תקציר סביר כרך נ"ב חוברת 13

בש"פ 98+5313/98/5345 - ריאד שאכר ומאהר שוויקי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (מרמה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

א. העוררים הואשמו כי בתקופה שבין אוקטובר 97 למאי 98 שכרו משרדים באיזור ירושלים, הזמינו מחברת בזק קווי טלפון שחלקם נרשמו בשמות חברות בבעלות העוררים, חלקם בשמות בדויים ולעיתים תוך שימוש בתעודות זהות מזוייפות. על פי הנטען לא התכוונו העוררים לפרוע את חשבונות הטלפון. הם יצרו קשר עם חברות תקשורת בארצות ערביות שונות ובדרכים מתוחכמות הסדירו שיחות טלפון של תושבים זרים לחו"ל באמצעות הטלפונים של העוררים וקיבלו תמורה לכיסם. לטענת התביעה הנזק הכולל שנגרם הוא מעל 5 מליון ש"ח. התביעה טענה שמדובר בעבירות מרמה מתוחכמות, שיטתיות ורבות היקף, וכן טענה לחשש של השפעה על עדים וביקשה את מעצר העוררים עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את שני העוררים עד תום ההליכים והעררים נתקבלו.
ב. לעניין אחד העוררים הסכימה התביעה לשקול מחדש את עמדתה, בעקבות המלצת ביהמ"ש העליון, והסכימה על שחרורו. ביחס לעורר השני הוחלט לשחררו למעצר בית ובערבויות גבוהות. מסתבר שלעורר זה עבר פלילי בעבירות של תקיפה וחטיפה, והוא מואשם גם בשיבוש הליכי משפט. אכן, עבירות של שיבוש הליכי משפט והדחה בחקירה מקימות עילה למעצר, אולם השיבוש המיוחס לעורר מתייחס לדברים שהטיח באחד מעדי התביעה בעת שנערך ביניהם אימות ובנוכחות השוטרים קילל העורר את העד בגין שיתוף הפעולה עם המשטרה. לטענת הסניגור אין מדובר בשיבוש הליכי משפט אלא באיבוד עשתונות עקב האימות והטחת האשמות מפי העד. אין גם להקל ראש בהתנהגות זו של העורר אך בהתחשב בכך שהעדות שאותו עד אמור להעיד מתייחסת לעניין אחד בלבד מתוך מכלול האישומים נראה כי החשש פן יבולע לעד או לעדותו איננו רב.
ג. מדובר בתיק מרמה רב היקף והמשפט עלול להימשך זמן רב ובעבירות מסוג זה ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך חלופה. לכך יש להוסיף כי נאשם נוסף העומד לדין עם שני העוררים שוחרר בערובה, וגם אם חלקו של העורר גדול מחלקו של אותו נאשם הרי אין ההבחנה ביניהם מצדיקה השארת העורר במעצר. לפיכך ישוחרר העורר למעצר בית ובהתחשב בכך שהעורר הינו בעל אמצעים כספיים שיש בהם כדי לסייע לו להימלט, צריך שסכום הערבות יהיה הולם. על כן עליו להפקיד ערבון כספי או ערבות בנקאית בסכום של מליון ש"ח ובנוסף לכך ערובה של צד ג' על סך חצי מליון ש"ח.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד י. גולן לעורר הראשון, עו"ד י. ברדוגו לעורר השני, עו"ד ט. ורנר למשיבה. 10.9.98).

ע.א. 6369/95 - מנהל מס שבח ואח' נגד אברהם פרוט ואח'

*שומת מס שבח לעניין זכות בנייה על קרקע הנכללת בפטור ממס לדירת מגורים(מחוזי ת"א - ע.מ.ש. 1346/93 - הערעור נתקבל ברוב דעות).

א. בין המשיבים 1 ו- 2 (להלן: המוכרים) לבין המשיב 3 (להלן: הקונה) נעשתה עיסקת קומבינציה שלפיה הועברו לקונה זכויות בחלקת אדמה שעליה עומדות 3 דירות. המערער הכיר בזכאותם של שני המוכרים לפטור ממס שבח בגין דירת מגורים אחת לכל אחד, כך שעל הדירה השלישית יש לשלם מס שבח. על חבות זו אין חולקין. המחלוקת בין הצדדים עניינה זכות הבניה על הקרקע. סעיף 49ז לחוק מס שבח מקרקעין קובע לאמור "במכירת דירת מגורים שלדעת המנהל התמורה המשתלמת בעדה הושפעה מזכויות לבניה נוספת יינתן פטור... בשל סכום שווי המכירה עד לכפל הסכום שיש לצפות
לו ממכירתה של הדירה ממוכר מרצון לקונה מרצון ללא זכויות לבניה נוספות...". המערער קבע שאת זכויות הבנייה יש לחלק באופן שווה בין שלוש הדירות המועברות ובאופן זה זוכו המשיבים בפטור ממס, במגבלות של סעיף 49ז (א) הנ"ל, על שווין של שתיים משלוש הדירות ועל שווי שני שלישים מזכויות הבניה. המשיבים חלקו על החלטת המנהל וטענתם היתה כי לצורך חישוב הפטור בגין אחוזי הבניה יש לראות גם בשוויה של הדירה השלישית חלק מ"זכויות הבניה" ולחלק את מלא שוויין של זכויות הבניה בין שתי הדירות המועברות, שלגביהן הותרה זכאותן לפטור ממס. ועדת הערר קיבלה את שיטת המוכרים (המשיבים). הוועדה קבעה כי יש להתעלם מן הדירה השלישית כאילו לא היתה ולראות גם בה זכויות בניה. הערעור נתקבל ברוב דעות.
ב. השופטים אנגלרד וטירקל קיבלו את גישתו של המערער שיש לחלק את זכויות הבניה בין שלוש הדירות, כך שהדירה שאינה זכאית לפטור כדירת מגורים יוצמד אליה שליש מזכויות הבניה, ועל כל אלה ישולם מס שבח, ולשתי הדירות האחרות יוצמדו לכל אחת מהן שליש מזכויות הבניה לצורך הפטור ממס שבח. מנגד סבר שופט המיעוט מצא כי על שוויה של דירת המגורים השלישית אכן יש לשלם מס שבח, אך את כל זכויות הבנייה יש להצמיד לשתי הדירות הפטורות לצורך הפטור ממס שבח.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, אנגלרד. עו"ד עמנואל לינדר למערער, עו"ד מאיר אורנשטין למשיבים. 6.9.98).

ע.א. 886/97 - בורשטיין שושנה ואח' נגד חודאד מרים ואח'

*העברת הערת אזהרה מרוכש ראשון של קבלן בעיסקת קומבינציה לרוכש שני כאשר הקבלן לא קיים את הסכם הקומבינציה וביהמ"ש סירב למחוק הערת אזהרה שנרשמה לטובת הרוכש הראשון(מחוזי ת"א - ה.פ. 999/96 - הערעור נדחה).

