רע"א 5971/95 - עובד לוי... בע"מ ואח' נגד ימין שמחון ואח'
*פגיעה מקריסת תקרה תוך כדי יציקת בטון ממערבל המופעל ע"י משאית כ"תאונת דרכים" למרות שהיתה גם חבלה במזיד בתומכות של התקרה(מחוזי י-ם - ע.א. 74/95 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. התובע ופועלים נוספים עסקו ביציקת גג. הבטון ליציקת הגג הוזרם ממערבל בטון, שהיה מותקן על גבי משאית והופעל ע"י המנוע של המשאית, אל תוך משאבת בטון שאף היא היתה מותקנת על גבי המשאית, ומשם, באמצעות זרוע המשאבה שבסופה צינור גמיש המוחזק בידי עובד, זרם הבטון אל הגג. בשלב הסופי של היציקה קרס הגג. לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי היו ניסור או חבלה בתומכות של הגג, ככל הנראה במזיד, אולם לא היתה הסכמה שהפגיעה בתומכות היא זו שגרמה באופן בלעדי להתמוטטות. שתי הערכאות הקודמות היו תמימות דעים כי המשאית - משאבה הינה "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים וכי השימוש שנעשה במשאבה היה שימוש ייעודי ברכב, שייעודו היה להוביל את המשאבה ממקום למקום. השאלה שבה חלקו שתי הערכאות היא שאלת הקשר הסיבתי בין השימוש ברכב לבין התאונה, או במילים אחרות "האם התאונה אירעה עקב השימוש ברכב המנועי". בימ"ש השלום קבע כי התאונה קרתה עקב צירוף שני גורמים: חבלה או תקלה במערכת התומכות של התקרה ושפיכת הבטון באמצעות פעולת המשאבה ועל כן יש לראות את האירוע כתאונת דרכים, ואילו ביהמ"ש המחוזי קבע כי התקרה קרסה עקב חבלה בזדון של ניסור התומכות ובכך נותק הקשר הסיבתי בין פריקת הבטון לבין קריסת הגג, שכן התאונה אירעה עקב "גורם זר מתערב". בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. צדקו שתי הערכאות דלמטה כי המשאית - משאבה הינה "רכב מנועי" וכי השימוש שנעשה במשאבה היה שימוש ייעודי ברכב. זאת משום שהרכב ממלא אחרי שני התנאים של "רכב הנע בכח מכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש את התחבורה הייבשתית". המשאבה מורכבת על המשאית ומהווה חלק אינטגרלי ממנה והיא מופעלת ע"י מנוע משאית, כך שהמשאית היא רכב מנועי לכל הדעות. אך גם אילו גרסנו שאין היא "רכב מנועי", בגדר ההגדרה הבסיסית, היתה היא באה בגדר ההגדרה המרבה על דרך של ה"לרבות" בחוק המרבה סוגי רכב נוספים וביניהם מכונה הכשירה לנוע בכח מכני בכביש.
ג. אשר לשאלה אם מדובר ב"שימוש ברכב מנועי" - גם התשובה לכך היא חיובית. "שימוש ברכב מנועי" הוא פעולה הקשורה לייעודו הרגיל והטבעי של הרכב. שימוש עיקרי ושימוש לוואי שניהם בגדר שימוש הם. השימוש העיקרי אינו חייב להיות לתחבורה, די בכך שמעצם טיבו משמש הרכב לעבודות עזר או לטעינה ופריקה. טעינה ופריקה של מטען כשרכב עומד מהוות "שימוש ברכב מנועי" הן לפי המבחן הייעודי והן לפי המבחן התעבורתי. בענייננו הפעלת הרכב לא היתה למטרות תחבורה ולא היתה בגדר הסיכון התחבורתי, אולם התאונה נגרמה שעה שהרכב, שהוא בעל ייעוד דו תכליתי ומשמש הן להעברת המשאבה ממקום למקום והן לפריקה של החומר המועבר ע"י המשאבה, הופעל להגשמת ייעודו הלא תחבורתי. שימוש כזה הוא "שימוש ברכב מנועי".
ד. המחלוקת בין שתי הערכאות היתה האם שני גורמים - הפריקה והחבלה בתומכות - חברו יחד בגרימת ההתמוטטות, או רק גורם אחד - ניסור התומכות - גרם לה. כל סיכון הנופל לגדר כל אחד משימושי הלוואי של הרכב, מהווה גורם ממשי לתאונה. השימוש ברכב איננו צריך להיות הגורם היחיד או המרכזי בגרימת האירוע. די בכך אם הוא אחד הגורמים שגרמו לו. בהצטרף מספר גורמים המביאים לאירוע, אין חשיבות לכך שאחד מהם - בענייננו התקלה בתומכות - נגרם במזיד, ובלבד שהגורם האחר,
השימוש ברכב, היה אף הוא גורם ממשי לתאונה. עולה מהראיות כי פעלו כאן שני גורמים - חבלה בתומכות ויציקה על הגג תוך שימוש ברכב דו תכליתי לייעודו הטבעי. בהיעדר נתונים לקבוע את חלקו של כל אחד מן הגורמים, ומשלא ניתן לקבוע שהזרמת הבטון היא גורם זניח, יש לקבוע כי שניהם מהווים גורמים ממשיים להתמוטטות, וכי השניים חברו יחדיו לגרימת התוצאה. עובדה זו מביאה את האירוע לגדר תאונת דרכים.
(בפני השופטים: גב' שטרסברג-כהן, טירקל, י. גולדברג. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. עו"ד ח. קליר למערערים, עוה"ד ע. קרינסקי וי. רבינוביץ למשיבים. 28.9.98).
ע.א. 3825/93 - אבינועם ומרים רכס נגד רחל רכס
*הכרעה בשאלה אם קשיש שהעביר דירה ללא תמורה לאשתו השניה היה כשיר לפעולה(הערעור נדחה).
א. המנוח, ברוך רכס, והמשיבה נישאו בשנת 68 ולשניהם היו אלה נישואים שניים. בני הזוג התגוררו בדירה שהיתה רשומה בבעלות שניהם בחלקים שווים (להלן: הדירה). במרץ 74 ערך המנוח צוואה בה ציווה את כל רכושו למערערים, ילדיו מנישואיו הראשונים, ולמשיבה נתן רשות להתגורר בדירה כל ימי חייה. בפברואר 90 מכר המנוח ללא תמורה את זכויותיו בדירה למשיבה ובמרץ 90 נרשם חלקו של המנוח ע"ש המשיבה בלשכת רישום המקרקעין. באוקטובר 90 הכריז ביהמ"ש על המנוח שהוא "פסול דין" ומינה את המערער ואת המשיבה להיות אפוטרופסים על גופו ועל רכושו. כעבור שבוע הגיש המערער תביעה לביהמ"ש המחוזי בה ביקש להצהיר כי העברת זכויותיו של המנוח בדירה למשיבה "בטלה ומבוטלת" באשר בעת העברת הדירה לא היה המנוח כשיר לשום פעולה משפטית, מחמת דמנציה מסוג אלצהיימר. ביהמ"ש המחוזי קבע במאי 93 כי "בזמן שהמנוח חתם על המסמכים להעברת בעלותו במחצית הדירה הנ"ל לנתבעת [המשיבה] הוא היה מסוגל להבין את מהות העיסקה" ועל כן דחה את התביעה. הערעור נדחה.
