רע"א 96+3527/96/4539 - דונין אקסלברד וארד אליהו נגד מנהל מס רכוש חדרה
*פירוש הגדרת קרקע חקלאית בחוק מס רכוש לצורך פטור ממס רכוש. *פרשנות חוקי מסים(מחוזי חיפה - ע"ש 487/95 ואח' - הערעורים נדחו ברוב דעות השופטים זמיר וגב' בייניש, נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין).
א. המחלוקת ביסוד הערעורים מתמקדת בשאלה משפטית והיא פרשנות הגדרת "קרקע חקלאית" בהוראת סעיף 1 בחוק מס רכוש וקרן פיצויים, שנוסחה במועד הקובע היה "קרקע שייעודה לחקלאות בתכנית על פי חוק התכנון והבניה... או שהוכרזה כקרקע חקלאית לפי סעיף 5 לתוספת הראשונה לחוק האמור, והכל אם בשנת המס היא משמשת לחקלאות או שימשה בחקלאות בשנה שקדמה לשנת המס...". השאלה שבמחלוקת היא אם קרקע, שהוכרזה כקרקע חקלאית לפי סעיף 5 הנ"ל ולאחר מכן שונה ייעודה לבניה, מבלי שההכרזה עליה בוטלה, נכללת בגדר הגדרת "קרקע חקלאית" הפטורה ממס רכוש. בינתיים תוקן החוק אך תחולתו אינה משתרעת על שנות המס הנדונות כאן.
ב. המערערים הם בעלי חלקות קרקע בכרכור ובבנימינה שהוכרזו כקרקע חקלאית ע"י הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית לפי סעיף 5 לתוספת הראשונה בחוק התכנון והבניה. במהלך שנת 93 עברו המקרקעין הליכי תכנון וייעוד הקרקעות נשוא הדיון שונה משטח חקלאי לשטח המיועד למגורים. הודעה על השינוי פורסמה בילקוט הפרסומים אך הכרזת המקרקעין כ"קרקע חקלאית" לא בוטלה. מנהל מס רכוש סבר כי עם שינוי ייעודו של השטח מחקלאות למגורים יש לחייב את המקרקעין במס רכוש. המערערים עררו לוועדת הערר ועררם נתקבל. הוועדה סברה כי מאחר וההכרזה על הקרקע לא בוטלה ממשיך הפטור לחול על אף שינוי הייעוד של הקרקעות. ערעורו של המשיב בביהמ"ש המחוזי נתקבל. ביהמ"ש המחוזי קבע שיש לראות בשינוי ייעודה של הקרקע ביטול מכללא של ההכרזה על הקרקעות כקרקעות חקלאיות. הערעור לביהמ"ש העליון נדחה ברוב דעות השופטים זמיר וגב' בייניש, בפס"ד מפי השופטת בייניש, נגד דעתו החולקת של המשנה לנשיא ש. לוין.
ג. השופטת בייניש: המשיב אינו מבסס את עמדתו המעודכנת על קביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי שינוי הייעוד של הקרקע מחקלאות לבנייה ביטל מכללא את ההכרזה על הקרקע כקרקע חקלאית. טענת המדינה בערעור מעוגנת על דיני הפרשנות. תמצית עמדת המשיב היא כי פרשנות תכליתית של הגדרת "קרקע חקלאית" מובילה למסקנה כי קרקעות המערערים אינן נכללות בגידרה. הטענה היא כי הפרשנות שיש ליתן להגדרת "קרקע חקלאית" היא פרשנות מצמצמת הקובעת כי קרקע שהוכרזה כחקלאית תכלל בגידרה - ובלבד שלא הפכה, לאחר ההכרזה, לקרקע המיועדת לבנייה. מנגד טוענים המערערים כי לפרשנות המשיב אין אחיזה בלשונו הברורה והמפורשת של החוק. לטענתם תיקון החוק שינה את המצב המשפטי שהיה קיים אך אין לראות בו "תיקון מבהיר".
ד. נקודת המוצא לדרך הפרשנית שבמחלוקת היא בהנחה כי על חוקי המס חלים דיני הפרשנות הרגילים, היינו, שיש לפרש חוק מס על פי התכלית המונחת ביסודו. פרשנות חוק, כפרשנות כל טקסט כתוב אחר, אינה יכולה להתנתק מהשיקול הלשוני ומהאפשרויות הלשוניות שהחוק מציב. אין לקבל את טענת המערערים כי לפרשנות המצמצמת של המשיב אין אחיזה בלשון החוק. הביטוי, קרקע ש"הוכרזה כקרקע חקלאית" לפי סעיף 5, יכול לחול על כל קרקע שהוכרזה כאמור ויהא ייעודה אשר יהא כטענת המערערים, אך הגדרה זו ניתנת גם לפירוש מצמצם כגירסת המשיבים, כך שההגדרה תחול על קרקע שהוכרזה ובלבד שלא שונה ייעודה התכנוני. מכיוון שקיימות שתי אפשרויות של משמעויות לשוניות, יש לבחור את המשמעות העולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק.
מטרתו העיקרית של חוק מס רכוש היא הותרת המס על קרקעות המיועדות לבניה, כדי לגבות כספים לאוצר המדינה. תכלית משנית לחוק למצות את פוטנציאל הבנייה הקיים לגבי קרקע שלא נוצלה ע"י הבעלים. שתי התכליות מוליכות למסקנה שיש לחייב את המערערים במס רכוש.
ה. המערערים טוענים כי מעצם תיקון החוק, ניתן ללמוד כי המצב המשפטי עובר לתיקון היה שונה מהמצב שנוצר לאחריו. ברם, עצם תיקונו של החוק אינו מעיד בהכרח כי מטרתו היא שינוי החוק. לעיתים בא תיקון החוק לשנות ולעיתים הוא בא רק להבהיר את המצב המשפטי הקיים.
ו. אין גם לקבל את טענת המערערים המסתמכת על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
ז. המשנה לנשיא ש. לוין (דעת מיעוט): הגדרתה של "קרקע חקלאית" בחוק מס רכוש כללה במועד הקובע "קרקע שייעודה לחקלאות... או שהוכרזה כקרקע חקלאית...". ההגדרה לפי לשונה היא מרחיבה ומגדירה כאחד. נבצר מאיתנו לשנות כליל את ההגדרה על יסוד פרשנות תכליתית המרוקנת אותה מתכנה.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, זמיר, גב' בייניש. עוה"ד א. נדלר וי. ארד למערער, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיב. 25.11.98).
בג"צ 5120/98 - שרה בסן ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*דחיית עתירה שעניינה קיום חוזי פיתוח עם המינהל ורישום דירות במינהל ע"ש רוכשיהם מקבלנים(העתירה נדחתה).
א. העותרים הם חברים במשיבה 3 (להלן: העמותה) שביקשה לבנות עבור חבריה דירות בשכונת נווה יעקב בירושלים. לשם כך התקשרה העמותה עם המשיבה 4 (להלן: החברה הקבלנית). החברה הקבלנית התקשרה בשני חוזי פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל שבמסגרתם ניתנו לה הזכויות לבנות ולפתח את המתחמים לבניית הדירות. בנוסף לכך אמור היה להיחתם חוזה פרוגרמה בין העמותה והחברה הקבלנית לבין משרד הבינוי והשיכון אך חוזה זה לא נחתם הואיל והתברר כי לחברה הקבלנית אין מעמד של חברה משכנת. בחוזי הפיתוח נקבע ,בין היתר, כי לאחר השלמת הפיתוח יחתום המינהל על חוזי חכירה ישירים עם רוכשי הדירות חברי העמותה. עוד נאמר כי בחוזה הפיתוח כי החברה הקבלנית תישא בהוצאות הפיתוח של המתחמים וכי קיום כל התחייבויות החברה הקבלנית מהווה תנאי לחתימת חוזה חכירה עם המשתכנים. החל בחודש ינואר 94 קיבלו העותרים את החזקה בדירות שרכשו ולאחר מכן ביקשו שהמינהל יחתום עמם על חוזי חכירה ישירים. המינהל סירב בשל סכסוך ביחס להוצאות הפיתוח של המתחמים. בעקבות סירוב זה הוגשה העתירה בה דרשו העותרים כי החוזים יחתמו עימם וכי זכויותיהם בדירות יירשמו על שמם במרשם הפנימי המתנהל במינהל.
