ע.א. 2277/92 - צים חברת השיט... בע"מ נגד הפניקס... חברה לביטוח בע"מ
*אחריות מוביל ימי לנזק שנגרם למטען. *תקנות האג בעניין שטרי מטען באניות. *תיאור טובין בשטר מטען כראייה בתביעת נזיקין על נזק שנגרם למטען(מחוזי חיפה - ת.א. 864/86 - הערעור נדחה).
א. מטען יצוא ששוגר ע"י חברת פלג ובוטח ע"י המשיבה הובל באוניית המערערת מישראל לארה"ב. לקראת שיגורו למשלוח ארזה פלג את המטען במכולה שהועמדה לרשותה ע"י המערערת. במהלך המסע הימי באוקינוס האטלנטי נקלעה האוניה לסערה, שבעטייה נקרעו דפנות המכולה והמטען שהיה בתוכה נשטף אל הים ואבד. המשיבה שילמה לפלג את דמי הביטוח, ומכח זכות התחלוף דרשה מן המערערת לשפותה בגין מה ששילמה. זו סירבה ותביעת המשיבה לביהמ"ש המחוזי נתקבלה. הערעור נדחה.
ב. יחסי הצדדים נשלטים ע"י תקנות האג בעניין שטרי מטען (כללי האג). בתביעתה תלתה המשיבה את הסיבה להתרחשות הנזק במחדלה של המערערת לספק מכולה תקינה וכשירה לנשיאת המטען, כחלק מחובתה להכשיר את האוניה להפלגה בים. לעניין הוכחת גובה הנזק הסתמכה המשיבה, בין היתר, על תיאור הטובין בשטר המטען שלפי כללי האג מהווה ראייה לכאורה. המערערת טענה להגנתה כי לאור הסתייגות שכללה בשטר המטען, אין לתיאור הטובין שבשטר המטען כל נפקות ראייתית. כן טענה כי היא פטורה מאחריות לנזק, באשר הסערה היתה בגדר התממשות "סכנות הים" כמשמען בכללי האג. המערערת טענה עוד כי פעלה בשקידה ראוייה להכשרת האוניה, ובכלל זה המכולה, להפלגה בים, ובכך יצאה ידי חובתה לפי כללי האג.
ג. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיבה כי חרף ההסתייגות שכללה המערערת בשטר המטען, לא נגרעה נפקותו הראייתית של תיאור הטובין המובא בו, ועל כל פנים, הוסיף וקבע, מהותו ושוויו של המטען הוכחו ע"י המשיבה גם בראיות שהובאו מטעמה; ביהמ"ש דחה את טענת המערערת כי האובדן נגרם בנסיבות המקימות לה את הגנת סכנות הים. ביהמ"ש דחה את טענת המערערת כי לקראת ההפלגה מילאה את חובתה להכשיר את האוניה ואת המכולה לשיט.
ד. הצדדים התייחסו בהרחבה לסוגיות המשפטיות שבמחלוקת ואולם למעשה ניתן להכריע במחלוקת בהתבסס על שלש קביעות עובדתיות של ביהמ"ש המחוזי והן: שהמשיבה הוכיחה, מעבר להוכחה שבשטר המטען, את טענתה ביחס למהות המטען ושוויו; כי המכולה ששימשה לנשיאת המטען לא היתה כשירה להפלגה בים ושהדבר הוכח מעבר לשאלה על מי נטל ההוכחה; כי אי תקינותה של המכולה ולא הסערה היא שגרמה להתפרקותה ולאובדן המטען. כיון שכך ניתן לדחות את הערעור על יסוד הממצאים העובדתיים.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, גולדברג. החלטה - השופט מצא. עו"ד א. קיסרי למערערת, עוה"ד פ.ג. נשיץ וי. שפרינצק למשיבה. 1.9.98).
בש"פ 98+5431/98/5571 - רוסלן פרנקל ויורי ריביץ נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירות של גניבת רכוש ממעביד. חזקת מסוכנות בעבירות רכוש שנעברו בתחכום לאחר תכנון(עררים על מעצר עד תום ההליכים - העררים נדחו).
א. העורר ריביץ נתקבל לעבוד כשומר במוסך של חברת צ'מפיון, כשהוא מציג עצמו בשם אחר על פי פרטי זהות כוזבים. מספר שבועות לאחר שנתקבל לעבודה פעל יחד עם שני נאשמים אחרים ובכללם פרנקל כדי לגנוב מהמוסך. הוא פתח בשעת לילה את שער הכניסה למוסך, והדריך את רוסלן כיצד לנטרל את מנגנוני האזעקה. השלשה גנבו מהמוסך חמש מכוניות, ואחת מהן היתה ניידת משטרה שהובאה למקום לתיקון, וכן גנבו ציוד וחלפים בשווי של 350,000 ש"ח. עם הגשת כתבי האישום נתבקש מעצרם של השלשה עד תום ההליכים. בימ"ש השלום קבע כי עבירת הרכוש המיוחסת לעוררים
היא עבירה חמורה מן המדרגה הראשונה, אך לדעתו עילת המעצר הנעוצה בחשש לשלום הציבור עברה מן העולם עם חקיקת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים). אעפ"כ קבע, בהסתמכו על החלטת ביהמ"ש העליון בבש"פ 2089/98 (סביר נ"א 187), כי חזקה עליו מצוותו של ביהמ"ש העליון לקבוע כי גם עבירת רכוש מקימה עילת מעצר בנסיבות מסויימות. ברם, לדעתו, ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך חלופה ולשחרר את העוררים בתנאים מגבילים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררה של המדינה וקבע כי ביחס לעוררים התקיימו שתי עילות מעצר: סיכון לבטחון הציבור בשל טיב העבירות ונסיבותיהן וחשש מפני התחמקות מהליכי שפיטה ושיבוש הליכי משפט. הסניגורים העלו בעררים טענה משפטית שלפיה אין המעשים המיוחסים לעוררים מקימים עילת מעצר בשל נוסחו של חוק המעצרים החדש וטענה אחרת התייחסה לשאלה עובדתית באשר לסיכון הנשקף מאופי מעשיהם של העוררים. העררים נדחו.
ב. הטענה המשפטית מבוססת על כך שעד לחקיקת חוק המעצרים קבע המחוקק עילות מעצר ובכללן "יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן... את שלום הציבור..." ואילו לפי לשונו של חוק המעצרים החדש עילת המעצר היא כאשר "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את... בטחון הציבור...". לטענת הסניגורים, בהתחשב בשינוי הנוסח ובמגמת חוק המעצרים, אין עבירות נגד הרכוש מקימות עילת מעצר שנכללו בעבר בעילת המעצר של סיכון לשלום הציבור ואין לראותן כיום כמצביעות על סיכון בטחון הציבור. טענה זו אין לקבלה. מעשים שנועדו לפגוע ברכוש ולשלול רכוש פוגעים בסדרי החברה, פוגעים בזכויות היסודיות של יחידיה, ובנסיבות מסויימות יש בהם כדי לסכן את בטחונה של החברה ואת בטחונו של כל אדם בה. בנוסף על כך, עבירות רכוש טומנות בחובן סיכון טבוע כי בתנאים מסויימים יבוצעו באלימות ותוך סיכון חיי אדם או שלמות גופו. מטעמים אלה ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור.
ג. העבירות המיוחסות לעוררים בוצעו לאחר תכנון מוקדם, בתחכום, בשיטתיות ובהיקף מסחרי. הוצאת שיירה של כלי רכב גנובים, בחסות מדומה של ניידת משטרתית, ע"י חבורה שפעלה לאחר תיאום מוקדם, מצביעה על הסיכון הנשקף מן העוררים. התקיימה גם עילת המעצר הנוספת של שיבוש הליכי משפט או התחמקות מהליכי השפיטה. קביעה זו מעוגנת בעובדות שריביץ הזדהה בזהות לא לו ועשה שימוש במכשיר פלאפון שנרכש תחת שם בדוי ופרנקל היה שותף להצגתו של ריביץ בזהות בדויה. העוררים גם לא חשפו את זהותם של שותפים מרכזיים והמשטרה התקשתה לאתר את כתובתיהם. בכל הנסיבות אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עוה"ד ש. ארי, ג. שלומציון וא. מסטרמן לעוררים, עו"ד א. כרמל למשיבה. 18.9.98).
