרות מתאימה למנוע את המסוכנות של הנאשם "במעצר בית" וכן לבדוק הצעות ואפשרויות שונות. לעניין זה ראוי להטיל על הסניגוריה להביא אותן הצעות לביהמ"ש ולבדוק אותן. לא נראה כי בענייננו לא ניתן למצוא חלופת מעצר. לפיכך יש להחזיר את עניינו של העורר לביהמ"ש המחוזי למציאת חלופה מתאימה למעצרו.
(בפני: השופט אריאל. עו"ד גב' אסתר בר ציון לעורר, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 24.8.98).
בש"פ 4664/98 - עומר וג'סאן מנסור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק ואיומים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
שני העוררים ועוד נאשם אחד הואשמו בכתב אישום אחד. הנאשם הנוסף הואשם בעבירת רצח ואילו העוררים הואשמו בעבירות של החזקת נשק שלא כדין ואיומים. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את השלשה עד תום ההליכים. הנאשם הנוסף לא ערר ואילו שני העוררים טענו שאין ראיות לכאורה נגדם ולחילופין יש להסתפק בחלופת מעצר. הערר נתקבל מן הטעם שניתן להסתפק בחלופת מעצר.
באשר לראיות לכאורה - הונחה תשתית ראייתית לכאורית מספקת המקימה עילת מעצר. אחת הטענות שהעלה הסניגור, לחילופין, היתה טענת הגנה עצמית. העלאתה של טענה זו מעוררת תמיהה כפולה: ראשית, כיצד זה שהעוררים עצמם לא טענו להגנה עצמית; שנית, כיצד ניתן להתכחש מכל וכל להחזקת נשק ולאיומים ולירי ולטעון לחילופין להגנה עצמית? טענת הגנה עצמית מגלמת בתוכה את עשיית המעשה האסור, תוך השענות על הצדק חוקי לעשייתו מחמת הגנה עצמית. בכל מקרה, אין בטיעון שהועלה כדי להעמיד טענה זו על בסיס איתן. אשר לחלופת מעצר - בנסיבות המקרה ראוי להסתפק בחלופת מעצר לגבי שני העוררים ועל כן הוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי שיחליט על חלופת המעצר.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד מרוז, קדרי ושילוח לעוררים, עו"ד גב' פלמור-הרץ למשיבה. 3.8.98).
בג"צ 5211/98 - הנרי אסלנוב נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*אי התערבות בג"צ בפסיקת בי"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
העותר הועסק ע"י המשיבה השלישית כמורה למוסיקה במשך 6 שנים עד לפיטוריו. הוא הגיש תביעה לביה"ד האיזורי לעבודה להפרשי שכר ולפיצויי פיטורין ובתביעתו דרש כי יוכר, לצורך חישוב שכרו לאותה תקופה, כמורה ולא כמדריך במסגרת החינוך המשלים, וכי יחולו עליו תנאיו של ההסכם הקיבוצי החל על עובדי הוראה, ולא תנאיו של ההסכם הקיבוצי החל על עובדי החינוך המשלים. ביה"ד האיזורי דחה את תביעתו וכך גם ביה"ד הארצי לעבודה. העתירה נדחתה.
אין בג"צ יושב כערכאת ערעור על פסיקת בתי הדין לעבודה ולא יתערב בפסיקתם של בתי דין אלה, אלא אם נפלה טעות משפטית מהותית בפסה"ד אשר הצדק דורש את תיקונה. בענייננו, פסקי הדין נוגעים לתחולתו של הסכם קיבוצי במקרה מסויים על פי עובדותיו הקונקרטיות של אותו מקרה, ואין להם השלכות על קבוצה רחבה של מקרים במשפט העבודה או אף בתחומי משפט אחרים. במקרה כזה, גם אם נניח שנפלה טעות בהחלת ההסכם הקיבוצי על עובדות המקרה, היא אינה טעות משפטית מהותית המצדיקה התערבות בג"צ.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, גב' בייניש. 26.8.98).