ב. עם הגשת העתירה עורר בג"צ מיוזמתו את השאלה אם אין מקומה של העתירה לידון בפני ביהמ"ש האזרחי. עמדת העותרים, שאליה הצטרפו גם העמותה והחברה, היתה כי מקומה של העתירה בבג"צ, שכן היא מכוונת למינהל בכשירותו הסטטוטורית כלשכת רישום זכויות ביחידות דיור שנבנו על מקרקעי ישראל ולא בכשירותו האזרחית כבעל מקרקעין או כצד לחוזה. עוד טענו העותרים שאין באפשרותם לפנות לבימ"ש אחר הואיל ואינם מהווים צד לחוזה שנכרת עם המינהל. המדינה סברה כי דין העתירה להתברר בביהמ"ש המחוזי. עמדת המדינה נתקבלה והעתירה נדחתה.
ג. עניינה של העתירה בסכסוך חוזי מובהק בין המינהל ומשרד הבינוי והשיכון מזה לבין העמותה והחברה מזה. כמו כן מעוררת היא שאלות בנוגע ליריבות החוזית שבין המינהל לעותרים. מדובר איפוא בסכסוך אזרחי במהותו אשר המקום הראוי לדון
בו הינו ביהמ"ש האזרחי המוסמך, שבידיו קיימים גם הכלים לבחון את גירסאות הצדדים. העובדה כי מעורבות בעניין גם רשויות מינהליות וכי חלק מן העילות הנטענות הן עילות שמקורן במשפט המינהלי, אין פירושה כי על בג"צ לדון בסכסוך, שכן בגדר סכסוך כגון דא מוסמך ביהמ"ש האזרחי לדון במידת הצורך גם בעילות
המשפט המינהלי הרלבנטיות. אף אם העתירה תוקפת את המינהל בכשירותו כלשכת רישוםזכויות במקרקעין, עדיין מוטלת על הטוען לרישום זכותו במקרקעין החובה להראות כי זכות זו אכן נתונה לו, ומטענות העותרים עולה לכאורה כי המקור המשפטי הבלעדי לזכותם מצוי בחוזי הפיתוח. העתירה כולה סובבת סביב פרשנות חוזי הפיתוח ואופן קיומם, ושאלות אלה ראויות להתברר בביהמ"ש האזרחי המוסמך.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' דורנר, אילן. 18.11.98).
דנג"צ 5566/98 - גד צירינסקי נגד שופט בימ"ש השלום בחדרה ואח'
*הארכת מועד להפקדת ערבון בבקשה לדיון נוסף שעניינו זכות ערעור של עד במשפט פלילי שביהמ"ש פגע בשמו הטוב(בקשה להארכת מועד להפקדת ערבון בבקשה לדיון נוסף - הבקשה נתקבלה).
א. המבקש העיד במשפט פלילי של המשיבים 3 ו-4 (אריה גוראל ועמי מורג). משיבים אלה זוכו בדין ובפסה"ד תקף השופט את המבקש וקבע כי צריך היה להעמיד לדין את המבקש ולא את גוראל ומורג וכי המשיב שיקר וכיוצא באלה ביטויים. העותר פנה לבג"צ וכן בבקשה לרשות ערעור על קביעות פסה"ד בעניינו אך ביהמ"ש העליון קבע שאין מקום להתערב במה שנכתב בפסה"ד. (ראה סביר נ"ב-136). המבקש הגיש ביום 8.9.98 עתירה לדיון נוסף ולמחרת היום הורתה הרשמת כי על העותר להפקיד תוך 30 יום ערבון לשיפוי הוצאות המשיבים בסכום של 5,000 ש"ח. לטענת המבקש התקבלה הודעה זו במשרד בא כוחו ביום 13.9.98. למחרת היום הודיע לו בא כוחו על חובת הפקדת הערבון וביום 5.10.98 שלח לבא כוחו שיק על סך הפקדון אלא שהשיק הגיע לתעודתו רק ביום 22.10.98. ביני לביני ניזוק ביתו קשות בשריפה שהתחוללה בכרמל ושעתו לא היתה פנויה לברר אם השיק נתקבל במועד. עוד הוא טוען כי כתוצאה מן השריפה נותק הטלפון בביתו כך שמבאי כוחו נשללה האפשרות להשיגו בשל ניתוק קווי הטלפון. המדינה מסכימה לבקשה ואילו גוראל ומורג מתנגדים לה. הבקשה להארכת המועד נתקבלה תוך חיוב העותר בתשלום הוצאות למשיבים 4-3 ולמדינה.
ב. על פי תקנה 7 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף רשאי נשיא ביהמ"ש העליון להאריך את המועד אם נתבקש לכך לפני תום המועד ואם ראה טעם מספיק להארכה. הבקשה דנא הוגשה לאחר חלוף המועד להפקדת ערבון ואולם אין הדבר מהווה בהכרח סוף פסוק. במקרים ראויים יעשה ביהמ"ש שימוש בסמכותו הטבועה ויאפשר הארכת מועד, על מנת שלא להפוך את סדרי הדין "למיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר מינן" כאמור בפסק דין אחר של ביהמ"ש העליון.
ג. בנסיבות דומות כמו אלו, הורה ביהמ"ש לא אחת על דחיית בקשה להארכת מועד בהטילו את האחריות לאיחור על המבקשים ובאי כוחם שלא עשו די כדי לברר מה נעשה בנושא. עם זאת, מן הנכון להיענות לבקשה ולהתיר למבקש להפקיד את דמי הפקדון וזאת בהתחשב באופי העתירה לדיון נוסף ובנסיבות העניין. עניינה של העתירה הוא, בבסיסו של דבר, בשמו הטוב של העותר מחד גיסא ובסוגיות כלליות של מדיניות משפטית וסדרי דין מאידך גיסא. אכן, מקור המחלוקת בהליך פלילי שהתנהל נגד גוראל ומורג ובו העיד המבקש, אולם המשיבים זוכו בדינם, פסה"ד המזכה בעניינם הוא חלוט ואף אם תתקבל עתירת המבקש לא יהיה בכך כדי לגרוע מן הזיכוי. כך שאין עוד "יריבות" של ממש בין משיבים אלה לבין המבקש. זאת ועוד, אף אם נפל
איחור בהפקדת הפקדון לא נפגעו בכך זכויות המשיבים, שכן ההליך טרם החל. מנגד ניצב המבקש, שאין חולק כי ביהמ"ש שזיכה את המשיבים 3 ו-4 קבע ממצאים קשים וחמורים באשר לו, לאופיו, להתנהגותו ולמעשיו. לא בנקל ישלול ביהמ"ש מאדם סעדים דיוניים העומדים לרשותו לצורך הגנה על שמו. על כן, יש להאריך את המועד כבקשת המבקש. אך עם זאת, הואיל והתנהגות המבקש ובאי כוחו לא היתה נקייה מרשלנות והואיל ורשלנות זו הביאה להטרחת ביהמ"ש והמשיבים חוייב המבקש בתשלום הוצאות למשיבים ולמדינה.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד דרור ארד-אילון למבקש, עו"ד יהושע רזניק למדינה, עו"ד דן שינמן לגוראל, עו"ד טומי נדשי למורג. 15.11.98).
ע.פ. 97+3088/97/3877 - אמגד בן ארי קססאתה ועמאש מדיר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של אינוס כאשר המתלוננת לא גילתה התנגדות פיסית מחמת חששה שיהרגו אותה וחומרת העונש(מחוזי באר שבע - ת.פ. 527/95 - הערעורים נדחו).