א. המערערים הם הבעלים הרשומים של חלקות קרקע בראשון לציון. במאי 81 התקשרו עם חברה קבלנית (להלן: הקבלן) בהסכם קומבינציה שלפיו התחייב הקבלן להעמיד לרשות המערערים %38 מהשטח שייבנה והמערערים התחייבו בתמורה להעביר לקבלן %62 מזכויות הבעלות בחלקות. בהסכם הקומבינציה נקבע כי "המוכר (המערערים) יתן את הסכמתו לרישום הערות אזהרה... לזכות רוכשי דירות הקונה (הקבלן) וכן... לרישום הערות אזהרה כנ"ל לזכות בנקים...". סעיף 2ד להסכם קבע "תנאי מוקדם לרישום הערות אזהרה כלשהן" כי בכל הסכם שיערוך הקבלן עם רוכשי דירות יוכנס סעיף האומר כי "הקונה (רוכש הדירה) מצהיר... כי עובר לחתימתו על הסכם זה הוצג בפניו ההסכם (שבין המערערים לבין הקבלן) וכי הובהר לו שזכויות המוכר (הקבלן) במגרש נובעות ותלויות בהסכם הנ"ל והקונה חותם בצד סעיף זה לאישור בלתי חוזר להסכמתו לכך". בין רוכשי הדירות היתה משפחת ששון לטובתה נרשמה הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין.
ב. הקבלן לא סיים את בניית הבניין, ובאוגוסט 83 ביטלו המערערים את הסכם הקומבינציה והגישו בקשה לפסק דין הצהרתי למחיקת הערות האזהרה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה וביהמ"ש העליון אישר את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. (ע.א. 570/87 פד"י מ"ד (2)793). במאי 96 נחתם חוזה מכר בין ששון (רוכשי הדירה מהחברה) לבין המשיבים, שלפיו התחייבו ששון למכור למשיבים את זכויותיהם בדירה. מאחר שרישום הבעלות בדירות על שם הרוכשים טרם בוצע והנכס רשום על שם המערערים, פנו המתקשרים בבקשה לקבל את הסכמתם לרישום הערות אזהרה לטובת המשיבים ולטובת בנק למשכנתאות. המערערים סירבו ליתן הסכמתם והמשיבים הגישו בקשה לביהמ"ש המחוזי להורות על רישום הערות האזהרה. ביהמ"ש קיבל את בקשות המשיבים. הערעור נדחה.
ג. המערערים טוענים כי לפי הסכם הקומבינציה מעולם לא הסכימו ולא התחייבו לאפשר רישום הערת אזהרה לטובת רוכשים מן הרוכשים, ובהיעדר הסכמה כזו לא ניתן לכפות עליהם הסכמה לרישום אותן הערות. עוד הם טוענים כי אם אין לחייב את בעל הקרקע להסכים לרישום הערת אזהרה לטובת רוכש מרוכש, הרי האפשרות היחידה היא רישום הערת אזהרה על הערת האזהרה הקיימת ולפי התיקון של סעיף 126 לחוק המקרקעין אין אפשרות לרשום הערת אזהרה על גבי הערת אזהרה. לטענה זו על שני ראשיה אין יסוד. ההליך שלפנינו אינו רישום הערת אזהרה על הערת אזהרה, אלא המחאתה הנלווית של הערת האזהרה שרשומה לטובת ששון (הרוכשים הראשונים) אל המשיבים. המחאה בסיסית זו נעשית מכוח חוק המחאת חיובים ולפי חוק זה אינה טעונה הסכמת בעל הקרקע - שהוא החייב במערכת היחסים בין הרוכשים הראשונים - הנושים - לבינו. כך שלא היה כל צורך שבהסכם הקומבינציה המקורי תופיעה תנייה מפורשת בדבר הסכמת בעלי המקרקעין להמחאת הזכות או לרישום הערת אזהרה והמשיבים זכאים לרישום הערת האזהרה לטובתם.
ד. טענה אחרת בפי המערערים שאין לביהמ"ש המחוזי סמכות להורות על רישום הערת האזהרה וזאת עקב הוראת סעיף 130 לחוק המקרקעין. סעיף זה קובע כי "ביהמ"ש רשאי בכל הליך שלפניו בעניין זכות במקרקעין להורות על רישום הערה כפי שיקבע". הטענה היא שהסמכות ניתנת לביהמ"ש רק כסעד זמני אגב הליך אחר, עיקרי, ומאחר שבמקרה שלנו הבקשה להורות על רישום הערת אזהרה היא עצמה הסעד העיקרי בהליך, אין לביהמ"ש סמכות להעניקו. אף טענה זו אין בה ממש. אין בהוראת סעיף 130 לחוק דבר שימנע מביהמ"ש את הסמכות לצוות על רישום הערת אזהרה כשהמבקש זכאי לכך על פי דין.
ה. פסה"ד ניתן ע"י השופט אנגלרד והוסיפה השופטת שטרסברג-כהן כי גם במישור החוזי, ניתן לראות את הבעלים (המערערים) כמי שהסכים מלכתחילה להעברת זכויות לקוני הדירות ולרישום הערות אזהרה לאו דווקא לטובת הקונים מן הקבלן בלבד או לבנקים שיממנו את הקונים הראשונים, אלא התחייבות המתייחסת לרוכשי הדירות, יהיו אשר יהיו. לפיכך יש לפרשה כהתחייבות המתייחסת לכל מי שירכוש זכויות בדירות שיבנה הקבלן בין קונה מן הקבלן ובין קונה שני או שלישי.

(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטות - השופטים - גב' שטרסברג-כהן ואנגלרד. עו"ד שמואל אריאלי למערערים, עו"ד אמנון ימר למשיבים. 6.9.98).