ב. מטעם המערערים העידו שני רופאים וכן המערער שאף הוא רופא, שכולם מומחים בתחום הנוירולוגיה, שחיוו דעתם על מצבו של המנוח בתקופה שבה העביר את זכויותיו בדירה למשיבה. מעדויות אלה עולה שהמנוח לא היה מסוגל לנהל את ענייניו ולהביע דעתו לגבי מצבו. מטעם המשיבה העידו שלשה פקידים של בנק הפועלים על פעולות שונות שעשה המנוח בבנק והוראות שנתן בתקופה שבין אוקטובר 89 לאוגוסט 90 וכן העידה המשיבה על ביקוריו השבועיים של המנוח בחוג לציור שבו השתתף בחודשים ינואר מרץ 90 והתנהגותו בבית באותו עת. כן העיד מטעמה עוה"ד שביצע את העיסקה ולדבריו "המנוח דיבר לעניין, ענה תשובות ענייניות לשאלותי ככל אדם רגיל ונורמלי בגילו והוא הבין היטב במה מדובר ועל אלו מסמכים הוא חותם". רופא פסיכיאטר שהעיד מטעם המשיבה עיין בחוות הדעת ובעדויות העדים שהעידו בביהמ"ש ובעדויות העדים ובחוות דעתו תמך בעמדת המשיבה.
ג. למעשה, ההכרעה במחלוקת שלפנינו היא עובדתית גרידא ובמוקדה השאלה איזו כת של עדים היה על ביהמ"ש להעדיף. האם שגה ביהמ"ש בכך שסבר שעדיף לסמוך על "מראה עיניים" של עדי המשיבה על פני חוות הדעת המקצועיות, והאם שגה בכך שקבע כי מחלת הדמינציה מסוג אלצהיימר התפתחה אצל המנוח בצורה "איטית וזחלנית" וכי היו לו "ימים או אף שעות טובות". התשובה היא שהיה לביהמ"ש המחוזי על מה שיסמוך כאשר העדיף את עדויות עדי הראייה שצפו במנוח, עקבו אחרי פעולותיו ושמעו את שיחו ושיגו, על פני חוות הדעת של המומחים שמטבע הדברים גם אינן
יכולות לשלול מכל וכל את המסקנות העולות מדברי עדי הראיה. בוודאי שהיה יסוד לקביעתו בדבר הימים והשעות שבהם היתה דעתו של המנוח צלולה ובוודאי שאין מקום להתערב באמון שנתן ביהמ"ש בעדותו של עוה"ד. ביהמ"ש קבע שאין ראיות בדבר השפעה בלתי הוגנת וכי בכך שהמנוח העביר את הבעלות במחצית הדירה ע"ש האשה היה גילוי של הכרת תודה מצד המנוח כלפיה על טיפולה בו בסבלו. כיוון שכך אין צורך לדון בטענות המשפטיות שהועלו בדבר התוצאות של הכרזת המנוח פסול דין, יסודות עילת העושק וכיוצא באלה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, קדמי, טירקל. החלטה - השופט טירקל, הוסיף השופט קדמי. 1.9.98).
בש"פ 5286/98 - אריה שלי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירת אינוס. *חזקת מסוכנות בעבירת אינוס(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בכך כי הסיע את המתלוננת על גבי אופנועו לפארק אשכול ושם, על גבי שולחן, ביצע בה מעשה סדום. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה מעצר העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי נעתר לכך. הסניגורית טענה תחילה שאין ראיות לכאורה נגד העורר, אך לאחר מכן הסכימה כי על פי מידת הראיות הנדרשת בשלב זה של ההליך, אין לומר שאין די ראיות, שכן די בגירסת המתלוננת אם תעמוד במבחן החקירה הנגדית, כדי להביא להרשעת העורר. עם זאת טענה כי אין סיכון נשקף מן העורר אם ישוחרר בתנאים של חלופת מעצר. לטענתה מדובר באדם בן 28 שאין בעברו הרשעות פליליות ובשלב שלאחר תום החקירה ולפני המעצר עד תום ההליכים היה העורר משוחרר משך 10 ימים ולא עשה כל נסיון להשפיע על המתלוננת בקשר לעדותה בפרשה. הערר נדחה.
ב. בענייננו קמה עילת מעצר בשל חזקת המסוכנות שנקבעה בהוראת סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחסד"פ. לפי עדות המתלוננת השתמש העורר נגדה בכח ולא שעה אל תחנוניה לחדול ממעשיו. הוא הפעיל אלימות נגד המתלוננת מעבר לכך שככלל יש במעשה של אינוס, כשלעצמו, יסוד של אלימות. בעבירה מן הסוג האמור, כשההליכים כולם תלויים בעדות של מתלוננת שכבר התנסתה באלימותו של העורר, אף החשש להשפעה על עדותה הוא סיכון טבוע, ומטעם זה על ביהמ"ש לעשות הכל כדי לאפשר למתלוננת להעיד נגד הנאשם ללא חשש מפני לחץ או נסיון הדחה. העובדה שהעורר היה משוחרר מספר ימים עשוייה לשמש שיקול בהחלטה על מעצר עד תום ההליכים, אך רק זה אחד השיקולים שיש להביאו בחשבון, על רקע סוג העבירה, נסיבות ביצועה ומיהות העדים האמורים להעיד נגד הנאשם. בנסיבות דנן גובר השיקול של החשש הן לשלום המתלוננת והן להבטחת עדותה, על פני המסקנה הנלמדת מכך שהעורר עמד בתנאי השחרור בתקופה שהמתין לבירור הבקשה למעצרו עד תום ההליכים. העורר יוכל לפנות בבקשה לעיון מחדש לאחר עדותה של המתלוננת.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד גב' אסתר בר ציון לעורר, עו"ד דוד פורר למשיבה. 1.9.98).
בש"פ 5140/98 - ויטלי בורקוש נגד מדינת ישראל
*שחרור ממעצר עד תום ההליכים באשר לראיות הנסיבתיות ניתן למצוא הסבר שאינו מצביע על אשמת הנאשמים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
א. העורר הואשם ביחד עם אחד בשם שמעון גרובמן המכונה סנצ'יק (להלן: סנצ'יק) ברציחתו של נתן סגנובסקי (להלן: המנוח). מחומר החקירה עולה כי סנצ'יק הסתכסך עם המנוח בשל סירובו לשלם למנוח כספים שהלה תבע ממנו. באחד הימים, בשעה 10 לערך, פגש המנוח בסנצ'יק ובעורר בטיילת בבת ים והתנהל ויכוח קולני בין העורר
למנוח בעניין חובו של סנצ'יק. כתום הוויכוח נכנסו סנצ'יק והעורר למכוניתו של סנצ'יק ועזבו את המקום, בעוד המנוח עזב את המקום במכוניתו של אחד ויקטור שולייקין. כעבור שעה נפגשו המנוח וסנצ'יק ביישוב אזור וזמן קצר לאחר מכן חזר סנצ'יק לבת ים במכוניתו של ויקטור כשחלונה מנופץ ובה גופתו של המנוח שנורה למוות. סנצ'יק מסר את הרכב והגופה לשולייקין והלה הוביל את הגופה לבית חולים. לפי גירסת התביעה נכח העורר בפגישה באזור בין המנוח לבין סנצ'יק והיה שותף לרצח. זאת למדה התביעה מעובדות נסיבתיות שונות. ביהמ"ש המחוזי סבר כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות לצורך מעצרו של העורר והורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
ב. הראיות עליהן הסתמך ביהמ"ש המחוזי מספיקות - ואף זאת בדוחק, לנוכח היעדר ראייה המוכיחה כי העורר עזב בזמן הרלבנטי את העיר בת ים - להעברת נטל הבאת הראיות על העורר מכח סעיף 158 לחסד"פ. אולם, כידוע, בראיות המספיקות להעברת נטל הבאת הראיות אין די כדי לשמש ראיות לכאורה לעניין מעצר עד תום ההליכים. הראיות לצורך סעיף 158 מתקיימות אם באה בפני ביהמ"ש ראייה כלשהי, ואפילו דלה ובסיסית, להוכחת יסוד מרכזי של העבירה, ובלבד שהראיות אינן מופרכות, כך ששום שופט בר דעת לא היה נותן בהן אמון. ואילו ראיות לכאורה הדרושות לצורך שלילת חירותו של אדם, חייבות להיות בעלות עוצמה מספקת להוכחת אשמתו מעבר לכל ספק סביר. ההרשעה על סמך ראיות נסיבתיות אפשרית רק אם נשללת כל "היפותיזה סבירה" המתיישבת עם חפותו של הנאשם. בענייננו, ניתן להעלות על הדעת הסברים היפותטיים שונים המתיישבים עם חפותו של העורר מעבירת הרצח שיוחסה לו. על פי חומר הראיות לא קיים סיכוי סביר כי יעלה בידי התביעה להוכיח את אשמת העורר מעבר לכל ספק סביר. אפשר כי במהלך המשפט יושלמו החללים בראיות, אך כל עוד הראיות חסרות אין לפגוע בחירותו של העורר. לפיכך ישוחרר מן המעצר בערבות.
