ע.פ. 6751/98 - חנוך חן נגד מדינת ישראל
*קבלת ערעור על סירוב פסילה כאשר השופט קיבל חוות דעת פסיכיאטרית הקובעת כי הנאשם שקרן פתולוגי(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
א. המערער הואשם בעבירות גניבה, זיוף, שימוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במרמה בכך שגנב שיק מפנקס שיקים של אשה שעמה התרועע אותה עת, חתם על השיק, נקב בו סכום של כ-2,000 ש"ח ומסרו לנושה שלו. המערער שייצג את עצמו כפר באישום. סמוך לסיום המשפט, לאחר שמיעת הראיות, מונה למערער עו"ד מטעם הסניגוריה הציבורית. לבקשת הסניגור נשלח המערער לאבחון פסיכיאטרי ובחוות הדעת שנשלח לביהמ"ש נאמר: "הנ"ל מוכר למרפאה לבריאות הנפש... האיש הינו שקרן פתולוגי, הובא למשפט מספר פעמים... מאובחן כלוקה בהפרעת אישיות אנטיסוציאלית... פורסם שמו בעיתונות בהקשר למעשי מרמה רבים...". לאחר הגשת חוות הדעת ביקש המערער שביהמ"ש יפסול עצמו וביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי שמיעת הראיות הסתיימה והתיק קבוע למתן הכרעת דין ו"אני מודעת לכך שהשאלה המרכזית העומדת למבחן היא מהימנות גירסתה של עדת התביעה, כנגד גירסתו הנוגדת של הנאשם... ביהמ"ש אמנם נחשף לראייה פסולה... אך על אף זאת... בבואי לתת הכרעת הדין אתעלם מהמידע שהובא ואפסוק על סמך הראיות הקבילות בלבד...". הערעור נתקבל.
ב. אכן, בדרך כלל, אין אפשרות ליצירת סגירה הרמטית של השופט בפני הנעשה סביבו ושל מידור המונע הגעתה אליו של כל ידיעה על הנעשה בביהמ"ש ואצל שופטים אחרים. חשיפה לראיות שהוכרזו בלתי קבילות אינה פוסלת מניה וביה את השופט שדן בתיק. אלא שבענייננו חברו מספר גורמים המביאים, בהצטברותם, לקבלת הערעור. ראשית, המידע שהובא לידיעת ביהמ"ש אינו בגדר "שמועה" סתם, או אמירה בעלמא מפי הדיוט, אלא מדובר בחוות דעת מקצועית; שנית, בנסיבות שנוצרו - נוכח אובדן השיק נשוא ההליך - יוכרע ההליך על בסיס הכרעה בין הגירסאות העובדתיות הנוגדות של המערער והמתלוננת וממילא מהווה סוגיית אמינותו של המערער רכיב עיקרי בהכרעה, כך שהקביעה שהוא "שקרן פתולוגי" נוגעת לבסיס המחלוקת שביסוד התיק; שלישית, ההליך נשוא הערעור מצומצם בהיקפו, כך ששמיעתו מחדש אינה אמורה לגרום לעיכוב ניכר בדיון.
ג. אין כמובן יסוד לפקפק בדברי השופטת כי היא תתעלם מהמידע שהובא ושהיא לא גיבשה דעה קדומה, אולם, עמדתו הסובייקטיבית של שופט בין באשר להחלטה בדבר פסילה ובין באשר להחלטה בדבר אי פסילה אינה מכריעה את הכף כאשר מדובר בפסלות. לפיכך יש לקבל את הערעור.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שבת לוי למערער, עו"ד אריה פטר למשיבה. 18.11.98).
ע.פ. 97+4782/97/4419 - עאמר אבו קישק ויוסף בסימי נגד מדינת ישראל
*דחיית ערעור על חומרת העונש בעבירה של שוד מזויין. *ביטול קנס שנועד להבטיח תשלום פיצויים למתלוננים(הערעורים נדחו בעיקרם).
א. שני המערערים הורשעו בשוד מזויין שביצעו יחד עם שניים אחרים, שנעלמו בשטחים, כאשר שדדו נהג מונית, את המונית ואת כספו. באישום אחר הורשעו בגניבת מכונית ומכירתה ואבו קישק הורשע גם בעבירות של נהיגה ללא רשיון וללא ביטוח. עוד הורשעו בהצתת משאית בתגובה על כך שהמתלונן באישום השני דרש פיצוי על הנזק שנגרם לו ואישום רביעי שבו הורשעו מתייחס לגניבת רכב והצתתו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערים 7 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן תשלום פיצויים לנהג המונית (להלן: המתלונן) בסכום של 30,000 ש"ח. עוד גזר ביהמ"ש קנס של 750 ש"ח או שנה וחצי מאסר וזאת כדי להבטיח את תשלום הפיצויים למתלונן, כיוון
שהסיפא שסעיף 77(ג) לחוק העונשין קובע כי כל תשלום שישלם הנאשם יזקף תחילה על חשבון הפיצויים. בדרך זו לא יוכלו להגיע לתשלום הקנס אלא לאחר תשלום הפיצויים ואם לא ישלמו את הקנס יצטרכו לשאת בעונש של עוד שנה וחצי מאסר. הערעור נדחה פרט לעניין הקנס.
ב. לעניין תקופת המאסר טוענים השניים כי יש להתחשב לקולא בגילם הצעיר (בני 19 ו-21), שעברם נקי, שהמעשים נעשו תוך פרק זמן קצר דבר המעיד על התדרדרות חד פעמית, להשפעה שלילית שתהיה על שהייה ממושכת בכלא. ברם, השניים הורשעו בעבירת שוד מזויין חמורה, גניבות כלי רכב למטרות בצע והצתת רכב כתגובה לבקשת פיצוי. מכאן שאינם בוחלים בנקיטה באלימות והמעשים שעשו אינם אלא ראשיתה של דרך חיים. מעשים כאלה מחייבים ענישה מכבידה. כך שאין להתערב בעונש המאסר. כמו כן אין להתערב בפיצויים שנפסקו.
ג. מאידך לא היה מן הראוי לגזור קנס שתכליתו האחת והיחידה היא להבטיח את תשלום הפיצויים. אילו חפץ המחוקק בקביעת מאסר כאמצעי להבטחת תשלום פיצויים, היה עושה כן במפורש ובוודאי שלא היה קובע בעניין זה מאסר שריצויו אינו בא במקום הפיצויים אלא במקום עונש אחר.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אילן. עוה"ד חיים קאזיס ואבישי שפיגל למערערים, עו"ד אריה פטר למשיבה. 4.11.98).
רע"א 443/98 - יהודית יעקובוביץ ואח' נגד אריה יעקובוביץ
*זמניות החלטות בענייני מזונות. *העברת תיק בענייני אישות לבימ"ש לענייני משפחה(הבקשה נדחתה).