א. המתלוננת, תיירת מדניה, הוזמנה ע"י הנאשם 1 בכתב האישום ואדם נוסף לעשן מריחואנה בחדרו של אחד מחבריהם. לאחר העישון נותרו בחדר הנאשם 1 והמתלוננת לבדם והנאשם 1 בעל את המתלוננת בניגוד לרצונה תוך שימוש בכח. לאחר שנאנסה יצאה המתלוננת מאותו חדר כשנאשם 1 בעקבותיה ופגשה במספר אנשים וביניהם הנאשמים 2 ו-3, הם המערערים דנא, וביקשה מהם לעזור לה לעזוב את המקום. אולם נאשם 3, (המערער השני), החזיר אותה בכח לחדר. בחדר נמצאו אותה שעה נאשם 2 (המערער הראשון) ואדם נוסף. הנאשם 1 ונאשם 3 יצאו מן החדר והמתלוננת נותרה עם הנאשם 2 והאדם הנוסף. האדם הנוסף ניסה לבעול את המתלוננת ולא הצליח ובמקומו בה נאשם 2 ובעל אותה בניגוד לרצונה, אך היא לא התנגדה פיזית, משום שחששה כי יהרגוה. לאחר מכן נכנס הנאשם 3 לחדר ובעל את המתלוננת לקול צחוקם של שני הנאשמים הנוספים והאדם הנוסף. נאשם 1 שוב בעל את המתלוננת והשאיר אותה לבד בחדר, ואז עקרה את שבכת החלון ונמלטה כשהיא בחולצה ותחתונים והגיעה לתחנת המשטרה. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת הנאשמים כי המתלוננת נבעלה מרצונה, הרשיע אותם בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות וגזר למערער הראשון 8 שנים מאסר בפועל ולמערער השני 7 שנים מאסר בפועל. הערעורים על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחו.
ב. את הערעורים כנגד ההרשעה, סומכים המערערים על גירסתה של המתלוננת עצמה, אשר העידה כי לא גילתה התנגדות פיסית לבעילתה על ידם, וטענתם היא כי לא יכלו ללמוד מן הנסיבות, שאין היא מסכימה לכך. אין לקבל טענות אלה. בנסיבות שהוכחו אין ספק שהמערערים ידעו שהיעדר ההתנגדות הפיזית אינו מבטא "הסכמה" אלא הינו תולדה של "כניעה". שני המערערים ראו את המתלוננת מפוחדת ומבקשת עזרה ולא היתה סיבה שבעולם שלא יבינו ולא יתרשמו מן המתרחש. ברם, אפילו לא קלטו בשלב זה שהם נוטלים למעשה חלק בהחזקת המתלוננת בדירה בניגוד לרצונה, באה התפתחות האירועים ולימדה אותם בעליל כי היעדר התנגדותה הפיסית לבעילתה אינו אות ל"הסכמה". המערערים מנסים למצוא "מפלט" בטענה שנאמר להם שהמתלוננת הינה "נערת ליווי" ואולם טענה זו מאבדת משמעות לנוכח עיכובה האלים במקום, הפשטתה ובעילתה בזה אחר זה לעיני החברים האחרים. גם פרוצה המוכרת חסדיה בתמורה - אינה נבעלת בדרך זו ומכל מקום בעילתה בתור שכזו אינה מצריכה הטלת פחד ומניעת אפשרות לעזוב את המקום.
ג. אשר לעונשים - מדובר באינוסה של צעירה בחבורה ולעיני החברים לאחר שזו ביקשה את עזרתם מפני אלימותו של הנאשם מס' 1. אין נפקות לכך שהחבירה לנאשם
מס' 1 היתה ספונטנית ומזדמנת. לנסיבות כאלו קבע המחוקק עונש מירבי של 20 שנות מאסר וחסד עשה ביהמ"ש עם המערערים כאשר הסתפק בעונשים שגזר.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אריאל. החלטה - השופט קדמי. עוה"ד שלמה לקר ושחדה אבן ברי למערערים, עו"ד גב' נעמי גרנות למשיבה. 17.11.98).
ע.א. 2960/95 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד שרביט ייזום פרוייקטים ובניה בע"מ ואח'
*אימתי ניתן לכלול הסכם להוצאות פיתוח מקרקעין ב"שווי הרכישה" לצורך תשלום מס רכישה(הערעור נתקבל).
א. המשיבים (להלן הרוכשים), בשני מקרים נפרדים, התקשרו עם מינהל מקרקעי ישראל בחוזה פיתוח שבו התחייבו הרוכשים לשלם למינהל סכום מסויים עבור מקרקעין על חשבון דמי חכירה מהוונים (להלן: מחיר הקרקע) וכן עבור עבודות פיתוח סביבתי של המקרקעין (להלן: הוצאות הפיתוח). בשני המקרים מתחייבים הרוכשים לשלם למינהל או למי שהמינהל יורה "הוצאות פיתוח". בפנינו שתי התחייבויות נפרדות של כל אחד מהרוכשים. האחת כלפי המינהל לתשלום מחיר הקרקע והשניה כלפי המינהל או גוף אחר לפי דרישתו עבור פיתוח. המחלוקת היא אם הוצאות הפיתוח נכנסות למסגרת מחיר הקרקע שבגינו יש לשלם מס רכישה או לאו. ועדת הערר קבעה כי אין הוצאות הפיתוח נכנסות לגדר "שווי המכירה" לצורך תשלום מס רכישה והערעור נתקבל והתיק הוחזר לוועדת הערר להמשך הדיון.
ב. חוק מס שבח קובע לענין "שווי המכירה" שמדובר ב"שווי המכירה ביום המכירה". השאלה היא איפוא מהוא "שווי המכירה" ביום המכירה של הזכות במקרקעין במקרה דנא. מן הפסיקה עולה כי יש להבדיל בין המחיר עבור המגרש לבין התמורה בעיסקה הנוגעת לפיתוח המגרש. כאשר העיסקה היא של רכישת מגרש בלתי מפותח שבצידה עיסקה נפרדת לעניין פיתוח המגרש, אין לכלול את "הוצאות הפיתוח" ב"שווי הרכישה". בכל מקרה ומקרה מתחייבת בדיקת נסיבות העניין כדי לבדוק אם מדובר ברכישת זכויות במגרש מפותח או ברכישת זכויות במגרש בלתי מפותח תוך התקשרות נפרדת לפיתוח המגרש. המבחן הוא מבחן משולב שנקודת המוצא שלו היא כוונת הצדדים כפי שהיא מוצאת את ביטוייה בהסכם, תוך נתינת הדעת לנסיבות ההתקשרות, למציאות בשטח ולעבודות הפיתוח שכבר בוצעו בעת הרכישה. מה הדין כשהקרקע מפותחת באופן חלקי? - כל פיתוח שנעשה בקרקע משביח אותה ומעלה את ערכה. השכל הישר וההגיון הכלכלי, המסחרי והמשפטי מובילים למסקנה כי אם בוצע חלק מעבודות הפיתוח, מתווספות ההוצאות של חלק זה ל"שווי המכירה" שהרי שווי המכירה האמיתי הוא שווי הכולל את הפיתוח שכבר נעשה בה.
ג. בשני המקרים העומדים לדיון דנא לא הכריעה ועדת הערר בשאלה אם במועד המכירה בוצעו עבודות הפיתוח בכלל, במלואן, או בחלקן. מהחלטת ועדת הערר עולה כי הצדדים הסכימו שתחילה תידון הטענה המשפטית בדבר דרך חישוב "שווי המכירה" ובהתאם להכרעה בשאלה זו תשמענה בנפרד ראיות לגבי השאלה, אלו עבודות בוצעו במועד המכירה. לפיכך יוחזר התיק לוועדת הערר כדי שתשמע ראיות וטענות בנושא הנדון ותתן החלטתה מחדש.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן, הוסיף השופט טירקל. עו"ד יהודה ליבליין למערער, עוה"ד עוזי שוחט ויוסף אבידן למשיבים. 2.11.98).