(בפני: השופטת דורנר. עוה"ד ציון אמיר ושי וולשטיין לעורר, עו"ד גב' נאוה הורביץ למשיבה. 8.9.98).
רע"א 4003/98 - כלל חברה לביטוח בע"מ נגד שירלי הורוביץ ואח'
*דחיית בקשה לצרף את המוסד לביטוח לאומי כצד בתביעת נזיקין עקב תאונת דרכים(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת ביקשה לצרף לתיק בו היא נתבעת לשלם פיצויים לנפגעת תאונת דרכים, את המוסד לביטוח לאומי כנתבע או כצד שלישי. המל"ל הכיר בתביעת הנפגעת ומשלם לה גימלאות. המבקשת סבורה כי על המל"ל לשאת בהוצאות אישפוזה של הנפגעת במרכז הרפואי "חורב" שקופת חולים חדלה לשאת בהן והמבקשת נושאת בהוצאות אלה. ביהמ"ש המחוזי התבטא באחת מהחלטותיו באמרו כי "על ב"כ התובעת להמשיך ולעשות כל מאמץ כדי להשיג כיסוי של התשלום הזה אם מקופת חולים או מאת המל"ל אשר נראה כי לכל הדעות חייבים לכסות זאת. במידת הצורך, אם יתעוררו קשיים בנדון זה, אפשר שביהמ"ש יצרפם כבעל דין ויורה למוסדות אלה הוראות מתאימות". מכאן שלדעת המבקשת היה מקום להרשות צירוף המל"ל כצד ואילו ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת הצירוף. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. כיסוי האישפוז ע"י המל"ל הוא אמנם עניינו של המזיק ככל שהדבר נוגע לחיובו הוא בכיסוי אותן הוצאות, אלא שנושא כיסוי הוצאות אלה, אמור לעלות במסגרת בקשה לתשלום תכוף או במהלך ההוכחות בתביעה עצמה, שאז יתברר אם על המזיק לשאת בהוצאות אלה אם לאו. אם הנפגע יכול היה לקבל הוצאות או שירותים אלה ונמנע מלמצות את זכותו, מנוכה הסכום מהפיצויים המגיעים לו או שלא יפסק לו מלכתחילה. גם אם יחוייב המזיק בהוצאות אלה והוא סבור כי יש לו עילה לתבוע החזר מהמל"ל
או מקופת חולים, אין הדרך לערכאות סגורה בפניו אף שיכול ותתעורר השאלה אם הסמכות היא לביהמ"ש האזרחי הרגיל.
ג. על כל פנים, אין להעמיס על תביעותיהם של נפגעים, תביעה של חברת הביטוח נגד מוסדות כלשהם שלדעתה צריכים על פי דין ליטול חלק בשיקום, סיעוד וכיוצא באלה שירותים או הוצאות, הכרוכות בטיפול בנפגע. הנפגע זכאי להיפצות על נזקו מהמזיק וזכאי לקבל ממנו את מלוא נזקיו בניכוי מה שקיבל מהמל"ל. הוא חייב למצות את זכותו במל"ל ואם אינו עושה כן, אין הוא מפוצה בגין מה שהיה זכאי לו ולא ביקש לקבל. כל אלה יכולים להתברר בראיות במהלך הדיון המשפטי ולא בהכרח ע"י צירוף המל"ל כצד לתביעת הנפגע.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 9.9.98).
בש"פ 5284/98 - צאלח אלמוגרבי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (רצח)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם בכך כי ביוני 97 קשר יחד עם שניים אחרים קשר לגרום למותו של אדם בשם עלי אבו ג'עפר (להלן: עלי). בעקבות הקשר נסעו השלשה ברכב ברחוב יוספטל בלוד, כשהם מזויינים באקדח. הם נסעו לעברו של עלי שנהג ברכב אחר והתנגשו ברכבו מספר פעמים. לאחר שירד עלי מהרכב בו נסע, ירו בו וגרמו למותו. שני הרכבים שהיו מעורבים באירוע נתפסו ע"י המשטרה. השמשה הקדמית של הרכב שבו נסעו, על פי הנטען, העורר ושני שותפיו לקשר, נמצאה שבורה בצידה הימיני. על שברי השמשה נמצאה חתיכה של ריקמה. בבדיקת .D.N.Aשנערכה, הורכב פרופיל גנטי של הריקמה. כמו כן נמצאה טביעת אצבע על החלון האחורי של הרכב. לאחר כשנה מיום הרצח איתרה המשטרה את העורר וחקרה אותו בנוגע לחלקו בפרשה. העורר לא הכחיש שנסע יחד עם האחרים ברכב, אך הכחיש שהיה שם בעת הרצח וכן הכחיש כי נפצע בעת שהיה ברכב. טביעת האצבע שנתגלתה ברכב התבררה כטביעת אצבעו של העורר. לאחר שהעורר סירב ליתן בדיקת דם או רוק, השיגה המשטרה דגימת רוק מבדל סיגריה שעישן העורר ועל פי שתי חוות דעת שהוגשו קיימת התאמה גנטית בין דגימת הרוק לבין הריקמה שנמצאה ברכב.
ב. ביהמ"ש המחוזי לא ראה בטביעת האצבע של העורר ראייה לכאורה להוכחת האישומים נגדו, בהתחשב בעובדה שהעורר לא הכחיש כי השתמש ברכב, להבדיל מהכחשתו שהיה ברכב בעת הרצח. עם זאת מצא השופט כי יש בתוצאות הבדיקה של ה- ,.D.N.Aבצירוף הכחשת העורר כי נפצע ברכב, וסירובו ליתן בדיקת דם או רוק, כדי לבסס ראיות לכאורה נגדו לביצוע המעשים המיוחסים לו. הערר נדחה.
ג. העורר טען כי אין בתוצאות בדיקת ה- .D.N.Aכדי לבסס ממצא לחובתו, וזאת בהתחשב בפגמים מסויימים שחלו בהליך ביצוע הבדיקה. טענה זו אין לקבל. בשלב של בקשה למעצר עד תום ההליכים אין ביהמ"ש בוחן את הראיות באותן אמות מידה בהן נבחנות הראיות בסיומו של ההליך המשפטי. השאלה הנשאלת בשלב זה של הדיון הינה האם בידי התביעה ראיות המבססות פוטנציאל ראייתי נגד הנאשם. ראיות כאמור הינן ראיות גולמיות, המקימות סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט, תוך בחינתן בחקירות שיערכו הצדדים, ולאחר קביעת אמינות ומשקל, יובילו לקביעת אשמתו של הנאשם. חוות הדעת שהוגשו קושרות בין העורר לבין הריקמה שנמצאה ברכב בניגוד להכחשת העורר שלא נפגע בעת ששהה ברכב. חוות הדעת מהוות ראייה נסיבתית בעלת משקל ממשי והן נראות על פניהן כמהימנות. משנמצא כי העורר נפצע בעת היותו ברכב, רכב שהיה מעורב בהתנגשות עם הרכב בו נהג המנוח לפני הרצחו, וההתנגשות
היתה חלק מהאירוע העברייני הכולל, שהסתיים ברציחתו של עלי, ניתן לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר.