א. באוקטובר 94 ניתנה החלטה ע"י ביהמ"ש המחוזי בנצרת שלפיה חוייב המשיב לשלם למבקשים, אשתו ושלשת ילדיו, מזונות חודשיים ותשלומים שונים והדיון בתביעה נקבע למועד אחר. ביום 4.7.96 ניתנה החלטה ע"י שופט אחר של ביהמ"ש המחוזי כי על המשיב להמשיך ולשלם את כל התשלומים שנקבעו בהחלטה הראשונה והוא אישר גם את משמורת הקטינים אצל האם. המשיב הגיש בקשה לבטל את ההחלטה השניה וזו נדחתה. בהחלטת הדחייה הורה השופט להעביר את התיק העיקרי לביהמ"ש לענייני משפחה בנצרת כדי שיידונו בפני אותו בימ"ש כל התיקים התלויים ועומדים בין בני הזוג. בבקשת רשות הערעור טוענת המבקשת כי ההחלטה מיום 4.7.96 היא פס"ד ועל כן לא היה מקום להעביר את המשך הטיפול לביהמ"ש לענייני משפחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. אף אחת מן ההחלטות של ביהמ"ש המחוזי לא ניתנה לאחר דיון ענייני בתיק. בהחלטה הראשונה, שאין חולק כי זו היתה החלטה ולא פס"ד, נקבעו סכומים שונים על סמך החומר שהיה בתיק. בהחלטה השניה לא הופיע המשיב אף שהוזמן ולאור אי התייצבותו חוייב להמשיך ולשלם את מה שנקבע בהחלטה הראשונה. מכותרתה של ההחלטה ואישור כל הסכומים כפי שנקבעו בהחלטה הזמנית עולה שגם הפעם מדובר בהחלטה זמנית. אכן, לא בהבל קולמוסו של שופט יקום או יפול דבר בשאלה אם ההחלטה היא "פס"ד או החלטה אחרת" ודבר זה נלמד מתוך ההחלטה עצמה ומאפייניה. אלא שבענייני מזונות, נפסקים לא אחת מזונות זמניים, שלא במעמד שני הצדדים או בנוכחותם, עד שתתברר התביעה לגופה. פסקי דין זמניים למזונות הם ממאפייניה הידועים של תביעת מזונות שבה אין נותנים למשפחה להמתין למזונותיה עד שתתברר התביעה בראיות. כך היה הדבר בענייננו.
ג. תובענות בענייני משפחה שהיו תלויות בבימ"ש אחר כשנתקבל חוק בתי המשפט לענייני משפחה ניתנות להעברה לביהמ"ש לענייני משפחה בדרכים הקבועות בחוק. אחת האפשרויות היא, כאשר הוגשו תביעות בו זמנית לביהמ"ש לענייני משפחה או לבימ"ש אחר, שאז רשאי ביהמ"ש למשפחה להורות על איחוד דיון בפניו ואם החל הדיון בתביעה בפני בימ"ש אחר, לא תצורף התובענה אלא בהסכמת השופט שהחל לדון בה. בענייננו יצאה היוזמה מביהמ"ש המחוזי ולמצער יש לראות בה הסכמתו להעברה. על כן, על אף שההעברה לא נעשתה באופן מדוקדק על פי לשון הסעיפים הרלבנטיים, הרי שפרשנות תכליתית שלהם ויישומם על ענייננו מחייבים את המסקנה כי אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי ויש להשאיר אותה על כנה.
(בפני: השופטת שטרסברג-כהן. 2.11.98).
רע"א 489/98 - מוריס עקרמי נגד שלמה עזיזיאן
*אי מתן רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי לקבל ערעור על החלטת בימ"ש שלום שלא לדחות תביעה עקב אי הגשת סיכומים(הבקשה נדחתה).
א. בעלי הדין הינם חוכרים במשותף של מגרש בחולון וכל אחד מהם הקים על מגרשו בית מגורים. המבקש הגיש בבימ"ש השלום תביעה נגד המשיב להגבלת פעולות בנייה שונות ולפיצויים והמשיב הגיש תביעה שכנגד. המבקש לא הגיש סיכומים בכתב חרף החלטת ביהמ"ש והארכת מועד שניתנה לו על פי בקשתו, וחרף הבטחותיו להגיש את הסיכומים. בימ"ש השלום נתן פס"ד בהיעדר סיכומים מטעם המבקש כשהוא עושה שימוש בסמכותו מכח תקנה 160(ד) סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי. ביהמ"ש החליט להתייחס לראיות לגופן, קיבל בחלקה את תביעת המבקש, ודחה במלואה את התביעה שכנגד. על פסה"ד הוגש ערעור מטעם המשיב וערעור שכנגד מטעם המבקש.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי כאשר המבקש, כתובע, למרות כל ההזדמנויות שניתנו לו, לפנים משורת הדין, לא הגיש את סיכומיו ולא סיפק כל הסבר לכך, ראוי היה שביהמ"ש לא יזדקק לבחינת התובענה לגופה אלא יורה על דחייתה. כפועל יוצא מכך קיבל ביהמ"ש המחוזי באופן חלקי את ערעור המשיב ודחה את התביעה המקורית של המבקש. לגבי ערעור המשיב בעניין התביעה שכנגד קבע ביהמ"ש שלעניין זה היה המבקש במעמד של נתבע ולכן צדק בימ"ש השלום בבחינת התביעה לגופה בהתאם לסיפא של תקנה 157(3). ביהמ"ש המחוזי דחה אף את הערעור שכנגד שהגיש המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. תקנה 160(ד) קובעת כי "דינו של בעל דין שלא הגיש כתב סיכומיו... כדין בעל דין שלא התייצב במועד... זולת אם הורה ביהמ"ש הוראה אחר". תקנה 157(3) קובעת, בין היתר, כי כאשר במועד שנקבע לדיון לא התייצב התובע, רשאי ביהמ"ש, לפי בקשת הנתבע, למחוק את התובענה או לדחותה. העניין נתון לשיקול דעת ביהמ"ש. בקבלו את ערעור המשיב ובדחותו את התביעה פעל ביהמ"ש המחוזי במסגרת סמכותו תוך התערבות בשיקול דעתו של בימ"ש השלום. כעת מבקש המבקש להתערב בשיקול הדעת שהפעיל ביהמ"ש המחוזי במסגרת ערעור שני.
ד. רשות לערעור שני ניתנת רק במקרה שבו מתעוררות סוגיות בעלות חשיבות משפטית, חוקתית או ציבורית, החורגות מעניינם של הצדדים. המקרה דנא אינו מעורר סוגייה שיש בה כדי להצדיק ערעור שני. ביהמ"ש המחוזי הפעיל סמכותו כדין ובהתאם להלכה שיצאה מביהמ"ש העליון כי כאשר התובע איחר איחור ניכר בהגשת סיכומיו, ולא נתן טעם כלשהוא להצדקת האיחור, יש טעם והגיון בדחיית תביעתו.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ש. בר לב למבקש, עו"ד י. גליקס למשיב. 1.11.98).
רע"א 3215/98 - כור מתכת בע"מ ואח' נגד חיים שוב ואח'
*בתובענה למתן חשבונות רשאי ביהמ"ש לשנות החלטות ביניים הקובעות את טיב והיקף החשבונות שעל הנתבע למסור לתובע(הבקשה נדחתה).
א. המשיבים הגישו לביהמ"ש המחוזי תובענה נגד המבקשים למתן חשבונות. נטען כי בין הצדדים נכרת הסכם אשר חייב את המבקשים לשלם למשיבים עמלה בגין מכירות בארץ של מוצרים מתוצרת חברה גרמנית בשם הנזה ושל מוצרים שייצרו המבקשים בעצמם על בסיס ידע שקיבלו מהנזה. ביהמ"ש המחוזי חילק את הדיון בתובענה לשני שלבים: בשלב הראשון דן בשאלת קיומו של הסכם בין הצדדים, ושיעור העמלה שנקבע בו ובחובתם של המבקשים להמציא למשיבים את החשבונות, ובשלב השני אמור ביהמ"ש לדון בסכומים הכספיים המגיעים למשיבים על בסיס החשבונות האמורים. בסיום השלב הראשון קבע ביהמ"ש כי היה הסכם בין המבקשים למשיבים שלפיו זכאים המשיבים לעמלה ועל כן הורה למבקשים להמציא למשיבים דו"ח על המכירות עד ליום מתן פסה"ד ולהמשיך ולהמציא דין וחשבון מדי חודש בחדשו.