רע"א 5820/98 - רסידו סי בע"מ נגד שמשון קידוחים ובניין בע"מ
*פירושו של סעיף בוררות והשאלה אם הסכם בוררות חל גם על הודעת צד ג' בתביעה לביהמ"ש של אדם הזר להסכם הבוררות(מחוזי ת"א - המ' 14454/97 - בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
א. בין המבקשת (היזם) לבין המשיבה (הקבלן) נחתם הסכם לביצוע עבודות במסגרת פרוייקט מסויים וההסכם כולל סעיף בוררות. לימים נתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים והיזם פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה למינוי בורר. באותה עת היתה תלוייה ועומדת בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע תביעה שהוגשה נגד היזם ונגד הקבלן ע"י קבלן אחר (להלן: פרוייקטים בע"מ) ובאותו הליך שלח היזם הודעת צד שלישי לקבלן, הקבלן הגיש כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד והיזם הגיש בקשה לעיכוב הליכים בתביעה שכנגד. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת היזם למינוי בורר בתביעה שכנגד בקבעו כי מאחר והיזם שלח לקבלן הודעת צד שלישי, אין הוא יכול ליהנות משני עולמות, דהיינו, להתדיין עם הקבלן בביהמ"ש בבאר שבע במסגרת הודעת צד שלישי ויחד עם זאת להגיש בקשה למינוי בורר. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל.
ב. פירושו של סעיף הבוררות שבהסכם, שלפיו לא יתנגד הקבלן לצרפו כצד לכל הליך משפטי הקשור בחוזה אינו כפי שפירש אותו ביהמ"ש המחוזי, היינו שאם יצורף הקבלן כצד שלישי לא יחול סעיף הבוררות. פירושו של הסעיף הוא כי גם לאחר שהיזם ישלח לקבלן הודעה צד שלישי בהליך מסויים המתנהל נגדו, ימשיך סעיף הבוררות לעמוד בתקפו ויחייב את הצדדים לברר סכסוכים אחרים בבוררות.
ג. למעלה מן הצורך יוער, כי גם בהיעדר סעיף כדוגמת הסעיף האמור בחוזה לעניין צירוף הקבלן כצד לכל הליך משפטי, אין לגרוס כי בכל מקרה, המסקנה המתבקשת ממשלוח הודעת צד שלישי היא, שהשולח זנח את הסכם הבוררות. יש ובנסיבות מסויימות, לא יהיה מקום לראות בהודעת צד שלישי זניחת סעיף הבוררות, שכן זו נשלחה לקבלן בהליך משפטי שנכפה על היזם ולא בהליך שניזום על ידו והיא מצומצמת - לכאורה - למחלוקת הקשורה לכתב התביעה שהגיש התובע נגד היזם.
ד. טוען הקבלן כי קיימת זהות מוחלטת בין הסכסוך המתברר בבאר שבע לבין הסכסוך אותו מבקש היזם להעביר להליך של בוררות. היזם טוען שהעילות שונות וכי בידו עילת תביעה עצמאית המנותקת מן העובדות ומן העילה שבתביעה בבאר שבע. שאלה זו היא שאלה עובדתית שלא נתבררה בביהמ"ש קמא, וברור שאם יש חפיפה מלאה או משמעותית בין שני הסכסוכים לא יינתן ליזם מבוקשו. לפיכך יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי לבדוק עובדה זו.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא ש. לוין, גב' שטרסברג-כהן, טירקל. החלטה - השופטת שטרסברג-כהן. 17.11.98).
ע.א. 8729/96 - ש. כאכון, מלונות ונופש בע"מ ואח' נגד עמידר... בע"מ
*הפרת הסכם תוך הסתמכות שלא בתום לב על סעיף בהסכם שלטענת המפר לא קויים. *השגת רשיון עסק כתנאי מתלה בשכירת מקום לצרכי עסקים. *גובה הפיצויים עקב הפרת הסכם (מחוזי ת"א - ת.א. 802/92 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. במרץ 91 התקשרה עמידר עם המערערות בהסכם שעיקרו שיכון עולים חדשים בכפר הנופש "מצוק הארבל" במושבה מגדל שליד הכנרת. בעקבות כריתת ההסכם שיפצו המערערות את מבנה הכפר. עם תום הכנת כפר הנופש לייעודו ערך נציג המשיבה ביקורת ובעקבותיה אושר הכפר ע"י המשיבה ובמאי 91 נכנס ההסכם לתוקף. ביוני 91 נשלח למשיבה מכתב מאת המשרד לאיכות הסביבה, שלפיו ניתן לכפר הנופש היתר בניה ל-8 קוטג'ים למגורים, וטרם הוצא היתר בניה המתאים למצב המבנים הקיים בכפר הנופש. בעקבות המכתב
שלחה המשיבה ביולי 91 למערערת הודעה על ביטול ההסכם, בטענה שהמערערות הפרו את ההסכם הפרה יסודית. המערערות הגישו לביהמ"ש המחוזי תביעה כספית על סכום של 1,2 מליון ש"ח נגד המשיבה בגין הפרת החוזה וביטולו שלא כדין.
ב. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המערערות לעניין האחריות לביטול ההסכם וקבע שביטולו ע"י המשיבה נעשה שלא כדין ובחוסר תום לב. באשר לגובה הנזק קבע ביהמ"ש שהוכח נזק בשיעור של 50,000 ש"ח בלבד ובהתאם לכך חייב את המשיבה לשלם למערערות סכום זה. נזק זה מבטא הוצאות לשיפוץ מבני כפר הנופש שהוכחו. המערערות מערערות על סכום הפיצוי שנפסק ואילו המשיבה טוענת שאין היא אחראית כלל להפרת ההסכם. ערעורה של המשיבה נדחה וערעור המערערות נתקבל בחלקו.
ג. במבוא להסכם מופיעה הצהרת המערערות שלפיה "המארח (המערערות) מצהיר כי בידו כל האישורים והרשיונות הנדרשים... לצורך מתן השירותים...". על פי הוראה אחרת בהסכם מהווה הצהרה זו תנאי יסודי בו. טענת המשיבה היתה והינה כי המערערות הפרו את התנאי בשניים: לא היה בידיהן היתר בניה התואם את המבנים הקיימים בכפר; לא היה בידיהן רשיון עסק מתאים לניהול מלון או בית אירוח לפי תקנות רישוי עסקים. אין מחלוקת שבידי המערערות היה היתר בניה ל-8 קוטג'ים למגורים ולא ל-60 יחידות אירוח. ביהמ"ש המחוזי סבר כי היעדרו של היתר בניה תקף אינו מהווה הפרה של ההסכם, מהטעם, שכוונת הצדדים היתה לרשיונות ואישורים שעניינם הישיר הוא מתן שירותי אירוח. היינו, רשיון עסק ולא היתר בניה. טענת המשיבה כנגד קביעה זו היתה שקיומו של היתר בניה כדין הינו תנאי לקבלת רשיון עסק, וקיומו של רשיון עסק היווה תנאי בהסכם. בדין נדחתה טענה זו.
ד. אמנם, בין המטרות לרישוי המופיעות בחוק רישוי עסקים מופיע גם קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה, ואולם אין לייחס למחוקק כוונה שחוק הרישוי ישמש כמכשיר נוסף לאכיפתו של חוק התכנון והבניה, אשר בו ישנן הוראות מתאימות למניעת שימוש אסור וענישה על עבירות של שימוש אסור כולל צווים להפסקת אותו שימוש. אף אם יש ממש בטענה שהרשות המוסמכת לתת רשיון עסק צריכה להביא בחשבון גם שיקולים של תכנון ובניה, הרי ההלכה היא כי ההכרעה בשאלה אם השגתו של רשיון על פי חיקוק הינה בבחינת תנאי מתלה, תבחן על פי כוונת הצדדים. הפגמים ברשיון העסק שבידי המערערות הינם פגמים פורמליים שניתן היה לתקנם בנקל. אילו היתה המשיבה פונה למערערות ומודיעה להן מבעוד מועד כי לאור היעדר רשיון כנדרש ברצונה לבטל את ההסכם, היו המערערות דואגות להסדרתו של רשיון עסק היו מצליחות לקבל רשיון. הסתמכות על טענות בדבר היעדר רשיון נגועה בחוסר תום לב. כך שיש לדחות את ערעורה של המשיבה.
