בש"פ 6227+6190/98+6282/98+6276 - מרדכי שושני ואח' נגד מדינת ישראל
*סמכות ביהמ"ש להורות על מעצר ביניים של נאשם עד להחלטה סופית בשאלת מעצרו עד תום ההליכים לאחר שכבר החל הדיון במעצר עד תום ההליכים(עררים וערר נגדי - העררים נדחו ועררה של המדינה נתקבל).
א. עשרת העוררים הואשמו בעבירות חמורות הקשורות בסחר בסמים מסוכנים. כתב האישום הוגש ביום 12.8.98 ועמו הוגשה בקשה להחזקת הנאשמים במעצר עד תום ההליכים (להלן: הבקשה העיקרית). לנוכח היקפו של החומר התקיימה בו ביום ישיבה מקדימה בביהמ"ש המחוזי והוחלט על דעת כל הנוגעים בדבר כי הדיון בבקשה העיקרית ופתח ביום 16.9.98. ביום 16.9.98 החליט ביהמ"ש, בהתחשב במורכבות חומר החקירה, כי הצדדים יציגו עמדותיהם בשאלת קיומן של ראיות לכאורה בסיכומים בכתב. בהסכמת כל הצדדים נקבע כי ביהמ"ש יתן החלטתו בבקשה העיקרית ביום 29.10.98.
ב. לצד הסכמת הסניגורים למועדים שנקבעו הגישו עררים לביהמ"ש העליון והם טענו לבטלות החלטת ביהמ"ש המחוזי בדבר החזקת הנאשמים במעצר עד לסיום הדיון בבקשה העיקרית. ביהמ"ש העליון החליט כי אכן ההחלטה בדבר החזקת הנאשמים במעצר ניתנה ללא סמכות, אלא שבינתיים, ביום 1.10.98, התקיים דיון בביהמ"ש המחוזי ובמועד זה נפתח הדיון בבקשה העיקרית והתביעה הציגה עמדתה בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורה. בסיום הישיבה נדחה הדיון ליום 7.10.98 וביהמ"ש החליט - לשיטתו בהסכמת הסניגורים, כפי שצויין בהחלטה - כי הנאשמים יישארו במעצר עד למתן ההחלטה בבקשה העיקרית. המדינה הגישה ערר על ההחלטה בטענה שביהמ"ש צריך היה לקבוע בהחלטתו ביום 1.10.98 כי הוצגה בפניו ע"י התביעה תשתית ראייתית בסיסית להחזקת הנאשמים במעצר עד למתן ההחלטה בבקשה העיקרית, ואילו העוררים הגישו את העררים בדבר בטלות החלטת המעצר מיום 1.10.98. ערר הנאשמים נדחה וערר המדינה נתקבל.
ג. לאחר שביהמ"ש מתחיל לדון בבקשה העיקרית של מעצר עד תום ההליכים יש לו סמכות לצוות על מעצר ביניים של הנאשם עד להחלטה בבקשה להחזקתו במעצר עד תום ההליכים. אכן, סעיף 21 לחסד"פ אינו מעניק לביהמ"ש באורח ישיר ובמפורש סמכות להורות על מעצר ביניים כאמור, ואולם לביהמ"ש סמכות כזו אם "כסמכות עזר" ואם "כסמכות נגזרת" עם סמכותו להורות על מעצר עד תום ההליכים. עם זאת, כדי שביהמ"ש יוכל להשתמש בסמכותו למעצר ביניים צריך שתהיה בפניו תשתית ראייתית לכאורית שתוצג ע"י התביעה בקווים כלליים.
ד. סעיף 21(ד) לחסד"פ קובע כי ביהמ"ש מוסמך, לפי בקשת הנאשם, להורות על "מעצר מוקדם" עד 30 ימים כדי לאפשר לסניגורים ללמוד את החומר שבידי התביעה, ואולם אותו סעיף מדבר על המצב לפני שמתחיל הדיון בבקשה העיקרית ואינו מונע מעצר ביניים לאחר שהחל הדיון בבקשה העיקרית אף ללא הסכמת הנאשם. ההגבלה ל-30 יום לפני תחילת הדיון בבקשה העיקרית מדברת על מעצר מוקדם, מבלי לבחון כלל דבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית. עם זאת, מקום שנאשם נותן הסכמה ברורה ומפורשת למעצר ביניים, רשאי ביהמ"ש לראות בכך "הצהרה" מצדו כי לצורך ההחלטה בעניין זה מקובל עליו שיש בחומר המצוי ברשות התביעה אותה תשתית ראייתית ראשונית המספיקה למעצר כזה ובדרך זו מתייתר הדיון בהקשר זה. כך הם פני הדברים בענייננו כאשר הסניגורים הסכימו להחזקת הנאשמים במעצר עד לבירור טענתם בדבר חוסר הסמכות.
ה. צודקת המדינה כי ראוי היה שביהמ"ש יפרש בהחלטתו כי התביעה יצאה ידי חובת הצגת התשתית הראייתית הדרושה למעצר הביניים.
(בפני: השופט קדמי. עוה"ד פלדמן, חכם, רובינשטיין, שרמן, נהרי, נוסבאום וליכט לעוררים, עוה"ד לוין, ענבר, כרמל ולמברג למשיבה. 25.10.98).
ע.א. 97+4100/97/4133 - יוסף רינדר ונורית רביב נגד אסתר ויזלטיר (ע.א. 4100/97) ועופר דוד נגד רויטל תדמור ולאה סומך (ע.א. 4133/97)
*הגנת הדייר לדיירים שהחלו לגור עם המנוח לפני פטירתו כאשר בעלי הבית התנגדו למגוריהם(מחוזי ת"א - ע.א. 611/95 (ע.א. 4100/97) - הערעור נדחה פה אחד. מחוזי ת"א - ע.א. 441/95 (ע.א. 4133/97) - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' שטרסברג-כהן ואריאל נגד דעתו החולקת של השופט אור).
א. לפי העובדות נשוא ע.א. 4100/97 הושכרה דירה ע"י המערערים למשיבה ולבעלה בדמי מפתח כדיירים מוגנים בשנת 71. לאחר זמן התגרשו בני הזוג והמשיבה נשארה בדירה. לימים מצאה בן זוג אחר, הוא הידוע בציבור שלה. המערערים שהגישו תביעה לפינויה של המשיבה טוענים כי הפרה את סעיף 5 לחוזה השכירות, שהוא חוזה סטנדרטי, האומר "השוכר מתחייב לא להרשות למי שהוא אחר להשתמש או להמשיך להשתמש במושכר... וכן לא לשתף מי שהוא בהחזקת המושכר או בשימוש בו...". בתי המשפט השלום והמחוזי דחו את טענת המערערים כי האיסור לפי סעיף 5 חל לגבי בן זוג, בין "ידוע בציבור" בין נשוי אשר ממילא זכאי בתנאים מסויימים להחשב כבעל זכות במושכר על פי סעיף 20 לחוק הגנת הדייר האומר "דייר של דירה שנפטר, יהיה בן זוגו לדייר...". בן זוג לעניין סעיף זה כולל גם "ידוע בציבור". בעניין זה נדחה הערעור פה אחד בפס"ד מפי השופט אריאל שאליו הצטרפו השופטים אור וגב' שטרסברג-כהן.
ב. בע.א. 4133/97 היו הנסיבות שונות. כאן מדובר בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר שלפיו "באין בן זוג... יהיו ילדי הדייר לדיירים..." בתנאים מסויימים. אמו של המערער היתה דיירת מוגנת בדירה בת 5 וחצי חדרים בתל אביב על פי חוזה מדצמבר 68. המערער שהיה נשוי והתגרש נכנס לדירה במאי 90 למרות התנגדות בעלי הבית המשיבים. לאחר פטירת אמו סירב לפנות את הדירה בסמכו על סעיף 20(ב) הנ"ל. גם כאן טענו בעלי הבית כי הופר סעיף 5 לחוזה בכך שהאם נתנה לבין להיכנס לגור בדירה, אך מסקנת בימ"ש השלום היתה כי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר גובר על סעיף 5 לחוזה ואין לפנות את הבן מהדירה. ביהמ"ש המחוזי ביטל את פסה"ד של בימ"ש השלום וציווה על פינויו של המערער משום שלדעתו היתה הפרה של סעיף 5 לחוזה כשהמשיבות התריעו על הפרתו של סעיף זה. בעניין זה נתקבל ערעורו של הבן ברוב דעות השופטים אריאל והגב' שטרסברג-כהן, בשני פסקי דין, נגד דעתו החולקת של השופט אור. בדעת מיעוט סבר השופט אור כי במקרה הנדון גובר סעיף 5 בחוזה על ההגנה שמבקש הבן למצוא בחוק. לדעת השופט אור אין קשר לעניין זה עם בין סעיף 20 לבין סעיף 5 בחוזה שכן סעיף 20 חל בנסיבות שסעיף 5 לחוזה לא הופר.