ב. חמישה חודשים לאחר שניתנה ההחלטה הראשונה הגישו המשיבים בקשה נוספת לביהמ"ש להורות למבקשים להמציא להם גם את החשבונות המתייחסים למכירת המוצרים שייצרו המבקשים בעצמם על בסיס הידע שקיבלו מהנזה. המבקשים התנגדו לבקשה בטענה כי עם מתן ההחלטה הראשונה בדבר מתן החשבונות השלים ביהמ"ש את מלאכתו ואין הוא רשאי לשוב ולהיזקק לאותה החלטה אלא במסגרת תיקון טעות סופר. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה בקבעו כי כל עוד נמשך הדיון בתובענה בפניו, מוסמך הוא לתקן תיקונים מהותיים בהחלטות קודמות שניתנו על ידיו. לגוף העניין קבע כי למשיבים זכות לקבל גם את החשבונות האחרים שהם מבקשים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ג. המבקשים אינם מערערים על החלטה לגופה אלא על עצם יכולתו של ביהמ"ש לתת החלטה מעין זו, המתקנת ומשנה באופן מהותי את ההחלטה הקודמת. דין הטענה להידחות. אכן, לכאורה מתעוררת כאן שאלה, אם במצבים שבהם מפוצל הדיון בתובענה לשלבים, רשאי ביהמ"ש, לפני שנתן את פסה"ד הסופי בתובענה, לתקן הכרעה שניתנה על ידיו בסיום השלב הראשון של המשפט על יסוד הראיות שהובאו בפניו. שאלה זו הושארה עד כה בצריך עיון וגם הפעם אין צורך להחליט בה. כאשר מדובר בתובענה למתן חשבונות, מוסמך ביהמ"ש הדן בתובענה לשנות מהחלטות ביניים קודמות, כל עוד לא ניתן פס"ד סופי בתובענה, במיוחד כשמדובר בהחלטות ביניים הקובעות את טיב והיקף החשבונות שעל הנתבע למסור לתובע. הדרישה של המבקשים כי המשיבים יפתחו בהליכי ערעור במצבים אלה, היא דרישה בלתי הגיונית העלולה ליצור עיכוב מיותר ובלתי סביר בבירור התובענה.
(בפני: השופטת דורנר. 18.11.98).
רע"פ 3306/98 - שלום תנעמי נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות ברשלנות עקב פגיעה במעבר חצייה למרות שלנהג היה רמזור ירוק והנפגע חצה באור אדום. *זיכוי מהרשעה בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה בתאונת דרכים(מחוזי ת"א - ע.פ. 5/98 - בקשה לרשות ערעור שנדונה בחלקה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש נהג באופנוע ביפו ופגע במעבר חצייה באדם שחצה את הכביש. הנפגע מת כתוצאה מהתאונה. המבקש הורשע בגרם מוות ברשלנות, נהיגה ברכב ללא רשיון נהיגה תקף לאותו רכב, שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח וכן בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה. המערער נדון ל-22 חודשים מאסר בפועל וכן למאסר על תנאי ולפסילה מנהיגה
לתקופה של 20 שנה ולתשלום קנס כספי של 8,000 ש"ח. ערעור שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור מתייחסת להרשעה בעבירה של גרימת מוות והפקרה לאחר פגיעה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה ככל שעניינה ההרשעה בגרימת מוות ונתקבלה לעניין העבירה של הפקרה לאחר פגיעה, נדונה כערעור והמערער זוכה מעבירה זו ובעקבות זאת הקל ביהמ"ש בענשו.
ב. באשר לעבירה של גרימת מוות ברשלנות - המבקש לא הבחין במנוח בעת שירד מהמדרכה וחצה חלק גדול של מעבר החצייה על אף שלא היה כל גורם שהפריע לו לראות את המנוח. המבקש גם לא בלם את רכבו במועד. גם אם רבצה רשלנות לפתחו של המנוח כשחצה את מעבר החצייה באור אדום, וגם אם בכיוון נסיעתו של המבקש היה ברמזור אור ירוק, היתה זו רשלנות מצדו כשלא ראה את המנוח במועד ולא נקט בצעדים המתאימים למניעת התאונה.
ג. לעומת זאת יש לקבל את ערעורו של העותר בהרשעתו על הפקרה אחרי פגיעה. השאלה שבמחלוקת היא אם המבקש "עצר במקום התאונה או סמוך לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה" במובן סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה. אין מחלוקת שכתוצאה מהתאונה התהפך האופנוע. המבקש ניגש למקום בו שכב המנוח, עמד לידו מספר דקות ונוכח לדעת שהוא מקבל טיפול חבישה ע"י אחר. בנוסף, הוא ביקש שיוזעק אמבולנס ונאמר לו שהאמבולנס עומד להגיע. כך נהג על אף שהוא עצמו נפגע בתאונה ופניו היו זבות דם, ואף הוצע לו שהוא עצמו יועבר לבית החולים. לא הובהר מה היה ביכולתו של המבקש לעשות מעבר לכך, במסגרת הדאגה שתוגש עזרה למנוח. על פי כלל נסיבות המקרה לא הוכחה העבירה הנדונה. עם זאת, כמוסכם על הסניגור, עבר המבקש עבירה על תקנה 144 לתקנות התעבורה - עבירה הקובעת כללי התנהגות במקרה של תאונת דרכים כשהתוצאה היא גרם מוות או פגיעה בגוף - ובעבירה זו יש להרשיע את המבקש.
ד. בעקבות הזיכוי מהעבירה האמורה יש להקל בענשו של המבקש. אין ספק שחומרת העבירה הנדונה תרמה תרומה משמעותית לעונש שהוטל על המבקש. עם זאת, יש לזכור שהמבקש הורשע בעבירה של גרימת מוות כשהוא נוהג ברכב ללא רשיון. כמו כן למבקש שורה של עבירות קודמות כולל עבירות רבות בנהיגה. בהתחשב בכל הנסיבות יועמד המאסר בפועל על 15 חודשים במקום 22 חודשים והרשיון ייפסל ל-10 שנים במקום ל-20 שנה.
(בפני השופטים: אור, קדמי, זמיר. עו"ד שלום פסקא למבקש, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 14.10.98).
רע"א 3497/98 - חנן רזין נגד המגן חברה לביטוח בע"מ ואח'
*מתן רשות לערעור בערכאה שלישית כאשר נפלה טעות באי מינוי מומחה רפואי(בקשה לרשות ערעור - שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. המבקש נפגע בתאונת דרכים בנובמבר 91 והגיש תביעה לבימ"ש השלום בגין נזקיו. הוא עתר למינוי מומחים רפואיים בתחומים שונים וביהמ"ש מינה מומחה רפואי בתחום הפנימי ודחה את הבקשה למינוי מומחים רפואיים בתחומים נוספים, לרבות בתחום האורטופדי. בסיכום המחלה של ביה"ח בו אושפז המבקש נאמר, בין היתר, "בצילום אגן - נמצא שבר ברמוס פוביס מימין ומשמאל אשר טופלו סמפטומטית". עוד מסתבר מסיכום המחלה, שבשל כאבים מהם סבל באגן ניתנו למבקש כדורים נגד כאבים וכן הוזמן לביקורת אורטופדית כעבור 10 ימים. בימ"ש השלום דחה את הבקשה למינוי מומחה בתחום האורטופדיה, באמרו כי "מגליון סיכום המחלה עולה, כי יש ראשית ראייה לגבי פגיעה פנימית. אין שום מסמך שיש בו ראשית ראייה כלשהי לגבי כל
המומחים המבוקשים מלבד המומחה לרפואה פנימית". אין בהחלטתו כל התייחסות לממצא בסיכום המחלה האמור. ביהמ"ש המחוזי היה ער לממצא האמור אך קבע כי "בכך אין עדיין כל ראייה לנכות, והעובדה שפרט לציון עובדה זו אין כל אינדיקציה נוספת, משמיטה את הבסיס מתחת לבקשה". לפיכך דחה בקשה לרשות ערעור. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. קיומו של שבר בעצם מהווה ראשית ראייה המצדיקה מינוי מומחה רפואי. ככלל, אין לביהמ"ש ידע רפואי מספיק להכריע בשאלת תוצאתו של שבר עקב תאונה. כדי להכריע בשאלה זו יש צורך במינוי מומחה רפואי. בתביעות על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אין התובע יכול להביא חוות דעת רפואית או עדויות רפואיות להוכחת עניינים שברפואה והדרך להוכחה היא רק ע"י מינוי מומחה רפואי על ידי ביהמ"ש. אי מינוי מומחה רפואי ע"י ביהמ"ש יסגור בפני התובע את הדרך להוכחת עניין רפואי החשוב לתביעתו. בשל חשש זה ושל העוול העלול להגרם לתובע נקבע בפסיקה שדי בראשית ראייה בדבר קיום נכות רפואית בתחום מסויים כדי להצדיק מינויו של מומחה רפואי באותו תחום. אין צורך בראייה בדבר קיומה של נכות, כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי.
