בש"פ 5863/98 ואח' - משה כהן ואח' נגד מדינת ישראל
*אין להאריך מעצר מעבר ל-30 יום לצורך עיון בחומר החקירה ע"י הסניגור גם אם הוא מסכים להארכה אלא אם הונחה בפני ביהמ"ש תשתית כלשהיא לקיומן של ראיות לכאורה(העררים נתקבלו אך מעצר העוררים לא בוטל).
א. ענייננו בחקירה של סחר בינלאומי בסמים, בכמות עצומה, שבו מעורבים, על פי החשד, עשרת העוררים. נגד העוררים הוגש כתב אישום ביום 9.8.98. ביום 12.8.98 התקיימה ישיבה בה ביקשו באי כח העוררים לדחות את הדיון בבקשה למעצר מכיוון שיש חומר רב שעליהם לבדוק. הישיבה נקבעה ליום 16.9.98, וביהמ"ש הורה על מעצר העוררים עד ליום 16.9.98. ביום 16.9.98 התקיים דיון ובו העלה אחד הסניגורים טענה כי על פי סעיף 21(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), אין להאריך את המעצר מעל ל-30 ימים לצורך עיון בחומר החקירה ובאותו תאריך כבר עברה תקופת 30 הימים. הסניגורים ביקשו דחייה נוספת באשר טרם הצליחו לבדוק את כל החומר שבידיהם. הוחלט שהצדדים יגישו סיכומים בכתב ועד מתן החלטה אחרת הורה ביהמ"ש על מעצר המשיבים. על החלטה זו הגישו הסניגורים עררים כאשר הטענה היא שההחלטה על המעצר נעדרת בסיס חוקי, בשל הוראת סעיף 21(ד) הנ"ל.
ב. עם הגשת העררים פנתה המדינה לביהמ"ש המחוזי בנצרת כדי לתקן את הפרוטוקול כך שקביעת המועד ליום 16.9.98 נעשתה תוך הסכמה שנושא 30 הימים לא יועלה כעילה לשחרור ממעצר וביהמ"ש תיקן כך את הפרוטוקול. בסמוך להגשת הבקשה לתיקון הפרוטוקול הגישה המשיבה בקשה לביהמ"ש המחוזי לקביעת דיון על אתר לשמיעת הבקשה למעצר עד תום ההליכים. הדיון בבקשה התקיים ביום 1.10.98 ובאותו דיון הגישה התביעה לביהמ"ש המחוזי סיכום טענותיה בדבר התשתית הראייתית לכאורה. באותה ישיבה החליט ביהמ"ש על הארכת המעצר עד לקבלת החלטה, כדי לאפשר עיון בחומר, וביהמ"ש קבע כי הוא עושה זאת לאחר שכל הצדדים הסכימו שלא תועלה הטענה בדבר חלוף המועד של 30 ימים כאמור בסעיף 21(ד) לחוק. העררים מתייחסים רק להחלטה על הארכת המעצר מיום 16.9.98, ונתקבל, אך אינו מתייחס להחלטה על הארכת המעצר מיום 7.10.98, ובאשר להחלטה זו נקבע שניתנה בסמכות.
ג. סעיף 21(ב) לחוק קובע כי "ביהמ"ש לא ייתן צו מעצר... אלא אם כן נוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה...". סעיף 21(ד) לחוק קובע לאמור "על אף הוראת סעיף קטן (ב) רשאי ביהמ"ש, על פי בקשת הנאשם או סניגורו, לדחות את הדיון, כדי לאפשר... לעיין בחומר החקירה ולצוות שהנאשם יהיה במעצר תקופה שלא תעלה על 30 ימים". בעוד שלפי סעיף קטן (ב) אין להוציא צו מעצר אלא אם יש ראיות לכאורה להוכחת האשמה, הרי לפי הוראת סעיף קטן (ד) עדיין אין צורך בהוכחת קיום ראיות לכאורה, שכן הצדדים טרם השמיעו טענותיהם. ההסדר לפי סעיף קטן (ד) אפשרי רק על פי בקשת הנאשם או סניגורו.
ד. את ההגבלה ל-30 ימים יש לראות על רקע המצב המשפטי שקדם לתיקון החוק בו הוספה הפיסקה (ד). לפי אותו מצב משפטי לא היה ביהמ"ש מוסמך להאריך מעצר על פי בקשת הסניגורים עד לבירור עילת המעצר וההלכה דרשה כי בפני השופט הונחה לפחות "תשתית כלשהי לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה". בהוראת סעיף 21(ד) ויתר המחוקק מצד אחד על תשתית ראייתית כלשהי להוכחת אשמת הנאשם, אך מאידך הגביל את תקופת המעצר ל-30 ימים. השאלה היא אם הסכמת הנאשם להארכת המעצר די בה כדי להסמיך את ביהמ"ש להאריך את המעצר מעל ל-30 הימים הקבועים בסעיף 21(ד) לחוק.
ה. בנסיבות העניין, כאשר מדובר בשלילת חירותו של אדם, יש להעדיף את מצוות המחוקק להגביל את תקופת המעצר "הארעי" בטרם נשמעו הראיות לכאורה ל-30 יום. כך שלא תועיל הסכמת הנאשם או סניגורו להאריך את המעצר מעבר ל-30 הימים כדי
להעניק סמכות לביהמ"ש להארכת מעצר כזו. עם זאת, אין לשלול לחלוטין אפשרות להאריך מעצר "ארעי" מעבר ל-30 ימים. זאת בתנאי שתונח בפני ביהמ"ש תשתית כלשהי לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה כפי שהיה המצב המשפטי לפני התיקון שבו הוסף סעיף 21(ד).
ו. בענייננו, בדיון שהתקיים ביום 16.9.98, עוד לא היתה בפני ביהמ"ש כל תשתית ראייתית בעניין המעצר ועל כן לא היה מוסמך ביהמ"ש להאריך את המעצר עד להחלטה חדשה גם אם ניתנה הסכמת הסניגורים. לעומת זאת, בהחלטה מיום 1.10.98 כבר היתה בפני ביהמ"ש תשתית כלשהי לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ועל כן, כיוון שניתנה הסכמת הסניגורים, היה ביהמ"ש מוסמך להאריך את המעצר.
(בפני: השופט אנגלרד. עוה"ד אביגדור פלדמן, מנחם רובינשטיין, יורם חכם, אריה ליכט ופנחם נוסבאום לעוררים, עו"ד אורי כרמל למשיבה. 6.10.98).
בש"פ 5935/98 - סלטי עלי אברהים נגד מדינת ישראל
*חזקת המסוכנות בדקירות סכין לצורך מעצר עד תום ההליכים(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
א. העורר הואשם כי בא לבית אחותו כשהוא מזויין בסכין ודקר אותה בגבה מספר פעמים. עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצר העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש קבע כי קיימות ראיות לכאורה וכי אין להסתפק בחלופת מעצר. על כן הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר טוען כי ביהמ"ש לא בדק בצורה ראוייה חלופות מעצר אפשרויות וכן הסתמך העורר על תצהיר שמסרה המתלוננת ביוזמת "ועדת סולחה" בו היא מצהירה שאין לה התנגדות כלשהי שהעורר ישוחרר ממעצר וכי אין הוא מהווה סכנה כלשהי על חייה וחיי בני משפחתה. מסתבר שהמתלוננת נחקרה על תצהירה ע"י המשטרה והיא ציינה שאינה יכולה להבטיח שהעורר לא יחזור על מעשיו. הערר נדחה.