ג. בפסקי הדין נדונו בהרחבה נושאי הסעיפים הנדונים כאמור, הפרשנות שצריך לתת לסעיפי חוק הגנת הדייר והאם יש לצמצם ועד היכן ניתן לצמצם את הגנת החוק וכיוצא באלה נושאים.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אריאל. עו"ד גדעון בירן למערערים בע.א. 4100/97, עו"ד גב' אסתר ויזלטיר לעצמה באותו ערעור, עו"ד גב' פזית שלמון למערער בע.א. 4133/97, עו"ד ח. זולטי למשיבות באותו ערעור. 29.10.98).
בג"צ 5862/97 - עירית ראשון לציון ואח' נגד שר הפנים ואח'
*התנגדות עיריה להנחת קו מאסף איזורי להולכת שופכין בתחום שיפוטה(העתירה נדחתה).
א. עניינה של העתירה בהחלטות הנוגעות להנחת קו מאסף להולכת שופכין גולמיים (להלן: קו הביוב) האמור לעבור בתחום שיפוטן של העותרות. לתכנית קו הביוב ניתנו האישורים הנדרשים של השרים הנוגעים בדבר ונתקבלו אישורי הוועדות המחוזיות
לבניה ולתכנון עיר של איזור תל אביב ואיזור המרכז אשר בתחומן מיועד לעבור קו הביוב. העותרות טוענות כי החלטות הוועדה המחוזית לאיזור המרכז התקבלו קודם מינוי ועדת חקירה ואישור של שר הפנים כנדרש בחוק וכן כי נפלו פגמים שונים בדרך קבלת ההחלטות ע"י הוועדה המחוזית. העתירה נדחתה.
ב. לאחר החלטות הוועדות מינה שר הפנים ועדת חקירה וזו דנה בנושא. העותרות טוענות כי שניים מחברי הוועדה פסולים היו מלכהן בה בהיותם עובדי מדינה ואולם אלה התמנו על יסוד מומחיותם בנושא והם לא נטלו כל חלק בדיונים קודמים שהיו בפני הוועדה המחוזית. יתר על כן, הרכב הוועדה היה ידוע לעותרות לפני שהחלו דיוני ועדת החקירה והן לא תקפו הרכב זה לא ע"י פניה לחברי הוועדה שיפסלו עצמם ולא ע"י פניה לערכאות.
ג. אשר לטענה כי הוועדה המחוזית החליטה את אשר החליטה לפני שמונתה ועדת החקירה ועל כן פסולה ההחלטה - אין כל בסיס לטענה זו. לכאורה החלטת הוועדה המחוזית היא החלטה תכנונית ושעתה קודמת למינוי ועדת החקירה לפי החוק.
(בפני השופטים: אור, חשין, גב' בייניש. החלטה - השופט אור. עוה"ד עופר שפיר ואופיר ארגמן לעותרות, עוה"ד מייק בלס, אסף הדסי, יובל גלאון וחיים אליאש למשיבים. 16.12.97 - הערה: בשל תקלה טכנית לא פורסם פסה"ד בשעתו).
דנג"צ 300/98 - עירית ראשון לציון ואח' נגד שר הפנים ואח'
*התנגדות עיריה להנחת קו הולכת שופכין בתחומה(עתירה לדיון נוסף - העתירה נדחתה).
א. העותרות הגישו בשעתו עתירה נגד הקמת קו מאסף להובלת שופכין גולמיים העובר בשטחן (ראה לעיל). בג"צ דחה את עתירתן ובעתירה דנא טוענות העותרות כי ביהמ"ש חידש הלכה בקבעו כי הליכי התכנון קודמים להליכי החקירה ע"י ועדת החקירה. לטענת העותרות, הלכה זו שגוייה. המשיבים מתנגדים לקיומו של דיון נוסף ולטענתם לא נתקיימו העילות המנויות בסעיף 30 לחוק בתי המשפט לעניין דיון נוסף. פסה"ד אינו משנה הלכה קיימת, אלא, לכל היותר, מצהיר על המצב המשפטי, כפי שהוא עולה מעיון בסעיפי החוק. הבקשה נדחתה.
ב. ביהמ"ש העליון לא קבע כל הלכה חדשה, קשה או חשובה, שקיומה עשוי להוות עילה לעריכתו של דיון נוסף. ביהמ"ש לא קבע מה הוא סדר הפעולות הסטטוטורי במקרה של הנחת קו ביוב ולא הבחין בין תכנון לביצוע אלא קבע כי לכאורה קודמת ההחלטה התכנונית למינוי ועדת חקירה שעניינה התקנת הביוב. אולם בהמשך אמירה לכאורית זו הבהיר ביהמ"ש, מניה וביה, כי ממילא נתמלאו כל דרישות החוק גם יחד ומשום כך נדחתה העתירה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד אופיר ארגמן לעותרות, עוה"ד מלכיאל בלס, אסף הדסי, יובל גלאון וחיים אליאש למשיבים. 26.10.98).
ע.א. 6160/97 - ר.ג.א. שירותים ונקיון בע"מ נגד פרח השקד בע"מ ואח'
*ביטול החלטת ועדת מכרזים ע"י ביהמ"ש המחוזי בנימוק שמי שנפסל במכרז עומד בתנאי המכרז(מחוזי ת"א - ה.פ. 1327/97 - הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מצא וטירקל נגד דעתו החולקת של השופט אריאל).
א. עיריית בת ים פירסמה מכרז לביצוע עבודות נקיון וטיאוט רחובות. הוגשו 4 הצעות ובהן הצעת המערערת - מי שביצעה את העבודות נשוא המכרז מכח זכייתה במכרז קודם - והצעת המשיבה (פרח השקד) שהיתה הזולה מבין ההצעות. ועדת המכרזים החליטה לפסול 3 הצעות ובכללן הצעת פרח השקד ונותרה הצעת המערערת שהוכרזה כזוכה במכרז.
פרח השקד עתרה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לבטל את החלטת ועדת המכרזים ולהצהיר כי היא הזוכה במכרז וכי על העיריה להתקשר עמה בחוזה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את תביעתה של פרח השקד. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מצא וטירקל נגד דעתו החולקת של השופט אריאל.
ב. השופט מצא: בהחלטתה לפסול את הצעת פרח השקד קבעה ועדת המכרזים כי זו אינה עומדת בדרישות תנאי המכרז. קביעה זו התבססה על חוות דעתו של מנהל אגף חזות העיר בעיריה, (להלן: מנהל האגף) בה התייחס לשניים מתנאי המכרז והם כי "על הקבלן (המציע) להיות תאגיד הרשום במדינת ישראל ועל מנהלי התאגיד להיות בעלי זכות לתעודת יושר במשטרת ישראל ולהמציא לעיריה תעודה כזאת בכל עת שיידרשו לכך". סעיף אחר במכרז קבע כי "על המציע להיות בעל נסיון קודם של 5 שנים לפחות בביצוע עבודות... בהיקף של 75 עובדים לפחות, וכן בהפעלת מכונת טיאוט... המציע חייב לצרף להצעתו מסמכים והמלצות בדבר נסיון קודם". לדעת מנהל האגף אין פרח השקד מקיימת תנאים אלה. באשר לעניין תעודות יושר קבע כי "בבדיקת נושא תעודות היושר... מודיעה המשטרה שאין באפשרותה לספק תעודת יושר לאחד המנהלים". לעניין הדרישה לנסיון קודם צורף להצעת פרח השקד מכתב חתום בידי מנהל אגף איכות הסביבה ותברואה בעירית נתניה בו נאמר כי "החברה מעסיקה בעירית נתניה כ-80-70 עובדים מידי יום על פי הצרכים. כאשר התבקשה החברה להעסיק מכונת טיאוט לפנים משורת הדין היא ביצעה זאת ביעילות ובמהירות הראויים לציון...". מנהל האגף אומר בחוות דעתו כי בבירורים שערך בעירית נתניה הוברר לו כי על פי החוזה היה על פרח השקד להעסיק רק כ-30 עובדים ביום והיא העסיקה לפי הצורך בין 30 לבין 75 פועלים.