ג. מדובר ברשות ערעור לערכאת ערעור שניה, ובמקרים מתאימים בהם ברור כי נפלה טעות באי מינוי מומחה רפואי, וכתוצאה מכך עלול להגרם עיוות דין, כבר אמר ביהמ"ש העליון את דברו כשהחליט בעבר ליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור. (ראה רע"א 5258/96 סביר מ"ט-88).
(בפני: השופט אור. עו"ד רן אליעז למבקש, עו"ד ע. שניצקי ושות' למשיבים. 12.11.98).
ע.פ. 98+3987/98/4036 - מדינת ישראל נגד אלון סונינו וניר בן יאיר
*קבלת ערעור על קולת העונש בעבירה של שוד(ערעור על קולת העונש וערעור נגדי של סונינו על חומרת העונש - ערעורה של המדינה על קולת העונש נתקבל).
א. סונינו קשר עם אחד סלמן לשדוד בלדר המוביל כספים בשליחות מאפיית ברמן בירושלים. לאחר תכנון שנמשך זמן מה, צירפו השניים את בן יאיר למזימתם. סונינו הצטייד במיכל גז מדמיע ובן יאיר במוט ברזל שבעזרתו אמור היה להלום בראשו של הבלדר אם יתנגד לשוד. סלמן אמור היה לשמש כנהג מכונית המילוט. למשטרה הגיע מידע מוקדם על התכנית ושוטרים שארבו במקום לכדו את השלשה לפני שהספיקו לבצע את זממם. מלכתחילה התכחשו כל השלשה לחשדות, אך במהלך החקירה הגיע סלמן להסדר עם המדינה שיוענק לו מעמד של עד מדינה. הפרקליטות סברה כי ללא עדותו יקשה עליה להביא את המעורבים לדין וערכה עמו עיסקה שבגידרה יורשע סלמן על פי הודאתו ולעניין העונש סוכם כי המדינה תעתור להטלת שנה מאסר בפועל ואילו סלמן יהיה רשאי לטעון להקלת העונש ככל שירצה. ביהמ"ש גזר לסלמן 10 חודשים מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי. לאחר מכן העיד סלמן כעד תביעה במשפטם של המשיבים.
ב. משהחליט ביהמ"ש המחוזי להרשיע את המשיבים סבר כי יש להקל בענשיהם ועל כן הטיל על סונינו עונש השווה לזה שהוטל על סלמן, 10 חודשי מאסר, ואילו על בן יאיר הטיל עונש קל יותר של 6 חודשים מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות וכן הטיל על שניהם שנה אחת מאסר על תנאי. סונינו מערער על חומרת העונש והמדינה מערערת על קולת העונש של 2 המשיבים. ערעורה של המדינה נתקבל.
ג. ביהמ"ש המחוזי סבר כי סלמן היה הבכיר מבין המשתתפים בביצוע הפשע וגם יוזם הביצוע ואם נזקקה המדינה לעדות אחד השותפים, היתה צריכה לבחור באחר ולא בסלמן. כיוון שסלמן נראה בעיני ביהמ"ש כעבריין עיקרי קבע בגזר דינו כי "אין כל הגיון לגזור את דינם של העוזרים לעונשים כבדים מזה של העבריין העיקרי". ערעור המדינה בדין יסודו. אין כל אחיזה לביקורת שמתח ביהמ"ש על עשיית ההסדר עם סלמן. הוא היה היחידי שהסכים להיות עד מדינה והעונש שנגזר במסגרת הסדר עם עד מדינה, אינו יכול להוות אמת מידה לקביעת ענשיהם של שותפיו. הלוא יש והמדינה מסכימה שלא להעמיד את עד המדינה לדין כלל, במחיר נכונותו לספק לה את הראייה הדרושה להרשעת המעורבים.
ד. העונשים שנגזרו למשיבים אינם נותנים ביטוי למהות העבירות שבהן הורשעו ולחומרת הנסיבות שנתלוו לביצוע המתוכנן. גם אם מביאים בחשבון את העבר הנקי של בן יאיר ואת הנסיבות האישיות של השניים, מוצדק להחמיר בענשיהם באופן שיוטל עליהם מאסר ממשי לתקופה ארוכה יותר מזו שקצב ביהמ"ש. יש להבחין בין ענשו של סונינו לבין ענשו של בן יאיר משום שסונינו היה שותף לתכנון מלכתחילה ובן יאיר צורף לתכנית סמוך למועד הביצוע, וכן, סונינו - כמו סלמן - עבד לפנים במאפית אנג'ל, שכלפי הבלדר שלה תוכנן השוד והכיר מתוך עבודתו את השיגרה המקובלת במפעל זה. בהתחשב בכל הנימוקים, ובכך שאין ממצים את הדין בערעור, יועמד ענשו של סונינו על 18 חודשים מאסר בפועל וענשו של בן יאיר על שנה מאסר בפועל. זאת בנוסף למאסרים על תנאי.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, אילן. עו"ד גב' תמי פלמור-הרץ למערערת, עוה"ד אברהם כהן ודוד פרלמן למשיבים. 15.11.98).
בג"צ 6654/98 - אפרים הלפרין ואח' נגד פקיד הבחירות לעירית הרצליה ואח'
*פסילת רשימה לבחירות לעירית הרצליה בשל מחיקות ותיקונים ברשימת המועמדים(העתירה נדחתה).
א. המערערים הגישו לפקידת הבחירות רשימת מועמדים של סיעת ועדי הורים - דור שלם לבחירות לעירית הרצליה ופקידת הבחירות פסלה את הרשימה כסמכותה על פי סעיף 35(ט) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות). נימוקיה היו כי ברשימת המועמדים היו מחיקות והוספות לשלשה שמות של מועמדים. על פי סעיף 35(ט) לחוק הבחירות לא יקבל פקיד הבחירות רשימת מועמדים שנעשה בה אחד משינויים אלה "החלפת מועמד פלוני במועמד אחר, מחיקה או הוספה של שם מועמד, שינוי סדר רישומו של מועמד...". הרשימה ובאי כוחה ערערו לביהמ"ש המחוזי בטענה שהתיקונים על גבי הרשימה מקורם בטעויות דפוס שתוקנו בתום לב וביהמ"ש דחה את הערעור. העתירה הוגשה ע"י 17 עותרים וביניהם לא נמצאים המערערים בפני ביהמ"ש המחוזי. העתירה נדחתה.
ב. תחילה יש לדון בשאלת סמכותו של בג"צ להפעיל ביקורת שיפוטית על הערכאות השיפוטיות הפועלות על פי חוק יסוד: השפיטה. בג"צ מוסמך במקרים מסויימים להתערב בהחלטות של ערכאות השיפוט הפועלות על פי חוק יסוד: השפיטה. סעיף 15(ד)(3) לחוק מסייג את סמכותו של בג"צ ככל שהדברים אמורים ב"בתי משפט שחוק זה דן בהם", ונוכח הוראה זו נפסק בעבר שבג"צ לא יידרש לעתירות נגד בתי המשפט שחוק היסוד דן בהם אם כי הוא מוסמך להוציא צווים גם כנגד ערכאות שיפוטיות אלה. נקבע כי רק במקרים חריגים ונדירים ומחמת עילות מצומצמות ביותר יתערב בג"צ. עיקרי אותן עילות: חריגה מסמכות או פגיעה בולטת בעיקרי הצדק הטבעי. אין זה המקרה שבפנינו.