ב. נכון כי אין די בחזקת המסוכנות כדי להכריע בשאלה אם ניתן להסתפק ב"חלופת מעצר" ואולם החזקה שקיים יסוד סביר לחשש כי הנאשם יסכן את בטחון הציבור מהווה שיקול בשאלת חלופת מעצר. בענייננו שקל ביהמ"ש את אפשרויות חלופת המעצר ואין להתערב במסקנתו כי העורר מהווה סכנה לא רק למתלוננת ומשפחתה ולעדים אלא גם לציבור. חשש זה מתבסס גם על רקע העבירה שהוא כנראה "כבוד המשפחה". באשר לתצהירה של המתלוננת - לא זו בלבד שהיא עצמה מצהירה כי אינה בטוחה שהעורר לא יתקוף אותה שנית, אלא עצם הפנייה אליה אינה נראית תקינה על פניה. ככלל, גם אם מדובר ב"ועדת סולחה", אין לפנות לעדת תביעה בבקשות לחתימה על תצהירים מעין אלה, שכן פנייה מעין זו עשוייה להקים חשש להשפעה פסולה על עדים.
(בפני: השופט אנגלרד. עו"ד שרקאוי פאיז לעורר, עו"ד יריב אבן חיים למשיבה. 7.10.98).
בש"פ 5767/98 - מדינת ישראל נגד קופטאן ומאלק אסלאן
*דחיית בקשה להארכת מעצר שלישית לפי סעיף 62 לחסד"פ בעבירת רצח כשברור שגם בתקופת ההארכה לא יסתיים המשפט(בקשה שלישית להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נדחתה).
א. כנגד ארבעת אחים לבית אסלאן הוגש ביולי 97 כתב אישום המייחס להם עבירות רצח, חבלה בכוונה מחמירה ועבירות בנשק, על רקע מתיחות בין משפחתם לבין משפחה שכנה, בשל חשד כי בני המשפחה השכנה דרסו למוות את אחיינם של האחים אסלאן שהיה אז בן 8. שניים מבין האחים שוחררו בערובה ואילו המשיבים נעצרו עד תום ההליכים. משחלפו תשעה חודשים ופרשת התביעה טרם נסתיימה הוארך המעצר ב-90 ימים, אך בתקופת ההארכה לא חלה התקדמות של ממש בשמיעת המשפט בשל נסיונות
מתמשכים של התביעה והסניגוריה להגיע להסדר טיעון. לאחר חלוף תקופת ההארכה הראשונה ביקשה המדינה בשנית הארכת המעצר ל-90 יום וביהמ"ש נעתר לכך. ברם, גם הפעם חל עיכוב. אחד משופטי ההרכב יצא לחו"ל ולאחר דיון הוחלט להמתין לשובו של אותו שופט בחודש פברואר 99 מחופשתו. כך נדחה המשפט לחודש פברואר. המדינה סבורה כי מן הראוי להאריך את תקופת המעצר בשל המתיחות בין שתי המשפחות והסכנה הצפוייה לבטחון המשפחה השכנה. הבקשה להארכת המעצר נדחתה.
ב. הכלל הבא לביטוי בסעיף 61(א) לחוק המעצרים הוא כי במקרים רגילים תקופה של תשעה חודשים מספקת לבירור האשמה ואין להאריך את המעצר אלא ע"י ביהמ"ש העליון. יש לעשות שימוש בכך רק במקרים חריגים. ככל שתקופת המעצר הנוספת ארוכה יותר, כך צריכות להיות נסיבות חזקות יותר. בענייננו, הסיבה היחידה להמשך המעצר היא חומרת העבירה, אך אין בכך בלבד כדי להצדיק את המשך המעצר. גם למי שעומד לדין על רצח, זכותו, כל עוד לא הורשע, להשתחרר ממעצר בתום תקופת תשעה חודשים, אלא אם יש נסיבות מיוחדות המצדיקות המשך המעצר. לנוכח דחיית שמיעת המשפט עד לפברואר והמספר הרב של עדי ההגנה, צפוי כי המשפט לא יסתיים גם תוך 90 הימים הבאים, ובכל הנסיבות יש לשחרר את המשיבים בתנאי "מעצר בית" וערובות כספיות.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד ז'ק חן למבקשת, עו"ד מאיר זיו למשיבים. 14.10.98).
בג"צ 4400/98 - אוסמה ג'מיל אסמעיל ברהם נגד שופט משפטאי ואח'
*מסירת מידע חסוי לשופט משפטאי בערעור על מעצר מינהלי(העתירה נדחתה).
א. העותר נעצר מעצר מינהלי מכח צו בדבר מעצרים מינהליים וערער על מעצרו בפני שופט משפטאי, שאישר את מעצרו. במוקד העתירה מצוייה טענה משפטית של העותר המבוססת על סעיף 6 לצו המעצרים המינהליים שבו נאמר "בהליכי הערעור... מותר לסטות מדיני הראיות אם השופט משפטאי משוכנע שהדבר יועיל לגילוי האמת ולעשיית משפט צדק... כל אימת שיוחלט לסטות מדיני הראיות יירשמו הטעמים שהניעו למתן ההחלטה". העותר טוען כי על השופט לזמן לעדות את המודיעים, אשר החלטת המעצר נסמכת על המידע החסוי שמסרו לכוחות הבטחון ולחקור את המודיעים. העתירה נדחתה.
ב. שופט משפטאי רשאי לקבל כראייה את החומר שעמד בפני המפקד הצבאי שהחליט על המעצר המינהלי, גם אם חומר זה אינו קביל כראיה על פי דיני הראיות. זו אחת התכליות העיקריות לשמן נועדה הוראת סעיף 6 הנ"ל. נקודת המוצא לעניין זה טמונה בעיקרון, לפיו המפקד הצבאי, ככל רשות מינהלית, אינו כבול בכללי הראיות והוא רשאי לסמוך על ראיות בלתי קבילות בבואו לעשות שימוש בסמכויות המסורות לו בדין. על מנת לקיים ביקורת שיפוטית יעילה על החלטת המפקד הצבאי, יש צורך לאפשר את פרישתו של כל חומר הראיות אשר שימש יסוד להחלטת המפקד הצבאי, בפני השופט משפטאי. הבאת כל החומר בפני השופט חשובה על מנת שזה יוכל לקבוע אם החלטת הרשות מעוגנת בתשתית עובדתית כנדרש.
ג. אשר לטענה כי על השופט המשפטאי לקיים חקירה ודרישה ביחס לחומר שמוגש לפניו - בבסיסה של טענה זו אין עומדת שאלה של דיני הראיות בהם עוסקת הוראת סעיף 6 לצו המעצרים. טיעון העותר נוגע למודל הביקורת השיפוטית המופעלת על החלטות המפקד הצבאי על מעצרים מינהליים. הביקורת השיפוטית על פי החוק רחבה יותר מזו המופעלת ע"י בג"צ. על השופט לקיים ביקורת שיפוטית קפדנית, שכן החלטה
על מעצר מינהלי פוגעת פגיעה קשה בזכות היסוד של כל אדם לחירות, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הביקורת השיפוטית מספקת מחסום מפני פגיעה בזכות היסוד לחירות, ומגבילה פגיעה זו לאותם מקרים בהם היא חיונית ואין לה תחליף פוגע פחות.
ד. העובדה שחומר מסויים הינו ראייה מינהלית כשרה, אינה פוטרת את השופט מלבחון את מידת מהימנותו. ברם, אין לומר כי במסגרת הביקורת השיפוטית יש לערוך חקירה של המקורות המודיעיניים שהמידע שמסרו עומד ביסוד ההחלטה על המעצר. גם אם ניתן לקיים חקירות כאלה, הרי הדבר לא ייעשה כעניין שבשיגרה, אלא במקרים חריגים שייקבעו על פי שיקול דעתו של השופט. השאלה אם נדרשת חקירה נוספת ע"י השופט מסורה לשיקול דעתו ולא הונחה תשתית לצורך התערבות בשיקול דעתו של השופט משפטאי.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' תמר פלג שריק לעותר, עו"ד שי ניצן למשיבים. 15.10.98).