בג"צ 1703/92 - ק.א.ל קווי אויר למטען נגד ראש הממשלה ואח'
*סירוב להשתתף בהוצאות אבטחה של חברת תעופה מסויימת בעוד שהמדינה משתתפת בהוצאות אבטחה של חברת "אל על"(העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים אור וחשין, בפס"ד מפי השופט חשין, נגד דעתו החולקת של הנשיא ברק).
א. העותרת נתאגדה כחברה בשנת 76 ועיסוקה הובלת מטענים בדרך האויר מישראל ואל ישראל. בעלי המניות של העותרת מייצגים את מירב הסקטורים החקלאיים בישראל באמצעות חברת אגרקסקו. "אל-על" וקאל חייבות לנקוט אמצעי אבטחה בהפעלת טיסות מכח חוק הטייס (בטחון בתעופה האזרחית) והוראות שניתנו מכוחו. בתחילה מימנה המדינה את הוצאות האבטחה כולן. בדצמבר 84 החליטה הממשלה כי נטל מימון הוצאות
האבטחה יחול על החברות עצמן. בפברואר 87 החליטה הממשלה שהמדינה תממן את הוצאות האבטחה של אל על. קאל פנתה לבג"צ בדרישה כי יוקצה לה תקציב ממשלתי למימון הוצאות אבטחה שלה באותה מידה שהמדינה מממנת את הוצאות האבטחה של אל על. העתירה נדחתה ברוב דעות השופטים אור וחשין, בפס"ד מפי השופט חשין, נגד דעתו החולקת של הנשיא ברק.
ב. השופט חשין: מימון הוצאות אבטחה של אל על הינו בגדר מענק מדינה (סובסידיה). בהיעדר חוק הקובע זכויות למענקים במפורט ובמדוקדק קבע בג"צ כללים ועקרונות להנחיית המדינה בחלוקת מענקים, ובצידם עיקרים להתערבות בג"צ במקום בו נמצאה חריגה מאותם כללים ומאותם עקרונות. בין כל המבחנים סומכת קאל עצמה אל מבחן השוויון ואיסור ההפלייה. המדינה טוענת כי קאל אינה דומה לאל על במרכיב מהותי, והוא בנושא הבעלות, ש"אל-על" היא חברה בבעלות המדינה (חברה ממשלתית) ואילו קאל היא חברה בבעלות פרטית. טענה זו כשלעצמה אין לקבלה. מוסיפה המדינה וטוענת כי פעילותה של "אל על" גורמת לה הפסדים כספיים, שכן היא לא פועלת לפי שיקולים עסקיים בלבד, אלא לפי הוראות הממשלה, ולדוגמא, הממשלה הורתה את אל על שתסטה מן ההנחייה של שיקול עסקי ולא תפעיל טיסות בשבת, כאשר השבתת הטיסות מביאה לאל על הפסדים רבים. גם טיעון זה אין לקבלו. מוסיפה המדינה וטוענת כי אל על היא "המוביל הלאומי" של ישראל ובתורת שכזו לממשלה עניין רב בקיומה ובאיתנותה הכלכלית. גם טענה זו אין לקבל.
ג. מאידך יש לקבל את טענת המדינה שקאל היא אמנם להלכה חברה העומדת על רגליה היא, אך למעשה אין היא אלא גוף המופעל ע"י החקלאים והם הנושאים בהוצאותיה, כך שקאל והחקלאים חד הם. המדינה טוענת כי היא נותנת לחקלאים הטבות וסובסידיות בשטחים רבים, ואין היא מוכנה להוסיף סובסידיה גם כהשתתפות בהוצאות האבטחה. כך שאין מקום לטענת ההפלייה, שכן אין מדובר בשתי חברות תעופה אלא בחברת תעופה מצד אחד ובחקלאים השולחים תוצרתם לחו"ל מצד שני. אין כאן גם פגיעה בחופש העיסוק, שכן החקלאים מצטופפים זה מכבר בבית הסובסידיות, וממילא לא תשמע מפיהם הטענה של שוק חופשי במובנו הנקי של המושג לעניין חופש העיסוק.
ד. הנשיא ברק (דעת מיעוט): אין מקום להרים את המסך מחברת קאל ולראות אותה כאילו מדובר בחברת אל על מצד אחד ובחקלאים מצד שני. אין כל שוני בין אל על לקאל בעניין הוצאות האבטחה. לשתיהן הוצאות אבטחה ושתיהן זקוקות לכיסוי הוצאות אלה. מנקודת המבט של הנורמה בדבר כיסוי הוצאות האבטחה דין אל על כדין קאל. אמת, אל על היא חברה ממשלתית וקאל אינה חברה ממשלתית, אך לעניין הנורמה בדבר הוצאות אבטחה שוני זה אינו רלבנטי. כך שהחלטת הממשלה להעניק אבטחה לאל על ולשלול אותה מקאל פוגעת בשוויון.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, חשין. עו"ד משה לשם לעותרת, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 23.9.98).
בג"צ 1963/97 - אליעזר בק נגד ועדת הערר על פי צו הפיקוח על מצרכים... ואח' (העתירה נדחתה).
*הקצבת מכסת חלב לייצור כאשר העותר לא עמד בתנאים של קיום אמצעי ייצור עצמאיים לתוצרת החלבא. ייצור החלב בישראל מוסדר בחוק תכנון משק החלב ובצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (ייצור חלב).
על פי חוק החלב קובע שר החקלאות מדי שנה את היקף הייצור המקומי של חלב, ומכסות הייצור מחולקות מכח הצו בין יצרני החלב כהגדרתם בצו. "יצרן"
מוגדר בסעיף 1 לצו לאמור "אדם שהוא בעל עדר... הנמצא במשקו ברפת או בדיר... ועיסוקו בייצור חלב, בין בעצמו ובין בסיוע אחרים...". הצו קובע הסדר מיוחד המכונה "הסדר אומנה" שלפיו "מי שנקבעה לו מכסת חלב אך אין באפשרותו, באופן זמני, לייצר את החלב במשקו והוא מבקש לייצרו במשקו של יצרן אחר, רשאי המנהל ליתן לו היתר לכך...". העותר, חבר המושב תל עדשים, היה בעליהם של עדר פרות שהוחזק ברפת ושל מכון חליבה והוא ייצר חלב על פי מכסה שהוקצתה לו ע"י המושב. בשנת 88, עקב סכסוכים כספיים עם העותר, החליט המושב שלא להקצות לו עוד מכסת חלב ומכסתו חולקה בין אחרים במושב. על כן מכר העותר את פרותיו ואת ציוד החליבה שבבעלותו.
ב. בשנת 90 הגיש העותר תובענה נגד המושב והושג הסדר פשרה שלפיו התחייב המושב להקצות לעותר מכסת חלב בתנאי שהעותר יקים רפת ומכון חליבה תוך 3 שנים ובמהלכן התיר לו המנהל לייצר את החלב במשק אחר במושב על פי הסדר האומנה. העותר הסכים להסדר זה וביקש להתיר לו לייצר את החלב בתקופת המעבר בהסדר אומנה מחוץ למושב. בקשתו נדחתה. באוגוסט 94 הודיע העותר כי לא הצליח להשיג אומנה במושב וביקש להקצות לו את מכסת החלב על יסוד הסכם שותפות עם אחד סיבוני, יצרן חלב במושב, שעל פיו תנוצל מכסת החלב במושב של סיבוני. המנהל שהוסמך לכך ע"י השר דחה את הבקשה. על החלטת המנהל הגיש העותר ערר לוועדת הערר וזו קבעה כי לאחר שיוגש הסכם השותפות לעיונה תשוב ותדון בנושא. הסכם השותפות הוגש לוועדת הערר וזו מצאה שהעותר לא החל למלא אחר התחייבותו להקים רפת ולא ניצל את הרשאתו של המנהל להקים את הרפת תוך 3 שנים ודחתה את עררו. על יסוד זאת ביטל המנהל את המכסה שהוקצתה לעותר. העתירה נדחתה.