ג. הוראת סעיף 42 לחוק הבחירות קובעת כי "בערעור, לפי סעיף זה, ידון ביהמ"ש המחוזי בשופט אחד... פסק דינו יהיה סופי". עניינה של הוראה זו בסופיות נגד ערעור נוסף אך לא בפניה בעתירה לבג"צ. המחוקק שלל זכות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי כדי למנוע שיבוש במהלך התקין של הבחירות, אך החשש לתקינות הליכי הבחירות שהביא לשלילתה של זכות ערעור זאת אינו חל במקום בו מדובר בסמכות של בג"צ שהיא סמכות שבשיקול דעת. מכך עולה שאין הצדקה לפרש את הוראת הסופיות באופן שזו תחול גם על סמכות בג"צ. לכך מצטרף שיקול נוסף. ענייננו בזכויות יסוד לבחור ולהיבחר. להכרעות של פקיד הבחירות ובתי המשפט המחוזיים עשויות להיות לעיתים השלכות ישירות על מימושה של זכות זו הלכה למעשה. לכן ישנה חשיבות בקיומו של שסתום בטחון בדמות בג"צ שיוכל להעמיד הלכה על מכונה ויוכל להתערב מקום בו נגרמה פגיעה בלתי מוצדקת בזכות היסוד.
ד. עד כאן שאלת הסמכות של בג"צ. שאלה אחרת היא כיצד יופעל שיקול הדעת ביישום הסמכות האמורה. נוכח מהות העניין בו מדובר, מתבקש כי רק במקרים נדירים ייטה בג"צ להפעיל את סמכותו ולהתערב בהכרעה של ביהמ"ש המחוזי בערעור לפי סעיף 42 לחוק הבחירות.
ה. במקרה שלפנינו אין מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בג"צ בעניין שביהמ"ש המחוזי פסק בו בערעור לפי סעיף 42. אין טענה ממשית בדבר פגם חמור היורד לשורש הדברים בפעולת פקיד הבחירות או ביהמ"ש קמא; אין מדובר בעניין בר חשיבות חריגה כי אם בהחלטה נקודתית המיישמת הוראות מפורשות שבדין הנוגעות לקבלתן של רשימות. לכך יש להוסיף כי ברקע ההתדיינות מצוייה התרשלות של הרשימה או של נציגיה אשר הגישו לפקיד הבחירות זמן קצר ביותר לפני חלוף המועד האחרון עותק אחד של הרשימה ובו מחיקות ותיקונים. זאת ועוד, לפגמים לא ניתן הסבר מניח את הדעת.
ו. גם לגופם של דברים אין ממש בטיעוני העותרים. בניגוד לנטען, עולה מן החומר כי הוראת סעיף 35(ט) חלה על המקרה הנדון. כמו כן, הוראת סעיף 35(ט) היא הוראה מנדטורית, השוללת מעיקרה את יכולתו של פקיד הבחירות לקבל את הרשימה שנעשו בה מחיקות. גישת המחוקק היא לעמוד על מילוי קפדני של דרישות מסויימות על מנת להעמיד את כל הרשימות המתמודדות על בסיס של שוויון ולקבוע על יסוד שיקולים של וודאות, ככל שהדבר ניתן, מי הם המועמדים והרשימות שישתתפו בבחירות, דבר שיסייע לניהול תקין ומהיר של הליכי בחירות ללא ויכוחים מיותרים.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, חשין. החלטה - השופט אור. אפרים הלפרין לעותרים, עו"ד מ. גלוסקה למשיבים. 19.11.98).
בג"צ 1384/98 - גלעד אבני נגד ראש הממשלה ואח'
*החוק המסמיך את ראש הממשלה להעביר סמכות משר לשר אינו מונע העברת סמכות הנתונה לשני שרים - לשר אחד(העתירה נדחתה).
א. העותר הוא יו"ר מינהל הביצוע שהוקם על פי חוק רכישת מקרקעין בנגב (חוזה השלום עם מצרים). שר האוצר ושר הבטחון ממונים על ביצועו של חוק הרכישה. ראש הממשלה החליט להעביר את הסמכות לביצוע חוק הרכישה משר האוצר ושר הבטחון לשר לתשתיות לאומיות. העותר טוען כי החלטה זו אינה חוקית. הטעם לכך נעוץ בלשונו של סעיף 39(ב) לחוק יסוד: הממשלה, שמכוחו הועברה הסמכות. לשון ההוראה היא "סמכות הנתונה על פי חוק לשר אחד, רשאי ראש הממשלה להעבירה... לשר אחר; החלטה לפי הוראה זו טעונה אישור הכנסת". טענת העותר היא כי ראש הממשלה מוסמך להעביר
סמכות של שר אחד לשר שני אך לא סמכות הנתונה לשני שרים יחדיו לשר אחד. העתירה נדחתה.
ב. סעיף 39(ב) לחוק יסוד: הממשלה, קובע הוראה כללית באשר להעברת סמכויות משר לשר. סמכות זו חלה על עניין כל השרים ולעניין כל הסמכויות. כמו לכל הוראה חוקתית, יש ליתן לה פרשנות מתוך "מבט רחב". יש לפרשה מתוך תפיסה רחבה, ולא באופן טכני. הפירוש צריך להיות תכליתי ולא פרטני. הוא צריך להיות פונקציונלי ולא לגליסטי. תפקידה של הוראת סעיף 39(ב) הנ"ל לאפשר לראש הממשלה לארגן את פעולת הממשלה באופן המשקף את מדיניותה ותוכניותיה. כדי לאפשר לראש הממשלה לארגן את פעולות הממשלה אין חשיבות לשאלה אם הסמכות המועברת היא של שר אחד או של מספר שרים הפועלים בצוותא.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, י. גולדברג. החלטה - הנשיא ברק, הוסיפה השופטת שטרסברג-כהן. עוה"ד גדעון היכל ונטע בלש לעותר, עו"ד גב' אורית קורן למשיבים. 26.11.98).
בג"צ 5283/98 - ג'ומעה חדר נגד הרכב ביהמ"ש המחוזי בירושלים ופרקליטות מחוז ירושלים
*צירוף אישומים בכתב אישום אחד בעבירות של רצח וניסיון לרצח בשני אירועים שארעו בחודש אחד כאשר העובדות דומות(העתירה נדחתה).
א. העותר הואשם בשתי פרשיות שצורפו בכתב אישום אחד. הסניגור טען בפתח הדיון כי צירוף האישומים אינו כדין, ולמצער כי הצירוף פוגע ביכולתו של העותר להתגונן. הוא ביקש על כן כי ביהמ"ש יורה על הפרדת האישומים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו כי בצירוף האישומים לא נפל פגם וכי בנסיבות העניין מוצדק לדון בשני האישומים יחדיו. בעתירה חזר העותר על טיעוניו בערכאה דלמטה, ובתגובה לעתירה טענה המדינה, בין היתר, כי יש לדחות את העתירה על הסף באשר אין בה אלא משום נסיון לערער על החלטת ביניים בהליך פלילי. חרף טענה זו נתבקש ב"כ העותר לייחד טיעוניו לנושא העתירה לגופו. לאחר שמיעת הטענות החליט בג"צ לדחות את העתירה לגופה.
ב. באישום הראשון הואשם העותר בנסיון לרצח, בשוד בנסיבות מחמירות ובמסחר ברכב גנוב. לפי הנטען ביצע את העבירות כלפי פלוני על רקע יחסים הומוסקסואליים תמורת תשלום שקיבל העותר. באישום השני הואשם העותר ברצח ובביצוע שוד בנסיבות מחמירות ושוב על רקע יחסים הומוסקסואליים בתשלום שקיבל המערער. סעיף 86 לחסד"פ קובע כי "מותר לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים אם הם מבוססים על אותן עובדות או על עובדות דומות או על סידרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת...". שני האישומים מבוססים על "עובדות דומות" כמשמען בסעיף 86 לחוק. עניינם של האישומים הוא ברצח ונסיון לרצח על רקע יחסים הומוסקסואליים. בכל אחת משתי הפרשיות, שהתרחשו באיזור ירושלים בהפרש זמן של כחודש, נטען כי העותר שהה בבית קרבנו, קיים עמו יחסים מיניים ולאחר מכן שדד אותו תוך שהשתמש כלפיו באלימות בכוונה להמיתו, גנב את מכוניתו ונמלט בה. כך שצדק ביהמ"ש המחוזי בקביעתו שסעיף 86 חל בנדון.