רע"א 2928/97 - נח חנוך נגד חברת אופיר... בע"מ
*ביטול פס"ד כאשר כתב ההגנה מגלה עילת הגנה. *כתב תביעה לא ברור לעניין תביעה חוזית או שטרית(ערעור ברשות - מחוזי חיפה - ע.א. 11240/96 - הערעור נתקבל).
א. ביולי 92 הגישה המשיבה תובענה לתשלום סכום של כ-255,000 ש"ח נגד שלשה: מיכאל נח, המערער חנוך נח שהוא אביו של מיכאל, ו"נח חנוך ומיכאל קבלני עבודות חשמל וטלפון". (הנתבעת 3). בכתב התביעה לא צויין מה טיבה של הנתבעת 3 ואם היא תאגיד. בסעיף 4 לכתב התביעה נאמר שהמשיבה סיפקה ל"נתבעים" פריטים שונים של ציוד חשמלי, צורפו צילומי חשבוניות, תעודות משלוח ו"והעתקי 2 השיקים ששולמו על חשבון הסחורה ואשר חזרו מסיבת היות החשבון מוגבל". שני השיקים נחתמו בחתימה בלתי ברורה שאחר כך נתברר שהיא של מיכאל, על גבי חותמת בנוסח "נח חנוך ומיכאל עבודות חשמל ופיתוח בית שאן..." לפקודת "אופיר שי 86 בע"מ". בפינה הימנית העליונה של שני השיקים הודפסו המילים "נח חנוך ומיכאל קבלני עבודות חשמל ורשת טלפון... בית שאן...".
ב. בסעיף 5 לכתב התביעה נכתב כי "(המשיבה) תטען כי על הנתבעים לשלם לה את סכום התביעה מכח התחייבותם החוזית ו/או השטרית". מכאן ואילך אין בכתב התביעה כל איזכור לשיקים. בהיעדר בקשת רשות להתגונן ניתן פס"ד נגד המערער על סכום של כ-250,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. הוא עתר לביטול פסה"ד ולמתן רשות להתגונן. בתצהיר שנתן נטען שבמועדים הרלבנטיים לא היה קיים כלל גוף משפטי בשם "נח חנוך ומיכאל..." וכי הבן בלבד הפעיל עסק בשם "נח מיכאל" והמערער שימש כשכירו. עוד נטען כי החשבון שעליו נמשכו השיקים שימש את המערער באופן פרטי והבן משך את השיקים ללא ידיעת המערער. בחקירה על תצהירו אמר המערער כי הוא הוסיף את הבן כבעל זכות חתימה בבנק, וכי הבן הבטיח לו להכניס כסף לחשבון וזה כולל את שני השיקים של התביעה. בהחלטתו כתב שופט בימ"ש השלום כי הוכח שהמערער קיבל המצאה של כתבי בי-דין וכי באשרו ששני השיקים נמשכו בחשבונו ובידיעתו הודה המערער בחבות ואין מקום לבטל את פסה"ד ככל שהוא מתייחס לשיקים. בקשתו של המערער לרשות ערעור לביהמ"ש המחוזי נדחתה. מכאן ערעור לאחר מתן רשות לביהמ"ש העליון והערעור נתקבל.
ג. טענתו המרכזית של המערער היא שהתובענה אינה מבוססת על השטרות אלא על עיסקת היסוד. אמנם בסעיף 5 נזכרה "ההתחייבות השטרית" אך המשיבה לא התייחסה בתביעתה אלא לחשבוניות ובגוף כתב התביעה לא נכללה עילת תביעה שטרית. הערעור הנוכחי
משמש דוגמא טובה למקרה שבו אי הקפדה על סדרי הדין עשוייה לשבש את מהלכו של הליך שיפוטי. אין באמור בסעיף 5 לכתב התביעה כי התביעה מבוססת על התחייבות חוזית ו/או שטרית אלא הסקת מסקנה משפטית. גם כשמעיינים בצילומי פני השיקים אין יודעים מי הוא המושך. כל שידוע מכתב התביעה הוא שהמשיבה סיפקה למערערים טובין וכי שני השיקים "שולמו על חשבון הסחורה" והוחזרו. מכח תקנה 71(א) לתקנות סדר הדין שומה היה על המשיבה לכלול בכתב התביעה את "הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו..." ובין עובדות אלה חיוני היה לכתוב מי הוא המושך, האם הבן או אביו, או שמא המערערת מס' 3. אם טענת המשיבה היא שהמערערת מספר 3 היא שותפות בין שני המערערים הראשונים הרי שהדבר לא נכתב בכתב התביעה כעובדה מהותית. גם לא נאמר בכתב התביעה שהשיקים נמשכו בחשבון המשותף של שני המערערים, ולא פורטה בו כל קונסטרוקציה עובדתית שיש בה כדי לחייב אחד מהם על יסוד חתימתו של אחר. נמצא שכתב התביעה כמו שהוגש אינו מגלה עילה שטרית נגד המערערים ודינו להימחק על הסף על יסוד תקנה 100(1). עם זאת רשאי ביהמ"ש להתיר למשיבה לתקן את כתב התביעה.
ד. גירסת המערער שהחשבון עליו נמשכו השיקים הוא חשבונו אינה נתמכת ע"י חזותם החיצונית של השיקים, וגם בהנחה שהשיקים נמשכו בהרשאת המערער, אין זה מובן מאליו שהמערער חב על פיהם ואפשר שניתנה הרשאה לבן להשתמש בחשבון כמכשיר לתשלום שלא על מנת להחיב את המערער. זאת ועוד, אין תימוכין לטענה שקריאת השיקים כמקשה אחת עשוייה להביא אוחז סביר של השיקים למסקנה שגם המערער חב על פיהם, להבדיל ממסקנה אפשרית שהשיקים על פי חזותם החיצונית נמשכו ע"י שותפות הפירמה.
ה. בימ"ש השלום היה מוכן, לפי שיקול דעתו, לבטל את פסה"ד במידה שטענות המערער מגלות עילת הגנה, אלא שסבר שאין הן מגלות הגנה. אולם, כאמור, יש בטענות המערער עילת הגנה. על כן יש לבטל את פסה"ד גם ככל שהוא מתייחס להגנת המערער כלפי התביעה לפי השיקים, והמשיבה רשאית להגיש כתב תביעה מתוקן.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. החלטה - המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד אהרן מרגלית למבקש, עו"ד יצחק יניב למשיבה. 28.7.98).
בג"צ 7367/97 - התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד ח"כ רפאל פנחסי ואח'
*דחיית עתירה לפסול מינויו של ח"כ ליו"ר ועדת הכנסת בשל הרשעתו בפלילים(העתירה נדחתה).
א. נגד חבר הכנסת רפאל פנחסי (המשיב) ואחרים נפתחה לפני שנים אחדות חקירה בחשד כי נמנעו מלרשום בספרי החשבונות של סיעת ש"ס תשלומים שונים ששילמה הסיעה לפעיליה במערכות הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות בשנים 1988 ו-1989. לאחר הליכים שונים הסכים המשיב להסרת חסינותו ועל פי הסדר טיעון הורשע בעבירות של קשירת קשר להשיג מטרה אסורה והצהרה כוזבת, וביהמ"ש גזר לו שנה מאסר על תנאי וקנס כספי של 20,000 ש"ח. לאחר מכן נבחר המשיב ליו"ר ועדת הכנסת פה אחד. העותרים טוענים כי העבירות בהן הורשע המשיב יש עימן קלון ועל כן אין זה ראוי שהמשיב יעמוד בראש ועדת הכנסת. העתירה נדחתה.
ב. על פי חוק יסוד הכנסת רשאית היא להעביר חבר כנסת מכהונתו אם קבעה שאין הוא ראוי לכהונתו מחמת שהורשע בפס"ד סופי בעבירה פלילית והוטל עליו עונש מאסר בפועל, לאחר שביהמ"ש קבע שמדובר בעבירה שיש עימה קלון. אין חולקין על
כן כי המשיב כשיר להמשיך ולכהן בתפקידו כחבר כנסת והרשעתו אינה פוגעת בכשירותו זו לנוכח העובדה שלא הוטל עליו מאסר בפועל.