ע.א. 8034/95 - מאור חברה לדלק בע"מ ואח' נגד לאה ויעקב ג'ון

*תחולת ערבות שניתנה לשובו של חייב מחו"ל לישראל כאשר החייב לא חזר ארצה במועד שנקבע ואחרי מספר ימים נהרג בחו"ל(מחוזי ת"א - ה.פ. 1976/93 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים מצא ואנגלרד נגד דעתו החולקת של השופט טירקל).
א. המנוח יצחק ג'ון וחברות שבשליטתו חבו כסף למערערת. זו הגישה נגד המנוח ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע שיקים ובמסגרת זו קיבלה צו לעיכוב יציאתו מן הארץ. במהלך מאי 93 ביקש המנוח לצאת לחו"ל על מנת לגייס כסף לתשלום חובו למערערת, וזו התנתה את הסכמתה לביטול צו עיכוב היציאה בכך שהמנוח ימציא לה ערבויות לחזרתו ארצה לא יאוחר מיום 15.6.93. על פי הנחיות המערערת נערכו הערבויות נשוא הדיון: נעשה שטר חוב לפקודת המערערת והמשיבים חתמו על שטר החוב כערבים וכן חתם המשיב על ערבות לחברת מאור לאמור "הנני ערב בזה כלפיכם לחזרתו לישראל של (המנוח) עד יום 15 ביוני ..1993. אני אהיה ערב לכל חובות (המנוח) וזאת בכל אחד מהמקרים הבאים: ... אם (המנוח) לא יחזור לישראל עד ליום 15 ביוני 1993; להבטחת ערבותי... הנני ממשכן את סוכנות הביטוח שלי...
כתב ערבות זה יפקע במועד בו יימצא (המנוח) בישראל..". צו עיכוב היציאה בוטל והמנוח נסע לחו"ל. הוא לא חזר לישראל עד ליום 15.6.93, וביום 1.7.93 בהיותו בחו"ל, נספה בתאונה. לאחר מותו הובאה גופתו לקבורה בישראל. המערערת פתחה בהליכי מימוש המישכון נגד המשיב בלשכת ההוצאה לפועל והמשיבים פנו לביהמ"ש המחוזי בבקשה להצהיר כי הערבויות שנתנו למערערת, לרבות המישכון, בטלות. ביהמ"ש נענה לבקשתם. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים מצא ואנגלרד נגד דעתו החולקת של השופט טירקל.
ב. השופט מצא: המשיבים התחייבו כלפי המערערת שאם המנוח לא ישוב עד למועד שנקבע ערבותם תכנס לתוקף. המנוח לא שב עד למועד זה ועקב כך ערבות המשיבים נכנסה לתוקף. לא מותו של המנוח הוא שגרם לכך שהערבות תיכנס לתוקף, שכן זו נכנסה לתוקף עוד לפני כן. אכן, אילו נפטר המנוח לפני שהערבות נכנסה לתוקף לא היה במותו להפעיל את הערבות, אך משנמנע מלשוב ארצה במועד, מתקיים התנאי הקבוע בכתב הערבות וערבות המשיבים נכנסה לתוקף.
ג. המשיבים טענו כי לאחר החתימה על מסמכי הערבויות הוסכם בין הצדדים בע"פ כי מועד חזרתו של המנוח ידחה עד ליום 15.7.93 וביהמ"ש דחה טענה זו. בקביעה זו אין להתערב. משלא הוכח כי המערערת הסכימה לדחיית מועד שובו של המנוח נותרה בעינה המסקנה שהוא לא שב במועד והערבות נכנסה לתוקף.
ד. כתב הערבות קובע כי הוא יפקע במועד "בו יימצא מר יצחק ג'ון בישראל...". המשיבים טוענים כי תנאי הפקיעה נתקיימו שכן גופתו של המנוח הוחזרה ארצה כך שהוא נמצא בישראל. גם טענה זו יש לדחות. השאלה אינה אם המנוח הוחזר בארון קבורה לישראל, אלא אם מותו של המנוח בחו"ל הפקיע את הערבות והתשובה לכך היא שלילית. הערבות נועדה לאפשר למערערת לגבות את חובה גם ללא ערבים ומותו של החייב בחו"ל, לאחר שהערבות נכנסה לתוקפה, לא רק שאינו מביא את המערערת למצב זה, אלא שהוא אף מרחיק אותה ממנה.
ה. השופט טירקל (דעת מיעוט): בביהמ"ש המחוזי טענו המשיבים כי המערערת הסכימה כי מועד חזרתו של המנוח ידחה ליום 15.7.93 וביהמ"ש לא קיבל טענה זו. אין לקבל את גישת ביהמ"ש המחוזי. המסקנה המשפטית העולה מן הממצאים שבעובדה שקבע ביהמ"ש היא שהוסכם כי המועד יידחה. בעלי הדין לא ייחסו ליום 15.6.93 משמעות מיוחדת וביום החתימה על שטר החוב, ב- 21.5.93, דובר באופן כללי על כך כי המנוח יחזור "תוך 3 שבועות עד חודש". תקופת ההיעדרות שנועדה לגיוס כספים נקבעה לפי בקשתו של המנוח ואין יסוד להניח שהמערערת היתה דוחה את בקשתו להאריך לו את התקופה בשבועות ספורים. הרושם הוא כי התאריך 15.6.93 לא היה מעיקרי ההסכם בין המתקשרים. המנוח הודיע למערערת ביום 23.6.93, באמצעות פקס "כי שובי לישראל יתעכב במספר ימים נוספים. עם סיום עבודתי אודיעכם על מועד הגעתי המדויק לישראל". המערערת לא הגיבה על הודעתו ולא הודיעה לו שהיא אינה מסכימה על כך ושהיא תעמיד את הערבות לפרעון. יש לראות את היעדר התגובה מצד המערערת כקיבול של ההצעה בדרך של התנהגות ויש לראות בהיעדר התגובה הסכמה שבשתיקה.
ו. יש לומר גם כי המערערת עשתה שימוש לרעה בזכותה. תכלית מסמכי הערבות היתה להבטיח כי המנוח יחזור ארצה ורק אם לא יחזור - מרצון ולא מחמת אונס - יבוא המשיב במקומו כערב וניתן יהיה לאכוף את הבטוחות שנתן. תכלית מסמכי הערבות לא היתה לתת למערערת "כיסוי ביטוחי" לכל מצב אפשרי, לרבות מותו של המנוח. המערערת משתמשת במסמכי הערבות כאילו הם נותנים בידיה כיסוי ביטוחי למקרה מותו של המנוח, למרות שלא היתה כוונה להעניק לה כיסוי כזה. בכך היא חורגת מחובת תום הלב.
ז. טעם נוסף שמכוחו יש לדחות את הערעור הוא טעם שבהיפותזה. אילו תבעה המערערת את אכיפת מסמכי הערבות למחרת היום שנקבע לחזרתו, ואילו היה המנוח חוזר לישראל כעבור חודש, הרי אפילו לא נדחה המועד, היה ביהמ"ש מאריך אותו. אילו היה חוזר, ואפילו באיחור, לא היה למערערת פתחון פה לתבוע את אכיפת מסמכי הערבות, אלא לתבוע פיצוי עבור האיחור ומשנהרג המנוח ולא יכול לחזור אין להפעיל את מסמכי הערבות.

(בפני השופטים: מצא, טירקל, אנגלרד. עו"ד יהושע אליוביץ למערערים, עוה"ד אלחנן לי וגיא לוטם למשיבים. 2.9.98).

בש"פ 5492/98 - יצחק ברונסון נגד מדינת ישראל

*הארכת מעצר לצורך חקירה (קבלת שוחד ומרמה ע"י מנהל סניף בנק)(ערר על מעצר לצורך חקירה - הערר נדחה).

א. העורר שימש כמנהל סניף בנק הפועלים ברמתיים ונעצר בחשד לביצוע עבירות של קבלת שוחד, זיוף, גניבה ע"י מורשה וכיוצא באלה. לפי החשד ניצל סמכותו כמנהל סניף והורה על מתן אשראי למי ששיחדו אותו ולמקורביהם. ביום 25.8.98 הורה בימ"ש השלום על הארכת מעצרו של העורר ב-5 ימים וביום 30.8.98 הורה על הארכת מעצר ב-7 ימים נוספים. עררו של העורר לביהמ"ש המחוזי נדחה והערר דנא הוא על החלטת המעצר ל-7 ימים. הערר נדחה.
ב. העילה להארכת מעצרו של העורר היא זו הקבועה בסעיף 13(א)(3) לחסד"פ (סמכויות אכיפה - מעצרים). אין כל עילה להארכת המעצר של העורר זולתי זו. עילות המעצר לפני הגשת כתב אישום לפי סעיף 13(א) הן אלה: קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד... יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט... קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם..." וסעיף משנה (3) קובע "ביהמ"ש שוכנע, מנימוקים מיוחדים שירשמו, שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר...". על פי העילה השלישית ניתן לעצור לתקופה של 5 ימים במעצר ראשון ובמעצרים נוספים עד ל-15 ימים סך כל תקופות המעצר. זאת בניגוד לעילות המעצר לפי הפיסקאות הקודמות שאין לגביהן הגבלה של זמן.
ג. הסניגור טוען עוד כי עניינה של עילה אחרונה זו היא "הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר" וביהמ"ש המחוזי קבע כי בענייננו "מדובר בחקירה רגישה, מסובכת מבחינה עובדתית וחשבונאית... האיזון הנכון... מצדיק את הארכת המעצר...". לדעת הסניגור לא נתקיימה העילה האמורה בחוק, שכן אין מדובר בהליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר. גם טענה זו אין לקבל. אין לפרש את הוראת החוק כמכוונת להליכי חקירה אשר יסוכלו מכל וכל אם לא יהא החשוד נתון במעצר. פירוש מעין זה ירוקן את החוק מכל תוכן. צירוף התיבות "שלא ניתן לקיימם" פירושו שלא ניתן לקיימם באורח סביר וראוי בדרכי החקירה המקובלות והרגילות. ההכבדה על חקירת המשטרה, כשהיא לעצמה, בוודאי לא תחסה תחת כנפיה של הוראת סעיף 13(א)(3), ואולם, פגיעה חמורה וקשה ביכולת ניהולה הסביר של החקירה תבוא בגדרי עילה זו. המשטרה תצטרך להסביר ולשכנע כי בהיות החשוד משוחרר ממעצר אין דרכי חקירה חלופיות סבירות, אך יש לזכור שהאחריות להליכי החקירה מוטלת על המשטרה ולא על ביהמ"ש.
ד. עוד טוען הסניגור כי לפי החוק צריך כי "ביהמ"ש שוכנע, מנימוקים מיוחדים שירשמו..." ולטענתו לא נרשמו נימוקים מיוחדים והמלים החקירה היא "רגישה" או "מסובכת" אין בהן די. אכן, ההנמקה חשובה היא בדרך כלל וחשובה היא בענייננו, ואולם נתקיים כאן התנאי של "נימוקים מיוחדים" כנדרש בחוק. העורר אינו משתף
פעולה עם המשטרה והוא ממלא פיו מים. זכותו עומדת לו שלא לשתף פעולה עם המשטרה, אך במכלול יכולה שתיקתו להשפיע על "הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר".