ג. ביהמ"ש המחוזי קבע כי פרח השקד עמדה בשני תנאי המכרז האמורים. משעלה חשש כי לאחד ממנהליה יהיה קושי לקבל תעודת יושר, נדרשה פרח השקד להמציא יפוי כח לפנות למשטרה ולבקש תעודת יושר וזו המציאה את יפוי הכח אלא שהעיריה לא פנתה למשטרה. בהמציאה לעיריה את יפוי הכח יצאה פרח השקד ידי חובתה ומשלא פנתה העיריה למשטרה אין לומר כי פרח השקד לא עמדה בתנאי האמור.
ד. אשר להיקף הנסיון הקודם - התנאי לנסיון מהווה "תנאי סף", ובצרפה להצעתה מכתב המלצה מטעם עירית נתניה עמדה פרח השקד, לכאורה, גם בתנאי זה. ספקות שהיו לוועדת המכרזים בשאלה הנדונה ראויים היו להתברר עם גורם מוסמך, ואילו מנהל האגף הסתמך על מידע שנמסר לו ע"י שיחת טלפון עם המזכירה באגף איכות הסביבה בעירית נתניה ומידע זה אינו יכול להקים בסיס לפסילת הצעתה של פרח השקד.
ה. המערערת העלתה לפני ביהמ"ש המחוזי טענה נוספת שלפיה גם הערבות הבנקאית שהומצאה ע"י פרח השקד לא עמדה בתנאי המכרז. בסעיף 5 לתנאי המכרז נקבע כי "על המציע לצרף להצעתו ערבות בנקאית... שלפי הוראותיה ניתנת לגבייה מידית בכל עת לפי דרישתו החד צדדית של ראש העיריה...". בערבות הבנקאית שצירפה פרח השקד נאמר כי התשלום יבוצע "לא יאוחר מ-10 ימים מתאריך התקבל דרישתכם על ידינו" ולטענת המערערת אין היא מקיימת את התנאי של "גבייה מיידית". ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה בציינו כי לשון סעיף 5 למכרז אינה חד משמעית וניתן לפרש את הדרישה כמתייחסת למועד תחילתה של הערבות, ולאו דווקא כמתייחסת למועד שבו על הבנק, מעת שנדרש, לשלם את סכום הערבות. גם בכך צדק ביהמ"ש המחוזי.
ו. השופט אריאל (דעת מיעוט): לתנאי המכרז יש לתת פירוש דווקני. משאין מקפידים על פירוש דווקני כזה ומגמישים תנאי או תנאים לטובת צד אחד המתמודד במכרז, מקשיחים את העורף כלפי המשתתפים האחרים שעמדו בתנאי המכרז, ככתבם
וכלשונם, או כלפי אלה שלא הגישו הצעה משהתייחסו במידה ראוייה לתנאי המכרז. זה הדין שצריך לחול גם על פרח השקד. בתנאי המכרז נקבע ש"על המציע להיות בעל נסיון קודם של 5 שנים לפחות בביצוע עבודות כגון העבודות נשוא מכרז זה בהיקף של 75 עובדים לפחות, וכן בהפעלת מכונת טיאוט...". ברור שלפני ועדת המכרזים לא היה חומר מספיק שיאשר תנאי זה לגבי "פרח השקד" אלא ההיפך הוא הנכון. ממכתב אגף איכות הסביבה בעירית נתניה אין להסיק כאילו עמדה חברת פרח השקד בתנאי המוקדם למכרז. גם בעניין הערבות הבנקאית אין לקבל את הפירוש הגמיש שניתן לדרישת ערבות זו, אם כי בשל כך בלבד לא היה מקום לקבל את הערעור, אך היא מספיקה כתוספת לנימוק הקודם.
(בפני השופטים: מצא, טירקל, אריאל. עו"ד שמואל הרציג למערערת, עו"ד אורי ברימר לפרח השקד, עו"ד יצחק ברוש לעירית בת ים. 15.10.98).
בג"צ 3331/97 - גוטליב ציפורה ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*עיון של הורים שכולים בחומר חקירה הנוגע לאסון המסוקים(העתירה נדחתה).
א. העותרים הם הורים שכולים ל-15 חיילים מתוך 73 חיילים שנספו באסון המסוקים בצפון הארץ ביום 4.2.97. בעקבות האסון הקים שר הבטחון ועדת חקירה בראשות אלוף במילואים דוד עברי. הוועדה קיימה ישיבות רבות, אספה חומר רב, חלקו חומר סודי ביותר, ומסרה לשר הבטחון ממצאים, מסקנות והמלצות. בו ביום כתב שר הבטחון אל המשפחות השכולות מכתב בו צירף את ההמלצות והסיכום של הוועדה וציין כי הדו"ח במלואו על כל פרטיו יעמוד לרשות המשפחות שיוכלו לעיין בו במקום שייקבע. לאחר חילופי מכתבים בין ההורים לבין הפרקליט הצבאי הראשי פנו העותרים לבג"צ וביקשו צו המחייב את המשיבים לאפשר להם לעיין ולהעתיק את כל חומר החקירה. הושגה הסכמה בפני בג"צ בקשר לדרכי העיון בחומר. לאחר ההסכמה האמורה הודע לעותרים כי ניתן לעיין בחומר החקירה במשרד של צה"ל במחנה מטכ"ל בכל שעה משעות היממה כפי שיבקשו, כי צה"ל יתקין במשרדו של ב"כ העותרים, על חשבון צה"ל, כספת ומערכת אזעקה ויפקיד בכספת עותק של חומר החקירה שיעמוד לעיון בני המשפחות השכולות, כי שלשה מעובדי משרדו של ב"כ העותרים יהיו אף הם רשאים לעיין בחומר החקירה, וכי ד"ר מאיר פעיל, שהוצע ע"י העותרים כנציגם לצורך עיון בחומר שהוגדר סודי ביותר ושהם אינם יכולים לעיין בו, יורשה לעיין בחומר זה כדי להעביר להם את דעתו על אותו חומר. נותרו במחלוקת שתי נקודות. גישת העותרים שעותק החומר יימסר גם לשתי משפחות של העותרים שיש בביתם כספת וכן שגם פרקליט העותרים ונציגות העותרים יעיינו בחומר הסודי. צה"ל הסכים כי בנוסף לאלוף משנה פעיל יותר לעוד קצין מנציגי המשפחות העותרות לעיין בחומר הסודי, אך לא הסכים כי ב"כ העותרים ונציגות העותרים יעיינו בחומר, וצה"ל סירב למסור עותק לשתי משפחות כאמור. בעניין זה נדחתה העתירה.
ב. אין לביהמ"ש עילה לחייב את המשיבים לחשוף את החומר הסודי ביותר בפני העותרים עצמם או בפני ב"כ העותרים. ראשית, שאלה היא, מה מתחייב, לעניין העיון בחומר מן הדרישה של בטחון המדינה והסמכות להשיב על שאלה זאת הופקדה בידי מחלקת בטחון שדה של צה"ל ולא בידי ביהמ"ש. שנית, לפי הכללים הנוהגים בבג"צ אין הוא מתערב בהחלטה של רשות מוסמכת, אלא אם ההחלטה לוקה בפגם משפטי, ובמקרה דנא אין ההחלטה שלא לחשוף חומר סודי ביותר בפני העותרים נגועה בפגם כלשהו.
כמו כן, אין להתערב בהחלטת צה"ל שלא להפקיד עותק של החומר שהועמד לעיון העותרים בידי שתי המשפחות כמבוקש. לאחר שניתנה למשפחות האפשרות לעיין בחומר ונקבעו הסדרים סבירים לצורך זה, אין טעות משפטית או פגם אחר בעמדת המשיבים.