ג. תפקידו של יו"ר ועדה של הכנסת נגזר מעצם הכהונה כחבר כנסת, והוא שייך באופן מובהק לתחום הארגון הפנימי של פעולת הכנסת. ליו"ר ועדת כנסת סמכויות מינהליות וארגוניות בלבד. מעמדו של יו"ר הוועדה כשל כל אחד אחר מחבריה. מכאן שאין להבחין בין כשירותו של המשיב לכהן כח"כ מן השורה או כחבר ועדה כלשהי מוועדות הכנסת, כשירות שעליה אין חולקים, לבין כשירותו לשמש כיו"ר ועדה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, מצא, חשין, זמיר, גב' דורנר, אנגלרד. החלטה - השופטת דורנר, הוסיף השופט חשין. עוה"ד אליעד שרגא וגב' אורנית שנער-כהן לעותרת, עו"ד עוזי פוגלמן ליועץ המשפטי והכנסת, עו"ד אהרון שלנגר למשיב. 19.10.98).
ע.פ. 5945/96 - אריה מכורש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של רצח על יסוד הודאת הנאשם בטרם נעצר. *עונש מאסר עולם בעבירת רצח מצטבר לעונש שהנאשם מרצה בעת ביצוע הרצח(מחוזי ת"א - ת.פ. 391/95 - הערעור נדחה).
א. המערער היה אסיר בגין עבירות שוד וריצוי עונש המאסר אמור היה להסתיים בשנת 2007. ביום 4.9.95 היה המערער בחופשה קצרה מהכלא. לקראת ערב פנה למשרדו של המנוח, עו"ד אברהם אורן, ששימש בעבר כעורך דינו. הוא נשאר במשרד משעה 8 בערב עד שהסגיר עצמו לידי המשטרה למחרת בשעה 30:5 לפנות בוקר. משך כל השעות נעשו נסיונות לשכנע את המערער שיסגיר עצמו וכאשר הסגיר עצמו נמצאה גופת המנוח בחדר עבודתו, כשראשו בשלולית דם לאחר שנורה חמישה כדורים מאקדח עם משתיק קול. תוך כדי מו"מ עם המערער שיסגיר עצמו הודה שרצח את המנוח וכן הודה לאחר מכן בהודאות במשטרה, אך במשפטו טען כי היה מאן דהוא אחר שירה במנוח ונמלט לפני שהמערער הסגיר עצמו. ביהמ"ש המחוזי דחה את גירסתו של המערער ועל יסוד כל הראיות קבע כי המערער הוא שרצח את המנוח. בעקבות הרשעתו ברצח גזר לו ביהמ"ש מאסר עולם במצטבר לעונש שריצה. הערעור הוא על ההרשעה ולחילופין על כך שהעונש הוטל עליו במצטבר. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה.
ב. גירסת המערער שהיה עוד אדם שנמלט אין לה בסיס ואין לקבלה. כך גם גירסתו כאילו הותקף ע"י המנוח. בשיחות שקיים המערער בעת שהיה בתוך המשרד אמר שהוא זה שהרג את המנוח ולגיסתו של המנוח שטילפנה סיפר שבדרכו למשרדו של המנוח כבר נכנס לבית הכנסת ואמר "קדיש" על המנוח ומכאן שכבר אז תכנן את רציחתו. אלה וראיות נוספות מחזקות את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי המערער תכנן לרצוח את המנוח, לאחר שדרש מהמנוח סכום של 4,500 ש"ח והמנוח נתן לו סכום זה.
ג. אשר לעונש - צדק ביהמ"ש המחוזי בקבעו כי מאסר העולם יצטבר למאסר שהמערער מרצה. החפפת עונש מאסר עולם לעונש שמרצה עתה המערער, כמוהו כביטול יתרת העונש לתקופה ארוכה שעליו לרצות בגין העבירות הקודמות. אין הצדקה לכך. כשמוטל על הנאשם עונש מאסר עולם בגין עבירה אחת, אין מניעה שביהמ"ש יטיל עונש נוסף במצטבר בגין עבירות אחרות אם הנסיבות מצדיקות עונשים מצטברים. כך הוא בוודאי, כשאדם מרצה עונש מאסר והוא מבצע עבירה אחרת שגם בגינה נגזר עליו עונש מאסר ואחד משני עונשי המאסר הוא מאסר עולם. נוכח ההרשעות הרבות של המערער, והעובדה שאת העבירה ביצע בעת היותו בחופשה מהכלא כשעליו לרצות עוד 12 שנות מאסר צדק ביהמ"ש כשקבע את הצטברות העונשים.
(בפני השופטים: אור, גב' בייניש, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' גלוריה איזנמן למערער, עו"ד גב' זמירה גולדנר למשיבה. 27.10.98).
ע.א. 3867/98 - דב ואסתר אשד נגד רקורד תעשיות תוכנה בע"מ ואח'
*העלאת הצעת פשרה ע"י שופט ונסיון לשכנע את הצדדים להסכים להצעה אינם עילה לפסילת שופט(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המערערים הגישו נגד המשיבים תביעה כספית בבימ"ש השלום הנוגעת לנכס שהושכר ע"י המערערים למשיבים. ביום 4.11.97 התקיים דיון ראשון בתיק ובמהלכו נחקר המערער בחקירה נגדית ובחקירה חוזרת על תצהירו. כשבועיים לאחר מכן הגישו המבקשים בקשה לפסילת השופט כאשר עיקרי הטיעונים היו שבפתח הדיון, לפני עדותו של המערער, אמר השופט כי הוא סבור שהמערערים אינם זכאים לקבל מן המשיבים דמי שכירות עבור תקופה מסויימת, כי על המשיבים היה להגיש תביעה שכנגד וכי אם יפסידו המערערים בתביעתם ישאו בהוצאות נכבדות לאוצר המדינה ולמשיבים וכיוצא באלה הערות. ביהמ"ש דחה את בקשת הפסלות בקבעו כי עסק בבירור מקדמי של מספר סוגיות ובמאמץ שיפוטי להבאת הצדדים להסדר פשרה, אך דבריו לא חרגו מבירור המחלוקות שבין הצדדים ומהעלאת נושאים שונים שיש להם נגיעה למחלוקות אלה. הערעור נדחה.
ב. עצם העלאתה של הצעת פשרה ואפילו נסיון לשכנוע הצדדים להסכים להצעת הפשרה, אינם מבססים עילה לפסילת השופט היושב בדין. ביהמ"ש מנסה לפשר בין הצדדים כדבר שבשיגרה. מטבע הדברים מציג ביהמ"ש בפני הצדדים, מכח מעמדו, כהונתו ונסיונו, את תמונת הדברים הלכאורית כהוויתה, כפי שהיא נתפשת מנקודת מבטו ולא מנקודת מבטו של מי מן הצדדים המעורבים. בנסיונו להביא לידי פשרה מצביע ביהמ"ש לא פעם על נקודות תורפה ונקודות חוזק בטיעונים שבפניו ואין בהם כדי להביא לפסלות השופט. נקיטת גישה דווקנית יתר על המידה תשלול מבית המשפט את יכולתו לפעול להסדרת הסכסוך שבפניו במהירות וביעילות ותמנע את סיועו של ביהמ"ש בנסיון להביא את הצדדים לידי פתרון מוסכם.
ג. עילת פסילה תתקיים רק אם חרגו דברי ביהמ"ש מדברי שכנוע או הבעת דעה לכאורית גרידא ויעלו כדי דברים היוצרים חשש ממשי למשוא פנים עד כדי הפיכת ההליך ל"משחק מכור". נסיבות אלו לא התקיימו בהליך דנא. הדברים המיוחסים לביהמ"ש אינם מעלים חשש, לא כל שכן "חשש ממשי", למשוא פנים.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד יעקב רובין למערערים, עו"ד אהרן אהרוני למשיבים. 26.10.98).