ג. טענותיו של העותר סובבות סביב זכאותו לקבלת מכסת חלב, המעוגנת בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד. דא עקא, שבהסכם הפשרה היתנה המושב הקצאת מכסת החלב לעותר בייצור חלב בפועל במשקו ובעמידה בדרישות הצו. בתנאי זה לא עמד העותר. הדרישה של המושב אף עולה בקנה אחד עם תכלית הצו ומשתלבת בו. תכלית הצו היא לאפשר לבעל משק חקלאי משפחתי להתפרנס מייצור חלב במשקו, בעוד שמתן היתר לנצל את המכסה באמצעות הסכמים מסחריים חותרת תחת תכלית זו.
ד. אשר לטענה כי ועדת הערר חרגה מסמכותה הפונקציונאלית בשל חזרתה בה מן ההחלטה הראשונה שנתנה - טענה זו מופרכת. התרת הגשת הסכם השותפות אינה אלא החלטת ביניים שאינה מסיימת את ההליך, כך שבעקרון מותר לוועדה לחזור בה ממנה. על כל פנים, הוועדה כלל לא חזרה בה מהחלטתה הראשונה, שכן הסכם השותפות הוגש לעיון הוועדה בהתאם להחלטה הראשונה והוועדה מצאה שהוא אינו עולה בקנה אחד עם הוראות הצו. גם לגוף העניין אין טעות מהותית בהחלטת ועדת הערר.
(בפני השופטים: זמיר, גב' דורנר, י. גולדברג. החלטה - השופטת דורנר. עוה"ד שלמה ארדמן ודוד קדוש לעותר, עוה"ד גב' אורית קורן ודורון דינאי למשיבים. 16.9.98).
בג"צ 3330/97 - עירית אור יהודה נגד ממשלת ישראל ואח'
*מתן פרטים נוספים בבג"צ(בקשה למתן פרטים נוספים - הבקשה נתקבלה בחלקה).
א. המבקשת הגישה עתירה שעניינה סבירות פעולתן של רשויות התכנון באישור הרחבת נתב"ג. המבקשת הגישה בקשה לפרטים נוספים שלטענתה נועדו להבהיר את האמור בתצהיר התשובה של המשיבים ושבלעדיהם יהיה קשה לעותרת לעמוד על סבירות פעולות המשיבים.
המשיבים טוענים כי הפרטים הנוספים מהווים נסיון לקבל מידע נוסף ואינם נדרשים כדי להבהיר את האמור בתצהיר התשובה ולכן אין מקום לגלותם. הבקשה נתקבלה בחלקה.
ב. הליך מסירת פרטים נוספים מוסדר הן בתקנות סדר הדין בבג"צ והן בתקנה 65 לתקנות סדר הדין האזרחי. בשני המקרים המטרות של ההליך הן צמצום והבהרה. אולם קיים שוני המתחייב מסוג ההליך בו מדובר בכלל, ומקיומם של מכשירים נוספים לגילוי עובדות בהליך האזרחי, בעוד שהליך של פרטים נוספים הוא כמעט ההליך היחידי לבירור העובדות במסגרת עתירה לבג"צ. השוני בין ההליכים השונים משליך על היקף הפרטים הנוספים הנדרש במסגרת עתירה לבג"צ. עם זאת קיימים שני מבחנים שעל הדרישה לפרטים נוספים למלא, בנוסף על המבחנים המהותיים של צמצום והבהרה. ראשית, דרישת הרלבנטיות ושנית קיום המידע העדיף אצל בעל הדין שכנגד. על יסוד המבחנים האמורים הוחלט לקבל את הבקשה בחלקה ולדחותה בחלקה.
(בפני: הרשמת אגמון. עוה"ד יוסף פרוכטמן ושלמה מנדל לעותרת, עוה"ד גב' אסנת מנדל, דניאל פדר וגב' אילת סימון-וקסלר למשיבים. 8.9.98).
ע.א. 5759/97 - שובל אייל לישראל בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל וגן האירוס בע"מ
*בדיקת הצעות נוספות בהליכי מכרז כאשר הזוכה במכרז לא עמד בתנאי המכרז(מחוזי ת"א - ה.פ. 96+2153/96/2185 - הערעור נתקבל).
א. המשיב פרסם מכרז שעניינו שטח מקרקעין של כ-685 דונם בגני יהודה. ההצעות המתחרות במכרז כללו שני רכיבים: הכנת תכנית מפורטת ראשונית למקרקעין נושא המכרז; הצעת תשלום תמורת זכויות פיתוח וחכירה של מקצת מן המקרקעין. על פי כללי המכרז כל הצעה קיבלה שני ציונים נפרדים: אחד על רכיב התכנית, אחד על רכיב התמורה הכספית. נקבע ממוצע של כל המציעים ולאחר מכן היחס בין הצעה שהציע פלוני לבין הממוצע הכללי וככל שיחס זה גדל והלך כך זכתה ההצעה בציון גבוה יותר. הציון הסופי נגזר הן מתכונותיה של ההצעה לעצמה והן מיחסה להצעות אחרות. ציוני ההצעות היו תלויים אלה באלה ושינוי באחד הציונים היה בו כדי להשפיע על הציונים האחרים אם בהרבה ואם במעט.
ב. עם פתיחת ההצעות זכתה אחת המתמודדות, (להלן: מצלאווי) במכרז והיא קיבלה הודעה לשלם את הסכום הראשוני של %10, כ-21 מליון ש"ח בתוספת מע"מ. מצלאווי לא עמדה בדרישת התשלום במועד וזכייתה בוטלה. לאחר מכן החליטה ועדת המכרזים לבטל את המכרז. בעקבות פנייה לביהמ"ש החליטה הוועדה שלא לבטל את המכרז וקבעה כי הזוכה במכרז היא מי שדורגה שניה במכרז המקורי, היא גן האירוס. ועדת המכרזים הגיעה למסקנתה לאחר שהחליטה שלא להתעלם מהצעת חברת מצלאווי, למרות שהצעתה נפסלה. אילו התעלמה ועדת המכרזים מהצעת מצלאווי ושיקללה מחדש את כל ההצעות הנותרות, עשוי היה להשתנות דירוג המתמודדים, שכן הציונים של כל המתחרות היו תלויים אלה באלה. המערערת טענה כי עם ביטול הצעת מצלאווי יש לערוך את טבלת ההצעות מחדש, בהתעלם מהצעת מצלאווי, וכי עריכת טבלה חדשה תלמד כי היא, שובל אייל, זוכה במכרז. ביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את דרישת המערערת. ביהמ"ש סבר כי אין מדובר כאן בהצעה (של מצלאווי) שנפסלה מלכתחילה ושאין לקחתה בחשבון, אלא מדובר בהצעה אשר בוטלה עקב אי קיום התנאים ועל כן יש לקחת בחשבון גם את תנאי הצעתה. הערעור נתקבל.
ג. הליכי המכרז נמשכו והלכו עד שמצלאווי נשרה מהם ומשנשרה נתעורר צורך להיערך מחדש לנסיבות שנוצרו. לפיכך יורדת הצעת מצלאווי מן המערכת. ההצעה נפסלה ולאחר
אותה פסילה, המתחרים ביניהם הם שאר המשתתפים, ואין להביא בחשבון את הצעת מצלאווי. על כן יש לבטל את החלטת ועדת המכרזים, ועל הוועדה לשקול מחדש מי הזוכה במכרז, על יסוד ההצעות שהוגשו מבלי לקחת בחשבון את הצעת מצלאווי.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, י. גולדברג. החלטה - השופט חשין. עוה"ד ש. הרציג, גב' לביא וי. שטבהולץ למערערת, עו"ד ש. הררי למינהל, עוה"ד י. זהבי, ר. קוק וד. תמיר לגן האירוס. 9.9.98).