(בפני השופטים: זמיר, גב' דורנר, גב' בייניש. החלטה - השופט זמיר. עו"ד סעדיה שמואל לעותרים, עו"ד שי ניצן למשיבים. 1.4.98).
ע.א. 6677/96 - זאב עלה נגד שרה עלה ואח'
*דחיית טענת הורים כי יפוי כח שנתנו לבנם להעביר על שמו דירה הרשומה על שמם הוצא מהם במרמה ועושק(מחוזי ת"א - ת.א. 1440/92 - הערעור נתקבל).
א. המערער הוא בנם הבכור של המשיבה ובעלה המנוח שהינם ילידי 1915 ו-1907 בהתאמה. שאר המשיבים הם ארבעת ילדיהם הנוספים של ההורים. ההורים היו הבעלים במשותף של זכויות חכירה לדורות בתל אביב, דירה שבבעלות המינהל, משנת 59. בעת רכישת הדירה היה המערער כבן 20. ביום 5.4.89 חתם המנוח בפני עו"ד על תצהיר שלפיו העביר ללא תמורה את מלוא זכויותיו בדירה למערער. כן חתם על יפו"כ נוטריוני בלתי חוזר לביצוע ההעברה ועל בקשה לקבלת הסכמת החברה המשכנת לביצוע ההעברה. למעלה משנה לאחר מכן חתמה אף האם על מסמכי העברה. ביולי 90 אישר המינהל כי הדירה הועברה על שם המערער וכעבור מספר ימים הגישו ההורים תובענה לביהמ"ש המחוזי לקבלת הצהרה כי הם זכאים להירשם כבעלי זכות החכירה של הדירה. לטענת ההורים ניצל המערער את גילם, תלותם בו ואי ידיעתם את השפה, וגרם להם לחתום על מסמכים מבלי שידעו על מה הם חותמים. לטענתם אמר להם המערער, שהוא מבקש להרחיב את הדירה כדי שגם הוא יוכל לגור שם וכי הם חותמים על מסמכים לצורך הרחבת הדירה. בינואר 92 נפטר המנוח והמשיבים האחרים צורפו לתובענה כיורשיו של המנוח על פי דין.
ב. בפסק דינו קיבל ביהמ"ש המחוזי את תביעת המשיבים בקבעו כי המערער אמנם סייע להוריו ברכישת הדירה, אך לא קיבל את טענת המערער כי הוא רכש את הדירה לבדו. ביהמ"ש גם קבע כי חתימת ההורים על מסמכי ההעברה נעשתה תוך מודעות למהותם, היינו להעברת הדירה, אך לדעת ביהמ"ש, המערער שגר עם הוריו אכן רצה להרחיב את דירתו ולשם כך נזקק לאישורים שונים מהרשויות, והוא הסביר לאביו שהוא יחסוך ממנו את הטרחה הזו ע"י כך שהדירה תועבר על שמו. לדעת ביהמ"ש ניצל המערער את מצבם הבריאותי של הוריו ואת חוסר נסיונם ולא סיפר להם שהמטרה הסופית בקשר לדירה היא שהיא תשאר רשומה על שמו. לדעת ביהמ"ש הוכחה גם עילת עושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים. לפיכך הורה ביהמ"ש על החזרת רישום הזכויות בדירה ע"ש האם ויורשי המנוח. הערעור נתקבל.
ג. התרשמות ביהמ"ש בדבר הסצנריו של האירועים כאמור לעיל אינה עומדת בפני הביקורת. ראשית, אף אחד מההורים לא טען כמתואר בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. לטענת ההורים הם הבינו שהם חותמים על מסמכים הקשורים בהרחבת הדירה ולא בהעברת הזכויות למערער. בנסיבות אלה לא ברור על סמך מה בנה ביהמ"ש את הסצנריו שאין לו כל עיגון בעובדות המקרה כפי שהובאו בפני ביהמ"ש. יתר על כן, כריכתה של עיסקת העברת הזכויות בדירה אל המערער עם התכנית להרחבתה אינה עולה בקנה אחד עם מסכת הראיות אשר נפרשה בפני ביהמ"ש ואף אינה הגיונית.
ד. גם הקביעה כי הוכח עושק במובן סעיף 18 לחוק החוזים אינה יכולה לעמוד. בכתב ההגנה לא נטען כלל עושק כלפי האם אלא כלפי האב בלבד, והעיקר הוא שלא הוכח ניצול מצד המערער כמובנו של ניצול זה בסעיף 18 הנ"ל. להורים היתה הבנה מלאה והסכמה להעברת זכויותיהם בדירה למערער שהוא בנם הבכור. המערער הוא זה שתמך בהורים יותר מכל אחיו וכשנדרש הדבר שיכן את המנוח בביתו, לאחר צאתו
מבית החולים, בעוד שהאחרים סירבו לאכסן אותו בביתם והוא גם זה שהשתתף עם ההורים במימון הדירה. בנסיבות אלה, כשהחליטו ההורים להעביר אליו את מלוא הזכויות בדירה תוך שמירת זכויות המגורים שלהם עד אחרית ימיהם, אין בהחלטתם כדי להפתיע ואין ללמוד ממנה כאילו נעשה הדבר תוך ניצול גילם או חולייהם.
(בפני השופטים: אור, גב' שטרסברג-כהן, אנגלרד. החלטה - השופט אור. עו"ד א. קורץ למערער, עו"ד ארנון לוי למשיבים. 25.10.98).
בג"צ 4409/98 - ד.ש. שמנים... בע"מ ואח' נגד מנהל מחוז חיפה במשרד לאיכות הסביבה
*שלילת "היתר רעלים" ממפעל שביצע פעולות למיחזור רעלים מסוכנים בניגוד להיתר(העתירה נדחתה).
א. העותרת, חברה העוסקת בחומרים מסוכנים, קיבלה בחודש מרץ 97 היתר רעלים כנדרש בחוק החומרים המסוכנים. בנספח להיתר הופיעה רשימה של החומרים המסוכנים שעליהם חל ההיתר. בהיתר זה נכלל החומר איזופר. בביקורת שנערכה ביולי 97 במפעל התגלתה באחד המחסנים פסולת מסוכנת והוצא צו הפסקה מינהלי ביחס לפעילות במחסן. לאחר שהעותרת הוציאה את החומר מהמחסן חודש היתר הרעלים, וברשימה שצורפה להיתר לא נכלל החומר איזופר. בתוך כך התקשרה העותרת עם חברת אינדיגו, שלפיו רכשה מאינדיגו חומר איזופר המיועד למיחזור. על אף השתלשלות עניינים זו חודש ההיתר במאי 98 והפעם נכלל החומר איזופר, אך ההיתר הוגבל בתנאים ובכלל זה כי חל על העותרת איסור מוחלט לרכוש פסולת מסוכנת למיחזור ובמידה ותמצא פסולת מסוכנת המיועדת למיחזור ללא אישור, יישלל היתר הרעלים ולא יחודש. בביקורת נוספת נתגלה כי העותרת עוסקת בניקוי פסולת איזופר ללא היתר. בעקבות האמור ביטל המשיב את היתר הרעלים שהוצא לעותרת. העתירה נדחתה.
ב. בעתירתם העלימו העותרים את העובדות שקדמו להוצאת ההיתר שכנגד ביטולו טענו. המסכת העובדתית שהעלימו מלמדת על ההגבלות שצורפו להיתר ועל ההפרות הרצופות של ההיתר, והעלמתן מעידה על חוסר ניקיון כפיים של העותרים. מצב דברים זה כשלעצמו מהווה עילה לדחיית העתירה.
ג. גם לגוף העניין יש לדחות את טענות העותרים. חוק החומרים המסוכנים מאזן בין הצורך להגן על בריאות הציבור לבין אינטרס הציבור לעשות שימוש בחומרים מסוכנים. הוא מרשה שימוש בחומרים מסוכנים אך מתנה אותו בקבלת היתר. ההגבלות שצורפו להיתר שניתן לעותרת היו בתחום סמכותה של הרשות ונקבעו משיקולים מקצועיים וענייניים. בנסיבות העניין, ובמיוחד לאור ההפרות השיטתיות מצד העותרת, הרי שעל אף פגיעתו הקשה בעותרת אין ביטול ההיתר חורג ממתחם הסבירות ועל כן גם אין יסוד לטענה שהאיסור פוגע בזכותה על פי חוק יסוד חופש העיסוק.