ג. טוען הסניגור כי בשאלה אם אישומים שצורפו מבוססים על עובדות דומות אין ביהמ"ש רשאי להכריע רק על יסוד התיאור העובדתי בכתב האישום, אלא עליו להידרש לכל חומר הראיות שבתיק החקירה. בהתייחסו לטענה זו ציין ביהמ"ש המחוזי כי ב"כ המערער לא חלק שלנטען בכתב האישום יש ראיות לכאורה. בשאלה אם צירוף אישומים הוא כדין מחליט ביהמ"ש מבלי לבחון את הראיות ועל יסוד בדיקת העובדות הנטענות בכתב האישום בלבד. מסקנה זו אינה תלוייה, כל עיקר, בשאלת קיומן של ראיות
לכאורה, או בהיעדר מחלוקת ביחס לקיומן. שאלת קיומן של ראיות לכאורה כלל אינה מתעוררת לעניין זה.
ד. עוד טוען הסניגור כי גם בהנחה שהאישומים נגד העותר מבוססים על עובדות דומות הרי צירופם אינו כדין לאור מהות האישומים, שהאחד מהם עיקר עניינו בעבירת רצח. אין בכך כלום שהאישומים שיוחסו לעותר עוסקים בשני פשעים חמורים, רצח ונסיון לרצח, שבוצעו כלפי קורבנות שונים ולא באותו מעמד. הגישה שאין לצרף אישומים לאישום של רצח שונתה במשך השנים ואינה נוהגת עוד.
ה. אשר לטענות הסניגור כי אשמת העותר בשתי הפרשיות יחדיו תפגע ביכולתו להתגונן ועל כן יש להפריד את האישומים - טענה זו אינה מקימה עילה מוצדקת להפרדת האישומים. בביהמ"ש המחוזי הודיע הסניגור כי העותר אינו חולק על עשיית המעשים וכי הגנתו תתבסס על הטענות הבאות: כי את המתלונן בפרשת האישום הראשון התכוון רק לשדוד ולא להמית ואילו את זה שהמית דקר למוות בהשפעת דחף לאו בר כיבוש. העובדה שיטען באישום הראשון שנזהר מלפגוע במתלונן פגיעה קטלנית לא יהיה בה כדי לפגוע בטענתו כי בפרשת האישום השני היה נתון להשפעה של דחף לאו בר כיבוש. משפטו של העותר אמור להתברר בפני שלשה שופטים וחזקה על השופטים, כיד מקצועיותם ונסיונם, שיידעו להכריע בדבר עצם ומהות אשמת העותר בכל אחת מן הפרשיות על יסוד התשתית הראייתית שתונח לפניהם.
(בפני השופטים: מצא, זמיר, אנגלרד. החלטה - השופט מצא. עוה"ד אריאל עטרי וגב' דינה ילוז לעותר, עו"ד גב' אורלי מור-אל למשיבים. 12.11.98).
בג"צ 5227/97 - מיכל דוד ואח' נגד ביה"ד הרבני הגדול בירושלים ואח'
*התערבות בג"צ בפסיקת בי"ד רבני בעניין חינוך לקטין(העתירה נתקבלה).
א. העותרת היא אמו של העותר השני שהוא קטין. המשיב השלישי הוא האב. האב והאם נישאו בשנת 90 ובשנת 91 נולד הבן. נישואי בני הזוג לא עלו יפה וביוני 93 הגיש האב לביה"ד הרבני האיזורי ברחובות תביעת גירושין בה נכרכו נושאי מזונות לקטין ומשמורתו. בנובמבר 95 התגרשו בני הזוג. ענייננו בנושא חינוכו של הבן. במסגרת הליכי הגירושין החליט ביה"ד הרבני האיזורי ברחובות - לבקשת האב - כי הבן יקלט במסגרת חינוך ממלכתי דתי. בשנים תשנ"ו-תשנ"ז פקד הבן גן חובה ממלכתי דתי. לקראת שנת הלימודים תשנ"ח הוסיף ביה"ד והורה, לבקשתו החוזרת של האב, כי הבן ימשיך וילמד בבית ספר יסודי ובחטיבת ביניים במסגרת חינוך ממלכתי-דתי. האם ערערה לביה"ד הרבני הגדול וערעורה נדחה. בספטמבר 97 הגישה האם את העתירה דנא ובה ביקשה להורות כי הבן יועבר למסגרת חינוך ממלכתי. לאחר דיון הוחזר התיק לביה"ד הרבני האיזורי להחלטה חדשה שתינתן לאחר שביה"ד יקבל חוות דעת מומחים באשר לדרך החינוך הראוייה לטובת הבן. כמו כן המליץ בג"צ כי הדיון יועבר לבי"ד רבני במקום אחר. הדיון הועבר לבי"ד רבני באשקלון שהחליט שלא לשנות את פסה"ד שנתן ביה"ד ברחובות וזאת לאחר שקיבל שלוש חוות דעת של מומחים. כל שלוש חוות הדעת קבעו כי יש לאפשר לבן ללמוד בבית ספר ממלכתי. משמע, פסה"ד של ביה"ד הרבני עומד בניגוד מוחלט להמלצות התקיפות ב-3 חוות דעת של מומחים לדבר. גם על החלטה זו ערערה האם לביה"ד הרבני הגדול אך זה דחה ברוב דעות את ערעורה. העתירה נתקבלה.
ב. האם והאב הסכימו על סמכותו של ביה"ד (האם הסכימה מכללא), ושאלת הסמכות במובנה המצומצם לא התעוררה. סמכות בג"צ להתערב בהחלטותיו של בי"ד רבני נקבעה בהוראות סעיף 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה. עילות הביקורת השיפוטיות
מקבצות עצמן מאחורי כמה וכמה ראשים: אחד, חריגה מסמכות (במובנו המצומצם של מושג הסמכות); שניים, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי; שלושה, מקרים אשר ביהמ"ש "רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק". עילת התערבות זו האחרונה - "למען הצדק" - הינה עילת מסגרת. במהלך השנים יצרה ההלכה בראש זה של "למען הצדק" - עילות ממוסדות. כך, למשל, יתערב בג"צ - "למען הצדק" - בהחלטת בי"ד דתי הפוגעת שלא במידתיות בזכויות יסוד אזרחיות של האדם. הוא הדין, כמשל נוסף, במקום שבי"ד דתי אמור להחיל נורמות מן המשפט האזרחי שאינן חלק מענייני המעמד האישי, וביה"ד סוטה מן המשפט האזרחי הכללי כפי שפורש בביהמ"ש העליון. הלכה היא, שבג"צ יתערב בהכרעת דין של בי"ד דתי, מקום שאותה הכרעה נוגדת הוראת חוק המכוונת עצמה אל ביה"ד הדתי, סוטה מהוראה כזו או מתעלמת ממנה.
ג. הוראות החוק לענייננו הן אלו שבחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, שלפיהן "באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין". אותה חובה מוטלת גם על ביהמ"ש או ביה"ד, לקבוע בעניינו של קטין "כפי שייראה לו לטובת הקטין". בי"ד דתי - כמוהו כבית משפט אזרחי - אמור להכריע בענייניהם של קטינים - בתחומי המעמד האישי - על פי שיקול העל של טובת הקטין.