ד. הסניגור טוען לחילופין כי יש להסתפק בחלופת מעצר בהתחשב בעובדה שלעורר אין עבר פלילי וכי מאז ביצוע העבירה לפני כשנה היה חופשי ולא ביצע עבירה כלשהי. גם טענה זו יש לדחות. אין בנימוקים האמורים כדי להכריע את הכף לעניין סתירת חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי ולעניין קביעת חלופת מעצר במקרה דנן. נסיבות המקרה, במיוחד הפעולה בצוותא של מספר אנשים והדרך בה בוצע הרצח, מצביעות על רמת סיכון גבוהה לבטחונו של הציבור ועל כן אין מקום לשנות מהחלטת השופט שלא להסתפק בחלופת מעצר.
(בפני: השופטת בייניש. עו"ד משה מרוז לעורר, עו"ד גב' דפנה ביינוול למשיבה. 6.9.98).
ע.א. 6414/97 - דן כהן נגד קופת חולים הכללית
*פיצויים בגין רשלנות רפואית(מחוזי ת"א - ת.א. 557/94 - הערעור נתקבל בחלקו).
א. המערער תבע את המשיבה בגין התרשלות רפואית שהתבטאה באיבחון מאוחר של מצבו הרפואי של עמוד השידרה הצווארי של המערער. כתוצאה מכך נגרם למערער נזק ניכר, והוא נותר נכה לצמיתות בשיעור של %86. עיקרו של הנזק הוא בחולשה ניכרת של 4 הגפיים אשר כתוצאה מכך נפגע, בין היתר, כושר הניידות של המערער. הוא אינו מסוגל ללכת למרחקים והליכתו היא בצליעה. גם ביתר פעולות היומיום הוגבל המערער. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמשיבה חבה כלפיו בנזיקין בגין התרשלות רפואית וקבע את סכומי הפיצויים. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. אין עילה להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי שלפיה הפגיעה בכושר ההשתכרות של המערער בעבר ובעתיד היא בסכום של 120,000 ש"ח, שכן גם אחרי שנגרמה למערער הנכות האמורה הוא המשיך וממשיך לנהל קיוסק שניהל גם קודם לכן. גם ביתר טענות המערער אין עילה להתערבות, פרט לשני עניינים.
ג. בהתחשב בנכותו רכש המערער מכונית בה נוהג בנו המסייע לו. על פי תחשיב של מומחה עולה החלפתו והחזקתו של הרכב, בהנחה של נסיעה ברכב כ-1,000 ק"מ לחודש, לכ-204,000 ש"ח. ביהמ"ש פסק למערער פיצוי בגין ניידות 25,000 ש"ח בסברו כי צרכי הניידות של המערער מצומצמים ביותר. בפריט זה קפץ ביהמ"ש ידו והסכום שצריך לפסוק גדול יותר. מוגבלותו של המערער בניידות מגיעה כדי %80 ובנסיבות אלה רכישת הרכב בו יוכל לנסוע לצרכיו היא סבירה. מאידך, יש לקחת בחשבון שהשימוש במכונית יהיה גם לצרכים משפחתיים שאינם של המערער עצמו, וכן הוצאות נסיעה שהיו נגרמות למערער גם לולא נכותו. לפיכך יש לפסוק בפריט זה פיצוי של 100,000 ש"ח במקום 25,000 ש"ח.
ד. גם הסכום שנפסק בגין עזרת צד שלישי בשיעור של 120,000 ש"ח לעבר ולעתיד הוא נמוך. מדובר בתקופה של 7 שנים בעבר ותקופה של כ-23 שנים בעתיד (ביום פסה"ד היה המערער בן 57 שנים ותוחלת חייו, על פי לוחות סטיסטיים, עמדה על כ-23 שנים נוספות). כך שגם בפריט זה יש להעלות את שיעור הפיצוי ולהעמידו בדרך של אומדן על 200,000 ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד רן שקד למערער, עו"ד א. טל למשיבה. 14.10.98).
ע.א. 70/96 - אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד סיגלית אסרף ואח'
*פיצויים לנפגעת תאונת דרכים כאשר כשנתיים לאחר הפגיעה הוכרה כנכה לפי חוק הנכים(הערעור נדחה בעיקרו).
א. המשיבה נפגעה באפריל 87, בהיותה חיילת, בתאונת דרכים. במועד קרות התאונה לא היתה לה זכות תביעה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) הואיל ולא נפגעה עקב השירות בצה"ל. בפברואר 88 פורסם חוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד) שקבע כי חייל שנפגע בתקופת שירותו, אפילו אם הפגיעה לא היתה עקב שירותו, זכאי, בהתקיים תנאים מסויימים, לקבל תגמולים לפי חוק הנכים. קצין התגמולים אישר לתובעת תגמולים מתחילת ספטמבר 89 והתובעת מקבלת תגמולים אלה. המחלוקת בין הצדדים כללה את השאלה אם זכאית התובעת לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לאור זאת שהחל מתאריך מסויים הוחלט שהיא זכאית לתגמולים לפי חוק הנכים. טענת המערערת היתה שלא עומדת לתובעת זכות כזו בכלל, ואילו טענת התובעת היתה שהיא זכאית לקבל פיצוי לפי חוק הפיצויים לגבי התקופה בה לא היתה זכאית לקבל תגמולים לפי חוק התגמולים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת התובעת לעניין זה. לאחר שהחליט כאמור הסכימו הצדדים לכך שביהמ"ש יפסוק את הפיצויים על דרך הפשרה לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים בכפוף לתנאים מסויימים. על יסוד הסכמה זו קבע ביהמ"ש את הפיצויים שישולמו לתובעת בסכום כולל של כ-120,000 ש"ח. המערערת מערערת על עצם חיובה בתשלום פיצויים לתובעת ולחילופין על שיעור הפיצויים. הערעור על החיוב נדחה ועל שיעור הפיצויים נתקבל בשני פריטים.
ב. לעניין עצם החיוב בתשלום הפיצויים - צדק ביהמ"ש המחוזי כי לא נשללה זכותה של התובעת לפיצוי לפי חוק הפיצויים עבור התקופה עד כניסת חוק התגמולים לתוקף וההכרה על פיו בזכותה לגימלאות.
ג. אשר לגובה הפיצויים - ביהמ"ש התבקש לפסוק על דרך הפשרה, ובעניין זה נטייתו של ביהמ"ש לערעורים תהיה שלא להתערב בפסק דינה של הערכאה הראשונה. עם זאת יש להתערב בענייננו בשני נושאים. האחד - עקב טעות לא ניכה ביהמ"ש מס הכנסה מחישוב הפסד השתכרות כדרישת חוק הפיצויים וגם ב"כ המשיבים הסכים שבעניין זה טעה ביהמ"ש המחוזי. השני, ביהמ"ש קבע שמגיע לתובעת סכום של 15,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני כאשר הסכום נקבע על יסוד שהותה של התובעת בבית הבראה צבאי משך 76 ימים. בקביעת סכום זה סטה ביהמ"ש מהחלטה קודמת שלו ועל כן יש לבטלו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד י. מלמן למערערת, עו"ד י. יונגר למשיבים. 14.10.98).