(בפני השופטים: גב' דורנר, גב' בייניש, אילן. החלטה - השופטת דורנר. עו"ד צבי לוינסון לעותרים, עו"ד גב' דנה בריסקמן למשיב. 28.10.98).
בש"א 4318/98 - חברת חלקה... בפירוק ואח' נגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה - חולון
*ביטול החלטת הרשמת לדחות בקשה להארכת מועד להגיש ערעור ע"י מי שניתנה לו רשות ערעור וסבר שדי בבקשה לרשות ערעור(ערעור על החלטת הרשמת לדחות בקשה להארכת מועד - הערעור נתקבל).
א. המבקשים הגישו לביהמ"ש בקשה לרשות ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בערעור על פס"ד בימ"ש השלום. בהחלטת ביהמ"ש העליון נאמר כי "תנתן רשות ערעור כמבוקש". המערערים לא הגישו ערעור במועד הקבוע בתקנות וכעבור חודשים רבים הגישו בקשה
להארכת מועד לנקיטת הליך ערעור. בבקשה מצינים המערערים כי במסגרת בקשת רשות הערעור התבקש ביהמ"ש "לדון בבקשה לרשות ערעור זו כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על פי הרשות שניתנה". לטענתם, משנקבע כי ניתנת להם רשות ערעור כמבוקש, מגלמת בתוכה הבקשה את הערעור גופו, כך שאין צורך בהגשת ערעור. המערערים ציינו כי לאחר מתן רשות הערעור ביצעו שורה של בירורים במזכירות ביהמ"ש העליון ורק זמן קצר לפני הגשת הבקשה להארכת מועד, התברר להם כי בקשת רשות הערעור לא הפכה לערעור כפי שחשבו. הרשמת דחתה את הבקשה להארכת מועד בקבעה כי טענתם של המערערים, שנמנעו מלהגיש ערעור כאמור בתקנה 398, אינה מהווה טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד. הערעור נתקבל.
ב. ככלל, טעותם של המערערים, המהווה טעות שבדין, אינה מקימה "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד. אולם, במקרה דומה (בש"א 4609/96 - סביר כרך מ"ח-8) נקבע לאמור "מדובר בערעור מגלגול שלישי, לגביו ניתנה רשות לערער... ולכאורה מדובר בשאלה בעלת חשיבות כללית; הגשתו של כתב הערעור (לאחר שניתנה רשות לערער) היא במידה רבה עניין טכני...; משניתנה רשות לערער בנסיבות אלו משמש כתב הערעור רק כהודעה לבעלי הדין שכנגד שהמערער מבקש להשיג על פסק הדין כבר על יסוד הנימוקים של הבקשה. איחור בהגשת ערעור בנסיבות אלו, פוגע פחות ב"חסינות" שניתנה לבעלי הדין שכנגד מפני תקיפה של פסה"ד מאשר במקרים אחרים, שהרי המסמך המרכזי שישמש תשתית לערעור הוא הבקשה לרשות לערער". במקרה דנא מצטרף אל טעותם של המערערים גם המידע שנמסר להם ממזכירות ביהמ"ש כי התיק תלוי ועומד וממתין לקביעת מועד לדיון. מידע זה, לצד הטעות האמורה ולצד העובדה שהמערערים מיהרו לתקן את טעותם כשזו התבררה להם, כמו גם חשיבות השאלה שמעלה הערעור הנדון, מקימים יחד אותו "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד א. ארד למערערים, עו"ד עמיעד גולדברגר למשיבה. 17.9.98).
רע"א 2979/98 - ליפא י. קמינר, עו"ד נגד אמנון בן משה
*הגשת בקשה ללא תצהיר לביטול פסק בורר כאשר הבקשה מבוססת על נימוקים משפטיים(בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש ושלשה מבני משפחתו מכרו מגרש שהיה בבעלותם למשיב ולאחיו. בין המבקש לבין המשיב נתגלע סכסוך בשאלת תשלום מס שבח החל על הנכס ואת ההכרעה בו העבירו לבוררות בפני בי"ד צדק בבני ברק. ביה"ד נתן שלשה פסקי בוררות. לפי פסק הבוררות הראשון, מתמוז תש"ן, חוייב המבקש לשלם למשיב כ-16,000 ש"ח. פסק בוררות שני מאייר תשנ"ד הבהיר את הפסק הראשון וקבע כי חובת התשלום חלה על כל המוכרים יחד וכי על המבקש "לשלם אך ורק לפי חלקו בנכס". פסק הבוררות השני אושר בביהמ"ש המחוזי. פסק בוררות שלישי ניתן בתמוז תשנ"ז, ולפיו ביטל ביה"ד את פסק הבוררות השני וחייב את המבקש לשלם את החוב במלואו כפי שנפסק בפסק הבוררות הראשון. המשיב ביקש לאשר את פסק הבוררות השלישי בביהמ"ש ואילו המבקש הגיש "התנגדות לבקשה לאישור פסק בוררות". ביהמ"ש המחוזי דחה את ההתנגדות משום שלא נתמכה בתצהיר ואישר את פסק הבוררות השלישי. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. לפי תקנה 9 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, בקשה לבטל פסק בוררות יש ללוות בתצהיר לאימות העובדות הכלולות בה. מכאן שאם המחלוקת אינה בנוגע לעובדות אלא רק בנוגע לפרשנות המשפטית שלהן, אין צורך בתצהיר. אפילו נראה ב"התנגדות" שהגיש המבקש בקשה לבטל את פסק הבוררות השלישי - הרי העובדה המרכזית שעליה סמך המבקש היתה כי פסק הבוררות השני אושר על ידי ביהמ"ש המחוזי ועל כך אין
מחלוקת. עובדה זו שממנה נגזרה טענתו המשפטית כי הבוררות הגיעה לקיצה וכי פסק הבוררות השלישי "אינו פסק בוררות" לא הצריכה אימות בתצהיר. טענותיו האחרות של המבקש כי לא היה נוכח בבית הדין בעת הדיון וכי "לא חתם על שטר בוררים לעניין זה" אכן הצריכו אימות בתצהיר, אך כדי לקבל את הערעור די בטענתו הקודמת של המערער.
ג. ראוי להעיר כי לפי סעיף 23(ב) לחוק הבוררות "לא ייזקק ביהמ"ש להתנגדות לאישור פסק בוררות אלא בדרך בקשה לביטולו". הואיל והמבקש נקט דרך של "התנגדות לאישור פסק בוררות" ולא דרך של "בקשה לביטולו", היה, אולי, מקום לטענה כי דין התנגדותו להדחות מטעם זה. אולם, בבסיס התנגדותו של המבקש עומדת הטענה כי פסק הבוררות השלישי הוא כחספא בעלמא, ולא היה כאן, איפוא, פסק בוררות שיש לבקש את ביטולו וממילא לא חלה על ההתנגדות הוראת סעיף 23(ב) לחוק הבוררות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, אור, טירקל. החלטה - השופט טירקל. המבקש לעצמו, עוה"ד י. יפת וד. ורשבסקי למשיב. 2.10.98).
רע"א 4461/98 - מרגרטה פרנק ואח' נגד שפיק רפול ואח'
*סעד מן הצדק בדיירות מוגנת. *עם הענקת סעד מן הצדק חוזרת השכירות המוגנת לאיתנה גם לתקופת ההפרה לעניין גובה דמי השכירות(הבקשה נדחתה).