(בפני: השופט חשין. עוה"ד גיורא אדרת ונתן שמחוני לעורר, עו"ד ינון סרטל למשיבה. 4.9.98).

ע.פ. 98+1820/98/2536 - אייל אנג'ל, מרדכי אילוז, ישי קרניאל ושרון נחום נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בעבירת שוד בחו"ל והשלכת הסדר טיעון שלפיו הוחלף האישום מביצוע בצוותא לסיוע(מחוזי י-ם - ת.פ. 382/97 - ערעורים על חומרת העונש - הערעור של שלשת המערערים הראשונים נתקבל וערעורו של המערער הרביעי נדחה).
א. לפי עובדות כתב האישום קשרו המערערים אנג'ל, אילוז וקרניאל קשר במהלך שנת 95 לשדוד חנות תכשיטים בלונדון. שלשת הקושרים התקשרו עם שרון נחום ובאוקטובר 95 טסו ללונדון שרון ועוד אחד שהשתתף בשוד בשם אלוף כדי לבצע את השוד. שלשת המערערים הראשונים סיפקו את המימון וההנחיות לביצוע השוד ואילו שרון ואלוף ביצעו בפועל את השוד על פי התכנון המוקדם כשאנג'ל ממתין להם מחוץ לחנות. בשוד נטלו השודדים עימם שלל שהוערך בכ-460,000 לירות שטרלינג. המשטרה עלתה על עקבות מבצעי השוד, אלוף שימש כעד מדינה ונדון לעונש קל על פי הסדר טיעון. על פי הסדר הטיעון הודו שלשת המערערים הראשונים בעבירה של סיוע וקשירת קשר במקום משדלים ומבצעים בצוותא כפי שהואשמו. חשיבות תיקון כתב האישום מבחינת שלשת המערערים בכך שעל פי הקבוע בחוק העונשין ענשו המירבי של מי שמשדל לביצוע עבירה כענשו של המבצע ואילו ענשו של המסייע הוא מחצית העונש שנקבע למבצע העיקרי. שרון הואשם כמבצע עיקרי ועל פי הסדר הטיעון הוסכם שהתביעה לא תבקש להטיל על שרון עונש מאסר העולה על 5 שנים. לגבי יתר המערערים לא נקבע בהסדר הטיעון תקרה לעונש. בהתאם להסדר הורשע שרון בביצוע השוד כמבצע העיקרי וכן בעבירות של שוד בחבורה תוך שימוש באלימות, אנג'ל הורשע כמסייע לשוד בחבורה, קבלת רכוש גנוב וקשירת קשר וכן סיוע לאחר מעשה ואילו אילוז וקרניאל הורשעו בסיוע ובקשירת קשר וסיוע לאחר ביצוע העבירה.
ב. בטיעונים לעונש פרשה התביעה טיעון נרחב לביסוס בקשתה להחמיר בעונשם של אנג'ל, אילוז וקרניאל ולהטיל עליהם עונש חמור במידה ניכרת מענשו של שרון. ב"כ התביעה הסתמך על היותם של מערערים אלה המתכננים והעומדים בראש המבצע ואחראים להכנתו ולגיוס המבצעים והתשתית לוגיסטית לביצוע השוד. התובע סבר כי מבחינה משפטית ניתן להעניש את המערערים בעונש חמור בטענה שקושר שהוא גם מסייע, כמוהו כמבצע עיקרי בשל היותו צד לעבירה. עוד סבר התובע כי גם כ"מסייעים" בלבד ניתן להטיל על המערערים עונש גבוה מזה שהוסכם עליו במסגרת הסדר הטיעון בעניינו של "המבצע העיקרי", כיוון שענשו של האחרון נמוך במידה ניכרת מהעונש המקסימלי של עבירת הסיוע לשוד.
ג. ביהמ"ש המחוזי דחה, בצדק, את הטענה שההרשעה בעבירת קשר מאפשרת להעניש את הקושר שהוא גם מסייע, כעבריין עיקרי, וקיבל גם את טענת הסניגור שהזיקה שנקבעה בין העונשים המירביים של מבצע עיקרי ושל מסייע, צריכה להנחות את ביהמ"ש גם לגבי היחס בין העונשים המוטלים בפועל על המבצע העיקרי ועל המסייע, אם כי היחס אינו צריך להישמר באופן דווקני. עם זאת קיבל ביהמ"ש את הטיעון ביחס לעונש שניתן לגזור על המערערים וסבר שאין מניעה מלגזור למבצעי עבירת הקשר עונש העולה על זה הנגזר למבצע העיקרי. בסופו של דבר גזר ביהמ"ש הן לשלשת העבריינים המסייעים והן למבצע העיקרי 7 שנים מאסר שמתוכן 4 שנים מאסר בפועל
והיתרה על תנאי. ערעורו של שרון נדחה והערעור של האחרים נתקבל וענשם הועמד על 6 שנים שמתוכן 3 שנים וחצי מאסר בפועל.
ד. אין עילה להתערב בעונש שנגזר על שרון. מדובר במבצע עיקרי של שוד נועז מעבר לים, תוך שימוש באלימות. גם אם שרון לא היה הרוח החיה במימון ובתכנון השוד, הרי היה בעל השליטה על הביצוע וההחלטה הסופית היתה בידו. באשר למערערים האחרים - יש ממש בטיעוני הסניגוריה כי נוכח הסדר הטיעון שאושר ע"י ביהמ"ש, לא היה מקום להטיל על מי שהורשע בקשר ו"סיוע" עונש זהה לענשו של "המבצע העיקרי". אם התביעה ראתה מקום וצורך להסכים לכך שברמה הנורמטיבית חלקם של המערערים ייקבע כמי שאחראים ל"סיוע" בלבד, אין היא יכולה, בקשר לאותו מעשה ולאותה עבירה, להחזירם לצורך גזר הדין למעמד של "עבריינים עיקריים", אף לא בעקבות הרשעתם המוסכמת בעבירת הקשר לביצוע אותה עבירה.
ה. כאמת מידה הראוייה לגזירת העונש על המערערים יש לקבוע כי היחס שנקבע בחוק בין ענשו של "המבצע העיקרי" לבין ענשו של "המסייע" צריך להנחות את ביהמ"ש בגזירת הדין, אך יחס זה איננו חייב להשמר באופן דווקני. לפיכך הוחלט כאמור.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופטת בייניש. עו"ד אביגדור פלדמן לשלשת המערערים הראשונים, עו"ד ליאור אפשטיין לשרון נחום, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 27.9.98).

ע.א. 2665/96 - חברת החשמל לישראל בע"מ נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה(מחוזי חיפה - ת.א. 1001/91 - הערעור נדחה).