ע.א. 2873/98 - חנית חן קטינה ואח' נגד האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל
*פיצויים בגין רשלנות רפואית(הערעור נדחה).
א. המערערת הראשונה, ילידת מרץ 87, (להלן: המערערת), נפגעה במוחה עקב רשלנות רפואית, וכתוצאה מכך נותרה נכה בשיעור %100 לצמיתות. נכות זו כוללת, בין היתר, פיגור שכלי עמוק. בתביעה שהוגשה בשעתו על ידי המערערים לביהמ"ש המחוזי בירושלים נפסקו למערערת פיצויים בגין נזקיה. ביהמ"ש קבע כי טובתה של המערערת היא שתימצא במוסד ולא בבית הוריה. בהתאם לכך, חוייב המזיק באותה תביעה לפצות את המערערת בהתחשב בהוצאות החזקתה במוסד בסכום של כ-6,000 ש"ח לחודש, להבדיל
מהוצאות החזקתה בבית ההורים אשר הינם בשיעור גדול בהרבה. אותו פס"ד אושר ע"י ביהמ"ש העליון.
ב. לאחר מכן פנו המערערים לביהמ"ש המחוזי בבקשה שהמערערת תוחזק בבית הוריה ולא במוסד. בעניין זה, טענו המערערים, הושגה הסכמה בין פקיד סעד ראשי ופקידת הסעד וכן מנהלת הפנימיה על העברת המערערת לבית הוריה לתקופת נסיון של ששה חודשים. המערערים ביקשו שביהמ"ש יתן הוראות בדבר שהיית המערערת בבית הוריה וכן שיתן הוראות המאשרות שימוש בכספי הפיצויים של המערערת לעניין ההוצאות הדרושות לשם החזקת המערערת בבית הוריה. מדובר בהוצאה חד פעמית בסכום של כ-54,000 ש"ח ובתשלום חודשי של 17,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו כי טובת המערערת היא שתהיה במוסד ולא בבית הוריה, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי בתיק הנזיקין. עוד הדגיש ביהמ"ש את העלות הגבוהה של החזקת המערערת בבית הוריה ובהקשר זה ציין שלהורים אין מקורות כספיים משלהם והתכנית להחזקת המערערת בביתם בנוייה על ניצול כספי הפיצויים, שיספיקו להחזקת המערערת במשך 6-5 שנים, בעוד ותוחלת חייה היא לתקופה ארוכה יותר. הערעור נדחה.
ג. המערערים טוענים שלביהמ"ש המחוזי לא היתה סמכות שלא לקיים החלטה של ועדת האבחון לפי חוק הסעד (טיפול במפגרים) בדבר העברת המערערת לבית הוריה וכי למשיב לא היה מעמד בדין בעתירה. טענות אלה יש לדחות. ראשית, בהיות המערערת קטינה, נתונה לביהמ"ש המחוזי סמכות לדון בעניין, ולב"כ היועץ המשפטי מוקנית סמכות להתייצב ולטעון בפניו. שנית, לא ברור כלל שקיימת החלטה של ועדת האבחון להעביר את המערערת, אף לתקופת נסיון, לבית הוריה. לגופו של עניין, הנתונים, טובתה של המערערת והיעדר הכיסוי הכספי להחזקתה בבית ההורים, הצדיקו את התוצאה שאליה הגיע ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד עמוס גבעון למערערים, עו"ד אוקסלהנדר למשיב. 13.10.98).
ע.א. 5662/97 - אמתי ויס נגד איתן חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער, יליד מרץ 62, נפגע בשתי תאונות דרכים והמשיבה חבה בפיצויו על נזקיו בתאונות אלה. נקבעה לו נכות בשיעור של %14.5. לתובע היתה נכות קודמת, ללא קשר לתאונות הנדונות, בשיעור %10 לצמיתות, ומטעם זה ראה ביהמ"ש לנכון לקבוע שהנכות של המערער כתוצאה מהתאונה היא בשיעור %13 בלבד. כן קבע ביהמ"ש את סכום הפיצויים בפרטי הנזק השונים. הערעור נדחה בעיקרו. ביהמ"ש המחוזי טעה בכך שהפחית משיעור הנכות את הנכות הקודמת. לעניין הנזק הלא ממוני, יש לזקוף את מלוא הנכות הרפואית אשר נגרמה עקב התאונה, ללא הפחתה כלשהי בגין נכות קודמת. לפיכך היה מקום לקבוע את שיעור הנזק הלא ממוני בסכום של 22,700 ש"ח במקום 20,300 ש"ח. הטענה העיקרית של המערער היא על כך שלא נפסקו לו פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות על פי חישוב קונבנציונאלי, כששיעור הנכות משמש מודד להפסד זה. על יסוד דברי המומחה הרפואי בתחום האורטופדי, יכול היה ביהמ"ש לצאת מהנחה כי הנכות בה לקה המערער אינה גורעת ממשית מכושר השתכרותו כמנהל סניף בנק. בנסיבות אלה היה רשאי לפסוק פיצוי בגין הפסד כושר השתכרות בדרך אמדן גלובלי בשיעור של 80,000 ש"ח ואין להתערב בכך. בכל יתר
הטענות אין עילה להתערב. בהתחשב בכך שעיקר טענותיו של המערער נדחו ישא המערער בהוצאות המשיבה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, טירקל. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' מירה וולף למערער, עו"ד מ. ורבה למשיבה. 13.10.98).
בג"צ 4344/98 - ד"ר אלכסנדר קורנסקו-קורן נגד לשכת עורכי הדין מחוז הדרום
*בקשה להורות ללשכת עוה"ד להעביר לבימ"ש פרוטוקול דיון בביה"ד המשמעתי. *עתירה מוקדמת (העתירה נדחתה).
העותר הגיש ללשכת עוה"ד תלונה נגד עו"ד ובעקבות התלונה הוגשה קובלנה לביה"ד נגד אותו עו"ד. ביום שנקבע לדיון בקובלנה הודה עוה"ד בעובדות האישומים נגדו ובעקבות זאת בוטלה שמיעת העדויות, לרבות עדותו של העותר. כתוצאה מתקלה בלתי ברורה לא נתן ביה"ד המשמעתי את הכרעת הדין מיד לאחר ההודאה, ועקב כך נקבע דיון מיוחד למתן הכרעת דין וגזר דין ב-27.10.98. בעתירתו מבקש העותר כי לשכת עורכי הדין תיידע אותו בנוגע להחלטה המשמעתית בעניינו של עוה"ד, כי ביה"ד המשמעתי יחייב את עוה"ד להשיב לו סכום כספי כלשהו, וכי פרוטוקול הדיון בביה"ד המשמעתי יועבר לביהמ"ש לתביעות קטנות בבאר שבע שם מתנהלת תביעה שהגיש העותר. העתירה נדחתה.
את שתי הבקשות הראשונות של העותר יש לדחות על הסף בהיותן מוקדמות מדי. לא ניתן ליידעו בדבר החלטה שטרם נתקבלה וממילא גם לא ניתן להתייחס כלל לשאלת השבת הכספים ע"י עוה"ד. אשר לבקשה השלישית - על פי סעיף 67א לחוק לשכת עוה"ד ניתן להעביר את תיק ביה"ד המשמעתי לבימ"ש אזרחי רק מכח הוראה מפורשת של ביהמ"ש האזרחי לביה"ד המשמעתי. מכאן, שעל מנת להשיג את מבוקשו, על העותר לפנות בעניין זה לביהמ"ש לתביעות קטנות, וזה ישקול אם לצוות על ביה"ד המשמעתי להעביר אליו את פרוטוקול הדיון.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, גב' בייניש. 23.8.98).