מ"ח 4282/98 - אביגדור פורת נגד מדינת ישראל
*דחיית עתירה למשפט חוזר המבוססת על בקשה להגיש ראיות חדשות(בקשה למשפט חוזר - הבקשה נדחתה).
א. בדצמבר 96 הורשע המבקש בעבירות על סעיף 220 לפקודת מס הכנסה. עיקרי הרשעתו של המבקש נגעו לדיווח כוזב כאילו מקורות הכנסה שלו ושל אשתו בלתי תלויים ופעולות נוספות שביצע המבקש במטרה להביא להפחתת המס. כך ניכוי הוצאות פרטיות, רישום כפול של הוצאות בדוחו"ת שלו ושל אשתו, רישום הוצאות שהוצאו ע"י צדדים שלישיים וכיוצא באלה. דינו נגזר לתשעה חודשים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי בגין עבירות דומות לתקופה של תשעה חודשים לריצוי בחופף. במסגרת ערעורו לביהמ"ש המחוזי ביקש המבקש להגיש ראיות נוספות, אך בקשתו נדחתה מן הטעם שיכול היה להביא את הראיות האלה בעת משפטו. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו בסופו של דבר ובקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה. עתה טוען המבקש כי בידיו ראיות העשויות לשנות את תוצאות המשפט. הבקשה למשפט חוזר נדחתה.
ב. בראיות החדשות מבקש המבקש להפריך עדות של עו"ד - רואה חשבון בעניינו, אך גם ללא עדות זו מבוססת הרשעתו. עוד הוא מבקש לשוב ולהגיש ראיות אשר לדעתו מצביעות על חפותו ואולם כל הראיות האמורות היו בידיו בעת משפטו ולא עשה בהן שימוש. המבקש נהנה מייצוג משפטי בערכאות השונות בהן התנהל משפטו. ההליך הפלילי, על סיכוניו, לא היה זר לו, שכן כבר נדון והורשע בעבר בביצוע עבירות דומות. הליך המשפט החוזר אינו בחינת "מקצה שיפורים" העומד לרשות מי שטקטיקת ההגנה שלו כשלה. משבחר המבקש לבסס את הגנתו על עדותו בלבד ומשבחר להימנע מלחקור את עדי התביעה בנושאים מסויימים ולהימנע מהגשת ראיות שהיו ברשותו כל העת, אין הוא יכול להשיב את הגלגל אחור ולבנות תסריט חדש לניהול משפטו.
(בפני: הנשיא ברק. המבקש לעצמו, היועץ המשפטי לממשלה מר אליקים רובינשטיין למשיבה. 27.10.98).
ע.א. 5480/98 - מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד שוקי אבו
*דחיית בקשה לפסילת שופט שתיק הוחזר אליו לאחר שנתקבל ערעור על דחייה חלקית של בקשה לרשות להתגונן. *דחיית בקשה לפסילת שופט בשל שיהוי בהגשתה(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
א. המשיב תבע את המערערת לתשלום תגמולי ביטוח, בעקבות התפוצצות סירתו המבוטחת אצל המערערת. ביהמ"ש קיבל באופן חלקי בלבד בקשה לרשות להתגונן של המערערת וזו הגישה בקשת רשות לערער על החלטת בימ"ש השלום. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה תינתן למערערת רשות להגן לפי כל העילות שנמנו בבקשת הרשות להגן. התיק הוחזר לבימ"ש השלום בהחלטה מיום 24.12.97. ביום 19.7.98 התקיים קדם משפט ובמועד זה העלתה המערערת בקשתה כי ביהמ"ש יפסול עצמו מן הטעם שביהמ"ש כבר קבע עמדה מוגמרת ופסקנית במקצת השאלות שהובאו בפניו. ביהמ"ש קבע כי הבקשה הוגשה באיחור ועל כן מן הראוי לדחות את הבקשה על הסף מחמת שיהוי. ביהמ"ש הוסיף וקבע כי גם לגוף הדברים לא הצביעה המערערת על קיומה של עילת פסילה, שכן בהחלטה הקודמת לא נתקיימו סממנים שיש בהם כדי להצביע על גיבוש עמדה סופית בנושא המשפט. הערעור נדחה.
ב. בשונה מהליך תביעה רגיל המתנהל על בסיס כתב התביעה וכתב ההגנה וראיות ואז מגיע ביהמ"ש לכלל מסקנתו, הרי בתביעה בסדר דין מקוצר עשוי ביהמ"ש להכריע על סמך האמור בכתב התביעה ובבקשת הרשות להתגונן ועל בסיס הדיון המתייחס לבקשה זו בלבד. ביהמ"ש המתיר לנתבע להתגונן, בהתייחס למקצת מן הטענות שהעלה בבקשת הרשות להגן, ואוסר עליו להתגונן בטענות אחרות שהעלה, ימשיך לדון בעניינם של הצדדים גם לאחר שהכריע בחלק מן המחלוקות שביניהם וקבע את הממצאים שהיו נחוצים לו לשם כך. ייחוד זה טבוע בהליך. מימושו אינו יוצר, מניה וביה, עילה לפסילת שופט, אם כי עשויים להיות מקרים שבהם ייפסל שופט שהחל לדון בבקשת רשות להגן מלהמשיך ולדון בהליך. בכגון דא יחולו הכללים וההלכות הנוהגים במשפטנו בכל הנוגע לפסלות שופט בכלל.
ג. בענייננו הכריע ביהמ"ש בבקשה על בסיס התצהירים והמסמכים שהובאו בפניו. החלטה זו מסוייגת לטיעונים ולראיות שהובאו בפני ביהמ"ש באותו שלב. ביהמ"ש הבהיר, כי משהגיעו הצדדים לכלל הסכמה על מתן רשות גורפת להתגונן, יידרש לטענות ההגנה שיועלו עתה לגופן ולא יישאר "נעול" בעמדה שגיבש על בסיס הטענות שהובאו בפניו קודם לכן. אין יסוד לומר שאין פני הדברים כך.
ד. על כן, כאמור, דין הערעור להידחות לגופו. עם זאת, ניתן לומר כי היה שיהוי ניכר בהעלאת טענת הפסלות. לפי תקנה 471ב' לתקנות סדר הדין האזרחי יש להעלות טענת פסלות "בתחילת הדיון בתובענה או בערעור" ובמקרה שאין הדבר אפשרי "מיד
לאחר שנודעה לו עילת הפסלות". טענת פסלות אינה בגדר "נשק סודי" הנצור בידי בעל דין לשעת רצון. בענייננו המתינה המערערת כ-8 חודשים בהעלאת טענת הפסלות. אמת, כל אותה עת לא נקבע דיון בהליך, אולם העלאת הבקשה בעל פה במעמד הדיון שיועד לקדם משפט גרמה לשיבוש מיותר ביומנו של ביהמ"ש ולדחייה נוספת בהליך המתנהל זה זמן. בנסיבות אלו ראוי היה למערערת להעלות את טענת הפסלות סמוך ככל שניתן למועד החלטת ביהמ"ש המחוזי, ולא להיאחז בהנמקה הפורמליסטית, לפיה יצאה ידי חובתה בהעלאת הטענה במעמד הדיון עצמו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אורי צחורי למערערת. 26.10.98).