ע.א. 7210/96 - עזבון המנוח משה גרינברג ז"ל ומלכה צ'רמושנר נגד מנחם גצל גרינברג
*קיום צוואה. *פירוש צוואה לפי אומד הדעת לעניין הנחלה והנוחל(מחוזי ת"א - ת.א. 1072/95 - הערעור נתקבל מן הבחינה המשפטית אך נדחה מן הבחינה המעשית).
א. המנוח משה גרינברג נולד בשנת 1908 והחל בשנת 87 חי עם המערערת השניה (להלן: המערערת) כידועים בציבור עד ליום פטירת המנוח בדצמבר 94. ביולי 89 ערך המנוח צוואה בעדים (להלן: הצוואה הראשונה) שלפיה הוא מצווה למערערת "את מלוא דמי השכירות, לכל ימי חייה, שישאו החנויות... את זכות החזקה, שימוש והמגורים הבלעדיים, לכל ימי חייה, בביתי אשר ברחוב... את כל הכספים המופקדים בחשבון מיוחד... בבנק לאומי... וכן את כל הכספים המופקדים בקופת הגמל עצמה... בכפוף לאשר ציוותי... אני מצווה בזאת את כל רכושי... לבני מנדל...". ביום 3.1.93 עשה המנוח צוואה נוספת בכתב יד, (להלן: הצוואה השניה), במשרדו של עו"ד. עורך הדין, שאינו דובר אידיש, היא שפת אימו של המנוח, הציע למנוח לכתוב לבד את צוואתו באידיש וכך עשה המנוח.
ב. בצוואתו השניה כתב המנוח "אני מבקש ממך בני שתנהג יפה באשתי, הכסף אשר נמצא בבנק... בסך 80,000 ש"ח מ"עצמה" שיש לי בבנק... ומן הבית תקח אתה את סכו"ם הכסף... עכשיו מלכה... לך יש את הזכות להיות בבית בו גרנו יחד, מה שכתבתי בצוואתי הוא בגלל שאת לא טיפלת בי כמו אשה נאמנה ומסורה... דבר שהכריח אותי לכתוב צוואה חדשה ובתנאים אחרים... את כל צוואותי שכתבתי הנני מבטל בזאת...". לאחר פטירת המנוח ביקש הבן צו לקיום הצוואה השניה כאשר בבקשה צויין הבן כיורש על פי הצוואה למעט זכותה של המערערת למגורים וזכותה לקבל כספים מקופת הגמל "עוצמה". המערערת ביקשה כי יינתן צו ירושה לגבי עזבונו של המנוח ובו תיקבע זכותה כיורשת על פי דין כ"ידועה בציבור" לפי הוראות סעיף 55 לחוק הירושה. ביהמ"ש קיבל את בקשת הבן לקיים את הצוואה השניה ודחה את בקשת המערערת למתן צו ירושה.
ג. ביהמ"ש ציין כי ברור מכתיבת הצוואה השניה כי עמד לנגד עיניו של המנוח רצונו לשנות את הצוואה הראשונה ולהוריש את כל רכושו רק לבנו. ביהמ"ש קבע כי הצוואה השניה כתובה על דרך השלילה ובאופן חלקי, ועל כן החליט להיעזר בצוואה הראשונה כמקור לפרשנות הצוואה השניה. ביהמ"ש קרא את שתי הצוואות "בנשימה אחת" כדי לחלץ את רצונו האחרון של המנוח וסיכם הכרעתו בקבעו כי יש לקרוא את הצוואה השניה כך שהיא קובעת את זכותה של המערערת בעוד שזכויות הבן נקבעו בצוואה הראשונה. הערעור באשר לפירוש הצוואה השניה נתקבל אך מן הבחינה המעשית נדחה הערעור.
ד. העקרון היסודי החולש על פירוש צוואות הוא קיום רצונו של המצווה. עם זאת קיימת אבחנה בין פירושה של הוראת הנחלה בצוואה, לבין קביעה שיפוטית בדבר הנוחל מכח הצוואה, מקום בו לא נקבעה בצוואה הוראת הנחלה כזו. קביעה שיפוטית
בדבר זהותו של הנוחל מצוייה מחוץ למתחם הפעולה הלגיטימית של ביהמ"ש בבואו לפרש צוואה. על רקע האמור עולה השאלה אם ניתן לראות בבן יורש שיורי של עזבון המנוח מכח הצוואה השניה כפי שטוען הבן והתשובה היא שלילית. אין בצוואה השניה אפילו ראשיתה של הוראה מנחילה שלפיה הבן הוא היורש השיורי של רכושו של האב. אם כוונתו של המנוח היתה להנחיל לבן את רכושו, היה מקום לכך שכוונה זו תקבל ביטוי ממשי בלשון הצוואה וביטוי כזה אינו בנמצא.
ה. התעוררה השאלה אם אין זה מן הראוי לפנות לצוואה הראשונה, על מנת ללמוד ממנה על כוונת המנוח ביחס לזכויות הבן. פניה כזו אפשרית כעניין של עקרון לצורך פירוש הצוואה על פי אומד דעתו של המצווה, אולם בענייננו יש מידה רבה של מלאכותיות בהצגת הדברים, כאילו הפנייה לצוואה הראשונה היא לצרכי פרשנות בלבד. בצוואה השניה אין המנוח עוסק בזכותו של הבן לרשת אותו אלא בזכויות המערערת ועל כן קביעה כי הבן יורש לפי הצוואה השניה תהיה חריגה מן הפעולה הפרשנית הלגיטימית. ביהמ"ש המחוזי, למעשה, פתר את הקושי ע"י קיום הצוואה הראשונה בכל הנוגע לזכויות הבן לצד קיום הצוואה השניה בכל הנוגע לזכויות המערערת ואת זאת אין לעשות שכן לא הוגשה בקשה לקיים את הצוואה הראשונה.
ו. חרף מסקנה זו הבן הוא היורש השיורי של עזבון המנוח, מכח הוראות חוק הירושה שכן הוא היורש היחידי על פי דין. מסקנה זו נובעת מהמסקנה הפרשנית, כי בצוואה השניה שלל המנוח את זכותה של המערערת לרשת, למעט אותם דברים שציווה לה במפורש. הסיפא של סעיף 55 לחוק הירושה אומרת שהזכות של הידועה בציבור לרשת קמה "כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש". על רקע זה מתעוררות שתי שאלות. האחת, האם הצוואה השניה היא אמנם צוואה במובן חוק הירושה, והשניה, האם עולה מצוואה זו כוונה מפורשת או משתמעת אשר מוליכה לתוצאה שונה מזו העולה מכללי הירושה על פי סעיף 55. התשובה היא שאכן מדובר בצוואה ושאכן מתכוון המנוח בצוואתו לשנות מכללי הדין על פי סעיף 55.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד נבות תל צור למערערים, עו"ד ש. אריאלי למשיב. 1.9.98).
בג"צ 6208/96 - אבינועם מור חיים ואח' נגד צבא ההגנה לישראל ואח'
*עתירת הורי חייל שנפל במארב בלבנון להקים ועדת חקירה לבדיקת האירוע(העתירה נדחתה).
א. במאי 93, סמוך לשעה 9 בערב, יצא כח צנחנים בפיקודו של סגן עזרא אשר ז"ל לביצוע מארב באיזור הבטחון בדרום לבנון. הכח היה מורכב משני כוחות משנה: כח עיקרי בפיקודו של סגן עזרא ז"ל וכח קטן יותר בפיקודו של סג"מ אסף דנון. מסיבה לא ברורה, הנקודה בה מיקם סגן עזרא את כח אסף היה שונה מהנקודה שסוכם עליה בתדריך. סמוך לשעה 4 החליט סגן עזרא על "קיפול" המארב והוא הודיע על כך לכח אסף. בעקבות תקלה בחבירה נפתחה אש על ידי שני חיילים מכח אסף ומיריות אלו נפגע סגן עזרא ז"ל. בתגובה נפתחה אש מכיוון כח עזרא שחייליו היו בטוחים שמדובר בהיתקלות עם מחבלים ואז נהרגו שני חיילים מכח אסף. בין ההרוגים היה סמ"ר דביר מור חיים בנם של העותרים. עם היוודע דבר האירוע הורה הרמטכ"ל על ביצוע תחקיר מבצעי מיידי ע"י צוות בראשות אלוף. ובהשתתפות שני קצינים בכירים. צוות התחקיר הצביע על מספר ליקויים שהתגלו באירוע, עם זאת נקבע כי נוהל הקרב לקראת המארב בוצע במלואו וכי לא היו גילויי רשלנות והזנחה בשלב ההכנות למארב או במהלך ביצועו. במקביל בחן הפרקליט הצבאי הראשי את ממצאי התחקיר ומסקנותיו והחליט שאין הצדקה להורות על פתיחה בחקירת מצ"ח.