*דמי איזון בתכנית חלוקה חדשה של מקרקעיןא. המשיבה יזמה תכנית לחלוקה חדשה של מקרקעין במפרץ חיפה. התכנית הופקדה, עברה את כל השלבים וההליכים הקבועים בחוק, לרבות שמיעת התנגדויות לתכנית, וביניהן התנגדויות של המערערת. הוועדה המחוזית למרחב תכנון חיפה החליטה במאי 85 לתת תוקף לתכנית, לאחר שדחתה את ההתנגדויות ובכללן התנגדויות המערערת וזו פורסמה בנובמבר 86. התכנית חלה על כ-460 דונם ומתוכם היו למערערת כ-27 דונם. על פי התכנית קיבלה המערערת מגרשים בשטח כולל של כ-22 דונם. לתכנית צורפה טבלת איזון שקבעה תשלומי איזון על פי סעיף 122(3) לחוק התכנון למקבלי ההקצאה, דהיינו הסכומים שהבעלים, ששווי מגרשם עלה ביחס לשווי כלל המגרשים הקודמים החדשים בהשוואה ליחס המקביל של מגרשם הקודם לשווי כל המגרשים הקודמים חייבים לשלם למשיבה, והסכומים שהבעלים ששווי מגרשם ירד בהשוואה יחסית כזו זכאים לקבל מן המשיבה. המערערת סירבה לשלם את תשלומי האיזון והגישה תביעה לפיצויים לפי חוק התכנון בטענה שערך המגרשים שלה באופן ממשי ירד. המשיבה הגישה תביעה נגד המערערת לתשלום דמי האיזון.
ב. בעלי הדין הגיעו להסכם דיוני שלפיו צומצם הדיון לשתי שאלות מקדמיות: האם, כטענת המשיבה, מנועה המערערת מלהעלות טענה כלשהי נגד טבלת האיזון ו/או חישוב דמי האיזון; האם יש מקום להשעות את ההליכים בתיק תביעת האיזון עד לבירור תביעת המערערת שהגישה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון. ביהמ"ש המחוזי קבע כי משנדחתה התנגדות המערערת לטבלת האיזון ע"י הוועדה המחוזית, אין היא יכולה עוד להעלות התנגדות לטבלת האיזון תוך תקיפת תביעת תשלום דמי האיזון. באשר לשאלה השניה קבע שאין קשר בין תשלום האיזון מחד לבין תביעת פיצויים מאידך, שכן תשלום האיזון נוגע לבעלי החלקות בינם לבין עצמם כשרשות התכנון רק מקבלת את התשלומים מצד אחד ומשלמת לצד השני, בעוד שתביעת הפיצויים היא
נגד רשות התכנון ועל כן אין מקום להשעות את ההליכים. הערעור נדחה פרט לעניין חיוב בריבית.
ג. בשני פסקי דין סקרו השופטים אנגלרד ואור את הנושאים שעמדו במחלוקת, היינו הסמכות של הוועדה המחוזית לקבוע את טבלת האיזון היחסית ושל הוועדה המקומית לתבוע את שיעורי התשלומים, וכן את עניין הבקשה לעיכוב ההליכים בתביעת האיזון עד לגמר ההליכים בעניין הפיצויים, וכאמור הסכימו לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. זאת, פרט לעניין פסיקת ריבית והצמדה. נתקבלה טענת המערערת כי התיקון לחוק התכנון והבניה שהחיל באמצעות סעיף 265(א) לחוק זה את הוראות חוק הרשויות המקומיות על חוק התכנון והבניה לעניין תשלום ריבית והצמדה נכנס לתוקף רק ביולי 88 בעוד שביהמ"ש חייב את המערערת בתשלומי פיגורים לפי חוק הרשויות המקומיות מנובמבר 86. בנקודה זו צודקת המערערת ובאשר לשנתיים האמורות יש להפחית את הריבית לשיעור המקובל לחוב פסוק שעמד במועדים הרלבנטיים על %4 לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה במקום %6 לפי התיקון לחוק התכנון.

(בפני השופטים: אור, מצא, אנגלרד. החלטות - השופטים אור ואנגלרד. עו"ד מ. ליפשיץ למערערת, עו"ד א. הייפרמן למשיבה. 6.9.98).

בש"פ 5680/98 - מדינת ישראל נגד מוניר פחורי

*שחרור בערובה (הכאות והתעללות של הנאשם בבת זוגו וילדיו)(ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

א. המתלוננת היא בת זוגו של המשיב מזה כ-12 שנים ולהם שני ילדים, האחד כבן 10 והשני כבן 5 וחצי. על פי כתב האישום נהג המשיב במשך 8 שנים להשליט בבית אווירת טרור ופחד, היכה את בת זוגו וילדיו ואיים כי ירצחם אם יתלוננו במשטרה. התקיפות לוו בעלבונות קשים. המשיב לא בחל בדרכי התקיפה של בת זוגו ושל ילדיו, השתולל לא אחת בביתו והרס מכשירים בבית. בפעם האחרונה נמלטה המתלוננת מפני המשיב לתחנת משטרה וכאשר היתה שם התקשר המשיב ואיים עליה "אני יודע איפה את ולא כדאי לך שאני אבוא, תחזרי לבית". כן איים כי יהרוג אותה ואת הילדים. המשיב נעצר ונחקר בידי חוקר משטרה ותוך כדי חקירה סירב לענות על שאלה, קם מכסאו בעט בו ואיים על החוקר. לאחר מכן קרע את ההודעה שנגבתה ממנו ונשך את אחד השוטרים שהיה במקום. בימ"ש השלום הורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי הורה לשחררו בערובה. הערר נתקבל.
ב. למשיב הרשעות קודמות רבות בעבירות אלימות, תקיפות, הפרעות לשוטר ועוד והוא מסוכן לציבור ככלל ובמיוחד לבת זוגו ולילדיו. מי שעושה כמעשי העותר, אין לדעת מה הוא עלול לעשות מחר, שהרי אין הוא שולט על יצריו ועל מעשיו. אין פלא שבימ"ש השלום הורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים בשל הסכנה לשלומם של בני משפחתו, ואשר להתנהגותו של המשיב בתחנת המשטרה קבע בימ"ש השלום כי זו מלמדת שיש חשש כי ישבש הליכי משפט. קשה להבין על שום מה החליט ביהמ"ש המחוזי לקבל את עררו של המשיב. אכן, המתלוננת הופיעה בביהמ"ש המחוזי ואמרה "אני לא חוששת ממישהו", אך הוסיפה בהמשך אחד כי אין היא חוששת ממישהו "כאן באולם ביהמ"ש". גם לו אמרה אחרת, גם אז היה מקום להתייחס בחשדנות רבה לדבריה, שהרי כולנו מכירים נשים מוכות החוזרות בהן מתלונותיהן נוכח פני ביהמ"ש. סוף דבר, להגנה על הציבור, ובעיקר על בני משפחתו של המשיב, עליו לשהות במעצר עד תום ההליכים.

(בפני: השופט חשין. עו"ד יהודה ליבליין לעוררת, עו"ד זאהי אסכנדר למשיב. 14.9.98).

בש"פ 5705/98 - אריה פשרל ואבי יוספשוילי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העוררים הועמדו לדין בעבירות של התפרצות לבית עסק וגניבה ובימ"ש השלום קבע שאין תשתית ראוייה למעצרם עד תום ההליכים. עררה של המדינה לביהמ"ש המחוזי נתקבל והם נעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ב. העוררים נראו משוטטים בצוותא בסביבת מקום הפריצה שעות שבני אדם מן הישוב דרכם לנום את תנומת הלילה - בשעה 3 לפנות בוקר - ולאחר מכן נראו רצים יחדיו ובידי שניים מהם שקים. הם השליכו את השקים תוך כדי מרוצה ומסתבר כי נמצא בהם שלל שנגנב מחנות שנפרצה במקום. די באלה כדי לקיים את התנאי של ראיות לכאורה להוכחת האשמה.
ג. אלא שעבירות פריצה וגניבה אינן פוקדות עצמן עם העבירות ה"חמורות" המעלות חזקה כי שחרור הנאשם יסכן את בטחון הציבור. השאלה היא אם לעניין העוררים קיים יסוד סביר לחשש כי השחרור עלול להביא לאחת מאותן רעות המנויות בסעיף 21(א)(1)(א) או (ב) לחוק. כשמעיינים ברשימת הרשעותיהם הקודמות עולה כי אכן מהווים הם סכנה לבטחון הציבור אם יהלכו חופשיים בשוק. לעורר הראשון רשימת הרשעות שהחלה בשנת 72 ובהן עבירות רבות של פריצות וגניבות ואף תלויים ועומדים נגדו תיקים אחדים בעבירות רכוש וכן תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של שנה. גם לעורר השני רשימה של הרשעות לא קצרה.
ד. כללם של דברים: במהלך הדברים הרגיל, עבירת הפריצה כשלעצמה אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים. לא כך דין בעניינם של העוררים שהרי כל אחד מהן הוכיח עצמו "כשור נגח" ושחרורם עלול להביא אותם לעשות את הרעות המנויות בסעיף 21(א) הנ"ל. על ביהמ"ש להגן על הציבור מפני אנשים כעוררים.