בש"פ 6835/98 - מדינת ישראל נגד אשר בטיטו
*ביטול שחרור בערובה בעבירת שוד בשל המסוכנות הטמונה בעברו של הנאשם (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב ונאשם נוסף חשודים בביצוע שוד בחנות, סמוך לאחר חצות, ותקיפת המוכרת והכאתה. עם הגשת כתב האישום נגד השניים ביקשה המדינה את מעצרם. ביהמ"ש, בדיון נפרד, דחה את הבקשה בעניינו של השותף, ומאוחר יותר בהרכב שונה דחה גם את בקשת המעצר בעניינו של המשיב. שני ההרכבים הורו על חלופת מעצר שעיקרה ב"מעצר בית" מלא. כנגד שחרורו בערובה של השותף לא הוגש ערר ואילו כנגד שחרורו של המשיב הוגש ערר. לטענת המדינה אין מקום להשוואה בין העורר לבין שותפו שכן השותף הינו קטין כבן 18, אין לו עבר פלילי וזו לו הסתבכותו הראשונה עם החוק, ושירות המבחן המליץ על חלופת מעצר לגביו. מאידך, המשיב הינו כבן 27, בעברו 7 הרשעות קודמות בגין עבירות אלימות, סחיטה, תקיפה והדחה בעדות. זאת ועוד, כ-6 חודשים לפני ביצוע השוד שוחרר המשיב מריצוי שנת מאסר ותלוי ועומד נגדו עונש של 12 חודשים מאסר על תנאי. שירות המבחן לא ראה מקום לבוא בהמלצה באשר לחלופת מעצר לגביו. הערר נתקבל.
רמת המסוכנות הטמונה בעברו של המשיב שוללת את האפשרות ליתן בו את האמון הדרוש לשחרור בערובה ומצדיקה החזקה במעצר. בעיקרו של דבר, רמת המסוכנות היא הקובעת לעניין החזקה במעצר או שחרור בערובה, ורמת המסוכנות של המשיב אכןגבוהה מזו של שותפו.
(בפני: השופט קדמי. 30.10.98).
ע.א. 1151/98 - וקס אליקים נגד וקס שרה
*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד לתשלום מזונות גם אם מתעורר חשש לאפשרות החזרת כספים שישולמו (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
המבקש חוייב לשלם מזונות למשיבה. הוא הגיש ערעור על כך. הוא ביקש עיכוב ביצוע פסק הדין עד לערעור ובקשתו נדחתה בבית המשפט המחוזי. גם הבקשה לביהמ"ש העליון נדחתה. ראשית, שיעור המזונות שהוטל על המבקש הוא אימוץ של החיוב הזמני שנפסק עוד בחודש ינואר 96 והוא טוען כי יתרת חובו בתיק ההוצאה לפועל מסתכמת ב- 15,000 ש"ח. משמע שהוכיח עד כה יכולת לעמוד בחלק הארי של תשלומי המזונות לפי פסק הדין. שנית, המבקש פנה אל ביהמ"ש המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מבלי שתמך את בקשתו בתצהיר, ומשום כך נדחתה בקשתו. צירוף תצהיר לבקשה המוגשת לביהמ"ש העליון אינו מרפה את המחדל. שלישית, טענות המבקש אינן מצדיקות סטייה מהכלל המדריך את ביהמ"ש שלא לעכב את הביצוע של פסקי דין למזונות אף במקום שמתעורר חשש לאפשרות גביית הכספים בחזרה במקרה של זכייה בערעור.
(בפני: השופט זמיר. 13.5.98).
ע.פ. 2556/97 - אורן דהרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת אינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת אינוס ובעבירה של הדחה בחקירה ונדון ל-4 שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. הערעור נגד ההרשעה בעבירה של הדחה בחקירה נתקבל בהסכמת התביעה והערעור נגד מידת העונש נדחה. הסניגור טוען שהמערער לא נקט באלימות כלפי המתלוננת והיא הסכימה להתעלס עימו בדירתו ובמיטתו, ואם כי בעל אותה בניגוד לרצונה הרי מידת החומרה שבמעשה אינה מחייבת ענישה מחמירה. עוד הוא טוען כי אישיותו של המערער היא בעייתית ושהייתו בכלא מכבידה עליו ומצדיקה את קיצור תקופת המאסר. אין לקבל טיעון זה. העונש שנגזר קל יחסית וקשיי השהייה בכלא בשל אישיותו הבעייתית של המערער אינם מצדיקים הקלה בעונש, אלא מצריכים התייחסות מתאימה של שלטונות הכלא אל תנאי השהייה בו וזו ניתנה למערער. לכאורה אמנם מתבקשת הקלה כלשהי בעונש בשל כך שההרשעה בעבירת ההדחה בוטלה, ואולם ביהמ"ש המחוזי התייחס אל שתי העבירות כאל מסכת אחת ולכן גזר עונש אחד.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, אילן. עוה"ד ששי גז וגיל דחוח למערער, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 22.10.98).
רע"פ 2425/98 - בר נוי שאול נגד מדינת ישראל
*דחיית בקשה לרשות ערעור בעבירות של הפרת הוראה חוקית (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בשתי עבירות של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 לחוק העונשין ובעבירה של הסגת גבול לפי סעיף 447 לחוק. הרקע לאישומים הינו סכסוך שבין המבקש לבין גרושתו בנוגע להסדרי הביקור של בנותיהם. בקשה לרשות לערעור נוסף נדחתה. טענת ההגנה של זוטי דברים היתה צריכה להיטען על ידי המבקש בבימ"ש השלום שם יכולה היתה להתברר התשתית העובדתית לטענה זו ועל כן אין בטענה הנדונה כדי להצדיק מתן רשות לערעור. בעניין ההרשעה בעבירה של הסגת גבול: משנקבע עובדתית כי המבקש צלצל בפעמון דלת הכניסה ללא הפסקה ובעט בדלת נתמלאו יסודותיה של עבירה זו.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. המבקש לעצמו, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 4.6.98).
ע.א. 2888/98 - אסתר ביין ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ואח'
*דחיית בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון - הבקשה נדחתה).
ביום 19.5.98 נמסרה לב"כ המערערים הודעה על קביעת ערבון ולא הופקד. הערעור נקבע לדחייה ובתצהיר ב"כ המערערים שהוגש ביום 4.9.98 נטען כי בשל טעות משרדית תוייקה הודעת ביהמ"ש בדבר קביעת ערבון בתיק, לא טופלה ונמצאה רק עתה עם קבלת החלטת ביהמ"ש על דיון לדחיית הערעור. בקשה להארכת המועד נדחתה והערעור נדחה.
בד"כ טעות של בעל דין או ב"כ אינה מהווה צידוק להארכת מועד. הסמכות להאריך את המועד לא נועדה להתגבר על תקלות כאלה. מדובר באיחור של מספר חודשים בהפקדת הערבון ואין בהסבר שניתן כדי להצדיקו. זאת גם נוכח העובדה שהתובענה העומדת בבסיס ערעור זה נדונה באופן אינטנסיבי לפני ואחרי הגשת הערעור בפני ועדת הערר של מחוז המרכז, ובנסיבות אלה אין מדובר בתיק "נשכח" והיה מקום לברר מה בנוגע לערבון.
(בפני: הרשמת אגמון. עו"ד אלי גלמן למערערים, עוה"ד רועי בר וירון בשן למשיבים. 30.10.98).
דנג"צ 4343/98 - יוסף פ. כהן עו"ד נגד הממונה על מחוז הדרום, משרד הפנים
*דחיית עתירה לפסילת חבר מועצת עיריה כאשר בימ"ש קבע שעבר עבירה אך לא הרשיעוואח'
(העתירה נדחתה).
העותר עתר לבג"צ בעניין פרשנות סעיף 120 (8) לפקודת העיריות הקובע את פסלותו לכהן כחבר מועצת עיריה של מי שחוייב בדין בעבירה שיש עימה קלון. ביהמ"ש קבע כי משמעות התיבה "חוייב" הינה הרשעה בדין ולא פסק דין הקובע כי עברה בוצעה, אך ביהמ"ש, מסיבות שונות, אינו מרשיע את הנאשם. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
העילות לעריכתו של דיון נוסף קבועות בסעיף 30 לחוק בתי המשפט ולפיהן נדרש העותר לבסס חדשנות מיוחדת בפסק הדין או סתירה להלכות קודמות. גם אז אין עדיין הכרח בעריכת דיון נוסף והדבר נתון לשיקול דעת הנשיא או השופט הדן בבקשה. בענייננו, טענות העותר מהוות ערעור נוסף וחזרה על הטענות בפני הרכב שופטי ביהמ"ש בדיון הקודם. שופטי ההרכב הציגו זו כנגד זו את הפרשנות המוצעת על ידי העותר ואת זו שהוצעה על ידי המשיבים ובפסק דין מנומק הכריעו וקיבלו את פרשנות המשיבים. אין בעובדה זו כשלעצמה עילה לקיומו של דיון נוסף.