ע.פ. 880/98 - אריה אלפרון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (איומים וסחיטה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהפעלת איומים וסחיטה כדי להניע פלונית לוותר על חנותה. איומיו באו כששני כלביו מסתובבים באופן מאיים בחנות והוא מלווה בשניים אחרים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער בגין העבירה האמורה וכן עבירות של החזקת סם, תקיפת שוטרים, תקיפה חבלנית ופציעה, 5 שנים
מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל 18 חודשים מאסר על תנאי שמחציתם מצטברים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
אכן, המערער סובל מהפרעת אישיות קשה, אך ביהמ"ש ניתח את כל הראיות ונחה דעתו כי המעשים בוצעו מתוך מודעות לאופיים ומתוך מניעים עבריינים רגילים. למערער עבר פלילי לא מבוטל. השניים האחרים שנילוו אליו נדונו, בעקבות עיסקת טיעון, לעונש קל לאין ערוך מענשו של המערער, אך נסיבותיהם של האחרים שונות משל המערער וחלקו של המערער רב במידה משמעותית מחלקם במעשה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, אריאל. עוה"ד שי נודל וירון בן יוסף למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 25.8.98).
רע"א 4653/98 - ש.מ. אסולין... בע"מ ואח' נגד פסיפס אלוני שותפות מוגבלת רשומה
*עיכוב ביצוע צו מניעה זמני (בקשה לעיכוב ביצוע זמני של צו מניעה זמני עד לבירור בקשת רשות ערעור - הבקשה נתקבלה בחלקה).
ביהמ"ש המחוזי נתן צו מניעה זמני האוסר על המבקשים לייצר, לשווק, למכור ולעשות פעולות, באריחי פסיפס הזהים לאלו המיוצרים, מיובאים ומשווקים ע"י המשיבה. בקשה שהגישו המבקשים לעיכוב ביצוע עד לבירור בקשתםלרשות ערעור נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לביהמ"ש העליון לעיכוב הביצוע נתקבלה בחלקה. הקביעות העובדתיות של ביהמ"ש המחוזי אינן מצדיקות התערבות. עם זאת, אלוני איננה יצרנית המוצר, אין לה מדגם רשום והטענה שהמוצר איננו יחודי ושהוא מצוי בשימוש גם בארץ, מזה שנים, תתברר בתובענה עצמה. בשלב זה אין להתעלם מהטענה כי למבקשים חוזים עם קבלנים לאספקת אריחים וכי פגיעתו של צו מניעה זמני המונע ביצועם של חוזים שנכרתו ע"י המבקשים, בעלי נתח שהוא קטן יחסית לזה של המשיבה, עשוייה להיות קשה ובלתי הפיכה. על כן הוחלט להורות על עיכוב ביצוע חלקי של צו המניעה ככל שהדבר נוגע לחוזים שכבר נכרתו.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 6.8.98).
ע.פ. 4978/98 - מדינת ישראל נגד גודקאר אלקאן
*קולת העונש (גניבה ע"י פקיד דאר) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב, פקיד דואר, גנב מספר רב מאוד של דברי דואר שהכילו חפצי ערך במהלך העברתם לידיו לשם מיונם. זאת הוא עשה ע"י זיוף הרישום על גבי החבילות וזיוף שוברי הדואר באופן בו נחזו החבילות להיות ממוענות אליו. ביהמ"ש הרשיע את המשיב בגניבת דבר דואר, זיוף, ושימוש במסמך מזוייף, וגזר לו 6 חודשים מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, 18 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 5,000 ש"ח. הערעור על קולת העונש נתקבל.