(בפני: השופט חשין. עוה"ד ירון בן יוסף ושי נודל לעוררים, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 17.9.98).

בש"פ 5612/98 - דיאב אבראהים נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (אינוס)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

א. העורר הואשם בעבירה של אינוס וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים, לאחר שקבע כי קיימות ראיות לכאורה לזיהויו של העורר כמי שאנס את המתלוננת. הסניגור טוען כי עבירת האינוס אינה נמנית עם העבירות "החמורות" המנויות בסעיף 21(א) לחסד"פ, כך שלא קמה חזקה כי קיים יסוד סביר לחשש שהעורר יסכן את בטחונו של הציבור. לטענתו, עבירת האינוס אינה "עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות..." כלשונו של סעיף 21(א) (1)(ג)(4) לחוק. אכן, אומר הסניגור, כל אינוס הינו עבירה שנעשתה באלימות ואולם החוק מדבר "באלימות חמורה או באכזריות" ואין די באלימות גרידא. הערר נדחה.
ב. ראשית, חומר הראיות מגלה כי האינוס שבוצע במתלוננת בוצע "באלימות חמורה". שנית, והוא עיקר: אינוסו של אדם, כל אינוס באשר אינוס הוא, הינו מעשה הנעשה "באכזריות" כהוראת החוק. חדירה בכח לגופו של אדם הינו מעשה משפיל הכרוך באכזריות. אמנם כן, יש מעשי אונס "קשים מאוד" ויש "קשים", אך מעשי אונס שאינם "קשים מאוד" ואינם "קשים" לא ידענו מה הם. במקרה מתאים יכול נאשם לטעון כי בנסיבות המיוחדות ועל אף קיום חזקת סיכון אין הוא מסוכן כדי מעצר עד תום ההליכים,
ואולם הנטל הוא על הנאשם ובמקרים חריגים אפשר שיעלה בידו לייסד את גירסתו. בענייננו, חזקת הסיכון על עומדה היא עומדת, ולא עלה בידי העורר להפריך אותה או להחליש אותה.

(בפני: השופט חשין. עו"ד סנאללה לעורר, עו"ד חובב ארצי למשיבה. 15.9.98).

ע.פ. 4516/98 - מדינת ישראל נגד סמיח אבו סלימאן

*קולת העונש (סחר בסמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

בגין הרשעתו בעבירות של סיוע לסחר בסמים והחזקת סמים, ועוד שני כתבי אישום בגין נשיאת נשק ותקיפת שוטרים, גזר ביהמ"ש המחוזי למשיב מאסר על תנאי של 30 חודשים וכן צו מבחן לתקופה של שנתיים. הערעור על קולת העונש נתקבל. ענשו של המשיב נגזר בגדר עיסקת טיעון שבה הודיעה המדינה שתדרוש מאסר לתקופה של 3 שנים ואילו המשיב היה רשאי לטעון באופן חפשי לעונש. העונש החריג שהושת על המשיב, נבע מצפיית ביהמ"ש המחוזי שהמשיב יתחיל לעלות על מסלול שיקום וביהמ"ש הביע תקווה שהמשיב ימצא כוחות נפש להתמודד עם הקשיים. מסתבר שתקוותו של השופט נכזבה ומתוך תסקיר משלים שהוגש ברור שאין המשיב מגלה כל מוטיבציה טיפולית. יתירה מזו, תלוי ועומד נגד המשיב כתב אישום בשל עבירות של סחר בסמים, שבעטיו הוא עצור עד לגמר ההליכים, עובדה שלא היתה קיימת עת ניתן גזר הדין, כאשר דובר על מעצר בשל עבירה שפרטיה לא ניתנו. בכל הנסיבות יש לקבל את ערעור המדינה ולהעמיד את ענשו של המשיב על שנתיים וחצי מאסר בפועל וחצי שנה מאסר על תנאי.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, אילן. עו"ד גב' רקפת (סיגל) מוהר למערערת, עוה"ד שי נודל וירון בן יוסף למשיב. 24.9.98).

רע"א 5300/98 - נצח לימיטד ואח' נגד רמקיד בע"מ ואח'

*צו מניעה זמני נגד פעולות במקרקעין משותפים וסירוב לדחות תביעה על הסף (הבקשה נדחתה).

במקרקעין שהם בבעלות משותפת במושע קיימת מחלוקת בשאלה אם עבודות פיתוח הנעשות ע"י המבקשות, נעשות בשטחן הן, לפי הסדרים ומפות ששורטטו ובהן חלוקת השטח בין הבעלים השונים. המשיבות הגישו תובענה נגד המבקשים וביהמ"ש נתן צו מניעה זמני המונע בעד המבקשות לעשות כל פעולה במקרקעין. כמו כן דחה ביהמ"ש בקשת המבקשים לדחות את התובענה על הסף. הבקשה לרשות ערעור על שתי ההחלטות נדחתה.
בשלב זה אין מקום להתערב בצו מניעה זמני המיועד למנוע שינוי במצב המקרקעין ע"י אחד, בשטח הנטען כי הוא שייך לאחר. תכליתו של הצו לשמור על סטטוס-קוו. כל עוד לא לובנה המחלוקת בדבר זיהוי השטח של המבקשים רשאי היה ביהמ"ש להשתמש בשיקול דעתו ולהיענות לבקשה להענקת צו מניעה זמני. הוא הדין בעניין דחיית הבקשה לסילוק התביעה על הסף. סילוק תביעה על הסף הוא סעד דרסטי שאיננו מוענק על נקלה. הערכאה הראשונה היא הקובעת לפי שיקול דעתה אם יש מקום לסילוק על הסף לפני שהיה למתדיין יומו בביהמ"ש.

(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 28.9.98).

ע.פ. 233/97 - מדינת ישראל נגד זוהיר אחמד

*קולת העונש (שוד) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

בשל הרשעתו בביצוע שני מעשי שוד בנסיבות מחמירות, שימוש ברכב ללא רשות, גניבה מרכב, נהיגה בפסילה, תקיפה, החזקת סמים וכיוצא באלה עבירות, נדון המשיב ל-4 שנים מאסר בפועל וכן הופעל
מאסר על תנאי של ששה חודשים, מחציתם בחופף ומחציתם במצטבר. נוסף על כך הטיל ביהמ"ש על המשיב מאסר על תנאי של 20 חודשים ופסילה לנהיגה לתקופה של 10 שנים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
רשימת הרשעותיו הקודמות של המשיב וטיבן של העבירות שעבר ונסיבותיהן מצדיקות החמרה בעונש. באחד ממקרי השוד נכנס המשיב למכונית מזדמנת, הצמיד סכין לבנו של הנהג ושדד מהנהג סכום של 10 ש"ח באיום שיהרוג את בנו. במקרה אחר שדד סכום מנהג אחר, ולאחר מכן ברח עם רכבו. בעבר כבר ניתנו למשיב הזדמנויות אך הוא לא ניצל אותן. אין להקל ראש גם בעבירות הנוספות שבהן הורשע המשיב, הכוללות עבירות סמים, התפרצות וגניבה של טלויזיה ווידיאו ומכירתם וסחיטה באיומים. ביהמ"ש נתן כנראה משקל לעובדה שהמשיב ביצע את העבירות כשהוא מכור לסמים וכי בשלב מסויים נראה הדבר שחל שינוי לטובה בהתנהגותו. אך מתברר שאין למשיב כל מוטיבציה לטיפול, וכי אינו כשר לקשר טיפולי עם שירות המבחן ולא עלה על דרך החזרה למוטב. רק משום שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין עם הנאשם בערעור המדינה, יועמד ענשו של המשיב על מאסר בפועל לתקופה של 5 שנים וחצי וכן עונש המאסר על תנאי שהופעל יהיה כולו מצטבר. כל העונשים האחרים שפסק ביהמ"ש המחוזי יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, אילן. עו"ד גב' אורלי מור-אל למערערת, עו"ד וליד חלילה למשיב. 24.9.98).