א. המשיבים שכרו מן המבקשים מבנה, לניהול מוסך ומעמדם הוא של דיירים מוגנים. בימ"ש השלום קבע כי החוזה בין המבקשים למשיבים הופר על ידי המשיבים וקמה למבקשים עילת פינוי נגד המשיבים. עם זאת החליט להעניק למשיבים סעד מן הצדק בכפוף לכך שישלמו למשכירים 35,000 ש"ח. שני הצדדים ערערו לביהמ"ש המחוזי ובפסק דינו קבע כי אמנם הוכחה עילת פינוי לפי סעיף 131(6) לחוק הגנת הדייר, אך יש להותיר את הסעד מן הצדק ולהעמיד את הפיצוי על סכום של 70,000 ש"ח. כמו כן נפסק כי המשיבים זכאים להחזר של חלק מן הכספים ששילמו עבור השכרת משנה שביצעו. עניינה של בקשת רשות הערעור הינו ה"סעד מן הצדק" שניתן למשיבים וכן פסיקת ביהמ"ש קמא שלפיה מקום שניתן סעד מן הצדק אין לפסוק דמי שימוש ראויים בגין תקופת ההפרה. המבקשים טוענים כי שוכר, שנקבע כי הפר את הוראות הסכם השכירות והוראות החוק, מאבד את הגנת החוק הקובע את דמי השכירות שישולמו ועל השוכר לשלם בגין כל תקופת הפרת ההסכם ועד לתיקון הפרות אלה, דמי שימוש ראויים בגין שימושו במושכר והשווים לדמי השכירות הריאליים המשולמים בגין המושכר. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. באשר להענקת הסעד מן הצדק - שתי הערכאות הקודמות דנו בסוגייה ושקלו בה והגיעו למסקנה מנומקת מדוע יש להעניק למשיבים את הסעד. ההחלטה המתבססת על נסיבות המקרה ובחינת שיקול הדעת של ביהמ"ש במקרה ספציפי, אינה מעוררת סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, חוקתית, או משפטית מיוחדת, המצדיקות מתן רשות ערעור לערכאה שלישית (ר"ע 103/82 - חניון חיפה - פד"י ל"ו(3) 123).
ג. לעניין דמי השימוש הראויים - פסיקת ביהמ"ש המחוזי כי מרגע שנפסק כי הוא מעניק למשיב "סעד מן הצדק" חזרה השכירות המוגנת לאיתנה, כאילו לא היו הפרות וחזרו כוחם וגבורתם של דמי השכירות המוגנים להיות יפים כמקודם, מתאימה לדין החל בנושא. אופן יישומו של דין זה על המקרה הספציפי, אינו מעורר סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית מיוחדת, הראויות למתן רשות ערעור.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד א. מאיר למבקשים, עו"ד י. אבני למשיבים. 27.10.98).
רע"א 5362/98 - סאלח סאלח ואח' נגד יוסוף סוקי ואח'
*דחיית טענה של מעשה בי"ד כאשר הסעד שונה והעילה שונה(הבקשה נדחתה).
א. המבקשים והמשיבים, יחד עם אחרים, הם בעלים במשותף של קרקע באיזור הכפר ג'לג'וליה. בפועל מחולקת הקרקע למספר חלקי משנה המוחזקים בידי הבעלים השונים. המשיבים רכשו את חלקם בקרקע בשנת 95 ובנו עליו מחסן המשמש אותם לעסקיהם. דרך הגישה היחידה למחסן עוברת בחלק המוחזק בידי המבקשים והללו חסמו את המעבר אל המחסן בפני המשיבים. המשיב הגיש תובענה נגד המבקשים לבימ"ש השלום וזו התבססה על הסכם מעבר שנכרת בשנת 74 בין המבקשים לבין הבעלים הקודמים של הקרקע. התובענה נדחתה וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המשיבים בקבעו כי התביעה נסמכת רק על התחייבויות חוזיות של הנתבעים כלפי הבעלים הקודמים של הקרקע, על פי הסכם המעבר, ועל כן צדק בימ"ש השלום בקבעו כי אין מקום לבחון את הפן הקנייני הנוגע לסכסוך, שלא הועלה כלל בפלוגתא בין הצדדים בהליך הנדון.
ב. בעקבות זאת הגישו המשיבים תובענה חדשה, לביהמ"ש המחוזי, והפעם ביקשו להצהיר כי הם בעלי זיקת הנאה המאפשרת להם מעבר בדרך נשוא הסכסוך. המבקשים טענו כי חל על העניין הכלל של מעשה בית דין ולפיכך יש לדחות את התובענה על הסף. בדיון בבקשה להוצאת צו מניעה זמני דחה ביהמ"ש המחוזי את הטענה המקדמית האמורה של המבקשים, בקבעו כי בימ"ש השלום בהליך הקודם לא נדרש להכריע בשאלת הזכויות הקנייניות שמכוחן טוענים היום המבקשים לזכויות מעבר וגם לא היה מוסמך להכריע בכך. מכאן שבתובענה הנוכחית מדובר בעילה נפרדת שטרם נדונה. לגופו של עניין נתן ביהמ"ש המחוזי צו מניעה זמני. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. צדק ביהמ"ש המחוזי כי המשיבים אינם מנועים מלטעון לזכות קניינית בקרקע - טענה שטרם נטענה ונדונה בפני בימ"ש מוסמך. הן בימ"ש השלום שדן בתובענה הקודמת של המשיבים, והן ביהמ"ש המחוזי שדן בתובענה הקודמת בערעור, עמדו היטב על ההבחנה שבין העילה החוזית לעילה הקניינית ונמנעו מלהתייחס לעילה הקניינית שכלל לא הועלתה ע"י המשיבים בתביעתם דאז. על כן אין לומר כי חל הכלל בדבר מעשה בית דין המונע מן המשיבים לטעון לזכותם הקניינית.
(בפני: השופטת דורנר. 28.10.98).
רע"א 4109/98 - ג.ג. אולפני ישראל ירושלים בע"מ נגד...B.T.S
*סמכות בורר במחלוקת בין צדדים כאשר החוב הומחה לאחר והשאלה לעניין הסמכות היא אם ההמחאה היתה בהסכמת הנושה (הבקשה נדחתה).
הצדדים התקשרו בהסכם מכר, שלפיו מכרה המשיבה למבקשת ניידת שידור תמורת סכום כולל של מליון דולר. המבקשת נשארה חייבת למשיבה סכום של כ- 210,000 דולר. היא המחתה את חובה לחברה בשם דלתא, וזו ביצעה תשלום אחד למשיבה וסירבה לשלם את יתרת החוב. המשיבה הגישה תביעה נגד המבקשת לבורר על יסוד סעיף בוררות המצוי בהסכם המכר. בפתח הדיון בפני הבורר טענה המבקשת כי המחאת החוב לדלתא נעשתה בהסכמת המשיבה, ומכאן שהבורר מחוסר סמכות לקיים את הליכי הבוררות, שכן הסכם הבוררות דן בסכסוכים בין הצדדים המקורבים להסכם ולא בסכסוכים שבין המשיבה לבין צדדים שלישיים ובמקרה זה דלתא. המשיבה טענה כי לא הסכימה להמחאת החוב לדלתא וכי יש לה יריבות רק עם המבקשת. הבורר פנה באבעיה לביהמ"ש בדבר סמכותו וביהמ"ש קבע כי התשובה לשאלה אם המחאת החוב הפכה
את דלתא לצד במחלוקת נעוצה בשאלת הסכמתה של המשיבה להמחאת החוב, והואיל ושאלת ההסכמה שנוייה במחלוקת, על הבורר להמשיך בהליך הבוררות ולהכריע בכל הפלוגתאות לרבות בשאלת ההסכמה להמחאת החוב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לפי סעיף 6 לחוק המחאת חיובים "חבותו של חייב ניתנת להמחאה... בהסכם בין החייב לבין הנמחה שבאה עליו הסכמת הנושה...". מכאן, שלשאלת ההסכמה של המשיבה להמחאת החוב נודעת חשיבות מרכזית במסגרת ההכרעה בדבר זהותו של האחראי לחוב כלפי המשיבה ושאלה זו שנוייה במחלוקת בין הצדדים. כיוון שכך על השאלה להידון בהליך משפטי בין שני הצדדים, קרי בהליך של בוררות כקבוע בהסכם המכר, ולבורר סמכות להכריע גם בנושא זה.
(בפני: השופטת דורנר. 20.10.98).
רע"א 4114/98 - בנק הפועלים בע"מ ועו"ד אביחי דרזנר נגד משה לויאן ואח'
*סמכויות ראש ההוצל"פ בביצוע שטר משכנתא (הבקשה נדחתה).