ב. לאחר שהעותרים קיבלו את עותק דו"ח הסיכום הראשוני ביקשו לעיין גם בדו"ח הסיכום המלא שהוציא צוות התחקיר וכן ביקשו לאפשר להם לעיין בחומר הגלם שנאסף ע"י צוות התחקיר. לאחר מגעים ממושכים התמלאה בקשתם לעניין דו"ח הסיכום בלבד. לאחר עיון בדו"ח פנו העותרים לפצ"ר וביקשו לפתוח בחקירה פלילית אך הוא דחה את בקשתם. לאחר כשנה וחצי שוב נתבקש הפצ"ר, שבינתיים התחלף, לשקול את עמדתו בעניין פתיחה בחקירה נוספת ובקשתם נדחתה. העותרים מבקשים כי המשיבים יורו על פתיחת חקירת נסיבות התרחשות האסון המבצעי ע"י ועדת חקירה לפי סעיף 537 לחוק השיפוט הצבאי. העתירה נדחתה.
ג. העותרים טוענים כי קיימת חובה משפטית להקים ועדת חקירה בכל מקרה שבו נפצע חייל "שלא בקרב". לדעת העותרים המילים "שלא בקרב", כוונתן פציעה שלא מאש האויב. טענה זו יש לדחות. המילים "שלא בקרב" באות לציין פעילות שיגרתית באופן כללי, ומוציאות מתחולתן אירועים שהתרחשו במהלך פעילות מבצעית, ובכלל זה אף הפגעות של חיילים שלא נגרמה באופן ישיר מאש האויב. המסלול המתאים לחקירת מקרים שאירעו במהלך פעילות מבצעית יהיה בדרך כלל התחקיר המבצעי כפי שקבוע בפקודת הרמטכ"ל.
ד. אין גם לקבל את טענת העותרים כנגד סבירות ההחלטה שלא לחקור את האירוע ע"י ועדת חקירה. כעולה מעובדות המקרה, התחקיר בוצע ברמה הפיקודית הגבוהה ביותר. בראשה עמד אלוף, שהיה בעבר מפקד חטיבת הצנחנים, והשתתפו בו שני קצינים נוספים בדרגת אלוף משנה. צוות התחקיר לא הוגבל בזמן או בהיקף הבדיקה. אין להצביע על התרשלות בביצוע התחקיר. נהפוך הוא, מן הנתונים עולה תמונה ברורה של נסיון כן ורציני לברר את מירב העובדות ולהפיק את הלקחים הנדרשים. בעקבות פניות העותרים נבחן התחקיר שוב ע"י מספר גורמים שחיוו דעתם עליו ואף הוסיפו בירורים שלהם להשלמת התמונה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, חשין, גב' דורנר. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד שלמה ציפורי לעותרים, עו"ד שי ניצן למשיבים. 16.9.98).
בג"צ 97+8236/96/4513 - עליאן אבו ערער ואח' נגד יו"ר הכנסת ושר הפנים(העתירות נדחו).
*קיום בחירות ראשונות במועצה מקומית כאשר מכהנת ועדה ממונה פחות מ-4 שנים. *דחיית עתירה לפסול חקיקה ראשית של הכנסתא. באפריל 96 כוננה המועצה המקומית ערערה ע"י שר הפנים ומאז הקמתה היא מנוהלת ע"י מועצה ממונה לפי פקודת המועצות המקומיות. הטעם לדחיית הבחירות למועצה נעוץ בהוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) שלפיו "הבחירות הראשונות למועצה לאחר כינונה ייערכו תוך 60 ימים מתום 4 שנים להקמת המועצה...". הוראה זו היא פרי תיקון שהוכנס בחוק הרשויות המקומיות (בחירות) בשנת 94 במסגרת החוק לתיקון דיני הרשויות המקומיות (מועצה או ועדה ממונה). עובר לקבלת החוק המתקן קבע סעיף 3 כי "הבחירות הראשונות למועצה לאחר כינונה ייערכו ביום שיקבע השר" בלי הגבלה של זמן מינימלי. עמדת שר הפנים היא כי על פי לשונו הברורה של החוק, כפי שתוקן, קנוייה לו סמכות להאריך את התקופה של 4 שנים, אך לא קנוייה לו הסמכות לקצרה. העתירות נדחו.
ב. בעתירה נגד יו"ר הכנסת מבקשים העותרים להצהיר על בטלותו של התיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות. עתירה זו מבוססת על שתי טענות מרכזיות: פגמים בהליכי החקיקה; פגיעה בזכויות יסוד המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. באשר לפגם בתהליך החקיקה הטענה היא שתחילתו של תהליך החקיקה בשתי הצעות חוק פרטיות שאושרו ע"י מליאת הכנסת בקריאה טרומית והועברו לוועדת הפנים לצורך הכנתן
לקריאה ראשונה. בהצעות החוק שהונחו על שולחן הכנסת לקריאה טרומית כמו גם בהצעות החוק שעברו קריאה ראשונה לא הוצע לקבוע כל הסדר לעניין מועד הבחירות הראשון ברשות מקומית חדשה ועניין זה הועלה בוועדה לאחר הקריאה הראשונה ואושר ע"י הוועדה. טענת העותרים היא כי דרך קבלת ההצעה נוגדת את הוראת סעיף 119 לתקנון הכנסת הקובעת כי "הוועדה רשאית להציע תיקונים בהצעת החוק ככל שייראה לה, ובלבד שתיקונים כאלה לא יחרגו מגדר הנושא של הצעת החוק...". לטענת העותרים התיקון לסעיף 3 חורג מגדר הנושא שבהצעת החוק שעברה לוועדה ועל כן הוועדה לא היתה רשאית להוסיף את התיקון. טענה זו יש לדחות.
ג. שאלת כוחו של בג"צ להצהיר על בטלותה של חקיקה ראשית, בשל פגמים שנפלו (אם נפלו) בהליכי החקיקה הקבועים בתקנון הכנסת, אינה שאלה פשוטה. עד כה אין תקדים להתערבות כזו, אף שבעקרון הוכר כוחו של ביהמ"ש לעשות כן. ראוי שביהמ"ש יתקדם ממקרה למקרה בזהירות הראוייה, וישקול מתן הצהרה על בטלות חקיקה ראשית רק במקרים נדירים של פגם היורד לשורשו של עניין. אין צורך לפתח כאן גישה מעבר לדברים הכלליים האמורים שכן במקרה זה לא נפל פגם בהליך החקיקה המצדיק התערבות.
ד. השאלה העולה בהקשר לסעיף 119 היא, אם התיקון להוראת סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות חורג מן "הנושא" של הצעת החוק. התכלית העיקרית של הוראת סעיף 119 לצייד את ועדת הכנסת בסמכויות הנדרשות כדי לגבש את הצעת החוק לכלל חקיקה סופית. אין לומר כי התיקון להוראת סעיף 3 חורג מן הנושא של הצעת החוק שהועברה לוועדת הפנים. מדובר בפן אחר נוסף של אותה סוגייה עצמה שעלתה בהצעת החוק בקריאה ראשונה, היינו, קביעת מועדים לבחירות ברשויות מקומיות במצב בו הרשות מנוהלת על ידי גוף ממונה, להבדיל מגוף נבחר. כך נשמט הבסיס מתחת לטענה כי נפל פגם כלשהו בכך שהתיקון לא אושר ע"י מליאת הכנסת בקריאה ראשונה.