בש"פ 5897/98 - אבנרי בזק ואבגוריאנץ סטניסלב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (חטיפת נערות, אינוסן ומכירתן לזנות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העוררים מואשמים בקשירת קשר, יחד עם אחרים שטרם נתפסו, לחטוף נערות לשם מכירתן לעיסוק בזנות. כתב האישום מבוסס על הודעותיהן של שתי מתלוננות. האחת טוענת כי העוררים פיתו אותה לעלות לחדר במלון בטבריה, כלאו אותה, והובילו אותה בעל כורחה ותחת איומי סכין לתל אביב לחדר במלון אלכסנדר והודיעו לה כי הם מתעתדים למכור אותה לעבוד בזנות לגורם זה או אחר. באותו מעמד נאנסה המתלוננת פעמיים ע"י שני אנשים שונים. העורר הראשון שהה בחדר סמוך ולא עשה דבר למניעת האונס. המתלוננת נשארה כלואה בחדר במשך ימים אחדים ולאחר מכן הועברה לדירה אחרת שם נכלאה תחת השגחת העוררים. בשלב כלשהו הצליחה המתלוננת, יחד עם אשה נוספת, היא המתלוננת השניה, לברוח מהדירה ומידיהם של העוררים. המתלוננת השניה עברה גם היא, על פי הודעתה, מסכת יסורים דומה לאחר שנחטפה ונאנסה. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי יש ראיות לכאורה נגד העוררים וכי מעורבותם של האחרים בפרשה חמורה זו איננה מפחיתה מחומרת המעשים המיוחסים לעוררים. בהתחשב בנסיבות הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים. הערר נדחה.
מחומר הראיות לכאורה עולה כי העוררים נטלו חלק ממשי ופעיל בחטיפתן ובכליאתן של המתלוננות, ולא כפי שטוענת הסניגוריה כי העוררים לא היו עבריינים עיקריים בפרשה. זאת ועוד, מתוך התשתית הראייתית עולה חשש מפני הישנות המעשים. גם העובדה שחלק מן העבריינים בפרשה זו טרם נתפסו וזהותם אף לא ידועה למשטרה מגדילה את החשש מפני האפשרות לשיבוש הליכי חקירה. היעדר עבר פלילי לעוררים אינו יכול לפעול לטובתם בנסיבות חמורות אלה.

(בפני: השופט אנגלרד. 28.9.98).

בש"פ 5625/98 - סרגי מרדכייב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (נסיון אינוס ע"י נהג מונית) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר היה נהג מונית כ-6 ימים ובמהלך עבודתו הסיע במוניתו את המתלוננת, הוא לא עצר כאשר ביקשה ממנו לעצור, הסיעה למקום שהסיעה, ושם עצר, את המונית, והחל לתקוף את המתלוננת תוך נסיון לאנוס אותה. לאחר מאבק של כ-20 דקות הצליחה המתלוננת להימלט מן המונית. התביעה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי אומר בהחלטתו "ההחלטה אם להותיר את הנאשם במעצר במתקן כליאה או לבחור בחלופת מעצר שהיא מעצר בית, אינה פשוטה". בסופו של דבר החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. אין לומר כי ההחלטה אם לעצור את העורר "אינה פשוטה" שכן ההכרעה היא פשוטה: אדם כעורר מהווה סכנה לציבור, ויש להגן על הציבור מפניו ומפני שכמותו. העורר הוכיח עצמו כמי שאינו יכול או אינו רוצה לשלוט בייצרו, ונשים בישראל זכאיות כי בתי המשפט יעשו את המירב והמיטב כדי להגן עליהן מפני אלה שאינם יכולים או אינם רוצים לשלוט ביצריהם. נסיבותיו האישיות של העורר אינן רלבנטיות כלל. הדאגה נתונה - בראש ובראשונה - לאותן נשים חסרות מגן כנגד אנשים כעורר, אנשים הנשלטים בידי היצר ואין הם שולטים ביצר. עם זאת יש להעיר, כי המשיב עצור כבר כחודשיים וטרם נקבע מועד לשמיעת משפטו. אם לא יתחיל המשפט כעבור שלשה חודשים מאז הגשת כתב האישום יהיה העורר זכאי לבקש עיון חוזר.

(בפני: השופט חשין. עו"ד גלעד לעורר. 18.9.98).

בש"פ 5306/98 - אשרף אלרג'בי נגד מדינת ישראל

*החלטת בימ"ש לעצור עד תום ההליכים נאשם בעבירות גניבת רכב שהיה משוחרר בערבות והורשע ע"י ביהמ"ש (הערר נדחה).

העורר הואשם יחד עם אחר בעבירות של פירוק רכב וכניסה לישראל בניגוד לחוק. תחילה נעצר יחד עם השני עד תום ההליכים אך לאחר מכן הורה ביהמ"ש המחוזי על שחרורו של העורר בערובה בנימוק שאין די ראיות לכאורה נגדו. שותפו של העורר נשאר במעצר. בינתיים, באוגוסט 98, ניתנה הכרעת הדין המרשיעה את העורר ואת שותפו וגזר הדין טרם ניתן. מיד לאחר ההרשעה נתבקש ביהמ"ש המחוזי להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביהמ"ש נענה לבקשה בנימוק שבינתיים הורשע העורר בכל אותן עבירות שהורשע בהן שותפו לאישום הנתון במעצר מתחילת המשפט ואין מקום להבחין ביניהם. בגדר שיקוליה הביאה השופטת את העובדה שהעורר מתגורר בחברון, וכי עתה, לאחר ההרשעה, ובעת ההמתנה לגזר הדין, קיים חשש ממשי שיימלט מאימת הדין. הערר נדחה. קיימת עילת מעצר נגד העורר, והוא שוחרר בתחילת ההליך, רק עקב השיקול של דיות הראיות. עתה, בהתחשב בכך שהעורר כבר הורשע ובסיכוי שגזר הדין יינתן בקרוב, אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר. טענותיו של הסניגור, שהגיש ערעור על ההרשעה מחמת פגם בהליכים, יתבררו בערעור אם וכאשר יוגש.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד ג. שוכרי לעורר, עו"ד י. ליבליין למשיבה. 10.9.98).