ד. בענייננו, ביה"ד הרבני לא קיים מצווה שהוא עומד ומצווה לקיימה, מצוות ההכרעה בדין על פי טובתו של קטין. הכרעת ביה"ד הרבני, כי הילד ימשיך וילמד במסגרת החינוך הממלכתי דתי, היה בה כדי לפגוע בטובתו של הילד, בזכותו לחיי נפש בריאים ושלמים. כך קבעו כל המומחים - ובאורח נחרץ וחד משמעי - ולא נמצא כל טעם טוב לסטות מן הדרך שהיתוו לדרכי חינוכו הראויות של הילד.
(בפני השופטים: חשין, קדמי, גב' שטרסברג-כהן. החלטה - השופט חשין, הוסיף השופט קדמי. עוה"ד ירון קידר ויבין רוכלי לעותרים, עו"ד יצחק מרוז לאב, עו"ד אשר רוט ליועהמ"ש. 11.11.98).
רע"א 5477/98 - קרן ימין נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח'
*הנסיבות המצדיקות להיענות לבקשת נפגע בתאונת דרכים למינוי מומחה רפואי ע"י ביהמ"ש (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המבקשת הגישה תביעה לביהמ"ש המחוזי לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה בתאונת דרכים. ביהמ"ש מינה מומחים רפואיים בתחום האורטופדיה והנוירולוגיה ואלה המציאו חוות דעתם לבית המשפט. המבקשת עתרה למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה וביהמ"ש דחה את הבקשה למינוי מומחה כזה. ביהמ"ש היה ער להמלצה של המומחה בתחום הנוירולוגי שכתב "אני חושב שיש טעם לחוות דעת פסיכיאטרית כדי להעריך את הנזק וצריך טיפול בתחום זה", אך ביהמ"ש סבר שאין הסבר בחוות הדעת על סמך מה "חושב" הנוירולוג כי יש טעם בבדיקה פסיכיאטרית. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל. מדובר בנוירולוג שבדק את המבקשת ובוודאי שוחח עמה. על סמך אלה התרשם שקיימת השפעה נפשית לתאונה על המבקשת וראוי שהיא תבדק ע"י פסיכיאטר. עוסקים אנו בתחום אשר לא תמיד תמצאנה ראיות בכתובים לתהליך המחלה. בנסיבות אלה באה בפני ביהמ"ש ראשית ראייה שהצדיקה מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי.
(בפני: השופט אור. עו"ד ג'רבי למבקשת. 24.11.98).
בג"צ 5768/98 - איליה ושקמזדה נגד שר הפנים
*ביטול אשרת עולה ותעודת אזרחות שהושגו על יסוד תעודות מזוייפות (העתירה נדחתה).
העותר, יליד גרוזיה, עלה ארצה על פי אשרת עולה שהוצאה לבקשתו בטיבליסי שבגרוזיה בהסתמך על תעודה שהתיימרה להיות תעודת לידה של אמו, בה
נאמר שהיא היתה יהודיה. על סמך אותה תעודה בא ארצה וזכה כאן באזרחות ישראל. לאחר זמן הסתבר כי תעודת הלידה של אמו, כביכול, היתה מעשה זיוף ולפיכך החליט שר הפנים לבטל את אשרת העולה ואת אזרחות ישראל שהוענקה לעותר. בעשותו כך הסתמך שר הפנים על הוראות סעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל וסעיף 11(ג) לחוק האזרחות שלפיהם מוסמך השר לבטל אשרת עולה ואזרחות ישראל שהושגו על יסוד ידיעות כוזבות או פרטים כוזבים. העתירה נדחתה.
אין טענה בפי העותר כי תעודת הלידה אינה מזוייפת ולכן ההנחה צריכה להיות שהעותר זכה באשרת עולה ובאזרחות ישראל על יסוד מסמך כוזב. טוענת ב"כ העותר כי בימים האחרונים הגיעו לידיה מסמכים "אותנטיים" המוכיחים שהעותר הוא יהודי ועל כן ביקשה לדחות את שמיעת העתירה עד אשר יהיה סיפק בידי רשויות משרד הפנים לבדוק מסמכים אלה. באשר לכך צודק ב"כ משרד הפנים כי משנמצא כי ביטול האשרה והאזרחות נעשו כדין, חזרו הדברים לקדמתם, ועל העותר להוכיח לקונסול ישראל בגרוזיה כי הוא יהודי. אין לא הצדק חוקי ולא הצדק מוסרי שתינתן לעותר הזדמנות להוכיח את יהדותו בעודו שוהה בארץ על יסוד מסמך שהוכח כמזוייף.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, אילן. עו"ד דולגנין ליודמילה לעותר, עו"ד אבי ליכט למשיב. 22.11.98).
בש"פ 6669/98 - שאדי אלמצראתי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים בעבירה של חבלה בדקירות סכין בתגרה (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי בתיגרה בין המתלונן לבינו נטל העורר סכין מתוך מכוניתו שחנתה בסמיכות, ודקר בה את המתלונן בירכו הימנית וכתוצאה מכך נקרעו העורק והווריד הראשיים בירכו והוא אושפז מחוסר הכרה במצב קשה בבית חולים. המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים וביהמ"ש מצא שקיימת ראיות לכאורה המספיקות למעצר ומחומר הראיות אף עולה כי נעשה נסיון לתיאום עדויות ולהטעיית המשטרה. על כן הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור טוען כי לנוכח עברו הנקי של העורר וגילו הצעיר ראוי היה להימנע מלשלחו למעצר והיה מקום להסתפק בחלופת מעצר. תסקיר שהוגש ע"י שירות המבחן לא היה חיובי והשירות נמנע מהמלצה. בנסיבות אלה, לאחר שאף התברר כי נגד העורר הוגשו לאחרונה שני כתבי אישום בגין עבירות רכוש, המסקנה היא שאין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. התנהגותו האלימה של העורר מלמדת, כשלעצמה, על מסוכנותו וחומר החקירה מעלה חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט אם ישוחרר העורר.
(בפני: השופטת דורנר. עו"ד צבי אבנון לעורר,עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 26.11.98).
ע.א. 7402/97 - נאיף זועבי ואח' נגד עזבון המנוחה לטיפה אברהים זועבי ויורשיה*מינוי מומחה לטביעת בוהן לצורך בדיקת חתימה על מסמך (הערעור נתקבל). במהלך דיון בביהמ"ש המחוזי הוגשה בקשה ע"י ב"כ המערערים לביצוע בדיקה ע"י מומחה, שיקבע אם טביעת בוהן על מסמך מסויים היא של המנוחה לטיפה אברהים. לשאלה אם המנוחה חתמה על אותו מסמך יש חשיבות להכרעת המחלוקת בין בעלי הדין. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור נתקבל. כפי שהוברר יש מסמכים שעליהם מצוייה טביעת בוהן של המנוחה, ובדרך השוואה ניתן, באמצעות חוות דעת של מומחה, לברר אם המנוחה חתומה גם על המסמך נשוא המחלוקת. לאור כלל הנסיבות והעובדה שעדויות העדים ניתנו עשרות שנים לאחר מועד המסמך, יש
חשיבות רבה להשוואה בין טביעות הבוהן. בנסיבות אלה היה מקום לאפשר את הבדיקה שביקש ב"כ המערערים.
(בפני השופטים: אור, גב' דורנר, אנגלרד. עו"ד שניאור אביב למערערים, עו"ד זועבי עובייד למשיבים. 22.11.98).
דנ"א 3176/98 - עו"ד עמנואל סולומונוב ואח' נגד משה שרבני ואח'
*דחיית בקשה לדיון נוסף בשאלה אם הסכם מסויים לתשלום לעורך דין מהווה הסכם לתשלום דמי תיווך (העתירה נדחתה).