ה. אשר לטענה כי התיקון מנוגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - טענה אחת שמעלים העותרים היא כי זכותו הפוליטית של אזרח במדינה דמוקרטית לבחור ולהיבחר היא חלק מן הזכות לכבוד ולחירות, המעוגנת בחוק היסוד והתיקון בסעיף 3 פוגע בזכות זו פגיעה שאינה עומדת בדרישותיה של פיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד. אכן, הזכות לבחור ולהיות מועמד לבחירה היא זכות אדם יסודית בכל משטר דמוקרטי ומבוססת על זכות היסוד לשוויון ולחופש. השאלה היא אם יש לומר כי הזכות לבחור ולהיבחר היא חלק מן הזכויות לכבוד ולחירות המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בענייננו אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן גם אם נניח שהזכות מעוגנת בחוק והיא נפגעה, אין לומר שהתיקון אינו חוקתי. זאת, הואיל ומן החומר עולה כי הפגיעה הנטענת עומדת בדרישות פיסקת ההגבלה שבחוק היסוד, היינו כי היא לתכלית ראוייה, ואינה עולה על הדרוש.
ו. הובהר כי קיים צורך בקביעת תקופה מוגדרת של כהונה של המועצה הממונה כדי לאפשר לה לבנות תשתית ארגונית יציבה תוך התמקדות לטווח ארוך. כמו כן יש בהגבלת האפשרות לקצר את התקופה כדי לקדם את התכלית הראוייה של מינהל תקין, כדי למנוע תופעות פסולות של הפעלת לחצים על שר הפנים על מנת שיורה על עריכת בחירות במועד מוקדם. ככזה, התיקון לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות הינו לתכלית ראוייה. האמצעי שנבחר במקרה שלפנינו עומד גם באמות המידה שנקבעו בפסיקה.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, טירקל. החלטה - השופט אור, הוסיפה השופטת דורנר. עו"ד רמי יובל לעותרים, עו"ד גב' דנה בריסקמן למשיבים. 1.9.98).
רע"א 6904/97 - ס.ת.ו. בקעות נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים
*נזק מלחמה ונזק עקיף לצורך פיצוי לפי חוק מס רכוש. *דחיית טענה שגניבת רכב והעברתו לשטח הרשות הפלשתינית מהווה נזק מלחמה לצורך החוק(מחוזי י-ם - ע.ש. 167/97 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
א. ביום 5.4.91 נגנב מיניבוס שבבעלות המבקשת (להלן: החברה) בעת שחנה בשכונת קרית יובל בירושלים. כשלשה ימים לאחר מכן נתגלה הרכב בכפר יאטא באיזור חברון, כפר ששימש בתקופה הרלבנטית מקום ריכוז הרכבים שנגנבו משטח מדינת ישראל. הרכבים שימשו לצרכי מסחר ככלי רכב שלמים וכחלקי חילוף. מדובר על פי ההערכות באלפי כלי רכב. כשנתגלה הרכב הוא היה כשיר לנסיעה. נציגי החברה ביקשו לחלץ את הרכב ופנו למשטרה ולאנשי צה"ל שבאיזור, אך הם נענו כי קיים חשש שהרכב נמצא בידי גורמים החמושים בנשק וניתן יהיה לחלץ את הרכב רק באמצעות כניסה לאיזור בכח בסדר גודל של גדוד ובהיעדר כח בסדר גודל כזה לא ניתן לבצע את הפעולה. כעבור 5 ימים נמצאו שרידי הרכב בכפר לאחר שרוב חלקיו פורקו ממנו.
ב. החברה הגישה תביעה למנהל מס רכוש לפי תקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף) כאשר עמדת החברה היתה כי הנזק נגרם בפעולת איבה נגד ישראל כמשמעות ביטוי זה בהוראת סעיף 35 לחוק הפיצויים ועל כן מדובר ב"נזק מלחמה" שיש לפצות עליו. מנהל מס רכוש דחה את תביעת החברה בקבעו כי הרקע לגרימת הנזק אינו פעולת איבה - מלחמה. החברה עררה לוועדת ערר וזו קיבלה את תביעתה בקבעה כי מפרקי הרכב "תפסו טרמפ" על האינתיפדה לתועלתם שלהם וכי הדבר מצביע על מצב האיבה האופף את נסיבות האירוע והופך אותו מאירוע פלילי למעשה איבה. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש קבע כי אין מדובר בפעולת איבה וכי גניבת הרכב אינה מכוסה ע"י חוק מס רכוש. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה.
ג. חוק הפיצויים אינו מגדיר "פעולות איבה נגד ישראל" מה הן, ועל משמעות המונח ניתן ללמוד מן ההסטוריה החקיקתית של חוק הפיצויים. מהסטוריה זו עולה כי ניתן להצביע על שני יסודות עיקריים המתקיימים בפעולות איבה או חבלה לצורך חוק הפיצויים: יסוד אובייקטיבי של היזק שלא כדין לרכושו של אדם; יסוד של המניע הנוגע למוטיבציה של מבצע הפעולה. פעולות איבה במובן החוק עשויות להיות מונעות ממוטיבציות שונות כגון משנאה או עויינות לישראל, מניע של נקמה, פגיעה בקיומה של המדינה, בריבונותה או באינטרסים חיוניים שלה וכיוצא בכך. המכנה המשותף לכל המניעים האלה הוא פגיעה ברכושם של אזרחים או תושבים ישראליים כמו גם של יישובים ותאגידים ישראלים בשל היותם ישראלים.
ד. הוכחת המניע אינה דבר קל שכן ברוב המקרים מבצעי המעשים אינם ידועים כלל. הקושי הראייתי מביא לכך שביהמ"ש נזקק לראיות נסיבתיות מהן עולה כוונת המבצעים. האם המקום בו הוסב הנזק הוא מקום המועד לפיגועים, האם היו איומים להתנכלות שקדמה להיזק לרכוש, ומנגד פעולה של פירוק חלקים המצביעה על גניבה גרידא, לצורך עשיית רווחים, שבעקבותיה שורפים את המכונית כדי להעלים את הראיות. בענייננו אין בחומר כל אינדיקציה לכך שגניבת הרכב או פירוקו במועד מאוחר יותר, היו בבחינת פעולות איבה. אין באירוע כל מאפיין אשר יש בו סממנים של פעולת איבה. להיפך, קיימים באירוע מאפיינים ברורים, התומכים במסקנה כי מדובר באירוע פלילי רגיל.
ה. אשר לבקשת החברה לעגן את זכותה לפיצוי בעובדה שנמנע ממנה להיכנס לכפר יאטא ולחלץ את הרכב מחשש לפעולת איבה - טענה זו מעוררת שאלה לעניין היקפו של הסיכון המכוסה ע"י הוראות חוק הפיצויים. מן החומר עולה כי בנסיבות המקרה
התגובה האלימה אשר החשש מפניה מנע נסיון לחלץ את הרכב איננה קשורה לפעולות איבה כי אם לאלימות פלילית כפשוטה.
ו. טענה אחרת של החברה היא שניתן לעגן את זכותה לפיצוי בהוראת סעיף 38א' לחוק הפיצויים שעניינה בפיצוי על נזקים לנכסי חוץ ישראלים. גם טענה זו דינה להידחות. הוראה זו באה להרחיב את תשלום הפיצויים על נזק לנכסי חוץ ישראליים כאשר מדובר בנכסים הנמצאים מחוץ לשטח המדינה ואשר בעליהם הוא אזרח ישראלי. סעיף זה חל גם על נכסים הנמצאים באיזור יו"ש. לעניין זה קובע המיקום של הנכס בזמן גניבתו ונטילתו ולא בזמן שנגרם לו הנזק. יתר על כן, גם אילו חל סעיף 38א' על המקרה לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה שכן התכלית של הגניבה לא היתה פעולת איבה אלא מעשה פלילי וכשם שאין פיצוי על מעשה פלילי לגבי נכס בישראל כך אין פיצוי על נכס חוץ ישראלי.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד אלי טוקטינסקי למבקשת, עו"ד יהודה ליבליין למשיב. 1.9.98).