המשיבים מישכנו לטובת הבנק שלוש דירות כבטוחה להחזרת חוב של עיסקם למבקש. המשיבים לא עמדו בתשלום החוב ונפתחו נגדם הליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא. לשם כך מונה המבקש השני ככונס נכסים לדירותיהם. הכונס ביקש למכור את הדירות בפטור ממס שבח ופנה לראש ההוצאה לפועל בבקשה לחייב את המשיבים לחתום על בקשה לפטור ממס שבח, ולחילופין להסמיך את הכונס לחתום על בקשה כזו. כל זאת, בסמכו על מסמכים שונים, לפיהם עולה, לטענתו, כי המשיבים התחייבו בפני הבנק כי דירתם תמכר בפטור ממס שבח. ראש ההוצאה לפועל דחה את הבקשה בנימוק שההתחייבות הנטענת אינה כלולה בשטר המשכנתא, ואילו הוא - ראש ההוצאה לפועל - מוסמך לפעול רק כמוציא לפועל של שטר המשכנתא. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור של המבקש והבקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדחתה.
אין זה בסמכותו של ראש ההוצאה לפועל לקבוע זכויות או חובות שאינם כלולים בשטר המשכנתא. סעיף 54 לחוק ההוצאה לפועל, הקובע כי ראש ההוצאה לפועל רשאי לתת הוראות לכונס לניהול הנכס, מכירתו או מימושו, אינו מקנה לו סמכות כנטען. סעיף זה מסמיך את ראש ההוצאה לפועל לבצע פעולות שונות בשם החייב לצורך מכירת הדירה, אך זאת, אך ורק לשם ביצוע שטר המשכתנא, ולא מעבר לכך. אם למבקשים טענות להתחייבות של המשיבים כלפיהם, שאינה כלולה בשטר המשכנתא, עליהם לפנות בתביעה רגילה לביהמ"ש ולהוכיח בה את זכויותיהם.
(בפני: השופטת דורנר. 22.10.98).
בש"א 3780/98 - גיא ואהוד רוזן נגד כפר הרי"ף... ומינהל מקרקעי ישראל
*קבלת ערעור על החלטת הרשמת לדחות ערעור מחמת אי הפקדת ערבון (ערעור על החלטה לדחות ערעור מחמת אי הפקדת ערבון בזמן - הערעור נתקבל).
בינואר 98 הגישו המערערים ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי וכעבור יומיים נשלחה להם הודעה על הפקדת ערבון. חלפו 30 יום שנקצבו בהודעה והערבון לא הופקד וגם לא הוגשה בקשה להארכת מועד. במאי 98 הופקד הערבון וכעבור שלשה ימים הוגשה בקשה להארכת מועד, וזאת ללא נקיטת יוזמה לדחיית הערעור עקב אי הפקדת הערבון על יסוד תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי ע"י המשיבים או ע"י הרשם. בבקשה להארכת המועד צויינו טעמים מסויימים להצדקתה. הרשמת החליטה לדחות את הבקשה בציינה כי הבקשה אינה נתמכת בתצהיר וביסוס האמור בה היא סתמית, כללית ואינה מנומקת. הערעור נתקבל.
אילו בנסיבות העניין אכן היה צורך להגיש בקשה להארכת מועד, היה מקום לקיים את החלטת הרשמת. ברם, גם ללא בקשה להארכת מועד לא היה מקום לדחות את הערעור. בדרך כלל, מי שמבקש להפקיד את הערבון לאחר המועד צריך להגיש בקשה להארכת מועד הנתמכת בתצהיר. במה דברים אמורים? כאשר המשיב עומד על זכויותיו ודורש לדחות את הערעור מחמת אי הפקדת ערבון, או כאשר הרשם כבר מחליט לקבוע את הערעור לדחייה על יסוד תקנה 431. אך במקרה שלפנינו לא ארע אף אחד משני המקרים הנ"ל.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד גב' ענת שוורץ למבקשים, עוה"ד ירון אילן ואורית סון למשיבים. 9.8.98).
בה"נ 1708/98 - טיימורוב סאידה נגד טחירוב חוסנו ואח'
*קביעת מקום שיפוט להתרת נישואין (בקשה לקביעת מקום שיפוט - הוחלט לבקש חוות דעת נוספת מביה"ד השרעי).
במרץ 98 פנתה המבקשת בבקשה לקביעת מקום שיפוט לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין מן הטעם שהיא יהודיה בדתה ואילו המשיב הינו מוסלמי. נשיא ביהמ"ש העליון, בסמכותו לפי סעיף 2(א) לחוק, פנה לביה"ד הרבני הגדול ולביה"ד השרעי לערעורים לקבלת חוות דעת. ביה"ד הרבני קבע כי במידה שהמסמכים בתיק נכונים "עשוי ביה"ד להכריז על הנישואין... כבטלים מעיקרם". ביה"ד השרעי השיב בחוות דעתו כי הוא מוסמך לדון בתיק הנ"ל "בהתרת קשר הנישואין וכן לפסוק על ביטול הנישואין" וכי מן הראוי להגיש את התביעה לביה"ד השרעי. הוחלט כי חוות הדעת של ביה"ד השרעי אינה מספיקה ויש לבקש ממנו חוות דעת חדשה.
לפי סעיף 2 לחוק מבקש הנשיא חוות דעת מביה"ד הדתי "בשאלה אם בנסיבות המתוארות עשוי ביה"ד לערוך או לפסוק גירושין, לבטל את הנישואין או להכריזם כבטלים מעיקרם". בחוות הדעת נדרש ביה"ד לפרט את תוצאות ההליך העתידי, אם יהיה בסמכותו, ואין הוא מתבקש לקבוע אם הוא מוסמך או לאו. לעניין זה לא התייחס ביה"ד השרעי ועל כן אין מנוס אלא לבקש בשנית את חוות דעתו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד זאב דימנט למבקשת, עו"ד גב' זיוה שמחה ליועץ המשפטי. 27.10.98).
ע.פ. 1471/98 - מדינת ישראל נגד רפאלוב אהרון
*דחיית בקשה לביטול שחרור בערובה עקב הפרת תנאי השחרור (בקשה לביטול שחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
במרץ 98 הוחלט שהמשיב יהיה "במעצר בית" בקרית מלאכי בבית אחיו וכי "יציאה מן הבית ללא היתר מראש תחשב להפרה שתגרור את מעצרו המיידי". זאת על רקע סכסוך בין המשיב לגרושתו שהגיע לאישום פלילי. המשיב נעצר כאשר הפר את התנאי כי לא יצא מבית אחיו והמדינה ביקשה לבטל את השחרור בערובה. ערעורו של המשיב קבוע ל-7 בספטמבר והיום בו נערך דיון זה הוא ה-4 בספטמבר. הבקשה נדחתה.
אין חולקין כי המשיב הפר את התנאי שהושת עליו ולכאורה על פי ההחלטה הקודמת דינו כי ייעצר לאלתר. מצד שני אין להתעלם מכך שהערעור עומד להישמע תוך 3 ימים וכי המשיב משוחרר בערובה תקופה ארוכה למדי. המסמכים שהגישה התביעה יש בהם כדי לעורר דאגה ביחס להיותו של המשיב משוחרר בערבות, אך בשיקול כולל של הגורמים, ולא בלי היסוסים, אין להיעתר לבקשת המדינה לעצור את המשיב עד לסיום הליכי הערעור. יחד עם זאת צורפו תנאים יותר מהותיים לשחרור זה.
(בפני: השופט חשין. עו"ד אורי כרמל למבקשת, עו"ד חיים משגב למשיב. 4.9.98).
ע.א. 1670/98 - מאיר מתתיהו נגד דורון לנגה ואח'
*דחיית ערעור פסילה שאינו נתמך בתצהיר כאשר בערעור הועלו טענות חדשות שלא נטענו בערכאה הראשונה. *שיהוי בהגשת הבקשה לפסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בפני ביהמ"ש מתנהלים זה זמן הליכים מהליכים שונים שהמערער צד להם. לאחרונה פנה המערער (בעצמו) ב"בקשה לפסילת שופטת" בה טען כי השופטת התלוננה נגדו פעמיים במשטרה על איומים, כי התלונות הן תלונות שווא וכי הגשתן עלולה לגרום לשופטת לפסוק בתיק בחוסר אובייקטיביות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו כי אכן שלח המערער מכתבי נאצה וביזוי לביהמ"ש ולצדדים אך "אין בכך משום עילה לפסילת שופט היושב לדין, ולמותר לומר כי דרך האלימות המילולית לא תסייע בידי בעל דין לבחור או לפסול את השופט שידון בעניינו". בערעור טוען המערער כי בעקבות דברים שכתב הגישו נגדו השופטת והמשיב תלונה במשטרה וכי אצל ביהמ"ש נוצר במשך הזמן, בו לא היה מיוצג, "מטען רגשי שלילי" שבא לידי ביטוי בהחלטות מהותיות ודיוניות בעניינו. הערעור נדחה.