ה. אשר לערעור המערערות על גובה הפיצוי - המערערות טוענות כי היה על ביהמ"ש לפסוק להן פיצויים בגובה מלוא דמי האירוח שהיו מקבלות אלמלא הפרת החוזה. ביהמ"ש קבע כי הנזקים האמיתיים של המערערות אינם בגובה סך כל ההכנסות שהיו צפויות להן, שהרי מהכנסות אלה היו משלמות הוצאות תפעול וכיוצא באלה הוצאות, ועל כן יש לפצות את המערערות רק עבור הפסד הרווחים ולא על מלוא דמי האירוח. דא עקא, שהמערערות לא הוכיחו את ההוצאות שהיו צפויות להן ולא הוצגה תשתית ראייתית המאפשרת לפסוק למערערות פיצויי קיום. המערערות ביקשו לפסוק להן פיצוי קיום על דרך האמדן, אך בדין נדחתה טענה זו שכן על רקע ניהול כפר הנופש בעבר לא היה קושי למערערות להוכיח את עלות החזקת כפר הנופש והנזקים הממשיים הנובעים מאי ביצוע ההסכם בעניין זה.
ו. באשר להוצאות שנגרמו למערערות לצורך מימוש ההסכם עם המשיבה קיבל ביהמ"ש עדויות שהמערערות שילמו על חשבון שיפוצים 50,000 ש"ח במזומן, אך לטענת המערערות סוכם בינן לבין מבצעי השיפוצים כי ישולם סכום של 220,000 ש"ח נוספים. ביהמ"ש המחוזי לא השתכנע מטענה זו וקבע שהתשלום של עוד 220,000 ש"ח לא הוכח. ביהמ"ש הסביר מדוע אינו מאמין בעדויות בעניין זה אך הנמקתו אינה יכולה לעמוד. על כן יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי שידון ויחליט מחדש בשאלה אם הוכחו ע"י המערערות הוצאות על שיפוצים בנוסף לסכום של 50,000 ש"ח ומה הפיצוי המגיע למערערים בגין כך.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, אור, מצא. החלטה - השופט אור. עו"ד גב' עליזה בן יצחק למערערות, עוה"ד גיורא אונגר וגב' שלומית סלע למשיבה. 16.11.98).
ע.א. 7824/95 - יצחק ומרלן תשובה נגד ארנון בר נתן
*קיבול הצעה בכתב למכר מקרקעין שבוטלה טלפונית ובפקס לפני שההצעה הגיעה לניצע אינה יוצרת הסכם מכר(מחוזי ת"א - ה.פ. 1683/94 - הערעור נדחה).
א. ביוני 91 נחתמו בין המערערים למשיב שני הסכמים. על פי אחד ההסכמים מכר המשיב למערערים מחצית מחלקת מקרקעין שהיתה בבעלותו. ההסכם השני נועד להסדרת יחסי השיתוף במקרקעין. סעיף 8(א) להסכם השיתוף קובע כי לשותף תעמוד זכות סירוב ראשונה במקרה ועמיתו ירצה למכור את חלקו במקרקעין. על פי המוסכם הוקצבו לניצע 14 ימים מיום קבלת ההצעה למשלוח הודעת הקיבול, ואם הניצע לא יתן תשובתו תוך פרק הזמן האמור יהיה המציע חופשי למכור את חלקו במקרקעין לצד שלישי. סעיף 8(ב) להסכם השיתוף קובע כי הן הצעת המכירה והן הודעת הקיבול חייבות להישלח בדואר רשום.
ב. בשלהי מאי 94 פנה המשיב טלפונית למערערים והציע להם לרכוש את חלקו במקרקעין בסכום של 220,000 דולר. המערער היתנה את התייחסותו להצעה בכך שהמשיב ימציא לו את הצעתו בכתב ובדואר רשום כמוסכם בסעיף 8 להסכם. ביום 10.6.94 בשעות הבוקר שלח המשיב למערער הודעה בפקס, בה חזר והציע למכור לו את חלקו במקרקעין תמורת הסך 220,000 דולר (להלן: הפקס הראשון). בד בבד שלח למערער גם מכתב רשום שכלל את המחיר ותניות נוספות. כשעה לאחר משלוח הפקס הראשון והמכתב, חזר בו המשיב מהצעתו והודיע למערער הן בטלפון והן בפקס כי הוא מבטל את הצעתו הראשונה ומעמיד את הצעתו על סך 247,500 דולר. בשיחת הטלפון השניה חזר המערער על דרישתו כי ההצעה תישלח אליו בדואר רשום כנדרש בהסכם השיתוף. המכתב הרשום הראשון נתקבל אצל המערער ביום 13.6.94 והמכתב נושא ההצעה השניה נתקבל אצל המערער ביום 15.6.94.
ג. ביום 22.6.94 השיב המערער לפניית המשיב בזו הלשון: "בתשובה למכתבך מיום 10.6.94 הננו להודיעך על קבלת הצעתך לרכישת חלקך במגרש שבנדון תמורת הסך 220,000 דולר...". ביום 1.7.94 הודיע המשיב למערער כי מאחר וחלפו 14 יום מהיום בו קיבל המערער את הצעתו השניה ולא השיב עליה, הוא רואה עצמו חופשי למכור את חלקו במקרקעין לקונה אחר. המערער השיב על כך למשיב כי קיבל את הצעתו הראשונה והמשיב דחה את טענת המערער. המערער הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי בה טען כי הואיל ושלח למשיב ביום 22.6.94 הודעת קיבול להצעתו הראשונה הרי שנכרת ביניהם הסכם מחייב. מנגד טען המשיב שעוד לפני שנמסרה למערער בדואר רשום ההצעה הראשונה ולפני שהמערער הספיק לתת לגביה הודעת קיבול, הודיע למערער, כבר ביום 10.6.94 בהודעה בפקס, כי הוא חוזר בו מהצעתו הראשונה.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מאחר והמשיב חזר בו מהצעתו הראשונה לפני שזו הבשילה לכדי הצעה מחייבת, היינו קודם שהגיעה לידי המערער בדואר רשום כמוסכם, הרי חזרתו מההצעה הראשונה היתה כדין. לגבי ההצעה השניה קבע ביהמ"ש כי זו היתה בת תוקף, אך מאחר והמערער בחר שלא להתייחס אליה, שוחרר המשיב מחובתו על פי ההסכם. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי כי גם אילו צדק המערער בטיעונו, הרי שמטעמים של צדק לא היה מעניק למערער סעד של אכיפה. הערעור נדחה.
ה. "הצעה" יכול שתיעשה בדרכים שונות אך תכליתן אחת: הבאת ההצעה לידיעת הניצע. על פי חוק החוזים (חלק כללי) צריך שיעשה מעשה ע"י המציע אשר יבטא את רצון המציע להציע את הצעתו לניצע. בענייננו קבעו הצדדים תנייה מפורשת כי הצעה או קיבול יהיו באמצעות מכתב רשום. מכאן כי הצדדים לא הסתפקו בגילוי דעת סתמי לגבי ההצעה והקיבול, אלא דרשו וקבעו הליך פורמלי ברור, שתכליתו ללמד על גמירות דעתם בכל אחד מהשלבים של ההצעה ושל הקיבול. לכל אורך המו"מ בין הצדדים ובמענה לכל פניות המשיב, עמד המערער על כך שיקבל את הצעות המשיב אך ורק בדרך הפורמלית שנקבעה בהסכם השיתוף, היינו בדואר רשום. כך שאין לראות בפקס הראשון הצעה לפי ההסכם.
ו. אשר לביטול ההצעה הראשונה ע"י המשיב - רשות החזרה מהצעה מוסדרת בסעיף 3 לחוק החוזים, שלפיו המציע רשאי לחזור בו מן ההצעה בהודעה לניצע, ובלבד שההודעה על החזרה נמסרה לניצע לפני שנתן הודעת קיבול. אולם, אם קבע המציע שהצעתו היא ללא חזרה, או שקבע מועד לקיבולה, אין הוא רשאי לחזור בו ממנה לאחר שנמסרה לניצע. ההצעה שנתקבלה אצל המערער במכתב רשום ביום 13.6.94 (ההצעה הראשונה) היתה בלתי הדירה הואיל ונקבע לגביה זמן קצוב לקיבולה, אולם המשיב יכול היה לחזור בו ממנה כל עוד לא נמסרה לניצע.