העונש שהוטל על המשיב סוטה ממדיניות הענישה הראוייה במידה המצדיקה התערבות בו. המשיב פגע באמון הציבור, בשירות הציבור בכלל ובבטחון משלוח דברי דואר בפרט. בנסיבות אלה נדרשת ענישה שיהא בה כדי להרתיע. אמת, למשיב נסיבות מקילות אך אין בהן להצדיק את העונש הקל שהוטל. משום שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין עם נאשם בערעור המדינה, לא יוטל על המשיב מלוא העונש הראוי לו. ענשו יועמד על שנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי, ויתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד אריה פטר למערערת, עו"ד גב' תמר אולמן למשיב. 23.8.98).
בש"פ 5143/98 - מדינת ישראל נגד דוד בן חמו ואח'
*הארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים (סחר בסמים) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המשיבים הואשמו בעבירות של סחר בסמים ונעצרו ביום 29.12.97 עד לתום ההליכים. הליכים אלה לא החלו במשך חודשים רבים וכאשר החלו התנהלו לאיטם. פרשת התביעה הסתיימה רק בחודש יולי 98, שמונה חודשים לאחר שהוגש כתב האישום. ביום 26.8.98 יימלאו תשעה חודשים למעצר המשיבים והמדינה מבקשת הארכת המעצר לתקופה של 90 יום. הבקשה נתקבלה בחלקה.
הכלל המשקף את האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך בשמירה על שלום הציבור הוא כי במקרים רגילים תקופה של תשעה חודשים מספקת לבירור אשמה ואין להמשיך ולהחזיק נאשם במעצר מעבר לתקופה זו. הסמכות להאריך את המעצר נתונה לשופט ביהמ"ש העליון ובסמכות זו ניתן לעשות שימוש במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד. שאם לא כן "היוצא מן הכלל" יהפוך לכלל. במקרה דנא התנהלו ההליכים לאיטם ולכאורה לא היה מקום להאריך את המעצר. ברם, נמסר כי בירור המשפט עומד להסתיים בדיון הקבוע לתאריך 6.9.98 ועל כן הוחלט להאריך את המעצר לתקופה מוגבלת עד ליום 6.10.98 או עד למתן פסה"ד הכל לפי המוקדם.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד גב' אופירה דגן למבקשת, עוה"ד דוד פרי ועפיף מוחסן למשיבים. 26.8.98).
בש"פ 4880/98 - דרור ג'נאח נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פציעה בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר, צעיר כבן 18, הואשם בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה ובעדות בנסיבות מחמירות. לפי כתב האישום דקר בירכו את משה אברג'יל לאחר דין ודברים, ואברג'יל ושני אחרים ירו בתגובה לעבר העורר במטרה לפצוע אותו. במהלך החקירה הדיח העורר את אחד הנחקרים, פישרמן שמו, המופיע כעד תביעה נגדו, להעיד עדות שקר ולומר שלא היה נוכח בעת האירוע וכי מה שאמר במשטרה אינו אמת. כן איים כי ידקור את מי שיעיד נגדו. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים, בעיקר לנוכח החשש כי ישבש הליכי המשפט. הערר נתקבל.
אכן, אופי העבירות, וביניהן הדחה בחקירה מלווה באיומים ושיבוש מהלכי משפט, מניח כשלעצמו יסוד לחשש כי העורר ינסה להשפיע על פישרמן, שהוא עד התביעה המרכזי נגדו. אך כנגד שיקול זה, עומדים גילו הצעיר של העורר, ההשפעה הקשה לכליאתו בחברת עבריינים תקופה ממושכת וההשלכות שיש למעצר על גזירת ענשו אם יימצא אשם בדינו. השאלה היא אם ניתן למצוא את האיזון הראוי בין שיקולים סותרים אלה ע"י חלופת מעצר והתשובה היא חיובית. פישרמן מתגורר באיזור המרכז וניתן להשיג את מטרת המעצר ע"י הרחקת העורר מאיזור המרכז לאיזור הזר לו, בפיקוח אדם מבוגר ובתנאי "מעצר בית" עד לתום עדותו של פישרמן.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד י. זילברברג לעורר, עו"ד י. קורצברג למשיבה.
11.8.98).