ראשית, הערעור אינו נתמך בתצהיר. בנסיבות מסויימות הרי זה פגם פורמלי בלבד, אך בענייננו יורד הוא לשורש הערעור שכן המערער טוען בערעור טענות רבות שלא נטענו בבקשת הפסילה; שנית, יריעת הערעור מתייחסת לפעולות ביהמ"ש משך שנים רבות ואין הוא מציין מתי נוצר אצל ביהמ"ש "מטען רגשי שלילי" ומתי נוכח בקיומו, אין הוא מציין מתי הוגשו נגדו תלונות במשטרה, ובהיעדר כל אלה אין בידי ביהמ"ש מידע בעניין השיהוי בו נגועים בקשותיו; שלישית, לגוף הדברים, אין בטענת המערער, אפילו היתה מועלית כדין, כדי להביא לפסלות שופט. בעל דין אינו יכול לברור לעצמו שופט ע"י הגשת תלונות נגד שופטים שאינם נושאים חן בעיניו.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד עודד הכהן למערער, המשיב לעצמו, עוה"ד א. שטנדל, צבי זינגר וגב' נ. רז-מזובר למשיבים האחרים. 12.5.98).
רע"א 2151/98 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה
*דחיית בקשה של אם לחזור בה מהסכמתה לאימוץ בתה (הבקשה נדחתה).
למבקשת נולדה בת ביוני 96 שלא במסגרת נישואין. המבקשת חיה בנפרד מאבי הבת. בהליכים קודמים הוכרזה הבת כבת אימוץ כלפי אביה. ביולי 96 חתמה המבקשת על הסכמתה למסור את בתה לאימוץ ובפברואר 97 עתרה לחזור מן ההסכמה לפי סעיף 10 לחוק אימוץ ילדים על יסוד 2 טענות: שההסכמה לאימוץ הוצאה ממנה באמצעים פסולים; שיש להרשות לה לחזור מהסכמתה מטעמים מיוחדים בשל שינוי הנסיבות. ביהמ"ש לענייני משפחה ולאחריו ביהמ"ש המחוזי דחו מבחינה עובדתית את הטענה הראשונה, ולעניין הטענה השניה קבעו שמצבה הנפשי של המערערת אכן השתפר מאז נתנה הסכמתה לאימוץ אך השינוי אינו מספיק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין עילה להתערב בקביעת הערכאות דלמטה בעניין הטענה הראשונה. באשר לטענה השניה - הערכאות דלמטה קבעו שהשינוי לטובה שחל במבקשת אינו מספיק ואין להתערב בכך. מעבר לכך, במקרים מן הסוג דנא, השיקול המכריע את הכף הוא טובת הקטינה. הוכח שהמבקשת לא ראתה את ילדתה מאז נולדה לפני כ-26 חודשים. הבת ששהתה כשנה וחצי במעון, במצב נפשי קשה, הועברה לבסוף למשפחה בעלת כוונה לאמצה והיא שוהה שם מנובמבר 97 ועד היום ומתפתחת יפה. בנסיבות אלה אין מנוס אלא להשאיר את הילדה במקום בו היא נמצאת.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, מצא, גב' דורנר. עו"ד רון וינשטוק למבקשת, עו"ד גב' שרון מן-אוריין למשיב. 9.8.98).
בג"צ 2447/98 - גסאן אבו ורדה, עו"ד נגד השר לבטחון פנים
*דחיית בקשה להקמת ועדת חקירה ממלכתית להתנהגות כוחות הבטחון בשכונת הבדויים (העתירה נדחתה).
העותר, חבר מועצת עירית חיפה, ביקש שבג"צ יורה על "הקמת ועדת חקירה לחקירת נסיבות ודרך התנהגות ופעילות כוחות הבטחון... באירועים בשכונת הבדווים...". המשיב טען בתשובתו, בין היתר, שהתלונות בגין שימוש בכח ע"י המשטרה ממילא נחקרות עתה במשרד המשפטים ואין חובה שבדין להקים ועדת חקירה. העתירה נדחתה. שאלה היא לאיזו ועדת חקירה מתכוון העותר. אם הוא מתכוון לוועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, הרי הסמכות נתונה לממשלה והעתירה אינה נגד הממשלה אלא נגד השר לבטחון פנים; הוא אף לא פנה קודם לכן אל הממשלה בבקשה שתקים וועדת חקירה; נוסף לכך, סמכות הממשלה להקים ועדת חקירה הינה סמכות רשות, שבג"צ אינו נוטה להתערב בה, והעותר לא הראה כי בנסיבות המקרה יש יסוד לחייב הקמתה של ועדה כזאת. גם השר לבטחון פנים רשאי להקים ועדת חקירה שמקובל לקרוא לה "ועדת בירור", אולם האירוע שבגינו מבקש העותר שתוקם ועדה נתון עכשיו בחקירה ובנסיבות אלה אין טעם בהקמת ועדת בירור מטעם השר.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' דורנר. החלטה - השופט זמיר. 1.6.98).
רע"פ 5054/98 - גיא נידם ואייל לוי נגד מדינת ישראל
*אמינות מכשירי מדידת מהירות כאשר הנאשמים לא העלו לפני שמיעת הראיות טענות נגד האמינות (הבקשה נדחתה).
בקשת רשות הערעור מתייחסת לשני תיקים פליליים שהדיון בהם אוחד בשלב הערעור. בתיקים אלה הורשעו כל אחד מן המבקשים, במשפט נפרד, בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת ברכבם על אופנועים. מהירות הנסיעה של המבקשים נקלטה במד מהירות לייזר משטרתי .20I.T.L-20 (להלן: הממל"ז). טענת המבקשים, שהועלתה רק בסיכומים, בכל אחד מהתיקים, היתה, כי אמינות מכשיר הממל"ז נתונה בספק ולא הוכחה בפני ביהמ"ש. בימ"ש השלום קבע כי קיימת חזקה שבעובדה לפיה ניתן למדוד מהירות נסיעה באמצעות הממל"ז באופן אמין כל עוד לא הובאה ראייה הסותרת את אמינות המכשיר, ולכן משהביאה התביעה ראיות מספיקות להוכחת תקינות הממל"ז, נטל ההוכחה עבר למבקש לסתור חזקה זו. ביהמ"ש הרשיע את המבקשים בשני התיקים בקבעו כי בבחירתם שלא להעיד ובתגובתם במקום האירוע יש משום סיוע לראיות התביעה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור של הנאשמים בקבעו כי הלכה היא שכאשר מהתנהגות הנאשם ניתן להבין שאינו חולק על אמינות המכשיר אין צורך להביא עדות מומחה לגביה, שעה שבמספר הליכים רב בעבר הסתמך ביהמ"ש על המכשיר כמכשיר אמין. בקשה לרשות ערעור נדחתה.
נסיבות המקרה אינן שונות מהותית מנסיבות רע"פ 4277/97 (סביר כרך נ'- 312) שם קבע ביהמ"ש העליון כי "כשהנאשם לא חלק קודם שמיעת הראיות ובמהלכן על אמינות המכשיר, רשאי היה ביהמ"ש לתעבורה לדחות את טענותיו כנגד אמינות המכשיר בסיכומיו". בנסיבות העניין דנא אין מקום לסטות מן ההלכה האמורה. גם כאן לא חלקו המערערים בערכאה הראשונה, באופן מפורש, על אמינות המכשיר, אלא כפרו במהירותם בלבד, תוך שהם מעדיפים לשמור על זכות השתיקה ולא להעיד. גם כאן כמו שם הטענה בדבר חוסר אמינות הממל"ז נשמעה לראשונה בסיכומי ההגנה בסיום המשפט והמבקשים לא הביאו כל ראיות מטעמם בשאלה זו. על כן יש לדחות את הבקשה לרשות ערעור.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דוד גולן למבקשים, עו"ד אריה פטר למשיבה. 26.10.98).