ע.א. 96+7211/96/7749 - ...raciSחברה זרה וצ.מ.ל. ציוד... בע"מ נגד יהודה ועדי דוד
*תביעה חוזית ותביעה בנזיקין כאשר מכונות נגרות שהוזמנו מהיצרנית לא התאימו למטרתן. *אחריות היבואנית לאי ההתאמה של המכונות. *חובת ההשבה בביטול הסכם עקב הפרתו. *חלוקת האחריות בין היצרנית והיבואנית(הערעורים נתקבלו בחלקם).
א. צ.מ.ל. (להלן: היבואנית) מייבאת מכונות לנגרות ועיבוד עץ המיוצרות ע"י החברה האיטלקית raciS(להלן: היצרנית). בשנת 87 ביקשו המשיבים לייצר לוחות עץ מצופים פורניר. מנהל היבואנית יצחק סיידון (להלן: סיידון) הציע להם לרכוש מערכת מכונות והציג בפניהם פרוספקטים של מכונות אלה של היצרנית. במימון היבואנית ביקרו המשיבים במפעלה של היצרנית באיטליה וקיבלו הסברים מפי אנשיה. בעקבות זאת הזמינו המשיבים את הציוד שהוצע להם ע"י היצרנית, שהיה שונה במידת מה מההצעה המקורית של היבואנית. המכונות הותקנו בנגריית המשיבים ביום 21.6.87 אך המשיבים לא הצליחו לייצר לוחות עץ מצופים פורניר. בתאריך 4.5.88 הודיעו המשיבים ליבואנית ולסיידון כי הם מבטלים את הסכם הרכישה בשל הליקויים במכונות ודרשו החזרת התמורה בתוספת פיצויים של 20,000 ש"ח לחודש מאז מועד התקנת המכונות. היבואנית סיפקה להם ללא תשלום נוסף מלטשה ידנית שעל חסרונה התלוננו המשיבים. אך גם אז לא הצליחו לייצר את לוחות העץ. לפיכך הודיעו ליבואנית באוגוסט 88 כי הם שוקלים למכור את המכונות על מנת לצמצם את נזקם. סיידון הפנה את המשיבים לקונה פוטנציאלי שהיה מוכן לשלם עבור המכונות 60,000 דולר. המשיבים לא מכרו את המכונות והמשיכו להשתמש בהן לעבודות נגרות שונות.
ב. בינואר 90 הגישו המשיבים תובענה לביהמ"ש המחוזי נגד היבואנית וסיידון להשיב להם את הכספים ששולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן פיצויים בגין עגמת נפש, פגיעה במוניטין וכיוצא בכך. היבואנית שלחה הודעת צד שלישי ליצרנית. בראשית שנת 93, בעוד ההתדיינות נמשכת, פרצה שריפה בנגרייה והמשיבים תבעו מחברת הביטוח את דמי הביטוח על נזקיהם. יהודה דוד הצהיר בפני חוקר מטעם חברת הביטוח כי השתמשו במכונות שרכשו מאיטליה לביצוע עבודות עץ ופורמיקה ובתום החקירה גבו המשיבים דמי ביטוח בסך 46,000 ש"ח בגין חלק מן המכונות שרכשו מהיצרנית וחלק אחר מכרו תמורת 30,000 ש"ח.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי בהחלטתם להזמין את המכונות לא הסתמכו המשיבים על דברי סיידון אלא ביקשו להתקשר בעיסקה על סמך מראה עיניהם ועל כן אין סיידון אחראי כלפיהם. ביהמ"ש קבע כי חלק מן המכונות לא היה לפי ההזמנה וכי על כל
פנים המכונות שסופקו לא היו מסוגלות לשרת את קו הפורניר שהמשיבים רצו להקים. ביהמ"ש קבע כי היבואנית הפרה את חובת הזהירות שלה כלפי המשיבים ועל כן היא אחראית כלפיהם בנזיקין ועל כל פנים היא אחראית כלפי המשיבים גם במישור החוזי. לגבי היצרנית פסק ביהמ"ש המחוזי כי היא אחראית למחצית הנזק שנגרם למשיבים וזאת בשל חובת הזהירות שחבה הן כלפי היבואנית והן כלפי המשיבים. טענת היבואנית והיצרנית שיש להפחית מן הפיצויים את שווי המכונות נדחו. ביהמ"ש קבע כי משלא תבעה היבואנית את השבת המכונות מיד לאחר ביטול החוזה, קיבלה על עצמה את הסיכון ששווי המכונות לא ישמר. לפיכך חייב את היבואנית בהחזר התשלום המשוערך ששילמו לה המשיבים בסכום של כ-535,000 ש"ח בניכוי דמי הביטוח והתמורה שקיבלו המשיבים עבור המכונות שמכרו, וכן קבע כי המשיבים הוכיחו נזק בשיעור כולל של 50,000 ש"ח. הערעורים נתקבלו בחלקם.
ד. אין יסוד למסקנת ביהמ"ש המחוזי כי הפרת חוזה המכר היוותה עוולה מצד היבואנית כלפי המשיבים על פי פקודת הנזיקין. ביהמ"ש מצא כי המשיבים לא רכשו את הציוד על סמך מידע שקיבלו מן היבואנית, אלא הסתמכו על היצרנית שנגדה כלל לא הגישו תביעה, בעוד שהיבואנית הזמינה את המכונות על פי הוראות שקיבלה מן המשיבים בעקבות ביקורם באיטליה.
ה. מנגד ברור כי נקשרו הסכמי מכר בין המשיבים ליבואנית ובין היבואנית ליצרנית והסכמים אלו הופרו משלא התאימו המכונות לייעודן. האחריות החוזית הינה אחריות מוחלטת, שאינה מותנית, כעקרון, בהלך מחשבתו של המפר. מכאן שהמשיבים - שהם הצד הנפגע מהפרת החוזה - זכאים לפיצויים בגין ההפרה מכח סעיף 10 לחוק התרופות. ברם, בנוסף לתביעתם לפיצויים, ביטלו המשיבים את החוזה וביטול זה מקנה לשני הצדדים את הזכות להשבת הדברים שניתנו על פי החוזה.
ו. חובת ההשבה אינה מותנית בדרישה מיידית להשבה, כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי. מטרת ההשבה היא מניעת התעשרות בלתי צודקת של צד לחוזה, ומטרה זו מושגת על ידי החזרת מצבו של צד, שקיבל דבר מכח החוזה, לשלב שבו טרם נכרת החוזה. בענייננו, על פי סעיף 19 לחוק התרופות עמדה לכאורה למשיבים הזכות לעכב את השבת המכונות עד להשבת התמורה החוזית. אולם, המשיבים לא התכוונו לעכב את השבת המכונות אלא נהגו בהן מנהג בעלים. אף כי בתחילה שקלו למכרן הם לא עשו כן לבסוף, אלא השתמשו במכונות כ-6 שנים. התנהגות זו מלמדת שהמשיבים החליטו שלא להשיב בעין את המכונות ליבואנית ומכאן שהם חייבים לשלם את שוויין.
ז. על אף שחובת ההשבה אינה מבחינה בין מפר לנפגע, עשוי ביהמ"ש, בנסיבות מסויימות, להתחשב באשם של הצדדים לעניין שערוך דמי ההשבה. בענייננו עמדה היבואנית כל הזמן על דעתה שהמכונות התאימו לייעודן ולא היתה כלל עילה לביטול החוזה מצד המשיבים. מאידך, בכל אותן שנים ארוכות השתמשו המשיבים במכונות. בנסיבות אלה ההפחתה מסכום ההשבה הריאלית בשל אשמה של המשיבים צריכה להיות מינימלית ויש להעמידה על סך 50,000 ש"ח. מכאן שהסכום הכולל שיהיו המשיבים זכאים לו יעמוד על 100,000 ש"ח.