רע"א 3293/98 - אליקים הררי, עו"ד ואח' נגד יהודית לחמן
*סעד זמני הזהה לתובענה לסעד הסופי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
בהמרצת פתיחה שהגישה המשיבה נגד המבקשים נתבקש, בין השאר, פס"ד למתן חשבונות בחשבונות בנקאיים, שבהם לפי הטענה מוחזקים בנאמנות כספים של המשיבה ובעלה המנוח. בגדר התובענה ניתנו צווים שונים. באחד מן הצווים הורחב היקפו של צו קודם והמבקש חוייב למסור בתצהיר את כל המידע שבידיו בנוגע לחשבון בנקאי מסויים. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
מדובר בסעד זמני כאשר הסעד זהה לעתירה למתן חשבונות בתיק העיקרי. לפיכך לא היה ביהמ"ש רשאי להעניק סעד זה למשיבה כסעד זמני ועל ביהמ"ש יהיה להתייחס לסעד זה לגופו כשיבוא לתת את פסק דינו הסופי.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד דוד וידר למבקשים, עו"ד אמיר רוזנברג למשיבה. 27.8.98).
רע"פ 26/97 - חיים לקס נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר עקב הגשת בקשה לחנינה (בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר - הבקשה נדחתה).
המבקש נדון ל-3 חודשי מאסר בפועל, המצטברים לתשעה חודשי מאסר על תנאי שהופעלו נגדו. הפעלת עונש המאסר נדחה מיוני לאוגוסט ועתה הוגשה בקשה נוספת לעיכוב והטעם היחיד הוא בקשת חנינה שנשלחה לנשיא. הבקשה נדחתה. הגשת בקשת חנינה איננה מספקת כדי להצדיק עיכוב
ביצוע העונש, אלא במקרים נדירים ויוצאים מן הכלל ובענייננו אין נסיבות מיוחדות שנתחדשו מאז ניתנה דחיית הביצוע הקודמת. תקופת המאסר הקצרה יחסית אף היא איננה עילה המצדיקה דחייה כאשר מדובר בהמתנה לחנינה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' דורנר, גב' בייניש. עו"ד דניאל רזומוב למבקש, עו"ד גב' נאוה בן אור למשיבה. 20.8.98).
בג"צ 3400/98 - אילנה בן עזרא, עו"ד נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*דחיית עתירה להתערב בהחלטות ביניים של ביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
העותרת היתה היועצת המשפטית של מרכז ההשקעות ולאחר שעבדה בתפקיד זה כ-10 שנים פוטרה מעבודתה. היא הגישה תובענה לביה"ד האיזורי לעבודה וטענה כי פיטוריה נעשו שלא כדין ואין להם תוקף. הדיון בפני ביה"ד האיזורי התמשך על פני ישיבות רבות ובמהלך הדיון הגישה העותרת בקשות רבות לביה"ד בקשר לסדרי הדין ודיני הראיות ואלה נדחו בחלקן. על דחיית אותן בקשות ביקשה מביה"ד הארצי לעבודה רשות לערער וביה"ד דחה את הבקשות. על כך הגישה העותרת את עתירתה לבג"צ. העתירה נדחתה.
על פי ההלכה המקובלת אין בג"צ נוהג להתערב בפסקי דין של ביה"ד הארצי לעבודה אלא אם נפלה בפסה"ד טעות משפטית מהותית והצדק דורש התערבות של בג"צ. אם כך לגבי פסקי דין של ביה"ד הארצי לעבודה, קל וחומר שכך לגבי החלטות ביניים של ביה"ד הארצי לעבודה, ובן בנו של קל וחומר לגבי החלטות ביניים של ביה"ד האיזורי לעבודה בעניינים של סדר דין ודיני ראיות. כנגד החלטות כאלה של ביה"ד האיזורי ניתן לבקש רשות ערעור לביה"ד הארצי לעבודה ואם הוא דוחה את הבקשה אין בכך כדי לפתוח את השער לבג"צ שידון בערעור על החלטת ביניים של ביה"ד האיזורי לעבודה. יתכן מקרה יוצא מן הכלל בו בג"צ יראה לנכון להתערב גם בהחלטות ביניים של ביה"ד הארצי לעבודה אך אין זה המקרה שלפנינו.
(בפני השופטים המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, זמיר. 27.9.98).
ע.פ. 5568/98 - פלונים נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי קבע, בין השאר, סדר לשמיעת הנאשמים כעדים במשפטם, וזאת בטרם ניתנה החלטה במשפט הזוטא שלהם. הסניגור טען כי יש בכך כדי להביא לפסילת השופטים, שהרי גיבשו עמדתם לעניין הזוטא בטרם נתנו החלטה בנושא. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה. אין בקביעת הסידורים לשמיעת העדים כדי להצביע על דעה קדומה בעניין הזוטא. עם זאת, צודק הסניגור בדבריו כי מבקש הוא לדעת ההחלטה במשפט הזוטא בטרם ייעץ ללקוחותיו בעניין העדתם. כך שאת הערעור יש לדחות, אך עם זאת ראוי לו לביהמ"ש לשקול אם לא נכון הוא להמתין באשר להעדת המערערים עד להחלטה במשפט הזוטא.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יורם רם למערערים, עו"ד גב' רבקה לוי-גולדברג למשיבה. 14.9.98).
ע.פ. 4629/98 - מופיד שאפע נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת אשה ע"י בעלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בעקבות דין ודברים בין בני הזוג תקף המערער את אשתו, היכה אותה וגרם לה לחבלה. על סמך הודאתו הורשע המערער בגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובאיומים כלפי אשתו ונדון לשנה מאסר בפועל ולשנה מאסר על תנאי. הסניגור טוען כי המעשה נשוא ההרשאה היה חריג מבחינת התנהגותו של המערער בדרך כלל, שכן יחסיו עם המתלוננת עד למעשה וכן מאז שחרורו
מן המעצר, שבו היה נתון בשל תחילת החקירה, היו תקינים. כן הוברר שבשיחות שהיו לבני הזוג עם שירות המבחן, הדגישו השניים כי שיקמו את יחסיהם וכי ייגרם נזק למסגרת המשפחתית אם המערער יידון למאסר. הערעור נדחה.
למערער הרשעות קודמות אחדות ובכללן שתיים בעבירות אלימות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עבירות האלימות בתוך המשפחה מעסיקות את בתי המשפט יותר ויותר והמערער לא רק תקף וחבל באשתו אלא גם זנח אותה ולא הגיש לה לאחר מכן עזרה. שיקולי ביהמ"ש שיקפו מדיניות עונשית ראוייה. גם אם המתלוננת מחלה למערער על הפגיעה החמורה בה, הרי בשים לב לחומרת המעשה משקלה של מחילה זו איננו יכול להכריע את הכף.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, אילן. עו"ד ששון בר עוז למערער, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 1.9.98).
בש"פ 5832/98 - מדינת ישראל נגד יעקב שלוש
*הארכת מעצר חמישית לפי סעיף 62 לחסד"פ (רצח) (בקשה חמישית להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירה של רצח והמדינה מבקשת, זו הפעם החמישית, להאריך את המעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ. כבר בבקשה הראשונה להארכת המעצר ציין ביהמ"ש העליון כי משפט הרצח מתנהל בקצב שאינו משביע רצון. בינתיים הסתיימה פרשת התביעה ותקלות רבות אירעו בעת פרשת ההגנה, ובחלקן בשל בקשות הסניגוריה לביטול ישיבות מחמת אי התייצבות עדי ההגנה ומחמת סיבות אחרות ובחלקן מטעמים התלויים בביהמ"ש. כרגע קבועה תזכורת לסוף חודש ספטמבר ומקווים כי פרשת ההגנה סוף סוף תסתיים ויוגשו הסיכומים ותינתן הכרעת הדין. הבקשה נתקבלה.