ז. טענת המערער היתה כי חזרתו של המשיב מהצעתו צריכה היתה להתבצע בדואר רשום כמו ההצעה עצמה, ומכיוון שהמשיב לא נהג כך אין לראות בביטול ביטול תקף. ברם, הצדדים קבעו ביניהם כי הצעה וקיבול יעשו באמצעות מכתב רשום, ואין בהסכם השיתוף כל אמירה בדבר הדרך המקובלת למשלוח הודעות אחרות שאינן "הצעה וקיבול". המערער הודה כי עוד בטרם קיבל את הצעת המשיב בדואר רשום כבר ידע שהצעתו הראשונה של המשיב מבוטלת, ולא יעלה על הדעת שההצעה שטרם הגיעה לידי הניצע, אך הובא לידיעתו כי היא בטלה ומבוטלת, יוכל הניצע להמשיך ולהתייחס אליה כאל הצעה תקפה. קביעה אחרת היתה עומדת בסתירה תהומית לעקרון תום הלב, המשמש, כאחד מעמודי התווך בדיני החוזים. לפיכך יש לראות בהודעת החזרה מביטול שנתן המציע לניצע הודעה תקפה, כך שההצעה הראשונה של המשיב לא התגבשה מעולם לכדי הצעה חוזית משפטית מחייבת.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, טירקל, י. גולדברג. החלטה - השופט גולדברג, הוסיפו הנשיא ברק והשופט טירקל. עו"ד פירדי למערערים, עו"ד קצף למשיב. 11.11.98).
ע.פ. 2506/96 - דניאל מורלי נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח ודחיית בקשה להטלת עונש מופחת(הערעור נדחה).
א. המנוח, ריאד חסן סילמייה, כבן 35, עסק בהובלת משאות. במרץ 94 בשעות אחר הצהריים נהג במשאיתו בכביש קרית גת חברון ועצר בימין הדרך ויצא מן המשאית, כנראה לצורך תפילה. באותה שעה נהג המערער בכביש האמור במכונית פרטית לכיוון חברון וברשותו היה תת מקלע עוזי. בהגיעו למקום עמידתה של המשאית עצר את מכוניתו ומבעד לחלון המכונית ירה מספר כדורים לעברו של המנוח וגרם למותו. המערער
העלה גירסאות שונות ביחס למטרת נסיעתו אותו יום וכן באשר לאירוע וטען כי הוא פעל מתוך הגנה עצמית בסברו כי המנוח מתכוון לפגוע בו. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת המערער וקבע כי רצח את המנוח בדם קר וגזר לו עונש של מאסר עולם. הערעור נדחה.
ב. על פי הראיות שבאו בפני ביהמ"ש יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה כי גירסתו של המערער אינה עומדת במבחן ואינה נכונה. היו ראיות מספיקות שמהן עלה כי המערער עצר את מכוניתו במקום רק כדי לירות במנוח ולא היתה שום סיבה אחרת לכך. למערער היה גם מניע. אחיו של המערער נהרג בתאונת דרכים ע"י ערבי מהשטחים ולדעת המערער לא היתה זו תאונת דרכים אלא רצח של אחיו ע"י מחבלים. הוא האמין שהרשויות אינן מטפלות כראוי בפרשת מותו של האח והעסיק עצמו במחשבות אודות חובתו לנקום את דמו. היו ראיות על הלך נפשו של המערער בצהרי יום האירוע, מהן עולה כי אירוע מסויים שהתרחש בחברון אותו יום הביא אותו לביצוע נקמה בערבי.
ג. לחילופין, טוען הסניגור כי בנסיבות העניין היה על ביהמ"ש להחיל על המערער את הוראת סעיף 300(א) לחוק העונשין בדבר הטלת עונש מופחת, הן משום שהמעשה נעשה לשם הגנה עצמית וחרג רק במידה מועטת מתחום הסבירות הנדרשת בנסיבות העניין, והן בשל קיומה של הפרעה נפשית חמורה שהגבילה במידה ניכרת את יכולתו של המערער להבין את אשר הוא עושה. ברם, לעניין ההגנה העצמית הרי טענה זו נדחתה וממילא אין הסעיף יכול לחול בגינה. אשר לקיומה של הפרעה נפשית חמורה - בחוות הדעת שהוגשה לא תואר המערער כסובל מהפרעה נפשית חמורה, אלא כמי שמאז האירוע בו נספה אחיו הוא סובל מדכאון ומתחושת חרדה ואי בטחון. ממילא צדק ביהמ"ש בקבעו שהסעיף אינו חל בעניינו של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, מצא, חשין. החלטה - השופט מצא. עו"ד אוריאל עינב למערער, עו"ד יהושע למברגר למשיבה. 12.11.98).
ע.פ. 4506/98 - יעקב שטרנהיים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות סמים. אי ניכוי תקופת מעצר שהיתה חופפת למאסר אחר שהנאשם ריצה (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע על פי הודייתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות סמים שונות. לפי הסדר הטיעון תבעה המשיבה לגזור על המערער מאסר בפועל לתקופה של 5 שנים ומחצה ואילו הסניגור טען שעל התקופה להיות קצרה יותר. עוד טענה המשיבה כי אין לנכות מתקופת המאסר את מלוא תקופת מעצרו של המערער, אלא רק את תקופת המעצר העודפת על תקופת מאסר של חצי שנה שריצה המערער בעת ובעונה אחת עם תקופת מעצרו. ביהמ"ש המחוזי אימץ את הסדר הטיעון וגזר למערער מאסר לתקופה של 4 שנים וחצי בניכוי תקופת המעצר העודפת על תקופת המאסר החופפת בלבד. הערעור נדחה. לעניין העונש שאושר - אין להתערב במידתו. באשר לטענת המערער כי על פי הסכם הטיעון צריך היה לנכות מן העונש את מלוא התקופה שבה היה במעצר, לרבות תקופה שבה ריצה במקביל עונש מאסר נוסף - טענה זו אין לקבל. המערער זכאי לכך שתקופת מאסרו תנוכה מתקופת מעצרו, אולם אין הדבר כך כאשר מדובר בתקופת מאסר שבה היה גם ב"מעמד" של עציר.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אילן. המערער לעצמו, עו"ד גב' הדס פורר-גפני למשיבה. 3.11.98).
ע.פ. 5865/98 - אליעז פרץ ויוסי עמר נגד מדינת ישראל
*הטלת מאסר בפועל בעבירות של חבלה בדקירות סכין בניגוד לתסקיר שירות המבחן (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בין קבוצת צעירים, ששני המערערים נמנים עליה, לבין קבוצת צעירים אחרת, התלקחה קטטה, בה דקרו שני המערערים צעיר שנמנה על הקבוצה היריבה ופרץ דקר צעיר נוסף מאותה קבוצה. על פי עיסקת טיעון הודו המערערים במעשים והוסכם כי לגבי השניים תדרוש המדינה מאסר בפועל של 18 חודשים. בתסקירים שהוגשו מטעם שירות המבחן הומלץ לגזור על פרץ מאסר שירוצה בעבודות שירות ולגבי עמר הומלץ להסתפק במאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את המלצת שירות המבחן אך הקל בעונשים של השניים וגזר על פרץ 8 חודשים מאסר בפועל, כולל הפעלת עונש מותנה של 5 חודשי מאסר, ושנתיים מאסר על תנאי, ועל עמר גזר 4 חודשים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. לטענת הסניגור התסקירים של שירות המבחן והנסיבות האישיות של המערערים מצדיקים שלא להטיל עליהם מאסר בפועל ולהמנע מכליאתם. הערעור נדחה.