(בפני: הנשיא ברק. 26.10.98).
בג"צ 5527/98 -משה פיינגזיכט נגד לשכת עורכי הדין ואח'
*החומר המשפטי שעל מתמחה במשפטים לדעת כשהוא ניגש לבחינת הסמכה אינו כולל פס"ד שטרם פורסמו (העתירה נתקבלה).
העותר ניגש לבחינת הסמכה שקיימה לשכת עוה"ד והודע לו כי לא עמד בה. נסתבר כי על אחת השאלות ענה תשובה שהיתה נכונה לשעתה לפי ההלכה הפסוקה, אך ההלכה שונתה בהלכה פסוקה אחרת, שלדעת הלשכה חייבים היו הנבחנים לדעת אותה, על אף שלא פורסמה בפסקי הדין עד למועד הבחינה. העתירה נתקבלה. בהתחשב באופייה של השאלה ובעובדה שהשינוי שקבעה ההלכה בעניינה לא פורסם בפד"י עד למועד הקובע לעניין חומר הבחינה, מן הראוי היה לקבל את תשובתו של העותר כתשובה נכונה לשעתה. על כן יש להתייחס אל העותר כמי שעמד בבחינה.
(בפני השופטים: קדמי, גב' דורנר, אילן. עוה"ד גיל נבו ועמרי כבירי לעותר, עוה"ד משה עליאש וענר הלמן למשיבים. 22.10.98).
בש"פ 6262/98 - אתי אגיסון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירת שוד כשביהמ"ש אינו נותן אמון בנאשמת שתקבל טיפול גמילה מסמים במוסד פרטי (ערר על מעצר עם תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת הואשמה בשוד, גניבה מרכב, נהיגה ללא רשיון ושיבוש הליכי משפט, וביהמ"ש הורה על מעצרה עד תום ההליכים. יחד עם זאת הורה לשלטונות שירות בתי הסוהר "לבדוק את התאמתה [של העוררת] לתוכנית גמילה במסגרת שירות בתי הסוהר". העוררת ביקשה עיון חוזר בהסתמך על כך שמרכז החלמה מסויים לנפגעי סמים הביע נכונות לקלוט אותה לגמילה בתנאי מעצר בית מלא. הסניגור הדגיש כי העוררת היא אם לארבעה ילידים ושימשה מורה לאורגן בקונסרבטוריון לפני התדרדרותה לצריכת סמים, שהובילה אותה לביצוע העבירות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו כי "אין זה מקרה שאפשר לתת אמון במשיבה שהיא אכן תיאות לקבל את הטיפול מרצונה במוסד פרטי...". הערר נדחה.
ככלל, מותנה שחרור בערובה, במתן אשראי של אמון לנאשם שיעמוד בתנאי השחרור, שהרי אלה מכוונים להבטיח, שהסיכונים הכרוכים בשחרור לא יתממשו. במקום שנאשם חשוד מלכתחילה שלא יקיים את האמון שניתן בו בכל הקשור לשמירה על תנאי השחרור, נשמט הבסיס מתחת לאפשרות של חלופת מעצר.
(בפני: השופט קדמי. 13.10.98).
בש"פ 5748/98 - מדינת ישראל נגד יורם מזרחי
*הארכת מעצר שלישית לפי סעיף 62 לחסד"פ בעבירה של חבלה (בקשה שלישית להארכת מעצר מעבר ל-9 חודשים לפי סעיף 62 לחסד"פ - הבקשה נתקבלה).
המשיב הואשם בעבירות של חבלה בנסיבות מחמירות, נשיאת נשק, קבלת רכוש שהושג בפשע, סחר בנשק וכיוצא באלה עבירות וביהמ"ש הורה לעצרו עד תום ההליכים. עם חלוף תשעה חודשים הוארך מעצרו של המשיב פעמיים, בכל פעם ל-90 יום, ועתה מתבקשת הארכה שלישית. תשעה חודשים ראשונים למעצר עברו ודבר לא נעשה בשל מעשיו ומחדליו של המשיב. מדובר באדם המסוכן לבטחון הציבור העושה עצמו שלוחם של אחרים כדי לפגוע באנשים "לפי הזמנה" וגדולים הם החששות כי יהלך חופשי כל עוד משפטו תלוי ועומד. לפיכך הוחלט להאריך את המעצר בפעם השלישית.
החלטה זו ניתנה ביום 25.9.98. דיון קודם שנקבע ליום 16.9.98 לא התקיים משום שהסניגור לא הופיע וכל המאמצים להשיגו כדי למסור לו הזמנה לבוא ולהתייצב לא עלו יפה. המזכירות לא הצליחה ליצור עמו קשר. ביהמ"ש העליון העיר, כי עו"ד, בייחוד מי שעוסק בפלילים - ועל אחת כמה וכמה מי שמטפל במעצרים והארכתם - חייב לעמוד על המשמר יומם וליל, כמוהו כמעט כרופא. הסניגור ידע, ומכל מקום חייב היה לדעת, כי יהיה סיכוי סביר שהמדינה תבקש להאריך את המעצר של המשיב החל ביום 19.9.98, ולמרות זאת נעלם כמו בלעה אותו האדמה. אין זה ראוי שעו"ד ינהג כך בייצגו את לקוחו ולא כל שכן כשלקוחו נמצא במעצר. מדובר בעו"ד שמונה מטעם הסניגוריה הציבורית, ולפיכך יש להביא לידיעת הסניגור הציבורי את העובדות, שכן אין לומר כי עו"ד זכאי להימנות עם עוה"ד של הסניגוריה הציבורית, אלא אם ניתן בנקל ליצור עמו קשר.
(בפני: השופט חשין. 25.9.98).
בג"צ 4412/98 - נחום מנבר נגד ביהמ"ש המחוזי ואח'
*דחיית בקשה למתן צו איסור פרסום בעתירה שעניינה לפסול הליכי משפט במשפטו של מנבר (בקשת המדינה למן צו איסור פרסום ולקיום הדיון בדלתיים סגורות - הבקשה נדחתה).
העותר עתר לבג"צ להצהיר על בטלותם מעיקרא של הליכי משפט, ובכללם הכרעת הדין שניתנה בעניינו של העותר, שבה הורשע בעבירות חמורות. כמו כן נתבקש בג"צ להורות ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית בקשר להפרת אמונים ולשיבוש הליכי משפט. בקשת המדינה היא לאסור על פרסום תכנה של העתירה ולקיים את הדיון בדלתיים סגורות. לטענת ב"כ המדינה מדובר בעתירה שמטרתה לשבש הליכים התלויים ועומדים נגד העותר, שיש בהם שימוש לרעה בהליכי משפט, שעניינם דברי רכיל שאינם מבוססים על חומר ראיות של ממש. הבקשה נדחתה.
גם אילו היה הדבר בסמכות בג"צ לא היה צודק לאסור את הפרסום הן מנימוקים מהותיים ואין מנימוקים פרגמטיים. מנימוקים מהותיים - שאין מקום למנוע פרסום עובדת הגשת ההליך הנוכחי לביהמ"ש אפילו אם יתברר בדיעבד שמדובר בהליך שיש בו שימוש לרעה בהליכי משפט, משום שהוא תואם את העקרון של דיון פומבי בהליכים משפטיים. עקרון זה מצדיק פרסום גלוי של ההליכים הקשורים במשפט העומד במרכזה של ההתעניינות הציבורית החורגת מגדר עניינם של המעורבים בפרשה זו. מטעמים פרגמטיים - משום שהעניינים המפורטים בעתירה כבר זכו לתפוצה בציבור והצו המבוקש לא ישרת כל מטרה יעילה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, אנגלרד. 14.7.98).