העותר שימש בתפקיד מזכיר ויועץ משפטי פנימי לחברת אתא עד לפירוקה ובמסגרת הליכי הפירוק הוצעה הקרקע למכירה. העותר חיפש קונים אפשריים וחתם על הסכם עם המשיבים שלפיו יגשו המשיבים למכרז ואם יזכו ישלמו לעותרים שכר טרחה בסכום של 100,000 דולר. העותרים תבעו את המשיבים לפיצויים על הפרת ההסכם וכן תבעו פיצויים מוסכמים שנקבעו בהסכם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי ההסכם מגלם בתוכו דמי תיווך בניגוד לאמור בכללי לשכת עוה"ד (איסור עיסוק בתיווך), אך נוכח ביצוע חיובי העותרים כלפי המשיבים על פי ההסכם, חוייבו המשיבים לשלם לעותרים את ערך שירותי התיווך. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המשיבים באופן חלקי כך שהמשיב ישלם למערערים עבור השירותים המשפטיים שנתנו לו ולא את דמי התיווך. (ע.א. 6181/93 - סביר נ"א-283). הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
העותרים טוענים כי ביהמ"ש חידש ופסק במספר עניינים עקרוניים, שיש בהם השלכה על כלל ציבור עורכי הדין או שינוי של הלכה קיימת. אכן, אין חולק כי יש בפסה"ד נשוא הבקשה משום הלכה במספר תחומים. כך, למשל, בסוגיית הגדרתו של עיסוק לצורך כללי לשכת עוה"ד. אולם בכך לא סגי, שכן התשובה לשאלה אם מתקיימת עילה לדיון נוסף, אינה אך בחדשנותו של פסה"ד. דיון נוסף איננו ערעור נוסף. מרבית טענות העותרים אינן אלא ערעור נוסף ועל כן אין עילה לקיומו של דיון נוסף.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד עמנואל סולומונוב לעותרים, עוה"ד גבי מויאל ואסף אנגלרד למשיבים. 9.11.98).
בש"א 6731/98 - ס.ה.ל בע"מ נגד קליל תעשיות בע"מ
*התערבות בפסיקת הוצאות (ערעור על החלטת הרשמת לחייב את המערערת בהוצאות - הערעור נדחה).
המערערת הגישה בקשה להארכת מועד להגשת תגובה לבקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה והמשיבה התנגדה להארכת המועד. הרשמת קיבלה את בקשת המערערת על אף התנגדות המשיבה, אך הטילה על המערערת לשלם למשיבה הוצאות בסכום של 5,000 ש"ח. המערערת טוענת כי שגתה הרשמת בהטילה עליה לשלם את הוצאות הבקשה שכן הוצאות משפט מוטלות על צד שלא זכה בהתדיינות, וכאן היא זכתה בבקשתה להארכת המועד. לחילופין, טוענת המערערת כי הטלת ההוצאות היתה צריכה להיות תלויה בתוצאות הבקשה לרשות ערעור ולחילופי חילופין כי סכום ההוצאות מופרז. הערעור נדחה.
אין זה מדרכו של ביהמ"ש שלערעור להתערב, למעט במקרים חריגים, בהחלטות ובפסקי דין שעניינם הוצאות שנפסקו ע"י ביהמ"ש, בין אם נפסקו לטובת בעל דין שזכה בדין ובין כנגדו. בענייננו, הגישה המערערת את בקשתה להארכת המועד יום אחד לפני המועד האחרון, הבקשה נוסחה בלשון כללי ולא נתמכה בתצהיר והמערערת לא טרחה לנמק מדוע הוגשה הבקשה ברגע האחרון. על כן אין להתערב בהחלטת הרשמת להטיל על המערערת לשלם הוצאות וגם אין להתערב בגובה ההוצאות.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד א. מאיר למערערת, עו"ד ע. לויט למשיבה. 18.11.98).
בג"צ 7082/97 - הוועד המרכזי של לשכת עוה"ד בישראל נגד השר לבטחון פנים ואח'*התנאים הגרועים בבתי המעצר (הדיון בעתירה נדחה למועד אחר ובעניין אחד ניתן צו ביניים). עניינה של העתירה התנאים הגרועים בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים. ביחס לכל הנושא של בית המעצר נקבע שב"כ העותר יבקר שנית בתא המעצר לאחר שיפוצים ותיקונים בבית המעצר והמשך הדיון נדחה לסוף החודש. בעניין אחד הפנה ב"כ העותר לסעיף 9(ב) לחסד"פ הקובע, בין היתר, כי כל עציר יהיה זכאי "למיטה, מזרן ושמיכות לשימושו האישי...". בבית המעצר במגרש הרוסים נמצאים עצירים ללא מיטה בניגוד להוראת חוק זו ולפיכך ביקש העותר צו ביניים האוסר להחזיק בבית המעצר במגרש הרוסים עצירים שאין להם מיטות. הבקשה לצו ביניים נתקבלה.
אכן, המצב הקיים בבתי המעצר קשה מאד בשל הזנחה נמשכת והולכת מצד הגורמים המוסמכים במשך שנים רבות. ברור שאין פתרון קל ומהיר למצב זה. עם זאת, אין ביהמ"ש יכול להשלים עם הפרה גלויה של החוק, האוסר להחזיק עציר ללא מיטה במשך תקופה ממושכת כל כך. לפיכך הוחלט שאין להחזיק במעצר בבית המעצר במגרש הרוסים כל עציר שאין לו מיטה. צו הביניים יכנס לתוקף כעבור 10 ימים ויעמוד בתקפו עד למתן פס"ד בעתירה.
(בפני השופטים: חשין, זמיר, גב' בייניש. עו"ד צבי נח לעותר, עו"ד יהודה שפר למשיבים. 16.11.98).
דנ"פ 3285/98 - חג'אזי יאסר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהריגה בתאונת דרכים (העתירה נדחתה).
העותר נהג במשאית בשטח מאוכלס במהירות של 40-35 קמ"ש ופגע במנוחה שהיתה בתוך מעבר חצייה. היום היה בהיר, שדה הראייה היה פתוח ואילו נתן העותר דעתו למתרחש היה מבחין במנוחה ברדתה לכביש בהיותו במרחק של כ-40 מטר ממעבר החצייה. העותר הורשע בעבירת הריגה וביהמ"ש העליון דחה את ערעורו וקבע כי "נהג שאיננו ממקד את תשומת לבו למתרחש בכביש שלפניו ומרשה לעצמו להתקדם בכביש... כשתשומת לבו נתונה כולה למתרחש במקום 'אחר', נוהג ב'פזיזות' כמשמעותה בסעיף 20(א) לחוק העונשין, לאמור: בשוויון נפש לאפשרות שיפגע באדם...". העתירה לדיון נוסף נדחתה.
פסק דינו של ביהמ"ש העליון לא קבע הלכה חדשה, לא לעניין עבירת ההריגה, לא לעניין היסוד הנפשי של פזיזות, ולא לעניין דרכי הוכחתו. אין מחלוקת כי העותר התרשל ובכך התקיים היסוד העובדתי של העבירה. בדין נקבע כי ההתרשלות בנסיבות העניין אינה "רגילה" אלא "רבתי". אופי "רבתי" זה נובע מכך שהמנוחה נפגעה במעבר חצייה, מבלי שהעותר היה ער לנעשה סביבו, תוך שלא הבחין בה כלל, חרף הראות הטובה שאיפשרה לו לראותה בזמן אילו פעל בסבירות לבלום ולמנוע את התוצאה הקטלנית. אופי זה של היסוד העובדתי מעלה הנחה משפטית - הנחה הניתנת לסתירה - כי התקיים בעותר היסוד הנפשי הנדרש. יסוד זה עניינו מודעות בפועל לטיב נהיגתו ולאפשרות הגרימה של מות המנוחה, וקלות דעת לעניין התוצאה הקטלנית המתבטאת בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה, גם אם הדבר מתלווה באי רצון בהשגת התוצאה הקטלנית ותקווה למנעה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד ח. ג'רבוני לעותר, עו"ד גב' א. פלמור-הרץ למשיבה. 27.10.98).