אכן, גם באישום של רצח אין להחזיק נאשם במעצר, על תנאיו הקשים, ללא הגבלת זמן. במקרה הנדון תרמו כל המעורבים לעיכובים בניהול המשפט והשאלה היא אם לאחר איזון כל השיקולים, ניתן עוד להצדיק את המשך המעצר. מצד אחד עומדת עבירה חמורה מכל ועבר מכביד מאד של המשיב ומן הצד האחר זכותו של נאשם שלא יהיה קרבן של עינוי דין. בנסיבות המקרה, עוד מעט קט וכף הזכות תכריע את כף החובה. הדבר היחידי המונע שחרורו של המשיב היא העובדה שפרשת התביעה נגמרה זה מזמן וגם פרשת ההגנה מצריכה לכל היותר מספר מצומצם מאד של ישיבות. מן הטעמים של חשש לסיכון בטחון הציבור ניתן בשלב זה להיעתר לבקשת המדינה ולהאריך את המעצר ב-90 ימים.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד יריב אבן חיים למבקשת, עו"ד דוד זילברמן למשיב. 24.9.98).
בש"פ 5869/98 - מדינת ישראל נגד ברוך בן דוד
*שחרור בערובה (נסיון לרצח) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בנסיון לגרום למותו של אחד אזולאי ע"י הנחת מטען חבלה על אדן חלון חדר השינה בביתו של אזולאי ופיצוצו בעזרת פתיל שצורף אליו. כתוצאה מהפיצוץ נגרם נזק רב לדירה, אך אזולאי לא נפגע משום שהיה אותה עת בחדר אחר. העוררת הציגה בפני ביהמ"ש שורה של ראיות ובכללן הודעתו של מדובב שהוכנס לתאו של המשיב בבית המעצר. לפי הודעה זו התוודה המשיב בפני המדובב שהוא שביצע את הפיצוץ. ההודעה נתמכת בצילומי וידיאו כאשר ברקע נראה המשיב נוטל קופסת סיגריות, מסמן בידו חלון על הקיר, נוטל מצת ומצית בעזרתו פתיל דמיוני. על פי הסברו של המדובב תיאר המשיב בקטע זה כיצד הניח את המטען על אדן החלון וכיצד הדליק את פתיל ההשהייה. ביהמ"ש בחן את הראיות
לכאורה שהוצגו בפניו ואף צפה בקלטת הוידיאו והגיע למסקנה כי "המשיב נראה עושה סימנים שפירושם, אליבא דב"כ המבקשת, (המדינה), תיאור הנחת מטען על אדן החלון. לצערי אין לאל ידי, בשלב זה, מבלי ששמעתי עדויות, לקבוע כי אכן זו משמעות קטעי 'הפנטומימה' שערך המשיב... הקטעים שסומנו... אינם מפלילים את המשיב... ובקשר לעדות המדובב, אמנם בהודעותיו במשטרה יש כדי להפליל את המשיב - אך לא כן בראיות האובייקטיביות (קלטות השמע והוידאו) ולכן אין לאל ידי לקבוע כי יש תשתית ראייתית איתנה לעבירה של נסיון לרצח...". על כן הורה לשחרר את המשיב בערובה. הערר נתקבל.
ביהמ"ש נתפס לכלל טעות כאשר הניח מחד גיסא כי יש בהודעות המדובב כדי להפליל את המשיב, אך מאידך גיסא כי לא כן ב"ראיות האובייקטיביות" קלטות השמע והוידיאו. העקרון הוא כי את התשתית הראייתית יש להסיק ממכלול הראיות, כולל אמרות של מדובב המסביר את תנועותיו ומעשיו של נאשם. אין מקום להבחנה בין "הראיות האובייקטיביות" לבין עדויות אחרות, והכל הוא מערכת ראייתית אחת שמהימנות יסודותיה תקבע בעת השמעתם בביהמ"ש. מתוך צפייה בקלטת הוידיאו עולה שיש בחומר הראיות, כולל ההודעה המסבירה של המדובב, תשתית ראייתית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד אורי כרמל לעוררת, עו"ד גב' אסתר בר ציון למשיב. 24.9.98).
בש"פ 5782/98 - יוסף איבגי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (זיוף שטרות כסף) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בקשירת קשר לבצע פשע, החזקת שטרי כסף מזוייפים, והחזקת חומר לזיוף שטרי כסף והפצתם של השטרות המזוייפים. השאלה העיקרית בערר סבה סביב השאלות אם קיימת עילת מעצר ואם אין אפשרות להסתפק ב"חלופת מעצר". הסניגורית ציינה כי לגבי העבירות האמורות אין החוק יוצר חזקת מסוכנות ומסוכנות כזו אינה קיימת בנסיבות המקרה. טענה זו יש לדחות. מסתבר כי העורר הוכיח את מסוכנותו לבטחון הציבור כשהתמיד בעיסוקו הפלילי חרף העובדה שנתפס ע"י המשטרה. נוסף לכך, בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו, היה תלוי נגדו מאסר על תנאי בשל עבירות רכוש. על כן אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד גב' תרצה קיינן לעורר, עו"ד אלון אינפלד למשיבה. 24.9.98).
בג"צ 6926/97 - איתן פלג, עו"ד נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*החלטה שלא להגיש אישום נגד עתונאי שפרסם ידיעה בלי להגישה לבקורת הצנזורה הצבאית (העתירה נדחתה).
העיתונאי אמנון אברמוביץ, המשיב השני, פירסם בנובמבר 95 בתכנית "יומן השבוע" ידיעה לפיה מר אבישי רביב הינו מקור של שירות הבטחון הכללי, ושהקוד המבצעי להפעלתו הינו "שמפניה". ההודעה שודרה מבלי שהועברה לצנזור הצבאי לבדיקה מוקדמת. למעשה, פורסמו אותה עת באמצעי התקשורת ידיעות שלפיהן רביב הוא סוכן השב"כ. המשטרה חקרה מי מסר את המידע לאברמוביץ וכן את אברמוביץ על עבירה שעבר לכאורה ולבסוף החליט היועץ המשפטי לסגור את התיק בנימוק שאין עניין לציבור בהגשת משפט פלילי. העתירה נדחתה.
טעמיו של היועץ המשפטי לכך היו: ראשית, זהות המדליף לא נתגלתה, ובנסיבות אלה לא נמצא מקום להעמיד את אברמוביץ לדין מה גם שעובדת היותו של רביב סוכן שב"כ פורסמה לפני כן; שנית, אפקט ההרתעה פעל את פעולתו כלפיה העיתונאי, שנחקר תחת אזהרה והתחייב להעביר מראש לצנזור הצבאי כל מקרה של ספק לגבי ידיעה בטחונית.
עניין לנו במקרה שבו הן החלטה להעמיד לדין והן החלטה להימנע מהעמדה לדין הן החלטות סבירות. עניין לנו במדיניות התביעה הצריכה לאזן בכל מקרה בין שיקולים נוגדים ובנסיבות אלה אין לומר שהחלטת היועץ המשפטי היא בלתי סבירה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. העותר לעצמו, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים. 10.9.98).
בג"צ 7727/97 - ישראמקו נגד השר לתשתיות לאומיות
*מחיקת עתירה וחיוב המשיבים בהוצאות (בקשה למחיקת עתירה וחיוב המשיב בהוצאות - הבקשה נתקבלה).