ע.פ. 4860/98 - מוחמד חמיד נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש בקשר לחטיפת תושב מחנה פליטים בישראל והעברתו לרשות הפלשתינית (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער, תושב השטחים, הורשע בעבירה של קשירת קשר לחטיפת תושב מחנה פליטים המצוי בישראל, לצרכי חקירה ע"י המשטרה הפלשתינאית, ובכניסה לשם כך לישראל שלא כחוק. הוא נדון ל- 8 חודשים מאסר בפועל ו- 5 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הסניגור טוען כי אלמלא היה המערער תושב השטחים היה נגזר עליו עונש מאסר בפועל שאותו יכול היה לרצות בעבודות שירות. המערער היה נתון במעצר כחודשיים וביהמ"ש הורה לנכותם מתקופת המאסר שעליו לרצות. הסניגור מבקש להסתפק בתקופת כליאה זו. אכן, עבירת הקשר בה הורשע המערער חמורה כשלעצמה. ברם, שותפיו של המערער לקשר - ככל הנראה אנשי המשטרה הפלשתינאית, ששכרו את שירותיו כנהג - לא התייצבו למשפטם ולא נתנו את הדין על המעשה שעשו. במצב דברים זה לא יהיה זה נכון שהמערער שלא נמנה עם היוזמים והמתכננים של הקשר ישא לבדו במלוא חומרת התוצאות. לפיכך יועמד מאסרו בפועל על חודשיים שכבר ריצה ו- 6 החודשים הנותרים יתווספו לתקופת המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: קדמי, גב' בייניש, אריאל. עו"ד אברהם אבו עטא למערער, עו"ד ז'ק חן למשיבה. 27.10.98).
רע"א 4496/98 - עקיבא סרולוביץ' ואח' נגד שרה דוידוביץ
*קבילות חוות דעת של גרפולוג כי לפי חתימת מצווה על צוואתו עולה שמצב בריאותו לא היה תקין בעת החתימה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשים הם אחיה של המשיבה. בין הצדדים מתנהל משפט שעניינו תוקף צוואות שהותירה אחריה סבתם המנוחה, ואשר בהן הורישה את רכושה למשיבה. בין היתר טוענים המבקשים כי מצבה הבריאותי של המנוחה היה בלתי תקין בעת שנערכו הצוואות. הם הגישו לביהמ"ש המחוזי חוות דעת של גרפולוג שבה ניתח את חתימותיה של המנוחה על גבי הצוואות ועל סמך ניתוח זה הסיק מסקנות בדבר מצבה בעת החתימה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי חוות הדעת מתיימרת לקבוע מסקנות בתחום הרפואה והפסיכיאטריה ולפיכך אין לקבלה כלל כראייה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
חוות הדעת שהוגשה קבילה על פניה ועומדת בדרישות פקודת הראיות ותקנות סדרי הדין. ביהמ"ש המחוזי החליט שלא לקבל את חוות הדעת, למעשה, מסיבות הנעוצות בתוכנה ובמשקלה. בכך שגה, שכן ביהמ"ש יכול לקבוע את משקלה של חוות הדעת רק לאחר שהגשתה הותרה ובעקבות זאת שומע ביהמ"ש את ראיות הצדדים וטענותיהם ביחס למשקלה של חוות הדעת, לרבות חקירה נגדית של המומחה עצמו. לפיכך נתקבל הערעור כך שיאופשר למבקשים להגיש את חוות הדעת. על ביהמ"ש לשמוע את טענות הצדדים בעניין משקלה של חוות הדעת ולגבש את דעתו.
(בפני: השופטת דורנר. 20.10.98).
רע"א 5573/98 - פרידה ויוסף אדלשטיין ואח' נגד שיכון ופיתוח בע"מ ואח'
*מינוי מומחה ע"י ביהמ"ש בתובענה על ליקויי בניה כאשר אחד הצדדים אינו מסכים לזהותו של המומחה (הבקשה נדחתה).
המבקשים הינם בעלי דירות בבית משותף שנבנה על ידי המשיבה והם הגישו תובענה בגין ליקויי בנייה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ימונה מומחה מטעמו וביקש לשמוע את עמדת הצדדים בדבר זהות המומחה שימונה על ידיו. הצדדים לא הגיעו להסכמה ביניהם בדבר זהות המומחה, ולפיכך מינה ביהמ"ש מהנדס מסויים
(להלן: המהנדס). המבקשים שהתנגדו למינויו של המהנדס ביקשו לבטל את המינוי ובקשתם נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשים טוענים כי ביחס לזהות חלק מהמומחים שהופיעו ברשימה שאותה הם הגישו לביהמ"ש לא היתה התנגדות מצד המשיבים, ולפיכך היה על ביהמ"ש למנות אחד מאותם מומחים ולא מומחה שלמינויו התנגדו הם מפורשות. ברם, תקנה 130 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "בית המשפט... רשאי, בכל עת ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם, למנות מומחה...". במקרה דנא לא הגיעו הצדדים להסכמה פוזיטיבית ביניהם בדבר זהות המומחה. עניין זה הוא עניין דיוני שנתון לשיקול דעת ביהמ"ש ואין מקום לתת רשות ערעור על החלטתו.
(בפני: השופטת דורנר. 25.10.98).
בש"פ 6261/98 - אילן חיון נגד מדינת ישראל
*שלילת רשיון נהיגה כאחד התנאים בשחרור בערובה בעבירות תעבורה (הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות הקשורות בנהיגה פרועה, ניסיון לחבלה חמורה, ניסיון לתקיפת שוטרים, נהיגה בדרך נמהרת ורשלנית וללא לוחית זיהוי לרכב. המדינה ביקשה להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים ובימ"ש השלום נעתר לבקשה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עררו של העורר והורה על שחרורו בערובה בשורה של תנאים ובהם "שלילת רשיון הנהיגה של העורר לכל כלי הרכב". הערר נדחה פרט לכך שבמקום "שלילת רשיון הנהיגה" יבוא "לא ינהג בכלי רכב".
הסניגור טוען כי ביהמ"ש לא היה מוסמך לקבוע שלילת רשיון נהיגה כתנאי לשחרור בערובה, מאחר והנושא של שלילת רשיון מוסדר בפקודת התעבורה ויש לנהוג על פיה בלבד. הוא מעגן את טענת חוסר הסמכות בהוראות סעיף 48 לחסד"פ שאינו מונה בין התנאים המפורטים בו שלילת רשיון נהיגה. טעון זה יש לדחות. סעיף 48 אומר במפורש כי ביהמ"ש "רשאי להוסיף תנאים, לפרק זמן שיקבע, לרבות..." עשרת התנאים המצויינים בו. תנאים אלה אינה מהווים, איפוא, רשימה סגורה אלא רשימה "פתוחה" לשיקול דעתו של ביהמ"ש. אין כל טעם מדוע ביהמ"ש אינו רשאי להוסיף לרשימה האמורה גם איסור לנהוג בכלי רכב, אם איסור כזה מתחייב לקידום פני ה"מסוכנות" העומדת בבסיס עילת המעצר. מאידך, נכון, וכך גם היתה עמדת ב"כ המדינה, כי מן הראוי היה לקבוע כתנאי לשחרור "איסור לנהוג" בכל כלי רכב להבדיל מ"שלילת רשיון נהיגה" המוסדרת בפקודת התעבורה ולה אופי ומשמעות מיוחדים שאינם עניין לכאן.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד דן בן שאול לעורר, עו"ד כרמל למשיבה. 18.10.98).