כליאתם של השניים - ולו רק לתקופות הקצרות שעליהן הורה ביהמ"ש - מתחייבת לנוכח פסיקתו הברורה של ביהמ"ש העליון בכל הקשור לחומרה היתירה שיש לשימוש בסכין לפתרון סכסוכים אישיים. על פי פסיקה זו יש לגזור בשל מעשים כאלה עונשים שיתנו ביטוי לחומרה האמורה ויקבעו חומרה זו בהכרת העבריינים בכח.
(בפני השופטים: קדמי, טירקל, אריאל. החלטה- השופט קדמי. עו"ד ציון אמיר לעוררים, עו"ד ז'ק חן למשיבה. 10.11.98).
רע"א 3908/98 - איתן אורנשטיין עו"ד מפרק... (בפירוק) נגד כלל שיווק ומסחר 1964 בע"מ
*עיכוב ביצוע פס"ד של חיוב כספי עד לערעור (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
המשיב חוייב בתשלום סכום של למעלה מ-5 מליון ש"ח לחברה שבפירוק לידי המפרק והמשיבה טענה שאם החוב הפסוק יסולק למבקש אזי ישלם המבקש את מה שיקבל כדיוידנד לנושי החברה ולא יהיה ניתן להשיב את המצב לקדמותו אם הערעור יתקבל. המבקש התנגד לעיכוב ביצוע ונטל על עצמו התחייבות שלא לחלק דיוידנדים אלא לאחר תום הליכי הערעור. ביהמ"ש המחוזי החליט לעכב את ביצוע פסה"ד עד להכרעה בערעור כנגד "המצאת ערבות חברת האם של (המשיבה) או ערבות בנקאית לתשלום מלוא החוב על פי פסה"ד בהתאם להכרעה בערעור". המשיבה המציאה ערבות של חברת האם של המשיבה. בקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נתקבל בחלקו.
אין ממש בטענת המשיבה כי שומה היה על המערער להגיש ערעור על החלטת העיכוב ולא בקשת רשות לערער, משום שההחלטה בעניין העיכוב הפכה לחלק מפסה"ד. הטעם לדבר הוא כי ההחלטה בעניין העיכוב לא איבדה את אופייה כהחלטת ביניים, גם אם נכללה בפסה"ד, וכך יש להתייחס אליה לעניין אופי ההשגה עליה. לגוף העניין אין מקום להתערב בעצם החלטת העיכוב, אף שמדובר בחיוב כספי, כאשר דחיית הבקשה תקפיא סכומי כסף ברשות המבקש, מבלי שיוכל לעשות בהם שימוש וכאשר מנגד המבקש מובטח שיוכל לממש את פסה"ד באופן מיידי אם הערעור יידחה. ברם אין יסוד להתניית העיכוב בהמצאת ערובה של תאגיד שיכולת התשלום המיידית שלו לא הוכחה בתצהיר. משום כך יותנה עיכוב ביצוע פסה"ד בהמצאת ערבות בנקאית על מלוא הסכום הפסוק.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד אבישי ברקוביץ למבקש, עו"ד חיים סמט למשיב. 4.8.98).
ע.א. 2801/98 - אל על, נתיבי אוויר לישראל בע"מ ואח' נגד אלברט יפרח ואח'
*דחיית בקשה "להשלמת פסק דין" או "לתיקון טעות" בפס"ד (בקשת המשיבים להשלמת פסק דין או לתיקונו - הבקשה נדחתה).
בקשת המשיבים (להלן: התובע) הינה "להשלמת פסק דין", או לחילופין "לתיקון טעות" בפסק הדין, או להחזרתו לביהמ"ש המחוזי לצורך בירורים. פסק הדין שניתן ביום 18.8.98 הינו סופי ואין יסוד בדין לבקשת התובע "להשלמה" של פסה"ד. האמור בבקשת התובע אינו מגלה כל טעות במובן סעיף 81 לחוק בתי המשפט שתצדיק תיקון של פס"ד. כבר בכך יש כדי להביא לדחיית הבקשה.
גם לגוף הדברים אין יסוד לבקשה. אחת מטענות התובע מכוונת נגד ההחלטה על הפחתת סכום הפיצויים, בהסתמך, בין היתר, על כך שהתובע יכול היה לקבל גימלה בעין מהמוסד לביטוח לאומי באמצעות קופת חולים, עימה נחתם הסכם על ידי המוסד על פי סעיף 89 לחוק הביטוח הלאומי. ב"כ התובע טוען כי קביעה זו מוטעית נוכח הוראת סעיף 228(א) לחוק הקובע "הזכאי לגימלת סיעוד וכן לקיצבה מיוחדת לפי סעיף ..112. הברירה בידו לבחור באחד מהם". אין בסעיף זה כדי לסייע לתובע. הסעיף מדבר ב"גימלת סיעוד" וגימלה זו מוגדרת בחוק כ"גימלה" המשולמת "על פי פרק זה", היינו, פרק הדן בביטוח הדדי. גימלה זו אינה הגימלה אותה יכול היה המבקש, כפי שנקבע בפסק הדין, לקבל, היינו, גימלה בעין מקופת חולים, על פי ההסכם שנחתם בינה לבין המוסד לביטוח הלאומי, כך שסעיף 228(א) אין לו נפקות לעניין זה.
(בפני השופטים: הנשיא ברק, המשנה לנשיא ש. לוין, אור. עו"ד ע. קרינסקי למערערים, עו"ד פ. זלצר למשיבים. 25.10.98).
רע"א 6053/98 - אורלי אמיתי, עו"ד נגד אביהד חברה לבנין בע"מ
*תשלום אגרה על בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור שהוגשה לפני שהוגש הערעור וחיוב בתשלום אגרה נוספת בעת הגשת הערעור (בקשה לפטור מאגרה - הבקשה נדחתה).
המבקשת הגישה ביום 8.9.98 בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בת"א מיום 24.8.98, ושילמה אגרת פתיחת תיק בסך 749 ש"ח. משביקשה להגיש את בקשת רשות הערעור על פסק דין זה, שהינו ההליך העיקרי במקרה דנן, נתבקשה לשלם אגרה נוספת בסך 749 ש"ח. לטענת המבקשת חיוב כפול זה אינו בהתאם לתקנות, ואין לו הצדקה. לטענתה, תקנות 467 ו- 468 לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרות לבעל דין שמתעתד לערער, לבקש סעד זמני של עיכוב ביצוע פסק הדין, ולדעתה אין נפקא מינה אם קודם נפתח ההליך העיקרי ולאחריו מוגשת בקשת הבינים שפטורה מאגרה לבין הגשת בקשת הביניים לפני כן ולאחר מכן הגשת ההליך העיקרי שגם אז צריך לשלם אגרה חד פעמית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
תקנה 20(3) לתקנות ביהמ"ש (אגרות), מעניקה פטור מאגרה בהגשת "בקשה לסעד ביניים, או הבאת הליך ביניים, עם הבאת ההליך או דרישתו או לאחר מכן...". בקשה לעיכוב ביצוע היא החלטת ביניים והתקנה חלה לגביה. ואולם, תקנות האגרות מעניקות פטור מאגרה אך לגבי "בקשה לסעד ביניים המוגשת עם הבאת ההליך... ולאחר מכן...". לשון התקנה אינה תומכת בטענת המבקשת שהיא פטורה מתשלום אגרה בגין הגשת הבקשה לרשות ערעור. הבקשה לעיכוב ביצוע שהגישה המבקשת נפתחה כהליך נפרד, וביהמ"ש נדרש לה ודן בה כשלעצמה, ולא על דרך של בקשת ביניים במסגרת הליך שכבר הובא בפניו.
(בפני: הרשמת אגמון. 15.11.98).
בש"א 6533/98 - חיים שרביט נגד סיגל שרביט ואח'
*דחיית בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על סירוב פסילה (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על סירוב פסילה - הבקשה נדחתה).