העותרת פנתה ב-30 בדצמבר 97 לבג"צ בבקשה להורות למשיב למנות לאלתר חברים למועצה המייעצת המוקמת על פי חוק הנפט כדי שמספר החברים במועצה לא יפחת ממספר החברים הדרוש לקיום ישיבותיה במניין חוקי. עניינה של העותרת במינויים המיידי של החברים החסרים נבע מכך שביקשה לרשום זכויות שרכשה ברשיון לקידוחי נפט אך בקשתה נדחתה בהיעדר אישור המועצה ואת המועצה אי אפשר לכנס בהיעדר קוורום. לפני שפנתה לבג"צ פנתה העותרת למשיב בבקשה לפעול לאלתר למינוי המועצה אך לא קיבלה תשובה. בג"צ הורה למשיב להשיב ללא דיחוי למכתב של העותרת ולאחר שהעתירה הועברה לדיון בפני הרכב הוצא צו על תנאי ב-4 ביולי 98. כעבור שבוע מונו ע"י המשיב חברים במועצת הנפט ובכך באה העותרת על סיפוקה והגישה בקשה למחיקת העתירה ולחיוב המשיב בהוצאות. הבקשה נתקבלה.
בהתחשב בכך שהבקשה למחיקה הוגשה רק לאחר שניתנו מספר החלטות ע"י ביהמ"ש, ולאחר שהעתירה נשמעה בפני הרכב והוחלט להוציא צו על תנאי, אך בהתחשב גם במאמציו של המשיב למציאת מועמדים מתאימים כדבריו בתשובתו, הוחלט לחייבו בהוצאות העותרת ושכ"ט עו"ד בסכום של 12,000 ש"ח.
(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד א. גודארד לעותרת, עו"ד גב' אורית קורן למשיב. 23.9.98).
בש"פ 4926/98 - סאבי פיצחזאדה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם, ביחד עם אחר, בעבירה של שוד ונעצר עד תום ההליכים. בערר שהגיש הסביר את התנהגותו העבריינית בכך שהתמכר לסמים והצהיר כי החליט להיגמל וביקש כי ישוחרר בתנאים מגבילים שיחייבו אותו להיגמל במוסד גמילה סגור. שירות המבחן הגיש תסקיר מעצר, לבקשת ביהמ"ש העליון, ממנו עולה כי השירות התרשם מרצונו הכן ובקשתו של העורר להיגמל. על כן המליץ לשחררו בתנאי שימצא במוסד גמילה. המדינה התנגדה לשחרור והצביעה על עברו הפלילי החמור של העורר, על חזקת המסוכנות העולה מאופי העבירה ומהותה, ועל כך שהעורר כופר באשמה ושמוסד הגמילה אינו מוסד שמור. הערר נתקבל.
צודק שירות המבחן כי במקרה שבפנינו יש לתת סיכוי לאפשרות שהעורר יגמל וכי הדבר ישרת בוודאי גם את אינטרס הציבור. בקביעת חלופת מעצר בתנאים, ישנו תמיד סיכון מסויים, וכמו בכל חלופת מעצר, גם קיום התנאי שבחלופה זו, היינו שהעורר ישהה במוסד גמילה, מותנה ברצונו של העורר. עם זאת, קביעת חלופה אינה סוגרת את הדרך בפני מעצרו מחדש של העורר אם יפר את תנאי החלופה. לפיכך הוחלט לשחררו בערובה בתנאי שישהה בעמותה מסויימת בקיבוץ לצורך גמילה.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ישראל קליין לעורר, עו"ד גב' שרית טובבין למשיבה. 7.9.98).
רע"א 2092/98 - דליה ומיכאל שפר נגד מנהל מינהל החשמל משרד התשתיות הלאומיות ואח'
*הערכאה המתאימה לתביעת פיצוי מחברת החשמל בעקבות היתר לחברה להכנס למקרקעין (הבקשה נדחתה).
המשיב נתן היתר לחברת החשמל להיכנס למקרקעין של המבקשים לפי סעיף 48 לחוק משק החשמל. בערעור על החלטת המנהל לבימ"ש השלום השיגו המבקשים על צדקת החלטתו של המנהל ליתן לחברה הרשאה להיכנס למקרקעיהם, אך מראשית הדרך הבהירו שעניינם המעשי אינו בביטול ההרשאה, אלא בפסיקת פיצוי בגינה. בימ"ש השלום קבע כי במסגרת ערעור על החלטת המערער מוסמך הוא לאשר את ההחלטה, לבטלה או לאשרה בתנאים, אך הוא אינו מוסמך לפסוק לבעל המקרקעין פיצוי כספי. ביהמ"ש המחוזי דחה ברוב דעות את ערעור המבקשים והערעור על כך נדחה. במסגרת ערעור על החלטת המינהל אכן אין ביהמ"ש מוסמך לפסוק פיצויים. בפני המבקשים פתוחה הדרך לתבוע פיצוי, אם בידם עילה לכך, לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה וכן שמורה זכותם לתבוע פיצוי מחברת חשמל לפי סעיף 50 לחוק משק החשמל בגין נזק שייגרם אם ייגרם למקרקעין.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, אריאל. עו"ד מיכאל שפר למבקשים, עו"ד גב' מיקי חשין למשיב, עו"ד אסף סמואל לחברת החשמל. 23.9.98).
בש"פ 5168/98 - מאיר כהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשורה של מעשי אינוס ואלימות כלפי המתלוננת - שהיא חברתו לחיים. הוא נעצר עד תום ההליכים ובעררו הוא טוען כי עדות המתלוננת, שהיא הראייה היחידה נגדו, אינה מספקת למעצר. לטענתו התלוננה המתלוננת כי אנס אותה כדי להרחיקו מהבית. הסניגור הוסיף וטען כי מקלטת וידיאו בה צילם העורר יחסי מין שקיים מרצון עם המתלוננת, לאחר הגשת התלונה, וכן ממכתבי פיוס שכתבה המתלוננת לעורר, עולה כי לא ניתן לסמוך על עדותה. הערר נדחה.
התופעה של אשה הסובלת במשך שנים ממעשי אלימות ואכזריות מצד בן זוגה מבלי להתלונן, ואף חוזרת ומתפייסת עמו, הינה תופעה אופיינית למצב של התנהגות אלימה במשפחה. על כן, היעדר תלונות מצד המתלוננת במשך שנים, ואף התפייסותה עם העורר, אינם מפחיתים מן המשקל הלכאורי של עדותה, שהוא לעצמו מספיק למעצר. יתירה מזאת, עדותה של המתלוננת נתמכת בראיות אובייקטיביות.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד יוסף עמר לעורר, עו"ד יריב אבן חיים למשיבה. 23.9.98).
ע.א. 4221/98 - רמי וארץ אלמגור ואח' נגד איזורים בניין בע"מ
*עיכוב ביצוע פס"ד שהעניק לתובע סעד שלא ביקש ולא העניק לו את הסעד שביקש (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נתקבלה).
המערערים קנו דירות מהמשיבה וטענתם היתה כי קיימים ליקויים בדירות. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבה לתקן את הליקויים. טענת המערערים היא כי הם לא ביקשו כלל סעד של תיקון הליקויים, אלא פיצויים על נזקים שנגרמו עקב אותם ליקויים. כך שביהמ"ש נתן בידיהם סעד שלא ביקשו ואילו סעד שביקשו לא ניתן להם. בקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד נתקבלה. קשה להבין כיצד ניתן לחייב תובע לקבל סעד שאין הוא חפץ בו כלל. לפיכך הוחלט על עיכוב אותו חלק של פסה"ד המורה על תיקון הליקויים בדירות המערערים.
(בפני: השופט חשין. 18.9.98).