בש"פ 5407/98 - סמיר אבו דבוס נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בנסיון לשוד והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו כאשר ניסה לשדוד את המתלונן, גובה כספים עבור חברת פז גז, בחניון פז גז. העורר ידע את ימי גביית הכספים ומסלול הנסיעה של המתלונן, כי שימש בעצמו בעבר כעוזר נהג בחברה. כשהגיע המתלונן ברכבו לחניון תפסו העורר
בשערותיו, ריסס את פניו בגז מדמיע וניסה להגיע לתיק הכסף שבמכונית. השוטרים שארבו במקום התגברו על התנהגות העורר ועצרו אותו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, כי קיימת עילת מעצר וכי אין להסתפק בחלופת מעצר והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
אכן, קיימות ראיות לכאורה נגד העורר וכן קיימת עילת מעצר. עם זאת, בנסיבות העניין, ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות קביעת חלופות מעצר מתאימות. העורר הינו אמנם אזרח ירדני הנמצא בישראל מכח אישור זמני, עובדה שיש בה בדרך כלל כדי להצביע על חשש לאפשרות הימלטות מן הדין, אך בנסיבות המקרה, כשהעורר נשוי לאשה ישראלית שיש לה משפחה המתגוררת בישראל, ניתן להבטיח את החשש להימלטות מן הדין באמצעים חלופיים. לעורר אין עבר פלילי ולטענתו מדובר באירוע נקודתי בודד שבוצע על רקע מצוקה נפשית אליה נקלע. ביהמ"ש המחוזי יבדוק את חלופות המעצר שיועלו בפניו.

(בפני: השופטת בייניש. עו"ד בלאל בטאח לעורר, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 17.9.98).

ע.א. 6498/96 - אלפסי ברוריה נגד היועץ המשפטי לממשלה

*קיום צוואה שאין בה תאריך אך אמיתותה הוכחה (הערעור נתקבל).

ביהמ"ש המחוזי סירב לאשר צוואתו של המנוח מן הטעם שאין בה תאריך. הערעור על כך נתקבל. כל היורשים על פי דין קיבלו הודעות על הערעור ונראה שאף אחד מהם אינו מתנגד לקיום הצוואה. לפנינו מקרה "נקי" של צוואה בעדים שאינה נושאת תאריך. הרשם סבר, אנוס על פי גזירת הדין, שאין בכוחו לקיים את הצוואה, אעפ"י שלא היה לו ספק באמיתותה, בהסתמך על הלכת ביהמ"ש העליון בד.נ. 40/80 (פד"י ל"ו(3) 701). אך אין הנדון דומה לראייה. הרי נאמר שם בפסק הרוב שאין לסטות מהלכת ע.א. 869/75 (פד"י ל"ב(1) 98), ככל שהדבר מתייחס לצוואה בעדים. על כן הוחלט לקבל את הערעור ולקיים את הצוואה על אף שאינה נושאת תאריך משום שאמיתותה הוכחה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אנגלרד, אילן. עו"ד עמית מור למערערת, עו"ד צבי קויש למשיב. 24.9.98).

בג"צ 5511/98 - היועץ המשפטי לממשלה נגד ועדת השחרורים וישראל לדרמן

*שחרור מוקדם ע"י ועדת השחרורים (העתירה נתקבלה).

ועדת השחרורים החליטה לשחרר שחרור מוקדם את ישראל לדרמן. עתירה נגד החלטה זו נתקבלה והעניין הוחזר לוועדת השחרורים להשלמת הטיעון והראיות בפניה ולמתן החלטה חדשה מנומקת. שומה היה על ועדת השחרורים לשקול את כל הנסיבות שיש בהן להשפיע על ההחלטה אם לשחרר את לדרמן שחרור מוקדם. צודקת המדינה כי היעדרה של חוות דעת מטעם גורמי הבטחון אודות מסוכנותו אין בה כשלעצמה כדי להכריע את הכף. השיקולים ששומה היה על ועדת השחרורים לשקול הם שיקולים ציבוריים ושיקולים אינדיבידואליים. היה עליה לשקול את טיב ההרשעות הקודמות שנרשמו לחובת המערער (גרימת מותו של אדם שבעטייה נדון ל-10 שנות מאסר ושוחרר מריצוי העונש כבר לאחר 3 שנים) ואת תוכן הרשעתו האחרת בעבירה בעלת גוון אידיאולוגי. היה עליה להתייחס לתכנם של הכרוזים שנתפסו ברשותו של המשיב, וגם לעובדה שהמשיב עצמו, להבדיל מפרקליטו, לא הביע חרטה בפני הוועדה. מנגד מותר לוועדה להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המשיב ורק לאחר שיקול כל הנסיבות להגיע לכלל מסקנה אם המשיב ראוי שתינתן לו הזדמנות נוספת.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, אנגלרד. עו"ד גב' יוכי גנסין לעותר, עו"ד ברוך בן יוסף ללדרמן. 20.9.98).

ע.פ. 4524/98 - מרדכי ביטון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער שדד קופאית בבנק תוך שאיים עליה בחפץ דמוי אקדח, הורשע בעבירת שוד ונדון ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. למערער, כבן 27, אין עבר פלילי, ואת העבירה הנוכחית תירץ בקשיים כספיים עקב פיטוריו מעבודתו. שירות המבחן סבור כי למערער אישיות בלתי בשלה, שהוא מתקשה להתמודד עם קשיים ועל כן נכשל בעבירה. לדעת השירות שליחתו למאסר עלולה לגרום להתדרדרות במצבו. על כן המליץ השירות להעמיד את מאסרו של המערער על 6 חודשים בעבודות שירות. הערעור נדחה.
עבירות שוד מן הסוג הנדון הפכו לתופעה נפוצה ומדאיגה. העונש המוטל על מבצע עבירות כאלה חייב להביא בחשבון את צרכי ההגנה על שלומו ובטחונו של הציבור והרתעת עבריינים בכח. חולשת אישיותו של המערער אינה מידה נדירה בקרב המתפתים לבצע עבירות כאלה. את העבר הנקי של המערער, הודאתו וחרטתו, כבר הביא ביהמ"ש בחשבון בקביעת תקופת מאסרו.

(בפני השופטים: מצא, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד משה מרוז למערער, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 24.8.98).

ע.פ. 4211/98 - יהודה ניסן נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הועמד לדין בעבירה של הריגה בנסיעה פזיזה, באשר גרם למותו של קטין במעבר חצייה. הקטין עמד בפתח המעבר יחד עם שניים אחרים והמערער נסע במהירות של 77 קמ"ש בכביש עירוני ופגע בקטין לאחר שזה חצה 2/3 מן הכביש. בעיסקת טיעון הודה המערער בעובדות והאישום הוחלף מהריגה לגרימת מוות ברשלנות. בעיסקה הוסכם כי המאסר בפועל שיוטל על המערער יהיה ל-6 חודשים וירוצה בעבודת שירות ובנוסף לכך 3 שנים מאסר על תנאי ופסילה למשך 6 שנים. ביהמ"ש המחוזי הבהיר למערער כי הסכם הטיעון אינו מחייב אותו ולאחר שניתח את צורת נהיגתו של המערער הגיע למסקנה שאין בעונש שהוסכם כדי לבטא את החומרה שבחוסר הזהירות שגילה המערער וגזר לו 9 חודשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן פסילה כמוסכם. הערעור נדחה.
מותו של הקטין נגרם בשל כך, שהמערער לא התאים את מהירות נסיעתו לסיכון הממשי והמוחשי, שהקטין, שעמד בפתח מעבר החצייה עם עוד שניים, יכנס למסלול נסיעתו. טיבה של התרומה שתרמה המהירות לאירוע האסון המחריד, מתחייבת מן העובדה שהקטין חצה, כאמור, 2/3 מן הכביש לפני שנפגע. במצב דברים זה רשאי היה ביהמ"ש לסטות מהסכם הטיעון. אכן, ככלל, ביהמ"ש מכבד הסכמים של עיסקת טיעון גם כשההסכם אינו לרוחו כל עוד זה נמצא במתחם הסבירות. ההסכמה שלא יוטל על המערער מאסר לריצוי בפועל חרגה בנסיבות המקרה ממתחם הסבירות. יצויין כי ב"כ המדינה הסתייגה בטיעונה בערעור מעיסקת הטיעון, וראתה בה כשל של התביעה.