המבקש ביקש משופט ביהמ"ש לענייני משפחה לפסול עצמו ובקשתו נדחתה. על פי התקנות ערעור על סירוב פסילה יוגש תוך עשרה ימים מהיום שבו הודעה לבעל הדין החלטת השופט. הערעור לא הוגש במועד והבקשה להארכת המועד הוגשה לאחר חלוף כחודש ממועד המצאת הבקשה למבקש. המבקש טען כי איננו מיוצג בתיק וכי האיחור נבע מכך שהגיש את הערעור לביהמ"ש המחוזי ורק לאחר שהומצאה לו החלטת ביהמ"ש המחוזי כי עליו להגישה לביהמ"ש העליון עמד על טעותו. הבקשה להארכת מועד נדחתה. הטעם שהעלה המבקש הוא שהיתה לו טעות שבדין אך טעות כזו איננה מהווה טעם מיוחד שיצדיק את הארכת המועד. העובדה שהמבקש איננו מיוצג אין בה כדי להפוך נימוק זה של טעות שבדין, לטעם מיוחד. שמירה על תקינות סדרי הדין דורשת כי בעל דין הבוחר לייצג עצמו, יעמוד אף הוא בסדרי הדין.
(בפני: הרשמת אגמון. המבקש לעצמו, עו"ד א. גולובנציק למשיבה. 8.11.98).
רע"פ 7218/98 - מנואל כץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנהיגה "ללא תשומת לב מספקת" כאשר הנהג עיין בעיתון תוך כדי נהיגה (הבקשה נדחתה).
המבקש נסע בכביש המהיר מירושלים לת"א במסלול השמאלי תוך כדי דפדוף ועיון בעיתון שהיה פרוש על ההגה במשך 10 דקות. הוא הועמד לדין והורשע בעבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה הקובעת כי "לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת...". המבקש טען כי התנהגותו לא עלתה כדי נהיגה "ללא תשומת לב מספקת", כהגדרת התקנות. טענה זו נדחתה ע"י בימ"ש השלום שגזר למבקש תשלום קנס של 300 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טוען הסניגור כי הואיל ולא הוכח דבר באשר לטיב נהיגתו של המבקש זולת העובדה שנהג תוך כדי קריאה בעיתון, אין להרשיעו בנהיגה ללא תשומת לב מספקת. לשיטתו ראוי לו לביהמ"ש העליון לדון בעניינו על מנת לקבוע מהוא התחום הלגיטימי שבין "המינימום ההכרחי" לבין "המקסימום האפשרי" של תשומת הלב שצריך נהג להקדיש לדרך שבפניו. לדעת המבקש אין הנסיבות דנא דומות לנסיבות שהיו בפס"ד תירוש רע"פ 2324/98 (סביר נ"א 237) שם נדחתה בקשת רשות ערעור של נהג שנתפס נוהג באותו כביש ובאותו נתיב, תוך עלעול ועיון בחבילת דפים שהניח על הגה המכונית. ברם, אין כל הבדל בין אותו מקרה לבין המקרה דנא והדברים שנאמרו בעניין תירוש יפים גם לענייננו. קביעת הערכאות דלמטה כי המבקש נהג בחוסר זהירות היא קביעה המעוגנת כדבעי בעובדות המקרה ואין היא מצריכה דיון בשאלות ההיפותטיות המדוקדקות והסבוכות שמעורר המבקש.
(בפני: הנשיא ברק. עו"ד שמחה ניר למבקש. 17.11.98).
ע.פ. 4029/98 - יוסף חאג' יחיא ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער היה מעורב בעיסקת סמים שבה העביר לסוכן משטרתי חצי ק"ג הירואין. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער על יסוד עדותו של הסוכן ותמיכה שנמצאה לעדות זו, באשר ביהמ"ש סבר שאין לבסס את ההרשעה על עדות הסוכן בלבד. ביהמ"ש גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. עונש זה מצטבר לעונש של 9 שנים מאסר שנגזר עליו בתיק אחר, שלגביו תלוי ועומד ערעור בביהמ"ש העליון. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לעניין ההרשעה - היו ראיות מספיקות לצורך הרשעתו של המערער. לעניין העונש - עיון בגליון הרשעותיו של המערער מציג תמונה קשה ועגומה של חיי פשע. העובדה שהמערער מבלה חלק ניכר מחייו בכלא, אינה מהווה גורם המצדיק התחשבות לקולא. המערער בחר לעצמו את אורח חייו ואין לו לבוא בטרוניה בעניין זה אלא על עצמו. בעבירות של סחר בסמים יש צורך בענישה מכאיבה כדי לפגוע במערך הפצתם ואין ספק שהמערער נמנה בין העוסקים בהפצה. העונש שנגזר אינו חמור כשלעצמו, כאשר מדובר במעורבות במכירת חצי ק"ג הירואין. אין עילה להתערב בשאלת דרך ריצויו של העונש, מצטבר או חופף לעונש האחר.
(בפני השופטים: מצא, קדמי, אילן. החלטה - השופט קדמי. עו"ד דוד זילברמן למערערים, עו"ד גב' אפרת ברזילי למשיבה. 9.11.98).
בש"פ 6150/98 - מחמד אבו סנינה נגד מדינת ישראל
*קבלת ערר על מעצר עד תום ההליכים בעבירת שוד (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בביצוע שוד בצורה מתוחכמת: בעצה אחת איתו פרצה צעירה בצעקות שלפיהן זיהתה את המתלונן - קרבן השוד - כמי שאנס אותה, ובמהומה שנוצרה חטפו העורר ועוד צעיר שנותר אלמוני את תיקו של המתלונן שהכיל כ-9,000 ש"ח. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. על פני הדברים אין מדובר בגילוי חמור של עבירת שוד שבוצעה באלימות, כאשר האלימות כשלעצמה תומכת בקיומו של סיכון המצדיק מעצר דווקא, אלא מדובר בשוד שבוצע בתחכום. עובדה זו, ונסיבותיו האישיות של העורר שעברו נקי, אינן תומכות במסוכנות שלא ניתן להתמודד עמה בקביעת תנאי שחרור הולמים. לפיכך יוחזר התיק לביהמ"ש המחוזי לקביעת תנאי השחרור.
(בפני: השופט קדמי. עו"ד אלי כץ לעורר, עו"ד יהודה ליבלין למשיבה. 8.10.98).
רע"ב 4755/98 - מחמד גרדאת נגד ועדת השחרורים
*החלטת ועדת השחרורים על ביטול רשיון להתהלך חפשי (ערעור על ביטול רשיון להתהלך חופשי - הערעור נדחה).
המבקש היה שפוט למאסר עולם בגין רצח, ענשו נקצב ל-27 שנה והוא שוחרר בתום 2/3 מתקופת המאסר. כשנה לאחר שחרורו ביצע עבירה של סחר בהירואין והוא נדון בגין עבירה זו ל-4 שנים מאסר בפועל. ביהמ"ש ציין בגזר דינו כי יש סיכוי שיופעל נגד המערער עונש המאסר לתקופה של 9 שנים עקב ביטול שחרורו ברשיון. היועץ המשפטי הגיש לוועדת השחרורים בקשה לביטול רשיונו של המבקש והבקשה נתקבלה. הוועדה ציינה, באמרת אגב, כי לו היה הדבר באפשרותה היתה מפעילה רק מחצית מתקופת הרשיון. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי וערעורו נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הלכה פסוקה היא כי אין ביהמ"ש מתערב בשיקול דעתה של ועדת השחרורים וכל תפקידו הוא לבדוק אם פעלה הוועדה במסגרת סמכותה ואם לא דבק בשיקוליה פסול. דברים אלה יפים לביהמ"ש המחוזי הדן בערעורו של האסיר ויפים הם על אחת כמה וכמה לביהמ"ש העליון בבואו לבחון בקשת רשות ערעור של אסיר שענייננו נדון כבר בוועדת השחרורים ובביהמ"ש המחוזי. רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשיגרה והיא מוגבלת רק לאותם מקרים בהם מעלה הבקשה שאלה משפטית בעלת חשיבות רחבה או נושא בעל חשיבות ציבורית. אין זה המצב בענייננו.
(בפני: המשנה לנשיא ש. לוין. עו"ד ד. יפתח למבקש, עו"ד ע. הלמן למשיבה. 16.11.98).