ח. באשר ליחסים שבין היצרנית ליבואנית - היבואנית היתה רשאית לסמוך על כך שהמכונות שאותן הזמינה עבור לקוחותיה על פי הצעת היצרנית, מתאימות למטרה שהוצגה באופן ישיר ע"י הלקוחות עצמם. בנסיבות אלה אחראית היצרנית למנוע נזק
שנגרם ליבואנית בשל אי התאמת המכונות ועליה לשלם ליבואנית את הסכום של 100,000 ש"ח בתוספת שכר טרחת עו"ד שהיבואנית חוייבה לשלם למשיבים.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, אריאל. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד אורי סודרי ל ,raciS עו"ד דוד גולן לצ.מ.ל., עוה"ד ניל סמולט ועמיר לוי לדוד. 9.9.98).
ע.פ. 1244/97 - שימחי ספיר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (יבוא סמים) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע, ביחד עם שניים אחרים, בעבירות של סחר וייבוא סמים, וזאת על רקע ייבואם לארץ בארבע הזדמנויות שונות של כ-5,500 כדורי אקסטזי, כ-1000 כדורי L.S.Dו-4 גרם קוקאין. ביהמ"ש גזר למערער 6 שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וכן הפעיל מאסר על תנאי של 18 חודשים כשמחציתו מצטברת ומחציתו חופפת. הערעור על חומרת העונש נדחה פרט לכך שכל המאסר על תנאי שהופעל יהיה חופף את עונש המאסר החדש.
טענתו של הסניגור היא כי העונש שנגזר מופרז לחומרה הן כשלעצמו והן בהשוואה לעונשים שנגזרו על שני שותפיו של המערער שכן יש עוד להוסיף לו הפקעת תקופת שחרור ברשיון. כמו כן הוא טוען כי בבדיקות רפואיות שנערכו למערער בכלא התברר שהוא לוקה במחלה ממארת. שירות המבחן ממליץ על קיצור מסויים בתקופת המאסר. עברו של המערער קשה ומכביד מאד והוא נכשל בביצוע עבירות בהיותו אסיר ברשיון וכשמעליו תלוי עונש מאסר על תנאי. עבירות הסמים מחייבות הטלת ענשי מאסר מרתיעים ואין לומר שביהמ"ש החמיר יתר על המידה. כן אין מקום להקלה בשל אי שמירת יחס הולם - כטענת המערער - בין העונשים שנגזרו על שלשת המעורבים בפרשה. מידת העונש אינה ניתנת למדידה והשוואה מדוייקת ובאורח כללי מבטאים העונשים את חלקו של כל אחד מהמעורבים בפרשה. כך שלא היה מקום להתערב בפסה"ד. ברם על רקע האמור בתסקיר הצהיר ב"כ המדינה שלא יתנגד להקלה "סמלית" בענשו של המערער והבהיר שהוא מסכים כי ההקלה תבוא ע"י הפעלת המאסר על תנאי בחופף לעונש שנגזר בתיק זה. לפיכך נתקבל הערעור כאמור.
(בפני השופטים: קדמי, אנגלרד, אריאל. עו"ד גב' חיון אורית למערער, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 7.9.98).
בש"פ 5442/98 - שלוה מור עו"ד נגד לשכת עוה"ד בישראל
*הארכת מועד להגשת ערעור על פס"ד ביה"ד הארצי של לשכת עוה"ד (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש נדון להשעייה ע"י ביה"ד של לשכת עוה"ד. פסה"ד ניתן ביום 11.6.98 בנוכחות המבקש. הוא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור לאחר שעברו 30 יום מיום מתן פסה"ד, הוא המועד הקבוע לפי סעיף 71 לחוק לשכת עוה"ד להגשת ערעור. לפי חוק לשכת עוה"ד הארכת מועד להגשת ערעור תנתן מטעמים מיוחדים שיירשמו. המבקש טוען כי סבר לתומו שכברריצה את עונש ההשעייה בפועל שהוטל עליו ע"י ביה"ד הארצי, וזאת במהלך התקופה שבין אוקטובר 96 ועד אוגוסט 97, בה השעה עצמו מלעסוק במקצוע, ורק באוגוסט 98 נודע לו כי הושעה החל ביום 16.7.98 ועד 16.4.99. המשיב טוען כי הטעם שהביא המבקש הינו לכל היותר התרשלות מצידו וטעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד. לפי סעיף 72 לחוק, עו"ד ירצה עונש של השעייה רק לאחר שגזר הדין הופך
סופי ואין הוא יכול לרצות עונש של השעייה על פי בחירתו ולהקדים אותו למועד שיקדם לגזר הדין. הבקשה נדחתה.
המשיב צודק בטענותיו והמבקש לא הראה טעם מיוחד כנדרש. הנימוק היחידי של המבקש הוא כי סבר שהתקופה בה השעה עצמו נחשבת לו כריצוי ענשו, אך עובדה זו אינה מהווה טעם מיוחד. המבקש לא בדק בטרם חלף המועד להגשת ערעור אם סברתו נכונה ולא נטען שלא יכול היה לעשות כן.
(בפני: הרשמת אגמון. המבקש לעצמו, עו"ד עמוס ויצמן למשיב. 24.9.98).
בש"פ 5587/98 - אברהם דיגמי נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לשינוי תנאי שחרור בערובה (בקשה לשינוי תנאי שחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
העורר הואשם בעבירות של מעשה מגונה בקטינה בת משפחה ואינוס הקטינה. על פי הראיות לכאורה ביצע העורר בקטינה בת משפחה, בגיל 12, מעשים מגונים במשך זמן רב והמדובר בעוד ועוד מעשים. עם הגשת כתב האישום החליט ביהמ"ש לשחרר את העורר בערובה ובלבד שישהה ב"מעצר בית" בבית אחותו באופקים. כעבור כ-5 שבועות ביקש העורר כי יותר לו לשכור דירה באופקים - בו יתגוררו הוא ובני משפחתו - ואשתו היא שתשגיח על כך שיקיים תנאי "מעצר הבית". ביהמ"ש סירב לכך והערר נדחה.
למעשה "לו באה לפני מלכתחילה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים הייתי נעתר לה". מעשהו של העורר חמור מכל חמור. אדם העושה מעשים כמעשיו מסוכן לציבור ולבני משפחתו. ראשית, יש חשש כי יעשה לשינוי ההודעות שניתנו נגדו, בייחוד ההודעות שנתנה הקטינה, ויש להניח שהיא כבר מצוייה בלחץ כבד של המשפחה לחזור בה מהודעותיה. התחייבות האשה לשמור שלא יפר את תנאי צו "מעצר הבית" נודע לה ערך מועט ביותר, ובעצם אין כל משמעות להתחייבותה זו של האשה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד זוהר ברזילי לעורר, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 14.9.98).
ע.פ. 716/98 - בינאגו חנונוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון אינוס ומעשה סדום של הבעל באשתו) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של נסיון אינוס, מעשה סדום ואיומים כלפי אשתו, ובעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות כלפי אשתו וילדיו ונדון ל-4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המדובר בתקופה של 4 שנים, שקדמו להגשת כתב האישום, שבהם היכה המערער במועדים שונים את אשתו ושני ילדיו וביום מעצרו תקף את אשתו שסירבה לקיים עמו יחסי מין וניסה לבעול אותה וביצע בה מעשי סדום. בהיותה בביהמ"ש אמרה האשה כי היא אחראית במידה רבה לתקיפתה בשל כך שהיתה טרודה בטיפול בילדים ובלימודי הכשרה מקצועית וזנחה את חובותיה כאשה כלפי בעלה. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לדברי האשה אך בהתחשב באופי המעשים לא מצא עילה המצדיקה הקלה מרחיקת לכת עם המערער. הערעור נדחה.
התנהגות המערער כלפי המתלוננת מבטאת "אדנות" ושבירת התנגדותה היתה מלווה באלימות גסה ובהשפלה מבישה. התנהגות כזו השוללת מן האשה את האוטונומיה המוחלטת שמעניק לה החוק בכל הקשור לקיום יחסי מין עם בעלה, מחייבת ענישה מתריעה ומרתיעה. העונש שהוטל אינו חורג מן הראוי והדרוש.
(בפני השופטים: קדמי, אנגלרד, אריאל. החלטה - השופט קדמי. עו"ד ציון אלישע למערער, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבה. 7.9.98).